‏הצגת רשומות עם תוויות עיון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עיון. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 8 בנובמבר 2026

חדש על המדף: ספרי עיון

 



ארבעה ספרי עיון ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:

כל כך הרבה טקסטים ויראלים רצים בקבוצות הווטסאפ בישראל ועוסקים במסקנות של קשישים ופנסיונרים בנוגע לחיים הטובים שהיו צריכים לחיות, מה היו עושים אילו היה להם בגיל צעיר את הידע שיש להם היום. בדרך כלל, לא מתחרטים על הישגים שלא היו לנו אלא על רגעים קטנים עם אנשים אהובים.

הספר הנוכחי, שכתב פסיכיאטר קוראני בגמלאות, הוא מעין טקסט ארוך ועתיר הסברים אודות המסקנות הויראליות שכולנו מכירים מהווטסאפ שלנו בשנים האחרונות.

אז מה עושים כשתוחלת החיים מתארכת בעולם שסוגד לצעירים? יי קן הו, מחבר הספר, מפרט מתוך חייו האישיים על חוויות מסקנות ותובנות שהיה רוצה להעביר הלאה לפנסיונרים אחרים ולא רק להם.

אגב, חייו של מחבר הספר עצמו לא היו פשוטים, בלשוןן המעטה, ועדיין ממרום גילו יש לו עצות גם למי שנדמה להם שהמציאות בחייהם לא תאפשר להם חיים כמו שהוא מציע להם לחיות.

חמישה חלקים יש לספר הנוכחי, כל אחד מהם מורכב מפרקים קצרים הנוגעים בהיבטים של הזקנה ממרום גילו איך ראה אותם בגילים צעירים יותר. 



הדוגמה עמה פותחת מחברת הספר את הספר הנוכחי ממחישה יותר מכל דבר אחר את הצורך בבחינת המושג גבולות ושרטוטם בעידן הנוכחי, המודרני, בו התקשורת זורמת במהירות ממקום למקום בעולם, וגם ללווינים ומעבורות חלל, במהירות שיא וללא הגבלות ועיכובים. איך יודעים, בעידן בו הידע והאפשרויות בלתי מוגבלות, איפה בכל זאת עובר הגבול ואיך דואגים לשמור עליו.

המחברת עוסקת בגבולות שיש בכל ההיבטים הרלוונטים בחיינו, רגשית, פיזית, מינית ועוד. כשהיא בוחנת כלים שונים למציאת הגבולות, הגדרתם העצמית והדרכים הרבות שהמציאות מציעה לנו כדי לדאוג שיישמרו ויכובדו גם על ידי אחרים.

15 פרקים מנומסים על דרכים ברורות להגיד לא גם לאנשים שלא תמיד מבינים או רוצים להבין אותו.



בעבר תוחלת החיים של רובנו הייתה הרבה יותר קצרה, בני אדם חיו בחמולות, והטיפול בבני משפחה התחלק בן כולם. אבל העידן המודרני שהאריך את תוחלת החיים של כולנו, מייצר גם שנים ארוכות של הדרדרת הדרגתית ביכולות הפיזיות (לעיתים גם לצד בעיות בריאות) מצד אחד ומצד שני שאיבה בלתי פוסקת של הדורות האחרים במשפחה לעשייה, משפחתיות, פרנסה וצורך להספיק הרבה מאוד בהרבה תחומים. בעידן הזה, יש דור, ראשון כמעט, לצורך להיות ילד, הורה וילד שהוא הורה להוריו.

הספר הנוכח עוסק בדיוק בתפר הזה של היפוך התפקידים לצד תפקידים רבים נוספים, של ראשוניות לדור שנקרע לכל הצדדים יחד עם ילדיו ואחיו, ושל הצורך להיות גם הורה טוב, גם ילד טוב, גם בן זוג טוב, אח טוב, עובד טוב ומטפל טוב להורים.

אורלי מוריס טיפה באמה, טיפול שהוביל אותה ליצור. בתחילה הצגת יחיד וכעת גם ספר שעוסק בתהליך שעברה עם עצמה כדי להיות האדם הטוב ביותר שהיא יכולה להיות עבור אימה.



פעם, האמונה הרווחת הייתה שהכול מלמעלה, אנשים מצליחים הצליחו כי היה להם מזל מיוחד ששמור רק להם. ממש כמו הפוליטיקה שהייתה סוד שמור בעידן בו האנושות עדיין שמירה משהו מהתמימות שלה, לפני שהתקשורת הייתה גלובלית ונעה במהירות שיא.

העידן הנוכחי בו הכול שקוף או מיידי מונע כמעט באופן מוחלט את היכולת לעטות צעיפי סוד אחרי דברים שהם למעשה ברורים במיוחד. הצלחה, כל הצלחה (אולי פרט לזכיה בלוטו, וגם זה במדינות מסימות לא מדויק) היא בעיקר עניין של עבודה קשה, למידה והתנסות.

הספר הנוכחי מבקש לעשות סדר במושג מזל ובאופן בו אדם יכול ליצור לעצמו את מזלו - ממש כמו שנאמר על ישראל שהם מעל המזל והכוכבים וכו' אינם שולטים בהם.

מחברת הספר היא חוקרת מוח ויזמת, וגם מחברת רב מכר קודם שעסק בתובנות הגיל, שהמנטרה שלה היא שכדי להגשים חלומות צריך לרדוף אחרי המזל ולהשיג אותו, ויש לה גם את סימני הדרך המתאימים כדי שלא תסטו מהשביל הנכון להצלחה.

3 חלקים, 18 פרקים, שפה שווה לכל נפש ועצות טובות בהחלט יכולות לסייע לאנשים, גם אם יבחרו לקרוא להם מזל וגם אם לאו.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2026

חדש על המדף: ספר עיון



חדש על המדף, ספר עיון בכנרת זמורה דביר: 




מחבר הספר הוא רב שבעקבות 7 באוקטובר החליט לבחון מחדש את הציונות ולהגדירה באופן שתואם את מדינת ישראל כמעט שמונה עשורים לאחר הקמתה. הוא קורא לה: ציונות גלילית.

מהי ציונות גלילית? כדי להבין את המושג הוא בוחן את המשמעות שהייתה למושג ציונות עם הקמת המדינה, ציונות שמהותה היא הקמת מדינה לעם היהודי המפוזר בעולם, כזו שהכלים שנצרכה להם היו שונים מאלו שמדינה קיימת נצרכת להם.

מחבר הספר מבקש להישען על החזון שהוביל את חכמי ישראל זיכרונם לברכה לאחר חורבן בית שני, כזו ששסועה בין פלגים אך עושה את מה שניתן כדי לאחד אותם לאור עקרונות יהודיים.

לאחר ההקדמה והמבוא הספר בנוי מחמישה פרקים ומסתיים באחרית דבר. במהלכם סוקר המחבר את תפיסתו אודות המצב בו נמצאת מדינת ישראל היום לאור אירועי השנים האחרונות, מערכות הבחירות החוזרות ונשנות, שבעה באוקטובר ועוד, ופעילותו היום-יומית כרב, איש חינוך, מייסד מכינה צבאית ועוד הגר בגליל.

הכתיבה בספר קולחת, הטקסט מרווחה והרעיונות מציעים התבוננות מעט שונה אודות הדרך לחבר את ההוויה הישראלית בעידן הנוכחי.

יום ראשון, 11 באוקטובר 2026

שחיתות במצולות / אליעד שרגא

 



אין לי מושג מאיפה להתחיל את הסקירה על הספר הנוכחי. אולי בהמלצה רותחת לקרוא אותו? אולי בעובדה שלמרות שהוא ספר עיון הוא כתוב בצורה מופלאה, הקריאה בו קולחת והוא מרגיש קצת כמו ספר פרוזה? אולי בעובדה שגם אם נדמה לכם שאתם יודעים כל מה שקשור לפרשת הצוללות הספר הנוכחי יפתיע אתכם? אולי בעובדה שאם עקבתם בסקרנות, ובתמיהה אינסופית, אחרי כל נושא הגז הטבעי, ההפקה, ועדת צמח ועוד, הספר הזה ידבר אליכם? אז פשוט אתייחס לכל שאלה שעלתה ואסביר למה היא כשלעצמה מספיקה כדי שאמליץ לכם לקרוא את הספר הנוכחי, בהקדם האפשרי.

לשם שינוי, אתחיל מהסוף. מדובר בספר קריאה שלמרות שהוא משתייך לספר עיון, עמוס בעובדות, תאריכים, שמות ופרטים, הוא כתוב בצורה קולחת ומרתק לקריאה גם אם אתם לא נמנים על חובבי הז'אנר. לשרגא אליעד, מייסד ויו"ר ארגון התנועה למען איכות השלטון בישראל יש כישרון כתיבה. בספר הנוכחי הוא מצליח לקחת נושא מורכב, משעמם לעיתים משום סיבה זו, ולהפוך אותו לספר שפשוט קשה להניח מן היד.

הספר מוקדש לנושא שנדמה שנשתכח, ולא פלא לאחר טבח 7 באוקטובר, אבל הקריאה בו וההעמקה בנושא דווקא ממחישה בצורה בהירה עד כאב עד כמה שורשיה של פרשת קטרגייט ואף חלק מן התיקים עליהם נחקר ראש ממשלת ישראל, נעוצים עוד הרבה שנים לפני שאיש העלה בדעתו שראש ממשלת ישראל יכול להיות קשור לנושאים כאלה. למען האמת, גם לאורך הספר מתקשים כל הנוגעים בדבר להעלות על הדעת את האפשרות שראש ממשלת ישראל מעורב בפרשיה שעל פניה נראית מעוררת תמיהה ובתחילה הכול מניחים שמקורה באי-הבנה, חוסר תיאום או התערבות גורמים לא קשורים.

במה עוסק הספר? ברכישת צוללות מחברת טיסנקרופ הגרמנית. לכאורה, עסקה ביטחונית שרלוונטית לפעילותו השוטפת של חיל הים הישראלי, אבל שורשיה בבקשה אישית של ממשלת גרמניה מישראל לסייע במתן עבודה לתושבי אחד מאזורי הממשל ולחברה מסוימת, והמשכה ביצירת חוזים לכלים צבאיים שהצבא אינו צריך, אינו רוצה ולא יוכל לעמוד באחזקתם. ככל שמעמיקים לבחון את הנושא התמיהות הולכות וגדלות, וגם אנשי המקצועי, הפקידות והממונים על הנושא אינם מצליחים לעקוב אחר השתלשלות העניינים. בעיקר כי איש לא מעלה בדעתו מי האדם שמניע את החוטים ולכאורה, לא אמורה להיות לו שום נגיעה לעניין.

כי מעבר לעובדה שהאדם שניצב בתמונה על כריכתו הקדמית של הספר מעורב עד צוואר ברכישת צוללות לחיל הים הישראלי בניגוד לצורך או לחוות דעת מקצועיות בעניין, מסתבר שמעורבתו של האיש נעשית באופן שאיש מאנשי המקצוע העובדים יחד איתו בעניין זה ובנושאים ביטחוניים אחרים, אינו מודע לעובדה כי הוא זה המניע את הרכישה, גם לא שר הביטחון שהדבר אמור להיות תחת אחריותו או גורמי המקצוע הרלוונטיים בצבא ההגנה לישראל... עוד בספר: אי-סדרים הנוגעים להפקת הגז הטבעי בישראל והיכרות ראשונית עם מכונת הרעל.

ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעת הזאת, דווקא לאור פרשת קטרגייט והתמיהה לגביה, דווקא לאחר 7 באוקטובר, כדי להבין היכן נטמנו השורשים שאפשרו את המחדלים שבאו בשנים שלאחר מכן.


* להתרשמות אישית מהספר, הפתיחה מופיעה בתחתית הפוסט:


שחיתות במצולות - פרשת הצוללות: השקרים, הסודות והאמת     מאת: אליעד שרגא     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2026    286 עמ' - כולל תודות


מבוא

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

פנקס השבי שהוגש לי נפתח, ומתוכו נשרה תמונתה של תינוקת מחייכת. שי כתאין, הלוחם שהגיש לי את הפנקס, נבוך לרגע. סביבו עמדו במסדר חבריו ליחידת הצנחנים בחטיבת הקומנדו, כולם חמושים עד לשיניים. ופתאום — תמונת תינוקת.

"זה הדבר הכי חשוב לי בחיים", לחש לעברי שי כשהרים את התצלום מהרצפה. "קוראים לה גוני, והיא עוד מעט תהיה בת שנה".

הבטתי לו בעיניים וידעתי שלשנינו חולפת בראש אותה מחשבה: האם הגיוני לשלוח גם אותו, אב טרי, למשימה כה מסוכנת ורחוקה, שנראית כפעולת התאבדות? האם גם הוא צריך לנחות איתנו אי שם בלב המדבר בעיראק, בפעולה שהסיכוי לחזור ממנה בחיים אינו גבוה? האם אני, כמפקדו, יכול לומר לו שהכול מאורגן כראוי ושדבר לא ישתבש? שהוא יוכל לחזור ולראות שוב את בתו, והיא תזכה לגדול לצד אביה?

כשהמסדר הסתיים המשכנו להתאמן כרגיל, אבל בדרך הביתה מהבסיס הדבר היכה בי בעוצמה רבה יותר. הרי גם אני אהיה שם, יחד איתו, ואפקד על שי ועל עוד חמישה צוותים מצומצמים שנבחרו להרכיב את הכוח המיוחד של צה"ל. הייתי אז בן 31, נשוי טרי, ובלהט האימונים נראה שהדחקתי, או אולי לא נתתי די את הדעת לכך שאשתי הצעירה, דלית, כבר הייתה בהיריון. גם אני עתיד להפוך בקרוב לאבא, כמו שי. ואם משהו ישתבש בדרך לעיראק, או אולי הרחק במדבר, לא אזכה להכיר את הילד שעומד להיוולד לי.

החלטתי שבבית אספר לדלית את מה שאפשר. לא אחשוף את המשימה, כמובן, מפני שאנחנו מקפידים תמיד על חשאיות ועל מידור. אף שגם היא קצינה ומשרתת ביחידה מסווגת אף יותר משלי, הנחתי שהיא יודעת על מה אנחנו מתאמנים כבר כמה שבועות ברציפות. אבל כן אספר לה על תמונת התינוקת המחייכת ועל מה שעבר לי בראש. וכן, נדבר בכנות גם על האפשרות שמשהו ישתבש, ואולי לא אזכה להכיר את בננו הבכור, הילד שכבר נוצר בבטנה אך עדיין לא בא לעולם.

קיימנו שיחה נרגשת שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר חזרתי לבסיס לעוד יום של אימונים מתישים. כשנערכתי למסדר, בדקתי כרגיל גם את פנקס השבי שלי, כדי לוודא שהוא ממוגן היטב ושמור בהתאם לכללים. כשפתחתי את הפנקס, להפתעתי נשרה גם ממנו תמונה. במהלך הלילה הוסיפה דלית צילום שאקח עימי וילווה אותי בכל יעד שאליו אגיע עם חבריי ליחידה. היה זה צילום אולטרסאונד שביצעה ימים ספורים קודם לכן, ובו יכולתי לראות את צלליתו של עומר, בני הבכור.

המשימה שלקראתה התאמנו אז הייתה חסרת תקדים, ורבים ביחידה סברו שהיא גם חסרת סיכוי. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית באוגוסט 1990, התגבשה במהירות קואליציה בין־לאומית לפעולה נגדו. בתגובה החל לאיים בשיגור מטחי טילים לעבר העורף הישראלי. האימונים המשיכו ביתר שאת גם בשלב שבו טילים בליסטיים כבר נחתו מדי יום בערי גוש דן. במקביל לאימונים עקבנו אני וחבריי בדריכות אחר החדשות והדיווחים על היקף הנזק, כדי להבין אילו דגמי טילים נחתו ואם היו נפגעים. כדי להיערך, קיבל קבינט המלחמה, בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, החלטה שלפיה ינחית צה"ל כוחות מיוחדים בלב עיראק, שיפעלו יחד עם טייסי חיל האוויר כדי לפגוע במשגרי הטילים שם.

