‏הצגת רשומות עם תוויות מתח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מתח. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 בנובמבר 2026

חדש על המדף: ספרי מתח


שני ספרי מתח חדשים, בהוצאות כנרת זמורה דביר וכתר ספרים, עלו על המדף לאחרונה:


אבא של הייזל היה הבלש של העיירה בה גדלה, העיירה ממנה נעלמה אימה מבלי שיש לאיש הסבר לכך. כשגדלה עזבה אותה, הכי רחוק שיכלה. אבל מותו של אביה והעובדה שהיא יורשת את בית ילדותה מחזירים אותה לעיירה בדיוק כשמפלס האגם המקומי יורד בחדות ומגלה שורה של דברים שטבעו בו לאורך השנים. הייזל מבינה שיש לה הזדמנות ללמוד מה באמת קרה לאימה, אבל יש אנשים אחרים בעיירה שמעדיפים שסודות שנקברו בעבר יישארו קבורים.

ספר קולח ומרתק, גם הודות לתרגומה המופלא של קטיה בנוביץ. מומלץ לחובבי מתח.



יש ספרי מתח קלילים שמתאימים בדיוק למי שרוצה להפעיל את הראש שלו אבל בלי להתמודד עם סצנות מחרידות במיוחד. הספר הנוכחי, שהוא חלק מטרנד אמריקאי לקראת חג המולד ומכיל בתוכו 24 פרקים, כמו כל advent calendar ממוצע. כמו ב-advent calendar, ההמלצה היא לקרוא פרק אחד בכל יום עד ערב חג המולד עצמו.

הספר מסופר בקולו של גיבור הספר, שהוא גם קול המספר שפונה לקוראים ישירות. גיבור הספר ניצב בפני נישואיו השניים כשאשתו הראשונה מצלצלת אליו ומבקשת ממנו שיגיע לתחנת המשטרה בה היא עצורה באשמת בן זוגה העשיר. הוא מתעקש שלא לספר זאת לאשתו ומוצא תירוץ להגיע לבקרה, אבל מה שהוא שומע ממנה גורם לו לחשוב שייתכן מאוד שאין שום דרך בה יצליח לסייע לה להוכיח שהיא חפה מפשע, העדויות לא ניתנות להסברים אחרים.

למה היא פונה אליו? משום שבעבר הצליח לפענח שתי פרשיות רצח, שהגיעו קרוב מאוד אליו, וקנה לו פרסום בזכות זאת. אבל הוא, שאינו בלש או בעל הכשרה מתאימה, חושש שהפעם הוא נתקל במקרה שלא בטוח שיצליח לפענח, במיוחד באופן שיוציא את אשתו לשעבר חפה מפשע.

הספר בנוי בצורה דומה מאוד לספריה של אגתה כריסטי ולאופן בו פועל הבלש הרקול פוארו, גיבור הספר מודע לכך, כמו לכל הקלישאות הנוגעות לספרות מתח ובלשים, ועושה בזה שימוש.

מדובר בספר קליל שניתן לקרוא על פי המלצות המחבר, פרק ליום במשך 24 ימים, או פשוט לצלוח בקריאה אחת, לא ארוכה במיוחד, תוך ניסיון לאסוף את הרמזים שמפזר המחבר ולפענח את הרצח לפני סיום הקריאה בו. מומלץ לחובבי מתח קליל שמחפשים כמה שעות של ניקוי ראש.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 



עלה על המדף ספר מתח חדש בהוצאת מטר: 




עוד ניחוש, מאת צ'רלי דונלי, הוא הספר הרביעי של הסופר שמתורגם לעברית. מי שכבר קרא את ספריו בעבר יודע בדיוק למה לצפות, אבל לטובת מי שזהו המפגש הראשון שלהם עם הסופר כמה מילים על אופי הספר, כי תקציר העלילה מופיע על גב הכריכה (ומובא פה) ואין טעם להוסיף עליו כדי לא לעשות סופיילר:

"לפני עשר שנים נעלמה קאלי ג'ונס – הנערה שכל העיירה הכירה ואהבה – במהלך מסיבת קיץ על שפת האגם. נערכו חיפושים נרחבים, כותרות ראשיות זעקו, אך התקווה הלכה ודעכה וגופתה מעולם לא נמצאה. התיק נסגר והאמת נקברה יחד איתו.

איתן הול, הבלש שנכשל בפענוח הפרשה לא הצליח להשאיר את המקרה מאחור. רגשות האשם אילצו אותו לעזוב את המשטרה אבל ביום השנה העשירי להיעלמותה של קאלי הוא נקרא לשוב לחקירה אחת אחרונה.

כדי למצוא תשובות, איתן פונה אל האדם האחרון שהיה רוצה להזדקק לו: פרנסיס ברנרד, רוצח סדרתי אכזרי המרצה מאסר עולם. מאחורי סורגי הכלא, ברנרד עדיין יודע כיצד לשלוט באנשים, לטוות מניפולציות ולהפוך כל שיחה למשחק קטלני. וגם כשהוא כלוא, זרועותיו מגיעות הרבה מעבר לכותלי הכלא.

כי בחוץ מחכה אישה אחת, שמאמינה שפרנסיס הוא אהבת חייה. והיא מוכנה לעשות הכול – לשקר, להרוג ואפילו למות – כדי לשחרר אותו.

ככל שהחקירה מתקדמת, איתן מגלה שהאמת מסוכנת יותר מכל מה שדמיין. בעיירה שבה כולם בטוחים שהם יודעים מה קרה באותו לילה, מתברר שכל אחד מסתיר משהו – ושיש מי שיעשה הכול כדי שהסוד יישאר קבור".

דונלי עוסק בנשים שנעלמות, בחיפוש אחריהן, ברוצחים ובפער שיש בין מה שאנשים רואים על פני השטח ומאמינים שהם יודעים למציאות עצמה. הספר הנוכחי, כמו ספריו הקומדים, עוסק בניסיון לאתר נערה שנעלמה, גם שנים לאחר שהתייאשו מהאפשרות למצוא אותה.

כמו בספריו האחרים, הסופר טווה פיתולי עלילה שמקשים על הקוראים להסיק את המסקנה האמיתית, זו שהסופר מגיש להם בסיום העלילה ומתירה את התעלומה. ספרי המתח של דונלי לא מיועדים למי שאינם חובבים פורנוגרפיה של אלימות, משום שהוא מבקש לשקף את הדברים כפי שהם, גם כשלא תמיד נעים לקוראים לחוות אותם. אבל חובבי ספרות מתח, וכזו שלא קל לחשוף את האמיתות שהיא מסתירה, בהחלט עומדים להינות מספר מתח קולח ומרתק.



להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר:

קיץ 2015

צ'ריוויו, ויסקונסין

כשהוא פתח את הכפתור של הג'ינס שלה, היא ידעה שהיא עומדת לאבד את בתוליה.

ריח האפטרשייב שלו היה חזק יותר ממה שזכרה. היא כבר הריחה אותו פעם, למשל בפעם הראשונה שהם התנשקו במכונית שלו. אבל הערב, בדירה שלו, כשהוא שוכב מעליה ושפתיו על צווארה, הריח שיכר את חושיה. היא הרגישה מודעות מוגברת לכל תחושה ולכל רגש וניסתה להרגיע את עצמה על ידי שאיפת הניחוח שלו לתוכה. היא לא חששה מאיבוד הבתולים. היא היתה מאוהבת ורצתה את זה מאוד. הלחץ נבע מחוסר ניסיון, והיא דאגה שמא היא לא יודעת איך סקס אמור להיות ותעשה את זה לא נכון.

היא הרגישה את ידו נכנסת לתוך התחתונים שלה. תחושותיה התעצמו כשהוא הוריד אותם בעדינות. היא הרימה את האגן ופתאום היתה עירומה על מיטתו. מעולם לא היתה עירומה עם אף גבר לפני כן. זה קורה. זה אמיתי. והיא היתה מאושרת כמו שלא היתה כל חייה.

הוא הצמיד את האגן שלו אליה וחדר לתוכה. היא שאפה בחדות מההלם. אבל הכאב התגמד על ידי מחשבה שעלתה פתאום. עלה בדעתה כשחיבקה את כתפיו שהיא אמורה ללחוש את שמו באוזנו. אבל היא לא היתה מסוגלת. ככוכבת נבחרת הכדורעף של התיכון, היא קראה לו רק המאמן, ולקרוא לו כך עכשיו נראה לה ממש לא מתאים ואפילו יותר מביך. אז היא רק עצמה את עיניה והלכה על גניחה שקטה כשהוא חדר עמוק יותר לתוכה.

חלק ראשון

לחזור מהפרישה



1

מדיסון, ויסקונסין
יום חמישי, 22 במאי, 2025

איתן הול היה הסטודנט המבוגר ביותר במחזור שלו בלימודי הרפואה. הוא היה בן שלושים ושש כשנכנס למעבדת האנטומיה הרפואית בשנתו הראשונה ללימודים. כעת היה מומחה לרפואה דחופה בן ארבעים וחמש. אף שעדיין לא צבר את שנות הניסיון הרבות שרופאים אחרים בגילו כבר מתהדרים בהן, איתן היה מיומן מאוד. הוא סיים את לימודיו כמצטיין המחזור שלו והיה יכול לפנות לכל התמחות שירצה. הוא בחר ברפואה דחופה משום שמקצועו הקודם חישל אותו לכאוס, ועם השנים אווירת בית המשוגעים נצרבה בו.

בעבר היה סוכן מיוחד במחלקה לחקירות פליליות של ויסקונסין, אחראי על חקירת פשעים נגד ילדים. תקופה מסוימת היה מספק מאוד לשלוח לכלא את החלאות הלא אנושיות שביצעו זוועות כאלה. אבל היה מחיר לעבודה כזאת. הוא ראה יותר מדי אלימות שהופנתה נגד הפגיעים ביותר בחברה האנושית. עם כל "ניצחון" במקצועו הקודם עדיין נשארו ילד שמת, משפחה מתאבלת, פושע שקיבל שלוש ארוחות ביום ומיטה חמה עם כרית בלילה. בעשר שנות עבודתו באגף החקירות הפליליות, הוא איבד את האמון במין האנושי. הוא נסחף כל כך עמוק עד שהחל לאבד קשר עם הקיום האנושי. זה היה מדרון חלקלק של עשר שנים שבהן נלכד בסחרור מסוכן והיה חייב להיחלץ ממנו לפני שהריק יבלע אותו כליל. הוא החליט ששינוי קריירה הכרחי כדי לשמור על שפיותו, ולכן הודיע על התפטרותו ונרשם ללימודי רפואה.

כעת, כרופא בחדר המיון, הוא זכה לעזור למטופלים שלו לפני שמתו. זה היה שינוי מרענן, ודבר שהיה נחוץ מאוד לחיים שלו. לראשונה זה שנים רבות, איתן הול היה אדם מאושר.

הוא הסיט הצדה את הווילון של מיטה 3 ומצא את המטופל שלו יושב בכיסא ליד המיטה. זה היה חריג. בדרך כלל המטופלים שכבו על המיטה כשהוא נכנס לחדר. היה מוזר גם שהמטופל לא לבש חלוק בית חולים. הגבר, בן שלושים ושמונה לפי הגיליון הרפואי, ישב על הכיסא לבוש בחולצת טריקו, מכנסיים קצרים וכפכפי אצבע. בשילוב עם שערו הבלונדיני הארוך שכמעט הגיע לכתפיו, הוא היה יכול להיות בתמונת שער של מגזין גלישה. איתן חייך.

"אני ד"ר הול."

"היי, דוק. כריסטיאן מלון."

"אתה המטופל?"

"כן. פשוט גדול עלי כל הקטע של הפיג'מה והמיטה. כלומר, אלא אם כן קרה לי משהו ממש טרגי. אם כן אז זה בסדר. אבל אחרת, זה פשוט גוזל ממני את הכבוד העצמי שלי וגורם לי להרגיש חרא."

"אפשר להבין," איתן אמר והקיש על מקלדת המחשב כדי לפתוח את התיק של האיש. "יש לך כאבים בבטן?"

"היו. כבר לא. תקשיב, אני לא רוצה לבזבז לך את הזמן. היה לי כאב איום בגב, אז הגעתי לכאן הבוקר. האחות אמרה לי שזה אבנים בכליות. היא אמרה שהרופא אמר לתת לי משככי כאבים, נתנה לי זריקת מורפיום ושלחה אותי לסי־טי, אבל רגע לפני שהיא נתנה לי את המורפיום, הכאב נעלם. מעשר לאפס תוך כמה שניות. היא התעקשה לתת לי את המורפיום בכל זאת, ואמרה שהכאב עבר רק כי מצאתי תנוחה נוחה. אבל הכאבים לא חזרו מאז."

איתן העלה את הסריקה וראה שלמטופל שלו יש אבן בכליה שיושבת בתוך שלפוחית השתן, עדות לכך שהיא כבר עשתה את המסע הכואב בשופכן.

"כן, רואה? היא עברה לשלפוחית," האיש אמר.

"אתה רופא?" איתן שאל.

"לא, סתם הייטקיסט מקליפורניה."

"קליפורניה? מה אתה עושה במדיסון?"

"ברחתי מעמק הסיליקון ועכשיו אני גר כאן."

