‏הצגת רשומות עם תוויות ביוגרפיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביוגרפיה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 2 באוקטובר 2026

חדש על המדף: ביוגרפיה


עלתה על המדף ביוגרפיה חדשה בהוצאת כנרת זמורה דביר: השם אורי - על אורי דנינו ועלינו, שכתב אביו של אורי דנינו, אלחנן דנינו, על בנו שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר נרצח שם, וגופתו החוזרה לישראל.



עלתה על המדף ביוגרפיה חדשה בהוצאת כנרת זמורה דביר: השם אורי - על אורי דנינו ועלינו, שכתב אביו של אורי דנינו, אלחנן דנינו, על בנו שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר נרצח שם, וגופתו הוחזרה לישראל.

 אורי דנינו היה בן 25 כשנרצח במנהרה בעזה ביחד עם חמישה חטופים אחרים באוגוסט 2024: אלמוג סרוסי, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב והירש גולדברג-פולין. על נסיבות הגעתו לשבי, שמקורן ברצון להציל את עומר שם טוב, חבר של חבר שהכיר מרחוק והיה במסיבת הנובה, ועל מה שעשה בימים שחי במנהרה מתחת לפני האדמה כדי לסייע לחבריו שם, שמע אביו מחטופים שחזרו ארצה.

אורי דנינו נולד וגדל בבית חרדי והיה תלמיד ישיבה עד שבחר להתגייס לצבא ולהפוך ללוחם. מה שלא מנע ממנו לתרום מעשר מהכנסותיו גם אחר כך עבור תלמיד ישיבה. 330 יום שרד יחד עם חמישה אנשים נוספים מתחת לאדם עד שנרצח.

אורי נולד ב-31 בינואר 1999, בט"ו בשבט. נער זהוב שיער במשפחה מרוקאית, משני הצדדים, בה אין איש עם שיער בהיר. כבר אז, כותב אביו, היה יוצא דופן. הוא היה בן בכור להוריו ונכד ראשון לסבא וסבתא מצד אביו. כבר בגיל צעיר נחשף בשולחן השבת למי שהיו בשוליי החברה, אנשים שהביא אביו שעבד בחברת תעסוקה לקשישים מוגבלים. וגם לידיעה שאמו מבלה ימים ולילות בבית החולים בהתנדבות ועזרה לאחרים כדי שלא ישארו לבד ברגעים קשים בחייהם. אולי משם, מאמין אביו, צמח הרצון של אורי להיטיב עם אחרים. הוא גם היה אמן שלמרבה הצער לא זכה להתפרסם בתחום.

הספר סוקר את האדם שהיה אורי, זה שהכירו הורי ובני משפחתו מהבית וזה שלמדו להכיר רק בעקבות החטיפה והשבעה כשגילו עד כמה שמר על קשר עם מי שהיו חלק מחייו בעולם החרדי והחילוני כאחד.

הספר הנתון בכריכה קשה, כתוב היטב וקשה להניחו מהיד. מחווה לאדם שחסרונו מורגש בעולם, שהפסיד אדם של נתינה ועשייה למען האחר. בתוך הספרים הרבים שנכתבו על החטופים, הספר הנוכחי מציע הצצה לאדם ששינה את העולם ואם לא היו קוטעים את החייו היה משפיע עליו לטובה הרבה הרבה יותר. 

 

יום ראשון, 6 בספטמבר 2026

חדש על המדף: אוטוביוגרפיה/ביוגרפיה

 




אין ישראלי שחי היום בארץ הזאת ולא היה מודע, עד כאב, לחטיפתם של 251 אזרחים ישראלים לעזה ביום 7 באוקטובר 2023. כולנו עקבנו אחר המאמצים שנעשו לשחרורם, אחרי גלי השחרור שהופסקו פעם אחר פעם עד לשובם של החטופים החיים האחרונים ביום 13 באוקטובר 2025, והחלל החטוף האחרון ביום 26 בינואר 2026.

את סיפורו של אבינתן אור הכרתי דרך דודו, שמעון אור, שעשה מאמצים רבים להגיע לוועדות הכנסת השונות ולדבר על המשפחה, הדאגה שלה לאבינתן אור, והאמונה שלהם בנוגע לדרך בה צריך להחזיר אותו הביתה.

אבינתן אור חזר לישראל אחרי 738 ימים בשבי החמאס, והספר הנוכחי מתעד את חייו מרגע שהבין שהוא נחטף לעזה ועד יום חזרתו הביתה, עם הצגת הבית בו גדל ופכים מן הילדות שלו שאפשרו לו לשרוד בשבי.

המילים של אבינתן אור מגלגלות במהירות, רודפות זו את זה ולוכדות את הקורא עמוק בתוכן גם כשהוא יודע את נסיבות שחרורו של אבינתן, הוא נותר במתח ביחד איתו, יום אחר יום, באשר לגורלו.

הספר מהוה יומן אישי של אדם שחווה את האסון הגדול ביותר למדינת ישראל מאז הקמתה מהווה תיעוד אישי חשוב אודות המציאות בה אנו חיים במדינת ישראל. אין ספק שאור בחר לחסוך מן הקוראים פרטים קשים במיוחד, שהוא רומז אליהם במילותיו פעמים ספורות. 

ספר שחשוב שכל אזרח ישראלי יקרא כדי לזכור ולא לשכוח את המציאות בה אנו חיים.



מחברת הספר, יפעת ארליך, פגשה את שרה צהר בעקבות פניית נכדיה ששמחו שסבתם התרצתה סוף סוף והסכימה שסיפור חייה יועלה על הכתב. אך בפגישה עם יפעת ארליך היה לסבתא תנאי, היא מבקשת שהספר יתמקד באדם שהציל את חייה, ולא רק את חייה שלה אלא של יהודים רבים.

הספר הוא תולדה של תחקיר מעמיק שערכה יפעת ארליך, אך גם תוצאה של הושטת יד של רבים אחרים שנרתמו לסייע לה עם המידע והידע שיש להם כדי ליצור תמונה שלמה של חייו של מי שבעקבות התחקיר זכה ביום השואה 2025 ב"אות המציל היהודי".

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בסיפור חייו של האדם שהציל את חייה של שרה צהר: לולק להרר, חסיד לשעבר שחזותו הלא יהודית אפשרה לו להציל יהודים רבים עד להירצחו בספטמבר 1943.

החלק השני של הספר, קצת בניגוד לבקשתה של שרה, עוסק באופן בו הגיעה לישראל ובשנתיים הראשונות לשהותה בה.

החלק השלישי פורש את מאחורי הקלעים של כתיבת הספר, המפגשים של יפעת עם שרה והאנשים שנטלו חלק באיסוף המידע אודות לולק והאנשים שהציל בתקופת השואה.

יום שלישי, 6 בינואר 2026

חדש על המדף: ביוגרפיה

 


עלה על המדף, ספר ביוגרפיה חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: 


כשטלה גרוסמן הייתה בת שנה, ושבוע, גרמינה הנאצית פלשה לפולין בה נולדה. כשמלאו לטולה ארבע, היא נשלחה ביחד עם הוריה למחנה עבודה. בגיל חמש, יחד עם ילדים יהודים נוספים, הגיעה למחנה ההשמדה אוושוויץ ולא נשלחה לתאי הגזים. ביום בו נשלחה, יחד עם אותם ילדים, לתאי הגזים - שלושה חודשים מאוחר יותר - הוחזרו היא ויתר הילדים לצריף בו חיו. בגיל שש, ב-27 בינואר 1945, שוחררה ביחד עם אלפי אסירים אחריו באושוויץ, בידי הצבא האדום.

בגיל 83 חברה טובה פרידמן, שמה החדש, פסיכותרפיסטית אמריקאית, לעיתונאי הבריטי מלקולם ברבנט (כתב קרבות בעברו) על מנת לכתוב את סיפור החיים שלה. זה קרה לאחר שנתקלה בסקר שפורסם בשנת 2020 וגילה כי 2/3 מהנוער האמריקאי לא יודע כמה יהודים מתו בשואה, לא יכול לנקוב בשם של אחד ממחנות ההשמדה ושכמעט רבע מהם סוברים שהשואה לא קרתה או שהסיפור נופח הרבה מעבר לממדיו האמיתיים. בנוסף, כחמישית מהמשתתפים בסקר סברו שדעות ניאו-נאציות לגיטמיות. היא גם הכירה סקר קודם, שנערך באירופה בשנת 2018, ומצא ששליש מהאירופאים לא בקיאים יותר בתחום וחלקם בכלל לא שמעו על השואה מעולם. 

בפתיחת הספר המספר את סיפור חייה היא בוחנת האם יש קווים מקבילים בין אירופה בעשור השלישי במאה ה-21, לאירופה בעשורה רביעי במאה ה-20 - ימי עליית הנאצים לשלטון. היא מתייחסת למגמות שונות בעולם המערבי, בלי קשר בהכרח לתפיסתה היהודים באותן מדינות.

הספר מורכב מ-22 פרקים, הסוקרים תחנות שונות בחייה של טולה גרוסמן, לימים טובה פרידמן, בפולין ובאמריקה, ומנסה לשתף את הקוראים במסע ההישרדות וההצלחה המרתק שלה מילדה ניצולת שואה לפסיכותרפיסטית מצליחה.

הבחירה לחבור לעיתונאי, הופכת את הספר לקולח לקריאה ומציגה את סיפור חייה של גרוסמן-פרידמן באופן שהקורא יכול להתחבר אליו ולקבל מגרסומן- פרידמן את מה שרצתה להעביר לעולם.