הכוח שעליו פיקדתי מנה חמישה צוותים, שתודרכו כיצד להגיע למקומות מבודדים בעיראק. כל צוות תרגל כיצד לפעול בנפרד, בנקודה המרוחקת עשרות קילומטרים מהצוות הקרוב אליו. בכל צוות היו 16 לוחמים, ובהם רופא, שיונחתו במדבר במסוקי תובלה גדולים. בכל מסוק היו שני ג'יפים. מיד לאחר הנחיתה, בחסות החשכה, היה עלינו לצאת לעבר היעדים שנקבעו, לחפור במהירות בקרקע ולהיעלם מתחת לפני האדמה עם כלי הרכב, הנשקים והציוד. ברגע הנכון היינו אמורים לשלוף מהמסתור אמצעי תצפית ומכשור שיאפשרו יצירת קשר עם מטוסי חיל האוויר שלנו, וכן ציוד לראיית לילה, כדי לאתר את כוחות האויב ולפגוע בהם. הכוונה הייתה לוודא שמשמרות הרפובליקה לא יוכלו לשגר טילים הנושאים ראשי קרב כימיים או ביולוגיים, ולפגוע בכוחות העיראקיים כדי שלא יוכלו לקדם גייסות לעבר ישראל.

זו הייתה אופרציה יומרנית. תחילתה בבטן מסוקי התובלה, שיתדלקו באוויר כדי לעבור מרחקים ארוכים במסלול מפותל ויקרבו אותנו אל היעד. עם ההנחתה הייתה אמורה להתחיל הפעולה היבשתית. הצוות שלי היה אמור לנווט במדבר אל הנקודה המרוחקת ביותר, שבה נהר החידקל מתקרב לנהר הפרת, להסתתר במיקום שממנו ניתן לתצפת על הגשרים החוצים את הנהרות, ולהמתין עד שמשמרות הרפובליקה יתחילו לנוע. אז היה עלינו ליצור קשר עם הטייסים, כדי שיכוונו את החימוש שישוגר ממטוסי הקרב.

בלילה הראשון היינו אמורים לנווט 150 קילומטרים ולקוות שאף בדואי מקומי לא יבחין בנו. קיבלנו תדריך מפורט שלא חסך בתיאורים על אכזריותם של העיראקים. לימים התברר שיחידת הקומנדו הבריטית SAS נשלחה למשימה דומה, אך לוחמיה נחשפו על ידי מקומיים ונלכדו. בבריטניה פורסמו לא פחות מ־14 יצירות, ספרים וסרטים, שתיארו את המסלול שעברו, שכלל עינויים ושהות במרתפי כלא אבו־גרייב הידוע לשמצה.

כאשר קיבלנו את התדריכים היה ברור שלא מדובר בפתרון צבאי מושלם. למרות זאת, היינו להוטים לבצע את המשימה, בידיעה שהעורף חשוף ושאין דרך אחרת להגן על האזרחים. כל טיל בליסטי שנחת בישראל רק הגביר את המוטיבציה שלנו.

אלא שככל שהאימונים נמשכו, התברר שיש בעיה קשה עם הציוד, שחלקו היה מיושן ולא תקין. לא היה ברור אם באמת נוכל לנווט במדבר ולבצע תצפיות. מעל הכול, התעורר חשש שלא ניתן יהיה לנוע בדרכים לא סלולות בג'יפים המקרטעים שקיבלנו. בכל פעם שיצאנו משער הבסיס לאימון, כלי הרכב המיושנים החלו להתפרק בתוך דקות והושבתו. היה ברור למדי שלא כולם יצליחו להגיע אל היעד. ואם האויב יחשוף חלק מהכוח — וזו הייתה אפשרות סבירה שנלקחה בחשבון — לא ניתן יהיה להגיע לנקודות המילוט.

סימני השאלה סביב ההתארגנות התפתחו לתרעומת גלויה. כשלא יכולתי לתת ללוחמים תשובות מספקות, פניתי בשלב מסוים למפקד האוגדה, תא"ל אריק מורן.

"עושים מאיתנו צחוק?" שאלתי אותו. "עם גרוטאות כאלה אנחנו אמורים לפעול שם? איך נגיע עד נהר החידקל? עם הציוד הזה בקושי נצליח לצאת משער הבסיס ברמלה".

ביקשתי ממפקד האוגדה שיעשה כל מאמץ, בדחיפות, ויפנה למי שאפשר בדרגים הגבוהים של צה"ל. אבל הוא הסביר לי בפנים עגומות את המצב ואמר לי בגילוי לב: "אליעד, אני יודע שיש בעיות וכבר פניתי למי שיכולתי, אבל לצערי לא קיבלתי תשובות. כנראה שזה למעלה מכוחותיי".

היה לי ברור שאסור להשלים עם המצב. הייתי אז בדרגת רב־סרן בלבד, ובכל זאת שאלתי אותו: "המפקד, אתה מרשה גם לי לנסות? אולי איכשהו אצליח להזיז מישהו שם למעלה? לגרום לבכירים להבין את המצב ולעשות מה שצריך?"

הוא הרהר לרגע, הניד בראשו והשיב בחיוב. מבחינתי זה היה כל מה שהייתי צריך. ידעתי שאסור לבזבז זמן.

בלילה הכנתי רשימה מסודרת ומפורטת של חוסרים בציוד, ולמחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הגעתי לבסיס הקריה בתל אביב, כשאני מצויד ברשימה, ולא פחות חשוב — במוכנות להתעקש, להפוך שולחנות ולהרים את הקול. ידעתי שאני מגיע בשמם של לוחמים שאמורים לסכן את חייהם כדי שהמבצע לא ייכשל. לכן היה עליי לעשות הכול, גם מול הדרג הבכיר ביותר.

נכנסתי דרך שער הבסיס וצעדתי, ללא כל הזמנה, ישירות ללשכת הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן שומרון. דיברתי שם עם כמה קצינות זוטרות ודפקתי על כמה דלתות. בסערת הרגשות אינני זוכר כיום את כל הפרטים, אך זכור לי שהבהרתי היטב מדוע במקום להיות באימונים התייצבתי אצלם: אסור היה לשלוח כך לוחמים למשימה כזאת. בשלב מסוים הפנה אותי ראש לשכת הרמטכ"ל לאלוף אילן בירן, שהיה ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

הייתי דרוך ומוכן לעימות חזיתי גם מולו, אבל להפתעתי הרבה לא היה בכך צורך. ברגע שנכנסתי ללשכה שאל האלוף בירן מיד בחיוך רחב: "מה אתה צריך, רב־סרן צעיר?" הוא ביקש שאדבר בבירור והגיב במהירות: "תקשיב", אמר לי, "שמעתי אותך, ואל תדאג, אנחנו נעשה כל מה שאפשר לעזור לפלגה לצאת למשימה חמושה מכף רגל ועד ראש".

כמה דקות אחר כך התייצב בלשכתו תא"ל בשם שלמה פאסי, מהנדס במקצועו. הוא הוציא נייר ועט, רשם הכול ולקח גם את הרשימה שהכנתי, שהייתה מפורטת וארוכה. מלבד כלי רכב המתאימים לתנאי המדבר, נדרשו אמצעי תצפית וראיית לילה טובים יותר, ציוד ניווט, כלי נשק משופרים, תחמושת, לבוש מיוחד ועוד.

חזרתי מהקריה להמשך האימונים בבסיס. עדכנתי את תא"ל אריק מורן, מפקד האוגדה, ואת כל מי שהיה צריך. חלק מהתגובות שבהן נתקלתי היו ספקניות ומגחכות. נו באמת, מה אתה, דון קישוט? נראה לך שמישהו באמת סופר אותך שם? עשית סקנדל בקריה, וזה יעזור?

הרושם היה שמרחו אותי. אבל שלושה ימים אחר כך, בשעות הצהריים, נשמעו לפתע צפירות חזקות מכיוון שער הבסיס. על הכביש, בצידה השני של עמדת הש"ג, עמדו משאיות ענק, סמיטריילרים בגובה שתי קומות, כשהן עמוסות בציוד צבאי. כבר מרחוק אפשר היה לראות עליהן 16 ג'יפים חדשים ונוצצים מדגם "סיקס" משופר, ששימש אז את היחידות המיוחדות.

וזה לא היה הכול. קיבלנו גם את מכשיר ה־GPS הראשון שהגיע לצה"ל. למעשה, האמריקנים העניקו לנו שלושה מכשירים כדי שנוכל לנווט בעיראק, ואף פתחו לשימוש את הלוויינים שלהם. הכול נראה חדשני, מודרני ומתקדם: ציוד תצפית משופר, אמצעים תרמיים לראיית לילה, טלפונים לווייניים, טילי סטינגר לכל צוות וחומרי נפץ בכמות גדולה, למקרה שניתפס, כדי לפוצץ את כל מה שהבאנו לפני מעבר למילוט רגלי.

האימונים נמשכו, ההכנות הושלמו, ונקבעו תאריך מדויק ושעת אפס לביצוע. הג'יפים העמוסים כבר נשקלו על המסלול בתל נוף לקראת ההמראה, בידיעה שכל קילוגרם מיותר עלול להיות קריטי מבחינת היכולת לתדלק באוויר. הרגשנו כמו ג'יימס בונד, לפחות, והיינו להוטים לצאת למשימה.

אבל זמן קצר לאחר מכן האמריקנים התחרטו, ומישהו בפנטגון החליט שלא לתת לישראל את מה שהיה חיוני יותר מכול: לעדכן את טייסי חיל האוויר בקודים של "עמית טורף". למעשה, היה בכך משום הטלת וטו על ממשלת ישראל, שבלי דרך אחרת לפעול מול אויב כה מרוחק נתפסה בחוסר אונים.

בשעת ערב בבסיס, כאשר כולנו היינו מוכנים ודרוכים, קיבלנו הודעה שיש סיכוי שהמשימה תבוטל, וכי הכול תלוי כעת בהחלטת הקבינט. כססנו ציפורניים והמתנו לישיבת הקבינט, שהייתה אמורה להתקיים למחרת היום.

שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל דן שומרון, סגן הרמטכ"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון תמכו במהלך התקיפה בדיון שנמשך שעות ארוכות. בסופו של דבר, היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שהוביל את ההחלטה שלא לתקוף, ורק לימים הבנתי שפעל בשיקול דעת ובהיגיון. ללא קוד "עמית טורף" לא ניתן היה לזהות את כוחותינו ככוחות ידידותיים, והקואליציה הבין־לאומית, שנהנתה מעליונות אווירית בעיראק, הייתה מפילה את מטוסי ה־F-16 הישראליים, ואולי גם את מסוקי התובלה ובהם צוותי הסיירת. לכל מי שהיה מעורב בתוכנית ובאימונים היה ברור שבעתיד תצטרך ישראל למצוא דרכים יעילות יותר להתמודד עם איומים מסוג זה.

יצאתי מהאירוע הזה עם לקח אחד, מרכזי וחשוב. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הפשלתי שרוולים כדי להיאבק במערכת ממשל חזקה, לאחר שהבנתי שמשהו לא תקין מתרחש בדרגים הגבוהים. רבים זוכרים לי מאבקים אחרים שניהלתי במהלך השנים במגוון רחב של נושאים ציבוריים ופוליטיים, החל ב"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, ובהמשך בעימותים עם כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שמה שמטלטל אותי יותר מכול, מדיר שינה מעיניי ורותם אותי כמעט לכל מאבק, הן סוגיות הקשורות לצה"ל ולביטחון. לא במקרה פעלתי בשורה של אירועים חמורים כדי שהאמת תתברר, החל מפרשת צאלים ב׳, דרך אסון השייטת, פרשת מוני חורב, פרשת הרפז, פרשת אסון הכבל ומלחמת לבנון השנייה, ועד הקמת ועדת וינוגרד ופרשות נוספות, שבכולן הוגשו עתירות לבתי המשפט לצד מערכה ציבורית שהובילה להקמת ועדות חקירה או לפרסום דוחות חמורים של מבקר המדינה.

מה שעלול להיראות לאחרים כ"אי־סדרים" בתחום הביטחוני מעורר אצלי חשש לפגיעה קטלנית בחיי לוחמים. אירוע צה"לי שלאחרים נראה "בלתי תקין" מדליק אצלי נורות אזהרה בנושאים של דיני נפשות. בכל הנוגע לסוגיות האלה, כנראה מדובר במשהו חזק ממני, ואני מתגייס למאבק יותר מאשר במקרים של שחיתות "סטנדרטית", שגם היא כמובן תופעה הרסנית, אך כזו שנזקיה מחייבים מאבק מסוג אחר, בין היתר מול מבול של תגובות פוליטיות, שחלקן רעילות וארסיות. לפני כמה שנים אמר לי אחד הפוליטיקאים, בבדיחות הדעת, שההחלטה של יצחק שמיר לא לשלוח אותנו לעיראק הייתה טעות נוראה. "היינו נפטרים ממך כבר אז", אמר לי בחצי חיוך, "ולא סובלים מהצרות שאתה עושה לנו כל השנים".

מבחינתי, הרגישות בכל מה שקשור לצה"ל אינה נובעת רק מהאירוע המכונן שתיארתי כאן, אלא גם מכך שבהמשך ייצגתי בהתנדבות, כעורך דין, משפחות שכולות, הורים וילדים מוכי יגון, וראיתי מקרוב את המשמעות הנוראה של מה שנראה כ"אי־סדרים" בתחום הביטחון. אני יודע כיצד המערכת הצבאית פועלת מבפנים ומכיר את פרטיה, גם לאחר שביצעתי אלפי ימי מילואים במהלך השנים, תחילה כלוחם ובהמשך כמפקד בדרגת סגן־אלוף באוגדה 98, שייעודה הוא הנחתת כוחות קומנדו של צה"ל מאחורי קווי האויב.

מדי פעם אני מביט לאחור כדי לבחון את עצמי, ונאלץ להודות שקשה לדעת אם ומתי המאבקים האלה אכן מביאים לתיקון. מצד אחד, לעיתים נראה שהכול נשאר כפי שהיה, בוודאי בכל מה שקשור למחסור הכרוני באמצעים ובציוד לחימה. הרי 15 שנים אחרי אותו אירוע, הימ"חים שוב היו ריקים במלחמת לבנון השנייה, וכדי להבין את משמעות הדבר לא הייתי צריך להמתין למסקנות ועדת וינוגרד. ראיתי זאת במו עיניי, כקצין מבצעים באוגדה.

וכך, גם שלושים שנה אחרי אותו אירוע, במלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר, שוב נראה כאילו דבר לא השתנה. אני ואשתי נאלצנו, כמו הורים רבים אחרים, לרכוש מכספנו ציוד ואפודים קרמיים לששת ילדינו, כולם קצינים ולוחמים ביחידות המיוחדות, או לקנות תרמיל רופא לבתנו, ששירתה כרופאה של סיירת צנחנים.

מצד שני, מי יודע לאן היינו מידרדרים אלמלא הניסיונות לתקן, אילו בחרנו להעלים עין מכל פרשה. בסופו של דבר, כל תהליך כזה מלווה בהפקת לקחים ולעיתים גם במסקנות אישיות; נקבעים נהלים מחמירים יותר, ורבים מבעלי התפקידים לומדים לעסוק בנושאים אלה בחרדת קודש. אני יודע שלי ולאחרים שפעלו כמוני יש חלק נכבד בכך. לכן הלקח שלי היום, כפי שהיה אז, הוא שיש נסיבות שבהן אסור לוותר. כאשר נחשפת פרשה משמעותית, עניין של דיני נפשות, עליי להירתם ולגייס את כל כוחותיי למאבק ארוך ומתיש. הניסיון לימד אותי שמה שמדווח בשלב הראשון בכלי התקשורת הוא תמיד רק קצה הקרחון. כשמתחילה חקירה, מתגלים פרוטוקולים, נחשפים מסמכים ונפרש עולם ומלואו של מעשים, שאת חומרתם לא ניתן היה לשער או לדמיין.

