חדש על המדף, ספר מתח חדש בהוצאת מטר:
הספר יוצא לאור במסגרת "שולחן כתיבה" של הוצאת מטר, מיזם חדש של ההוצאה אשר מאפשר ליוצרים להוציא לאור ספרים בליווי של הוצאה מוכרת שמקבלת את היצירה ומלווה אותה בכל כלי העבודה של הוצאה לאור: עריכה, עימוד, עיצוב והפצה.
הספר הוא ז'אנר שמוכר מאוד מהקולנוע, מותחן פסיכולוגי על טבעי. כרגע, לפחות לא בשליפה מהמותן, אני מתקשה להיזכר בספרים בעברית שיצאו בעשורים האחרונים והתמקדו דווקא בז'אנר הזה מסקרן למצוא ספר שנכנס לתוך נישה שקל מאוד לעצב אותה ויזואלית אבל על מנת שתעבוד גם בטקסט כתוב מצריכה לא מעט מאמץ.
במרכז הספר, ספר הביכורים של הסופר, ניצבת דמותו של אב לשתי בנות צעירות שנסיעה של אשתו לחו"ל מאמתת אותו עם העובדה שהוא והילדות אינם היחדים שמתגוררים בבית הפרטי החדש שהמשפחה קנתה לאחרונה...
להתרשמות ניתן לקרוא את הפרק הראשון:
להתרשמות ניתן לקרוא את הפרק הראשון:
1
"תשמור עליהן טוב טוב, נכון?"
שחר טסלר נאנח כששמע את השאלה הזאת מפיה של נועה בפעם המי־יודע־כמה, בימים שלפני טיסת העבודה שלה ללונדון.
מזוודת הטרולי האדומה של אשתו הטרייה היתה ארוזה ומוכנה ליד הדלת באותו אחר צהריים חם של אוגוסט 2018, כשהתיישבו לבירת פרדה בחצר הקוטג' החדש שאליו עברו שבועיים קודם לכן. הם לגמו מכוסות גבוהות ליד שולחן הגינה העגול, בזמן שהדר ואלה בנות השש השתובבו על הדשא הסינתטי וכלל לא היו מודעות לכך שדנים בהן.
"כמו ששמרתי עליהן בכל חצי השנה האחרונה," שחר השתדל לא להישמע נעלב ממה שנדמה כצל של פקפוק בו. הוא הבין את חרדתה של האם שעד עתה מעולם לא עזבה את בנותיה ליותר מיום.
"ברור," ניסתה להבהיר את כוונתה, "רק שעכשיו לא יהיה את העניין הזה שאחרי העבודה אני חוזרת אליהן ואתה מתפנה לעניינים שלך. עכשיו זה רק הן ואתה, בוקר וערב, בלי הפסקה, כולל הַשְכָּבוֹת, שמונה ימים רצוף," אמרה.
"זה לא מדויק," אמר. "יומיים מתוך זה הן יהיו עם אמא שלי."
נועה נאנחה עמוקות. הוריה שהו באותה שנה בחו"ל — פרופסור חיה דור עסקה במחקר שותפים באוניברסיטה ברוטרדם, ואילו סגן ניצב בדימוס יעקב דור מצא תעסוקה כפעיל בקהילה היהודית המקומית — כך שהם לא היו בתמונה.
"ואתה זוכר שעם שלוש קומות וחצר צריך לשים עין כל הזמן," החלה למנות באצבעותיה, "שלא ירוצו במדרגות, שלא יהיו לבד בחוץ כל עוד לא סידרנו את המנעול של השער, שהן לא ייסגרו במרתף ולא תוכל לשמוע אותן."
באותם ימים שימש מרתף הבית כמחסן לארגזי "שונות", שהמתינו לרגע שבו יימצאו למישהו הזמן והסבלנות לפרוק ולמיין את תכולתם, ובהמלצת המעצבת צויד בדלת מבודדת קול, למקרה שאחת הבנות או ילד עתידי יבחרו יום אחד בתחביב מרעיש.
