‏הצגת רשומות עם תוויות מסנג'ר שאנון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסנג'ר שאנון. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 באוגוסט 2021

שומרת הערים האבודות - לודסטאר / שאנון מסנג'ר

 


סופרים מתבגרים, גיבורים מתבגרים וגם הילדים שקוראים את הספרים שכתבו הסופרים על הגיבורים מתבגרים בעצמם. נדמה שמחברת סדרת הספרים 'שומרת הערים האבודות' מודעת לנושא או שאולי כדרכו של הטבע התובנות שבאו לה מכתיבתה הקודמת מבשילות לכדי יצירות שהולכות ונעשות מורכבות יותר ככל שהעילה מתקדמת.

'לודסטאר' הוא החלק החמישי בסדרת ספרי 'שומרת הערים האבודות' במרכזה סופי, ילדת אלפים שגדלה בקרב בני האדם כדי להגן עליה ומגלה רגע לפני הבגרות שהיא בעצם אלפית. המעבר שלה מעולם בני האדם לעולם האלפי לא קל בעבורה. זה מתחיל מהעובדה שהאלפים קיימים, לצד ענקים ומינים שונים ומשונים כולל חדי קרן, שעל חלקם אפילו לא קראה באגדות. ממשיך בכך שהחיים שלהם מתנהלים אחרת ממה שבני אדם מספרים עליהם בסיפורים שלהם, אבל גולת הכותרת היא היותה של סופי תוצר של הנדסה גנטית אלפית שיצר מסדר סודי שנקרא 'הברבור השחור', והיא נועדה להציל את העם האלפי.

היא נכנסת ישירות למה שניתן לכנות חטיבת ביניים ואלפים, כמו בני אדם, עסוקים בחששות ודאגות בגילאים הללו. לסופי נוסף גם הלחץ הנובע מן העובדה שהאלפים כולם יודעים מי היא ושהיא אינה ילידה אלפית רגילה. לא כולם אוהבים את 'הברבור השחור', מעטים יודעים מה מהותו ומעטים עוד פחות מכירים את 'הנסתרים' גוף מורד אחר שרוצה ללכוד את סופי כדי להשתמש בו לצרכיו שלו.

בהדרגה (לאורך הספרים הקודמים בסדרה) סופי לומדת להכיר את התרבות האלפית ואת עצמה, להתרגל לחיים כאלפית ולמצוא את מקומה בחברת בני גילה ובחברת האלפים בכלל. היותה פיתוח של הנדסה גנטית מקנה לה יכולות על, מספר יכולות על מה שאין לאף אלף אחר, ומספר יכולות נדירות שמושכות תשומת לב. בניגוד למתבגרים אחרים, גם אחרי שהיא מצליחה להשתלב בקרב בני גילה, למצוא לה חברים טובים ולהשתלב במשפחה המאמצת שלה, היא עדין צריכה להתמודד עם המשקל הרב שיש על הכתפיים שלה ולפעמים לפעול (כמו ילדים ומתבגרם רבים) באומץ הגובל בסכנת נפשות, אבל מביא תוצאות.

הספר הנוכחי חושף את הפוליטיקה של העולם בו מתקיימים האלפי, חלק מדמויות 'הברבור השחור' נחשפות, כל כוחותיה של סופי חייבים לבוא לידי ביטוי כדי שתוכל לעשות בהם שימוש בהמשך חייה, וגם עולמם של 'הנסתרים' נחשף לעיניה ולעיני הקוראים שהופתעו לגלות מי הם חלק מחבריו בסיום הספר הקודם בסדרה. 559 עמי מתארים בספר הנוכחי שלב נוסף בהתפתחותה של סופי כאלפית ומתירים את מארג הערפול הכבד שכיסה את עולם המנהיגים האלפים השונים. לצד היכרות עם העולם הפוליטי של היצורים הנוספים ששוכנים לצד האלפים בעולמם נדמה שהסופרת מייעדת את כתיבתה מכאן והלאה לקוראים שהחלו את דרכם עמה עם קריאת הספר הראשון ועכשיו בוגרים יותר ב-4 שנים (לפחות) ומחפשים בספרות שלהם תכנים מורכבים יותר.

אנחנו נהנו מאוד (בני כל הגילאים) מספרות פנטזיה נשית מובהקת, מרתקת שפשוט כיף לקרוא. מומלץ בחום לתלמידים בחטיבות הביניים ובתיכון (וגם להורים שלהם שנהנים מספרות פנטסיה מהנה). איזה כיף לדעת שיש עוד 3 ספרים (וחצי) בסדרה. חוץ מזה, שמענו שיש גם כוונה ליצרו סרט מן הספר הראשון בסדרה, אבל זה עדין בשלב ממש ממש מוקדם.


שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר     מאת: שאנון מסנג'ר     מאנגלית: גליה אלוני-דגן     כנפיים הוצאה לאור בשיתוף עם הוצאת כתר     2021     560 עמ'- כולל על המחברת


הקדמה


זה מה שהם רוצים.

המילים התערבלו בראשה של סופי. היא דהרה במעלה גרם המדרגות הלולייני, ספרה את צעדיה וניסתה לנחש באיזו דלת לבחור.

הראשונה הייתה נעולה.

השנייה נפתחה אל חשיכה מוחלטת.

השלישית חשפה דרך שזהרה באור הבֶּיילפָיֵיר הכחול והמסתורי שהפיצו פמוטי הקיר.

הרצפה רעדה כשדרכה עליה בהיסוס, וקורי אבק שהשתלשלו מהתקרה גרמו לגירוי בגרונה והקשו עליה לנשום.

היא הלכה בעקבות הלהבות.

האולמות התפתלו שוב ושוב — מבוך זהיר, שתוכנן כדי לבלבל. לבלוע. להפריד.

עם כל צעד גברו התנודות. הן היו קלות, אך לא היה אפשר להתעלם מהן.

הן גם היו רחוקות מדי.

איש מלבדה לא היה יכול להרגיש את האדוות, שהלכו וגאו במהירות כמו גלים.

הם היו שקועים מדי בחגיגה שלהם.

מרוכזים מדי בניצחון הדמיוני שלהם.

בוטחים מדי.

עיוורים מדי.

ועכשיו מאוחר מדי.

האדמה רעדה חזק יותר, וסדקים ראשונים נִבְעו באבנים.

זה מה שהם רוצים.

  


1

 "סיוט לאבטח כאן!" רטן סנדור. ידו האפורה הענקית אחזה אחיזה איתנה בחרבו השחורה העצומה.

באוזני סופי, קולו הצייצני התאים לעכבר מדַבֵּר יותר מאשר לשומר ראש קטלני.

כמה ילדי פלא חלפו על פניהם בריצה, וסנדור קירב את סופי אליו כשהקבוצה המצחקקת קפצה כדי לפוצץ בועות מלאות ממתקים, שריחפו באוויר ליד עצי הבדולח המנצנצים. סביבם התרוצצו ילדים בחצר הפנימית המכוסה קונפֵטי, לבושים בתלבושת האחידה בגוני זהב וענבר של תלמידי רמה שלוש. בשכמיות מתנופפות הם תפסו באוויר חטיפים ובקבוקים של מיץ לַאשבֵּרי ותחבו מתנות בעטיפות נוצצות לתוך מצנפות החשיבה הלבנות, שהשתלשלו מכל ארונית וארונית.

חגיגות מחצית שנת הלימודים היו למסורת בפוקספייר — וכלל לא בישרו אסון כלשהו, כפי שראה סנדור בעיני רוחו. ועם זאת, סופי הבינה את דאגתו.

כל אחד מההורים ששוטטו בין האולמות המקושטים בדגלונים...

כל פנים שלא זיהתה...

כל אחד מהם יכול להיות מורד.

נָבָל.

האויב.

סופי מרטה ריס — הרגל עצבני שלה ששב במלוא עוצמתו — וסנדור התבונן בה. "הכול יהיה בסדר," הבטיח, ותחב את שערה הבלונדיני מאחורי אוזנה בעדינות מופלאה יחסית ללוחם גובלין בגובה שני מטרים.

הוקל לה מאוד שסנדור היה שוב איתה — בעיקר לאחר שכמעט אבד לה בעת הקרב בהר אוורסט. וסנדור כבר לא היה הגובלין היחיד בפוקספייר. לכל אחד מששת האגפים בבניין הראשי הוקצה צוות אבטחה משלו, ושתי חוליות נוספות שמרו על השטחים המקיפים אותו.