2. ההפרדה בין שקר לאמת

וזה בדיוק מה שהנחתי שיקרה למשמע הדיווחים המרעישים בנובמבר 2016 על פרשת רכש הצוללות והספינות מתאגיד טיסנקרופ. בשלב הראשון גם אני שפשפתי את אוזניי בתדהמה, כמו רבים אחרים, והתקשיתי להאמין. האם באמת הוסתר מצה"ל מידע על צוללות גרמניות שיימכרו למצרים? הייתכן שמכרז לרכש ספינות בוטל באופן פסול כדי להעדיף דווקא את מספנת טיסנקרופ? זו הייתה שורת אירועים שנשמעה לי, ולרבים אחרים בציבור, בלתי סבירה.

אלא שלאחר שנפגשתי עם כמה קצינים שאני סומך עליהם, שהכירו את הפרטים, התחוור לי שהמידע נכון, ושהדברים חמורים אף יותר מכפי שנדמה היה בתחילה. זו הייתה כנראה הפרשה החמורה מכולן: עניין מובהק של דיני נפשות, רכישות ענק שנעשו משיקולים זרים, פגיעה בביטחון המדינה, והכול במעורבות ישירה של ראש הממשלה וסביבתו הקרובה, לרבות בני משפחתו.

בתחילת 2017 נפתחה חקירת משטרה. באופן מוזר, כבר בשלב מוקדם החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שראש הממשלה אינו חשוד. נוכח המידע שקיבלתי מקצינים שהיו בקיאים בחומר, היה לי ברור שהחלטה כזו, עוד בטרם החלה החקירה בפועל, בעייתית ביותר. ידעתי שראש הממשלה הוא שהוביל את עסקאות הענק, ושגם בני משפחתו עשויים ליהנות מהן מבחינה כלכלית, בנסיבות שעוררו חשדות כבדים שאי אפשר היה להתעלם מהם.

בעוד החקירה מתנהלת בכפוף למגבלה שהטיל מנדלבליט, התחולל בזירה הציבורית קרב גרסאות. מול עדויות ותיאורים על רכש צוללות וספינות שנגוע בשחיתות, הציבה לשכת ראש הממשלה סוללת דוברים שהציגו גרסה הפוכה. העסקאות עם תאגיד טיסנקרופ, כך הצהירו מעל כל במה, בוצעו ב"הליך התקין ביותר שנעשה אי פעם". הם תקפו את מי שהשמיע ביקורת על התנהלותו של נתניהו, ובסיוע כלי תקשורת מסוימים טענו שמדובר בעלילת דם שנרקמה נגדו ממניעים פוליטיים.

מאחר שההכחשות סתרו את הנתונים שנמסרו לי, החלטתי לנקוט צעד חריג ולבקש מגורמי ביטחון שהכירו את הפרשה לחתום על תצהירים בשבועה. רק ירידה לחקר האמת הייתה יכולה לאפשר נקיטת פעולה משפטית במאבק שצפוי היה להיות ארוך וקשה מול גופים רבי־עוצמה. פניתי גם למספר בעלי תפקידים שתמכו בעמדת נתניהו וטענו שהכול תקין, אך מטעמים השמורים עימם הם לא נעתרו לבקשתי ובחרו שלא למסור את הידוע להם בתצהיר מחייב.

המטרה הייתה להגיש עתירה לבג"ץ באמצעות התנועה לאיכות השלטון, עמותה הנאבקת בשחיתות, במגוון רב של אמצעים, לרבות משפט, מחאה, תקשורת וחינוך שהקמתי ב־1990, ומאז אתגרה את כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. בפרשה זו, בשל המחלוקת הציבורית, נעזרה התנועה במחלקת תחקירים שהוקמה לצורך איסוף התצהירים ובדיקת העובדות. בשל הסודיות, התצהירים שהתקבלו נשמרו בכספת מאובטחת, ובהדרגה התגבש מסד עובדתי אמין ומדויק. בין היתר בזכות כמה מצהירים שאף אספו מסמכים בזמן אמת, כאשר חשדו שהם עדים להתרחשות חמורה שעלולה להיחקר בעתיד בהליך פלילי. עם השלמת גביית התצהירים נפרשה בפניי לראשונה תמונה עשירה בפרטים של אירועים שהתרחשו במשך שבע שנים תמימות.

קשה להפריז בחשיבותה של קבלת התמונה המלאה. כעת אפשר היה להבחין בין שקר לאמת ובין עיקר לטפל. בין היתר הבנתי שבין הגרסאות השונות, חלק מהמידע השגוי שהגיע לציבור הופץ מתוך חוסר ידיעה. בעלי תפקידים האמינו בתום לב שהם מכירים את ההתרחשות שבה היו מעורבים, אך בפועל כל אחד מהם הכיר פרט מסוים, קטע קצר שבו נטל חלק, מבלי שהיה לו מושג מה התרחש מעט לפני כן, מעט לאחר מכן או במקביל, לעיתים מחוץ לכותלי משרד הביטחון או לשכת ראש הממשלה, לרבות מפגש בתחנת דלק או שיחה חשאית במושב האחורי של מכונית.

כשהמשטרה סיימה את עבודתה, גם צוות החוקרים נחשף לתמונה המלאה ומסר את חוות דעתו. החקירה התנהלה, כאמור, בכפוף למגבלות שהטיל היועץ המשפטי לממשלה, וההמלצה הייתה להגיש כתבי אישום נגד כמה חשודים, ובהם שלושה מאנשיו הקרובים של ראש הממשלה, כולל ראש הסגל בלשכתו, וכן נגד מי שנתניהו החליט למנות לתפקיד הרגיש של יושב ראש המועצה לביטחון לאומי.

באופן חריג הקפידה המשטרה לציין בממצאיה כי מלאכתה טרם הושלמה וכי יידרש המשך בדיקה בידי "גורמים מוסמכים". זאת לאחר שהחוקרים נחשפו לפעולות שביצעו נתניהו ואנשיו "מול גורמים עסקיים ופרטיים", כהגדרת המשטרה, "בכל הנוגע לרכש ביטחוני ואסטרטגי למדינת ישראל". סיכום הממצאים נוסח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, כדי להגן על הרכש האסטרטגי "מפני אינטרסים זרים והשפעות פסולות", כדברי החוקרים.

הממצאים תאמו את מה שעלה מן התצהירים, והיה ברור כי מעבר לשחיתות מדובר גם בפגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. סיבה נוספת לכך שנדרש המשך חקירה הייתה שלאחר סיום עבודת המשטרה התגלה קשר כלכלי בין תאגיד טיסנקרופ לבין נתן מיליקובסקי, אזרח ארצות הברית וקרוב משפחה נוסף של נתניהו, שהעביר לו במהלך השנים סכומי כסף גבוהים מאוד.

יום שני, 5 באוקטובר 2026

חדש על המדף: ספר עיון



חדש על המדף, ספר עיון בהוצאת מטר: הפוטנציאל הנסתר מאת אדם גרנט.

קודם כול, הספר הנוכחי כתוב בצורה קולחת ולמרות שהוא ספר עיון, הוא שואב אותך פנימה בקלות ומשאיר אותך מרותק לכל אורכו. בבסיס הספר עומדת ההנחה שאדם לא צריך להיות בעל כישרון מיוחד כדי להצליח וכי ניתן לצפות הצלחה, ואף לייצר אותה, בעזרת השקעה נוכונה שלא בהכרח קוצרת פירות מיידית.

למשל? מחקרים מצאו כי גננת טובה גילאים צעירים היא מנבא ליציבות והגשמת עצמית הרבה יותר ממצב כלכלי או כישרון מולד. כך גם הטמעת כלים כאלו והבאתם לידי ביטוי בבית הספר, לא בהכרח בציונים אלא בגילוי עניין הלימודים, בהשתלבות חברתית ועוד.

גרנט מאמין שמיצוי פוטנציאל אישי, של כל אדם לא רק בגילאים צעירים, יש צורך בהקניית הכלים לאדם להאמין בעצמו, לבחור לעצמו מטרה, להתוות לעצמו דרך ולהתמיד בה. 

הספר נפתח בסיפור אודות נבחרת שחמט שחבריה החלו לשחק שחמט כילדים בוגרים כבר, באו מבתים הרוסים ובית ספר לא טוב במיוחד, וניצחה נבחרות חזקות ממנה בהרבה על הנייר, שחבריה למדו שחמט מגיל 0 כמעט ולמדו בבתי הספר הכי טובים שהכסף יכול לקנות. 

סיפורה של הנחבתר מהווה את הבסיס להתווית הדרך בה כל אדם יכול לממש את עצמו בצורה מיטבית. מכאן מחולק הספר לשלושה חלקים: מה הכישורים שאדם צריך כדי לממש פוטנציאל; איך שומרים על מוטיבציה לאורך הדרך להצלחה הזו; מה החברה יכולה ליצור כדי לאפשר את לכל חלקי החברה את הכלים הללו.

הוא מדגים את הכול על ההישגים ועל הדרך האישית שלו כמי שהתחיל מנקודת פתיחה בעייתית מאוד להצלחה ברמה ארצית.

מסוג ספרי העיון שפשוט כיף ומעניין לקרוא. הספר מתאים לכל מי שרוצה להעניק לילדים שלו, ושל אחרים, כלים נכונים להביא אותם למצות את עצמם. מומלץ בחום.


 * להתרשמות אישית, מצ"ב פתיחת הספר:


מבוא:

לגדל ורדים בבטון



שמעתם על הוורד שצמח מסדק בבטון?

הוא הוכיח שחוקי הטבע טועים —

הוא למד ללכת בלי רגליים.

זה נשמע מגוחך, אבל בזכות החלומות שלו הוא למד לנשום אוויר צח.

— "הוורד שצמח מהבטון",

מאת טופאק שאקור1


בסוף שבוע קריר ב־1991 התאספו כמה מהמוחות הצעירים המבריקים ביותר באמריקה במלון ליד דטרויט. האולם המה מדיבורים כשהתיכוניסטים התקרבו למושביהם. ברגע שהשעונים הופעלו, השתררה דממה. הצליל היחיד היה קליק, קליק, קליק. כל העיניים ננעצו בשורות של ריבועים שחורים ולבנים. זאת היתה אליפות המדינה בשחמט לחטיבות הביניים.

בשנים האחרונות הגיעו רוב המתחרים בטורניר מבתי ספר פרטיים יוקרתיים וייחודיים. בזכות המשאבים שעמדו לרשותם נהפך השחמט לחלק מתוכנית הלימודים. באליפות הקודמת זכה דולטון, בית ספר פרטי יוקרתי בניו יורק, שזכה בשלוש אליפויות ארציות רצופות.

דולטון דמה למרכז אימונים אולימפי, רק בשחמט. הילדים בגן למדו שחמט במשך שליש אחד, ותלמידי כיתה א' הקדישו למשחק שנה תמימה. התלמידים המוכשרים ביותר למדו שחמט לפני השיעורים בבית הספר ואחריהם עם אחד ממורי השחמט הטובים ביותר במדינה. היהלום שבכתר היה ילד הפלא ג'וש וייצקין (Waitzkin), שכעבור שנתיים עשו על סיפור חייו סרט בשם "מהלכים תמימים". הנבחרת של דולטון היתה מרשימה, אף על פי שג'וש ושחקן מעולה נוסף לא התחרו באותה שנה.

אף אחד לא החשיב את הרייג'ינג רוּקס כמועמדים לזכייה.2 הראשים הסתובבו אחריהם כשנכנסו למלון בחשש. כמעט לא היה להם מכנה משותף עם יריביהם הלבנים והעשירים. הרייג'ינג רוּקס היו קבוצה של תיכוניסטים לא לבנים עניים — שישה שחורים, לטיני אחד ואמריקאי אחד ממוצא אסייתי. הם גרו בשכונות נגועות בסמים, באלימות ובפשע. רובם גדלו במשפחות חד־הוריות שכללו אמהות, דודות או סבתות שהרוויחו פחות משכר הלימוד בדולטון.

הרייג'ינג רוּקס היו תלמידי כיתות ח' ו־ט' מ־JHS 43, חטיבת ביניים ציבורית בהארלם. בניגוד ליריביהם מדולטון, לא היה מאחוריהם עשור של תרגולים וגם לא שנים של תחרויות שחמט. כמה מהם למדו את המשחק רק בכיתה ו'. ראש הקבוצה, קייסון הנרי, גילה את השחמט בגיל 12 ותרגל אותו בפארק עם סוחר סמים.

באליפות הארצית הורשתה כל נבחרת לשמור את התוצאות הגבוהות ביותר של שחקניה ולהתעלם משאר התוצאות. נבחרות גדולות כמו דולטון יכלו לוותר אפילו על שש תוצאות. אבל הרייג'ינג רוּקס הצליחו בקושי לגייס מספיק שחקנים כדי להשתתף. הם היו תלויים בכל תוצאה ולא היתה להם רשת ביטחון. כדי שיהיה להם סיכוי להצליח, כולם היו חייבים לשחק בשיאם.

הרייג'ינג רוּקס פתחו חזק. בשלב מוקדם, השחקן החלש ביותר שלהם ניצח יריב שדורג גבוה ממנו במאות נקודות. שאר חברי הנבחרת התעלו על עצמם והכניעו יריבים מנוסים מהם בהרבה. לקראת חצי הגמר הרייג'ינג רוּקס דורגו במקום השלישי מתוך 63 נבחרות.

למרות חוסר ניסיונם, היה להם נשק סודי. האיש שאימן אותם היה אלוף שחמט צעיר בשם מוריס אשלי (Ashlet). מוריס, מהגר מג'מייקה בשנות ה־20 לחייו, היה נחוש לשבור את הסטריאוטיפ שנערים כהי עור אינם חכמים במיוחד. הוא ידע מניסיון שגם אם כישרון לא תלוי ברקע ובנסיבות, זה לא המצב בכל מה שנוגע להזדמנות. הוא זיהה פוטנציאל במקום שאחרים החמיצו. הוא רצה לגדל ורדים בבטון.

אבל בסיבוב האחרון שלפני האליפות, מוריס ראה איך הנבחרת שלו מתחילה לפשל. אחרי שקייסון הוביל בראש, טעות אחת כמעט עלתה לו במשחק. בסוף הוא בקושי הצליח לסחוט תיקו. עוד שחקן שח היה על סף ניצחון כשיריבו הצליח לקחת לו את המלכה ולהביס אותו. הוא פרץ בבכי וברח החוצה. משחק נוסף התחיל רע עד כדי כך, שמוריס פשוט קם ויצא מאולם המשחקים. היה לו ממש קשה לראות את זה. בסוף הסיבוב ירדו הרייג'ינג רוּקס מהמקום השלישי לחמישי.

מוריס הזכיר להם שהדבר היחיד שנמצא בשליטתם הוא ההחלטות שלהם, לא התוצאות. כדי לחזור למרוץ, יצטרכו הרייג'ינג רוקס לנצח בארבעת המשחקים האחרונים ולקוות שהקבוצות המובילות יפסידו. אבל בלי קשר למה שיקרה, הם כבר היו בין הטובים ביותר במדינה. הם לא היו צריכים לזכות בטורניר כדי לשבות את לב הקהל. הם כבר עלו על כל הציפיות.