יום חמישי, 21 באוגוסט 2025

חדש על המדף: ביוגרפיה


 חדש על המדף, ביוגרפיה של ערון זמורה "איש אשר רוח בו" בהוצאת כנרת זמורה דביר:


נדמה כי אין ישראלי שהשם ארנון זמורה לא מוכר לו. המלחמה שפרצה בעקבות שבעה באוקטובר חרטה בליבנו שורה של שמות, אחד מהם, ארנון זמורה. ארנון זמורה היה בין הראשונים שהגיע לזירה בדרום בבוקר שבעה באוקטובר ומשם המשיך בתפקידו בצוות הימ"מ ובמהלך המלחמה נכנס ויצא מעזה עד למבצי שנקרא על שמו "מבצע ארנון שבו מצא את מותו, ב-8 ביוני 2024. במבצע ארנון חולצו ארבעה חטופים: נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו.

אודי בן סעדיה הוא מחזאי ובמאי תיאטרון אשר כתב את הביוגרפיה של ארנון זמורה: "איש אשר רוח בו - סיפור חייו ומותו של לוחם הימ"מ רב-פקד ארנון זמורה". הספר עובר בתחנות החיים השונות של ארנון זמורה, החל מתמונה באלבום התמונות שלו בה היה בן 3 ומייצגת משהו מהאדם שגדל להיות ודרך תחנות שונות בחייו שעצבו את האדם שהיה. 

יום שבת, 16 בדצמבר 2023

החוקר / יואב לימור

 


עבור רוב בני האדם המחשבה על המילה "חוקר שב"כ" תוליד שורה של אסוציאציות שמתכתבות עם מפגשים טעונים בין אויביה של מדינת ישראל, מבפנים ומבחוץ, ובין מי שאמונים על שמירת ביטחונם של אזרחיה. עבור רובנו שורת התכונות המתקשרת עם המושג הזה כוללת בתוכה את היכולת לבצע מניפולציות מסוגים שונים על מנת להוציא מידע ודאי שפעמים רבות חיוני להצלת חיים. עם הדמות הוירטואלית הזאת שקיימת אצל ישראלים רבים בתודעה מתכתבת הביוגרפיה הנוכחית שכתב העיתונאי יואב לימור על מי שכיהן כסגן ראש השב"כ בתקופה בה כיהן יובל דיסקין כראש השב"כ: יצחק אילן.

יצחק אילן נולד בגיאורגיה בשנת 1956 בשם אבתנדיל ציצואשוילי, יצחק היה שמו השני. משפחת אימו הייתה משפחה רבנית ומשפחת אביו הייתה משפחה פשוטה, נדמה כי הילד יצחק אימץ לעצמו את הטוב שבשני העולמות וגדל להיות למדן מחד אך כזה שהגבריות שלו ניצבה בגאון לצד למדנותו מאידך. אילן היה עילוי במתמטיקה ובפיזיקה ואף זכה במקום השלישי באולימפיאדה שנערכה לכלל תלמידי בית הספר בברית המועצות בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה, עובדה שיש בה כדי להסביר את שיטת עבודתו הייחודית של האיש כחוקר שב"כ, שיטה שהביאה לתוצאות שמעט מאוד חוקרי שב"כ אחרים היו מסוגלים להן. 

בגיל 17 עלה אילן עם בני משפחתו לישראל וזמן קצר לאחר מכן התגייס לצבא שם שירת כקצין נ"מ. לאחר שחרורו מהצבא נישא בגיל 24 בשידוך לנערה צעירה בת 17, נישואים שהאריכו ימים עד למותו בגיל 64. לאחר שחרורו מהצבא פנה אילן לעסוק בתחום שהפך למרכז חייו והסיט אותו מן העתיד שתכנן לעצמו כנער: הוא התגייס לשב"כ. בתחילה גויס לשב"כ על מנת לעסוק בסיכול ריגול נגדי בשל ידיעותיו בשפה הרוסית, אך הבנתו כי ליבת עבודת הארגון קשורה לעולם הערבי הובילה אותו, כמו בכל דבר שעשה בחיים, ללמוד את השפה על בוריה ולהעמיק ולהבין את התרבות הערבית על מנת שיוכל לעבוד בתחום. 

עוד לפני שהיה עליו לשלוט בשפה הערבית אילן היה צריך לרכוש את השליטה בשפה הערבית על בוריה, את השיטה אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי שיכלל והביא לידי יישום גם בתהליך למידת השפה הערבית. למעשה, נדמה כי ההתעקשות שלו לעבוד בצורה מתודית שהיא תולדה של הרקע המדעי המעמיק שהיה לו כנער שירתה אותו ושימשה ככלי המרכזי שלו בהשגת כל מטרה שהציב לעצמו, מעולה חדש דובר רוסית, לישראלי השולט בשפה העברית על בוריה ולמי שליבת עיסוקו נגעה גם בעולם הערבי. מהעדויות שליקט יואב לימור עולה כי הדרך הזו שימשה את אילן לא פעם בקבלת מענים שחוקרים אחרים, מנוסים לא פחות, הרימו ידיים לגביהם. לימור מצטט את אחד מעמיתיו של אילן שאמר כי 80% מהמקרים ניתן לפתור בעזרת אינטואיציה טובה של חוקר שב"כ, אבל פענוח 20% הנותרים מצריך חשיבה מתודית וכלים שיצחק אילן פיתח במהלך חייו והפכו אותו למי שמצליח לא פעם להביא תוצאות שאיש לפניו לא הצליח.

לימור, כמו כל קורא ממוצע, מתייחס בהיבט הזה לאחד ההיבטים השליליים שנקשרו לטכניקות החקירה של השב"כ ומודה שגם אילן עצמו, עד לקבלת החלטת הבג"ץ - המוכרת כ"בג"ץ העינויים" - כנראה היה שותף להם אך לאחר קבלת הבג"ץ הודה בעצמו, כמו שמודים לא מעט מי שבודקים את תוצאות חקירות השב"כ, כי הצורך לפתח דרכים אחרות להוצאת מידע נכון ושימושי הוביל לכך שנכונות הוידויים שהוצאו בחקירות שבוצעו בדרכים אחרות עלתה בצורה חדה.

נדמה כי עבור רוב אזרחי ישראל שמו מוכר מאחת מהפרשות המשפטיות הנידונות ביותר בעשורים האחרונים, מותה של הילדה תאיר ראדה והרשעתו של רומן זדורוב. את העיסוק בפרשה החל אילן לאחר פרישתו מהשב"כ והוא היה אחד השותפים המרכזיים בתהליך הזיכוי של האיש, אף שלא זכה לחיות ולראות את זיכויו. העיסוק של אילן בפרשה בהחלט מאפיין את דמותו של אדם שהאמת והיושר היו נר לרגליו, גם במחיר קריאת תיגר על החלטותיהם של עמיתים ואנשי מקצוע עימם בא במגע לאורך כל שנות פעילותו בארגון. מרגע שנחשף אילן לפרשה ולחילוקי הדעות הקשים באשר לנכונות הרשעתו של האיש הוא צלל לנבכי המקרה וכמו בכל חקירה שביצע במהלך השנים הרבות בהן עבד בשב"כ, רתם את חשיבתו המתודית כדי לבדוק את נכונות הרשעתו ומרגע שהתחוור לו כי זו אינה נכונה עשה הכול על מנת לסייע לאמת לצאת לאור ולרומן זדורוב לצאת לחופשי. לימור מקדיש לנושא זה, אולי בשל העניין הציבורי הרב בפרשה, חלק לא קטן בספרו.

הספר רצוף עדויות של מכריו ועמיתיו של יצחק אילן מעבודתו, חלקם בשמות גלויים ואחרים בכינויים ששימשו ומשמשים אותם בארגון. לימור מאפשר לקוראים הצצה לעולמו של חוקר שב"כ, החל מתפקיד זוטר ועד לאחד התפקידים הבכירים ביותר בהם ניתן להגיע בארגון: סגן ראש השב"כ.

העיתונאי יואב לימור יצר ספר קולח שהקריאה בו מרתקת על אף שרב בו הנסתר על הגלוי. הספר מצליח לתת הצצה לעולמו של מי שרוב חייו חי בצללים, כשגם בני משפחתו ידעו מעט מאוד על תחום עיסוקו ועל תפקידיו השונים במשך רוב שנות עבודתו בארגון. לימוד מציין כי יכולויו של אילן הובילו לכך שהושאל לא פעם גם לשירות המוסד הישראלי בחקירות שונות שנערכו בארץ ובעולם, רוב המקרים נותרו חסויים עד היום. התחושה עימה סיימתי את הקריאה בספר היא כי נעשה צדק עם דמותו של אדם שהיה שונה מתבנית נוף חוקרי השב"כ ועובדיו הארגון בכלל, אדם נדיר אשר זכה להערכה מקיר לקיר גם בקרב מנהליו, גם בקרב פקודיו וגם בקרב עמיתיו אשר לא פעם התחרו איתו על אותו תפקיד. בשל היותו מה שפעם נהוג היה לכנות מענטש.


* להתרשמות אישית ניתן לקרוא את המבוא לספר בתחתית הפוסט.


החוקר - מאחורי הסודות של השב"כ     מאת: יואב לימור     הוצאת כנרת זמורה     2023    303 עמ'


מבוא


ישראל היא נס בין־לאומי. אין עוד מדינה שהצליחה בזמן כל כך קצר, שבעים וחמש שנים, להיות סיפור הצלחה ביטחוני ומדיני, כלכלי וטכנולוגי, חינוכי ומדעי, בעוצמה ובהיקפים כאלה.

יש לזה הרבה סיבות. המרכזית שבהן היא הידיעה שישראל תלויה רק בעצמה. שאם לא תדע לפתח ולהתפתח, אם תהיה תלויה בחסדי אחרים, היא עלולה לשלם על כך בקיומה. עבור מדינה שנולדה משרידי השואה זאת תובנה יסודית: בשונה ממדינות ועמים אחרים לנו אין הזדמנות שנייה, ולכן עלינו להצטיין ולהוביל תמיד בכול.