"ברוך הבא למערב התיכון. אני מניח שזאת לא אבן הכליה הראשונה שלך."

"לא. היו לי עוד שתיים. כואב בטירוף עד שזה מגיע לשלפוחית, ואז אני משתין אותה החוצה כמה ימים אחר כך. ניסיתי להסביר לאחות, אבל היא הזריקה לי מורפיום בכל זאת. אני חייב להודות שההיי די מדהים."

איתן חייך. כריסטיאן מלון, בן השלושים ושמונה שהיגר מעמק הסיליקון, נשמע פתאום כמו מישהו מקליפורניה.

"נהגת בעצמך לחדר המיון הבוקר?"

"כן, אדוני."

איתן הקיש על המקלדת והזין הערות לתיק הרפואי. "אני לא יכול לתת לך לנהוג אחרי שקיבלת מורפיום. נצטרך להשאיר אותך כאן לכמה שעות לפני שאוכל לשחרר אותך."

"אני אזמין אובר."

"רק אם אני רואה אותך נכנס לרכב בעיניים שלי. אחרת בית החולים בסכנת תביעה כי שחררנו אותך כשאתה תחת השפעת חומר נרקוטי."

"די נו, דוק. אני מרגיש בסדר גמור."

"ככה זה עם מורפיום. אתה בסדר עד שאתה לא, ופתאום אתה מסטול לגמרי."

"אתה יכול לחרוג מהנהלים רק הפעם? אני כבר כאן שלוש שעות."

איתן הציץ בשעונו.

"אתה המטופל האחרון במשמרת שלי. מה דעתך שאני אזמין אותך לקפה? אם עדיין תרגיש מסוחרר, אני אסיע אותך הביתה בעצמי."

"סגור, דוק. העיקר שאני אוכל לעוף מכאן כבר."

2

צ'ריוויו, ויסקונסין
יום חמישי, 22 במאי, 2025

הם ויתרו על הקפה של קפטריית בית החולים ועברו דרך סטארבקס. שניהם הזמינו קפה שחור גדול. בחזרה לכביש, איתן העיר על בחירת הקפה של כריסטיאן.

"לא וניל דל קלוריות על חלב סויה למהגר מקליפורניה?"

כריסטיאן חייך. "קפה שחור כל היום אצלי."

"כל היום?"

"זה הדבר היחיד שאני שותה."

"אם אתה רוצה להימנע מעוד אבנים בכליות, הייתי מציע להוסיף קצת מים לתפריט."

"אקח זאת לתשומת לבי." כריסטיאן הצביע. "קח ימינה שם."

איתן סובב את ההגה של הג'יפ רנגלר לכביש שהתפתל בין העצים במקביל לקו המים, עד שכעבור קילומטר וחצי יצא לשפת אגם אוֹקוֹבּוֹג'י.

"שם אני גר." כריסטיאן הצביע.

איתן השקיף מעבר לאגם וראה בית ענק על החוף. אור הבוקר השתקף בחלונות הגדולים בצד האחורי של הבית. מדרגות לולייניות ירדו משני צדי המרפסת האחורית וחצו את הדשא המוריק אל רצועת החוף המלאכותית שהמשיכה עד המים.

איתן כבר ראה את הבית הזה. כולם ראו. הוא היה הבית הגדול ביותר סביב האגם.

"זה הבית שלך?"

"כן, אדוני." כריסטיאן הצביע לחלון בצד שלו. "תעשה סיבוב מצפון, יותר קל להיכנס דרך הכניסה האחורית."

איתן היסס לרגע, אבל סובב את ההגה והקיף את האגם. כעבור עשר דקות נכנס בשער האחורי של הבית של כריסטיאן וחנה בחוץ. הוא ספר חמש דלתות בחניה המקורה.

"אתה מרגיש בסדר?" איתן שאל.

"לצערי כן. ההיי שלי כמעט עבר לגמרי. בוא תיכנס ותסיים את הקפה. אני אראה לך את הבית."

איתן נכנס בעקבות כריסטיאן בדלת כפולה ענקית והניד את ראשו על גודלו של הבית. עיצוב הפנים היה שילוב של חדשנות עם ויסקונסין המיוערת.

"נשב מאחור," כריסטיאן אמר.

איתן עבר בתוך הבית ושם לב לטאבלטים על הקירות שאפשרו שליטה בכל דבר, מהטמפרטורה ועד למוזיקה, במגע אצבעותיו של כריסטיאן. אורות נדלקו כשהם עברו, אבל הוא לא ראה את כריסטיאן נוגע בשום מתג. החלק האחורי של הבית היה קיר חלונות מרצפה עד תקרה עם נוף מרהיב של האגם.

"זה די מדהים."

"אתה צריך לראות את זה כשיורד שלג. הפעם היחידה שאני אוהב שלג היא כשאני יושב בחדר הזה וכל החלונות מלאים בפתיתים נופלים."

כריסטיאן פתח דלת זכוכית גבוהה ויצא לפטיו. איתן יצא איתו והשניים התיישבו ליד שולחן.

"החום השנה כמעט בלתי נסבל," כריסטיאן אמר.

"הצפי הוא שזה רק יחמיר," איתן אמר.

"מילא החום, זה עוד בסדר. אבל הלחות הורגת אותי."

"אז איך הייטקיסט מקליפורניה מגיע לוויסקונסין?" איתן אמר. "אתה חייב לספר לי את הסיפור הזה."

כריסטיאן שתה לגימה מהקפה והשקיף אל אגם אוקובוג'י. כמה סירות מפרש ניווטו בזוויות שונות עם רוח הבוקר שמילאה את המפרשים בנדיבות. סירת מרוץ גררה גולש.

"הקמתי חברה לאחסון ולשיתוף קבצים. זה התחיל בעיקר כקבצים, אבל התרחב בהמשך לתמונות וסרטונים ובעצם כל דבר שאתה רוצה לאחסן בצורה מאובטחת בענן, לשתף עם משתמשים אחרים ולקבל אליו גישה מכל המכשירים שלך."

איתן צמצם את עיניו. "כמו קראם קֶייס?"

"לא כמו."

"קראם קייס זאת החברה שלך?"

"היתה.‏ מכרתי אותה."

איתן הנהן לאט והרים את גבותיו. "קראתי על זה בשנה שעברה. היא נמכרה ב —"

כריסטיאן הנהן. "במיליארדים."

אחרי שתיקה קצרה, כריסטיאן הוסיף תיקון קטן.

"הרבה מיליארדים."

"וואו. וכל הדבר הזה היה בבעלותך?"

"לא, רק חמישים ואחד אחוזים. כתבתי את הקוד בחדר שלי במעונות, בקולג'. החברה אז היתה רק השותף שלי לחדר ואני. הוא עדיין שם. אבל אני לא יכולתי לסבול את זה יותר. כל אחד חושב שהוא רוצה להיות סופר־עשיר, אבל יש רף עושר שלא הרבה אנשים מכירים. שאחרי שאתה מגיע אליו, במיוחד אם זה בחברה שהונפקה בבורסה, אתה מתחיל לאבד חופש במקום ליהנות מיותר חופש. נמאס לי מחנונים מעצבנים מאוניברסיטאות יוקרה שאומרים לי מה לעשות עם הכסף שלי ועם החברה שלי. כל המצב הזה שחק אותי ושאב ממני את כל התשוקה שהיתה לי לעבודה. אז מכרתי את החלק שלי ועפתי מעמק הסיליקון."

"ונחתָּ ב... צ'ריוויו, ויסקונסין? איך זה קרה?"

"דרך שיקגו, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי."

איתן הנהן. החיים שלו עברו מסלול דומה, רק בלי המיליארדים. גם לו היתה פעם עבודה שאהב, וגם הוא איבד את התשוקה אליה.

"נראה שאתה מסתדר מצוין," איתן אמר. "גם בחיים, וגם אחרי שהאחות הזריקה לך מורפיום. אם תרצה שננתח את האבן כשתפלוט אותה, אנחנו יכולים. נגיד לך ממה היא עשויה, כדי שתוכל לשנות את התזונה שלך בהתאם ולנסות למנוע את האבן הבאה."

"כן, נראה לי שאני פשוט אתן לה להיסחף לים אחרי שהיא תצא מהגוף שלי. אבל תודה."

"תוסיף קצת מים לשגרה היומית שלך. תסמוך עלי, זה יעזור."

"הבנתי. תודה על הטרמפ, דוק."

"בכיף."

"אתה חוזר לבית החולים?"

"לא. אני יוצא מהעיר. יש לי כמה ימי חופש לסוף השבוע הארוך."

"נסיעה בטוחה. וכשתחזור, תקפוץ לביקור איזה יום. אני לא מכיר הרבה אנשים בעיר עדיין, והבית הגדול הזה מבריח את כולם."

איתן חייך. "אולי באמת."

3

מדיסון, ויסקונסין
יום חמישי, 22 במאי, 2025

האיש צלע במסדרונות בית החולים. הרגל השמוטה היתה תופעה חדשה שהידרדרה במהירות. למרות אזהרת הרופא שתסמינים כאלה עומדים להופיע, ההידרדרות עדיין הפתיעה. לא היו כאבים, רק סירובה של רגלו הימנית לציית למה שמוחו אמר לה לעשות. אז הוא צלע ונעזר בכל הבא ליד כדי לשמור על שיווי משקל. בדלת שפתח כדי להיכנס לחדר המיון. באלונקה על גלגלים במסדרון. ובסוף, כשכמעט הגיע לעמדת האחיות, במוניטור מדדים של מטופל שהוא נאחז במוט שלו ברגע האחרון כשהיה בטוח שהוא עומד ליפול.

"מצטער," אמר למטופל ששכב במיטה והמתין למישהו שייקח אותו משם.

הוא הגיע לעמדת האחיות והניח את שתי ידיו על הדלפק.

"נרשמת בקבלה?" האחות שאלה.

"אמרו לי פשוט להגיע לכאן."

"לא. הם צריכים לקחת ממך פרטים של הביטוח ולהכניס אותך לתור."

הוא לא הופתע מאי־ההבנה. הוא באמת נראה כמו כל מטופל אחר עם פציעת רגל שנכנס לחדר המיון.

"אני לא מטופל."

הוא הושיט יד לכיס החזה של הבלייזר והציג את התג.

"סוכן מיוחד פיט קריימר מהמחלקה לחקירות פליליות של ויסקונסין. אני מחפש את איתן הול."

האחות היססה לרגע.

"גבוה, חתיך. בן ארבעים ומשהו. מתאמן. בכושר בקטע מעצבן."

"אני יודעת מי זה ד"ר הול."

"אה, מצוין. הוא נמצא?"

האחות הקלידה משהו ועצרה לקרוא את המסך.

"המשמרת של ד"ר הול הסתיימה הבוקר בשבע."

"הוא סיים לעבוד בשבע בבוקר?"

"כן. הוא היה במשמרות לילה כל השבוע. מאחת־עשרה עד שבע."

"אז הוא יחזור לכאן הלילה באחת־עשרה?"

"לא. עכשיו הוא בחופש כמה ימים. חופשת חג. ממוריאל דיי."

"מתי הוא חוזר?"

האחות היססה ופיט ראה את החשד על פניה.

"אל תדאגי. הרופא הטוב לא הסתבך עם החוק. אנחנו חברים מפעם והוא חייב לי טובה."

פיט החזיר את התג לכיס.

האחות חייכה באי־רצון. היא בדקה שוב את סידור העבודה במחשב. "ד"ר הול יחזור ביום רביעי הבא. עשרים ושמונה בחודש."

"תודה. שיהיה סוף שבוע נעים."

פיט קריימר יצא בצליעה מחדר המיון. הוא יחזור בשבוע הבא.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי מתח מתורגמים

 


שלושה ספרי מתח מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:



זה שילוב שלא חשבתי שאפגוש בחיי, אבל השחקנית שגם עוסקת בשנים האחרונות בהפקה, ריס וית'רספון, יצרה יחד עם הסופר הרלן קובן ספר מתח.

הפעם הגיבור הקבוע של קובן אינו חלק מהן העלילה. ולא רק זאת, אלא שהגיבורה שלו היא רופאה. מאגי מקייב היא כירורגית עם רקע צבאי שרשיונה נשלל והיא נאלצת למצוא עבודה חדשה. אבל משום מקום, מכר ותיק מציע לה להמשיך לעסוק בתחום שלה גם בלי רישיון, אצלו. 

המכר הוא מנתח פלסטי שמטפל באנשים שיש להם הרבה מאוד כסף ודורשים דיסקרטיות. כשהיא מסכימה לעבודה אצלו היא לא יודעת לאן היא נכנסת...

כל מילה נוספת מיותרת. מי שאוהבים את קובן יודעים בדיוק מה הם מקבלים, ספרות מתח שלא נכנסת לזוועות אבל משאירה אותך מתוח עד הסוף כשהסיום אף פעם לא דומה למה שתיארת לעצמך



ספר חדש של מחבר סדרת ספרי המתח במרכזם נצבת דמומות של ג'ק ריצ'ר, והפעם במרכזו שורה של סיפורים קצרים שעוסקים בדמויות שברא לי' ציילד לאורך השנים בסיפורים קצרים ששולבו באנתולוגיות שונות. בספר הנוכחי הוא מלקט 20 מתוך אותם סיפורים את אלו שאהב ליצור במיוחד.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי מתח ישראלים

 

שני ספרי מתח ישראלים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:

נדמה שלרוב קוראי הספרות העברית אין צורך להציג את הסופרת נעה ידלין, זוכת פרס ספיר שספריה היו רבי-מכר וחלקם עובדו לטלוויה ולתיאטרון.