שחמט נחשב למשחק של גאונים. הכוכבים הצעירים בתחום הם לרוב ילדי פלא עם יכולת נדירה לזכור רצפים, לנתח תרחישים במהירות ולחזות מהלכים מראש. אם אתם רוצים לבנות נבחרת שחמט שתזכה באליפות, ההימור הכי טוב הוא לעשות מה שעשו בדולטון: לאתר ילדי פלא ולאמן אותם בצורה אינטנסיבית מגיל צעיר.

מוריס עשה בדיוק ההפך: הוא התחיל לאמן נבחרת נוער של ילדים שפשוט התעניינו במשחק והיו פנויים. אחד מהם היה הבריון של המחזור. רובם היו תלמידים בינוניים, ולא נבחרו בגלל כישרון מיוחד בשחמט. "לא היו לנו כוכבים בקבוצה," נזכר מוריס.

אבל ככל שהסיבוב האחרון התקדם, כך הצליחו הרייג'ינג רוקס להחזיק מעמד. שני שחקנים השיגו מט מרשים, וקייסון התמודד עם יריב שהדירוג שלו היה גבוה הרבה יותר משלו. גם אם איכשהו היה מפתיע ומנצח, חבריו לקבוצה ידעו שזה כנראה לא יספיק. המשחק הראשון שלהם באותו סיבוב נגמר בתיקו.

כעבור כמה דקות, שמע מוריס קריאות בקצה המסדרון: "מר אשלי! מר אשלי!" אחרי קרב ארוך בשלב הסופי, קייסון עשה את הבלתי אפשרי וגבר על השחקן המוביל של דולטון. לתדהמת כולם, הקבוצות המובילות כשלו. זה סלל את הדרך לרייג'ינג רוקס להעפיל למקום הראשון. השחקנים נתנו זה לזה "כִּיפים", התחבקו ופצחו בקריאות שמחה. "ניצחנו! ניצחנו!"

בתוך שנתיים בלבד הפכו הילדים העניים מהארלם משחקנים מתחילים לאלופי ארצות הברית. אבל ההפתעה הגדולה באמת לא היתה הניצחון של חסרי הסיכוי, אלא הסיבה לניצחון. בזכות הכישורים שפיתחו, הם יזכו בהרבה יותר מתוארי שחמט.

לכולם יש פוטנציאל נסתר. הספר הזה מציע דרכים לגלות אותו. רבים מאמינים שגדוּלה היא תכונה מוּלדת בעיקרה ולא משהו שאפשר לפתח. התפיסה הזאת מובילה אותנו להעריץ תלמידים מחוננים בבית הספר, ספורטאים עם כישרון טבעי וילדי פלא במוזיקה. אבל לא צריך להיות ילד פלא כדי להגיע להישגים גדולים. אני מתכוון להראות איך כולנו יכולים להגיע להישגים משמעותיים יותר.

כפסיכולוג ארגוני, הקדשתי חלק ניכר מהקריירה שלי לבחינת הכוחות שמקדמים אותנו. מה שלמדתי עלול לערער כמה מההנחות הבסיסיות שלכם לגבי הפוטנציאל שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו.

קבוצת פסיכולוגים ערכה מחקר פורץ דרך3 בניסיון לגלות מה עומד בבסיס כישרונות יוצאי דופן בקרב מוזיקאים, אמנים, מדענים וספורטאים. הם ערכו ראיונות מעמיקים עם 120 פַּסָּלים שזכו במלגת גוגנהיים, עם פסנתרנים שהופיעו ברחבי העולם, עם מתמטיקאים זוכי פרסים, עם נוירולוגים פורצי דרך, עם שחיינים אולימפיים ועם שחקני טניס מהשורה הראשונה, וגם עם ההורים, המורים והמאמנים שלהם. הם גילו דבר מדהים: רק מעטים מבין כל האנשים המרשימים האלה היו ילדי פלא.

מבין כל הפַּסָּלים, לא היה אפילו אחד שמורי האמנות בבית הספר היסודי זיהו אצלו כישרון יוצא דופן. כמה מהפסנתרנים זכו בתחרויות יוקרתיות עוד לפני גיל תשע, אבל השאר נראו מוכשרים רק בהשוואה לאחים או לשכנים שלהם. אמנם המתמטיקאים והנוירולוגים הצליחו לא רע בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, אבל הם לא התבלטו לעומת תלמידים מוכשרים אחרים במחזור שלהם. רק מעטים מהשחיינים שברו שיאים בגיל צעיר; רובם זכו בתחרויות מקומיות, אך לא באליפויות אזוריות או ארציות. ורוב שחקני הטניס הפסידו כבר בשלבים הראשונים של הטורנירים הראשונים שלהם, ועברו כמה שנים עד שהתבלטו אפילו ברמה המקומית. אם מאמנים הבחינו בהם, זה לא היה בזכות כישרון נדיר, אלא בזכות מוטיבציה נדירה. והמוטיבציה הזאת לא היתה מולדת; לרוב היא התחילה בזכות מאמנים או מורות ומורים שהלמידה אצלם היתה כיפית. "כל מה שכל אדם בעולם יכול ללמוד, כמעט כל בני האדם יכולים ללמוד," סיכם הפסיכולוג שהוביל את המחקר, "אם רק יספקו לו תנאים מתאימים ללמידה."

ממצאים עדכניים מדגישים עד כמה חיוניים תנאים מתאימים ללמידה. על פי רוב נדרשים שבעה או שמונה תרגולים כדי לשלוט במושג חדש במתמטיקה, במדע או בשפה זרה. המספר הזה חזר על עצמו שוב ושוב בקרב אלפי תלמידים, מכיתה א' ועד האוניברסיטה.

מובן שהיו גם תלמידים שהצטיינו אחרי מספר תרגולים קטן יותר. אבל הם לא למדו מהר יותר. קצב ההתקדמות שלהם4 היה דומה לזה של שאר חבריהם לכיתה. השוני ביניהם ובין האחרים היה שהגיעו לתרגול הראשון עם ידע מוקדם. חלקם כבר שלטו בחומר רלוונטי, לאחרים היו הורים שלימדו אותם קודם, או שהם פשוט הקדימו ללמוד בעצמם. לעתים קרובות מה שנראה כמו הבדל ביכולת מולדת הוא הבדל בהזדמנויות ובמוטיבציה.

כשאנחנו מנסים להעריך פוטנציאל, אנחנו עושים טעות יסודית ומתמקדים בנקודת הפתיחה — ביכולות הניכרות לעין. בעולם שמקדש כישרון מולד,5 אנחנו נוטים לחשוב שהאנשים המבטיחים ביותר הם אלה שבולטים מההתחלה. אבל מי שמגיע להישגים גבוהים מגיע אליהם מתוך מגוון רחב של נקודות מוצא. אם נשפוט אנשים רק לפי מה שהם מסוגלים לעשות ביום הראשון, הפוטנציאל האמיתי שלהם לא יתגלה.

אי־אפשר לדעת לאן אנשים יגיעו לפי נקודת הפתיחה שלהם. עם ההזדמנות הנכונה והמוטיבציה ללמוד, כל אחד יכול לשפר את הכישורים שיאפשרו לו להגיע רחוק. כשמדובר בפוטנציאל, השאלה אינה איפה התחלנו, אלא כמה רחוק הגענו. עלינו להתמקד פחות בנקודת ההתחלה ויותר במרחק שעשינו.



על כל מוצרט אחד שפורץ קדימה בגיל צעיר, יש כמה אנשים כמו יוהאן סבסטיאן באך שהתקדמו לאט ופרחו מאוחר. הם לא נולדו עם כוחות־על בלתי נראים. רוב הכישרונות שלהם צמחו בבית או גובשו בדרך. באופן כללי, אנשים שמתקדמים מהר הם לא תופעות טבע אלא תוצאה של טיפוח אינטנסיבי.

ההתעלמות מהשפעת הסביבה עלולה לגבות מחיר כבד. היא מובילה אותנו להמעיט בערך הדרך שאפשר לעבור ובמגוון הכישורים שאפשר לרכוש. כתוצאה מכך אנחנו מגבילים את עצמנו ואת האנשים שסביבנו. אנחנו נתקעים באזורי הנוחות הצרים שלנו ומחמיצים אפשרויות רחבות יותר. אנחנו לא מזהים פוטנציאל באחרים וסוגרים בפניהם דלתות. כך אנחנו מונעים מהעולם הישגים גדולים.

דווקא כשאנחנו יוצאים מהאזור הבטוח שלנו, אנחנו מצליחים לממש את הפוטנציאל שלנו ולהצטיין בביצועים. אבל התקדמות היא לא רק אמצעי להשגת מצוינות. עצם ההשתפרות היא הישג ששווה לשאוף אליו. אני רוצה להסביר איך אפשר להשתפר בהשתפרות.

הספר הזה לא עוסק בשאפתנות, אלא בשאיפה. כפי שמסבירה הפִילוסופית אגנס קאלארד (Callard), שאפתנות מתמקדת בתוצאה שאתם רוצים להשיג.6 השאיפה היא האדם שאת או אתה מקווים להיות. השאלה היא לא כמה כסף אתם מרוויחים, אילו תארים מפוארים רכשתם או כמה פרסים צברתם. סמלי המעמד האלה הם תחליפים עלובים להתקדמות אמיתית. מה שחשוב הוא לא כמה עבודה השקעתם, אלא כמה צמחתם. והצמיחה הזאת דורשת הרבה יותר מדפוס חשיבה. היא מתחילה במערכת מיומנויות שלרוב אנחנו מתעלמים מהן.


החומר האנושי הנכון

בסוף שנות השמונים, בערך באותה תקופה שבה הרייג'ינג רוקס התחילו ללמוד שחמט בהארלם, פצחה מדינת טנסי בניסוי נועז. יותר מ־11 אלף תלמידים שובצו באקראי בכיתות שונות — מגן חובה ועד כיתה ג' — ב־79 בתי ספר, רבים מהם באזורים מוחלשים. המטרה המקורית היתה לבדוק אם כיתות קטנות יותר משפרות את הלמידה. אבל כלכלן בשם ראג' צ'טי (Chetty) הבין שמפני שגם התלמידים וגם המורים שובצו באקראי בכיתות, הוא יכול לחזור לנתונים ולבדוק אם יש מאפיינים אחרים בכיתה שמשפיעים על הצלחה.

צ'טי הוא אחד הכלכלנים המשפיעים בעולם. הוא זכה במענק הגאונים של קרן מקארתור. הממצאים שלו מצביעים על כך שמצוינות תלויה פחות מכפי שנהוג לחשוב בכישרון מולד.

הניסוי בטנסי הניב תוצאה מפתיעה במיוחד. צ'טי הצליח לחזות את רמת ההצלחה של תלמידים בבגרותם רק לפי זהות הגננות שלימדו אותם בגן חובה. תלמידים שלמדו אצל גננות מנוסות יותר הרוויחו בגיל 25 הרבה יותר מחבריהם לכיתה.7



צ'טי ועמיתיו חישבו שמעבר מגננת חסרת ניסיון לגננת מנוסה יכול להוסיף יותר מאלף דולר להכנסה השנתית של כל תלמיד בשנות ה־20 לחייו. בגן חובה עם 20 תלמידים, גננת ממוצעת ומעלה יכולה להוסיף 320 אלף דולר להכנסה המצטברת לאורך חיי התלמיד או התלמידה.I

לגן חובה יש חשיבות במובנים רבים, אבל אף פעם לא חשבתי שגננות ישאירו חותם מובהק כל כך על משכורת התלמידים שלהן כעבור 20 שנה. רוב המבוגרים בקושי זוכרים משהו מגיל חמש. אז איך הצליחו הגננות להשפיע לטווח ארוך כל כך?

התשובה האינטואיטיבית היא שגננות טובות עוזרות לילדים לפתח כישורים קוגניטיביים. חינוך מוקדם יוצר תשתית חזקה להבנת מספרים ומילים. ובאמת, ילדים שלמדו אצל גננות מנוסות קיבלו ציונים גבוהים יותר במבחני קריאה וחשבון בסוף גן חובה. אבל בשנים הבאות שאר הילדים כבר הגיעו לאותם הישגים.

כדי להבין מה כן נשאר עם הילדים בבגרותם, חיפש צוות החוקרים של צ'טי הסבר אחר. בכיתות ד' וח' התבקשו המורים להעריך את התלמידים גם לפי תכונות אחרות. הנה כמה דוגמאות:

● פרו־אקטיביים: באיזו תדירות הם שאלו שאלות מיוזמתם, התנדבו לענות, חיפשו מידע בספרים ופנו למורה כדי ללמוד גם מעבר לשיעור?

● פרו־חברתיים: עד כמה הם הסתדרו עם חברים וידעו לשתף איתם פעולה?

● ממושמעים: עד כמה הם הצליחו להתרכז ולהימנע מהפרעות בכיתה?

● נחושים: באיזו מידה הם בחרו להתמודד עם בעיות מאתגרות, השקיעו מעל ומעבר והתמידו גם כשנתקלו בקשיים?

כשתלמידים למדו אצל גננות מנוסות יותר, המורות והמורים שלהם בכיתה ד' נתנו להם דירוג גבוה יותר בכל ארבעת המאפיינים האלה. כך גם המורים שלהם בכיתה ח'. הילדים נשארו פרו־אקטיביים, פרו־חברתיים, ממושמעים ונחושים לאורך זמן, ובסופו של דבר זה השפיע עליהם יותר מכישורי החשבון והקריאה המוקדמים. כשהחוקרים ניסו לחזות את הכנסתם של אותם תלמידים בבגרותם, לפי הנתונים מכיתה ד', הם גילו שהתנהגותם השפיעה פי 2.4 יותר מהביצועים במבחנים המתוקננים בחשבון ובקריאה.


תחשבו כמה זה מפתיע. אם אתם רוצים לחזות את פוטנציאל ההשתכרות של תלמידי כיתה ד', כדאי להתייחס פחות לציונים האובייקטיביים שלהם בחשבון ובשפה, ויותר לדעה הסובייקטיבית של המורים לגבי דפוסי ההתנהגות של התלמידים. רבים נוטים לראות בדפוסי ההתנהגות האלה משהו מולד, אך למעשה זה משהו שלומדים בגן. בלי קשר לנקודת הפתיחה של הילדים, היה משהו בלמידת הדפוסים האלה שהכין אותם להצלחה כעבור עשרות שנים.


לפעול בניגוד לאופי

כשאריסטו כתב על תכונות כמו משמעת עצמית והתנהגות פרו־חברתית, הוא כינה אותן מעלות אופי.8 הוא תיאר את האופי כאוסף של עקרונות שאדם רוכש ומיישם בכוח הרצון בלבד. פעם גם אני חשבתי כך, שאופי הוא פשוט עניין של דבקות בקוד מוסרי ברור. אבל התפקיד שלי הוא לבחון ולשכלל רעיונות מהסוג שפילוסופים אוהבים לדון בהם. הראיות שאספתי ב־20 השנה האחרונות שינו את דעתי. היום אני רואה באופי לא רק עניין של רצון, אלא אוסף של מיומנויות.

האופי לא נמדד רק בעקרונות, אלא גם ביכולת הנרכשת לחיות על פי העקרונות שלכם. כישורי אופי מאפשרים לדחיינים כרוניים לעמוד בתאריך יעד כדי לא לאכזב אדם שחשוב להם, לביישנים לאזור אומץ למחות על עוול ולבריוני הכיתה לעצור רגע לפני שהם מתחילים בקטטה עם חברים לקבוצה לפני משחק חשוב. אלה המיומנויות שגננות טובות ומאמנים טובים יודעים לטפח.

כשמוריס אשלי הרכיב את נבחרת השחמט שלו לאליפות הארצית, התלמיד פרנסיס איידהן (Idehn) לא היה בין שמונת השחקנים הטובים ביותר. ובכל זאת, מוריס בחר בו בזכות כישורי האופי שלו. "ילד אחר היה שחקן שחמט טוב יותר," אמר לי פרנסיס, "אבל הוא עוד לא פיתח את השליטה הרגשית שהיתה חשובה למוריס."