"זה ירגיע אותך אם נזכיר להן עכשיו שוב את כל מה שאסור להן לעשות בבית החדש?" בדק.
"לא עכשיו," אמרה לאחר שהעיפה מבט מודאג בבנות השקועות במשחק תופסת תזזיתי סביב עצי הפרי שהגנן שתל בשבוע שעבר. "אבל אני סומכת עליך, שחרון."
"ואני סומך עלייך שתשלחי אלף וטסאפים ביום לבדוק שהכול בסדר."
הבעת פניה המתוחה של נועה נותרה כשהיתה.
"אבל גם מיליון וטסאפים ביום יהיו בסדר מבחינתי," הוסיף בחיוך אוהב. "כי חשוב לי שבזמן ההטמעה של התוכנה תהיי שקטה ורגועה."
בסוף זה הצליח לו. "אתה פשוט מהמם," אמרה, וכשזכה במגע שפתיים לוהט מאהובתו היפה, הודה על כישרונו לנסח מסר מדויק לקהל היעד המתאים בעיתוי הנכון.
*
תשעה חודשים לפני כן פגש את נועה דור בשיכון למ"ד, בחנוכת הפנטהאוז של מכרתם המשותפת איריס, מנהלת שיווק בחברת נדל"ן, שאת הפרויקטים שלה למגורים שחר פרסם בעבר. רק בדיעבד הבין שזה היה סוג של שידוך.
בערב ההוא, בסלון המעוצב של דירתה החדשה, הציגה איריס לנוכחים חברה טובה שלה עוד מימי התיכון. שערה היה חום כהה, פניה נשיות ביותר, אבל לא בובתיות, ובמרכזן אף לא גדול אם כי גס במקצת, שהעניק למראה שלה חן נבדל. אבל לא אלה כבשו את שחר; היו אלה עיניה של נועה שכישפו אותו מהרגע הראשון. הוא זיהה בהן עומק וחוכמה של מי שחוותה לא מעט דברים בחיים ושרדה כדי לספר. ובכל זאת, לא ראה בה אהובה פוטנציאלית. משהו בשילוב הכריזמה השקטה שלה עם הדרך שבה אספה את שערה הארוך מעל לראשה, במין רישול מוקפד, גרם לו לקטלג אותה כאחת התל אביביות המגניבות שמאז ומעולם פחות נטוּ להתעניין בו מעבר לסטוץ, או במקרה הטוב לרומן קצר שהוא משמש בו על תקן "ריבאונד" אחרי פרדה. מתוך שאיפה להימנע מלב שבור, היה איתה קשוב ומשעשע לפרקים, בדיוק כמו שהיה עם אורחים נוספים במסיבה, אך לא עשה מאמץ להאריך איתה בשיחה. בסוף הלילה חשב שאולי ההתנהלות הזאת של המפסידן היא שאתגרה את נועה באופן שהוביל אותה להימצא איתו לבד על מרפסת הדירה. כשחייכה אליו הבין שזה לא במקרה.
דקות ארוכות התעניינה בו ובעיסוקו, שעליו אמרה שהוא בטח יותר מגניב מלהיות מנתחת מערכות שכירה בסַיְיבֶּרֶקְס. היא שאלה אותו איך הגיע להיות קופירייטר ואיזה עבודות שלו הוא הכי אוהב, אמרה שזה אמיץ להיות עצמאי, ואז שאלה איפה הוא גר. הוא אמר לה שלא רחוק, בשכונת הדר יוסף, בדירה שפונה לגינה שקטה.
חיוך ענקי עלה על פניו כשאמרה לו, "so you are enjoying the silence, מה?"
אז צודדה אליו מבט מבויש במכוון ואמרה שהיתה מציעה לקפוץ להתרשם מדירת הרווקים שלו אם לא היתה לה בייביסיטר לשחרר.