ספרה הנוכחי הוא ספר מתח, העוסק במורה שזוכה בפרס "המורה של ישראל", אך במקום לנוח על זרי הדפנה היא מתמודדת באותה תקופה עם בעל שעזב את הבית אחרי 40 שנות נישואין, בנות שלא שומרות על קשר ואיומים שהזכייה בפרס הביאה ומתרים בה שאם לא תוותר על הפרס הוא יילקח ממנה.

טקס קבלת הפרס רחוק מרחק שבועות ספורים בלבד אך האיומים מגיעים בזה אחר זה והיא מחליטה לעשות מעשה ולגלות מי שולח לה אותם. אבל כמי שמלמדת כבר עשרות שנים, היא צריכה להסתכל אחורה ולבחון את שורת האירועים שלייו את קריירת ההוראה שלה כדי לזהות איזו טעות הובילה למסרים שהיא מקבלת.

וכך, היא פוסעת במשעליו הזיכרון כדי לאתר שורה של תלמידים שהמפגש איתם לא תמיד היה מוצלח, כדי לנסות ולתקן טעויות עבר ולעצור את המאיים.  השאלה אם הזמן יספיק לה כדי לעצור אותו לפני שיחבל בטקס ובקבלת הפרס.



יש עצה קלאסית לסופרים שרוצים להצליח: כתוב על מה שאתה מכיר. וגל חרמון, שספרו הקודם "מים שקטים" היא רב-מכר, כותב על מה שהוא מכיר. בספרו הנוכחי "בני גבל" הוא מתכתב עם חייו: מקום מגוריו, תפקידו בצבא ולבנון. במרכזו נמצאים ארבעה אנשים שונים זה מזה בתכלית, שמשיקים זה לזה בעקבות ניסיון לכידת מתנקש לבנוני שחדר לישראל.

מדובר בספר קטן מהממוצע, כזה שניתן לגמיעה בישיבה אחת ארוכה (בשבת שקטה או בחופשה). המחבר מציין בפתיחת הספר כי הרקע ההיסטורי לספר מדויק ומתכתב עם לבנון כפי שהתהוותה מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ועד לימינו אנו. אך האירועים המתוארים בספר, מקורם כולם בדמיונו של המחבר.על הכריכה מצוין כי ההתכנים בספר חייבו את המחבר להגיש אותו לצנזורה אשר אישרה את יציאתו לאור בגרסה הנוכחית.

מעשר מהכנסות הספר יתרמו על ידי המחבר לשלושה ארגונים העוסקים במשפחות שכולות: "יד לבנים", "אלמנות ויותומי צה"ל" ו"משפחה אחת".

יום שישי, 10 ביולי 2026

חדש על המדף: ספרי מתח

 



שני ספרי מתח מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:


למרות השם הישראלי למהדרין על כריכת הספר, מסתבר שמחבר הספר הוא אומנם היה כזה בעברו אך כעת הוא אמריקאי למהדרין. הוא עוסק בכתיבה רוב חייו החל מעבודתו כעיתונאי, דרך פיתוח משחקים להחלטה להיות סופר במשרה מלאה - החלטה שמוכיחה את עצמה משום שהוא מככב ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

הספר הנוכחי עוקב אחרי אישה בשנות השלושים בחייה שטראומה שעברה כנערה שבה ללוות אותה כרעם ביום בהיר כשנדמה לה שכל מה ששכחה מאז אותו אירוע מתעורר מחדש. היא ומשפחתה החדשה שיצרה לה חווים אירועים לא נעימים שוב ושוב והיא מבינה שהיא חייבת לנסות להיזכר במה שאירע לה...

ספר מתח למהדרין שעוסק בפחדים שמלווים בני אדם, ודורש מן הקוראים ללוות אישה שנאלצת לפגוש את עברה המפחיד מחדש על מנת לנסות ולהפוך את המציאות הנוכחית שלה ושל אהוביה לכזו בה תוכל לשמור עליהם.




גיום מוסו הוא סופר מתח צרפתי שכל ספריו רבי מכר, בצרפת ובמדינות נוספות, ביניהן ישראל. יש משהו ייחודי בז'אנר שיצר לעצמו, ספרי המתח שלו עוסקים במקרים חשודים שהמשטרה חוקרת אודותיהם, אבל הפתרונות שהקוראים מגלים בסיום הספר נוגעים תמיד בחיבור לא מוסבר בין מציאות לעל טבעי, גם כזה שאולי ניתן להסביר בצורה אנושית.

אולי זו הסיבה שרבים חוזרים לקרוא את ספריו פעם אחר פעם, העובדה שהמציאות מקבלת תפנית אחרת שהופכת גם את האלמנט המותח למשהו שמנחם מעט, לצד הבחירה המודעת שלו שלא להעמיס על הקוראים פרטים גרפיים או תיאורים מזעזעים, והבחירה שלא להעמיס גם מילים מיותרות על פני עלילה שניתן בהחלט למתוח על כמות כפולה של דפים.

הספר הנוכחי, הבחורה שיצאה מן הדפים, עוסקת בסופר רבי מכר אמריקאי שלאחר פרידה זוגית מגלה על סף דלתו אישה שטוענת שהיא דמות שהתגשמה מתוך ספריו. היא מציעה לו עסקה שלא יוכל לסרב לה והוא? מסכים.

וזהו, אין טעם לגלות מעבר לזה כי זה פשוט יהיה סופיילר ענקי לספר שמי שכבר קרא מספריו הקודמים של מוסו יודע מה מחכה לו בתוכו. אחרים, יוכלו לעשות את המפגש הראשוני עם כתיבתו של הסופר בספר הנוכחי ואם יתאהבו בה, מחכה לה שורת הרפתקאות בספריו הרבים שתורגמו לעברית לאורך השנים.

יום חמישי, 7 במאי 2026

חדש על המדף: ספרי מתח

 


שני ספרי מתח מתרוגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:



נדמה לי שאין אדם בן גילי שלא זוכר את ספריו של דן בראון שהיו פשוט מפץ גדול בעולם הקונספציות הספרותיות, כזה שהוביל עשרות אלפי אנשים במסעות באירופה כדי להתחקות אחר מהלכים דמיוניים שקרם הסופר אך קנו אחיזה בלבבות של רבים, והובילו מדה וינצ'י והוותיקן של אז לימינו אנו.

הספר הנוכחי, הסוד האחרון, הוא החלק השישי בסדרת הספרים שנפתחה בספר שקנה למחבר את פרסומו "צופן דה וינצ'י" וממשיכה לעקוב אר דמותו של הפרופ' רוברט לנגדון.

הספר הנוכחי נפתח דווקא בגילויים שעשתה בת זוגו של פרופ' לנגדן, קתרין סולמון, שעתידה לשאת דברים אודות תגליות שלה לגבי התודעה האנושית. אבל עוד לפני שהיא מספיקה לעשות זאת היא נעלמת והוא נרדף על ידי רוצח שנדמה שצץ מהמיתולויגיה בפראג בה עתידים היו השניים להיפגש.

על תרגום הספר הופקדה קטיה בנוביץ', שתרגמה גם את ספרו הקודם של המחבר שיצא בהוצאת כנרת בה יוצא הספר הנוכחי, ובאופן אישי היא אחת המתרגמות האהובות עלינו בגלל היכולת הנפלאה שלה להפוך טקסט שהמקור שלו בשפה זרה לעברי לחלוטין באופן שמשכיח ממך את העובדה שהוא נכתב בשפה אחרת.

636 עמ' - כולל תודות, שמתאימים במיוחד לשבתות שקטות, שעות ארוכות בממ"ד או חופשה טובה. מומלץ בחום.



אני אוהבת את המתח שלי במשקל נוצה, בערך. יש כאלה שמעדיפים אותו כבד, מהפך קרביים, אבל אני שהמציאות הישראלית מדממת עבורי מספיק מעדיפה ספרי מתח שכיף לקרוא משום שהם מתעקשים שלא להתעסק בחלקים מדממים ובאמת לנסות ולגרות את המוח בניסיון לפתור עלילה שיש לה קשר חזק לישראל ולאינטרסים שלה.


גיבור הפסרים של דניאל סילבה הוא סוכן מוסד ישראלי, גבריאל אלון, שהתחביב האמיתי שלו הוא רסטורציה אבל בכל פעם שהוא חושב שהגיע למנוחה ולנחלה הוא נאלץ לסייע לישראל או לחברים מהעבר לפתור בעיה שרק לו יש את הכלים להצליח בכך.

בספר הנוכחי, כשהוא בטוח שפרש וחי יחד עם אשתו וילדיו בוונציה הוא מתבקש לסייע לסוחר אומנות לבדוק את תולדותיו של ציור עתיק שהתגלה מחדש, רק שהחיפוש אחר מקורות הציור מוביל אותו, שוב, למאבק עם כוחות אפלים.... 

יום ראשון, 3 במאי 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 


עלה על המדף, ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: האחות הלא נכונה מאת קלייר דאגלס.

שתי אחיות, תאומות זהות, חיות חיים שונים מאוד. האחת, טאשה, היא אם ורעיה המתגוררת סמוך למקום בו גדלו שתיהן. האחרת, אליס, היא אשת העולם הגדול ויחד עם בעלה מסתובבת בעולם.

כשטאשה מרגישה שהיא זקוקה לחופשה ארוכה, אליס ובעלה מציעים להגיע ולשהות עם הילדות במקומם, מה שמאפשר לטאשה סוף-סוף להוריד את הלחץ ולהירגע. אבל החופשה שהיא יוצאת אליה לא מתנהלת כמו שתכננה, לא עם ארון ולא בכלל. כי במהלכה היא מקבלת שיחת טלפון שמבשרת לה שבעלה של אליס אחותה נרצח ואילו אליס עצמה מאושפזת בטיפול נמרץ...

היא ממהרת לחזור הביתה כשהיא תוהה בינה לבין עצמה למה שמישהו ירצה לפגוע באחותה ובבעלה רק כדי לגלות במכתב שהושאר לה שבעצם היה הייתה הכתובת מלכתחילה...

"האחות הלא נכונה" הוא ספר מתח ראשון של הסופרת שמתורגם לעברית, אשר מקפידה להוציא ספר מתח מדי שנה כשבמרכז הספרים שלה תמיד ניצבת גיבורה נשית. 

יום שלישי, 24 במרץ 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 



עלה על המדף, ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: 



הספר הנוכחי, "עמוק מדי, הוא הספר ה-29 שתורגם לעברית בסדרת הספרים שעוסקת בג'ק ריצ'ר - גיבור אמריקאי עשוי ללא חת, בוגר סוכנות המודיעין האמריקאית שחי כנווד ובכל מקום שהוא מגיע אליו מרגיש צורך לתקן את העוול בו הוא נתקל.

הסדרה נכתב על ידי לי צ'יילד, שם העט של ג'יימס דובר גרנט, יליד בריטניה שעבר להתגורר בארצות הברית בגיל 34, סמוך לצאתו לאור של הספר הראשון בסדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר. ספריו האחרונים של צ'יילד נכתבים בשיתוף פעולה עם אחיו, אשר מעשיר את הספרים בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות הקיימות, על אף שריצ'ר עצמו לא מחובר לעולם הזה.

בספר הנוכחי ריצ'ר מתעורר כפות בלי שהוא יודע היכן הוא נמצא ואיך הגיע לשם, אבל אין שום צורך לדאוג לו, אם קראתם את הספרים הקודמים בסדרה, גם אם רק חלק מהם, ברור לכם שהוא ייחלץ מהמקום וידאג שמי שהביא אותו למצב הזה ישלם את המחיר, בכל דרך שלא תהיה.

מי שקרא ואהב את הספרים הקודמים בסדרה ימצא בספר הנוכחי את כל מה שהוא מחפש. אבל רק למקרה הבלתי סביר שטרם נתקלתם בספריו של צ'יילד ואתם אוהבים ספרות מתח טובה עם גיבורים עשויים ללא חת. הספר הזה בדיוק בשבילכם. אנחנו, נמשיך לחכות לספרים הבאים בסדרה.

יום ראשון, 22 במרץ 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 


עלה על המדף, ספר פרוזה חדש: נישואים מושלמים.

שימו את עצמכם בנעליים של הגיבורה שלכם, כזוג צעיר היא ובעלה צפו לעצמם עתיד זוהר, היא כסנגורית פלילית מצליחה והוא כסופר מוצלח במיוחד. הקריירה שלה התקדמה בדיוק לפי הציפיות והיא הפכה לשותפה במשרד עורכי דין מצליח כבר בגיל צעיר יחסית. אבל הקריירה שלו נכשלה.

איכשהו, ברור לה שהוא לא ממש מרוצה מהדרך בה הדברים התגלגלו. אבל המבחן של הזוגיות שלהם מגיע כשמתברר לה שהייתה לו מאהבת, ולא רק זה אלא שהמאהבת הזו נמצא מתה במיטה שלהם בבית הנופש המבודד שלהם. הבעל שלה נשבע שהוא לא עשה את זה והיא חייבת להוציא אותו זכאי.