וכשהרייג'ינג רוקס נקלעו לפיגור בסיבוב הלפני אחרון באליפות, מוריס אשלי לא שלף ספר מהלכים סודיים. הוא אפילו לא דיבר איתם על אסטרטגיה. "הזכרתי להם כמה חשובה משמעת עצמית," הוא אומר. זאת היתה מיומנות שתרגלו יחד במשך שנתיים.

כישורי האופי של השחקנים משכו את עינו של מאמן השחמט האגדי ברוס פַּנדולפיני (Pandolfini), שליווה רבים מחניכיו לאליפויות ארציות ועולמיות. אחרי שצפה בניצחונם של הרייג'ינג רוקס, פנדולפיני התפעל:

שום דבר לא ערער אותם. תחת לחץ, רוב הילדים מתחילים להזדרז קצת או להסגיר מה הם מרגישים, אבל לא הם. הם לא נלחצו וישבו מול הלוח עם פרצוף פוקר. אף פעם לא ראיתי ילדים בגיל הזה כל כך רגועים. הם תפקדו כמו מקצוענים.

אם הפָּרָש על לוח השחמט היה סוס טרויאני, מוריס הצליח להבריח בתוכו צבא שלם של כישורי אופי. כישורים אלה עזרו לרייג'ינג רוקס להמריא בזמן שהיריבים שלהם עשו טעויות. "מוריס תמיד לימד אותנו דברים חשובים על החיים, אבל בקלילות," אומר פרנסיס. "הדגש לא היה על ביצועים בשחמט, אלא על הבנה עצמית ושליטה עצמית. זה היה רגע מכריע בחיים שלי."

מוריס הכיר מקרוב את ערך כישורי האופי. בילדותו ראה איך אמו מקריבה הכול כדי לעבור לאמריקה, בשעה שסבתו נשארה בג'מייקה כדי לגדל אותו ואת אחיו. כשסוף־סוף הגיעו לניו יורק כעבור עשר שנים, הם הבינו שההזדמנות לא תבוא אליהם, שהם יצטרכו לחפש אותה בעצמם.

בספרייה של התיכון שלמד בו, נתקל מוריס במקרה בספר על שחמט והחליט להצטרף לנבחרת. אבל מהר מאוד גילה שהוא לא מספיק טוב. הוא השקיע הכול בשיפור היכולות שלו, ובהמשך הפך לקפטן נבחרת השחמט בקולג'. כשהציעו לו ללמד שחמט בבתי ספר בהארלם תמורת 50 דולר לשעה, מוריס קפץ על ההזדמנות.

כיום, אם תשאלו אנשים מעולם השחמט על מוריס, הם יגידו לכם שמדובר באסטרטג מבריק. אם תבחרו לבצע הצרחה באמצע משחק במקום להזיז את הרץ, הוא כבר יוכל לומר לכם בתוך כמה מהלכים היריב יכניע אתכם ואם תוך כדי כך תאבדו את המלכה. הוא השתתף במשחק סימולטני מול עשרה יריבים שונים וניצח את כולם בעיניים עצומות! אבל מבחינתו, כישורי אופי חשובים יותר מכישרון.

ואכן, המחקרים מראים שילדים ושחקני שחמט מתחילים לומדים מהר יותר אם הם חכמים, אבל בקרב מבוגרים ושחקני שחמט מתקדמים האינטליגנציה כמעט לא משפיעה9 על רמת הביצועים. בשחמט, כמו בגן, היתרונות המוקדמים של כישורים קוגניטיביים מתפוגגים עם הזמן. נדרשות יותר מ־20 אלף שעות תרגול בממוצע כדי להפוך לאמן שחמט ויותר מ־30 אלף שעות כדי להגיע לדרגת רב אמן.10 כדי להמשיך להשתפר, צריך יוזמה, משמעת עצמית ונחישות ללמוד משחקים ישנים ואסטרטגיות חדשות.

לא זו בלבד שכישורי אופי עוזרים לכם להפיק מעצמכם את המיטב, אלא הם גם דוחפים אתכם להגיע לשיאים חדשים. כפי שסיכם חתן פרס נובל לכלכלה ג'יימס הקמן בסקירה של המחקר, כישורי אופי "מנבאים ומייצרים הצלחה בחיים."11 אבל הם לא מתפתחים בחלל ריק. כדי לטפח אותם, צריך הזדמנות ומוטיבציה.


אם תבנו פיגום, הם יטפסו עליו

כשאנשים מדברים על טיפוח, בדרך כלל הם מתכוונים להשקעה המתמשכת של הורים ומורים בפיתוח ובתמיכה בילדים ובתלמידים. אבל כדי לעזור להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם נדרש משהו שונה, תמיכה ממוקדת וארעית יותר שמכינה אותם לקבל אחריות על הלמידה וההתפתחות העצמית. פסיכולוגים קוראים לזה בניית פיגומים (scaffolding).‏12

בענף הבניין, פיגום הוא מבנה זמני שמאפשר לעובדים לטפס לגבהים שמעבר להישג ידם. כשהבנייה מסתיימת, מפרקים את הפיגום. מאותו רגע, הבניין עומד בכוחות עצמו.

בלמידה, הפיגום ממלא תפקיד דומה. מורה או מאמן מעניק הדרכה ראשונית ואז מסיר את התמיכה. המטרה היא להעביר אליכם את האחריות כדי שתוכלו לפתח גישה עצמאית ללמידה. זה בדיוק מה שמוריס אשלי עשה עבור הרייג'ינג רוקס. הוא יצר מבנים זמניים שהעניקו להם את ההזדמנות ואת המוטיבציה ללמוד.

כשמוריס התחיל ללמד שחמט, הוא ראה מדריכים אחרים מסדרים את כל הכלים כדי ללמד פתיחות סטנדרטיות: מזיזים את הפִּיוֹן של המלך שתי משבצות קדימה, ואז הפָּרָש עולה משבצת אחת וזז משבצת אחת באלכסון. אבל הוא ידע שלמידת החוקים עלולה לשעמם, והוא לא רצה שהילדים יאבדו עניין. אז כשהציג לראשונה את המשחק בפני תלמידי כיתה ו', הוא עשה את ההפך. הוא הניח כמה כלים על הלוח והתחיל דווקא מהשלב הסופי. הוא לימד אותם דרכים שונות להכניע את היריבים שלהם במט. זה היה הפיגום הראשון שלהם.

לא פעם אומרים שאם יש רצון, יש דרך. אבל אנחנו שוכחים שכשאנשים לא רואים את הדרך לפניהם, הם מפסיקים לחלום על היעד. כדי לעורר בהם את הרצון, צריך להראות להם את הדרך. וזה בדיוק מה שפיגום יכול לעשות.

כשמוריס לימד את המשחק מהסוף להתחלה, הוא עורר בתלמידיו נחישות. ברגע שהם ידעו איך להכניע מלך, הם מצאו את הדרך לניצחון. וברגע שהיתה להם דרך לנצח, התעורר בהם גם רצון ללמוד. "אתה לא אומר לילדים, 'עכשיו תלמדו סבלנות, נחישות וחוסן' כי זה ירדים אותם." הוא צוחק. "במקום זה אתה אומר, 'זה משחק כיפי. קדימה, אני אנצח אתכם!' אתה מעורר בהם את רוח הקרב ואת אש התחרות. הם מתיישבים, מתחילים ללמוד את המשחק, וברגע שהם מתמכרים ואז מפסידים, הם רוצים לנצח." לא עבר זמן רב וקייסון הנרי היה שוכב בלילה במיטה, מדמיין על התקרה לוח בן 64 משבצות ומשחזר בראשו משחקים שלמים.

יום שבת, 3 באוקטובר 2026

קריאה ראשונה - 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת


עלה על המדף ספר עיון חדש בהוצאת מטר: קריאה ראשונה - 61 סיפורים קטנים וגדולים על הכנסת, מאת טל אלוביץ' ואיתי סתת.

שני יועצים, אחד של חבר כנסת ויושב-ראש ועדה,, והאחר ושל שרים, מנגישים את עבודת הכנסת בגובה העיניים לכל מי שרוצה להבין איך דברים באמת עובדים בבית המחוקקים של מדינת ישראל.

לדעתנו, אחרי שקראנו את הספר מכריכה לכריכה, מדובר בספר לא רע גם כספר לימוד שמתאים גם לתלמידי בית ספר יסודי שמגלים סקרנות לעבודת הכנסת, וגם למי שלומדים עליה בחטיבה או בתיכון וצריכים להוכיח בקיאות באופן הפעולה שלה. 

הבחירה של השניים לכתוב על עבודת הכנסת, החלמהצד התיאורטי והפורמלי ועד לצדדים היום-יומיים והפחות פורמליים, הופכת את הקריאה בספר לקולחת ולכזו שתסייע למי שרוצים ללמוד את הפרק הרלוונטי באזרחות לזכור פרטים שסתם שינון פשוט לא יהיה אפקטיבי באותה המידה.

מדובר בספר שמתאים לכל אזרח ישראלי שרוצה להבין קצת יותר את הדמוקרטיה הישראלית, הייחודית, ולצד עובדות יבשות מקבל תיבול, פיקנטי לעיתים, שמסייע לו לזכור ולהפנים אותן.

לא מדובר בספר שמגלה סודות מאחורי הקלעים, וזו אינה המטרה שלו, אלא בספר שמנסה להציג לכל מי שלא מכיר את עבודת הכנסת מנקודת מבט מכבדת ומכובדת הממחישה את הייחודיות של בית מחוקקים ישראלי.

אנחנו קראנו בישיבה אחת, הסכמנו עם המילים בו וחושבים שהוא פשוט מוצלח ככלי להבנת הדמוקרטיה הישראלית בצורה בלתי אמצעית.

הספר בעל 183 עמ', כולל תודות ומראי מקום, ובנו מפרקים קצרצרים. מומלץ. בחום.

יום רביעי, 30 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי עיון

 


שני ספרי עיון ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:


מעשי נוכלות היו מאז ומעולם, כנראה מאז תולדות האנושות. אבל העידן המודרני הופך את האפשרות לעשות זאת, בחלק מהמקרים, לדבר קל הרבה יותר, ויש מי שמנצלים זאת.

חיים אתגר, עיתונאי ומגיש שלוש תוכניות תחקירים העוסקות בנוכלים: "חשיפה", "המתחזים" ו"יצאת צדיק", מגיש לציבור בישראל ספר המציג מבט אל מאחורי הקלעים של אותן תוכניות טלוויזיה, סקירת המקרים שנחשפו בהן וקובץ של כללים שנועדו להעניק לקוראים שורת כלים שיאפשרו להם להימנע מליפול כקורבנות למקרי נוכלות שונים.

הספר נפתח עם סיפורה של מגישת הטלוויזה הוותיקה, אודטה דנין, שנפלה קורבן למעשה נוכלות מצד אדם שנישאה לו והתגרשה ממנו. אתגר כותב עליה משום שהוא רוצה לספר על העובדה שגם הוא נפל קורבן למעשה נוכלות מתחוכם, כזה שהוציא ממנו במרמה כספים רבים.

כל אדם יכול ליפול קורבן לנוכל, אף אחד לא חסין מפנייה של גורמים נכלוליים. אבל כל אדם יכול להיעזר בשורת הכלים שאתגר פורש בספרו על מנת לבדוק, שוב ושוב, את הסיטואציות השונות שמגיעות לפתחו לפני שהוא מאמין לפונים אליו.

הספר בנוי מ-15 פרקים קצרים הכתובים בלשון בהירה ושווה לכל נפש, לצד הסיפורים מתוכניות הטלוויזיה שהגיש מוצגים גם כלים לזהות נוכליות וכלים להתמודד במקרה שנפלתם קורבן לנוכל.

ספר ובו עצות שכל ישראלי צריך להכיר, וליישם.



יחידה 504 היא יחידת מודיעין של צבא ההגנה הישראלי, האחרית על איסוף מודיעין אנושי - בשפת המודיעין: יומינט. היא עושה זאת באמצעות הפעלת סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. וכן, זה בדיוק כמו שזה נשמע, שילוב בין צבא למוסד.

בספר הנוכחי נחשפים 22 מבצעים של היחידה ותרמו לביטחון מדינת ישראל, להרכב המיוחד שלה ולאופיים של מי שמרכיבים אותה. הוא יוצא לאור מטעם היחידה ונכתב על ידי שניים מבוגריה במטרה להיות ספר מורשת ראשון של היחידה.

זה נשמע כמו שילוב מרתק בין שב"כ (שמפעיל סוכנים בקרב ערבים ישראלים ופלסטינים) למוסד (שמפעיל סוכנים ברחבי העולם) תחת כסות צבאית וזה אכן כך. 

היחידה הוקמה במהלך מלחמת העצמאות והמשיכה את הפעילות של גופי מודיעין שהוקמו לפני קום המדינה בהגנה ובפלמ"ח. היא הייתה הבסיס להקמת סיירת מטכ"ל ובין השאר לקחה חלק בהעלאת יהודים מסוריה ולבנון בשנות השישים של המאה הקודמת.

ספר מרתק שיחשוף בפני קוראים רבים את העשייה של היחידה שלא רבים שמעו אודותיה עד לשנים האחרונות ורבים עוד פחות מכירים את מלוא היקף העשייה שלה לאורך שנות המדינה.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2026

חטופים - 843 ימים של הפקרה/ שלומי אלדר ורותי יובל


הספר הזה לא מחדש דבר, בטח אחרי שלקראת הפרסום שלו המידע המועט שלא פורסם בציבור עד כה שותף איתו מפי הכותבים. ועדיין, למרות ההיכרות המוקדמת אם המאורעות המתוארים בספר, המגלגלים יום אחר יום, את תהליך חטיפתם ושחרורם של 251 אנשים שנחטפו מישראל ביום בו ארע לה האסון הגדול ביותר בתולדותיה, 7 באוקטובר, לא מצליח להשאיר את הקורא אדיש. הספר שואב אותך פנימה, כשהוא מציג בפניך לוח זמנים מדויק, מזעזע לעיתים לחלק מן הקוראים, בו מתוארים השיקולים והאנשים שהם הסיבה לכך שאחרי 843 יום הובא לישראל אחרון החטופים, החלל רן גואילי.

שלומי אלדר ורותי יובל הם אנשי תקשורת שהרקורד המקצועי שלהם עד כה נותר ללא רבב, הרקורד הזה הוא מה שאפשר להם לאסוף לאורך זמן רב מידע אודות הליך השחרור של החטופים, השיקולים, המעורבים והפיתולים בדרך לשחרור של כולם. הספר פורש את הרגעים שהגיעו לכל מי שגילה עניין בתהליך המתמשך של הבאתם למדינת ישראל, חיים וחללים כאחד, של 251 איש, אישה ילד וילדה שנחטפו מן המדינה כאזרחים וחיילים, חיים ומתים, כשהם מאמינים, כמו רובנו, שמדינת ישראל תעשה הכול כדי שישובו לאדמתה.

באופן אישי, הקריאה בספר עבורי הייתה מטלטלת. לעיתים נדמה כי לא כל השיקולים שנשקלו לאורך תהליך המשא ומתן שיביא להשבתם הביתה של החטופים היה מנותק משיקולים אישיים של הנוגעים בדבר. הספר מציג את נקודת המבט הישראלית, אך לא רק היא. מחברי הספר טוו רשת קשרים שאפשרה להם להתעדכן גם בנקודת המבט של כל המדינות שהיו מעורבות בתהליךו וארצות הברית בראשן. 