המועצה הוסיפה גם אמצעי אבטחה בכל רחבי הערים האבודות.

לא הייתה לה ברירה.

הענקים עדיין איימו במלחמה.

ובשלושת השבועות מאז חזרו סופי וחבריה מהמחבוא של חברי הברבור השחור, שרפו הנסתרים את השער הראשי של חוות המקלט וגם פרצו למשרדי הרישום באטלנטיס.

סופי יכלה לנחש מה קיוו המורדים להשיג בשמורת בעלי החיים הסודית של האֶלפים. נראה שהם לא ידעו שהיא שכנעה את המועצה להוציא לחופשי את האליקורנים יקרי הערך. אך ההתקפה על משרדי הרישום נותרה בגדר תעלומה. חברי המועצה ניהלו רישום ותיעוד מדוקדק על אודות כל אֶלף שנולד אי פעם, ואיש לא הסכים לומר לה אם מסמכים כלשהם שונו או נגנבו.

בועה התנפצה מעל ראשה של סופי, וסנדור תפס את קופסת הפראטלס שריחפה בתוכה.

"אם את מתכוונת לאכול את הסוכריות, אני צריך לבדוק אותן קודם," אמר לה.

אפו הרחב והשטוח של סנדור לא איתר רעל כלשהו בממתק, אך הוא התעקש לבדוק את הסיכה לפני שייתן לה את הקופסה. כל קופסה של פראטלס הכילה סיכה מיוחדת לאספנים, ובעבר השתמש בהן הברבור השחור כדי להעביר לסופי הודעות.

הוא שלף מהקופסה את שקיק הקטיפה הזעיר וסופי שמה לב שהיא אוחזת בחוזקה בשרשרת התרופות לאלרגיה שלה. סיכת המונלארק הכסופה שקאלה נתנה לה עדיין הייתה תלויה על השרשרת — תזכורת לחברה שאיבדה וסמל לתפקיד שהיה עליה להבין כיצד למלא אותו.

"זה נראה בסדר," אמר סנדור והושיט לה את סיכת הבּוּבּרי הקטנה, ציפור שחורה ומוזרה עם נוצות זנב צהובות ובוהקות. "אני לא מאמין שיש לזה משמעות כלשהי."

גם סופי לא חשבה כך. בייחוד מאחר שארגון הברבור השחור שמר על שתיקה מטרידה.

שום הודעות. שום רמזים. שום תשובות במהלך הפגישות הקצרות שלהם.

נראה שהם עסקו ב"התארגנות מחדש". וזה נמשך לנצח.

לפחות המועצה עשתה משהו: היא הקימה צוותי סיור של גובלינים וניסתה לארגן פסגת שלום עם הענקים. חברי הברבור השחור צריכים לפחות...

למעשה, סופי לא ידעה מה עליהם לעשות.

הבעיה הייתה שחברהּ הצטרף לשורות האויב.

"הנה את!" אמר קול מוכר מאחוריה. "כבר חשבתי שעזבת אותנו."

הקול העמוק וחיתוך הדיבור החד היו קלים לזיהוי. ועדיין, סופי קיוותה לראות מאחוריה נער אחר.

פיץ נראה חמוד כתמיד בתלבושת האחידה האדומה של רמה חמש, אבל חיוכו המושלם לא ניכר בעיני הטורקיז, סימן ההיכר שלו. הגילויים האחרונים היו מכה אדירה עבור כל חבריה, אבל פיץ הגיב להם קשה מכולם.

גם אחיו וגם חברו הטוב ביותר — שניהם עזבו והצטרפו אל הנסתרים.

בגידתו של אַלְוואר עוררה את חשדנותו של פיץ בכל דבר, בכל זיכרון אפילו.

ובגידתו של קיף?

עליו פיץ לא הסכים לדבר בכלל.

ממילא לא היו לסופי הזדמנויות רבות להעלות את הנושא. רק קומץ אנשים ידעו את האמת. השאר האמינו לשקר המתוחכם של הברבור השחור, וחשבו שקיף רק הזדקק לזמן כדי להתאבל על היעלמותה של אימו. אפילו למועצה לא היה שמץ של מושג, וסופי קיוותה שזה יישאר כך. ככל שכולם ידעו פחות, כך יהיה לקיף קל יותר לחזור הביתה.

אם יחזור הביתה.

"את בסדר?" שאל פיץ, והיא הבינה ששכחה לומר לו שלום. "אני מקווה שאת לא מודאגת בגלל המבחנים. אין סיכוי שלא עברת."

"אני לא יודעת..."

הזיכרון הצילומי שלה אכן עזר לה, אך לאחרונה התקשתה להתרכז בשיעורים. למעשה, היא כמעט לא הקדישה מחשבה לבחינות אמצע השנה. היא לא הייתה הנערה שהייתה שנה קודם לכן, זו שחשבה שנשירה מפוקספייר תהיה הדבר הנורא ביותר. מאז כבר נחטפה, נחשבה למתה, גורשה מהערים האבודות ועזרה לעצור את המגפה שאיימה להרוג את כל אוכלוסיית הגנומים. היא אפילו התגנבה לבירת הענקים ועזרה להשמיד חלקים גדולים ממנה, וזו הייתה הסיבה לכך שהמועצה התקשתה בניהול משא ומתן על אמנה חדשה בין האלפים לענקים.

"תירגעי," אמר פיץ כשראשה הסתחרר מסיוטים ובהם ענקים שפניהם מיובלות נראו מתפרעים ברחובות הנוצצים של ערי האלפים. "אנחנו אמורים לחגוג."

העליצות שלו נשמעה מאולצת. אבל היא ידעה שפיץ עושה כמיטב יכולתו.

כך הם פועלים עכשיו.

מנסים.

מחכים.

מקווים.

"תן לי רק לקחת את מצנפת החשיבה שלי," אמרה ופנתה לעבר הארונית שלה. בעת בחינות אמצע השנה הם נדרשו לחבוש את הכובע המוארך והשמוט שנועד להגביל את הטלפתים ולשמור על טוהר הבחינות, אף שדבר לא היה יכול לחסום את יכולותיה המשופרות של סופי. אך לאחר הבחינות הפכו המצנפות לשקי מתנות, וכולם מילאו אותן בממתקים ובהפתעות קטנות.

"אצטרך לבדוק את המתנות שלך לפני שתפתחי אותן," הזהיר סנדור ועזר לסופי להרים את המצנפת הגדושה.

"מושלם," אמר פיץ. "בזמן שיבדוק, תוכלי לפתוח את המתנה שלי."

הוא שלף קופסה קטנה מכיס שכמייתו והגיש אותה לסופי. נייר העטיפה הבוהק כפנינה נוקד בנצנצים בצבע טורקיז. סביב המתנה כרך סרט משי, גם הוא בצבע טורקיז, קשור בקשר פרפר, והיא תהתה אם ניחש שזה הצבע האהוב עליה.

היא ממש קיוותה שהוא לא מסוגל לנחש מדוע...

"אני מקווה שהשנה הצלחתי יותר," אמר פיץ. "ביאנה טענה שהחִידָעֵט היה כישלון מוחלט."

העט לכתיבת חידות שהוא נתן לה בפעם הקודמת אכן אכזב אותה, אבל...

"אני בטוחה שאוהב את זה," הבטיחה לו סופי. "חוץ מזה, המתנה שלי משעממת."

סנדור קבע שמסוכן מדי לצאת למסע קניות באטלנטיס, ולכן היא בילתה את היום הקודם באפיית מתנות לחבריה.

סופי הושיטה לפיץ קופסת פח עגולה וכסופה והוא הסיר את המכסה מייד.

"נימוֹחיות?" שאל וחייך, חיוך אמיתי ראשון זה ימים.

העוגיות העטופות בנייר כסוף היו כמו שידוך מושלם בין בראוני וקאפקייק, שהוליד מין תינוקות פאדג' וחמאה שהפתעה מתוקה שקועה במרכזם. אימה המאמצת של סופי, אֵדָלֵיין, לימדה אותה את המתכון ועזרה לה להמציא שילובים של שני טעמים.

