חדש על המדף: ספר מתח

 

עלה על המדף ספר מתח חדש בהוצאת מטר: 

עוד ניחוש, מאת צ'רלי דונלי, הוא הספר הרביעי של הסופר שמתורגם לעברית. מי שכבר קרא את ספריו בעבר יודע בדיוק למה לצפות, אבל לטובת מי שזהו המפגש הראשון שלהם עם הסופר כמה מילים על אופי הספר, כי תקציר העלילה מופיע על גב הכריכה (ומובא פה) ואין טעם להוסיף עליו כדי לא לעשות סופיילר:

"לפני עשר שנים נעלמה קאלי ג'ונס – הנערה שכל העיירה הכירה ואהבה – במהלך מסיבת קיץ על שפת האגם. נערכו חיפושים נרחבים, כותרות ראשיות זעקו, אך התקווה הלכה ודעכה וגופתה מעולם לא נמצאה. התיק נסגר והאמת נקברה יחד איתו.

איתן הול, הבלש שנכשל בפענוח הפרשה לא הצליח להשאיר את המקרה מאחור. רגשות האשם אילצו אותו לעזוב את המשטרה אבל ביום השנה העשירי להיעלמותה של קאלי הוא נקרא לשוב לחקירה אחת אחרונה.

כדי למצוא תשובות, איתן פונה אל האדם האחרון שהיה רוצה להזדקק לו: פרנסיס ברנרד, רוצח סדרתי אכזרי המרצה מאסר עולם. מאחורי סורגי הכלא, ברנרד עדיין יודע כיצד לשלוט באנשים, לטוות מניפולציות ולהפוך כל שיחה למשחק קטלני. וגם כשהוא כלוא, זרועותיו מגיעות הרבה מעבר לכותלי הכלא.

כי בחוץ מחכה אישה אחת, שמאמינה שפרנסיס הוא אהבת חייה. והיא מוכנה לעשות הכול – לשקר, להרוג ואפילו למות – כדי לשחרר אותו.

ככל שהחקירה מתקדמת, איתן מגלה שהאמת מסוכנת יותר מכל מה שדמיין. בעיירה שבה כולם בטוחים שהם יודעים מה קרה באותו לילה, מתברר שכל אחד מסתיר משהו – ושיש מי שיעשה הכול כדי שהסוד יישאר קבור".

דונלי עוסק בנשים שנעלמות, בחיפוש אחריהן, ברוצחים ובפער שיש בין מה שאנשים רואים על פני השטח ומאמינים שהם יודעים למציאות עצמה. הספר הנוכחי, כמו ספריו הקומדים, עוסק בניסיון לאתר נערה שנעלמה, גם שנים לאחר שהתייאשו מהאפשרות למצוא אותה.

כמו בספריו האחרים, הסופר טווה פיתולי עלילה שמקשים על הקוראים להסיק את המסקנה האמיתית, זו שהסופר מגיש להם בסיום העלילה ומתירה את התעלומה. ספרי המתח של דונלי לא מיועדים למי שאינם חובבים פורנוגרפיה של אלימות, משום שהוא מבקש לשקף את הדברים כפי שהם, גם כשלא תמיד נעים לקוראים לחוות אותם. אבל חובבי ספרות מתח, וכזו שלא קל לחשוף את האמיתות שהיא מסתירה, בהחלט עומדים להינות מספר מתח קולח ומרתק.

להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר:

קיץ 2015

צ'ריוויו, ויסקונסין

כשהוא פתח את הכפתור של הג'ינס שלה, היא ידעה שהיא עומדת לאבד את בתוליה.

ריח האפטרשייב שלו היה חזק יותר ממה שזכרה. היא כבר הריחה אותו פעם, למשל בפעם הראשונה שהם התנשקו במכונית שלו. אבל הערב, בדירה שלו, כשהוא שוכב מעליה ושפתיו על צווארה, הריח שיכר את חושיה. היא הרגישה מודעות מוגברת לכל תחושה ולכל רגש וניסתה להרגיע את עצמה על ידי שאיפת הניחוח שלו לתוכה. היא לא חששה מאיבוד הבתולים. היא היתה מאוהבת ורצתה את זה מאוד. הלחץ נבע מחוסר ניסיון, והיא דאגה שמא היא לא יודעת איך סקס אמור להיות ותעשה את זה לא נכון.