לאט-לאט נחשפים בהדרגה האנשים שלקחו חלק במשא ומתן ארוך מפותל ומורכב מאוד, אנשי ביטחון ופוליטיקה ישראלים, אנשי ביטחון ופוליטיקה מצריים וקטרים, נציגי הממשל האמריקאי והנשיאים ביידן וטראמפ בראשם, ומי שמולם היה צריך להתנהל המשא ומתן, אנשי החמאס, אלו שיושבים בעזה ואלו שישבו בקטר ובטורקיה.

מדובר על ספר עב כרס, 512 עמודים אורכו. ולמרות שהכותבים שלו הם עיתונאים מוכשרים שיודעים לעבד מידע עובדתי לסיפור שהקורא יכול לעקוב אחריו, אולי ריבוי העובדות, הזמנים והנושא הרגיש, הפכו עבורי אישית את הקריאה בספר למשהו שהקדשתי לו, שלא כמנהגי, מספר שבתות עד שהצלחתי להביא עצמי לסיימו.

לעניות דעתי, חשוב שכל אזרח ישראל יקרא את הספר, כדי להבין את אחרוי הקלעים של מדינת ישראל וכדי לבחון מחדש את עמדתו בנוגע לאמונות שיש לו אודות האופן בו פעלה, פועלת ותפעל מדינת ישראל עבור אזרחיה. בין אם אתם שלמים עם האופן בו נוהל המשא ומתן שהוביל לשחרור כל החטופים ובין אם יש לכם השגות לגביו, הספר הנוכח יעשה לכם סדר בעובדות ויפרוש לכם במקום אחד, באופן רציף, את נושא חטופי 7 באוקטובר.

כל אזרח ישראלי שהנושא חשוב לו צריך לקרוא את הספר הנוכחי.


חטופים     מאת: שלומי אלדר ורותי יובל     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2026     512 עמ'


וכך נפתח הספר:

הקדמה

בדיוק 29 שנים חלפו בין פיגוע המיקוח הראשון של חמאס לבין 7 באוקטובר. בערב סתווי של אוקטובר 94 התייצב ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ונשא את דבריו לאומה: "אני, כראש הממשלה ושר הביטחון, נושא באחריות להחלטה על הפעולה הערב נגד המחבלים שחטפו את סמל נחשון וקסמן ז"ל לצורך פיגוע מיקוח". במשך 29 השנים שחלפו מאז, המשיכו הממשלות השונות — כל אחת על פי סגנונה, כל אחת על פי תפיסותיה — לחפש את המודל הנכון לטיפול בפיגועי חטיפה, מתמרנות בין חובתה של המדינה להגן על אזרחיה לבין אי־כניעה לטרור ושמירה על יכולות ההרתעה שלה.

איש לא יכול היה לחזות תרחיש, שבו — כתוצאה ממחדלים פוליטיים וביטחוניים — יחטוף חמאס ביום אחד 251 חיילים ואזרחים, ובהם קשישים ותינוקות, נשים וטף. איש גם לא יכול היה לצפות שחייהם וגורלם של חטופי 7 באוקטובר ייקלעו בדיוק אל קו השבר שחצה את האומה: מצד אחד, אתוס "הברית הישראלית", המעמידה במרכז את חוזה ההגנה המוסרי המחייב בין המדינה לאזרחיה; מנגד, אתוס "נצח ישראל", השם את ערך מלחמת־המצווה מעל חייו וחירותו של הפרט.

אם גם בימים כתיקונם, כוחו של משא ומתן רגיש הוא בחשאיותו — ענני האבק שהעלתה התנגשות הלוחות הטקטוניים בישראל, סייעו לממשלה שנאבקה על שרידותה, למסך עוד יותר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים. משהחל משחק ההאשמות בדבר האחריות להתמשכות המגעים להשבת החטופים, הצטרפו לספינים הישראליים גם ספינים פלסטיניים, תרגילים אמריקאיים וגלי הדלפות של המתווכות הערביות. בתוך משחק הלוחמה הפסיכולוגי הזה, התקשתה גם התקשורת לא פעם לאחוז בזנבה של האמת. כשעל הכף עמד גורלם של 255 חטופים ובני משפחותיהם, זה היה לפרקים משחק באש.

רק החזרת כל החטופים, החיים והחללים, אפשרה את הרמת המסך המלאה מעל תהליך המשא ומתן האמיתי וחיבור הנקודות לתמונה השלמה — מה בדיוק קרה שם? למה נאלצו עשרות ילדים ונשים להתענות עשרות, חלקם מאות, ימים בשבי? האם אפשר היה למנוע את מותם בשבי של לפחות 43 חטופים, ביניהם קשישים ותינוקות? מה באמת הביא לכך שאחרוני החטופים החיים חזרו רק אחרי 738 ימים בשבי? מה השיגה ישראל ומה איבדה ב־843 הימים שחלפו עד שהוחזר החטוף החלל האחרון? ואחרי כל זה, איזה אתוס ישראלי חדש יקום ויצמח פה מתוך השברים?

התחקיר לספר התבסס על מאות עדויות של כל הצדדים, בהסתכלות של 360 מעלות: מהצד הישראלי רואיינו בכירים בדרג המדיני והביטחוני; חברי צוותי המשא ומתן הבכיר, הקדמי והטכני; חברי מטה המאבק, משפחות החטופים, והחטופים עצמם, שחלקם התראיינו לתקשורת מייד אחרי שובם לארץ, כדי ליידע בהקדם את העולם על מעשי החמאס. ונחשפו גם כמה גיבורים אלמונים, שפועלם ותרומתם למאבק על החזרת החטופים נחשפים כאן לראשונה.

מצד המתווכים רואיינו נציגי ארה"ב, בתקופת שני הממשלים — ביידן וטראמפ — ונציגים קטאריים ומצריים; מהצד הפלסטיני דיברו אנשי הרשות הפלסטינית, שהיו חלק מהאירועים, וגם בכירים בדרג המדיני של חמאס, שהעדויות המפורטות שלהם סיפקו גילויים חדשים והשלימו את התמונה.

אנחנו מבקשים להודות לעשרות המרואיינים — חלקם דיברו בשמם וחלקם העדיפו להישאר אנונימיים — שבמהלך מאות שעות שיחה סייעו לנו לחשוף את המנגנון, שהניע את המהלכים מאחורי הפרשה האכזרית והכואבת בדברי ימי המדינה. תודה מיוחדת לעורך הספר, דורון גלעזר, שבתבונה וביד אומן סייע לטוות את החוטים הנפתלים הללו ולרקום מהם את התמונה המלאה. תודה למאיה להט־קרמן ולשאר החברים בהוצאת "כנרת־זמורה־דביר", שמתחילת הדרך היו שותפים לאמונה בחשיבות המשימה. ומעל הכול, תודה גדולה לחטופים ובני משפחותיהם — שמאבקם, אנושיותם, הסולידריות שגילו ואומץ ליבם היוו עבורנו מקור של השראה.


מבוא:

האזהרה

בסתיו 2022 פרש ירון בלום, מתאם השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה. במהלך חמש שנותיו בתפקיד הייתה משימתו המרכזית, היחידה כמעט — ניהול המגעים להשבת ארבעה בני ערובה שנמצאו בשבי החמאס: שני הלוחמים, סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול, שנהרגו במבצע "צוק איתן" וגופותיהם הוחזקו בעזה, ושני האזרחים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שחצו את גדר המערכת לעזה, וחמאס סירב להחזירם.

עם פרישתו הודיע בלום "מיציתי", ופירט: "צריך לדעת מתי לעצור". בשיחות שלא לפרסום סיפר כי בהיעדר שינוי "בעמדת החמאס או במדיניות הדרג המדיני אצלנו", אזלו הכלים שברשותו, והמשא ומתן הגיע למבוי סתום. מעטים הכירו את הסיפור האמיתי שעמד מאחורי מהלך האירועים. איש לא יכול היה לצפות שהמשא ומתן העקר היה רק אות לבאות, חזרה כללית לדרך שבה תתנהל מדינת ישראל בקרוב מול 251 חטופים נוספים.

לא מלחמה לא שלום

עזה 2017. בעשור שעבר מאז גירש חמאס את הרשות הפלסטינית והשתלט בכוח על רצועת עזה, הפכה הרצועה מישות חצי־מדינתית ל"מדינת טרור" דתית, הרואה בישראל ישות לא חוקית שיש לנהל נגדה מלחמת חורמה. בתגובה הטילה עליה ישראל סגר הדוק שהפך אותה לכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם. ללא גישה למקורות אנרגיה, תעסוקה, חומרי גלם, ומזון — חיו 1.8 מיליון תושביה בתנאי מצוקה, רעב ועוני על שטח של 365 קילומטר רבוע בלבד, כשרובם תלויים בסיוע הומניטרי בין־לאומי לצורך הישרדותם.

חמאס מצידו הגיב בשיגור מטחי טילים לעבר יישובי העוטף וערי הדרום, ירי נ"ט, פיגועי חדירה והפעלת מטענים על הגדר. מול הניסיון לערער את תחושת הביטחון של ישראל, לשבש את שגרת חייה ולגבות ממנה מחיר כלכלי ותודעתי, יצא צה"ל מדי כמה שנים למבצע צבאי נרחב בעזה, שמטרתו פגיעה בתשתיות חמאס וחידוש ההרתעה.

ישראל 2017. "מאז עלתה לשלטון ממשלת נתניהו, היו לדרג המדיני שני עקרונות מנחים בנוגע לעזה", מנתח אחד מבכירי המטכ״ל, שליווה שנים רבות את הגזרה הדרומית. "את העיקרון הראשון הייתי מגדיר 'רק לא אוסלו'. אוסלו זה פסול, הרשות הפלסטינית זה אוסלו, ולכן הבעיה הכי גדולה של ישראל זה הרשות. מה הסכנה הכי גדולה ברשות הפלסטינית? שאפשר לדבר איתה. ואם אפשר לדבר, אפשר גם להגיע איתה, לא עלינו, להסכם מדיני, או חמור מזה: להסדר שבבוא היום יהיה בסיס לאיזה ישות מדינתית פלסטינית״.

מי שתיאר את המדיניות הזו באופן תמציתי וגלוי היה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שהבהיר בריאיון לערוץ הכנסת ב־2015: "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס. למה? כי הוא ארגון טרור, אף אחד לא מכיר בו, אף אחד לא ייתן לו מעמד בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, אף אחד לא ייתן לו להוביל החלטה במועצת הביטחון. אני לא חושב שאני צריך לחשוש מזה".1

פעם אחר פעם חמקה ישראל מלהגיע להסדרים מדיניים בסיום סבבי הלחימה מול עזה. זמן קצר למשל אחרי מבצע "צוק איתן" אבחנו המצרים התערערות ניכרת במעמדו של חמאס, ובחנו עם ישראל את האפשרות להחזיר לעזה את הרשות הפלסטינית, שתחלוק עם חמאס את השלטון. לדברי נ', אחד המעורבים במהלך, היוזמה כבר כמעט יצאה לדרך, אבל ברגע האחרון התחרט נתניהו, ושלח את נציגו לאיים על אבו מאזן שלא ייתן לכך יד.

"מתוך העיקרון הזה של העדפת שלטון החמאס על פני שיתוף הרשות המתונה בשלטון, נבע העיקרון השני שהנחה את הדרג המדיני", ממשיך הקצין הבכיר. "העיקרון הוא לא לנקוט פעולות עמוקות מדי, שיסכנו את שלטון חמאס. מסתפקים במה שנקרא 'ניהול הסכסוך'. כן, גם בתחום הצבאי".

"זה היה כבר בנוהל", מספר קצין אחר, "הם יורים רקטות, אנחנו מגיבים, יש סבב לחימה, תושבי העוטף מותשים, וזה עולה המון כסף. הצבא רצה כמה וכמה פעמים לצאת לפעילות צבאית רחבה ויסודית בעזה, אבל דווקא הממשלה של מי שהבטיח לפני בחירתו להיות ׳חזק מול חמאס', התעקשה לא להסלים. 'תרגיעו', היו אומרים לנו, 'תנו להתמקד בצפון ובאיראן'".

מספר אלוף במיל': "ראש הממשלה היה מודע לחלוטין לכל התרחישים האפשריים והסיכונים הצפויים בגזרת עזה. מי שהיה סגן ראש השב"כ, נדב ארגמן, הראה לו תוכנית מפורטת, שהחל לרקום המנהיג העולה בעזה, יחיא סינואר: פלישה ליישובי עוטף עזה ולבסיסים הסמוכים לגבול דרך מנהרות. ההמלצה של שב"כ הייתה ברורה: להקדים מהלומה. ארגמן הזהיר: 'הגופות שתספור עכשיו יהיו כאין וכאפס מול מספר הגופות שתספור אם נמשיך לחכות'".

מול ראש ממשלה דומיננטי ובתוך המתיחות המובנית ששררה בין הדרג המדיני לביטחוני, התפתח במערכת הביטחון מה שנקרא בשפה הארגונית: "סינדרום החמנייה", תופעה בוטנית שבה עוקבים פרחי החמנייה הגדלים אחרי תנועת השמש במהלך היום. רבים במערכות הביטחון הבכירות התאימו את כיוון ההערכות המקצועיות שלהם למה שנתניהו שידר להם שהוא רוצה.

נתניהו רוצה בידוד וניהול הסכסוך ("הכלה") עם מינימום עימותים וקורבנות? הם יביאו לו את פתרונות הקסם, יעלה כמה שיעלה. הפתרון הראשון, הקמת המכשול בגבול עזה — פרויקט הנדסי וטכנולוגי עצום וייחודי בעולם, שנבנה בעלות של כ־3.5 מיליארד שקלים. המכשול נועד לתת פתרון לשני איומי המפתח של חמאס באותם ימים: חדירה קרקעית המונית והאיום התת־קרקעי.

המענה השני, מנגנון "הכסף הקטארי" — במקום פתרון שורש, מדיני וצבאי, לעזה, יזמה ישראל בסוף 2018 הסדר, שבמסגרתו העבירה קטאר מדי חודש עשרות מיליוני דולרים במזומן ישירות לרצועת עזה באישור, בתיאום ובליווי ביטחוני ישראלי מלא. הרציונל: מניעת פיצוץ הומניטרי בעזה שיגרור את ישראל למלחמה. ראש הממשלה לא התרגש גם כשמערכת הביטחון הזהירה שרוב הכספים האלה מופנים להתחמשות חמאס ולבניית מנהרות.

אלוף לשעבר במטכ"ל: "שמעתי יותר מפעם את הרמטכ"ל, הרצי הלוי, מקטרג על מדיניות ההכלה. הוא היה מתאר את זה בדיונים בצורה ציורית: 'זה כמו שיש לך בבית מסמר שבולט מהקיר ובמקום לעקור אותו, אתה אוסף את כל בני המשפחה כולל את הילדים, ואתה אומר להם: "בכל פעם שאתם עוברים פה, תיזהרו מהמסמר". כשהסכמנו לחיות עם המסמר, לא הבנו שמה שיקרה בסוף זה שבמקום להוציא אותו מהקיר — נשתפד עליו'".


המתווך המפתיע

מאז שוחרר פעיל החמאס, יחיא סינואר, מהכלא הישראלי ב'עסקת שליט' ב־2011, הוא החל להלך בגדולות. אחרי שהשתלט על כל מוקדי הכוח ברצועה, ביקש לנסות לגבש אסטרטגיה שתחלץ את עזה מהבוץ.

"משלב מוקדם, כנראה עוד בכלא, החזיק סינואר בראשו שתי חלופות", אומר אחד מבכירי מערכת המודיעין באותה תקופה. "מצד אחד, התקבעה אצלו ההבנה שבכל הסבבים שהיו לחמאס מול ישראל, עזה הובסה, ולכן צריך לתת צ'אנס לניסיון להגיע להסדר עם ישראל, שיאפשר חיים נורמליים בעזה לפחות לתקופה הנראית לעין. מצד שני, הוא פיתח את היכולות הצבאיות של חמאס, והפך אותו לצבא טרור עוצמתי, שהתעמת שוב ושוב עם ישראל ורקם תוכניות למתקפה הגדולה, אם אופציית ההסדרה לא תתממש.