זה נכון בכל התחומים. המדע והכלכלה והטכנולוגיה והביטחון שלובים אלה באלה, מפרים אלה את אלה, ומקדמים אלה את אלה. בלי חינוך איכותי יתקשה צה"ל להוביל, ובלי שצה"ל יוביל, יתקשו הטכנולוגיה והכלכלה להיות פורצי דרך. גם המודל הזה הוא ייחודי לישראל, שהצליחה למצב את עצמה כפורצת דרך עולמית — סטארט־אפ ניישן — שאומות רבות נושאות אליה עיניים ומבקשות את קרבתה.

עוצמתה של ישראל ניכרת אומנם בכל התחומים, אבל דומה שהיא שואבת יותר מכול מתחום הביטחון. מאז מלחמת העצמאות ידעה ישראל שעליה לנצח בכל קרב ובכל מערכה. לעיתים הניצחון הושג בשדה הקרב עצמו, לעיתים בתחבולות, ולעיתים בהרתעה, אבל מעולם לא היה לישראל — ואין לה גם היום — את הלוקסוס להיות כשידה על התחתונה.

זה מצב קיומי־תודעתי שספק אם מתקיים במקומות אחרים. כל אדם רוצה לנצח בכל קרב, אבל ספק אם יש עוד מדינה שרואה בכל קרב כאילו קיומה תלוי בו. זה הוביל אותנו, הישראלים, להתנדב וגם להצטיין. ללכת תמיד עד האין־סוף ומעבר לו, לנצח גם את מה שנראה בלתי מנוצח ולפצח גם את מה שנדמה היה כבלתי מפוצח.

מי שמאפשרים את זה הם האנשים. בישראל יש מאגר יוצא דופן של מצוינות פר אוכלוסייה. זה אִפשר לה לשאוף ולהגיע רחוק בכל תחומי החיים. הדיבידנדים הם אין־סופיים: מפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, ועד פרסי נובל ואקזיטים מרשימים.

כל אלה מתאפשרים בעיקר בזכות עורף ביטחוני חזק ויציב. תרומת הביטחון בנושא הזה היא כפולה: גם לקיומה השוטף של המדינה בבטחה יחסית, וגם כמנוע אין־סופי של מצוינות בפני עצמו. רבים מהפיתוחים פורצי הדרך של העשורים האחרונים נבטו במערכות הביטחוניות — בצה"ל, בשב"כ ובמוסד — שמחזיקות בכוח אדם איכותי ושאפתן, ובעיקר חדור מוטיבציה ומטרה.

המטרה הזאת היא כמובן קיומה וביסוסה של מדינת ישראל, ובמילים פשוטות: שמירה על ביטחונה. זאת משימה לא פשוטה באזור עוין ומורכב, ומול איומים שמשתנים ומתעצמים במהירות. די להזכיר את השינויים שעברה ישראל במהלך שנותיה — מהתמודדות עם מעצמות ערביות למלחמה בטרור, מלחימה במדינות שגובלות בה במעגל הראשון ללחימה נטולת גבולות מול איראן שבמעגל השלישי, מהישענות על צ'כוסלובקיה וצרפת ליחסי קרבה חסרי תקדים עם ארצות הברית, ומהתמודדות עם ריגול סובייטי למאבק בריגול תעשייתי סיני.

מול כל אלה מתמודדת מערכת הביטחון בישראל כל יום. זה נעשה בשילוב כוחות, ותוך הקצאה אדירה של משאבים, אמצעים וכוח אדם. אין עוד מדינה שמשקיעה תשומות כאלה בהגנה על ביטחונה ועל אזרחיה, שבודקת ומתחקרת את עצמה במסרקות ברזל, ושהופכת עולמות כדי לפתור ולסגור כל מקרה. די לחזור אל פרשת רון ארד, שנזכרת כאן בספר, כדי להבין עד כמה רחוק מוכנה מדינת ישראל ללכת כדי לפתור פרשה גם במרחק של כמעט ארבעה עשורים. המוסכמות האלה אותגרו משמעותית במתקפת ה־7 באוקטובר 2023 על יישובי עוטף עזה, שהייתה גם כישלון מהדהד של שירות הביטחון הכללי. סביר שהיא תשפיע על תפיסת הביטחון של ישראל ועל מלחמתה בטרור בעשרות השנים הבאות.

במערכת הביטחון הישראלית, השב"כ הוא ארגון קטן ביחס לצה"ל. גודלו זהה בערך לזה של המוסד. לשב"כ, שהחל כארגון משותף עם המוסד והתפצל ממנו, אחריות לסיכול טרור וחתרנות מדינית, ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, משימות פשוטות לכאורה, אבל כאלה שאין להן התחלה וגם לא סוף.

אריה ליבנה, שהיה ראש המרחב הדרומי בשב"כ, המשיל פעם את הרצון להכריע את הטרור בעזה ל"לרוקן את הים בכפית". דומה שזה מאפיין את היקף ועומס המשימות שמוטלים על השב"כ בכל שנותיו, וביתר שאת בשנים האחרונות. השתכללות הטרור, תיאום הפעולה בין הארגונים, עולם הסייבר — כל אלה הפכו את ההתמודדות מולו למאתגרת וסבוכה יותר, ולכזאת שמצריכה אמצעים ואנשים טובים יותר, שיבטיחו כי היתרון הישראלי — הניצחון — יתקיים גם בעתיד.

לצד המשימה הזאת נדרש השב"כ להתמודד עם שלל איומים ואתגרים נוספים. ריגול תמיד נצץ ביניהם, אבל ספק אם נותר כה מרכזי גם בעשורים האחרונים. לעומתו, האיום הפנימי התעצם פי כמה: מימי המחתרת היהודית, דרך רצח רבין ועד לאירועי אלימות שוטפים בתוך הציבור היהודי ובין יהודים לערבים. גם האתגר מצידם של ערביי ישראל גדל, וכך גם משימות אחרות — אפילו הצורך לשמור על סודות בתקופה רווית פטפטת ורשתות חברתיות, ותחושה כללית של הפקרות מוחלטת

תחת הכותרת "מגן ולא ייראה" מבצע השב"כ את כל המשימות האלה מתוך תפיסת ממלכתיות שטבועה באנשיו, שכלולה בליבת ערכי הארגון. זה אינו דבר של מה בכך, בוודאי לא בתקופה הסוערת הנוכחית שעוברת על ישראל, אבל מפקדיו מקפידים לשמר את התורה שבעל פה ואת זאת שבכתב, שעיקרה: להיות ממלכתיים, לפעול תוך ריסון הכוח ולהקפיד על האמת.

כמו לכל ארגון גם לשב"כ היו מעידות במהלך השנים. הוא כשל בלא מעט מקרים, אבל כל עוד הארגון נותר נאמן לעקרונותיו — הוא הצליח להתגבר גם על משוכות קשות במיוחד. כך בשיקום שאחרי רצח רבין, וכך גם בניצחון על הטרור באינתיפאדה השנייה, בתקופה שבה נרצחו ונפצעו אלפי ישראלים, ונדמה היה לעיתים שמדובר במשוכה בלתי עבירה.

את כל אלה עשה השב"כ בזכות מצוינות, ובעיקר בזכות אנשיו. לאורך שנותיו של הארגון עברו בו רבים וטובים, בשלל מקצועות — רכזים ודסקאים, חוקרים ואנשי מבצעים, טכנולוגים ומאבטחים. לכולם יש מקום של כבוד בספר החיים של מדינת ישראל, כמי שהבטיחו את קיומה ואת שגשוגה.

סיפורם של רוב העושים במלאכה לא ייוודע לעולם, גם בגלל מגבלות הסוד וגם כי האירועים עצמם חשובים בדרך כלל מהאנשים שהיו מעורבים בהם. רק במקרים חריגים יש לאדם חשיבות יוצאת דופן בפני עצמו, והימצאותו במקום — או בהרבה מקומות לאורך זמן — שינתה את פני ההיסטוריה.

יצחק אילן היה אדם כזה. חלקו בביטחון ישראל הוא יוצא דופן, גם בהשוואה לעמיתיו. גם סיפור החיים והקריירה שלו היו חריגים בכל קנה מידה. הוא נולד בגיאורגיה, ילד מצטיין ומחונן שזכה למדליות ולשבחים, עלה בגיל שבע־עשרה לישראל, למד עברית על בוריה והתגייס לצה"ל. הוא היה קצין בנ"מ, ולאחר השחרור גויס לשב"כ, למחלקה לסיכול ריגול. בארגון ביקשו להישען על הרוסית שהייתה שפת אימו כדי לסכל את הריגול הסובייטי שהיה אז בשיאו, אבל לאילן — "הגרוזיני" כפי שכונה בחיבה בשב"כ — זה לא הספיק. הוא ידע כי המגזר הערבי הוא ליבת הארגון, וביקש לעבור לשם.

אילן למד ערבית מאפס, ואחרי שהתמקצע עשה קורס חוקרים ושירת במשך שנים ארוכות כחוקר וכמפקד ביהודה ושומרון תחת השם המקצועי שבחר לעצמו: "חיים". אחר כך הוא שוב שינה דיסציפלינה, כיהן כראש מחלקת הדסק במרחב הדרומי של הארגון, והוביל את מבצע חיסולו של "המהנדס" יחיא עיאש. בהמשך הוא חזר לחקירות כראש מחלקת החקירות במרחב ירושלים והגדה, אבל רק לזמן קצר: ערב האינתיפאדה השנייה הוא מונה לפקד על תת־מרחב השומרון במרחב ירושלים והגדה בארגון, ובמשך שלוש שנים התמודד עם גל טרור חסר תקדים והוביל את הארגון במבצע חומת מגן ואל הכרעת הטרור.