למחרת איריס התקשרה אליו.
פעם, כששאלה אותו ידידתו למה בגיל שלושים ושמונה הוא עדיין רווק, הפטיר שהוא פשוט לא מוצא את האחת. שחר לא רצה להכביד עליה בסיפורים על אב שנטש אותו בילדותו, כי לדברי אמו "לא היה לו טוב בבית". הוא כל כך פחד להיקלע כמוהו לנישואין שלא מבוססים על אהבת אמת, שחשד במניעי הבחורות שהראו בו עניין (לא פעם הניח שלבת השלושים ומשהו שמולו יותר דחוף לעשות ילדים מאשר לוודא שאביהם הוא הנפש התאומה שלה).
"נו, אז מה דעתך על נועה?" שאלה, ואז המהמה בשביעות רצון גלויה כששחר ענה לה בשאלה משלו: "איך זה שלאחת כזאת אין מישהו?"
"אפילו שנועה לא בררנית כמוך," ענתה, "עדיין יש לה דרישות מגבר שגם יתאים לה וגם תוכל להביא הביתה לבָּנות, וחוץ מזה, אתה יודע, בת ארבעים ואחת עם תאומות זה משהו שיכול להרתיע חלק מהגברים."
שחר עצמו לא חש מורתע. להפך. להפתעתו, כשנועה הציגה לפניו במרפסת של איריס תמונה של שתי ילדות חמודות, זה ממש הרגיע אותו. הוא ידע שעם מישהי שלא נרדפת על ידי תקתוק שעון כמו קפטן הוּק, תיחסך ממנו החרדה מפני הַאֲשָמה בבית משפט דמיוני לתכנון משפחה כבזבזן זמן חסר מצפון שבגללו אין לה ילדים, אם יתברר שהיא לא "האחת" עבורו.
לא נדרשו יותר משלושה מפגשים כדי ששחר יבין שנועה היא זו שתמיד חיפש: אשת שיחה אינטליגנטית שכיף לשתוק איתה, שמעריכה את ההומור של לארי דיוויד, ובכל זאת על המדף בחדרה יש כמה וכמה ספרי רוחניות, שמתלהבת כמוהו מ־Black Celebration — האלבום הקודר של דפש מוד, וגם יודעת לזמזם רוק ישראלי בלי לזייף, שהיא קשובה וסבלנית כשהוא מספר לה על ילדוּת נטולת אב, אבל במיטה היא יצרית וחסרת עכבות.
בבוקר שישי אחד, כשהדר ואלה היו בגן, צעקה שהוא האלוהים שלה בכזאת כוונה, ששחר חש שהוא הגבר הממוזל ביותר בעולם כולו. הוא התקשה להאמין שאישה סקסית כזו חושקת בו כל כך. באותו אחר הצהריים, כשחש את לבו הפועם לשמע קולה המתנגן במשחקיוּת כשהיא מתיילדת בחברת בנותיה, הבין שהוא מאוהב לחלוטין.
חודש מיום היכרותם עזב את הדר יוסף הפסטורלית לטובת מגורים בדירת שלושה חדרים ברחוב ראשי ביהוד עם נועה ובנותיה, שבמהירות מפתיעה התחילו להגיש לו לתיקון צעצועים שהפסיקו לפעול. שחר לא אהב טקסים והניח שגם נועה לא, לכן כריעת ברך וטבעת אירוסין לא היו מעורבים בסיפור, אבל כעבור חודשיים נוספים, למורת רוחה של אמו מירה ("לאן לעזאזל אתה רץ?"), נערכה חתונת השניים בסגנון חילוני בקרב קהל מוזמנים לא גדול.