"איך ידעת שאני מעדיף שוקולד ומנטה?" שאל פיץ, קילף את עטיפת הכסף וזלל את העוגייה כולה בנגיסה אחת.

"לא ידעתי," הודתה סופי. "לו ידעתי, לא היית מקבל את העוגיות בטעם טופי וחמאה."

"גם אלה נראות מדהימות," אמר, וקימט את מצחו מול המתנה שנתן לה. "את לא מתכוונת לפתוח אותה?"

"לא כדאי שאחכה עד שניפגש עם כולם?"

"לא. עדיף שנהיה רק שנינו."

הוא אמר זאת כך שליבה החסיר פעימה, אף על פי שידעה שלפיץ לא היו מחשבות כאלה. היא קרעה בזהירות את הנייר המבהיק ובראשה סרקה בזריזות תריסר אפשרויות שונות. ועם זאת, עדיין לא הייתה מוכנה לקראת מה שמצאה שם.

"טבעות?"

"אלו טבעות אגודלים," הסביר פיץ. "זה פריט קוגנאטי."

לא היה ברור לה מה בין תכשיטי אגודלים ובין הקשר הטלפתי הנדיר שלהם, אבל היא שמה לב שפיץ עונד טבעות זהות. על כל טבעת הוטבעו ראשי תיבות במתכת שהעלתה ירוקת. סא"פ — סופי אליזבת פוסטר — על הטבעת הימנית, ופא"ו על הטבעת השמאלית.

"פיצְרוֹי אֶיוְורי וָאקֵר."

"שמך המלא הוא פיצרוי?" שאלה.

"כן. אין לי מושג מה ההורים שלי חשבו להם כשבחרו בו. אבל שימי לב: נסי לפתוח את המחשבות שלך אליי, ואז תעשי ככה."

הוא הפנה מעלה את כפות ידיו וחיכה שתעשה כמוהו.

מייד כשעשתה כך התחממו הטבעות והצמידו את ידיה לידיו בבת אחת, כמו מגנטים.

"הן עשויות מרוּמינֵל," אמר פיץ, "חומר שמגיב לאנרגיה נפשית. הוא לא משנה דבר, אלא יכול להראות לנו מתי המוחות שלנו מחוברים. וחשבתי שזה יעזור לנו להתרכז ו..." הוא השתתק. "את לא אוהבת אותן."

"ברור שאוהבת!"

למעשה, הן מצאו חן בעיניה קצת יותר מדי.

היא פשוט ניסתה לא להסגיר את זה.

ילדים רבים בהו בהם.

והתלחששו.

וצחקקו.

פיץ סובב את כפות ידיו וניתק את קשר הטבעות. "הייתי צריך לבחור בשרשרת שביאנה הראתה לי. אבל יש לך כל כך הרבה שרשראות — והאחרונה שקיבלת..."

הוא לא סיים את המשפט.

כדי לסיים אותו הוא היה צריך להזכיר את קיף.

"אני שמחה שנתת לי את אלה פי אלף ויותר!" אמרה והצביעה על ראשי התיבות פא"ו.

פיץ זיכה אותה בחיוך נוסף והסיט את שערו הכהה ממצחו. "בואי, אני בטוח שלדקס ולביאנה נמאס לחכות לנו."

"לאן נעלמה גְריזֵל?" שאל סנדור כשפנו ללכת. "היא אמורה להישאר לצידך."

"אני ממש כאן," נשמע קול נשי צרוד, וגובלינית אפורה וגמישה בסרבל שחור צמוד כאילו נוצקה ובקעה מתוך הצללים. שומרת הראש של פיץ הייתה גבוהה כמו סנדור אבל רזה ממנו בהרבה — ועל החיסרון בממדי הגוף פיצתה בחן רב וביכולת להתגנב בחשאי.

"בחיי," אמרה וטפחה על אפו של סנדור. "כמעט קל מדי לחמוק ממך."

"כל אחד יכול להסתתר בתוהו ובוהו הזה," הפטיר סנדור בכעס. "ועכשיו זה לא הזמן למשחקים!"

"תמיד יש זמן למשחקים." גריזל נופפה בזנב הסוס הארוך שלה באופן שנראה כמעט... פלרטטני, אולי?

סנדור הבחין בכך גם הוא, כנראה, כי עורו האפור האדים. הוא כחכח בגרונו ופנה אל סופי. "לא היינו בדרך לקפטריה?"

היא הנהנה והלכה בעקבות פיץ אל מבוך האולמות. קירות הבדולח הצבעוניים נצצו באור השמש של שעות אחר הצהריים. הקפטריה הייתה בקומה השנייה של פירמידת הזכוכית בת חמש הקומות של הקמפוס, שניצבה במרכז החצר, מוקפת בניין בצורת פרסה.

סופי המשיכה ללכת ותהתה כמה זמן יחלוף עד שדקס יבחין בטבעות החדשות שלה. התשובה הייתה: שלוש שניות, ועוד שנייה חלפה עד שהבחין בטבעות התואמות על אגודליו של פיץ.

עיניו הכחולות־סגלגלות הביטו בהן במבט בוחן, אך הוא שמר על נימה עליזה ואמר, "אני מניח שהשנה כולנו נותנים טבעות במתנה."

ביאנה הושיטה את ידה כדי להראות לסופי טבעת שנראתה מוכּרת, כנראה משום שעל אצבעה של סופי הייתה גרסה פחות נוצצת, קצת יותר עקומה, ובהחלט פחות ורודה.

"הכנתי אחת כזו גם בשבילך," אמר דקס לפיץ. "היא נמצאת בתוך מצנפת החשיבה שלך. ויש לי טבעות גם עבור טאם ולין, שאתן להם כשניפגש שוב. כך יהיו לכולנו כפתורי מצוקה. והוספתי נַתָבים חזקים יותר, כך שאוכל להתביית על האות גם אם לא תלחצו על האבן שלכם. רק למקרה שמשהו מוזר יקרה."

"הטריקים הטכנופתיים שלך אינם נחוצים," אמר לו סנדור והצביע על קבוצת שומרי הראש שלהם, ארבעה גובלינים בסך הכול.

"בכל זאת טוב שיש תוכנית גיבוי, נכון?" אמרה ביאנה והתפעלה מהטבעת שלה מזווית אחרת. האבן הוורודה תאמה לצללית הנוצצת שבה איפרה את עיני הטורקיז שלה, וגם לשפתון שמשחה על שפתיה, שדמוּ ללב. ביאנה הזכירה לסופי את הבובות שהוריה האנושיים ניסו לשכנע אותה לשחק בהן כשהייתה ילדה — יפות ואופנתיות מכדי להיות אמיתיות.

"שוב תודה," אמרה ביאנה לדקס. "לא אוריד אותה אף פעם!"

לחייו של דקס הסמיקו בגוון זהה לזה של שערו הבלונדיני־אדמדם.

סופי חייכה. היא שמחה לראות שבין דקס לביאנה שוררת אווירה טובה — בייחוד אחרי כל השנים שבהן דקס הסתייג מבני משפחת ואקר. הוא נהג לכנות את פיץ "נער הזהב" וטען שהמשפחה המפורסמת היא סנובית ומושלמת מדי.

איש כבר לא חשב כך.

למעשה, מצנפות החשיבה של פיץ ושל ביאנה נראו ריקות יותר מכפי שהיו בשנה שעברה. הוריהם החליטו לא לתת לארגון הברבור השחור לחפות על היעלמותו של אלוואר כפי שחיפה על קיף. אלוואר שיקר במשך יותר מעשור, השתמש במעמד האצולה שלו כדי לרגל אחר אביו ואחר חברי המועצה ועזר לחטוף את סופי ודקס. הוא לא היה ראוי לכך שיַגנו עליו, גם אם המיט על משפחתו חרפה שלא הייתה ראויה לה.

שתיקה מביכה השתררה סביב השולחן וסופי ניסתה לא להביט בכיסאות הריקים. כאילו לא די בכך שקיף היה חסר, גם ג'נסי בחר לשבת עם חבריו הוותיקים. הוא התיידד איתם מחדש בחודשים שסופי וחבריה גרו אצל הברבור השחור, ונראה שלא רצה לחזור אליהם, כאילו חשש שינטשו אותו שוב. גם מארלה התחמקה מהם, אף שלא ישבה בשולחנה של סטינה הקס, כפי שסופי הייתה מצפה שֶיקרה. מארלה ישבה לבדה בפינה הרחוקה ביותר, ואילו סטינה ישבה עם מָרוּקָה, חברתה הטובה לשעבר של ביאנה.