עכשיו, כשהיא מחליטה לעשות הכול כדי להוכיח שהאמון שנתן בה והיא בו, לפחות מהבחינה הזאת, מוצדק, מתברר לה שהדברים לא כמו שהם נראים...

מה אתם הייתם עושים?


* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.


פרולוג

האם הוא אהב אותה? הוא אהב איך שהיא הסתכלה עליו — איך שהשפה התחתונה שלה רעדה וכף הרגל שלה רטטה כשהגיעה לאורגזמה. הוא אהב איך השיער הגלי והערמוני צנח על עיני האיילה שלה בזמן שרכבה עליו, ואיך הגב הצנום שלה התעגל לצורת חצי ירח כשחדר אליה מאחור. האם הוא אהב אותה? הוא אהב חלקים בה. אבל השאלה היא לא אם הוא אהב אותה או לא. השאלה היא... האם הוא הרג אותה?


1


שרה מורגן


"די כבר, נמאס לי."

האכזבה בקולו של אדם ממלאת את החדר ונתלית באוויר כמו ערפל קל שמטשטש הכול ומסתיר אותנו זה מזה. אני שואפת שאיפה עמוקה כדי לסלק את האובך, ואז נושפת באותה מהירות והאוויר חוזר להיות צלול. אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לראות את הייאוש שעל פניו ואת שפתיו המכווצות. אני לא מאשימה אותו. שוב אִכזבתי אותו. אני מעבירה את הידיים בשיער ומצמידה כל קווּצה סוררת למקומה. השיער שלי אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. הוא תמיד אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. אני לובשת בלייזר לבן ומסדרת על הגוף את חצאית העיפרון. העיניים שלי פוגשות בעיניו וננעצות בהן.

"אני מצטערת." אני מרכינה את הראש ומתחמקת ממבטו כדי לפתות אותו להתמקד בי. הוא נוגס בפיתיון, מתקרב עד אלי, ומתנשא מעל גופי הקטנטן במלוא המטר־שמונים־ושמונה שלו. הוא מצמיד יד ללחי שלי, מרים לי את הסנטר ומנשק אותי בעדינות על השפתיים. כל שערה בגופי סומרת. אחרי עשר שנות נישואים, אדם עדיין עושה לי את זה. אחרי עשר שנות נישואים, אני עדיין עושה לו את זה — כלומר, מאכזבת אותו.

"היינו אמורים לנסוע לבית שעל האגם כבר אתמול. אמרת שהיום תצליחי לבוא."

אני מנתקת את החיבוק ומתחילה לארוז דברים בתיק המסמכים. חוש האחריות גובר על הרגשנות שלי. "אני יודעת, אני יודעת. פשוט יש לי כל כך הרבה עבודה, ואני צריכה להכין נאום סיכום ענקי."

אדם הולך עד לפתח חדר השינה שלנו ונשען על מסגרת הדלת. הוא משלב את הזרועות על החזה. הייתי נותנת הרבה כדי להתחפר עכשיו בין זרועותיו במקום להתחפר בפרשה משפטית מסובכת, אבל יש דברים שאפילו לי אין שליטה בהם.

"תמיד יש לך כל כך הרבה עבודה. תמיד יש איזו פרשה חשובה שאת עובדת עליה." הוא מצמצם אלי את העיניים במבט משועשע שאיכשהו יש בו גם האשמה, כאילו אני זו שעומדת עכשיו למשפט.

"מישהו צריך לשלם את החשבונות." אני מחייכת אליו חיוך קטן. זה כבר עושה את העבודה. הוא מנענע בראש בתנועה קטנטנה שאני בקושי מבחינה בה אבל יודעת שאני צריכה לסמן לו שראיתי אותה. אני מניחה ידיים על הכתפיים שלו. הוא מעמיד פנים שהוא לא יכופף את הראש עד לשפתיים שלי, אבל אני יודעת שהוא יעשה את זה. הוא לא יכול לעמוד בפני, בדיוק כמו שאני לא יכולה לעמוד בפניו.

הוא מחייך, אבל ממשיך לשחק עוד כמה שניות את הקשה־להשגה, עד שבסוף הוא רוכן אלי. השפתיים שלנו נפגשות שוב — הפעם יותר בתשוקה. הפעם הפיות שלנו נפשקים, הלשונות שלנו מסתחררות והידיים שלו עוברות מעלה ומטה על הגב שלי. אני שוקלת לבטל הכול. אני אתפטר מהמשרד. נמכור את הבית הזה ונעבור לגור בבית האגם שלנו בווירג'יניה, ונרוץ יד ביד לעבר סיפור האגדה הפרטי שלנו.

אבל אז אני חוזרת למציאות.

"אני חייבת ללכת," אני לוחשת לו באוזן ומתנתקת ממנו שוב. אני תמיד הראשונה שמתנתקת. יום אחד נהיה כל מה שתמיד ידעתי שנהיה, אבל לא היום.

"אבל מחר אנחנו חוגגים יום נישואים עשירי." הוא מקמט את המצח. הקסם הנערי שהתאהבתי בו עדיין שם, וזה קצת מעצבן ובכל זאת כובש אותי בכל פעם מחדש.

"אני אנסה להגיע לשם מחר." אני מתרחקת ממנו בצעד וסורקת במבט את האכזבה שעל פניו, את הנזק שעשיתי.

הוא נושף. "אחרי עשר שנים כבר הייתי אמור להתרגל לזה... אבל אני לא." הוא משפשף את הסנטר כאילו שוקל מה לומר עכשיו. "פשוט באמת נמאס לי מכל זה, שרה." הוא מסתכל למטה ומנענע בראש.

אני מצמצמת את המרווח בינינו וטומנת את הפנים בחזה שלו. "אני מצטערת. אני יודעת שאכזבתי אותך. אבל בכל מקרה, אחרי שהמשפט ייגמר אני אקח שבוע חופש. כבר דיברתי עם קֶנט." אני פוערת אליו עיניים בתקווה שהחדשות האלה ישמחו אותו.

הוא מחייך חיוך קטן. "זאת הבטחה אמיתית או הבטחה בסגנון שרה?"

"אוי, תפסיק," אני אומרת וטופחת לו בעדינות על החזה.

הוא תופס את הידיים שלי ומושך אותי לעוד נשיקה. "אני אפסיק כשאת תפסיקי." הוא מחייך אלי חיוך ערמומי. אנחנו מתנשקים שוב.

"אוי, כמעט שכחתי." אני שולפת מהארון קופסה קטנה בנייר עטיפה ונותנת לו את המתנה. "קניתי לך משהו."

הוא מסתכל על הקופסה ואחר כך עלי. "לא היית צריכה," הוא אומר, ולוקח את הקופסה העטופה בשלמות. אחרי יום הנישואים החמישי סיכמנו שנפסיק לקנות אחד לשני מתנות, אבל לא הצלחתי להתאפק. אני יודעת שאני מזניחה אותו כבר הרבה זמן, וזאת היתה מבחינתי דרך קטנה לפצות אותו. הוא משתהה לרגע ואז מקלף בזהירות את העטיפה. הוא פותח את הקופסה וחושף שעון פטק פיליפ מדגם גרנד קומפליקיישנס עם רצועה מעור תנין ומסגרת זהב. הפה שלו נפער.

"אני חולם על השעון הזה כבר שנים... אבל... זה באמת יותר מדי," הוא מוחה, ובינתיים מתפעל מהפרטים הקטנים והמעוצבים שעל פני השעון.

"לא נכון — זה לכבוד עשר שנות נישואים." אני לוקחת ממנו את השעון. "תסתכל על מה שחרוט מאחור."

אדם הופך את השעון ומעביר אצבע על המספר שחרוט שם: 5,256,000.

"מה זה?" הוא שואל.

"מספר הדקות שיש בעשר שנים." אני נותנת לו נשיקה קטנה על השפתיים.

"ספרת?"

"אני תמיד סופרת." אני צוחקת ועוזרת לו לענוד את השעון.

הוא מושיט את היד קדימה כדי להתפעל ממנו. "הוא אמור לעזור לי לשים לב לזמן בכל פעם שאת מאחרת או מבריזה לי?" הוא שואל בנימה קנטרנית. אני מגלגלת עיניים.

"אני צוחק," הוא מוסיף.

"לא נכון."

אדם מחזיר אלי את תשומת לבו, מניח את כפות ידיו על הכתפיים שלי ואז מוריד אותן אל הזרועות שלי. "את צודקת, אבל אני אוהב אותך בכל זאת, שרה." הוא מנשק אותי חזק.

אחרי שאנחנו משתחררים מנשיקה סוערת אנחנו יורדים למטבח, חלל גדול ומודרני עם מוצרי חשמל מנירוסטה, ארונות בצבע בז' ושיש גרניט. אני מניחה את התיק על האי ומחפשת במקרר פירות ומים. אני מוציאה פרוסות אננס ובקבוק זכוכית של סן פלגרינו, שאמורים להחזיק אותי עד שאשלח את העוזרת האישית שלי לקנות לי ארוחת צהריים.

אדם מוזג שתי כוסות קפה ומניח אחת מהן ליד תיק המסמכים שלי מתוצרת בוטגה. הוא מוציא את הפילטר המשומש מהמכונה, ניגש לפח ולוחץ ברגל על הדוושה כדי לפתוח את המכסה. כשהוא עומד לזרוק את השאריות לפח הוא קולט משהו כסוף מנצנץ.

"מה זה?" אדם מתכופף לפח ומוציא את מקור הנצנוץ. מעטפה קרועה ובתוכה כרטיס ברכה.

"אמא שלך שלחה לנו כרטיס ברכה," אני עונה בלי להרים את העיניים מהטלפון.

"ואַת פשוט... זרקת אותו?" הוא מקמט את המצח.

"קראתי אותו. הכרתי בקיומו. עיכלתי אותו. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה איתו?"

הוא מוציא את הכרטיס מתוך המעטפה הקרועה וקורא אותו בקול: "לא ייאמן שהחזקתם מעמד עשר שנים! מזל טוב, אדם ושרה היקרים. נ"ב: איפה הנכדים שלי? אוהבת, אמא."

הוא מחייך ופונה למקרר. "יפה מצדה." הוא פותח מגירות ומתחיל לחפש מגנט כדי להצמיד את המציאה אל הדלת הקדמית של מקרר הנירוסטה שלנו. אני מגלגלת עיניים כשאני רואה אותו מצמיד למקרר משהו שהיה בזבל.

"מה אתה מתכוון לעשות היום?" אני שואלת כדי לשנות את הנושא. אני פשוט אוותר על העניין הזה, והכוונה בעניין הזה היא לאמא שלו. אני מרימה את כוס הקפה ומקרבת אותה לשפתי. אני מרגישה צריבה אבל היא נעימה, כמו מדורות קטנות של אש שאנחנו זקוקים להן לפעמים כדי לזכור שאנחנו עדיין חיים.

"טוב, עכשיו כשהשעון מתקתק..." הוא אומר ומצחקק כשהוא מסתכל על השעון החדש שלו. אני צוחקת בנימוס בתגובה לבדיחה הגרועה. "נראה לי שאני אסע לבית על האגם ואתקדם קצת בכתיבה. דניאל צריך עוד עמודים לפני שהוא יוכל לשלוח את הספר להוצאות לאור."

אני מהנהנת ולוגמת שוב מהקפה. "העמודים האחרונים ששלחת היו מעולים. הסוכן שלך ימות עליהם. אל תשכח לשלוח לי את העמודים החדשים."

"את מתכוונת לזה?" הוא מרים גבה ונראה ספקני.

"אני תמיד מתכוונת למה שאני אומרת... בייחוד כשאני מדברת עליך." אני קורצת.

הוא מניח את כוס הקפה ומצמצם את המרחק בינינו, ואז נעמד מאחורַי ומניח את כפות הידיים על השיש משני צדדַי. הוא מחכך את האף בעורף שלי ומנשק אותו, ומצמיד את האגן לישבן שלי. אני מצחקקת כמו תיכוניסטית.

"תבואי מחר. רק ליום."

"אני אנסה, גם אם אצליח להיות איתך רק כמה שעות."

"אבל תשתדלי באמת. קנינו את הבית על האגם לפני יותר משנה ואף פעם עוד לא נשארת שם יותר מלילה אחד."

"אמרתי שאני אנסה." אני לוגמת שוב מהקפה.

הוא נאנק אל תוך הצוואר שלי. "בבקשה."

"אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להיות שם מחר, ואז נוכל סוף־סוף לחשוב ביחד על שֵם לבית הזה." אני זזה קצת אחורה ונצמדת אליו בשביל הכיף והוא מצמיד אותי אליו חזק ומנשק אותי בצוואר.

"טוב, זאת לגמרי תוכנית שאני בעדה." אדם מסובב אותי כך שאהיה עם הפנים אליו ומעביר את הידיים על כל גופי.

"תודה שיש לךָ כל כך הרבה סבלנות אלי." אני מרימה את הסנטר כך שהמבטים שלנו מצטלבים, ועושה פרצוף של כלבלב קטן וביישן כדי להדגיש את הכנות שלי. הוא נועץ בי מבט.