את הטקס הובילה מנחה בשם לינדה. איריס וחברו הוותיק איתי שימשו כשושבינים ונשאו דברי ברכה עוקצניים במידה לחתן ולכלה. הוריה של נועה באו מהולנד — אביה לא הסתיר את מורת רוחו מהיעדר טקס יהודי, ואילו אמא שלה דמעה ללא הרף. גלעד, אחיה הרופא של נועה, הגיע לבדו מבאר שבע ולרוב נראה מהורהר. אמא של שחר היתה בעיקר מנומסת, ורוב הערב התלחשה עם חברתה שולה מפתח תקווה.
כצפוי, התאומות גנבו את ההצגה כשרצו לפני החתן והכלה בדרך לחופה עם סלסילות של עלי ורדים. שחר אף פעם לא היה חובב נלהב של ילדים, אבל לבו נמס למראה הבנות בשמלות הלבנות, הדר התמה, שערה חום־דבש ואלה עזת המבט, שערה ברונטי כשל נועה, שהתרוצצו בצהלות שמחה על מדשאות גן האירועים כאילו הגיעו לפארק שעשועים ענק. שבוע אחר כך הציע שחר לנועה "לעשות את זה כמו שצריך" ולאמץ אותן רשמית לבנותיו. האושר שנשקף מפניה באותו רגע היה הדבר היפה ביותר ששחר ראה מימיו.
*
אבל אז הגיעו השקיעות.
פעם אחת ראה אותה יוצאת מהאמבטיה בפנים רטובות ובעיניים אדומות ולחות, וכשנבהל ושאל מה קרה, אמרה לו שנזכרה בשיר עצוב ששמעה ברדיו. בשבת אחת נכנסה למיטה ולא יצאה כמעט יממה, ואז תירצה זאת בשינויים הורמונליים. אך כשמצבי הרוח הקודרים שלה הלכו ותכפו, הלך וגבר גם חוסר השקט שחש שחר.
"את לא מאושרת?" שאל אותה יום אחד בלב כבד.
"אני הכי מאושרת איתך, שחרון," אמרה לו בקול אוהב שהמחיש לו שהבינה היטב מה שאל. "פשוט יש לי ימים כאלה."
באחד מבוקרי שישי, אחרי שהביא את הבנות לגן, תכנן להמשיך לקניות בשליחות נועה, אך חזר לדירה כי שכח את כרטיס האשראי. הוא מצא אותה על הרצפה בסלון האפלולי, שעונה על הספה וממררת בבכי עם ראשה בין ידיה. כששאל מה קרה, אמרה שזה לא קשור למשהו ספציפי. בשיא הרוך הציע לה שתלך לטיפול, אבל היא רטנה ואמרה שהיא לא איזה צעצוע של הבנות שאפשר פשוט להחליף לו בטרייה עם המברג הפיצי, ושיש דברים שגם איש מקצוע לא יכול לפתור. מיד אחר כך קמה לאטה לפתוח את התריסים ואמרה, "אבל אולי שינוי מקום כן. תראה כמה חשוך פה בבוקר גם כשכל התריסים פתוחים! אני מרגישה שהדירה הצפופה הזאת עם החושך והרעש של האופנועים סוגרת עלי."
נאמן להחלטה שקיבל בצעירותו, לעשות הכול עבור האחת כשזו תיכנס לחייו, החל שחר לבדוק מסלולי משכנתה ולרקום את המעבר לבית משלהם עוד באותו קיץ. זמן קצר לאחר מכן מצא אותו במודעה בעיתון — קוטג' חדש בפרויקט אורנים, מרווח, מואר ובסביבה ירוקה בשרון, שבה יוכלו ארבעתם ליהנות מהשקט.
*
כוס הבירה של נועה נשארה כמעט מלאה כשתזכורת מהטלפון הזעיקה אותה לצאת.
"טוב, אני צריכה לזוז." נועה קמה ממקומה ושחר חש כיווץ קל בבטנו, אבל ניסה לשמור על הבעת פנים שלווה ומחויכת של גבר בוטח שניתן להפקיד בידיו ליותר משבוע את האוצר החשוב לה מכול.