היא הרגישה את ידו נכנסת לתוך התחתונים שלה. תחושותיה התעצמו כשהוא הוריד אותם בעדינות. היא הרימה את האגן ופתאום היתה עירומה על מיטתו. מעולם לא היתה עירומה עם אף גבר לפני כן. זה קורה. זה אמיתי. והיא היתה מאושרת כמו שלא היתה כל חייה.

הוא הצמיד את האגן שלו אליה וחדר לתוכה. היא שאפה בחדות מההלם. אבל הכאב התגמד על ידי מחשבה שעלתה פתאום. עלה בדעתה כשחיבקה את כתפיו שהיא אמורה ללחוש את שמו באוזנו. אבל היא לא היתה מסוגלת. ככוכבת נבחרת הכדורעף של התיכון, היא קראה לו רק המאמן, ולקרוא לו כך עכשיו נראה לה ממש לא מתאים ואפילו יותר מביך. אז היא רק עצמה את עיניה והלכה על גניחה שקטה כשהוא חדר עמוק יותר לתוכה.

חלק ראשון

לחזור מהפרישה

1

מדיסון, ויסקונסין

יום חמישי, 22 במאי, 2025

איתן הול היה הסטודנט המבוגר ביותר במחזור שלו בלימודי הרפואה. הוא היה בן שלושים ושש כשנכנס למעבדת האנטומיה הרפואית בשנתו הראשונה ללימודים. כעת היה מומחה לרפואה דחופה בן ארבעים וחמש. אף שעדיין לא צבר את שנות הניסיון הרבות שרופאים אחרים בגילו כבר מתהדרים בהן, איתן היה מיומן מאוד. הוא סיים את לימודיו כמצטיין המחזור שלו והיה יכול לפנות לכל התמחות שירצה. הוא בחר ברפואה דחופה משום שמקצועו הקודם חישל אותו לכאוס, ועם השנים אווירת בית המשוגעים נצרבה בו.

בעבר היה סוכן מיוחד במחלקה לחקירות פליליות של ויסקונסין, אחראי על חקירת פשעים נגד ילדים. תקופה מסוימת היה מספק מאוד לשלוח לכלא את החלאות הלא אנושיות שביצעו זוועות כאלה. אבל היה מחיר לעבודה כזאת. הוא ראה יותר מדי אלימות שהופנתה נגד הפגיעים ביותר בחברה האנושית. עם כל "ניצחון" במקצועו הקודם עדיין נשארו ילד שמת, משפחה מתאבלת, פושע שקיבל שלוש ארוחות ביום ומיטה חמה עם כרית בלילה. בעשר שנות עבודתו באגף החקירות הפליליות, הוא איבד את האמון במין האנושי. הוא נסחף כל כך עמוק עד שהחל לאבד קשר עם הקיום האנושי. זה היה מדרון חלקלק של עשר שנים שבהן נלכד בסחרור מסוכן והיה חייב להיחלץ ממנו לפני שהריק יבלע אותו כליל. הוא החליט ששינוי קריירה הכרחי כדי לשמור על שפיותו, ולכן הודיע על התפטרותו ונרשם ללימודי רפואה.

כעת, כרופא בחדר המיון, הוא זכה לעזור למטופלים שלו לפני שמתו. זה היה שינוי מרענן, ודבר שהיה נחוץ מאוד לחיים שלו. לראשונה זה שנים רבות, איתן הול היה אדם מאושר.

הוא הסיט הצדה את הווילון של מיטה 3 ומצא את המטופל שלו יושב בכיסא ליד המיטה. זה היה חריג. בדרך כלל המטופלים שכבו על המיטה כשהוא נכנס לחדר. היה מוזר גם שהמטופל לא לבש חלוק בית חולים. הגבר, בן שלושים ושמונה לפי הגיליון הרפואי, ישב על הכיסא לבוש בחולצת טריקו, מכנסיים קצרים וכפכפי אצבע. בשילוב עם שערו הבלונדיני הארוך שכמעט הגיע לכתפיו, הוא היה יכול להיות בתמונת שער של מגזין גלישה. איתן חייך.

"אני ד"ר הול."

"היי, דוק. כריסטיאן מלון."

"אתה המטופל?"

"כן. פשוט גדול עלי כל הקטע של הפיג'מה והמיטה. כלומר, אלא אם כן קרה לי משהו ממש טרגי. אם כן אז זה בסדר. אבל אחרת, זה פשוט גוזל ממני את הכבוד העצמי שלי וגורם לי להרגיש חרא."