ב־2017 החליט סינואר לנקוט בצעד מפתיע. הוא יצר קשר עם יריבו המושבע, איש הפתח לשעבר ואיש העסקים בהווה, מוחמד דחלאן. השניים, סינואר ודחלאן, בני אותה שכבת גיל מח'אן יונס, הכירו זה את זה בשנות לימודיהם באוניברסיטה בעזה, וכבר אז היו הקשרים ביניהם מתוחים. המתיחות ביניהם גאתה כאשר דחלאן, ראש הביטחון המסכל ברשות הפלסטינית בימים ששלטה ברצועת עזה, ניהל מלחמת חורמה במנהיגי החמאס. כצפוי, לאחר מהפכת 2007, שבמהלכה הצליח חמאס להשתלט על מוסדות השלטון בעזה ולגרש את פעילי הפת"ח מהרצועה, הופיע שמו של דחלאן בראש רשימת המיועדים לחיסול של החמאס.

אבל בעיניים התכליתיות של סינואר, מודל 2017, פיוס עם יריבו הוותיק דחלאן עשוי היה לצוד עבורו שתי ציפורים באבן אחת: ראשית, הוא קיווה לנצל את יחסיו המצוינים של דחלאן עם המשטר המצרי העוין ל'האחים המוסלמים'. בהמשך, הוא האמין שיוכל להיעזר בקשרים שביסס דחלאן בימיו כראש הביטחון המסכל, גם עם שירותי הביטחון הישראליים. מבחינתו, במציאות שבה עזה כלואה בין מצרים לישראל, שתי מדינות הרואות בחמאס אויב, יוכל אולי דחלאן להוביל לפתרון שיחלץ את עזה ממצוקתה.

כדי להגיע לדחלאן נפגשו נציגיו של סינואר בקהיר עם יד ימינו, סמיר משהראווי ("אבו באסל"), שכבר הוכיח את עצמו בעבר כמתווך יעיל בין הרשות הפלסטינית לחמאס. משהראווי השתכנע, ובקיץ 2017, אחרי כמעט ארבעים שנה של נתק ועוינות, הגיע סינואר לפגישה עם דחלאן בביתו בקהיר. בפגישה, שבה נכח גם משהראווי, השתתפו: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית וסגנו, מרוואן עיסא; מוסא אבו מרזוק, איש הלשכה המדינית של חמאס; ורווחי מושתווא, חברו ויד ימינו של סינואר.

סינואר תיאר בפני דחלאן את הסבל הקשה שעובר על עזה, וביקש להעביר דרכו מסרים לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בדבר רצונו בהסדר מניח את הדעת. עיקרו: הקלות בסגר והנעת הכלכלה העזתית, בעיקר באמצעות יצירת מקומות עבודה נוספים.


"סיכון מחושב"

דחלאן הכניס לתמונה את המצרים, כדי שיסייעו לתווך בין סינואר לנתניהו. טפח מהמגעים הללו ייחשף, כעבור ארבע שנים, כשראש המל"ל באותה תקופה, מאיר בן שבת, יחשוף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב־2022 מעט מהמשא ומתן בין ישראל לסינואר על ההסדרה. בן שבת יציג פתק שהעביר סינואר ב־2018 לבנימין נתניהו, פתק שעליו כתב בעברית בכתב ידו: "סיכון מחושב".2

"זה היה אחד הרגעים היפים בתהליך", יאמר בן שבת בריאיון. ומה אתה חושב לעצמך ברגע הנדיר הזה? נשאל ראש המל"ל. ותשובתו: "אחת, שההרתעה הישראלית עשתה משהו, והנה הצד שממול פונה אלינו ומפציר בנו לקחת סיכון; ושתיים, אני מבין שסינואר מאוד קשוב למה שמתרחש בצד הישראלי, מנתח כל הגה שיוצא מפיהם של פוליטיקאים, מבין את הדילמות, ומכניס אליהן אינפוט משלו".

בחתירתו להסדרה, היו בידי סינואר ארבעה קלפי מיקוח חשובים, שבהם ביקש לסחור מול ישראל: ארבעת בני הערובה סגן גולדין, סמ"ר שאול, מנגיסטו וא־סייד. לאורך השנים דרש החמאס תמורתם שחרור של מאות אסירים ביטחוניים, נמנע ממתן מידע ברור על גורל החללים ולא אפשר לאנשי הצלב האדום לבקר את השבויים החיים.

וכך, היוזמה המשותפת של סינואר ודחלאן, בסיוע המצרים, הפיקה באוגוסט 2018 פגישת בכירים ישראלים בנושא השבויים והנעדרים. הדיון התקיים בנוכחות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשתתפו בו הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש השב"כ נדב ארגמן, ראש אמ"ן האלוף תמיר היימן, ראש המוסד יוסי כהן, וכמובן מתאם השו"ן, ירון בלום.

במהלך הפגישה הוצגה תוכנית סדורה לגיבוש עסקה שבה יוחזרו השבויים, תמורת הפסקת אש הדדית והסכמה ישראלית להסדרה ולהקלות משמעותיות במצור על עזה, כגון עצירת הסנקציות האזרחיות, פתיחת מעבר כרם שלום והרחבת מרחב הדיג בעזה. המשך התוכנית כלל הרחבת אספקת החשמל לרצועה ופתרון בעיית המשכורות במימון קטארי.

השלב הבא נגע לעסקת החילופין עצמה. בתמורה לכך שחמאס ישחרר את ארבעת השבויים והנעדרים — הוסכם שישראל תשחרר אסירי חמאס, ביניהם כאלה שנעצרו במבצע "צוק איתן", למעט אלה שעסקו בפעילות טרור משמעותית. במסמך סיכום הפגישה נקבע כי "דחיית עסקת שבויים ונעדרים, והפרדתה מתהליך ההסדרה, עלולה להוביל להרחקת הפתרון להשבת השבויים והנעדרים שנים קדימה".

בכירי מערכת הביטחון הגיעו למסקנה שהתנאים הקיימים הם הטובים ביותר עבור ישראל, כדי להגיע לעסקת חילופי שבויים במחירים סבירים. נתניהו סיכם את הדיון והתחייב לקבל החלטה. אלא שכהרגלו הוא היסס והיסס, משך את הזמן, לא אישר לקדם הסדרה, אבל גם לא הסכים לפעול בכוח רב. ואז פרצה מגפת הקורונה והקשרים בין הצדדים נותקו.

בסוף 2022 עזב ירון בלום במפח נפש את תפקידו כמתאם השבויים והנעדרים. "הוא רק השליח, אבל ירון בלום לקח חלק בשפל מוסרי היסטורי חסר תקדים של הפקרת שבויים בשבי האויב במשך שנים", אמר בייאוש אחיו של הדר גולדין.


"עיני פחם"

בתחילת 2023 חודשו הניסיונות למצוא פתרון למצוקה הכלכלית המחמירה ברצועה ולהחזרת השבויים הישראלים. כדי להעביר את המשא ומתן לפסים תכליתיים יותר, מינה הפעם יחיא סינואר נציג שיוכל לנהל דיאלוג ישיר ומהיר עם לשכת נתניהו. למשימה נבחר ד"ר ראזי חמד, חבר הלשכה המדינית של חמאס, דובר עברית שוטפת ומי שהיה מעורב במגעים החשאיים לשחרור החייל החטוף גלעד שליט.

במקביל גויס למשימה בכיר פת״ח, אף הוא דובר עברית רהוטה, המוכר בכינויו "עיון אל־פאחם", "עיני פחם" (הכינוי שונה כאן מטעמי זהירות), וידוע במוניטין שלו כאיש אמין המוסכם הן על חמאס והן על השב"כ הישראלי. תפקידו של "עיני פחם" היה להעביר מסרים בין הצדדים, באופן שלא ייראה כשיחות ישירות בין חמאס לישראל. הובטח לו שמגעיו וקשריו עם הצד הישראלי יישמרו בסודיות מוחלטת.

בפועל אלה היו שיחות כמעט ישירות, שהתקיימו לרוב בביתו של נאסר סראג', מי שכיהן בעבר כסגן מנהל המשרד לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית. "כל הערוץ הזה היה פחות גלוי למצרים, מחשש שהם ייעלבו מכך שהדירו אותם, ולכן זה הפך לערוץ אישי שטיפח נתניהו", מספר אחד מאנשי צוות השב"כ שהיה מעורב בהכנת השיחות. "עבור שני הצדדים, חמאס וישראל, המתווך שימש צינור עוקף שאפשר דיבור ישיר ובלתי אמצעי ביניהם".

"לפעמים", מסביר מקור פלסטיני שהיה בסוד המגעים, "הנציג של סינואר, חבר הלשכה המדינית, היה לוקח בעצמו את הטלפון, עובר על כל הכללים של 'משא ומתן עקיף', ומעלה רעיונות בשפה האנגלית ובעברית עם נציגי השב"כ". מהצד היה מתערב לעיתים גם "עיני פחם", כשהוא מדגיש בעברית לדוברים הישראלים מהעבר השני של הקו את רצינות כוונותיו של סינואר, שאיתו נהג להיפגש כמעט מדי שבוע.

השיחות עסקו תחילה בהסרה הדרגתית של הסגר על עזה ובהגדלת המעבר של מטעני מזון וחומרי גלם דרך המעברים. עלה גם רעיון חדש של הקמת אזורי סחר בגבול ישראל ובגבול מצרים, שיציעו אלפי מקומות עבודה למובטלי עזה. למצרים היה אינטרס ישיר בהורדת הלחץ בתוך עזה.

המצרים היו אפילו מוכנים לאפשר "מעבר בטוח" לתושבי הרצועה בדרכם לשדה התעופה בשארם א־שייח' — מה שייתן להם פתח לעולם החופשי. הועלתה גם ההצעה לספק גז טבעי לרצועת עזה משדה הגז הטבעי גאזה־מארין (Gaza Marine), שהתגלה בשנת 2000 מול חופי עזה. "G-4-G" כונתה ההצעה, Gas for Gaza.

בקיץ 2023 כבר הייתה הבנה שכל העניינים הכלכליים נפתרו, ונשאר רק הסעיף הרגיש של שחרור השבויים הישראלים גולדין, שאול, מנגיסטו והישאם א־סייד. סינואר דרש תמורתם 500 אסירי חמאס, ואחר כך הסכים לרדת ל־250. בראש הרשימה כיכב, כמו תמיד, חבר ילדותו של סינואר, חסן סלאמה מח'אן יונס, שנדון ל־46 מאסרי עולם בשל חלקו בתכנון שורה של פיגועי תופת בישראל. ביום ששוחרר סינואר בעסקת שליט, הוא הבטיח לחברו שידאג לשחררו בהקדם.

אחרי משא ומתן קשוח ירד חמאס גם מהדרישה לשחרור 250 אסירים תמורת הארבעה, והסכים לשחרור 50 אסירים בלבד. בשב"כ נטו להסכים לשחרור 30 אסירים, מתוכם 20 אסירי עולם. גם הפעם, כמו בכל הפעמים הקודמות, הטילה ישראל וטו מוחלט על שחרור סלאמה. בלחץ המתווכים, הוסר בסופו של דבר שמו מהרשימות, וחמאס הסכים להגיש, בתמורה להחזרת ארבעת החטופים הישראלים, רשימת אסירים שהוגדרה "נוחה לעיכול".

האווירה הייתה כה אופטימית, עד ש"עיני פחם" נהג לדווח שוב ושוב, שההסכם עם ישראל קרוב מאי־פעם, וששני הצדדים רואים בהצעות "אפשרויות בנות ביצוע". "הוא היה יוצא בכל פעם נלהב ומדווח לחברים 'הנה זה קורה'", מספר אחד מאנשי החמאס שהיו מעורבים ביוזמות ההסדרה המדינית החדשה. היה כבר בצוות הישראלי מי ששקל אם הגיע הרגע לעדכן את ארבע משפחות בני הערובה על ההסכם המתקרב.

"בסוף אוגוסט 23 הייתה נכונות בישראל, על דעת נתניהו, לשחרר שלושים אסירים, כולל עשרים אסירי עולם ששב"כ יבחר", מספר מקור ביטחוני שהיה מעורב בהכנת השיחות, "כדי לשחרר אסירים, בעיקר האסירים השפוטים למאסרי עולם, כל מה שנדרש זה הסכמה של 'ועדת שרים לענייני שו"ן' (שבויים ונעדרים).

"אלא שנתניהו דחה שוב ושוב את כינוס הוועדה, אולי כדי לא להגיע להחלטה שמשמעותה סוג של הסכם עם החמאס, ואולי מחשש מתגובת שותפיו הקיצוניים בממשלתו החדשה. לנציגי השב"כ, שניהלו את הערוץ מול חמאס, הוא נהג לומר שהוא חושש מדליפת הסיפור לתקשורת, וככה זה נתקע שבוע אחרי שבוע". כשסינואר התחיל לגלות סימנים של אי־נחת מאי־ההתקדמות, ניסו ראזי חמד ו"עיני פחם" להרגיע אותו שהסיבה לדחייה היא שנתניהו טרוד כל כולו במהומה הגדולה, שהתחוללה באותה עת בישראל.


הפיכה ומחאה

החל מאמצע העשור הקודם, הלך נתניהו והסתבך בפרשיות של שימוש לא חוקי בכוחו, בסמכויותיו ובמשאבי המדינה. כאשר חקירותיו הבשילו לכתב אישום נגדו, מערכת המשפט כולה הפכה מבחינתו לאויב מר. הסתבכותו עם החוק והעוינות המוצהרת, שהתפתחה אצלו כלפי המערכות המרכזיות במדינה, לא הוסיפו לפופולריות של נתניהו בקרב קהלים הולכים וגדלים, וביוני 2021 הוא הורד מהשלטון.

אחרי שנה וחצי בלבד באופוזיציה, הצליח נתניהו להפיל את "ממשלת השינוי", וחזר לשלטון, כועס ונחוש מתמיד. צרוב בטראומה של קטיעת 12 שנות כהונתו הרצופות כראש ממשלה, טרח נתניהו על הקמתה של הממשלה החדשה, כמי שבונה יעד מבוצר. היא הורכבה, רובה ככולה, מנאמנים הסרים למרותו וממפלגות דתיות, חרדיות ולאומניות מאוד, שנתניהו הצליח לרקום זו לזו בקפדנות, כך שאף מנדט לא ייפול על הרצפה.

הצעד הראשון שנקטה ממשלתו, חמישה ימים בלבד אחרי תחילת כהונתה, היה הכרזה על "רפורמה משפטית". כל רכיבי השיטה הדמוקרטית — כמו איזונים ובלמים תוך הפרדת רשויות — נזרקו בזה אחר זה לצד הדרך וכל תורת הדמוקרטיה הועמדה על רגל אחת: הרוב קובע, בכול! התגובה הציבורית הייתה מיידית, חסרת תקדים בעוצמתה, וחילקה את המדינה לשני מחנות שהתעמתו על דמותה.

מול קריאת תומכי הממשלה: "העם דורש רפורמה משפטית!" קם המחנה הליברלי ויצא בהפגנות ענק נגד ההפיכה המשטרית. במשך קרוב ל־40 שבועות ברציפות, מדי שבת, יצאו מאות אלפי אזרחים עם דגלים להפגנות ברחבי הארץ, כשהמוקד המרכזי היה צומת קפלן בתל אביב; הוכרזו שביתות שסחפו את כל המשק והגיעו עד שיתוק המדינה; התגובה הדרמטית והמדאיגה ביותר הגיעה מתוך צה"ל. אלפי קצינים ולוחמים במילואים, הודיעו כי יפסיקו להתנדב לשירות מילואים, אם החקיקה האנטי־דמוקרטית תעבור באופן חד־צדדי.