"אני מוכן לחכות לך כל החיים ואפילו יותר." הוא מנשק אותי על המצח, על קצה האף ואז על השפתיים. "או לפחות עוד 5,256,000 דקות..." הוא מחייך. "עכשיו לכי מהר לעבודה, כדי שתוכלי לחזור אלי מהר." הוא טופח בשובבות על הישבן שלי, כאילו אני בדרך לעלות על מגרש פוטבול.

אני מרימה את התיק ומתחילה ללכת לכיוון הדלת. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו.

"אני אוהב אותך יותר," הוא עונה.


2


אדם מורגן

האצבעות שלי נוקשות על המקלדת עוד כמה פעמים, ואז השמש משאירה את שובל האור האחרון להיום בצד הזה של כדור הארץ. רוח קלה נושבת בין עלי העצים ומנערת מעליהם את צבעי הסתיו, ומֵי האגם מלחכים בעדינות את החוף. אני שומר את הקובץ עם כל מה שכתבתי היום וסוגר את המחשב הנייד — אצטרך להסתפק היום בשלושת אלפים מילה. אני זורק אל השולחן את משקפי הקריאה במסגרת השחורה ומעביר אצבעות בשיער החום־אפרפר שלי כדי להרחיק אותו מהמצח. אני משפשף קצת את הרקות כדי לנסות לפוגג כאב ראש של מתח שמצטבר בראשי, ופולט אנחה עמוקה. אני מותח את הזרועות ומסובב את הצוואר, ואז קולט במבטי סנאי שחור שחוצה בריצה את החצר. כבר ראיתי בחיי סנאים שחורים, אבל זה בכל זאת חיזיון די נדיר שדורש צפייה ותשומת לב. אני בוהה דרך החלון הגדול שמאחורי שולחן הכתיבה בזמן שהיצור מקפץ ממקום למקום ומחפש אוכל בנחישות חדורת מטרה.

הבית שעל האגם נמצא במרחק שעה מהבית שלנו שמחוץ לוושינגטון, אבל נדמה כאילו הוא נמצא בכוכב לכת אחר. השטח ירוק ושופע, שטח שהאבות המייסדים של הארץ היו מזהים בקלות אילו הסתובבו כאן היום, בניגוד לבירה של ארצנו, שהיא תפלצת של בטון וצפירות כלי רכב. הבית רחוק מהעיר כדי ששום אורח לא רצוי לא יבוא פתאום בהפתעה, אבל גם קרוב מספיק שאוכל לנסוע אליו בכל פעם שאני מרגיש צורך להיות לבד — או לא לבד, אם כבר.

בקתה מבודדת על אגם מָנַסס, מוקפת ביער במחוז פרינס ויליאם בווירג'יניה, היא בדיוק מה שקריירת הכתיבה שלי היתה זקוקה לו, או לפחות זה מה שאמרתי לשרה כשניסיתי למכור לה את הרעיון. עד לפני שנה או קצת יותר, כשקנינו את הבית הזה, היה לי קשה לכתוב. אבל הבקתה פתחה לי עולם חדש, עולם שאני יכול ליצור בו, עולם מלא בתשוקות שאפשר לממש, עולם שאני יכול לחיות בו בלי להרגיש את הפחד התמידי שאולי אני לא מספיק טוב. היופי הטבעי שמקיף אותי כאן משתקף במה שאני כותב, ובעולם הזה הרגשתי מהרגע הראשון כאילו נולדתי מחדש.

הבית שעל האגם בנוי כולו מלוחות וממשטחי עץ, כך שיש בו תחושה כאילו מדובר בחלל פנימי של עץ ולא בבית שנועד לבני אדם. בחלל המשותף של הסלון והמטבח יש חלונות מפרץ שמשקיפים על האגם, ואח מבוערת גדולה ומקושטת באבנים צבעוניות. שטיח ענקי מעור דוב משלים את אזור הישיבה ומבדיל את שטח הסלון משטח המטבח.

האי שבמטבח ומשטחי העבודה מכוסים בשיש גרניט בצבע ירוק־יער שמעליו ומתחתיו יש ארונות מעץ אורן, שעם השנים התכהו לגוון עשיר שכמעט מזכיר קרמל. ממש קרוב לאזור הישיבה, לא יותר משלושה מטרים מהאח, ליד חלונות המפרץ, נמצא שולחן הכתיבה שלי. זה מאפשר לי תצפית מושלמת על כל מה שהטבע יכול להציע בפינה הזאת של היער, ומספק לי את החירות לא להרגיש שאני לכוד באיזה חדר עבודה מחניק.

לא הייתי צריך להתאמץ כדי לשכנע את שרה לקנות את בית הנופש הזה. אני חושב שהיא הרגישה שאני הולך ומתנתק — מנטלית, רגשית... או שפשוט רצתה להראות לי שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות אותו. להזכיר לי שוב שמצבה הכספי הרבה יותר טוב משלי, ולהשתמש בזה כמפגן כוח. אבל לא משנה מה הסיבה, השגתי את הבית שרציתי, אז למי אכפת?

הבקתה היתה אמורה להיות הבית השני שלנו, אבל בסופו של דבר היא הפכה רק לבית שלי. אני כבר לא זוכר כמה פעמים שרה הבטיחה לבוא איתי לכאן לסוף שבוע ואז ביטלה. סוף השבוע הנוכחי לא יוצא דופן מהבחינה הזאת, אפילו שאנחנו מציינים עשר שנות נישואים. קיוויתי שהיא תבוא לכאן ולו רק ליום אחד, אבל היא התקשרה קודם ואמרה שהיא חייבת לחזור למשרד. היא גם אמרה שהיא אוהבת אותי. היא תמיד אומרת שהיא אוהבת אותי. אני מושיט קדימה את שורש כף היד ומתפעל מהשעון החדש. הוא יקר בטירוף. למרות ההוצאה הכבדה, זאת עדיין מתנה מלאת התחשבות. וזה מוכיח בדיוק מיהי שרה. היא מלאת התחשבות גם כשהיא לא בסביבה.

תמיד הרגשתי כאילו שרה כובשת את העולם בזמן שאני בקושי מצליח לתפקד בו. כזאת אישה היא רצתה להיות, כוח־על, מופע של אישה אחת שאני מלוהק בו רק כניצב מקרי. לא תמיד זה היה ככה. נפגשנו כשהייתי בשנה השלישית של התואר הראשון באוניברסיטת דיוּק, והיא בָּראשונה. היא למדה מדעי המדינה ואני למדתי ספרות. בזמנו, שנינו חלמנו על עתיד גדול. שרה רצתה להיות עורכת דין מצליחה, ואני רציתי להיחקק בהיסטוריה כאחד הסופרים הדגולים של דורנו. עברו מאז חמש־עשרה שנה, ואחד מאיתנו עדיין מחכה שהחלום יתגשם.

נכון, באמת היתה לי הבלחה קצרה של הצלחה, אבל היא נעלמה כמו שבאה ועדיין לא חזרה מאז. זה מה שמצחיק בחלומות. תמיד מתעוררים מהם בסוף. הספר הראשון שלי זכה להצלחה, לא הצלחה מסחרית בקרב הקהל הרחב אבל הצלחה מנקודת מבט ספרותית. מבקרת אחת אפילו כינתה אותי "דייוויד פוסטר ואלאס הבא", השוואה ששימחה אותי מאוד. עד היום יש לספר הזה קבוצת מעריצים לא קטנה, וחשבתי שאצליח לחזור על ההצלחה הזאת, אבל ספרים מספר שתיים ושלוש נכשלו בכל מובן אפשרי, כולל הספרותי. אני מופתע שהסוכן שלי לא זרק אותי, ואני בטוח שאם הספר שאני עובד עליו עכשיו ייכשל, הוא יעיף אותי בקרוב מהסוכנות שלו.

זכיתי לטעימה קטנה של תחושת ניצחון, אבל אני לא ממש חי את החלום. שרה חלמה להיות בין הסנגורים הפליליים הטובים בארץ. היא לא בין הטובים — היא הטובה ביותר, כמו שתמיד ידעתי שתהיה. פשוט לא חשבתי שאנטור לה טינה בגלל זה.

אבל כמו שאמרתי, לא תמיד זה היה ככה, וכשאני אומר ככה הכוונה לזה שאני בורח לבית השני שלנו בכל הזדמנות שיש לי, והיא פחות או יותר מתנחלת במשרד שלה. הרי אף אחת לא יכולה להפוך לסנגורית הפלילית הטובה בארץ רק בזכות העובדה שהיא אוהבת את בעלה.

היה אפשר לחשוב שחיי בדידות והתחפרות ברחמים עצמיים יהפכו אותי לסופר דגול, מין גרסה בת זמננו של הנרי דייוויד תורו או המינגוויי. אבל נכון להיום אני משתווה להמינגוויי רק בכמות האלכוהול שהכנסתי לגוף שלי, ולא במידת ההצלחה שהאלכוהול הזה עזר להשיג.

שרה מתמסרת לעבודה שלה ואני לשלי, והיתה תקופה שבה התמסרנו אחד לשני, אבל התקופה הזאת כבר נגמרה.

נפגשנו במסיבה, וזה היה מזל גדול במיוחד כי שרה בדרך כלל לא הלכה למסיבות, כמו שהיא אמרה לי בהמשך אותו ערב. היא העדיפה בהרבה לשקוע בספר ולא להיות מוקפת בגופים דביקים ושטופי הורמונים באיזה מרתף במעונות. ובכל זאת היא באה למסיבה, עמדה בפינה, לגמה בשלווה בירה זולה מתוך כוס פלסטיק אדומה ונראתה חריגה בנוף כמו נזירה בבית זונות. היא חייכה חיוך קטן בניסיון להסתיר את המבוכה, אבל שפת הגוף שלה הסגירה אותה. היא נשענה על הקיר בשיכול רגליים, כיסתה את החזה בזרוע אחת ובשנייה אחזה בכוס הפלסטיק ליד שפתיה בזמן שסקרה במבטה את המתרחש. היא ניסתה לצמצם את עצמה ככל האפשר, להתמזג ברקע, להשתלב כדי שלא יבחינו בה. אבל בעינַי היא היתה האדם היחיד בחדר.

השיער הבלונדיני שלה, שהגיע עד לכתפיים, זהר חלקית בתאורת האולטרה־סגול, פריט חובה בכל מסיבת סטודנטים באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיניה הירוקות היו ניצוצות צהובים שהכילו את כל המסתורין שבעולם. גופה הצנום היה לבוש בחולצת טריקו לבנה צמודה ובג'ינס כחולים מתרחבים. סנטימטר או שניים מהבטן שלה בצבצו מתחת לחולצה, ולא הצלחתי להוריד מהם את העיניים. הרצועה הזאת של עור חשוף חלבי גירתה אותי יותר מהגוף העירום לגמרי של האקסית שלי. הסתכלתי עליה. בחנתי אותה. עוד לפני שאמרתי לה אפילו מילה אחת כבר שיננתי כל עיקול בגופה, כל קו וכל נמש שהצלחתי לזהות במרתף האפלולי ההוא. דמיינתי איך היא נראית מתחת לבגדים, ומאוחר יותר גיליתי שהתמונה שהעליתי לנגד עיני היתה שגויה. הגוף שלה עלה על כל מגבלות הדמיון שלי. היא היתה מושלמת, משהו שלא יכולתי לדמיין או לתפוס.

רק כעבור שעה, כשמבטינו הצטלבו סוף־סוף, אזרתי מספיק אומץ לגשת אליה ולדבר איתה. התנשאתי מעל הגוף הקטנטן שלה, אבל מההתחלה הרגשתי שהיא גדולה ממני וידעתי שברגע שהיא תבין את זה, היא תהיה כוח ששום דבר לא יוכל לעצור.

בהתחלה היא היתה קצת מרוחקת וענתה לי בתשובות של מילה אחת. שאלתי מה שמה. היא אמרה שקוראים לה שרה. שאלתי אותה עם מי היא באה למסיבה. היא הצביעה על ברונטית שיכורה שהתחככה בסטודנט על רחבת הריקודים. שאלתי אותה אם היא רוצה לרקוד. היא אמרה, לא. אמרתי לה שהיא יפהפייה. היא משכה בכתפיים. אמרתי לה שקוראים לי אדם. היא לגמה מהבירה. שאלתי אותה מה היא לומדת. היא נקשה על הבירה כדי לאותת שהיא רוצה למלא את הכוס מחדש והתחילה להתרחק. לקחתי ממנה את הכוס ומזגתי לתוכה בירה מהכוס שלי. היא הטתה את הראש למעלה וחייכה, לקחה בחזרה את הכוס וחזרה להישען על הקיר.

"ערמומי," היא אמרה ולגמה מהכוס.

נשענתי על הקיר לידה ועמדנו בשקט לזמן שנראה לי כמו שעות. כבר מהרגע הראשון עם שרה הרגשתי כאילו אני בתוך הנצח. היא שתתה בשלווה את הבירה, הסתכלה סביבה ובדקה מדי פעם מה שלום החברה השיכורה שלה. העמדתי פנים שאני סורק את החדר איתה, אבל בעצם התמקדתי רק בה. כעבור תשע־עשרה דקות, החברה של שרה אמרה לה שהיא הולכת עם הבחור שהיא התחככה בו כל הערב. היא נשמעה שיכורה לגמרי, עיניה היו מזוגגות והשיער שלה נפל לה על הפנים בזמן שאחזה ביד של הבחור שהיא עמדה לפשק בשבילו את הרגליים בקרוב מאוד. שרה לא נראתה מרוצה אבל אמרה לה שתיהנה ושתתקשר אליה בבוקר. המשפט שאמרה לחברה שלה היה המשפט הארוך ביותר ששמעתי מפיה כל הערב. שרה נשארה רגועה והמשיכה לשתות מהבירה באותה שלווה.