"אפשר להבין," איתן אמר והקיש על מקלדת המחשב כדי לפתוח את התיק של האיש. "יש לך כאבים בבטן?"

"היו. כבר לא. תקשיב, אני לא רוצה לבזבז לך את הזמן. היה לי כאב איום בגב, אז הגעתי לכאן הבוקר. האחות אמרה לי שזה אבנים בכליות. היא אמרה שהרופא אמר לתת לי משככי כאבים, נתנה לי זריקת מורפיום ושלחה אותי לסי־טי, אבל רגע לפני שהיא נתנה לי את המורפיום, הכאב נעלם. מעשר לאפס תוך כמה שניות. היא התעקשה לתת לי את המורפיום בכל זאת, ואמרה שהכאב עבר רק כי מצאתי תנוחה נוחה. אבל הכאבים לא חזרו מאז."

איתן העלה את הסריקה וראה שלמטופל שלו יש אבן בכליה שיושבת בתוך שלפוחית השתן, עדות לכך שהיא כבר עשתה את המסע הכואב בשופכן.

"כן, רואה? היא עברה לשלפוחית," האיש אמר.

"אתה רופא?" איתן שאל.

"לא, סתם הייטקיסט מקליפורניה."

"קליפורניה? מה אתה עושה במדיסון?"

"ברחתי מעמק הסיליקון ועכשיו אני גר כאן."

"ברוך הבא למערב התיכון. אני מניח שזאת לא אבן הכליה הראשונה שלך."

"לא. היו לי עוד שתיים. כואב בטירוף עד שזה מגיע לשלפוחית, ואז אני משתין אותה החוצה כמה ימים אחר כך. ניסיתי להסביר לאחות, אבל היא הזריקה לי מורפיום בכל זאת. אני חייב להודות שההיי די מדהים."

איתן חייך. כריסטיאן מלון, בן השלושים ושמונה שהיגר מעמק הסיליקון, נשמע פתאום כמו מישהו מקליפורניה.

"נהגת בעצמך לחדר המיון הבוקר?"

"כן, אדוני."

איתן הקיש על המקלדת והזין הערות לתיק הרפואי. "אני לא יכול לתת לך לנהוג אחרי שקיבלת מורפיום. נצטרך להשאיר אותך כאן לכמה שעות לפני שאוכל לשחרר אותך."

"אני אזמין אובר."

"רק אם אני רואה אותך נכנס לרכב בעיניים שלי. אחרת בית החולים בסכנת תביעה כי שחררנו אותך כשאתה תחת השפעת חומר נרקוטי."

"די נו, דוק. אני מרגיש בסדר גמור."

"ככה זה עם מורפיום. אתה בסדר עד שאתה לא, ופתאום אתה מסטול לגמרי."

"אתה יכול לחרוג מהנהלים רק הפעם? אני כבר כאן שלוש שעות."

איתן הציץ בשעונו.

"אתה המטופל האחרון במשמרת שלי. מה דעתך שאני אזמין אותך לקפה? אם עדיין תרגיש מסוחרר, אני אסיע אותך הביתה בעצמי."

"סגור, דוק. העיקר שאני אוכל לעוף מכאן כבר."

2

צ'ריוויו, ויסקונסין

יום חמישי, 22 במאי, 2025

הם ויתרו על הקפה של קפטריית בית החולים ועברו דרך סטארבקס. שניהם הזמינו קפה שחור גדול. בחזרה לכביש, איתן העיר על בחירת הקפה של כריסטיאן.

"לא וניל דל קלוריות על חלב סויה למהגר מקליפורניה?"

כריסטיאן חייך. "קפה שחור כל היום אצלי."

"כל היום?"

"זה הדבר היחיד שאני שותה."

"אם אתה רוצה להימנע מעוד אבנים בכליות, הייתי מציע להוסיף קצת מים לתפריט."

"אקח זאת לתשומת לבי." כריסטיאן הצביע. "קח ימינה שם."

איתן סובב את ההגה של הג'יפ רנגלר לכביש שהתפתל בין העצים במקביל לקו המים, עד שכעבור קילומטר וחצי יצא לשפת אגם אוֹקוֹבּוֹג'י.

"שם אני גר." כריסטיאן הצביע.

איתן השקיף מעבר לאגם וראה בית ענק על החוף. אור הבוקר השתקף בחלונות הגדולים בצד האחורי של הבית. מדרגות לולייניות ירדו משני צדי המרפסת האחורית וחצו את הדשא המוריק אל רצועת החוף המלאכותית שהמשיכה עד המים.