סטינה קלטה את סופי מתבוננת בה ולא חייכה אליה חזרה — אבל גם לא שלחה אליה את המבט הנוקב הקבוע שלה. נראה שזה היה שיא החביבות מבחינתה של סטינה, מפני שאבא שלה עבד כעת עם הברבור השחור.

"הנה," אמר דקס והניח קופסה לבנה בידיה של סופי. "הכנתי את זה בשבילך. וסליחה שלא עטפתי. רֶקס ובֶּקס השתמשו בכל הסרטים כדי לקשור את לֶקס לנברשת."

שלושת אחיו הצעירים של דקס היו פרחחים ידועים לשמצה. סופי הייתה די בטוחה שהצעקות הקולניות ביותר מצידה השני של הקפטריה הגיעו מהשולחן שלהם. והיא ציפתה לפתוח את הקופסה ולמצוא בתוכה עוד חפץ "מדוקסס". אבל המתנה שלו הזכירה לה שהוא גם אלכימאי מדהים.

"הכנת לי בושם פָּנָאקֵס?" היא שאלה, ניערה את בקבוק הבדולח השברירי והתבוננה בעלי הכותרת הוורודים־סגולים־כחולים שהסתחררו בתוך הנוזל המנצנץ.

היא סובבה ופתחה את הפקק, עצמה את עיניה ושאפה את הניחוח העשיר והמתוק. הריח החזיר אותה כהרף עין לכרי המרעה של הייבנפילד, שם עמדה מתחת לענפיו המתנועעים של העץ של קאלה. עצי הפנאקס צמחו רק כאשר גנום הקריב את חייו ועבר לִחיות בגלגולו הסופי כעץ. קאלה עשתה זאת למען בני עמה, כדי שהתפרחת המרפאת שלה תשים קץ למגפה הקטלנית שהפיצו הענקים.

"אני בטוח שאת מריחה אותם כל הזמן," אמר דקס, "אבל אני יודע כמה את מתגעגעת אליה. בכל פעם שתשתמשי בבושם, משהו ממנה ילווה אותך לכל מקום."

קולה של סופי בגד בה, ולכן רק אחזה בדקס וחיבקה אותו חזק ככל האפשר — אולי למשך זמן רב מדי. כששחררה אותו מאחיזתה, היה דקס אדום יותר מהתלבושת האחידה של פיץ.

דלתות הקפטריה נפתחו בפראות ושמו קץ למבוכה.

אף על פי שקודם לכן הייתה סופי רגועה, כפות ידיה נעשו לחות מזיעה כשחיפשה את גריידי ואדליין בין המוני ההורים. היא זיהתה תחילה את שערו הבלונדיני הפרוע של גריידי, וברגע שעיניו הכחולות והבהירות נתקלו במבטה פשט חיוך גדול על פניו.

"עברת בהצטיינות," צעקו הוא ואדליין, וסופי חצתה את החדר בריצה עד אליהם.

היא השליכה את זרועותיה סביב שני הוריה. "אפילו בבלשנות?"

זה היה, ללא ספק, המקצוע הבעייתי ביותר שלה. בהיותה פוליגלוטית, היא הבינה שפות באופן טבעי, אבל אחרי התכסיס של קיף היא סירבה לתרגל חיקוי קולות. נוסף על כך, יחסיה עם המנטורית שלה היו... מורכבים. ליידי קאדנס חשה קרבה מיוחדת לענקים, ולגמרי לא הייתה מרוצה מכך שסופי סייעה להצפת עיר הבירה שלהם.



"זה היה הציון הנמוך ביותר שלך," הודתה אדליין וסילקה מעיניה קווצת שיער מתולתלת בגון הענבר. "אבל עדיין עברת יפה."

"והציון הגבוה ביותר שלך היה בגרימה," הוסיף גריידי. "חבר המועצה בְּרונטֶה אמר שהשקעת מאוד בשיעורים. למעשה, הוא אמר שהגעת עכשיו לרמת האימונים המתקדמת ביותר שלו."

"וזה רע?" שאלה סופי, שלא החמיצה את מראה הגבה המורמת שלו. היא לא אהבה לגרום כאב, אבל היכולת הזו הצילה את חייה. והאימונים סיפקו לה לפחות משהו שהייתה יכולה לעשות כדי להתכונן לפעם הבאה שתעמוד מול הנסתרים. "אני רק רוצה לוודא שאוכל להגן על עצמי. אני יודעת שסנדור איתי. אבל זה לא שאי אפשר לנצח אותו. זה לא חכם להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר?"

"אכן כן," הסכים גריידי. "אבל אני גם חושב שאת ואני צריכים לשוחח אחר כך. בסדר?"

סופי הסתפקה בחצי הנהון. הדבר האחרון שרצתה היה לשמוע הרצאה נוספת בנוסח "כוח רב כרוך באחריות רבה". אבל היא הייתה די בטוחה שלא תוכל להימנע מכך.

"אתם רוצים ללכת?" שאלה, בידיעה שהוריה אינם חובבי התקהלויות. לפני שעברה להתגורר איתם, גריידי ואדליין התבודדו במשך שש־עשרה שנה והתאבלו על מותה של בתם היחידה. ג'ולי נספתה בשריפה, ולאחרונה התגלה שזו הוצתה בידי ארוסה, בראנט, שהיה פירוקינטיקאי בסתר וממנהיגי הנסתרים.

"אנחנו בסדר," הבטיח גריידי ולחץ את ידה של סופי. "ואנחנו לא יכולים ללכת עד שיושב הראש ליטוֹ יישא את נאום הסיום שלו."

הוא אמר את השם כל כך בקלות, מבלי לטעות כפי שסופי נטתה לעשות. עכשיו, כשהיא ידעה את זהותו הסודית, תמיד רצתה לקרוא לו מר פורקל.

סופי סרקה את החדר בחיפוש אחר חבריה ומצאה אותם מחייכים וחוגגים. אפילו אולדן ודלה, הוריהם של פיץ וביאנה, נראו מאושרים מכפי שראתה אותם זה שבועות. היא הייתה בדרכה לומר להם שלום כשהאורות התעמעמו ופניו של יושב הראש ליטו הוקרנו על קירות הזכוכית.

"אתם הילדים הצטיינתם בבחינות המחצית שלכם!" הוא פתח את נאומו בשתי המילים החביבות עליו.

סופי בחנה את שערו הכהה והחלקלק ואת תווי פניו החדים אין־ספור פעמים, אך עדיין לא הצליחה לראות מאחוריהם את פרצופו הנפוח והמקומט של מנהיג הברבור השחור. אבל היא ראתה במו עיניה כיצד נמוגה תחפושת הקמטוטיות של מר פורקל.

"אני מבין שבדרך כלל זה הרגע שאתם משוחררים לחופשה בת שישה שבועות," המשיך יושב הראש ליטו, "אך עקב האירועים האחרונים בחרה המועצה לפעול קצת אחרת. לא אכנס לפרטים נוספים; המועצה תשלח אליכם מגילות רשמיות לאחר סוף השבוע. אבל רציתי לומר זאת כעת, כדי שתהיו מוכנים. בינתיים תיהנו מהמשך החגיגה. וזכרו, אם אתם פתוחים לרעיונות חדשים, שינוי יכול להיות חוויה עוצמתית ומעוררת השראה."

לחשושי תרעומת התעצמו לכדי שאגות, ודמותו הבזיקה משם והותירה את כולם לדון במשמעות דבריו.

"יש לך מושג למה הוא התכוון?" שאל גריידי את סופי.

לא היה לה מושג, וזה תסכל אותה עוד יותר. אחרי כל הוויכוחים שניהלה עם הברבור השחור, כל הפצרותיה האין־סופיות שישַתפו אותה ויסמכו עליה, הם עדיין התעקשו לשמור מרחק.

"נראה שכולם הולכים הביתה," אמר גריידי, וכשסופי עמדה להחזיר את מצנפת החשיבה שלה לארונית הוא הציע שייקח איתו את המתנות שקיבלה.