בדקה העשרים היא חיסלה את מה שנשאר מהבירה, זרקה את הכוס על הרצפה המלוכלכת של המרתף ואז בעטה בה לפינה. היא המשיכה לעמוד עוד קצת ועיניה התרוצצו לפה ולשם ואז התמקדו בי. היא זזה במבוכה קלה, ולא ידעתי אם היא מתקרבת אלי או מתרחקת ממני.

בדקה העשרים ואחת החלטתי לבדוק את העניין ושאלתי אותה אם היא רוצה לצאת מכאן. היא אמרה, כן. ליוויתי אותה עד לחדר שלה במעונות והנחתי שכשנגיע אתן לה נשיקה על הלחי ואגיד לילה טוב. שרה לא נראתה מסוג הבחורות שמתמסרות לדחפים. קירבתי אליה את הראש כדי לתת לה נשיקה קטנה על הלחי אבל היא משכה אותי פנימה, תלשה מעלי את הבגדים והתנשמה והתנשפה ואמרה כן כל אותו הלילה.

כעבור שלוש שנים הצעתי לה נישואים, והיא אמרה שוב, כן. ואפילו שהיא אמרה לי מאז אינספור פעמים כן, אני חושב שהפעם ההיא היתה הפעם האחרונה שהיא באמת התכוונה לכך. אם היא לא היתה שקועה כל כך בלימודי משפטים ואז בעבודה בתחום, אני חושב שהיא היתה —

הרוח מזיזה את דלת הכניסה והיא נטרקת בחבטה. הרעש מבהיל אותי לשבריר שנייה, אבל אני יודע שזאת היא. אפילו בלי לראות אותה אני יודע שהנמשים שלה בולטים אחרי יום שלם של עבודה בחוץ, בפטיו של בית הקפה. אני יודע שעיני האיילה החומות שלה נוצצות בתקווה ובאושר. אני יודע שהשיער הארוך הגלי שלה תחוב מתחת לכובע שהיא סרגה בעצמה בתחילת הסתיו. אני יודע שכשהיא תסיר את הכובע היא עדיין תיראה יפהפייה בדרך נטולת מאמץ, למרות השיער הפרוע. אני יודע שהיא תלבש חולצה צמודה בלי חזייה וחצאית כהה עד אמצע הירך. אני יודע שאזור המותניים של החצאית יהיה מקומט בגלל הסינר שהיה קשור עליהם כל היום. אני יודע שהיא תחייך כשתראה אותי, ושלא אזדקק ליותר משישים שניות עד שאהיה בתוכה.

"מותק, הבאתי כמה מאפים שנשארו בבית הקפה," היא קוראת מהכניסה לבית.

אני שומע אותה חולצת נעליים, מסירה את הגרביים שמגיעים עד לברך ופושטת את המעיל. אני שולף שתי כוסות מבר האלכוהול. אני מוזג לתוך שתיהן ויסקי ומושיט לה כוס בדיוק כשהיא נכנסת. היא מתקרבת אלי במרץ ובחיוך ולוקחת ממני את הכוס, גומעת את הוויסקי ומחזירה את הכוס לבר. החום שבוקע מאח האבן מחמם את עורה, ואני שם לב שעור הברווז שעל זרועותיה מתרכך ומתיישר.

לפני שאני מספיק ללגום שוב מהכוס היא כבר פותחת את הכפתור ואת הרוכסן של המכנסיים שלי. היא יורדת על הברכיים ומרימה אלי מבט בחיוך שטני.

♦♦♦

אני שומט את הרגליים שלה על המיטה, הולך לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת מאחורי.

אני עדיין שומע אותה מתנשפת מעבר לדלת, מנסה להסדיר את הנשימה. אני שומע אותה מייבבת, ואני מקווה שזה בגלל אקסטזה ולא כאב. לפעמים אני קצת מגזים — אני כאילו מאבד שליטה ורק כשאני חוזר להכרה אני מבין שעשיתי משהו לא טוב. אבל זה חזק ממני. קֶלי פשוט עושה לי את זה. האינסטינקטים החייתיים משתלטים עלי כשאני איתה.

פעם שרה השפיעה עלי ככה. אבל עכשיו כשאני איתה אני בקושי בן אדם, שלא לדבר על כל דבר אחר.

אני מסתכל על עצמי במראה שבחדר האמבטיה. פני מכוסות בזיפים והשיער שלי סתור. העיניים הכחולות שלי נראות עכשיו אדומות. אני מצליח לסבול את המראֶה של עצמי למשך עוד כמה שניות ואז חייב להסיט את המבט. אני לא מתבייש בעצמי אבל גם לא גאה. אני מתיז קצת מים על הפנים ואז על החזה, על הבטן ועל הזין. אני עייף מדי למקלחת. אני טופח על עצמי במגבת יבשה.

"מותק?" קלי צועקת מהחדר השני.

"כן, חמודה?" אני עונה ומתחיל לצחצח שיניים.

"אשתך סימסה לך."

אני יורק את משחת השיניים לכיור ושוטף את הפה, ואז מנגב את השפתיים בכף היד. כשאני חוזר לחדר השינה האורות כבר דלוקים, וקלי יושבת על המיטה בכותונת לילה ומחזיקה את הטלפון שלי. היא מחייכת אלי.

"מה היא אמרה?" אני לובש מכנסי פיג'מה של רלף לורן.

"היא רוצה לדעת מה אתה עושה."

אני מתיישב על המיטה לידה ומסיט אחורה את שערה החום הארוך. אני מנשק אותה בעדינות על הצוואר ועל הכתף.

"תגידי לה שעוד מעט אני אזיין שוב את נערת חלומותי," אני לוחש. קלי צוחקת ומתחילה להקליד.

"לשירותך, אדוני," היא מצחקקת. אני חוטף ממנה את הטלפון בתנועה שובבה וקם מהמיטה. אני מקליד בזריזות תשובה.

יום חמישי, 1 בינואר 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 




חדש על המדף ב-1 בינואר 2026: ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר - כל צבעי העלטה מאת כריס ויטאקר.

על הספר הזה צריך להתחיל לכתוב מהסוף, עוד לפני שכותבים על העלילה שלו, צריך להבין מדוע נכתב ועל ידי מי. מחבר הספר, הסופר כריס ויטאקר, הוא פוסט טראומטי בשל אירוע שעיצב את ילדותו. הניסיון שלו להתמודד עם אותה פוסט טראומה, הוביל אותו למצוא דרכים שיעניקו לו שליטה חדש בחייו. וכמו שכתבו בעבר, סופר טוב כותב על מה שהוא מכיר וויטאקר שמתמודד עם טראומה כותב בדיוק על זה, על ניסיון לתקן חוויה פוסט טראומטית בדיעבד, על ידי לקיחת שליטה על ההווה והתמודדות עם פצעי העבר.

עלילת הספר נפתחת באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, במונטה קלר שבא רצות הברית בשנת 1975 בדיוק, במקרה חטיפה של נער ששמו פאץ'. החטיפה שלו מטלטלת את חברתו הטובה, סיינט, שמחליטה שתעשה הכול כדי שיימצא אבל הפאץ' שהיא מוצאת הוא לא הפאץ' שהכירה. 

פאץ' טוען שבזמן חטיפתו שהתה איתו נערה, אך אין שום עדות שהתקיימה. גם אחרי שפאץ' נמצא החוטף שלו לא ידוע, והוא מקדיש את חייו, עשורים שלמים, על מנת למצוא את הנערה ואת האיש שחטף אותו. סיינט עוקבת מרחוק בניסיון להיות שם בשבילו אבל הפתרון לא בהכרח יוביל מישהו מהם למקום שחשב שהוא עומד להגיע.

הספר עב הכרס, בין 605 העמודים, מורכב מ-261 פרקים קצרים וקצרצרים, הנעים בין עמוד לחמישה עמודים ונע במהלך השנים עד לראשית המאה ה-21. מבנה פחות נפוץ בספרות מתח, אשר היווה אף הוא חלק מהסיבות שהפכו את הספר הנוכחי לרב מכר במשך חודשים רבים.

מדובר בספר מתח שני של הסופר המתורגם לשפה העברית, קדם לו הספר "אנחנו מתחילים בסוף" שיצא לאור בשנת 2025.


* ניתן להתרשם מפתיחת הספר בתחתית הפוסט.


הפיראט והדבוראית

1975


1


פּאץ' השקיף מגג המטבח השטוח, מבעד לאלונים הצפופים והאורנים הלבנים, אל הרי סן פרנסואה, שדחקו את העיירה הקטנה מונטָה קְלֶר אל צילה, בלי קשר לעונה. בגיל שלוש־עשרה, הוא האמין בכל ליבו שיש זהב מעבר להרי האוזארק. שיש עולם מואר יותר שמחכה לו.

אם כי בהמשך הבוקר, כששכב גוסס ביער, הוא ספג את דממת הבוקר ומעך אותה עד שהצבעים דלפו, כי ידע שלא ייתכן שזה יפה כל כך. שדבר לא יהיה עוד יפה כל כך בחייו.

הוא טיפס בחזרה לחדרו וחבש כובע שלוש־פינות ולבש את המותנייה, תחב את המכנסיים הכחולים לתוך הגרביים ופרש אותם באזור הברכיים עד שדמו לאברקיים. הוא תחב לחגורה פגיון קטן עשוי סגסוגת מתכת, אם כי יצרן החרבות היה מיומן.

בהמשך היום, השוטרים ינברו בסבך חייו ויגלו שהוא אהב פיראטים כי נולד עם עין אחת בלבד, ואמו מכרה לו את הרומנטיקה של חרב ורטייה, כי ילדים כמוהו אוהבים בדרך כלל בִּדיון שמעמעם את המציאות הקשה מדי.

בחדרו הם יבחינו בדגל השחור שננעץ אל קיר הגבס והסתיר את החור, בארון חסר הדלתות, במאוורר שלא פעל, ובמערכת הנגינה "סטיפלטון" שכן פעלה. תיבת האוצרות העתיקה שאמו מצאה בשוק פשפשים בסנט לואיס, מטבעות זהב מזויפים, העתק מדויק של אקדח בריח־צור. הם יִצְררוּ חופן נַפּצים ואת גיליון יוני 1965 של פלייבוי, כאילו אלה העידו על משהו.

ואז הם יראו את הרטיות.

הוא בחן אותן בקפידה, ולבסוף בחר את הסגולה עם הכוכב הכסוף. אמו תפרה אותן ואחדות מהן גירדו, אבל הסגולה הייתה רכה כמו סאטן. שמונה־עשרה בסך הכול, ורק אחת נושאת גולגולת ועצמות מוצלבות. הוא החליט שיחבוש אותה ביום חתונתו, אם אי־פעם יאזור אומץ וידבר עם מיסטי מאיֶיר.

הוא הסיר את הכובע. שערו כמעט הלבין בחודשי הקיץ, ובחורף דמה לחול. הוא סירק אותו, אבל אניץ אחד עמד דום כמו אנטנה בקודקודו.

אמו ישבה במטבח. עורה נמק ממשמרת הלילה.

"אתה קולט אותות עם הדבר הזה?" שאלה וניסתה ליישר את שערו בכף ידה. "תעביר לי את השמן."

כשצחקה, הוא חמק ממנה. פאץ' אהב את הצחוק של אמו.

בסוף השבוע היא לקחה אותו לברנסון כדי לבדוק אפשרות לעבודה. אייווי מקאולי רדפה אחרי כמעט־החמצות כאילו קַבּלה למשרה הייתה החטא החמור ביותר. הוא מילא את הפורד פרליין בכמות הדלק הדרושה, והיא מילאה את הקבינה בהתרגשות, סידרה את שערה בתסרוקת ג'יין פונדה ומעכה את ידו ואמרה לו, הפעם זה יקרה. כשהתראיינה, הוא היה ממתין לבדו כשעה בעיירות שלא הכיר.

היא הכינה ביצים, והוא תהה כמה קשה להיות הורה, ואם לפעמים כל הילדים העניים הם בעצם חרטה מלֵאת כוונות טובות.

"היום יהיה היום הכי טוב בחיי," הוא אמר.

הוא אמר זאת לעיתים קרובות.

כי הוא לא ידע מה עומד לקרות.


2


הוא שמע את הדוור ורץ לדלת, למקרה שהגיע עוד מכתב מבית הספר, אבל היא לקחה ממנו את המעטפה ועצמה את עיניה ונישקה אותה. "הבול מסנט לואיס."

חודשים לפני כן היא התראיינה בגן הבוטני, ופאץ' חייך אל משפחות סימטריות בצל הטאוור גרוֹב האוס.

הוא עצר את נשימתו עד שכתפיה נשמטו.