איתן כבר ראה את הבית הזה. כולם ראו. הוא היה הבית הגדול ביותר סביב האגם.

"זה הבית שלך?"

"כן, אדוני." כריסטיאן הצביע לחלון בצד שלו. "תעשה סיבוב מצפון, יותר קל להיכנס דרך הכניסה האחורית."

איתן היסס לרגע, אבל סובב את ההגה והקיף את האגם. כעבור עשר דקות נכנס בשער האחורי של הבית של כריסטיאן וחנה בחוץ. הוא ספר חמש דלתות בחניה המקורה.

"אתה מרגיש בסדר?" איתן שאל.

"לצערי כן. ההיי שלי כמעט עבר לגמרי. בוא תיכנס ותסיים את הקפה. אני אראה לך את הבית."

איתן נכנס בעקבות כריסטיאן בדלת כפולה ענקית והניד את ראשו על גודלו של הבית. עיצוב הפנים היה שילוב של חדשנות עם ויסקונסין המיוערת.

"נשב מאחור," כריסטיאן אמר.

איתן עבר בתוך הבית ושם לב לטאבלטים על הקירות שאפשרו שליטה בכל דבר, מהטמפרטורה ועד למוזיקה, במגע אצבעותיו של כריסטיאן. אורות נדלקו כשהם עברו, אבל הוא לא ראה את כריסטיאן נוגע בשום מתג. החלק האחורי של הבית היה קיר חלונות מרצפה עד תקרה עם נוף מרהיב של האגם.

"זה די מדהים."

"אתה צריך לראות את זה כשיורד שלג. הפעם היחידה שאני אוהב שלג היא כשאני יושב בחדר הזה וכל החלונות מלאים בפתיתים נופלים."

כריסטיאן פתח דלת זכוכית גבוהה ויצא לפטיו. איתן יצא איתו והשניים התיישבו ליד שולחן.

"החום השנה כמעט בלתי נסבל," כריסטיאן אמר.

"הצפי הוא שזה רק יחמיר," איתן אמר.

"מילא החום, זה עוד בסדר. אבל הלחות הורגת אותי."

"אז איך הייטקיסט מקליפורניה מגיע לוויסקונסין?" איתן אמר. "אתה חייב לספר לי את הסיפור הזה."

כריסטיאן שתה לגימה מהקפה והשקיף אל אגם אוקובוג'י. כמה סירות מפרש ניווטו בזוויות שונות עם רוח הבוקר שמילאה את המפרשים בנדיבות. סירת מרוץ גררה גולש.

"הקמתי חברה לאחסון ולשיתוף קבצים. זה התחיל בעיקר כקבצים, אבל התרחב בהמשך לתמונות וסרטונים ובעצם כל דבר שאתה רוצה לאחסן בצורה מאובטחת בענן, לשתף עם משתמשים אחרים ולקבל אליו גישה מכל המכשירים שלך."

איתן צמצם את עיניו. "כמו קראם קֶייס?"

"לא כמו."

"קראם קייס זאת החברה שלך?"

"היתה.‏ מכרתי אותה."

איתן הנהן לאט והרים את גבותיו. "קראתי על זה בשנה שעברה. היא נמכרה ב —"

כריסטיאן הנהן. "במיליארדים."

אחרי שתיקה קצרה, כריסטיאן הוסיף תיקון קטן.

"הרבה מיליארדים."

"וואו. וכל הדבר הזה היה בבעלותך?"

"לא, רק חמישים ואחד אחוזים. כתבתי את הקוד בחדר שלי במעונות, בקולג'. החברה אז היתה רק השותף שלי לחדר ואני. הוא עדיין שם. אבל אני לא יכולתי לסבול את זה יותר. כל אחד חושב שהוא רוצה להיות סופר־עשיר, אבל יש רף עושר שלא הרבה אנשים מכירים. שאחרי שאתה מגיע אליו, במיוחד אם זה בחברה שהונפקה בבורסה, אתה מתחיל לאבד חופש במקום ליהנות מיותר חופש. נמאס לי מחנונים מעצבנים מאוניברסיטאות יוקרה שאומרים לי מה לעשות עם הכסף שלי ועם החברה שלי. כל המצב הזה שחק אותי ושאב ממני את כל התשוקה שהיתה לי לעבודה. אז מכרתי את החלק שלי ועפתי מעמק הסיליקון."