הרחבה הפנימית הייתה ריקה כשהגיעה לשם — רק היא וסנדור וכמה בועות ממתקים נשכחות. היא הניחה את המצנפת על המדף האמצעי בארונית ועמדה ללכת משם, ואז הבחינה במעטפה לבנה שנשאה סמל שחור מעוקל ומוכר מונחת על המדף העליון.

"סוף־סוף," לחשה, ותלשה את הנייר ממש במרכז סמל הברבור.

בפנים היא מצאה פתק ובו הודעה קצרה — ומתנה.

היא כרכה את השרשרת הארוכה סביב צווארה ולא טרחה לבדוק את צורת צוואר הברבור של התליון, או את פיסת הזכוכית העגולה שהוטבעה במרכזו. הברבור השחור נתן לה חד־משקף כזה כשנשבעה אמונים למסדר שלו, והיא שמחה לקבל תליון חלופי במקום זה שבראנט השמיד.

"מה כתוב בפתק?" שאל סנדור, והזכיר לה שאסור לה לחמוק בלעדיו למשימות חשאיות.

היא הושיטה לו את ההודעה, שהייתה ישירה יותר מהרמזים הרגילים של הברבור השחור:


משרד המנהל.

עכשיו.

בואי לבדך.



"זה לא מוצא חן בעיניי," מלמל סנדור.

"זה אף פעם לא מוצא חן בעיניך."

הוא עקב אחריה בדרכה חזרה לפירמידת הזכוכית בלי לומר דבר. סופי צעדה בעיניים מושפלות וחשה הקלה כשהגיעה לקודקוד הפירמידה בלי להיתקל בחבריה. אילו ידעו על הפתק, הם היו מתעקשים להצטרף אליה.

"את יכולה להיכנס, מיס פוסטר," קרא קולו העמוק של יושב הראש ליטו מבעד לדלת הכבדה עוד לפני שסופי הספיקה לדפוק. "אבל הייתי רוצה שסנדור יעמוד על המשמר בחוץ. בשום אופן אין לצותת לשיחה הזו."

האנחה של סנדור נשמעה כמו נהמה. "אני אהיה ממש כאן בחוץ, ואם תזנקי בלעדיי יהיו לכך השלכות."

"סגרי את הדלת מאחורייך," אמר לה יושב הראש ליטו כשנכנסה, ומילותיו הדהדו ברחבי משרד הזכוכית.

אור השמש של שעות אחר הצהריים חדר מבעד לחלונות והפך את החדר המשולש למואר ומסנוור. קירות הזכוכית המשופעים שובצו לסירוגין במראות, שרידים מהתקופה שאלינה, חברת המועצה הפחות אהובה על סופי, הייתה המנהלת של פוקספייר.

"אני שמח שבאת," אמר יושב הראש ליטו ממעמקי הכיסא המסתובב הענקי שפנה לעבר החלונות. גבו המוגבה של הכיסא הסתיר אותו. "סליחה שהפתק שלי היה בהול כל כך. בפעם הבאה אוודא שיהיה כתוב בחרוזים."

המילים האחרונות נאמרו בקול שנשמע גבוה יותר, וסופי ניסתה להבין מדוע. הכיסא הסתובב לאט ופנה לעברה.

במקום האלף כהה השיער שציפתה לפגוש היא ראתה נער לבוש כולו שחורים, ששערו הבלונדיני מעוצב בקפידה וכישרון החיקוי שלו ידוע לשמצה.

"קיף?" היא לחשה.

הוא גיחך. "התגעגעת אליי?"

יום שלישי, 30 במרץ 2021

שומרת הערים האבודות - הנסתרים / שאנון מסנג'ר


לא בדקנו את זה באופן מדעי, אבל לתחושתנו יש בשנים האחרונות שינוי מבורך בספרות הילדים והנוער, שינוי בו נערות וילדות הן גיבורות הספרים והעלילה שהן מניעות אינה עוסקת בסיפורי אהבה. למען האמת, נדמה שהגיבורות החדשות בספרי הילדים והנוער מעצבות עולם חדש עבור דור הילדים והמתבגרים הנוכחי, שמגלה ספרות שכותבות נשים עבור ילדים, ילדות, נערים ונערות, ספרות שמעצם טיבה בוחנת את העולם סביבנו באופן אחר ומעניקה לגיבורים שלה כלים רחבים יותר מאל שהיו נהוגים במאה הקודמת, כלים שבונים תפיסה שוויונית ובריאה יותר בחברה.

ובכל זאת, מעבר לאיצטלות הגבוהות בהן ניתן להתלות, מדובר בספרות שהיא גם כיפית, קולחת ומרתקת. הסדרה "שומרת הערים האבודות" עושה זאת כבר זמן ממושך והחלק הרביעי שתורגם לעברית ממש לאחרונה, 'הנסתרים' ממשיך את קו העלילה שאנחנו באופן אישי נהנים לשקוע בתוכו וממתינים בכל פעם שאנחנו מסיימים לקרוא אחד הספרים בסדרה לחלק הבא שלה.

במרכז הסדרה נצבת דמותה של סופי פוסטר, ילדה אמריקאית ממשפחה אמריקאית ממוצעת, יש לה שני הורים ואחות אחת ויש לה ידע מופלא שמוביל לכך שהיא קופצת חמש כיתות בבת אחת ומבלה את שעות הלימודים שלה עם תלמידי תיכון למרות שהיא בת 12. באחד מן הסיורים הכיתתיים במוזיאון היא נתקלת בנער יפהפה שבוחן אותה לעומק, אותו נער מסתבר הוא אלף שמחפש אחריה כבר שנים, הוא מגלה לה שגם היא בת אלפים ובעצם מקומה הוא בעולמם של האלפים. לשם כך היא נאלצת לעזוב את המשפחה שלה ואת החיים שהכירה, באופן שמוחק את קיומה מזיכרונם ומזיכרון כל בני האנוש. 

החיים בעולמם של האלפים עבור בת עשרה לא שונים כל כך מחייהם של בני עשרה בכל מקום אחר והיא נאלצת להתמודד עם חברים, שונאים ומורים שמסתבר שגם הם בדומה לבני נוער נחלקים לנחמדים, לא נחמדים ולא כולם אוהבים אותה. בעולם האלפים היא גם מגלה בהדרגה את זהותה האמתית, את היותה בת אלפים שהונדסה גנטית כדי לתת מענה לבעיה שמכרסמת בעולם המושלם של האלפים ופוגעת בחוסן המוסרי שלהם. היוצרים שלה, שכמונים 'הברבור השחור' מוחרמים על די קהילת האלפים באופן רשמי, ולכן עצם קיומה הופך אותה למטרה עבור אלפים רבים, בעוד אחרים רואים בה הישג.

ככל שהזמן עובר סופי מגלה עד כמה היא מיוחדת. בניגוד לאלפים אחרים שניחנים (אם זכו בכך) בכישרון מיוחד שהופך אותך לבעלי כוח על מסוג מסוים, היא מפתחת עוד ועוד יכולות שהופכות אותה למושא קנאה ופחד, ומאלצות להכיר עומק את הזרמים השונים הרוחשים תחת החזות המושלמת של עולם האלפים, שממש כמו העולם האנושי מורכב מתככים, מזימות, וקבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים.

למזלה של סופי הנער שחיפש אותה ומשפחתו מקרבים אותה עם הזמן אליהם, והם גם אלה שמוצאים לה משפחה מאמצת שאיבדה בת ורואה בה בת משפחה טבעית. בזכות הגב החזק הזה היא לומדת לזהות מי הם חבריה וממי מוטב שתישאר מרוחקת. הספר הרביעי בסדרה, הנסתרים, מוסיף וחושף בפני סופי (והקוראים) חלק מזהות מי שמכנים עצמם "ברבור שחור" ובזכות זה היא מגלה, ביחד עם חבריה, מעט יותר על נסיבות היווצרות הקבוצה הזו והפיכתה למוקצית על ידי השליטים האלפים. 

בספר הרביעי בסדרה, סופי בוגרת מעט יותר והאופן שבו היא בוחנת את המציאות שלה בוגר אף הוא. נדמה כי מחברת הספר מודעת לכך שהקוראים שליוו את הספר הראשון בסדרה התבגרו, וגם הדמויות המניעות את עליולת הספרים שלה מתבגרות ביחד איתם, מה שהופך את המסע שהן עוברות למקביל לזה שעוברים בני נוער.