אחר כך הוא מונה לראש אגף החקירות בארגון, בתקופה רווית אירועים ופרשיות. בתפקיד הזה הוא הגיע לשיאו, בעיקר בפיצוח מקרה שהטריד מאוד את מערכת הביטחון הישראלית. אילן הפך לאוטוריטה בתחום החקירות, ורבים רואים בו עד היום את החוקר בה"א הידיעה, אולי הטוב שבין החוקרים בתולדות הארגון.

אילן כיהן גם כראש האגף הערבי וכראש האגף לענייני ישראל וזרים, שבו התחיל את הקריירה שלו בארגון, לפני שמונה לסגן ראש השב"כ. הוא היה מועמדו של ראש הארגון יובל דיסקין לרשת אותו, אבל לא נבחר — יש הטוענים שממניעים זרים. עם פרישתו הוא ביקש להמשיך לתרום לביטחון המדינה, אבל לא מונה לכמה תפקידים שהיה מועמד אליהם אף שחלקם היו קטנים על מידותיו. גם לכנסת הוא ביקש להיבחר ונכשל, ואת זמנו הוא חילק בין עסקים, משפחה, ונושא שהפך למרכז עולמו — פרשת רצח תאיר ראדה. אילן צלל לחומרי החקירה וניצל את כל ניסיונו ואת שליטתו בשפה הרוסית כדי לקבוע כי רומן זדורוב, שהורשע ברצח, הוא חף מפשע, ונגבתה ממנו הודאת שווא. חוות הדעת שכתב אומנם לא הייתה ראיה במשפט, אבל שימשה את השופטים בהחלטתם על משפט חוזר, שבו זוכה זדורוב מכל אשמה.

אילן לא זכה לראות את הזיכוי. בנובמבר 2019 הושתלה לו ריאה, בניסיון להציל את חייו ממחלה נדירה שממנה סבל. אולם האיש שהצליח להתמודד עם כל מכשול ואתגר נכנע למגפת הקורונה.

הספר הזה נולד משיחות עם בני משפחתו וחבריו הקרובים של אילן. הם סברו, ובצדק, שאישיותו, התפקידים שביצע ובעיקר אופיו יוצא הדופן מצדיקים להביא את סיפורו, שהוא בעצם הסיפור של כולנו: מדינה שהיא קיבוץ גלויות, שהמצוינות והחתירה התמידית להישגים ולניצחון הפכו אותה לנס שהיא.

תהליך העבודה על הספר היה ממושך, וכלל מאות שיחות עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים, ועם שלל אנשים שעבדו עם אילן: מפקדים ופקודים, פוליטיקאים וקולגות, ועוד רבים וטובים שזכו — לעיתים למשך תקופה ולעיתים לרגע קצר — להיות חלק מעולמו. כולם התמסרו לנושא ברצון. מראשי ממשלה וראשי מפלגות, דרך ראשי שב"כ ורמטכ"לים, ראשי אגפים ואלופים, חוקרים ורכזים ודסקאים, ועד אלמנתו לאה, וילדיו יונתן, שרונה וגבריאל, ובני המשפחה האחרים שעשו הכול כדי שהסיפור של יצחק יסופר במלואו.

הספר הזה מנסה לעשות בדיוק את זה. הוא נכתב במגבלות הביטחון, כמובן, משום שחלק מהסיפורים עדיין חוסים תחת מעטה של חשאיות, ובחלקם לא ניתן לחשוף שמות של אנשים ומקומות. במגבלות האלה השתדלנו להביא תמונה רחבה והוגנת ככל האפשר של המציאות כפי שקרתה בזמן אמת, מפיהם של מי שהיו שותפים לה בזמן אמת, ביחד עם אילן.

הספר הזה לא יכול היה להיכתב בלי עבודתה המסורה של שחר צורני, עיתונאית חוקרת ואשת מקצוע יוצאת דופן ושותפה נאמנה לדרך, שתרומתה להשלמת הפרויקט לא תסולא בפז. תרמו לו גם כל החברים והקולגות שדיברו ושיתפו, ולשכת ראש השב"כ רונן בר, שנתנה את ברכתה וסייעה בכל דבר שנדרש. תודה מיוחדת ל־א', ראש מערך התקשורת בשב"כ, שעובד אומנם בארגון צללים אך מבין היטב את חשיבותו של הארגון לדמוקרטיה ופועל לשקף את עבודתו באופן הגון וענייני.

תודה מיוחדת לאלי בכר, בעברו היועץ המשפטי של השב"כ וחברו הקרוב של יצחק, שיזם, ליווה, האיר והעיר. תודה גם לסטיב, חברו של אילן ומחליפו באגף החקירות, על שיתוף הפעולה והעצה הטובה. תודה למיכל יניב, ששידכה וליוותה לכל אורך הדרך, כמי שהכירה את יצחק מקרוב במשך שנות עבודתה בשב"כ ולאחריהן. תודה גם לקונגרס היהודי האירו־אסייתי על הסיוע למשפחה.

תודה להוצאת כנרת, זמורה, דביר, בהובלת ערן זמורה ויורם רוז. תודה למאיה להט־קרמן, ראש מדור עיון בהוצאה, למעצב הגרפי אמרי זרטל, לאשת הגרפיקה שרית רוזנברג ולמפיק נועם אלון־ביטון. תודה גדולה לעורכת המשובחת לילך בן דוד, שהאירה ודייקה את שנדרש. תודה גם לצנזורה הצבאית בראשות תא"ל קובי מנדלבליט, שאנשיה עשו כל שביכולתם כדי להשלים את תהליך העבודה על הספר במהירות וביעילות. מטבע הדברים נדרשנו לשנות כמה עניינים בעקבות הערותיהם, בין היתר כדי להגן על אנשי השב"כ שחלקם ממלאים עדיין תפקידים רגישים וחסויים על פי חוק, ולכן חלקם מופיעים רק בשמם הפרטי או בציון הכינוי המבצעי שלהם בלבד. למרות השינויים ההכרחיים האלה, עשינו כל שביכולתנו כדי שהסיפור עצמו לא ייפגע תוך הקפדה מקבילה שלא לפגוע בביטחון. עשינו גם מאמץ רב להימנע מטעויות, ככל שניתן. אם ישנן כאלה בכל זאת, אנו מתנצלים על כך מעומק ליבנו.

הכרתי את יצחק אילן לראשונה ערב מבצע חומת מגן. התלוויתי אז לכוח של חטיבת גולני בפשיטה באזור ג'נין. כשהגעתי לחפ"ק, שהיה ממוקם באזור גן נר, יצא אילן מהאוהל של השב"כ, הצביע עליי, ושאל "מה הוא עושה פה?" לא עזרו ניסיונות השכנוע של צה"ל שהוזמנתי, ושאני "בסדר". אילן התעקש שעיתונאי לא צריך להיות סמוך לשטח המבצעי.

כמה שנים אחר כך נתקלנו שוב זה בזה, בתדרוך לעיתונאים סביב פרשייה מפורסמת. אילן ענה על השאלות בצמצום ולא תרם פרטים מעבר. הערתי לו על כך, והוא נעלב. נפגשנו זמן קצר לאחר מכן ליישור ההדורים, ועוד כמה פעמים בהמשך, ונדמה לי שנצרבה שם ידידות מסוימת או לפחות הערכה הדדית, עד כמה שאילן היה מסוגל להעריך עיתונאים.

לאחר מותו של אילן ובמהלך העבודה על הספר הזה נחשפתי לעוד פנים רבות באישיותו. ביקרתי בכפר הולדתו בגיאורגיה ובפנימיית המחוננים שבה למד בטביליסי, ופגשתי רבים שעבדו איתו ולצידו, ודרכם למדתי על התפקיד המרכזי שמילא — מרכזי פי כמה מכל מה שידעתי — בהבטחת קיומה ועוצמתה של מדינת ישראל.

יואב לימור

יום שלישי, 11 באוקטובר 2022

צופן נתניהו /מזל מועלם

 



בשנת 2019 יצא לאור בהוצאת עם עובד, הספר "הצאר החדש" פרי עטו של מי ששימש ככתב הניו יורק טיימס במוסקבה,  סטיבן ל' מאיירס. על ידו הארוכה של פוטין שמעו רבים, כמו גם את החיים המורכבים של סופר אחר שכתב על נושא שיקר לבני דת האסלאם, סלמן רושדי וספרו "פסוקי השטן". קראתי את הספר "הצאר החדש" מיד כשיצא והתחושה אתה סיימתי את קריאת הספר הייתה כי מדובר בכתבה עיתונאית שהכותב שלה הקפיד על בדיקת העובדות ודאג לאסמכתאות לכל פריט מידע שכתב בו. הספר השתדל ללכת בין הטיפות כשהוא אוסף אחת לאחת שורה של אמיתות היסטוריות מתועדות אודות מעשיו של פוטין ונמנע ככל יכולתו מלנתח את אישיותו של נשיא רוסיה, גם בעת הנוכחית, כשהוא מותיר לקוראים להסיק בעצמם את המסקנות אודות נשוא הספר.

"צופן נתניהו" עשוי בצורה דומה. מחברת הספר, העיתונאית הוותיקה מזל מועלם, ראיינה במשך שנים ארוכות אנשים שגדלו, הכירו ועבדו עם נתניהו במקטעים שונים בחייו. את כל המידע שקיבלה היא שוטחת בספר במתכונת כרונולוגית, בדרך כלל, תוך שהיא מעניקה הצצה להיבטים האישיים של האדם הציבורי שכולנו מכירים, ומתעקשת להתייחס לשורת השמועות שמלוות את חייו וחיי משפחתו בעשור האחרון. מועלם, בניגוד לכותבים אחריו אודות עידן נתניהו, מתייחסת בספרה למיתוסים הרווחים אודות נתניהו וחייו ולעובדה שלאורך שנים של עשיה עיתונאית ואיסוף חומר לביוגרפיה על נתניהו, היא עצמה לא הצליחה למצוא תיעוד חד משמעי למידע שאחרים מציינים כעובדות.


