‏הצגת רשומות עם תוויות מאט הייג. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מאט הייג. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

ספריית חצות / מאט הייג

 



אני לא זוכרת שנתקלתי פעם בסופר שכל ספר שלו בעברית יצא לאור בהוצאה אחרת, אבל תמיד יש פעם ראשונה. נדמה לי שאת שני ספריו הקודמים של הסופר שתורגמו לעברית קראתי, אבל רק אחד מהם אני יכולה לומר בוודאות משום שאני זוכרת את הסקירה שכתבתי אודותיו. כך או כך, כל כך נהניתי מספרו הקודם שהיה לי ברור שכל ספר שלו שיצא לאור יגיע אלי ולא התאכזבתי כשקראתי גם את הספר הנוכחי. אחר כך גיליתי שיש עוד מספר ספרים שלו שטרם תורגמו לעברית כך שאני שמחה שיש לי למה לצפות.

ומההקדמה הארוכה כל כך ברור שאהבתי את מה שקראתי בספר הנוכחי, שכדרכו של הסופר הזה נעה בין מציאות לפנטזיה כשהיא עוסקת במהות החיים, בטבע האנושי ובפילוסופיה של הקיום שלנו, אבל עושה זאת באופן קליל שהופך את חווית הקריאה בו למהנה, גם למי שלא שואל את עצמו מד יום: "למה אני קם בבוקר?".



נורה בת 35, היא עובדת בחנות מוסיקה, אביה נפטרה כשהייתה צעירה ואמה כמה שנים אחריו. יש לה אח אחד אבל הוא לא סולח לה כבר שנים על העובדה שפירקה את להקת הרוק שהקימו ביחד עם חברו הטוב, ראבי. ראבי פוקד מדי פעם את חנות המוסיקה בה היא עובדת אבל הוא לא שם ביום בו היא מאחרת ונמסר לה שהיא מפוטרת כי, בלשונו של הבעלים, היא טובה מדי לעבודה בחנות שממילא כבר לא מוכרת כמו בעבר בגלל השינויים שיש בעולם המוסיקה ומכירת כלי הנגינה.

כשהיא יוצאת משם במזג אוויר נוראי היא נכנסת כדי להתייבש באחת החנויות בדרך, אבל לא נשארת שם כי ראבי נמצא דווקא שם ויש לו מה להגיד לה. היא מגיעה הביתה ספוגה במים ובדיוק כשהיא מנסה להירגע יש דפיקה בדלת, החתול שלה מת. מי שמצא אותו הוא מנתח נאה שפוקד את חנות המוסיקה כבר שנים ותמיד מתייעץ אתה לגבי התווים החדשים שהוא רוצה לקנות.

זהו, נדמה לנורה שבאמת כבר אין לה בשביל מה או בשביל מי לחיות, אם גם את החתול שלה היא הצליחה להרוג. הוא יצא לרחוב, נדרס, ולולא המנתח שהיה באמצע הריצה שלו, לא הייתה יודעת שמת. היא כותבת מכתב פרידה, מפרסמת סטטוס עלום ברשתות החברתיות ומתכוננת לפרידה מהעולם. אבל במקום להגיע לעולם הבא, היא מגיעה לספריה. ספריית האפשרויות השונות של חייה. בספרייה הזו היא יכולה לבחור לחוות את המציאות מרגע זה ואילך בכל קו חיים שהוא המשך של בחירות שונות שהייתה עושה:

מה היה קורה אם לא הייתה פורשת מחוג השחייה לאחר שזכתה במספר אליפויות אלא ממשיכה לאולימפיאדה?
מה היה קורה אם לא הייתה מבטלת את החתונה עם דן יומיים לפני התאריך?
מה היה קורה אם לא הייתה מוותרת על החוזה שהציעה ללהקה חברת התקליטים, מוציאה כחלק מהלהקה אריך נגן ויוצאת למסע הופעות?
מה היה קורה אם הייתה נענית בחיוב להצעות של המנתח המגיע לחנות המוסיקה ויוצאת אתו לדייט?
ואם הייתה טסה לאוסטרליה ביחד עם החברה הכי טובה שלה וגרה שם?

בכל סיבוב כזה היא מגלה איך כל החלטה קטנה משפיעה גם על משפחתה, מקומות העבודה שלה, חבריה ועוד. באילו מן האפשרויות אביה בחיים? באילו אמה נפטרה? באילו מקרים היא ואחיה חברים קרובים? 