הסדקים שנפערו בחברה הישראלית היו כה עמוקים, שפחות משבועיים אחרי הקמת הממשלה, בינואר 2023, כבר התכנסה ברצועת עזה המועצה הצבאית המצומצמת של בכירי גדודי אל־קסאם בראשות יחיא סינואר, כדי לדון במצב שנוצר. בסיכום הישיבה גובשה המסקנה כי הממשלה החדשה בישראל טובה לחמאס, שכן "התשתית המדינית והתשתית בשטח אשר יוקמו מצד הממשלה הציונית הזו", כפי שניסח זאת סינואר, "תסייע לנו ללכת על 'אל־משרוע אל־כביר'" ("הפרויקט הגדול", הכינוי של חמאס למתקפה)3.

"ממש עם הצהרתו הראשונה של שר המשפטים, אני עוד לא יודע אפילו על מה מדובר, ואני רואה דרך העיניים של הצד האדום (האויב) שמשהו עמוק משתנה באופן שבו הם מסתכלים עלינו", יספר לימים תא"ל עמית סער, ראש חטיבת המחקר דאז של אגף מודיעין, "אני מתחיל לראות בצד השני דברים שלא ראיתי אף פעם. אני רואה אצלם בשיח הפנימי, בין שהוא בביירות ובין שבעזה או בטהרן, שהם קולטים פגיעה בלכידות הישראלית. הם מתחילים לשאול את עצמם האם יכול להיות שישראל חווה באמת איזו חולשה מסוג חדש. זה הדבר שהכי הפחיד אותי".4

מפקדי הצבא הבכירים, שניסו לשקף לדרג המדיני את הפגיעה החמורה בלכידות היחידתית, לדווח על היחלשות יכולת ההרתעה בכל הגזרות ועל ההידרדרות במצבה האזורי של ישראל, נתפסו כמי שמשתפים פעולה עם המחאה נגד הרפורמה. כשנשאל ראש הממשלה בערוץ החצר 14 על הערכת אמ"ן ש"מדברת על כך שהסכנה למלחמה גוברת", הגיב בחצי חיוך מבטל: "אני חושב שיש הפרזה בזה... אבל... אנחנו תמיד נערכים לאפשרות הזאת".

עם או בלי קשר, בשנת 2023 פרצה אינתיפאדת טרור אלימה בשטחים. זו הייתה שנת הטרור הקטלנית ביותר מאז סוף האינתיפאדה השנייה ב־2005. מינואר ועד אוקטובר נרצחו בפיגועים 38 אנשים ונפצעו 113. בתגובה, בחרה הממשלה הלאומנית והדתית לכבות את השריפה בדלק. מאות מתנחלים בשטחי יהודה ושומרון, מגובים בתמיכה לא מוסתרת של יושבי שולחן הממשלה, הגיבו בפוגרומים על פיגועים והדליקו עימותים עם פלסטינים בחברון, בפאתי ג'נין ובכפרים הסמוכים.

כשהאוויר רווי אבק שרפה, עלה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לביקור אדנותי בהר הבית. הוא זרק עוד גפרור בוער לעננת אדי הדלק, כשהכריז בקול גדול: "אנחנו צריכים לחזור ולהראות את המשילות שלנו כאן".

כעבור שנה ימצאו כוחות הביטחון בבונקר ששימש את יחיא סינואר בעזה, איגרת אישית מיוחדת, שכתבו בבוקר 7 באוקטובר שלושת ראשי חמאס — סינואר, מוחמד דף, וסגנו, מרוואן עיסא — למנהיג חיזבאללה חסן נסראללה ולסעיד איזאדי, מפקד הגיס הפלסטיני של משמרות המהפכה. באיגרת, שנועדה לדחוק בהם להצטרף למערכה, מסבירים השלושה את הסיבות להחלטתם לצאת לפשיטה על ישראל:

"לא חמקו מכם פשעי הכיבוש במהלך התקופה האחרונה בג'נין, שכם וחברון והרג מאות מבני עמנו, פלישה לערים ולכפרים, הרס בתים על ראשי בעליהם, מעצרים והתקפות... הם (הישראלים) כבר לא מסתירים את כוונותיהם להרוס את אל־אקצא ולבנות את בית המקדש... כאשר כוחותיו פולשים למסגד אל־אקצא המבורך… מתנפלים עם אלות, קתות האקדחים וכדורי גומי על ראשי השוהים במסגד (לצורכי פולחן)".


אזהרה אחרונה לנתניהו

בתחילת ספטמבר ניתק לפתע סינואר כל מגע עם הצוות שעסק בנושא ההסדרה והחזרת בני הערובה. מקור בחמאס מסביר שסינואר איבד סבלנות לקצב של הישראלים, שעדיין המתינו לאישור הסכם חילופי השבויים על ידי ועדת השרים לענייני שו"ן. "לסינואר ולנו היה ברור שנתניהו לא רוצה להתקדם להסדר איתנו, היה לנו ברור שהוא לא מוכן לזוז", מספר המקור. "כולנו הבנו שהפיצוץ הוא רק עניין של זמן. אי אפשר היה להמשיך יותר. לעזה לא היה אופק כלכלי".

"הוא פשוט נעלם לנו מהרדאר, התאדה", מספר בכיר השב"כ א'. לבכיר יש פרשנות שונה להתנהלות של סינואר. הוא אינו שולל לחלוטין את האפשרות שההתנהלות של מנהיג חמאס, לרבות המשא ומתן שניהל עם ישראל על הסדרה, היו גם הם חלק מתרגיל הונאה מתוחכם, שהגה בקפידה. "לעולם לא נדע", אומר בכיר השב"כ, "אם הוא היה רציני בנוגע להסדרה".

גם את הצעד הבא שינקוט סינואר, לפי המקור, אפשר לפרש בשני אופנים. ייתכן שגם כאן רצה רק לבדוק את מידת היערכותה של ישראל למלחמה: רגע לפני שנפל הפור, בספטמבר 2023, קבע סינואר פגישה בארבע עיניים עם "עיני פחם". "תגיד לישראלים שאם הם לא מתקדמים", הודיע לו נחרצות, "אני מכין להם הפתעה אדירה". וכאן הוא זרק לראשונה את מילת המפתח, שהייתה אמורה להדליק את הנורות האדומות בישראל: "תגיד להם שיצפו ל'זִלְזָאל' (רעידת אדמה)".

"עיני פחם" יצא נרעש מהשיחה. הוא החליט להיוועץ בחבר קרוב, פלסטיני שהיגר לפני שנים מרצועת עזה לאבו דאבי, והפך שם ליועץ קרוב של האמיר מוחמד בן זאיד (MBZ).

"הוא היה נסער", מספר היועץ, "היה לו ברור שסינואר מאיים ללכת למבצע כל כך נרחב, שעלול להשפיע על פני כל המזרח התיכון. מצד אחד, הוא חשש, מסיבות מובנות, לדווח ישירות לשב"כ. מצד שני, הוא חשש עוד יותר שאם לא יעדכן את השב"כ, הישראלים עלולים להאשים אותו בשיתוף פעולה עם סינואר. הוא ממש חשש לחייו. לכן, החליט להעביר את המסר לאמיר מוחמד בן זאיד. אני יעצתי לו לעדכן גם את המצרים דרך חבר של שנינו, פלסטיני שהיגר מעזה לקהיר אחרי הפיכת החמאס, והיום מקורב לשלטון המצרי".

אמיר אבו דאבי, מוחמד בן זאיד (MBZ), נחשב לאחד המנהיגים החזקים והמתוחכמים בעולם הערבי. הוא בעל השפעה רבה בקרב המדינות המוסלמיות הסוניות ובעל מערך קשרים בין־לאומי, אבל לעולם יעדיף לפעול בשקט. "מה המשמעות של הדברים?" שאל בן זאיד את היועץ שהעביר לו את המסר על האזהרה של סינואר.

"אם הוא אומר 'זִלְזָאל', הוא מתכוון למלחמה", ענה היועץ.

"אתה בטוח?" שאל האמיר.

"לא, לא בטוח. זאת הפרשנות שלי וזה האופן שבו הבין 'עיני פחם' את הדברים", השיב היועץ.

האמיר הרהר, התלבט ופסק: "אם אנחנו לא בטוחים, אל תעביר בינתיים שום אזהרה לישראלים. בוא נבדוק את הדברים לעומק עד שנהיה בטוחים". האמיר היה מוטרד מהאפשרות שבתוך המתיחות הקיימת באזור, עצם האזהרה על כוונות חמאס לפתוח במלחמה עלולה להצית את האש, אולי מכת מנע של ישראל.

כדי להבין קצת יותר עד כמה רציני האיום של סינואר, התבקש "עיני פחם" על ידי האמיר לקיים פגישה נוספת עם יחיא סינואר בעזה. הפגישה התקיימה באמצע חודש ספטמבר 2023.

"נו", שאל סינואר, "העברת את המסר לישראלים?"

"לא", השיב המתווך.

סינואר לקח נשימה עמוקה ובשקט צונן אמר לו: "תעביר להם שאני מכין להם הפתעה מארץ ההפתעות. מבצע אימתני. משהו חריג". ושוב חזר וגלגל על לשונו את המילה "זִלְזָאל" — רעידת אדמה. "תעביר בבקשה לישראלים את הדברים שאני אומר מילה במילה", דרש.

כבר מעזה התקשר "עיני פחם" ליועצו של האמיר כדי לדווח על שיחת האזהרה המעודכנת עם יחיא סינואר. "ביקשתי ממנו לדעת את כל הפרטים, כולל שפת הגוף של סינואר, טון הדיבור המדויק שלו והקונטקסט שבו נאמרו הדברים, בעיקר האזהרה 'זִלְזָאל'", משחזר היועץ, "הצעתי לו שניפגש בקהיר בארבע עיניים, כדי שאבין בדיוק על מה מדובר, לפני שהופכים את העולם. בסוף הפגישה בקהיר הבנתי, שגם אני וגם 'עיני פחם' לא טעינו בהבנת המסר: סינואר מתכוון לצאת למלחמה".

היועץ טס בחזרה מקהיר לאמירויות כדי לעדכן את האמיר בן זאיד על רשמיו מהשיחה עם "עיני פחם". "צריך להעביר לישראלים, לדרגים הגבוהים ביותר שם, את המסר של סינואר בהקדם", פסק האמיר. ואכן, ב־15 בספטמבר, העבירו "עיני פחם" ויועצו של אמיר אבו דאבי את ההתרעה גם לשב"כ הישראלי. ראש השב״כ, רונן בר, ביקש שיחת טלפון מיידית עם ראש הממשלה, שיחה שאורגנה על ידי מזכירו הצבאי של נתניהו, אבי גיל. בשיחה עדכן בר את נתניהו במסר של איומי סינואר על "רעידת אדמה״, והוחלט לקיים דיון ביטחוני של כל המערכת הביטחונית הרלוונטית.

הדיון התקיים ב־17 בספטמבר, והשתתפו בו שר הביטחון יואב גלנט, נציגי צה"ל ואמ"ן. בתום הדיון הוחלט לקיים דיון נוסף באותו הרכב אצל ראש הממשלה, דיון שאליו הוזמנו גם נציגי המוסד ומל"ל. בדיון עם נתניהו העריך השב"כ, על בסיס הצלבה עם חומרי מודיעין אחרים, שייתכן שהכוונה של סינואר היא לשים את ידו על החטופה הישראלית בעיראק, אליזבט צורקוב.

בר הדגיש שזו הערכה ראשונית, ושעדיין צריך להתייחס לאזהרה ("להביא לרעידת אדמה" — "זִלְזָאל") ברצינות, מפני שהיא מלמדת על היעדר הרתעה מצידנו ועל כך ש״אנחנו בווקטור של עימות״. בר המליץ על ״כיבוי בפיצוץ״ בעזה, שם הקוד של שב"כ למתקפת מנע, ולפחות על "מאמצי הגנה חזקים" בגבולות, בעזה ובאיו"ש. הדיון הסתיים, אך בסופו לא התקבלו החלטות.

בהיעדר תגובה מצד ישראל, החליט אמיר אבו דאבי, MBZ, בשבוע האחרון של ספטמבר שאין ברירה, אלא להעביר את האזהרה ישירות לראש הממשלה, בנימין נתניהו. השיחה בין האמיר לבין ראש ממשלת ישראל נמשכה כ־45 דקות. במשרדו של האמיר נכח גם היועץ, שהעביר אליו את המידע הראשוני על כוונותיו של חמאס.

"האמיר לא השתמש במילה 'זִלְזָאל' אבל הסביר במדויק שסינואר מדבר על אירוע עצום ומתכונן למלחמה בטווח הזמן המיידי", מספר היועץ, "הוא אמר לנתניהו שמוטב שישראל תהיה מוכנה להפתעה, ובמקביל המליץ לו לנסות למצוא פתרון כלכלי לרצועה, כדי למנוע הסלמה. אירוע מלחמתי גדול, הוא רמז לנתניהו, ייצור 'מעמסה' גם על הסכמי אברהם. כשהשיחה הסתיימה אחרי 45 דקות, קיווה האמיר שהעביר את המסר באופן ברור ושנתניהו ינקוט פעולה". בהמשך יספר האמיר על ההתרעה מסינואר ועל השיחה עם נתניהו גם לראש הסי־איי־אֵי, ויליאם (ביל) בארנס.

בשב"כ לא ידעו דבר על אותה שיחה טלפונית שהגיעה לנתניהו מאמיר אבו דאבי. גם הרמטכ"ל לא עודכן. "אם היינו יודעים על השיחה הזאת, זה היה נותן אולי משקל רב יותר למסר שהגיע אלינו מסינואר, ואולי גם מתחבר לפרישה הפתאומית שלו מהשיחות על ההסדרה", אומר בכיר השב"כ א', "ייתכן שהיינו עושים אחד ועוד אחד ומגיעים למסקנה אחרת לגמרי, כזו שהייתה משנה את כל תמונת ההיערכות שלנו".

ב־8 באוקטובר, יום למחרת המתקפה הגדולה, יתברר שמידע דומה הגיע גם לנשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, שהעביר אותו ללשכת נתניהו, באמצעות שר המודיעין המצרי, גנרל עבאס כאמל.

"התקשר אליי מקור בממשל המצרי שעובד איתי שנים ומעולם לא הטעה אותי", מספרת העיתונאית סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות", "הוא סיפר לי שעשרה ימים לפני המתקפה אמר עבאס כאמל לנתניהו שהמצב הולך להתפוצץ בקרוב מכיוון עזה, שעומד לקרות שם משהו מאוד חזק, מאוד אלים. הוא השתמש בביטוי 'משהו אימתני'. ואז נתניהו אמר לו: 'בעזה אנחנו בתמונה, אנחנו שולטים, הבעיה שלנו זה עם הגדה המערבית, ולשם אנחנו גם מפנים כוחות'. המקור סיפר שכאמל 'נדהם מהאדישות' שבה נתקל".

"כשאתה תקרא את מילותינו אלה, יֵצאו אלפי לוחמי ג'יהאד של גדודי אל־קסאם לתקוף מטרות של הכיבוש הציוני הפושע, ויפציצו מוצבים של האויב, את ריכוזיו (יישוביו), שדות התעופה שלו וצמתים שלו באזור הדרום בפלסטין הכבושה", יודיעו סינואר, דף ועיסא, באיגרת שישלחו כעבור תשעה ימים, בבוקר 7 באוקטובר, לשותפיהם השיעים, ראשי חיזבאללה בלבנון, "הם יפרצו את גדר ההפרדה כדי להתעמת ולהילחם נגד כוחות הכיבוש ולהשתלט על עמדות צבאיות ואזרחיות באזור ולשבות כמויות של חיילי הכיבוש".