הספר נפתח בסקירת חייהם של סבו מצד אביו, ואביו של נתניהו. סבו של בנימין נתניהו, הרב נתן מליקובסקי, נולד בכפר קטן בבלארוס ועל שחזו לו עתיד גדול בעולם התורני מצא עצמו נמשך לעשיה הציונית והפך לנואם בחסד שכבש לבבות ורבים נהרו לשמוע את הרצאותיו. הרב מליקובסקי נישא בגיל מאוחר יחסית וכל חייו הוקדשו לעיסוק במדינה שבדרך, הוא לא נכח רבות בחיי בני משפחתו ואשתו הקדישה עצמה לגידול הילדים ולשירות מטרותיו. אביו של בנימין נתניהו, בנציון, היה בנו הבכור של הרב מלקיבוסקי וכאביו בשעתו גדל להיות מי שראה עצמו שליח של העם היהודי כשעבודתו הייתה לב חייו. אף הוא כאביו נישא בגיל מאוחר יחסית והיה ציר החייום של משפחתו, כאשר אשתו הקדישה עצמה לקידום מטרותיו ולגידול ילדיה.

דמות אביו של בנימין נתניהו נדמת כציר המרכזי המניע את העולם שלו. תפיסת העולם הבלתי מתפשרת של האב אודות גורל העם היהודי, המדינה היהודית והעובדה שכאיש ימין הוא ומשפחתו נרדפים על ידי האליטות במדינה הישראלית שקמה נטמעה עמוק כל כך בנפשו של בנימין נתניהו עד שהיא זו הממשיכה להוביל אותו גם היום. מועלם מאמינה כי בניגוד למי שמייחסים לנתניהו אופורטוניזם מוחלט כשהוא עוסק במלחמה נגד השמאל האליטיסטי כמי שגדל עם כפית כסף בפה, לפחות בנושא זה פיו ולבו שווים וראש הממשלה עם בעל הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה מאז קום המדינה, באמת מרגיש רדוף ומזדהה עם החלקים המקופחים בעם באופן מלא.


בניגוד לתדמית החזקה והעוצמתית שקהלים גדולים בציבור הישראלי משייכים לבנימין נתניהו, מועלם מציגה את שורת הכישלונות שעיצבו את האדם והמנהיג שהוא נתניהו היום. הזיכרון הציבורי קצר אבל זיכרונו של נתניהו ושל מי שליוו אותו בחלקים שונים בדרכו הפוליטית ארוך. נתניהו נתפס כבעל עקומת למידה חדה מאוד, גם בתחום הפוליטי אבל לא רק. את שורת היכולות האישיות הייחודיות שלו הוא רתם לכל מטרה שהציב לעצמו, החל מהישגיו בתיכון האמריקאי בו למד, דרך השירות בסיירת מטכ"ל, לימודיו הגבוהים וכמובן כניסתו לעולם הפוליטי. נתניהו, מעידים כל מכריו, הוא איש בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד בעל חוזק נפשי וצורך להוכיח לאביו, ומכאן לעולם כולו, את העובדה כי הוא ראוי לשמש בתפקידים בכירים בהנהגת העם היהודי.

אביו של נתניהו, בנציון, ייעד את תפקיד ההנהגה המדינית לאחיו הבכור, יוני נתניהו, אשר נפל במבצע חילוץ מטוס הנוסעים סבנה. עד לאותה העת לנתניהו הצעיר הייתה שאיפה לקחת חלק בעולם העסקים אותה החל להגשים דרך קבלתו לאחת מחברות הייעוץ העסקי האמריקאיות המצליחות ביותר, בוסטון קונסלטינג גרופ (BCG), שם החל לטוות את רשת קשריו בארצות הברית, אשר תשוב ותשמש אותו בתפקידיו הפוליטיים בעתיד. מותו של יוני נתניהו, אשר אליו היה קשור בנימין נתניהו יותר מכל בני משפחתו, שינה את מסלול חייו של נתניהו והוביל אותו ישירות לתנועת הליכוד ולתפקיד ראשון כציר ישראל בוושינגטון, ארצות הברית. אנשים שעבדו אתו באותם השנים מעידים כי היה ברור לכולם כי נתניהו הצעיר מתכנן לטווח ארוך ורואה עצמו נוטל חלק בתפקידים בכירים בפוליטיקה הישראלית.



מועלם לוקחת אותנו עקב בצד אגודל למסע בציר הפוליטי בחייו של נתניהו. היא מפגישה אותנו עם אנשים שונים שסייעו לו להתברג לתוך העולם הפוליטי ולתנועת הליכוד וליוו אותו במסעו למי שעד היום כיהן את התקופה הארוכה ביותר כראש ממשלה במדינת ישראל. מועלם מתעקשת שלא להאכיל את קוראיה בכפית אודות אופיו ואישיותו של נתניהו, אלא מציגה דפוסים שחזרו על עצמם לאורך הקריירה הפוליטית של נתניהו ואת השורשים האפשריים לאותם הדפוסים. במשך שנים ראיינה מועלם בני משפחה, חברים, עמיתים ויריבים פוליטיים ומי שמתוקף תפקידיהם עברו בסמיכות רבה לבנימין נתניהו. כולם מתארים לצד מעלותיו ויכולותיו הנדירות של בנימין נתניהו האדם גם פוליטיקאי שלמדו מהר מאוד כי הוא תופס את כל סובביו ככלים להשגת המטרות שהציב לעצמו, מטרות שהוא מאמין כי הן לטובת עם ישראל ומדינת ישראל ואינן לטובתו האישית.

מועלם פורשת בספר הנוכחי אדם שמודע היטב לכל ההשלכות של הצעדים השונים שנוקטים הוא וממשלתו, אך למד עם השנים להרחיק את הקשר שלו להתוויית דרך הפעולה (בהקשר דומה ניתן לקרוא את ספרו המרתק של קווה שפרן, סודות נתניהו). נתניהו, אליבא דה מועלם, אינו מנחה את הסובבים אותו כיצד להתנהל אלא מקרב ומרחיק את מי שדרך הפעולה שלהם משרתת את מטרותיו אד הוק, כשאדם או דרך פעולה מסוימת סופגים ביקורת קשה מדי בציבור נתניהו משכיל להרחיק אותם ממנו כשאין דרך להראות כי היה מעורב בהתנהלותם. יריביו הפוליטיים הרבים היום למדו בדרך הקשה כי נתניהו לא עמד מאחוריהם בשעת צרה ובמקרים רבים אף התנער מהם, אבל גם הם מודים כי בתקופה בה קירב אותם נתניהו אליו לא יכלו על אף ידיעות על התנהלותו בעבר, שלא להאמין כי האדם שמועלם מעריך אותך ואוהד את דרכם.

מועלם שב וחוזרת לחלק מרכזי בחייו של נתניהו, וכלי חשוב בעיצובו כאדם בוגר, שירותו של בנימין נתניהו בסיירת מטכ"ל. מועלם מאמינה כי הכלים שרכש ושכלל בעת שירותו בסיירת, אשר רבות מפעולותיה נותרו חסויות עד ליום זה ממש, הם אלו שהעניקו לא את העמידות הפוליטית הנדירה שאפשרה לו לקום שוב ושוב, כעוף החול ממש, לאחר כל כישלון פוליטי וללא תמיכה רחבה, ולכבוש מחדש את מקומו בצמרת תנועת הליכוד ובצמרת המדינה.


"צופן נתניהו" הוא ספר מרתק שמעניק הצצה לאדם שמאחורי הדמות הפוליטית והשמועות. הספר משתדל שלא לגלוש לרכילות אלא להתמקד אך ורק בעובדות מאומתות. מדי פעם נוגעת מועלם (ישירות או בעקיפין) בשמועות השונות הסובבות את נתניהו ובני משפחתו בעשורים האחרונים (מעניין במיוחד האופן בו טופס נתניהו את הנשים בחייו), אך עיקר כוחו של הספר הוא בהבנת המנגנון המניע את מי שמבקש לחזור ולשמש כראש ממשלת ישראל בבחירות הקרובות (החמישיות במספר בסבבי הבחירות האחרונים) ומערכת היחסים המורכבת שיש לו עם מקורביו, אוהדי ויריבו הפוליטיים. 

מדובר בספר הכתוב היטב ועל היותו מבוסס רובו ככולו על כתיבה עיתונאית, הוא מצליח לשאוב את הקורא לחייו האישיים והפוליטיים של מי שעקומת הלמידה שלו בעולם הפוליטיקה הישראלית היא המרשימה ביותר עד כה.  מסקרן מאוד יהיה לקרוא את האוטוביוגרפיה שחיבר ופרסם בנימין נתניהו ויצאה לאור במקביל לביוגרפיה הנוכחית, ולהשוות ביניהן.


* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הרשומה.


צופן נתניהו - ביוגרפיה     מאת: מזל מועלם     הוצאת דביר     2022     431 עמ' - כולל תודות והערות     

1.
הנביא

באמצע פברואר 2018 התהדקה סביב בנימין נתניהו טבעת החקירות, כאשר הפרשה המכונה "תיק 4000" הניבה גל מתוקשר של מעצרים. בין העצורים היו מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ, מהאנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה באותה עת. שניהם הפכו לעדי מדינה. תחושות הנרדפות והמצור המוכרות כל כך אפפו את בית ראש הממשלה ברחוב בלפור ביתר עוצמה.