בקיצור, סוג של דלתות מסתובבות עם אינספור אפשרויות, שהסופר מאפשר לקוראים לדמיין כי דווקא כן יכול להתרחש במציאות כשהוא נותן לה דוגמאות לחוויות יומיומיות כמו 'דה ז'ה וו' היכולות להסביר את התיאוריה שהוא יוצר בספרו ופתאום לא נראית כל כך מופרכת. וכמו בסרט דלתות מסתובבות, יש כמה אירועים משמעותיים בחיים של נורה שהולכים אתה מאפשרות לאפשרות, היבטים בסיסיים של האישיות והקיום שלה שלא מושפעים מן השינויים הרבים בסביבה, אבל היא לומדת להבין איך כל בחירה משפיעה על היכולת שלה להתמודד אתם.


אחד הספרים המהנים ביותר שקראתי לאחרונה וכזה שגורם לי לחכות בקוצר רוח לתרגום ספריו הנוספים של הסופר לעברית. מומלץ בחום. לכולם.


* הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט


ספריית חצות     מאת: מאט הייג     מאנגלית: ניצן לפידות     הכורסא הוצאה לאור     2021     293 עמ'


שיחה על גשם


תשע־עשרה שנה לפני שנורה סיד החליטה למות, היא ישבה בספרייה הקטנה החמימה בבית הספר הייזלדין בעיר בדפורד ובהתה בלוח שחמט שניצב על שולחן נמוך.

"נורה מתוקה, זה טבעי לחשוב על העתיד שלך," אמרה הספרנית, גברת אֶלְם, ועיניה נצצו כמו קרני שמש על כפור.

גברת אלם עשתה את המהלך הראשון. פרש קופץ מעל שורה מסודרת של רגלים לבנים. "ברור שהבחינות יטרידו אותך. אבל את יכולה להיות כל מה שתרצי, נורה. תחשבי על כל האפשרויות שיש לך. זה מרגש."

"כן. אפשר לומר."

"יש לך חיים שלמים לפנייך."

"חיים שלמים."

"את יכולה לעשות מה שתרצי, לגור איפה שתרצי. במקום קצת פחות קר ורטוב."

נורה הזיזה רגלי שני צעדים קדימה.

ההשוואה בין גברת אלם לאמה של נורה היתה מתבקשת. אמא שלה התייחסה אליה כמו אל טעות שצריך לתקן. כשנורה היתה תינוקת, למשל, אמא שלה דאגה כל כך שהאוזן השמאלית שלה בולטת יותר מהימנית, עד שהיא הדביקה אותה בנייר דבק כדי לטפל בבעיה, ואז כיסתה את זה בכובע צמר.

"אני שונאת שקר ורטוב," הוסיפה גברת אלם לשם הדגשה.

לגברת אלם היה שיער אפור קצר ופניה הצרות, האדיבות והמקומטות מעט, נראו חיוורות מעל סוודר הגולף שלבשה, שהיה בגוון ירוק־צב. היא היתה די מבוגרת. אבל הבינה את נורה טוב מכל האנשים בבית הספר, וגם בימים שלא ירד גשם נורה נהגה לבלות את הפסקות הצהריים שלה בספרייה הקטנה.

"קור ורטיבות לא תמיד הולכים יחד," אמרה נורה. "אנטרקטיקה היא היבשת הכי צחיחה בכדור הארץ. טכנית זה מדבר."

"נו, נשמע מתאים לך."

"זה לא מספיק רחוק מכאן."

"נו, אז אולי את יכולה להיות אסטרונאוטית. לטייל בגלקסיה."

נורה חייכה. "בכוכבי לכת אחרים הגשם אפילו יותר נורא."

"יותר נורא מאשר בבדפורדשייר?"

"בנוגה הגשם הוא חומצה טהורה."

גברת אלם שלפה ממחטת נייר מהשרוול וקינחה את האף בעדינות. "רואה? עם ראש כזה את יכולה לעשות הכול."

נער בלונדיני, שנורה ידעה שלומד שנתיים מתחתיה, חלף בריצה מעבר לחלון המכוסה בטיפות. או שהוא רדף אחרי מישהו או שמישהו רדף אחריו. מאז שאחיה עזב, היא הרגישה קצת חשופה בחוץ. הספרייה היתה מקלט קטן של ציוויליזציה.