"יאללה, תני בראש שם, כן?" אמר בדיוק כשאלה הגיעה לקראתה לחיבוק והיא נפנתה אליה ועטפה אותה בזרועותיה.
אחריה הגיע גם הדר. "מָאמָא, את תחזרי, נכון?" שאלה בחשש.
"בטח, מתוקה! אני נוסעת רק לשמונה ימים," אמרה בטון נוגד חרדות והעניקה גם לה חיבוק גדול ונשיקה קולנית.
"תקשיבו לשחר, כן?" אמרה. הבנות הנהנו בצייתנות כשאמן קמה והובילה אותן לפנים הבית.
"תתקשרי בכל פעם שאין לך מצב רוח, או גם אם סתם בא לך לקשקש," אמר לה שחר כשהיו רק שניהם ליד הדלת. "תתקשרי ממש, לא רק בהודעות."
היא שלחה אל שחר מבט אוהב, ואז הביטה בבנות שישבו מחובקות ועצובות על הספה. "תראו שזה יעבור צ'יק צ'ק," אמרה להן. "יהיה לכן כיף עם שחר. נכון?" היא שלחה אליו מבט מבקש אישור שנענה ב"בטח!" אחר כך פרשה את ידיה, והבנות רצו אליה לחיבוקים אחרונים לפני שאספה את המזוודה ויצאה מהבית.
הדר ואלה יצאו אל מפתן הבית וליוו במבטן את אמן שנכנסה למכוניתה בזמן ששחר הניף את המזוודה אל תא המטען. שנייה לפני שנסעה שלחה לעברן עוד נשיקה אחת ומבט נוגה של "מתגעגעת כבר מעכשיו", שהיה שמור לשחר.
2
מיד כשנכנסו לבית עלו הבנות לחדרן. הדממה שהשתררה בחדרים העיקה על שחר. היא החזירה אותו לחלק עגום במיוחד בילדותו, הימים הראשונים אחרי שאביו עזב לקנדה. הדממה בערבים היתה אז החלק הקשה, גרועה מהצעקות שהוריו הטיחו זה בזה כשאביו עוד היה בבית, גרועה גם מקול הבכי העמום של אמו, ששמע לא פעם כשחלף ליד דלת חדר השינה שלה. וכאילו לא די בכך, הרגיש כאילו משהו בדממה הזאת הדגיש את כובד אחריותו כמבוגר האמון על התאומות מעתה ועד לשובה של אמן ממסעה.
בניסיון להפר אותה, קרא בעליזות לכיוון הקומה השנייה, "מי רוצה שוקו?"
"אני!" הן צעקו יחד, ותוך כדי תנועת ערבוב הכפית בחלב שהלך והתכהה, עלה על פניו חיוך שלֵו. תירגע, אמר לעצמו, אין סיבה שהחרדה של נועה תדבק בך. הרי כל השבועיים האחרונים היית אחראי על הבנות שבילו את החופש הגדול שלהן בבית החדש, כך שלא מדובר בשינוי כזה גדול.
באותם שבועיים לא היו לשחר עבודות של כתיבה פרסומית, ואת בקריו הפנויים ניצל למלאכות פשוטות, כמו תליית תמונות על הקירות או הדבקת שלט "משפחת טסלר" פרחוני על הדלת הלבנה, ולמלאכות מורכבות יותר שדרשו ממנו סבבי ניסוי וטעייה כמו התקנת טלוויזיה על הקיר באמצעות זרוע מתכת או הוספת צינורית עם טפטפת בקצה לצנרת ההשקיה. בעניין התפוז הסיני עוד לא טיפל.
נועה, שחלמה על עץ תפוזים בגינה, התאכזבה כשראתה ליד עצי הלימון, הליצ'י, הרימון והמנגו את הפתק על העץ הנוסף מהמשתלה עם שתי המילים תפוז סיני, בניגוד למה שסוכם. מיד הזעיקה את שחר וביקשה שידבר עם הגנן כדי שיחליף עץ בעץ, כי על תפוז היא לא מוותרת, ובחלק שהוקצה לעצי פרי בגינתם הקטנה אין מקום לעץ שישי.