וכאילו לא די בכך, העצור השלישי, היועץ האסטרטגי אלי קמיר, סיפק מידע שקשר לכאורה בין נתניהו ובין ניסיון למנות את השופטת הילה גרסטל כיועצת המשפטית לממשלה, בתמורה לסגירת תיקי שרה נתניהו. פרשת שוחד חדשה התפוצצה ברעש גדול.

"תכף יאשימו אותנו גם ברצח ארלוזורוב", שיגר נתניהו תגובה זריזה לתקשורת.

גם אם נשלף בדוחק הזמן, במשפט השחוק הזה היה הרבה יותר מהתרסה. במשפחת נתניהו הרצח הפוליטי על חוף הים בתל אביב ב־1933 לא מייצג תעלומה שמעולם לא נפתרה, אלא טראומה שאותותיה עוברים מדור לדור. בני המשפחה מאמינים שסבו של ראש הממשלה, הרב נתן מיליקובסקי, נפטר מהצער הרב שהסבה לו "עלילת הדם" נגד הרוויזיוניסטים שהואשמו ברצח. הוא מת משיברון לב, הם טוענים. "רצח ארלוזורוב" נחקק במשפחה כשם קוד לרדיפה בידי השמאל ההגמוני ולשנאתו העיוורת כלפי הימין.

זו המורשת שעיצבה את מצב התודעה הבסיסי של בנימין נתניהו: תחושה של רדיפה תמידית ודריכות עקבית לקראת עוד עלילת דם שבוא תבוא. אך לא רק נסיבות מותו של הסב נחקקו עמוקות. גם מהלך חייו. במשפחת נתניהו אוהבים להצביע על נתן מיליקובסקי כעל דמות צנועה אך מיתולוגית, מייסדה של שושלת: אדם שראה את הנולד, שקיבל על עצמו שליחות בשירות העם היהודי, ששילם מחיר אישי כבד. כשמוסיפים לכל אלה גם כישרון רטורי נדיר, הקשר בין הסב לנכד מהדהד בעוצמה.

מספסלי הישיבה לחיק הציונות

נתן מיליקובסקי נולד ב־1879 בקרבו שבבלארוס. בכפר הקטן, המוקף עמקים, גבעות ואגמים, התגוררו כמה מאות יהודים לצד נוצרים קתולים, שהתפרנסו מחקלאות וממסחר זעיר. כשמיליקובסקי היה בן שנתיים נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני, אך גל הפרעות שהכה ביהודים ברחבי האימפריה הרוסית לא עירער את שלוות ילדותו הכפרית. הוא הרבה לבלות בחברת האיכרים שעבדו באחוזה החקלאית של אביו וחלם להיות עובד אדמה כמותם.

כשהיה בן עשר נגדעה ילדותו באבחה. הוריו ארזו מעט מבגדיו במזוודה ישנה ושלחו אותו לישיבת וולוז'ין, המפורסמת והגדולה שבישיבות הליטאיות. אביו ייעד לו עתיד כפוסק הלכה גדול, אך שמונה השנים שיבלה בישיבה יעצבו את השקפת עולמו של הבן כך שחייו יפנו לכיוון אחר לגמרי.

תלמידי וולוז'ין נודעו כעילית הרוחנית של יהדות אירופה. בין הידועים בהם היו שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות, וחיים נחמן ביאליק. בשירו המפורסם "המתמיד" תיאר ביאליק את חיי התלמיד בישיבה אשר "גם קרן אור אחת לא ראה מלפניו, מלבד קורי שממית וטיח קיר תפל". מדי יום ביומו, מבוקר עד לילה, הצטופף מיליקובסקי בין מאות נערים וגברים צעירים באולם גדול. הם היו מבודדים מהחיים שרחשו בחוץ, בעוד שאון תפילתם נשמע ברחובות הסמוכים.

על געגועיו לחיי הכפר פיצתה תחושת השייכות שפיתח למקום. לצד המחויבות ללימוד תורה, הישיבה נטעה בתלמידיה גם את מסורת חיזוק היישוב בארץ ישראל. גווניה המרובים של התנועה הלאומית היהודית החדשה חדרו את שערי המוסד, ובהפסקות הקצרות בין שעות הלימוד הארוכות והמייגעות מצא את עצמו נתן מיליקובסקי בלב סצנה ציונית תוססת. הוא נחשף לקבוצות שקראו בסתר את מאמריו של אחד העם ולמידע מעודכן על התנועה הציונית, שנלחש בהתפעלות מפה לאוזן.

כשמלאו לו 18, הוסמך לרבנות, אך במקום להתקדם במסלול התורני הגבוה, הפך לעסקן ציוני. בספר שכתב אחד מבניו, סעדיה מיליקובסקי, מתואר נתן כילד פלא "שביקש להמשיך להתהלך בעולם ההלכה, אך נקרא לדגל על ידי התנועה הציונית".1 זו היתה כנראה דרכה של המשפחה לבנות את מעמדו כאייקון וכדמות מפתח בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית. מן הסתם, העובדה שנכדו הגיע לעמדה פוליטית בכירה בצמרת ההנהגה של ישראל, הועילה להנצחתו. נתניהו מרבה להזכיר את סבו בנאומיו בארץ ובעולם כאיש חזון שתרם למימוש הרעיון הציוני.

הדמות המשפיעה ביותר על מיליקובסקי הצעיר היתה תיאודור הרצל. אף שהתנגד נחרצות ל"תוכנית אוגנדה", הוא סבר שמייסד התנועה הציונית העולמית ומנהיגה הראשון היה מדינאי דגול, ודימה אותו ל"קרן שהאירה את חשכת הלילה".2 אחר כך היה למעריץ נלהב של זאב ז'בוטינסקי ולמקורבו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית. לא בכדי התעצבה תפיסת עולמו הציונית על פי תורותיהם של הרצל וז'בוטינסקי — שניהם זיהו את הסכנה שארבה לפתחם של יהודי אירופה. לכן ראה בהם גלגול מודרני של נביאי התנ"ך, שהעריץ כבר מילדותו. "נדמה היה לי לפעמים כי אני רואה בדמיוני את הנביא המוסר את נפשו על עמו וסובל ומתענה כל ימיו בעד הרעיונות הקדושים והנאצלים", סיפר בהקדמה לספר שקיבץ כמה מההרצאות והנאומים שנשא בפולין בתחילת המאה ה־20. 3

הרטוריקה יוצאת הדופן של מיליקובסקי התגלתה עוד לפני שמלאו לו 18, כשנשא בישיבה את נאומיו הראשונים. המילים והמשפטים פרצו מפיו בשכנוע פנימי עמוק, תמיד בהטעמה הנכונה ובשילוב מדויק עם שפת גוף בוטחת. הוא נחשף אז ליכולתו למגנט אנשים והתאהב בריגוש שנלווה למעמד הזה. נתן מיליקובסקי היה פרפורמר מבטן ומלידה.

בגיל 20 החל לצאת למסעות תעמולה בשליחות ההסתדרות הציונית. כל מסע ארך חודשים ארוכים. תנאי מזג האוויר היו קשים לעיתים, והבדידות היתה גדולה. פעם אחת כמעט קיפח את חייו כאשר חבורת פורעים הלמה בראשו במוטות ברזל עד שהתעלף שותת דם. הודות לחוסנו הגופני התאושש במהרה וחזר לפעילות.

בתוך שנים מעטות התפרסם בקהילות היהודיות כנואם מחונן. במרבית נאומיו שילב בין שפת חול לקודש, לצד מוטיבים של האדרת הקשר המטפיזי בין היהודי הגלותי לאדמת ארץ ישראל, וכמובן תיאורי סכנות ההווה על ציר הזמן של ההיסטוריה היהודית. הוא היה לא רק להטוטן של מילים, אלא גם גבר נאה, מוצק וזקוף קומה. השילוב הזה משך את העין ויצר סביבו עניין רב. העיתונים היהודיים של אותה תקופה כינו אותו "הנואם בחסד האל".

"לשונו לבה רותחת, מלאה טמפרמנט לוהט, ובמעופו הגדול הוא מרומם את קהל השומעים עד לאקסטזה העליונה", כתב העיתונאי ד"ר ב' גיטלין ב־1926 בכתבת דיוקן על מיליקובסקי. "...לא היה אולם גדול למדי בווארשה, בלודז' או בלובלין ובערים פולניות אחרות שיכול היה להכיל את כל הקהל שבא לשמוע את הנואם המפורסם. היו שוברים אפוא את הדלתות, נכנסים דרך החלונות, עומדים במסירות נפש ממש נגד השומרים, ובלבד שיזכו לשמוע מילה מפיו. עד שפעמים הוכרח הרב מיליקובסקי לחדול מלהופיע באספות".4

עשרות שנים אחר כך יתבלט נכדו של מיליקובסקי כנואם בחסד. אך לא רק את היכולת לחבר את המילים הנכונות לכדי טקסט מהדהד ירש בנימין נתניהו מסבו, אלא גם את קול הבריטון העמוק, את תווי הפנים החזקים ואת מבנה הגוף המוצק. בתמונות של מיליקובסקי משנות השלושים של חייו, גם מבעד לזקנו המטופח, קשה להחמיץ את הדמיון בינו ובין נכדו.

להוכיח את הגרמנים

הצלחתו כנואם רוממה את מעמדו של מיליקובסקי בתנועה הציונית, ובגיל 27 נבחר כציר מן המניין לקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בהאג ובו נקברה סופית תוכנית אוגנדה. הוא שב והשתתף כציר בשלושה קונגרסים נוספים והרחיב אגב כך את מעגל קשריו בעולם היהודי. "אני שומר בידי תצלום שלו כציר באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים", ציין בנימין נתניהו בספרו מקום תחתהשמש.5 הוא התכוון לתמונה מהקונגרס השמיני ב־1907 שבה נראה מיליקובסקי הצעיר לצידם של זאב ז'בוטינסקי, ד"ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב וחיים נחמן ביאליק.