"אבא שלי חושב שהרסתי לעצמי את העתיד כשהפסקתי לשחות."

"נו, לא שאני מומחית גדולה, אבל יש עוד דברים בעולם הזה חוץ מלשחות ממש מהר. יש הרבה חיים אפשריים לפנייך. כמו שאמרתי לך בשבוע שעבר, את יכולה להיות חוקרת קרחונים. עשיתי קצת מחקר וה —"

באותו רגע צלצל הטלפון.

"רק רגע," אמרה גברת אלם בשקט. "אני צריכה לענות."

רגע אחר כך נורה הסתכלה על גברת אלם מדברת בטלפון. "כן. היא כאן." פניה של הספרנית נפלו בהלם. היא הפנתה את גבה לנורה, אבל המילים שלה הגיעו עד לצדו האחר של החדר השקט: "אוי לא. לא. אוי, אלוהים. כמובן..."

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

איך לעצור את הזמן / מאט הייג



אני נוהגת לבחור ספרים על פי גב הכריכה שלהם, ועל פי גב הכריכה של הספר הנוכחי ציפיתי לספר פנטזיה חביב עם כמה תובנות. בגדול, זה מה שקיבלתי.

"איך לעצור את הזמן" נכתב כמו ספר פרוזה סטנדרטי עם טוויסט אחד, אנחנו עוקבים אחריו חייו של מי שחי הרבה יותר שנים מן הממוצע האנושי. בגיל העשרה, כמו מי שלוקים בתסמונת שלו, הוא מגלה כי הוא מתבגר בקצב איטי מאוד. על כל עשור שעובר על אחרים, הוא מתבגר בשנה אחת. כמי שנולד בסוף המאה ה-16, בעידן המכשפות, התבגרות איטית הייתה עדות למעשה כישוף ומישהו היה צריך לשלם על כך מחיר...

הוא מתאהב לראשונה בחייו, נישא ומביא ילדה לעולם אבל מצבו מאלץ אותו לנדוד. כשהוא שב לפקוד את בית אהובתו הגוססת הוא מגלה שבתו, לוקה אף היא באוה תסמונת, ומקדיש את חייו לחיפושה. מספר מאות ההוא מסתובב בעולם לבדו, לומד להסתיר את זהותו ולעקור מעיר לעיר, מארץ לארץ ומיבשת ליבשת, רוכש שפות, מקצועות ומאמץ ופשוט הרגלים על פי הצורך... עד שהוא נתקל במישהי נוספת בעלת אותה התסמונת, מישה שמפגישה אותו עם איש מבוגר הרבה יותר..

כעת הוא לומד להכיר את התסמונת שלו ואחרים הלוקים בה ובעזרת הקשרים והכישורים של אותו איש מבוגר הוא מקבל כלים נוחים יותר שמאפשרים לו לעקור ממקום למקום ומדמות לדמות, והפעם כשיש לו שליטה על השינויים שהוא צריך לערוך בחייו.

כשהוא מתקרב לגיל 450, עובד כמורה להיסטוריה באנגליה ומאמץ לעצמו את השם טום הזרד הוא מתאהב בשנית, ואהבה היא סיכון שלאנשים מסוגו אסור לקחת, אבל לרגשות יש טבע משלהם.


יחד, אנו מלווים את טום במסע בעבר ובהווה, מכירים את האנשים והרגעים שעיצבו את חייו ומתוודעים לתובנות שהזמן מעניק למי שיש לו שפע ממנו.


"איך לעצור את הזמן" הוא ספר פרוזה קולח, מעורר מחשבה עם נגיעות פנטסיה קטנות שמוסיפות לו חן. המלצה חמה לכל חובבי הקריאה המחפשים כמה שעות של קריאה מהנה ותובנות קטנות לצידה.


איך לעצור את הזמן     מאת: מאט הייג     מאנגלית: אביגיל בורשטיין     כנרת זמורה - הוצאה לאור     2019     336 עמ' - כולל תודות


כך מתחיל הספר:

לא פעם אני נזכר במה שהנדריך אמר לי, לפני יותר ממאה שנה, בדירתו בניו יורק.

"הכלל הראשון הוא לא להתאהב," הוא אמר. "יש כללים נוספים, אבל זה הכי חשוב. לא להתאהב. לא להיות מאוהב. לא לחלום בהקיץ על אהבה. אם תקפיד על זה, יהיה בסדר."