"ונחתָּ ב... צ'ריוויו, ויסקונסין? איך זה קרה?"

"דרך שיקגו, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי."

איתן הנהן. החיים שלו עברו מסלול דומה, רק בלי המיליארדים. גם לו היתה פעם עבודה שאהב, וגם הוא איבד את התשוקה אליה.

"נראה שאתה מסתדר מצוין," איתן אמר. "גם בחיים, וגם אחרי שהאחות הזריקה לך מורפיום. אם תרצה שננתח את האבן כשתפלוט אותה, אנחנו יכולים. נגיד לך ממה היא עשויה, כדי שתוכל לשנות את התזונה שלך בהתאם ולנסות למנוע את האבן הבאה."

"כן, נראה לי שאני פשוט אתן לה להיסחף לים אחרי שהיא תצא מהגוף שלי. אבל תודה."

"תוסיף קצת מים לשגרה היומית שלך. תסמוך עלי, זה יעזור."

"הבנתי. תודה על הטרמפ, דוק."

"בכיף."

"אתה חוזר לבית החולים?"

"לא. אני יוצא מהעיר. יש לי כמה ימי חופש לסוף השבוע הארוך."

"נסיעה בטוחה. וכשתחזור, תקפוץ לביקור איזה יום. אני לא מכיר הרבה אנשים בעיר עדיין, והבית הגדול הזה מבריח את כולם."

איתן חייך. "אולי באמת."

3

מדיסון, ויסקונסין

יום חמישי, 22 במאי, 2025

האיש צלע במסדרונות בית החולים. הרגל השמוטה היתה תופעה חדשה שהידרדרה במהירות. למרות אזהרת הרופא שתסמינים כאלה עומדים להופיע, ההידרדרות עדיין הפתיעה. לא היו כאבים, רק סירובה של רגלו הימנית לציית למה שמוחו אמר לה לעשות. אז הוא צלע ונעזר בכל הבא ליד כדי לשמור על שיווי משקל. בדלת שפתח כדי להיכנס לחדר המיון. באלונקה על גלגלים במסדרון. ובסוף, כשכמעט הגיע לעמדת האחיות, במוניטור מדדים של מטופל שהוא נאחז במוט שלו ברגע האחרון כשהיה בטוח שהוא עומד ליפול.

"מצטער," אמר למטופל ששכב במיטה והמתין למישהו שייקח אותו משם.

הוא הגיע לעמדת האחיות והניח את שתי ידיו על הדלפק.

"נרשמת בקבלה?" האחות שאלה.

"אמרו לי פשוט להגיע לכאן."

"לא. הם צריכים לקחת ממך פרטים של הביטוח ולהכניס אותך לתור."

הוא לא הופתע מאי־ההבנה. הוא באמת נראה כמו כל מטופל אחר עם פציעת רגל שנכנס לחדר המיון.

"אני לא מטופל."

הוא הושיט יד לכיס החזה של הבלייזר והציג את התג.

"סוכן מיוחד פיט קריימר מהמחלקה לחקירות פליליות של ויסקונסין. אני מחפש את איתן הול."

האחות היססה לרגע.

"גבוה, חתיך. בן ארבעים ומשהו. מתאמן. בכושר בקטע מעצבן."

"אני יודעת מי זה ד"ר הול."

"אה, מצוין. הוא נמצא?"

האחות הקלידה משהו ועצרה לקרוא את המסך.

"המשמרת של ד"ר הול הסתיימה הבוקר בשבע."

"הוא סיים לעבוד בשבע בבוקר?"

"כן. הוא היה במשמרות לילה כל השבוע. מאחת־עשרה עד שבע."

"אז הוא יחזור לכאן הלילה באחת־עשרה?"

"לא. עכשיו הוא בחופש כמה ימים. חופשת חג. ממוריאל דיי."

"מתי הוא חוזר?"

האחות היססה ופיט ראה את החשד על פניה.

"אל תדאגי. הרופא הטוב לא הסתבך עם החוק. אנחנו חברים מפעם והוא חייב לי טובה."

פיט החזיר את התג לכיס.

האחות חייכה באי־רצון. היא בדקה שוב את סידור העבודה במחשב. "ד"ר הול יחזור ביום רביעי הבא. עשרים ושמונה בחודש."

"תודה. שיהיה סוף שבוע נעים."

פיט קריימר יצא בצליעה מחדר המיון. הוא יחזור בשבוע הבא.