מיליקובסקי התמכר לחיי הנדודים, לתחושת השליחות שמילאה אותו, והיה לכך מחיר. בניגוד לרוב חברי ילדותו ובני מחזורו בישיבה, שהיו כבר אבות לילדים, בסוף שנות העשרים של חייו עדיין היה רווק. במטרה להתמסד החליט להטיל עוגן בפולין ומצא לעצמו משרה כמורה ללימודים עבריים בגימנסיה בוורשה. גם אז לא זנח את הופעותיו בבתי כנסת כנואם. אל אחת מהן הגיעו בנציון לוריא, ממנהיגי חובבי ציון בליטא, ושרה, בתו היפה בת ה־25, ציונית נלהבת בעצמה. לוריא, שהכיר את פעילותו של מיליקובסקי ונכח בכמה מנאומיו, היה השדכן. נתן ושרה נישאו כמה חודשים לאחר מכן בביתו המפואר.

ילדיהם נולדו בזה אחר זה, שמונה בנים ובת — רובם נקראו על שם נביאי ישראל. הבכור, בנציון, נולד בוורשה ב־1910, ונקרא על שם סבו. שנה לאחר מכן נולד סעדיה, שנקרא על שם ר' סעדיה גאון, מראשי יהדות בבל. הבאים בתור היו אלישע, מתתיהו, עמוס, זכריה ומרים. מאוחר יותר בארץ ישראל נולדו עזרא וחובב.

ספק רב אם שרה הבינה שבנישואיה לרב הפופולרי גזרה על עצמה חיי קושי יומיומיים. בעלה הטרי התקשה להסתגל לשגרה משפחתית. הוא לא חדל להתגעגע לריגושים שזימנו לו מסעות העבר, עד שלא עמד בפיתוי ושב לנדוד — ולהטיף. בשנים הבאות ייהפכו מסעותיו לרחוקים וארוכים יותר. הוא יצא מגבולות אירופה וגילה את עוצמתן של הקהילות היהודיות בארצות הברית, ולא פחות מכך את כישרונו לגייס כספי תרומות, בדומה לנכדו שיעשה זאת עשרות שנים אחר כך בתפקידיו השונים.

זאת אחת הסיבות שבגללן ילדותם של ילדי מיליקובסקי היתה שונה מהמקובל במשפחות היהודיות, הפטריארכליות, במזרח אירופה באותה תקופה. עקב היעדרויותיו הממושכות של האב, את הבית ניהלה האם. ביתם גם היה מהבודדים שבו שלטה העברית באופן מוחלט. "אמי דיברה עם אבי רק עברית", סיפר בנציון. "זו היתה שפת הדיבור שלהם בבית. מעט אנשים אז דיברו עברית. מילדותי לא ידעתי שפה אחרת. פולנית שנאתי. הורגלתי לשמוע עליהם [הפולנים] דברים רעים. הם היו אנטישמים".6

ילדי מיליקובסקי גדלו בידיעה ברורה שאביהם מוסר את נפשו בשמה של שליחות חשובה. הוא נכח בחייהם רק לפרקים, וגם כשחזר הביתה מארצות רחוקות לא התפנה אליהם, אלא היה טרוד בכתיבת מאמרים או בהופעות בבתי הכנסת באזור. לא פעם התרגז והכה אותם.7 את מעט הרוך בבית סיפקה האם. גם כשהיה בן 100 זכר בנציון נתניהו כיצד קראה לו סיפורים בעברית מצוחצחת: "אני הייתי נשען על החזה שלה ומחבק אותה ביד הימנית, והיא היתה קוראת את הסיפורים. כעבור איזה עשרה רגעים הייתי מתחיל לבכות מצער על מה שקורה בסיפור, ואמי היתה מפסיקה לאיזה זמן ונותנת לי להירגע ואני הייתי מבקש שתמשיך".8

זיכרונותיו מאביו, לעומת זאת, נעדרו כל ביטוי רגשי וכמעט תמיד פיארו את מסירותו ואת תרומתו לעם היהודי. למשל אירוע מימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, שהותיר בבנציון רושם עז. משפחת מיליקובסקי התגוררה אז בלודז', שנכבשה על ידי הגרמנים. יום אחד השקיף הפעוט עם אביו מחלון דירתם בקומה החמישית על הרחובות הריקים והדוממים. לפתע פרצו חיילים גרמנים אל החצר הפנימית של הבניין, ניפצו חלונות, זרעו הרס ובזזו מכל הבא ליד. מיליקובסקי החליט שלא לשבת מנגד, שם נפשו בכפו וירד אל החצר. בנו לא יכול היה לשמוע אלא רק לראות את תנועות הידיים החדות של אביו, שמהן הבין שהוא "מטיף מוסר" לקצין הגרמני. מיד לאחר חילופי הדברים חזה בחיילים הגרמנים עוזבים את החצר.

נתן מיליקובסקי שב אל חיק משפחתו בריא ושלם וסיפר בגאווה על הדברים שאמר לקצין בגרמנית: "אנחנו היהודים חיכינו בקוצר רוח לבואכם. ראינו את גרמניה כסמל התרבות. כמדינה שמי שחוסה בצילה יכול ליהנות מביטחון ומצדק. ועכשיו זו אכזבה לכולנו... חיכינו בקוצר רוח לבואכם שתכניסו את המוסר לארץ הפרועה הזאת".9

בנציון היה אז בן ארבע. קשה להאמין שזיכרונו יכול היה לשאת תמונה מורכבת ומפורטת כל כך. נראה שסיפור ששמע מאביו או מאמו התערבב עם זיכרון מוקדם כלשהו עד שלא היה יכול להבדיל ביניהם. מכל מקום, תיאור התקרית הזאת בצבעים כה חיים יותר מ־90 שנה אחר כך לא היה מקרי. נראה כי נועד להאדיר את המורשת המשפחתית.

זיכרון ילדות משמעותי אחר, מגיל מבוגר קצת יותר, הדגים את הפופולריות של אביו. בנציון תיאר כיצד הלך עם אמו לשמוע הרצאה של האב, ובדרך לשם, הרחוב היה צר מלהכיל את ההמון שנהר לשמוע את הרב מיליקובסקי המפורסם. "הדוחק היה גדול. אבי חשש לחיינו והביט עלינו ואמר: אתם צריכים לחזור... אל תסתכנו, תחזרו ואני אלך לבדי. הנאומים שלו משכו קהל גדול. האולמות היו מלאים והיה קשה לשמוע. הוא היה אישיות ציבורית".10

המטיף היהודי שכבש את אמריקה

המלחמה שטילטלה את אירופה חידדה את תחושת הדחיפות אצל סבו של בנימין נתניהו. "הרב מיליקובסקי לא השתחרר מן הזעזוע שספג במלחמת העולם הראשונה", כתב הבן סעדיה. "המוראות והמראות הקשים הותירו בו פצע נפשי עמוק ותוארו בנאומיו הציוניים במשך השנים. הוא קונן על הרס העם ובניו בפאתוס שהזכיר את קינת ירמיהו על חורבן ירושלים".11

ב־1920, שנתיים לאחר תום המלחמה, החליט מיליקובסקי לעלות לארץ ישראל. הודות לקשריו, לא התקשה להשיג אשרה מהשגריר האנגלי בוורשה ועזב את פולין עם שרה וילדיהם. בנציון היה אז בן עשר, בדיוק הגיל שבו נשלח אביו לישיבה ועזב את בית ילדותו.

המסע ארך שבועות ארוכים. אירופה של אחרי המלחמה היתה מוכת רעב ועוני. בכל קרן רחוב פגשו בני מיליקובסקי בתורים ארוכים לחלוקת מזון ובחסרי בית המחפשים מחסה. למראה ההרס הרב התמלאו התרוממות רוח: כל זה עומד להיות נחלת העבר, הם היו בדרכם לארץ חדשה.

את ורשה עזבו ברכבת לווינה, משם המשיכו לעיר הנמל טריאסטה בצפון־מזרח איטליה, שם חלה עמוס התינוק בדלקת ריאות קשה ונשקפה סכנה לחייו. כשהחלים, לאחר חודש מורט עצבים, עלתה המשפחה המותשת על אונייה. "אבי קנה לי כובע קש", סיפר בנציון. "הייתי שמח מאוד. היה יום אביב. הלכנו ברגל מרחק הגון עד לאונייה. בפעם הראשונה ראיתי ים וצעקתי: מה זה? באונייה היינו בתא קטן שלא הספיק לכולנו. היה צריך להשיג אוכל. היתה כמות אוכל קטנה. הייתי בן עשר והרגשתי מבוגר שהשתחרר מהכול".12 הם הגיעו לנמל אלכסנדריה, ומשם המשיכו ליפו.

בארץ ישראל נדדה המשפחה מתל אביב, שהיתה אז שכונה, לצפת, ולבסוף השתקעה בירושלים, בבית מרווח בשכונת בית הכרם שנקנה בכספי ירושה שקיבלה שרה. בבית היו שישה חדרים ובוסתן מטופח. נתן מיליקובסקי התפרנס בעיקר מהוראה. לרגע נדמה שירד מהמסלול המהיר.