"אולי זה לטובה," אמר לה אז, מהורהר. "התפוז הסיני דווקא יפה עם הפירות הקטנים והכתומים. אפשר לעשות מהם ריבה, ולהבדיל מתפוזים שאפשר הרי לקנות בכל סוּפר, את אלה קשה למצוא."
"מה סוּפר?" אמרה בטון של ילדה מאוכזבת. "כל הקטע היה לסחוט מיץ מתפוזים שקוטפים ישר מהעץ!"
לא ברור מה היתה הסיבה ששחר שכח לטלפן לגנן לבקש שיעקור את התפוז הסיני וישתול במקומו תפוז ישראלי, אבל למען האמת, היה נדמה לו שגם נועה עצמה שכחה מכך. מה שנועה בוודאות לא שכחה לאורך השבועיים הראשונים באבן יהודה היה להתקשר לשחר פעם ביום ולוודא שהדר ואלה בסדר.
והן היו בסדר גמור. הוא לקח אותן ברכבו לתוּר את בתי הקפה באזור וליהנות משוקו עם קצפת. הוא חנך איתן משחקי קופסה עם הוראות לא ברורות. הוא יזם צפייה בסרטי אנימציה נוסחתיים עם גיבורה טוֹם־בוי שתמיד דובבה לעברית אותה מדבבת. הוא תרגל איתן הרכבת מילים בעזרת אותיות מגנטיות על דלת המקרר, כהכנה לכיתה א'. אבל לרוב עזב אותן לנפשן, מוודא מדי פעם שהוא שומע מהן סימן חיים, וכשלא, רץ במעלה המדרגות כדי למצוא אותן משחקות, נחות או מתלחשות, ומפסיקות כשהן מבחינות בו.
הדר היתה ילדה חולמנית ונוחת מזג. עוד בדירה ביהוד היה שחר עד לקשיי ההירדמות שלה, שעליהם הקלה שמיכת בד קטנה ומרופטת שליוותה אותה מינקותה, שמיכה שקראה לה — כמו ילדים רבים אחרים — שמיכי. חודשיים לפני שעברו לבית החדש, לאחר שכנועים רבים מצד נועה, שהמילים "כיתה א'" שימשו בהם מוטיב חוזר, נגמלה הילדה מההרגל. אף על פי שהיתה מעט מרוחקת בימים הראשונים להצטרפותו של שחר לקן, ראתה בו עד מהרה חלק מהמשפחה, קיבלה את מרותו כשנדרשה והשתדלה לרַצות אותו נוכח חוסר שביעות רצונה הבולט של אחותה.
שלא כמו הדר, אֵלָה היתה דעתנית וגילתה ציניות לא אופיינית לגילה, עם חיוך מודע לעצמו. "נשמה של בת שמונים יש לה," אמרה לו סייעת הגן במסיבת הסיום, בנימה ששילבה אהבה, יִראה וביקורת סמויה. עד מהרה הבין שחר שעם אלה צפויים לו אתגרים, אבל הוא חיכה בסבלנות שהזמן יעשה את שלו ושמבטה החשדני לעברו יתחלף מדי פעם בחיוך.
ערב אחד, כשנועה היתה בדרכה הביתה מהעבודה, שיחקו האחיות "טאקי" על השטיח מסיני בחדר שבקצה המסדרון של הקומה השנייה. החדר, שכלל ספת נוער שנועה ישנה עליה בצעירותה וכוננית עמוסת משחקי קופסה, הוצג לבנות כחדר משחקים, מה שהעניק להן תחושה של בנות עשירים בלי שידעו שהוא מיועד להיות משכנו של ילד נוסף לכשייוולד. מבט של שמחה לאיד עלה על פניה של אלה כשהניחה קלף שתיים פלוס בראש הערמה, בדיוק ברגע שבו האפילה את הבית הפסקת חשמל.