ביתם השכור במונטה קלר היה מסוג הדברים הזמניים שמכים שורש. היסודות השתרגו סביב קרסוליה של אימו, ולא משנה כמה התאמצה להלום בהם בהצהרות על שחרור האישה, או כמה חזק השמיעה את דילן כדי להזכיר לעצמה שהזמנים משתנים.

"לומדים משהו מכל מכה," אמרה וקימטה את המכתב. הוא סקר את המדפים הריקים במקרר. "בלאק בארט רוברטס השתלט על כמעט חמש מאות ספינות. אבל בהתחלה הוא בעצמו נפל בשבי. הוא היה נווט אגדי, והשובים שמו לב לפוטנציאל שלו והשאירו אותו בחיים. מהר מאוד הם בחרו בו לקפטן."

לפעמים היא הביטה עליו כאילו היה סך כל כישלונותיה. בכל לילה הוא הרים את המשקולות החלודות עד שזרועותיו הכחושות שרפו, נאבק להיפטר מילדותו.

כשהסירה את המותנייה שלו ויישרה את מכנסיו וליקקה את כף ידה כדי למעוך את שערו החלק, היא שמה לב לחבורה בלחיו.

"הולך מכות, ג'וזף. תנסה לזכור שאתה זה כל מה שיש לי." היא ניסתה להסיר את הרטייה אבל הוא אחז בשורש ידה, והיא התרככה.

"אז דפוק להיות את." הוא הוסיף חיוך.

לפעמים הוא הוציא את אלבום התמונות שלה מתחת למיטתה ועקב אחרי עלייתה ונפילתה.

"אתה צריך לאכול ארוחת בוקר," אמרה כשהדף את הצלחת לעברה.

"נותנים לנו משהו בבית ספר אם אנחנו שוכחים," שיקר בקלות רבה מדי.

"אתה עצבני? פיראט קטן שלי. מספיק עם הצרות. מספיק עם הגנֵבות והמכות. בית ספר חדש, התחלה חדשה, נכון?"

"תראי לי פיראט אחד שלא הסתבך."

"אני רצינית, ג'וזף. אני לא רוצה שיציקו לי מבית הספר. האישה הזאת שקפצה לפה, הסתכלה עליי כאילו אני לא מסוגלת אפילו לטפל בך." אייווי חפנה את פניו. "תבטיח לי."

הוא היה יכול להגיד לה שהוא אף פעם לא היוזם. "מספיק עם הצרות."

"אתה הולך עם סיינט?"

הוא הינהן.

אייווי תעבור על הכול עם הראשון שהגיע לזירה, ואחר כך עם מפקד התחנה ניקס. היא תספר להם שלא ראתה אף אחד בסביבה. או מסחרית כהה. או כל דבר אחר, מלבד התנועה המתעוררת ברוזווד אווניו.

ואחר כך, כשהמצב יחמיר, היא תתהה כמה מחייו של בנה היא החמיצה.


3


מעבר לרחוב, מר רוברטס דחף את מכסחת הדשא החדשה שלו. בית משפחת רוברטס נצבע מחדש בכל אביב, לוחות העץ בלבן, הגמלון בכחול. באותו לילה, במקום לראות "הוואי חמש־אפס", הזוג רוברטס יֵשב במרפסת ויצפה בשוטרים שורצים אצל מקאולי. גברת רוברטס תמזוג להם שתי אצבעות ברבן כדי להשקיט את העצבים, אחרי שמר רוברטס אמר שזה היה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו לילד הזה.

דשא ירוק. מכוניות סדאן ממורקות. דגלים שמוטים ודוממים. פעם ביתם היה גבוה ואולי מפואר, אבל דור של הזנחה עימעם את הברק. בחצר הבית השֹכוּר היחיד ברחוב, פאץ' עקר עשבים, פינה את העלים מהמרזבים ומיסמר לוחות צפחה אל הגג אחרי כל סערה, כאילו לא ידע שהוא מתַחזק את עתידו של מישהו אחר. הוא שרק תוך כדי עבודה, הניד בראשו לשלום לשכנים. חייך. תמיד.

למחרת בבוקר השוטרים יצעדו באותו השביל, ידפקו על דלתות וישאלו שאלות, ינסו לחבר בין האירועים שיכתימו את העיירה שלהם למשך שנים.

ניידות שידור יחנו מחוץ לתחנת המשטרה הקטנה ויפעילו לחץ על המפקד ניקס, שיתייצב מול הנורות המבזיקות ויגמגם הצהרה שלא הוכנה כראוי. למשך יום אחד, פאץ' יהדוף את לינֶט פְרוֹם ואת ניסיון ההתנקשות שלה בג'רלד פורד מהעמוד הראשי של הסנט לואיס פוסט־דיספאץ'.

הוא מצא מקל ארוך ונופף בו, אחר כך הפך אותו לרובה וירה יריות אזהרה לעבר הצי המתקרב.

"איישי את התותח," אמר לאלמנה אנדרסון שחלפה על פניו. היא לא איישה את התותח.

בתחילת הרחוב הראשי הוא חיפש את סיינט, את הסרבל הכחול עם הברכיים הקרועות, את הצמה שקלעה מדי יום, כי טענה שזה מרחיק את השיער מהעיניים כשהיא מטפסת על עץ התפוחים של מוריסון וזורקת למטה את הפירות הנבחרים.

הוא נתן לה חמש דקות, ואז בעט בפחית לאורך הרחוב הראשי. הוא חיקה כמיטב יכולתו את הקאובוי של קורט גאודי ואמר, "פאץ' מקאולי, הילד חד־העין הראשון שבעט לשבעים מטר."

מחוץ לדיינר של לייסי חנתה ת'נדרבירד בצבע אדום־דובדבן. צ'אק ברדלי ואֶחיו הגדולים נשענו עליה.

"ויקינגים," לחש פאץ' מתחת לאפו. הוא ניסה להסתובב כשצ'אק הבחין בו והכניס מרפקים לשני האחרים.

לשוטרים יידרשו יומיים להגיע לצ'אק ולאחיו, אבל רק חצי שעה לאשר את האליבי שלהם.

פאץ' השתופף בסמטה מאחורי החנויות.

הוא שמע צעדים, הסתובב וראה את השלושה, נדחק לפינה.

"אין לך לאן לברוח," אמר צ'אק. הוא היה גבוה ומבוגר יותר ודי יפה. אֶחיו, העתקים מחממי לב. צ'אק יצא עם מיסטי מאייר, היפהפייה המהוללת שפאץ' היה מאוהב בה עד כלות עוד מהגן.

הם התקרבו קצת. פאץ' נסוג עוד יותר עד שהרגיש את הלבֵנים הצוננות כנגד גופו, ואז את החוד מתחפר בגבו.

הוא שלף את הפגיון מהחגורה והידק את אחיזתו.

"אין סיכוי שתשתמש בזה," אמר צ'אק, אבל פאץ' שמע את הספק בקולו.

פאץ' לטש מבט בלהב וברכו רעדה. "נובמבר 1718, רוברט מיינרד סוף־סוף לכד את האגדה, אדוארד טיץ'. אתה מכיר אותו בשם בלאקבירד."

צ'אק העיף מבט אל אחיו. אחד מהם צחק.

"מיינרד חתך אותו בסכין כזאת עשרים פעם. ואז תפס אותו בשיער והוריד לו את הראש."

"אתה לא פיראט. אתה סתם יצור עם עין אחת."

"מיינרד תלה את הראש של בלאקבירד ממוט החרטום של הספינה כדי שכולם ידעו שאסור להתעסק איתו."

הוא הושיט את הפגיון לפנים.

ואז הוא התקרב אליהם בלב הולם, והם נרתעו. כעבור מטר הוא פתח בריצה.

הם איימו עליו בצעקות.

הוא לא עצר עד שאיבד אותם.


4


אורנים התנשאו מבעד לצללים זהובים וכחולים, והעלים הקלים הוסטו לצדדים כשפסע בשבילים שהקיפו את גבולות העיירה. הרחק למעלה הוא ראה את גבעות לוֹאֶס לוחכות את נהר מיזורי, את השיפוע המתון של אוויר תעשייתי מעל ערים וחוות מנוקדות בסילוֹאים כסופים.

דודג' נטולת פגוש הייתה שקועה באדמה, בלי גלגלים, מופקרת לאיתני הטבע, כך שילדים יוכלו ליידות אבנים אל השמשה הקדמית.

עלון נתפס בענפיו של כְּליל קנדי. גוני ורוד עטפו את ג'ימי קרטר המחייך בשרוולים מופשלים, כאילו היה מסוג האנשים שהתבקשו שיצביעו לו.

האגם נגלה לעיניו. שלט דהוי הזהיר מפני זרמים תחתיים. בקיץ, ילדים קפצו מסלעים חלקלקים בצבע ברקת. ילד בשם קולסון יצא לשחות ולא חזר, והשמועה אמרה שהוא חי בקרקעית, צופה ברגלי הבנות הבועטות, מחכה לשעת כושר כדי להושיט יד ולקחת אחת מהן.

פאץ' הרים אבן שטוחה וספר שש פגיעות כשהמים שילחו טבעות לעבר חודיהם של קנים מצויים.

הוא צפה בטירן זנב־סנונית מזנק ממקום קינונו.

הצרחה הקפיאה אותו.

צרחה קשה.

במורד העמק התלול הוא ראה שבבים של מסחרית כחולה, והתקרב בחסות הצמחייה הסבוכה. אולי מכונית משופצת או סתם פורד.

הוא כרע ברך בעפר וראה אותה.

מיסטי מאייר.

לרגע חשב שהיא מסתובבת עם מישהו ושפירש לא נכון את הצעקה. היא למדה איתו מתמטיקה, בת גילו, אבל נראית בקלות מבוגרת יותר.

ואז הוא ראה גב של גבר ולראשו ברדס, למרות החום.

פאץ' הביט סביבו בייאוש וחיפש מישהו. מישהו שיֵדע להתמודד עם זה, שיסיר מעליו את האחריות, את הנטל הכבד של מראה נערה בצרה.

צרחה נוספת.

הוא סינן קללה, הרים את ידו כדי לגעת ברטייה, ומחשבתו נדדה אל מרטין סילבר־טאנג, אל ויילד נד לוֹאו. כנופיית העשויים ללא חת.

הוא זז.

מיסטי צרחה כשפאץ' החליק במורד הגדה.

הוא השתופף, הרים אבן והצטער שלא הביא את הקלע שלו.

כשהגיע למרחק שלושה מטרים, הגבר שמע אותו והסתובב.

כובע גרב הסתיר הכול מלבד עיניו המתות.

פאץ' עצר את נשימתו, יידה את האבן והשתופף כשפגעה בברכו של האיש.

"רוצי!" צעק פאץ'.

הפחד לפת את שריריה של מיסטי, והיא קפאה. חולצה קרועה, התיק על האדמה. מטושטשת כאילו נקלעה לסיוט.

האיש התגלגל מעליו.

"רוצי," הצליח פאץ' ללחוש ברֵיאות ריקות. הוא הרגיש יד על גרונו והפציר במיסטי בעינו.

צאי מזה.

לבסוף היא ראתה אותו.

היא הייתה גבוהה, כוכבת על המסלול. מבטיהם הצטלבו, והיא הסתובבה ופילחה את היער בפמפום זרועות.

האיש קם והתחיל לרדוף אחריה, אבל פאץ' דלק בעקבותיו.

הוא שלף את הפגיון בפעם השנייה באותו בוקר.

האיש אחז בשורש כף ידו וסובב אותו.

השמש פגעה בלהב עד שזה פגש את בטנו של פאץ'.

הוא נפל לאחור ולפת את הפצע והיער הפך ללילה סביבו, אבל הוא לא ראה ירח ולא כוכבים.

למחרת, צבא של אנשים יצעד בסך ביער וימצא רטייה סגולה עם כוכב כסוף.

המפקד ניקס יבדוק כל איש רע ברדיוס של מאה וחמישים קילומטר.

אמו תתפרק לגורמים.

חברתו הטובה סיינט תסרוק את הרחובות זמן רב אחרי שאש התקווה תכבה, ותיקלע לעולם נוסף של צרות.

איש מהם עוד לא ידע על הטרגדיה המתגלגלת של חייהם.


5


באותו יום, סיינט התעוררה עם שחר, ירדה בשקט במדרגות ויצאה למרפסת האחורית.

במרחק שבעה רחובות משם, פאץ' צפה באותה הזריחה.

היא שיפשפה את עיניה כשהערפל היתמר מעל הדשא כמו עשן ממדורה.

שגרת הבוקר שלה הייתה זהה בכל יום מאז עברו לשם.

כשעמדה להיכנס, היא שמעה אותה.

או שלא.

היא חצתה את החצר, רגליים יחפות בדשא לח, ונעצרה מרחק כמה מטרים מהכוורת.

סיינט השתופפה והציצה על הדבורים שנשארו מאחור.

היא הביטה סביבה על הבית הגבוה, השכנים, הצמרות.

עיניה התרחבו כשניסתה להבין.

הדבורים נעלמו.

בבית, היא דהרה במדרגות הישנות והתפרצה לחדר השינה של סבתה.

"מישהו גנב את הדבורים," אמרה בקוצר נשימה.

נורמה הסתובבה ממקומה ליד החלון. "את לא מרכיבה משקפיים. אולי הדבורים שם ופשוט לא —"

סיינט יצאה מהחדר בריצה.