אין ספק כי שאנון מסנג'ר, מחברת הספר, גדלה על ספרי פנטזיה וספרי הרפתקאות, היא טווה בצורה נפלאה סדרת ספרים מרתקת וקולחת שקשה להניח מהיד. אבל לצד העלילות המרתקות היא מקפידה לשלב בתוך העולם הדמיוני שבראה גם ביקורת על העולם האנושי כפי שאנו מכירים אותו, ועל הפער בין האופן בו דברים נראים (העולם האלפי במבט ראשוני) למציאות עצמה (הבקיעים, הסדקים וההיבטים הקשים של נורמות החברה האלפית), כשהיא מרפררת באופן מרומז לסיטואציות יומיומיות שיש בחברה שלנו, באופן מעורר מחשבה שמדבר גם לקוראים הצעירים וגם לדור הבוגר שנהנה לקרוא ספרות פנטזיה, ומוצא עצמו שוקע במחשבות על המציאות שלו.

אם יש לכם בני נוער (תלמידי חטיבת ביניים ואף בוגרים יותר) שחובבים ספרות פנטזיה, סדרת ספרי 'שומרת הערים האבודות' היא בדיוק מה שהם יאהבו לקרוא. לדעתנו, גם הורים חובבי פנטזיה ייהנו מן הקריאה בספרים. הסדרה, כמו כל ספרי הוצאת כנפיים שאין לנו ספק שנבחרים בקפידה ועשויים בצורה מוקפדת, תורגמה בצורה נפלאה על ידי גליה אלוני-דגן. מומלץ בחום.


שומרת הערים האבודות 4: הנסתרים     מאת: שאנון מסנג'ר     מאנגלית: גליה אלוני-דגן     כנפיים הוצאה לאור בשיתוף הוצאת כתר     2021     556 עמ' - כולל תודות ועל המחברת


 הקדמה

 

סופי מעדה לאחור ונצמדה אל חבריה. להבות ניאון צהובות פרצו וסגרו עליהם.

החום ליחך את עורה והעשן חנק את ריאותיה. הנסתרים נעו קדימה. גלימותיהם השחורות נעלמו, התחפושות ננטשו.

הם לא יסתתרו עוד.

הנסתרים שאגו עלבונות ואזהרות וסופי ניסתה להתמקד בהם, אך מילים אחרות חזרו וניקרו בראשה.

שקר וכזב.

מארב.

כמו סכין בגב.

המילים האחרונות מנעו ממנה להיישיר מבט אל אחת הדמויות.

עוד בגידה.

עוד שקר.

סופי כבר מאסה בכל זה.

היא הושיטה יד אל התליון שלה — סמל הברבור, החרות במתכת שחורה וקרה שהתעקלה סביב פיסת זכוכית חלקה. עדיין לא נודע לה לשם מה הברבור השחור נתן לה אותו. אבל היא כבר הכירה היטב את כוחו, והבינה שזו האפשרות היחידה שנותרה להם.

סופי הרימה את הזכוכית מול קרני השמש השוקעת, והניחה לקרן האור הלבנה והצורבת להשתבר לעבר לשונות להבת הנצח.

הגיעה העת להילחם באש באמצעות אש.

יום רביעי, 3 ביוני 2020

שומרת הערים האבודות - להבת הנצח / שאנון מסנג'ר




קשה לכתוב סקירות על ספרים שאהבתם. קשה להניח את האצבע על הסבר מסוים שהופך קריאה בספר לתענוג שאתה לא רוצה שייגמר. כשמדובר בספרות פנטזיה לנוער, כזו שמתעקשת לא להיגרר לפורנוגרפיה של אלימות או מיניות, מדובר במתנה שקשה לוותר עליה ויש רצון להמליץ עליה לא רק לקהל היעד המידי.



"שומרת הערים האבודות" היא סדרת פנטזיה מקסימה ובליבה גיבורה צעירה, סופי, המגלה יום אחד שאינה בת אדם אלא אלפית שנוצרה במיוחד על ידי ארגון חתרני בעולם האלפים כדי לשנות את העולם: "הברבור השחור". היא נאלצת להיפרד מן המשפחה האנושית בה גדלה בלי שהם או היא יודעים כי אינה בת אנוש, יודעת כי משפחתה תשכח כי התקיימה אי פעם לאחר שנציגי האלפים יפעלו על זיכרונה, ויודעת כי קיומה האנושי יימחק מזיכרון העולם ויאפשר לה להתחיל חיים חדשים בלי חוטים המחברים אותה לבני אדם.

זה נכון רק בתיאוריה, כי גם אם העולם האנושי שכח שסופי התקיימה אי פעם, היא לא יכולה להתנתק מהילדות ומעברה האנושי, מן האנשים שגידלו אותה והפכו אותה לאדם-אלפית שהיא, למרות כל הסודות שהיא מגלה על עולם האלפים ועל הכוחות הנדירים בהם ניחנה, נדירים יותר מכל כוחותיהם של האלף הממוצע, בייחוד כשמתברר שהיא נושאת בתוכה כמה כוחות כאלו ולא רק אחד. 

סופי לומדת זו השנה השלישית ב"פוקספייר", בית הספר לילדי הפלא האלפים, בית ספר בו לומדים אלפים צעירים לזהות ולפתח את הכישרון הייחודי שלהם. לא כל האלפים נחנו בכישורים מיוחדים, מי שמתברר כי אין להם כאלה נשלחים עם סיום הלימודים הבסיסיים להתגורר באזורים אחרים.

סופי רגילה להיות מיוחדת, בקרב בני האנוש הזיכרון המופלא שלה אפשר לה לקפוץ כיתות ועדין להיות התלמיד הכי חכמה בכיתה, מה שלא סייע לה כל כך מבחינה חברתית. גם בעולם האלפי לא כל בני גילה מקבלים בטבעיות את העובדה שהיא מגיעה בלי עבר, בלי משפחה ובעצם מזנקת לראש סולם בעלי הכוחות ומתבררת כמי שכוחותיה עולים על אלו של תלמידים בוגרים יותר ואפילו מורים.

סופי נמצאת במרכז העניין של שני הגורמים העלומים בעולם האלפים:

"הברבור השחור" - אשר יצר אותה והעניק לה שלל כוחות וזיכרונות שהיא לומדת לשחרר, למטרה שאיש עדין אינו מבין
ו-המורדים- ארגון אשר קורא תיגר על אופן ההתנהלות של עולם האלפים, ומעוניין לחולל שינוי בצורת החיים האלפית ובקשר שלה עם בני האדם והיצורים מן העולמות האחרים. 

לאלפי הממוצע, וגם להנהגה שלו, לא ברור עדין איך הוא צריך להתייחס לסופי שבבירור מגיעה ללא קשר משפחתי לאלף מסוים ועם כוחות שמעולם לא נתקלו בהם בעולם האלפים, לא בעצמה שלהם ולא בשילובם יחדיו. סופי יודעת שיש לה אוהדים ואויבים בכל מקום, בבית הספר, בהנהגה וגם בכוחות העלומים של עולם האלפים, ואין לה מושג איך נוצרה ולשם מה.

בספר הנוכחי סופי וחבריה ממשיכים לחקור אחר מקור היווצרותה ומנסים ליצור קשר עם חברי "הברבור השחור" על מנת לקבל תשובות. כוחותיה של סופי מתעצמים והיא אף מגלה כוחות חדשים שלא ידעה שיש בידיה, כשהיא לומדת לשלוט בכוחות שלה היא מצליחה להבין מעט יותר את העולם סביב לה ומגלה כי יש לה אפשרות לשלוף זיכרונות זרים שנשתלו בהם ושימושיים מאוד לעולם האלפים ולה בפרט.

אפשר להמשיך ולתאר את עלילת הספר הנוכחי עוד ועוד, להרחיב את היריעה על האירועים שהתרחשו בספרים הקודמים, לפרוט את מערך היחסים של סופי וחבריה, להתעמק בדמויות המורים ומנהיגי האלפים ולדון במבנה החברתי ובשיטה הכלכלית של החברה האלפית. אפשר, אבל לעניות דעתי לפחות בסקירה של הספר השלישי בסדרה אפשר לדלג על זה. 