צרחות ה"אמא'לה, אני לא רואה כלום!" של הדר הזעיקו את שחר למעלה בריצה, כשהוא נתמך במעקה המדרגות. "איזה כיף, לא רואים כלום!" צהלה אלה ולעגה לפחדנותה של הדר, ה"תינוקת בת שנה", ובכך הגבירה את בכיָה של זו. שחר אמר לאלה בתקיפות שזה לא יפה, ובמחאה היא פלטה צעקה רמה, נכנסה לחדר הילדות וטרקה את הדלת. "זאת לא בושה לפחד," אמר להדר בקול רם כדי שגם אלה תשמע, ולראשונה חווה את מנעד הרגשות הרחב שחש הורה המשכין צדק בין ילדיו בעת ריב. הוא הרגיש שנהג כשורה, אבל תהה אם גם נועה תחשוב כך כשתחזור ואלה תלשין שצעק עליה.
*
אחרי ארוחת ערב לבנות, מקלחת וסיפור מ"צפרדי וקרפד", שחר נח על הספה, הביט סביבו ותהה איך יבלה ערב פנוי בחברת עצמו שכמוהו לא חווה מזה חודשים. כשהתחיל לשיר את הפזמון של Master of the House מ"עלובי החיים" בסגנון ג'ורג' מסיינפלד, שמע את הדר קוראת לו מלמעלה.
הנה זה מתחיל, אמר לעצמו בהשלמה. הוא רץ במעלה המדרגות לחדר התאומות, שמנורת קיר קטנה האירה אותו קלושות.
"אני לא מצליחה להירדם," קבלה הילדה בניגון מתיילד.
ליד אחד מקירות החדר ניצבה כוורת מדפים עמוסה בספרים, בצעצועים ובבובות. שחר השעין את משקל גופו כנגד הרהיט הגדול, וכאילו חיקה את סגנונה של נועה כשאמר בלאות, אם כי בחביבות, "לא נורא, חמודה, תשכבי במיטה, את יכולה להסתכל בספר בינתיים. איזה להביא לך?"
כבר תכנן איך הוא מדליק אור במסדרון, כך שמספיק ממנו ייכנס לחדר והדר תוכל לעלעל בספר שתבחר, להביט בתמונות ואפילו לנסות לקרוא בלי שמנוחתה של אלה תופרע, אבל היא לא רצתה שום ספר ורק אמרה, "אני מתגעגעת למאמא."
"מתי מאמא תחזור כבר?" שאלה־מחתה גם אלה, שעד לאותו רגע נדמתה כישנה.
"אמא נסעה רק לשמונה ימים, חמודה, זה בכלל לא הרבה זמן," אמר שחר בטון רך ומסביר, שבו חשב שאבות מדברים, ובראשו צעק: שמונה ימים שלמים והם רק התחילו, אלוהים אדירים!
"אנחנו רוצות שהיא תחזור עכשיו!" דרשה אלה. "שגם היא תהיה פה, לא רק אתה."
"אתן רוצות שנתקשר אליה מחר?" השתדל שחר, כמו במקרים קודמים, לא להיפגע ממה שהתפרש אצלו כפרובוקציה ברורה. "נוכל אפילו לראות אותה בטלפון."
"כן..." אמרה הדר במין תקווה נואשת, ואלה הנהנה והוסיפה, "ברור שנוכל לראות אותה בטלפון, מי לא יודע את זה?"
"יופי!" חייך שחר. הוא רכן אל כל אחת מהן בתורה והידק את השמיכה מעל גופה.
"אבל אני מתגעגעת עכשיו," דייקה הדר את תלונתה בדיוק כשעמד להיפרד מהן ללילה.