"ותצחצחי שיניים," קראה נורמה.

היא עלתה במדרגות הלולייניות אל חדרה שבעליית הגג. היא הרימה את המשקפיים העגולים משידת הלילה וראתה איך העולם מתמקד מבעד לעדשות העבות ששיוו לעיניה מראה פעור, נדהם.

היא לבשה סרבל ג'ינס עם שני טלאים חדשים בברכיים.

סיינט ציחצחה שיניים באצבע מרוחה במשחה כי השתמשה במברשת כדי להסיר עפר ממאובן שפאץ' מצא, והתברר שהוא סתם חרא מיובש של כלב.

בחוץ, היא מצאה את סבתה עומדת מול הכוורת הריקה ומביטה לרקיע בעיניים מצומצמות.

נורמה כיחכחה בגרונה, שערה הכסוף קצוץ, השרירים המגוידים בזרועותיה מרמזים על הפלדה מתחתם. "אבל למה שהן —"

"אולי נמלים. אבל שמתי מלכודות," אמרה סיינט בקול נמוך מבהלה.

"אז לא יכול להיות."

"כלומר, אם מפריעים להן כשהולכים... אבל אני..."

נורמה נאנחה. "את יושבת כאן איתן כל יום, לפעמים שעות."

"הן כבר מכירות אותי. עברו ארבע שנים."

"אולי בואש," הציעה נורמה.

סיינט הזדקפה. "בואש זקן ורקוב. אני הולכת להביא את הקלע."

"קראתי על דבוראי ממחוז ויין... עצרו אותו כי הוא גנב כוורות."

סיינט קפאה, ואפה הקטן התרומם כשרטנה. "מישהו גנב את הדבורים שלי?" היא פסעה הלוך ושוב, אדישה לצער שהלך והשתלט על פני סבתה.

"זה בטח מר לואיס." סיינט ירקה את השם.

"הכומר הזקן? הוא —"

"השמן הקמצן הזה —"

"דבּרי יפה," הזהירה נורמה.

"במכירה האחרונה הוא לקח שלוש דוגמיות. ליקק אותן מהאצבעות השמנות שלו ואפילו לא קנה צנצנת. אמרתי לפאץ' שיגביל את מספר הטעימות. אני אגש לשם ו —"

"את לא תיגשי לשם."

"אז אני אלך לניקס. הוא יזרוק את השמן הזה לבית —"

"מספיק."

סיינט הסתובבה ורצה אל השער הצדדי.

נורמה נאנחה וניענעה בראשה בייאוש.


6


במשך יותר משעה, סיינט רמסה את אדמת היער שנפרשה כמו קונכייה מאחורי הבית הגבוה, עד החווה של טוּמס ומעבר לה, עצרה מדי פעם והתפללה לאלוהים שתשמע את הזמזום החלוש של הדבורים שלה, אולי הן פשוט התקבצו על איזו בוקיצה גבוהה בזמן שהגששיות חיפשו להן בית חדש.

עד שהגיעה לרחוב הראשי, הצמה שלה התרופפה ואגלי זיעה ביצבצו מעל שפתה העליונה. בתחנת המשטרה הקטנה היא התכוננה לדרוש שיעצרו את מר לואיס ויערפו את ראשו, עד שראתה את מיסטי מאייר עומדת לפני שוטר.

צעירה ומפוחדת וקצרת נשימה.

ברכיה משופשפות.

סיינט ראתה ערימת ניירות מתבדרים כשהנערה נפלה כאילו שדדו את העצמות מגופה. השוטר תפס אותה ועזר לה להתיישב בכיסא.

"תנשמי," אמר וכרע לפניה.

"הוא שם," אמרה מיסטי והביטה לאחור על הרחוב השמשי, גופה רועד ומבטה חולף היישר דרך סיינט.

סיינט הבחינה בטביעה אדומה על זרועה. יד. יד גדולה. נפיחוּת קלה ליד העין, קרע בצווארון החולצה.

"זה נגמר," אמר השוטר. "אין שם אף אחד."

"אתה לא מבין," היא אמרה, עדיין מתנשפת. "הוא הציל אותי."

"מי הציל אותך?"

מיסטי לגמה מים, שפתיה המלאות ורודות כנגד שערה הבהיר כמו פלטינה. הִילה סביב נערה שמלכתחילה זהרה יותר מדי.

סיינט הייתה אולי מסתובבת, משאירה את הדבורים שלה ליום אחר, אבל כששמעה אותה דמה הצטנן ועורה עיקצץ, כאילו ידעה שהכול עומד להשתנות לצמיתות.

"הילד הפיראט," אמרה מיסטי.

האינסטינקט דחף את סיינט לעברם. האינסטינקט והאימה הקרה.

"הוא פגע בו. אבל הבחור היה גדול מדי," אמרה מיסטי, עכשיו בדמעות.

סיינט הרגישה שהדופק שלה מאיץ. "ג'וזף מקאולי?"

שניהם הסתובבו וראו אותה. סיינט עמדה שם זעירה, מסגרת המשקפיים מאוזנת על אפה הקטן עם כתם הנמשים. עצמות הבריח שלה הזדקרו בגאווה, צמתה העבה נחה על כתף אחת. היא ענדה צלב זהב פשוט על שרשרת דקה. סבתה נתנה לפאץ' שרשרת זהה.

"איפה הוא עכשיו?" שאלה סיינט.

השוטר השתופף, שריריו התפקעו מתוך חולצה בהירה, צחה.

סיינט ידעה מה זה הֶלם, איך הוא מסלק את המחשבה ההגיונית. היא למדה את זה ביום שחזרה מבית הספר ומצאה את סבה שוכב במטבח, ואת סבתה לוחצת שוב ושוב על חזהו בפנים ישרות, כאילו לשה בצק.

"מיסטי." סיינט ניסתה לחייך. סבה אמר שזה חיוך טוב, שמאיר את הבקרים של ינואר ומזכיר את האביב בטבורו של החורף במיזורי.

"איפה זה קרה, מיסטי?" שאל השוטר.

מיסטי לא השמיעה הגה כשהשוטר הביא מעיל ועטף אותה כדי להשקיט את הרעד.

"איפה פאץ', לעזאזל?" אמרה סיינט כשהשוטר הזדקף.

"בקרחת היער. ליד המסילה הישנה," אמרה מיסטי.

סיינט שמעה את השוטר מוציא את מכשיר הקשר, ואז רצה במורד הרחוב הראשי, מושכת מבטים בעודה שועטת לעבר היער.

יום שלישי, 30 בדצמבר 2025

חדש על המדף: ספרי מתח

 



שני ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:


דרור יהב הוציא בעבר ספר עיון שעסק בהיבטים הנוגעים לתחום העיסוק שלו: יהדות. הספר הפך לרב מכר. הספר הנוכחי מתחבר לעבודת הדוקטורט של יהב, אשר עסקה בחזרה בתשובה בחברה הדתית. הוא עוסק באמונה, בחזרה בתשובה, ביציאה בשאלה כשאלו משתלבים אלו באלו כדי ליצור עלילה מותחת אודות קופסה מסתורית.

במרכז הספר ניצבת דמותו של מ.צ. צעיר בצבא שנפגע במהלך מרדף אחר עריק. המרדף מותיר בתוכו קופסה שמסתבר שיש מי שמחפשים אחריה, אבל הסיבה לכך לא ברורה לאיש.

דמות נוספת מובילה אף היא את הסיפור, דמותו של אברך עני, אבל לשישה, אשר נשלח לבדוק מדוע הושחת ספר תורה במעוז החילוניות בצפון תל אביב. מובטח לו תשלום עתק שאמור לסייע לו להתמודד עם הקשיים הכלכליים שלו.

מפגש בין השניים מייצר את לב העלילה ומאלץ כל אחד מהם לבחון את הזהות , האמונה ואת המניעים שלו. 



כל ספר של מוריארטי מכיל טוויסט. לכאורה, תיאור העלילה בספר מציג רומן סטנדרטי שעוסק במקרים שכולנו מכירים מחיי היום-יום שלנו, אבל אז, מתחת לפני השטח מסתבר שמדובר בדברים שונים לחלוטין. האופן שבו שוטחת מחברת הספר את העלילה והתרתה המסתורן שמתהווה בה מקורי כל כך שהקורא מתקשה לנחש לאן היא מוליכה אותו עד לרגע האחרון הממש.

הספר הנוכחי עוסק בדיילת טיסה שיחד עם שוהים נוספים בטיסה מקבלת מאחת הנוסעות את המועד המדויק של מותה. כולם מניחים שהדברים בדויים אבל כשהמיתות מתחילות להתגשם, גם הדיילת מתחילה לחשוש...

מומלץ לכל אוהבי כתיבתה של מוריארטי. 

יום שלישי, 23 בדצמבר 2025

חדש על המדף: ספר פרוזה

 


עלה על המדף, ספר פרוזה חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: 


הספר הנוכחי פוסע בתוך מספר ז'אנרים בו-זמנית, כשהוא ממקם עלילה בלשית בעולם בדיוני ונע בין ז'אנר המדע הבדיוני לזה שעוסק בפענוח תעלומות. במרכז הספר הנוכחי, אולי כי סופרים מיטבים לכתוב על מה שהם מכירים, ניצבת דמותו של סופר כושל שהוא בנו של אב שהיה סופר מוצלח להפליא אך ביכר את מערכת היחסים שלו עם עוזרו על פני זו עם בנו.

את הספר כתב אחד ממחברי רבי המכר המוכרים, מחבר הספר "כריש הזיכרון", סטיבן הול. נדמה כי הספר הנוכחי ממשיך לפסוע באותו משעול המשלב עולמות ספרותיים שנדמה כי אינם מתחברים באופן מקורי. על התרגום מאנגלית הופקדו ידיה האמונות של קטיה בנוביץ' שהופכת את הקריאה בספר לקולחת במיוחד.

יום שני, 3 בנובמבר 2025

חדש על המדף: ספרי מתח

 

שני ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:



בספרות מתח, לפחות אצלי, יש משמעות גדולה מאוד לכותב. אני חייבת לדעת אם אני והבטן שלי נצליח להכיל את התככנים שהעלילה נושאת בתוכה או שנעדיף שלא לנסות לעכל אותם בכלל.

לסופרת לורה דייב נחשפתי בעבר, בספר קודם שיצא לאור בהוצאת כנרת זמורה דביר, "הדבר האחרון שהוא אמר לי", ומצאתי אז שהכתיבה שלה היא מדויקת מאוד עבור מידת המתח והתפניות שאני, כאדם מממוצא שלא חובב ספרי זוועות או עלילות קיצון, יכולה להתמודד איתו.

למען האמת, דייב כותבת ספרות מתח שמזכירה מעט את הספרות שרווחה בתחילת המאה ה-20, יש בה עלילה שלכאורה, נדמה כי מובילה לפתרון מסוים אבל המציאות והתפניות מובילות לפתרון שונה לחלוטין מהצפוי ובכל זאת, לכזה שמתחבר בצורה מדויקת לכל הרמזים שנשתלו בעליליה.

גיבור הספר הנוכחי הוא איל מלונאות שבנה עצמו מאפס לאחר עבר פחות אידיאלי. הוא גרוש שלוש פעמים אך שלוש נשותיו ראו בו איש משפחה אוהב. כשהוא נופל למותו מביתו בקליפורניה, בתו ובנו, נורה וסאם, חודשים שבניגוד להחלטה שמדובר בתאונה קרה פה משהו אחרי לגמרי....

אישית, מחכה לספרים נוספים פרי עטה שיתורגמו לעברית. 



כבר שנים שאני מנסה לשים את האצבע על הדבר החמקמק הזה שהופך את ספרי המתח של הרלן קובן לכאלה שמתאימים לכל אחד כמעט. מצד אחד, העלילות שלו בהחלט עוסקות באירועים יוצאי דופן במיוחד שגם שורת צירופי מקרים נדירה במיוחד לא תצליח, כנראה, לייצר במציאות.

מאידך, הוא עושה את זה באופן שאין בו אלימות, פורנוגרפיה של זוועות או גלישה למקומות שהבטן שלנו לא תוכל להתמודד איתם. אולי, בעידן הנוכחי בו על מנת לקבל תהודה יוצרים מכל התחומים מתחרים לפעמים אלו באלו במידת החריגות המרבית אליה ניתן להגיע וכך למשוך אליהם קהל צמא לגירויים חדשים.

דווקא הבחירה הזאת לא לגלוש למחוזות שלא מועילים לאיש ובטח לא הכרחיים כחלק מהבילוי שלו לשעות הפנאי, הופכת אותו למי שכל קורא או צופה בעיבודים הרבים שנעשו לספריו, יכול להיות בטוח שהוא יקבל את המתח שלו באופן ובמידה שהוא יכול לסמוך עליו.

בספר הנוכחי, "תחשוב פעמיים", מיירון בוליטר - סוכן הספורט בעבר וגיבור מרכזי בספריו של קובן - מגלה שלקוח שלו לשעבר, זה שהספיד בעצמו בעת שנקבר שלוש שנים לפני כן, חשוד על ידי ה-FBI ברצח. הוא חובר שוב לעמית אחר, וין, ויחד הם מחליטים לחפש בעצמם את הפתרון לתעלומה המוזרה.