הספר הוא החלק השלישי בסדרת ספרי פנטזיה נפלאה, היוצרת עולם שכיף להיבלע בתוכו. היוצרת של העולם הזה בוחרת במודע לבנות אותו בכללים ובמאפיינים המשיקים לטבע האנושי, אך מתעקשת שלא לגרור אותו לתוך הפורנוגרפיה של האלימות המאפיינת ספרות פנטזיה בעידן הנוכחי. שאנון מסנג'ר יוצרת ספרות פנטזיה מרהיבה, עם גיבורה נשית צעירה המתבגרת בהדרגה, ועושה זאת באופן המצליח לשמר את התום והקסם הילדותי בלי להיגרר לפיתויים שמעמידה מולה ספרות הפנטזיה הפופולרית כיום.

אם הייתי מוכרחה להגדיר מי קהל היעד של סדרת הספרים הזו, הייתי מצביעה על התלמידים הבוגרים של בית הספר היסודי ותלמידי חטיבת הביניים, אלו שנמצאים על קו התפר של ילדות לנערות, כאלו שעדין נאחזים בקסם ובתום הילדותי ונמצאים רגע לפני שיפתחו במרד ההתבגרות שלהם. לטווח הגילאים הזה מציעה המחברת הצצה לעולם קסום שיש בו גם התמודדות עם חיי המבוגרים, גיבורת הספר נזרקת ללא אפשרות בחירה לתוך עולמם של המבוגרים, בלי שיש לה הידע או הכלים להתמודד אתו, יחד עם חבריה ותומכיה מעולם המבוגרים היא מצליחה לרפא ולסייע בכלים האנושיים הבסיסיים שילדים אוחזים בהם באופן טבעי.

הגיבורה של סדרת הספרים הנוכחית מתבגרת עם קוראיה מספר לספר, ויחד אתם מגלה כי העולם אותו הכירה משתנה כל הזמן ויחד אתו מתווספים לארגז הכלים שלה אמצעים המאפשרים לה להתמודד עם מה שנגלה בפניה. למרות שמזמן עברתי את הגיל המתאים, מצאתי את עצמי מתענגת על הקריאה בספרי הסדרה השונים, אשר עובדת היותם עבי כרס היוותה בונוס עבורי ואפשרה לי להאריך את השהות שלי בעולם הדמיוני שבראה המחברת. מומלץ בחום לנוער צעיר ולכל אוהבי ספרות הפנטזיה שעושה טוב הלב. אנחנו כבר לא יכולים לחכות לספרים הבאים בסדרה. (* לא התאפקנו, גילינו שלסדרה יש 8 חלקים ועוד ספר בונוס הסוגר כמה קצוות שנותרו פתוחים.)


** לא יכולים לחכות? אתם יכולים לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.


שמורת הערים האבודות 3: להבת הנצח     מאת: שאנון מסנג'ר     מאנגלית: גליה אלוני-דגן     הוצאת כנפיים     2020     511 עמ' - כולל תודות ועל המחברת


הקדמה
 
 ראה החליקה מידיה של סופי ונחתה בקול חבטה רכה על ַהמ השטיח הפרחוני. שני צידי המראה שרדו את הנפילה בלי להיסדק. אבל, עמוק בתוכה, סופי התרסקה. כל עוד האזינה להמשך הסיפור היא שמרה על חיוך מעושה וחיפשה אחר כל פרט זעיר, או רמז קלוש ביותר, שישללו את האפשרות המפחידה. אבל עם תום הסיפור היא הבינה. כל הזמן הזה. כל הימים האבודים, חסרי התקווה. החוטף שלה נמצא ממש מולה. צוֵפה. מחכה. מסתתר בקרבת מקום. כל הסימנים היו שם. היא פשוט הייתה עיוורת להם. ועכשיו מאוחר מדי.
 
1
 
מה את מחכה?" צעק קיף בניסיון לגבור על הרוח המייללת והים ְ"ל השואג. "אל תגידי לי שסופי פוסטר הגדולה מפחדת." "אני רק מנסה להתרכז!" צעקה סופי בחזרה, וחשבה שהלוואי שקֹולה לא היה רועד כל כך. לא שהיה לה כל סיכוי לשטות בו. קיף, הֶאמַּפת, היה יכול לחוש באימה שבעורקיה, פועמת כמו עדר ַמְסטֹודֹוִנים שועטים. כל שיכלה לעשות היה לתלוש ריס מציק – ֶהרגל עצבני שסיגלה לעצמה – ולנסות לא לחשוב כמה רחוק האוקיינוס שמתחתיהם. "זה באמת מפחיד," אמר לה ַסְנדֹור בקולו המוזר, הצווחני. הוא הניח יד גֹוּבִליִנית אפורה על כתפה של סופי ומשך אותה לאחור מקצה הצוק. "חייבת להיות דרך בטוחה יותר לבצע שיגור." "אין." בדרך כלל הייתה סופי אסירת תודה על ההגנה המתמדת שסיפק לה שומר הראש החסון – בייחוד מכיוון שחוטפיה הוכיחו שהם יכולים למצוא אותה בכל מקום ובכל זמן.
 
אבל לפעמים היא נאלצה להסתכן. היא התנערה מידו של סנדור – מה שדרש מאמץ רב למדי, בהתחשב בעובדה שגובהו היה שני מטרים ושרירי הזרוע שלו נראו כמו סלעי ענק. ואז נעה קדימה, והזכירה לעצמה שהיא מעדיפה שיגור על פני זינוק אור. למרות שדות הכוח שיצרו צמידי הֶנקסּוס שענדה על כל אחד מפרקי ידיה כדי לשמור על שלמות גופה במהלך הזינוק, היא דהתה פעמים רבות מכדי שתרגיש מוגנת. ובכל זאת, חשבה, הלוואי שהנפילה החופשית לא הייתה שלב הכרחי בשיגור. "רוצה דחיפה?" הציע קיף, וצחק כשסופי נסוגה ממנו בבהלה. "נו, בחייך, זה יהיה כיף, לפחות מבחינתי." ֵדְקס נחר בבוז מאחוריהם. "והוא זה שזוכה להצטרף אלייך היום." "להיפך, היא זוכה להצטרף אליי," תיקן אותו קיף וחייך חיוך שחצני, זה שהפך לסימן ההיכר שלו. "קדימה, ספרי לדקס מי היה הראשון שהמועצה פנתה אליו." אחראי עכשיו לארגון הביקורים בחוות המקלט," ָ"רק בגלל שאבא שלך הזכירה לו סופי. "ראשון זה ראשון. פשוט תודי בזה, פוסטר. את זקוקה לי." סופי הייתה רוצה להתווכח, אך למרבה הצער, המועצה אכן רצתה שקיף יצטרף אליה. ככל הנראה הייתה לִסיְלֵבִני בעיה כלשהי בביתה החדש שבחוות המקלט המיוחדת של הֶאלפים. ומפני שגם סופי וגם קיף יצרו קשר טוב עם האליקֹוְרן הנדירה, ביקשה המועצה משניהם לצאת מייד אל חוות המקלט. נראה שחברי המועצה מודאגים מאוד אם הם מוכנים לסמוך על קיף... "מצטערת, דקס," אמרה סופי, וניסתה לא לדאוג. "אתה יודע שהייתי לוקחת אותך איתי אילו יכולתי." דקס חייך – חיוך קלוש בלבד, שלא חשף את גומות החן שלו – וחזר
 