"אני אתן לך כוח לא להתגעגע" — שחר עשה תנועות ידיים דרמטיות, כמו היה מכשף שהעביר אליה כוחות בלתי נראים, וחשב אם יבחר בסרט פנטזיה או בקומדיה בווי־או־די כשיחזור סוף־סוף לסלון. הוא לא הופתע כשאלה הביטה בו בבוז, אבל היה נדמה לו שהריקוד המגוחך שלו עזר להדר כי עיניה נעצמו.
גאה על תפקודו המוצלח בעת משבר, ירד לסלון והתמקם על הספה בתנוחת רביצה. בדיוק כשלקח את השלט־רחוק לידו כדי לזפזפ בשלווה בספריית הסרטים, נשמעה שוב מלמעלה קריאתה של הדר: "שחר!"
"אוף, מה עכשיו," רטן חרש, ואז קם וטיפס למעלה פעם נוספת.
"מה, הדר?" נאנח כשעמד בחדר הבנות.
"אני רוצה את שמיכי!" דרשה.
שיט, קילל בלבו, עד שהצלחנו להיפטר מהבד הסמרטוטי הזה, ועוד באיחור משמעותי, הנה באה הנסיעה של נועה, והופ, הלכה לה הגמילה.
"אבל כבר אמרנו לשמיכי ביי ביי ושמנו אותה בפח, את לא זוכרת?"
התזכורת לא הועילה. הדר דרשה, "שמיכי! שמיכי!" ולשחר היה נדמה שעוד מעט תפרוץ בבכי.
חסר אונים שקל להתקשר לנועה למקרה שעוד לא המריאה, אבל אז נזכר בדבריה: "אני סומכת עליך."
לפחות לילה אחד נסה להסתדר בעצמך, אמר לעצמו, במקום להדאיג את נועה שהשאירה את הבנות עם גבר חסר תושייה.
"שחר, אני רוצה את שמיכי!" שמע שוב את הדר על סף דמעות.
"שחר, הדר בוכה!" אלה ניעורה משתיקתה וכמעט נזפה בו.
"בסדר, בסדר, אני אחפש," נכנע וחשב: יו, איזו קרצייה, מאיפה אני הולך להקריץ לה עכשיו שמיכי? הוא ניגש לחדר הארונות הקטן, כוך עתיר מדפים ומגירות בחדר ההורים הסמוך לחדר הבנות, בתקווה שבמגירות של נועה ימצא בין הבנדנות, המטפחות ושאר האקססוריז משהו שיהיה דומה מספיק לסמרטוט המקורי וישמש לו תחליף.
כשעמד מול המגירות הצרות עם הידית העגולה, היסס לשנייה — תמיד כיבד את פרטיותה של אשתו. אבל אז מצא את עצמו חושב: זה לא שיש לי הרבה ברירות. נועה השאירה אותי בלי כלים להתמודד עם משברים, אז אחפש את הכלים האלה איפה שצריך.
במגירה העליונה נחו גרביים מקופלות וכמה פריטי הלבשה תחתונה שהכיר מצוין. באמצעית היו אביזרים כמו ארנק, צמידים וקשתות לשיער, ובתחתונה מצא את שחיפש: בין פאוץ' ובנדנה דהויה נחה מפית גדולה מבד לבן רך ומרופט, ספק מגבת, ספק מטפחת, קצת יותר קטנה מהשמיכי שהיתה להדר, אבל הזכירה אותה במקצת.
"הנה, מצאתי לך שמיכי," אמר להדר כשחזר לחדר הבנות. הוא חשש שסכר דמעותיה ייפרץ כשתתפוס שמדובר בבד שונה מזה שעד לא מזמן ניחם אותה במיטתה, אבל לשמחתו, הילדה נטלה לידיה את השמיכי החדשה שלה, חיבקה אותה ומיד נרגעה בחיוך שלֵו שמילא את שחר ברגשות של רוך וסיפוק על שעמד במבחן האבהות שנקרה בפניו.