החיים המשפחתיים הרגועים באו לקצם בתחילת שנות העשרים, כשמיליקובסקי קיבל הצעה מהקרן הקיימת לישראל להתמנות למנהל המגבית של הארגון באנגליה. הוא לא היסס, ארז מזוודה ועזב שוב את הבית. שנים מעטות אחר כך חזר לארץ ישראל, אך יצא אותה שוב בשירות הציונות, הפעם לארצות הברית שכה העריץ. שרה הצטרפה אליו עם ילד אחד, ולא הצעיר שבהם, וכל השאר נותרו בארץ. הגדולים נשלחו לפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה, והקטנים עברו לגור עם הסבים המבוגרים, שעלו אף הם לארץ. הבית והמשפחה התפרקו.

בארצות הברית הפך מיליקובסקי למכונה של נאומים. עשרות אלפי יהודים שמעו אותו כשנסע מעיר לעיר והטיף. נאומיו קיבלו אז רובד נוסף, של דיווחים ותיאורים ישירים מהנעשה בארץ ישראל. עיתוני הקהילה היהודית כינו אותו, בין השאר, "גדול הנואמים האידיאיים בדורנו"13 ודיווחו שאחרי נאומיו היו סכומי התרומות נוסקים. באותה תקופה התקרב מאוד לז'בוטינסקי, אך לא הצטרף רשמית לתנועה הרוויזיוניסטית.

שרה חזרה לארץ אחרי שנה והתמסרה מחדש לטיפול בילדים. היא המשיכה לתמוך בבעלה ובשליחותו מרחוק. מדי פעם חזר לארץ ישראל לביקורים של כמה חודשים, ובין לבין הם שמרו על קשר מכתבים, שבהם הפצירה בו לדאוג לבריאותו. שנות הנדודים הרבות נתנו במיליקובסקי את אותותיהן. הוא החל לסבול מתסמינים של לחץ דם גבוה ובעיות לב.

ב־1929 שב מיליקובסקי ממסעותיו, עייף וחולה. אף שכבר היה בן 50 החליט להגשים חלום ישן ולהיות עובד אדמה. הוא קנה 50 דונם בהרצליה, בנה בית של שתי קומות, נטע פרדס והקים רפת ולול. הניסיון לא עלה יפה. תקופת הרצליה נמשכה ארבע שנים — עד שאזלו חסכונות המשפחה. ב־1933 חזרו לירושלים.

מי לא רצח את ארלוזורוב

ב־16 ביוני באותה שנה, בערב שבת, נורה חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בעת שטייל עם אשתו סימה על חוף הים בתל אביב. הוא נפטר כעבור שלוש שעות.

ארלוזורוב בן ה־34 נחשב לכוכב עולה ב"מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י). מעצם תפקידו בסוכנות היה למעשה שר החוץ של היישוב העברי וניהל את המגעים עם הממשל הנאצי בנוגע ל"הסכם ההעברה", שנועד לאפשר את יציאתם מרצון של יהודים מגרמניה לארץ ישראל, עם רכושם. סביב ההסכם המתגבש פרץ קרב פוליטי־אידיאולוגי קשה ביישוב. בעיני הרוויזיוניסטים, "הסכם ההעברה" היה מעשה בלתי נסלח, והאצבע המאשימה כוונה ישירות אל ארלוזורוב, שכונה "הדיפלומט האדום ממפא"י, שמוכר את כבוד העם העברי, זכויותיו, ביטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול, בעד בצע כסף להיטלר ולנאצים".14 יומיים לפני שנרצח שב ארלוזורוב מביקור בגרמניה, וההסתה הפרועה נגדו עלתה מדרגה: עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", האשים אותו בבגידה.

זמן קצר לאחר הרצח נעצרו שורה של פעילים רוויזיוניסטים, ובהם החשודים המרכזיים אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב"א אחימאיר. כתם שחור הוטל על המתנגדים לפעילות ארלוזורוב ובעיקר על הקבוצות הרוויזיוניסטיות, שהואשמו בהסתה שהובילה לרצח הפוליטי. היישוב ניצב על ספה של מלחמת אחים.

"הרגו את ארלוזורוב", קרעה שאגתו של הרב מיליקובסקי את חלל הבית שהיה אפוף בדממת השבת.

"מי?" שאל בנציון, שהיה אז בן 23. הוא חשב שלא שמע היטב.

"ארלוזורוב. אומרים שיהודים הרגו אותו", באה התשובה, שגם לאחריה התקשה בנציון לעכל את המידע המרעיש, והמשיך להקשות: "למה יהודי?"

מאותו הרגע אירוע רדף אירוע. בנציון התלבש, ומיהר לצאת לרחוב, בניסיון ללקט מידע נוסף. הידיעה התפשטה במהירות: יהודים הם שרצחו את ארלוזורוב. בנציון חיפש ומצא את חברו ד"ר יהושע ייבין, שותפו של אחימאיר לארגון הרוויזיוניסטי הלוחמני ברית הבריונים.

"מה מתהווה פה?" שאל אותו, "יש איזה בלבול, מפזרים שמועות שקר".

ייבין ענה לו שאלה אכן שמועות שקר.

"אז מה זה פה?" בנציון הנסער לא הרפה.

"זוהי עלילת דם", חרץ ייבין.

בנציון חזר לבית הוריו עם החדשות ומצא את אביו מסתובב כארי בסוגר. בימים הבאים, לאחר שנודע לו על המעצרים, הרגיש הרב מיליקובסקי שמתנהל מסע רדיפה נגד חפים מפשע ושהוא אינו יכול לעמוד מנגד. כמו אז בלודז', כשהתעמת עם החיילים הגרמנים, קם ועשה מעשה. "אני הולך, אחזור בעוד כמה שעות", הודיע לבנו הבכור.

מיליקובסקי שם פניו אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

לפי בנציון, בפגישה הארוכה הצליח אביו לשכנע את הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל "שהטענות שקריות, שהכול המצאות של שקר, שהרי הגברת ארלוזורוב החליטה שרצחו אותו יהודים, אבל על יסוד מה החליטה?! הרי הלילה היה חשוך. היא אמרה שאחד הרוצחים האיר בפנס, וראו אותו וזה היה סטבסקי, בחור שמן שהתארח בבית של אחימאיר. בהתחלה אמרה שהיו ערבים ואחר כך שינתה את דעתה... אישיותו של אבא היתה משכנעת, כובשת... אופן הדיבור שלו... המשפטים שהיה משמיע, הסיסמאות. הרב קוק לא היה מוכן להשמיע מילה בלעדיו".15

מיליקובסקי לא הסתפק בגיוס הרב קוק ויצא למסע הסברה משלו נגד עלילת הדם ולמען טיהור שמם של סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. אף שלא הכירם, ביקר אותם בבית הסוהר הבריטי במגרש הרוסים בירושלים. בספרו המשפט תיאר אחימאיר את המפגש עם מיליקובסקי: "והנה, בין ההמון הרב שבא לביקור, התבלט אדם כבן 50, זקנו עשוי ודומה כי עיניו עומדות לצאת מחוריהן, פיו פעור ולשונו כאילו דבקה לחכו... מצחו מקומט מאוד, כתפיו עולות ויורדות, ידיו רועדות ורגליו כושלות".16

פעילותו הנמרצת הפכה את מיליקובסקי ליעד למתקפות קשות מצד תנועת הפועלים ועיתוניה. זאב ז'בוטינסקי, שעקב ממקום מושבו בלונדון אחר המתרחש, חיזק את ידיו. "מה אכתוב לך? היום ראיתי קטע 'מדָבָר' — מאשימים אותך בתור המסית הראשי למחאת הרבנים. אם צדקו בהאשמה — ושמעתי כי דווקא צדקו — אתה בעצמך לא תוכל להעריך כראוי את כל ערך הפעולה הזאת והתועלת המכריעה".17

בסופו של דבר, במהלך 1934 זיכה בית המשפט את אחימאיר ורוזנבלט, וסטבסקי, שהורשע ונידון לעונש מוות, שוחרר לאחר שערעורו התקבל ונקבע שאי־אפשר להרשיע אותו אך ורק על סמך עדותה של האלמנה. הסיפור תם אך לא נשלם. "עד היום שאול ארלוזורוב, בנו של חיים, לא מוכן לשבת במחיצתי ובמחיצת אחי יעקב כי הוא אומר שאנחנו הבנים של מי שגרם לרצח אביו", מספר יוסי אחימאיר.18

בפברואר 1935 אושפז נתן מיליקובסקי בבית החולים "ביקור חולים" בשל בעיות לחץ דם ולב. כעבור ימים ספורים נפטר. הוא היה בן 56.

מיליקובסקי נקבר בהר הזיתים. "בהספדים הרבים", כתב בנו סעדיה, "דיברו כולם על הקשר בין מותו בגיל צעיר לבין שברון הלב כתוצאה מעלילת רצח ארלוזורוב".19 אב"א אחימאיר היה שותף לאמונה הזאת. "כוכב שביט הוא הופיע לעת השתוללה העלילה, וזמן קצר לאחר סיומה מת כתוצאה משבץ לב", כתב. "קורבן ממש של עלילת הדם היה, כי הקריב עצמו על מזבח המלחמה בה. ליבו החלש, שכה הוסער בתקופת העלילה, עמד מפעימותיו".20

שנים אחר כך סיפר בנציון בריאיון ליוסי אחימאיר, בנו של אב"א: "אבי נפטר צעיר מאוד... המחלה שלו היתה קשורה עם המשפט. קיבל התקפת לב".21

***

ב־1997, במהלך כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, נשאל אביו אם הוא שבע רצון ממנה, אם מבחינתו היא ממשלה רוויזיוניסטית אמיתית.

"במידה מסוימת כן", ענה בנציון נתניהו. "יש כאן חידוש של הרוויזיוניזם, מעין ניאו רוויזיוניזם. אני חושב שזוהי גם אחת הסיבות לשנאה הגדולה כלפי ביבי, שהיא גלגול של השנאה כלפי הרוויזיוניזם עוד מתקופת רצח ארלוזורוב".22