לטפל במנעול שסופי ביקשה ממנו לפתוח. סופי לא רצתה לספר לו שקיף מצטרף אליה. היא חששה שזה שוב יגרום לדקס להרגיש שהשאירו אותו מחוץ לעניינים. אבל גֵרייִדי יצא למשימה חשאית, וֵאָד ֵליין עזרה להציל ֶוְרמיניֹון – יצור סגול שנראה כמו אוגר בגודל רוטוויילר – לפני שימצאו אותו בני האדם, ולכן הזדקקה סופי לטכנוָּפת שיעזור לה לעבור את שער הצוק. "אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, גם לסנדור אסור לבוא איתנו," היא הוסיפה. סנדור התפרץ בכעס, והיא התחרטה על דבריה. "כן, וזה לא מתקבל על הדעת! אני אמור להיות זה שמגן עלייך, לא זה שאסור לו להיכנס בגלל חוקים חדשים שנקבעו באופן שרירותי!" "שמע, אפילו לאבא שלי אסור לבוא איתנו. אבל אל תדאגו" – קיף כרך את זרועו סביב כתפיה של סופי – "אני אשמור עליה במקומכם." סופי לא הייתה בטוחה מי נאנח בקול רם יותר, היא או דקס. סנדור אחז בכתפיו של קיף והניף אותו מעל לקרקע. "אם אמצא עליה אפילו שריטה אחת..." קיף בעט באוויר, התפתל וניסה להשתחרר. "הי! תירגע, גיַגאנטור," אמר. "אני לא ארשה שיקרה לה שום דבר. אבל אל תשכחו שזאת סופי. סביר מאוד שנצטרך לבקר אצל ֶאְלִווין." הפעם אפילו דקס נאלץ לצחוק. סופי הביטה בכולם. זו לא אשמתה שהיא קבעה שיא של ביקורים במרכז הריפוי של בית הספר, ולאלה נוספו גם המון ביקורי בית של אלווין. היא לא בחרה לסבול מאלרגיה קטלנית או להיות בעלת יכולות מושבחות־גנטית שלא תמיד הצליחה לשלוט בהן. והיא בהחלט לא ביקשה שקבוצה של מורדים תנסה להרוג אותה – וזו, כנראה, הסיבה שבגללה עליה להקשיב לסנדור ולא לצאת מטווח הראייה שלו. "נהיה בסדר," הבטיחה, תחבה את שערה הבלונדיני מאחורי אוזניה
 
וניסתה להישמע בטוחה יותר מכפי שהרגישה. "אני יכולה לשגר אותנו ישר אל תוך חוות המקלט. האבטחה שם תוגברה פי שלושה מאז שסילבני הועברה לשם." "ואחר כך תחזרו ישר הביתה," הוסיף סנדור, המתין שקיף יהנהן ואז הוריד אותו חזרה ארצה. "אני רוצה לראות אתכם כאן תוך שעה." "אוי, באמת," התלונן קיף וסידר את שכמייתו הכחולה־כהה. "לא ראינו את סילבני כבר שבועיים." סופי חייכה. היא מעולם לא שיערה שקיף ייקשר כל כך לסוסה נוצצת ומכונפת. אבל נראה שהוא מתגעגע לסילבני בדיוק כמוה. אולי אף יותר ממנה, משום שאליו לא מגיעים הְּׁשָדרים הצוהלים של האליקורן בכל פעם שהם נפגשים. סילבני הייתה היצור היחיד שהטלפתיה יוצאת הדופן של סופי לא הצליחה לחסום, כנראה משום שחברי הברבור השחור, ש"יצרו" את סופי, עיצבו את המבנה הגנטי שלה על פי די־אן־איי של אליקורן –
עובדה שממש לא שימחה אותה. חבריה הרגיעו אותה ואמרו לה שזה לא נראה להם מוזר, אבל היא בכל זאת הרגישה כמו "נערת הסוסים". "אתה יודע שסילבני נבהלת בקלות," היא הזכירה לסנדור, בניסיון להתמקד בבעיה העיקרית. "יעברו כמה שעות עד שנרגיע אותה." סנדור רטן בשקט. "בסדר גמור. יש לכם זמן עד השקיעה. אבל אם תאחרו, אתה מבחינתי תהיה אחראי לכך, מר ֶסנֶסן. וסמוך עליי, אתה לא רוצה שזה יקרה." "הישמר מזעמו של גיגאנטור. הבנתי אותך." קיף גרר את סופי בחזרה אל קצה הצוק. "בואי נעשה את זה!" "אני מניח שנתראה בבית הספר ביום שני," מלמל דקס ונעץ מבטו בקרקע בעוד הוא מחפש בכיסו את גביש הבית שלו. "אני מאּפס את
 
המנגנון כדי שהמנעול ייפתח עם הדי־אן־איי שלך, כך שנראה שלא תזדקקי לי יותר." "אני תמיד זקוקה לך, דקס," אמרה לו סופי. היא הסמיקה ומיהרה להוסיף, "אתה החבר הכי טוב שלי." "שמע, אח שלי," התערב קיף בשיחה. "כשתהיה סוף סוף מוכן לגלות לכולם את היכולת שלך – וכדאי מאוד שתעשה את זה כבר, דרך אגב –
אנחנו חייבים לשתף פעולה. נוכל לפרוץ למשרד של ֵדיים ָא ִליָנה ולמלא אותו בקקי של דינוזאורים. או בקקי נוצץ של אליקורן! או שנוכל –" "וזה מי שאמור לשמור על ביטחונך?" קטע אותו סנדור, ונראה כאילו הוא שוב רוצה לחנוק את קיף. "אני יכולה לדאוג לעצמי," הזכירה לו סופי וטפחה על מצחה. "אני גורמת, זוכר?" גם אם אינה שלמה עם היכולת הנדירה שלה לגרום לאנשים כאב, זה בהחלט יועיל לה אם המורדים יתקפו. "מוכנים?" שאל קיף, והדגים בתנועת יד כיצד יקפצו אל מעבר לצוק. פיה של סופי יַבׁש. "את יכולה לעשות את זה, פוסטר. תפסיקי לפקפק בעצמך." היא הנהנה, השתדלה לא להביט למטה ושאלה, "אתה זוכר מה קורה בשיגור?" "טוב, בפעם הקודמת די נפלנו אל מותנו, אז זה קצת מעורפל לי. אבל אני די בטוח שאני רק נצמד אלייך וצורח כמו ַּבאְנִׁשי, בזמן שאת פותחת פתח אל היקום, נכון?" "משהו כזה. נצא בספירה של שלוש." סנדור חזר על הסתייגותו בזמן ששניהם כופפו את ברכיהם. "אחת," ספרה סופי ולחצה את ידו של קיף כל כך חזק, שפרקי אצבעותיה התפוקקו.
 
"שתיים." היא המתינה רגע קט ואז עצמה את עיניה ולחשה את הפקודה הסופית. "שלוש." בעוד המילה על שפתיה המריאו שניהם מעל למצוק. קיף צעק והסתחרר וצנח, אבל סופי נותרה שקטה, וניסתה להתעלם מהכול מלבד החום שהלך וגבר בראשה ומהאדרנלין ששצף בעורקיה. מטה־מטה צנחו, עד שסופי חשה ברסיסי המים המלוחים על לחייה. אבל בדיוק כשעמדה לצרוח, נשמע בראשה מעין קול נקישה והיא ניתבה את האנרגיה המנטלית הלוהטת אל עבר השמיים. רעם מתגלגל נשמע, סדק נפער באוויר מתחתיהם, והם צנחו היישר אל תוך החשיכה. זמן ומרחב לא היו קיימים בִריק. לא היו מעלה או מטה. לא ימין ולא שמאל. רק משיכת הכוח וחֹום ידו של קיף. אבל סופי ידעה שכל שעליה לעשות הוא לחשוב על המקום שאליו היא רוצה להגיע, ואז יהיו חופשיים. חוות המקלט, חשבה, וראתה בעיני רוחה את האחו השופע ואת היערות רחבי הידיים שראתה בתמונות. הזיכרון הצילומי שלה שימר כל פרט בחיּות רבה, עד לטיפות הערפל הזעירות שכיסו כל עלה ועלה וזהרו כמו נצנצים באור השמש. "את איתי, פוסטר?" קרא קיף משלא נראה כל פתח יציאה. "אני חושבת שכן." היא כיווצה את עיניה עוד יותר ודמיינה את ההרים החלולים שהגנו על חוות המקלט מפני שאר העולם ואת בעלי החיים בכל צורה וצבע ששוטטו במרעה. היא אפילו ניסתה לדמיין את עצמה עומדת עם קיף באחו ומתבוננת בסילבני המרחפת מעליהם בכנפי כסף בוהקות. אבל כשפקחה את עיניה ראתה רק שחור – חשכה סמיכה וחונקת שאין ממנה דרך מילוט.
 
תחושת בהלה סגרה על חזּה של סופי והיא התנשמה והתאמצה להתרכז בחוות המקלט במלוא כוח מחשבתה. הכאב בער בראשה בעוצמה כה רבה עד שהרגישה כאילו מוחה מתפצח. אבל הכאב לא היה מפחיד כמו ההבנה שהתלוותה אליו. הם היו לכודים בחלל הריק.