מבעד לעשן המתאבך מהסיגר שבפיו, צפיתי על סנטרל פארק ועל העצים שנעקרו בהוריקן והיו מוטלים על האדמה.

"אני מפקפק בכך שאתאהב שוב," אמרתי.

הנדריך חייך כמו השֵד שהיה לפעמים. "יופי, מובן שמותר לך לאהוב אוכל ומוזיקה ושמפניה וימי שמש נדירים באוקטובר. מותר לך לאהוב נוף מפלים וריח ספרים ישנים, אבל אהבת אנשים היא מחוץ לתחום. אתה שומע אותי? אל תיקשר לאנשים, ונסה להרגיש מעט ככל האפשר כלפי כל מי שאתה פוגש. אחרת תצא אט־אט מדעתך..."


חלק ראשון
החיים בין בַּריוֹמָאים


אני זקן.

זה הדבר העיקרי שאני צריך לספר לכם. והדבר שהכי סביר שלא תאמינו לו. אילו ראיתם אותי, ודאי הייתם מניחים שאני בן ארבעים פחות או יותר, אבל הייתם טועים טעות גסה.

אני זקן — זקן כמו שעצים יכולים להיות זקנים, או צדפות או ציור מימי הרנסנס.

כדי שתבינו על מה מדובר: נולדתי לפני יותר מארבע מאות שנה, בשלושה במרס 1581, בחדר של הורי בקומה השלישית של שאטו צרפתי קטן, שהיה אי־אז הבית שלי. כנראה היה יום חמים יחסית לעונה, ואמא שלי ביקשה מהמיילדת שתפתח את כל החלונות.

"אלוהים חייך אליך," אמרה אמי. אבל אני מתאר לעצמי שהיא נמנעה מלהוסיף ש — בהנחה שהוא קיים — הוא מזעיף אליי פנים מאז.

אמא שלי מתה לפני זמן רב מאוד. אני, לעומת זאת, לא.

העניין הוא שיש לי תסמונת.

זמן רב ראיתי בה מחלה, אבל מחלה היא לא באמת המילה המתאימה. מחלה מרמזת על חולי וגסיסה. עדיף לומר שיש לי תסמונת. נדירה, אבל לא בלעדית. תסמונת שאיש מלבד הלוקים בה לא יודע עליה.

היא לא מופיעה באף ירחון רפואי רשמי. אפילו שם רשמי אין לה. הרופא המכובד שהעניק לה שם לראשונה, הרחק בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, קרא לה "אנאריה", אבל מסיבות שיתבהרו בהמשך, המידע מעולם לא הגיע לציבור הרחב. התסמונת מתפתחת סביב גיל ההתבגרות. מה שקורה אחר כך הוא, ובכן, לא הרבה. בתחילה ה"לוקה" בתסמונת לא יבחין בה. אחרי הכול, מדי יום ביומו אנשים מתעוררים ורואים במראה את אותם הפנים שראו שם אתמול. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואפילו חודש אחר חודש, אנשים לא משתנים במידה בולטת לעין.

אבל עם חלוף הזמן, בימי הולדת ובציוני דרך שנתיים אחרים, אנשים מתחילים להבחין שאינך מזדקן.

האמת היא שאני לא ממש מפסיק להזדקן. אני מזדקן, רק הרבה יותר לאט. קצב ההזדקנות בין הלוקים באנאריה משתנה מעט, אך הוא בדרך כלל עומד על 1:15. לפעמים מדובר בשנה לכל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים, אבל במקרה שלי זה קרוב יותר לחמש־עשרה.

כך שאיננו בני אלמוות. המוחות והגופים שלנו אינם שרויים בקיפאון, אלא ש — לפי התיאוריות העכשוויות במדע המשתנה תדיר — היבטים שונים של תהליך ההזדקנות: התנוונות מולקולרית, הקשר הצולב בין תאים ברקמה, המוטציות התאיות והמולקולריות (כולל החשובה שבהן, בגרעין הדנ"א) קורים בקצב אחר.

שערי יאפיר. אולי אתקרח. ככל הנראה אסבול מדלקת מפרקים ניוונית ואובדן שמיעה. עיניי ילקו בזוקן ראייה. בסופו של דבר אסבול מירידה במסת השריר ומאובדן תנועתיות.

משום־מה האנאריה נוטה לחזק את מערכת החיסון ולהגן עליך מפני זיהומים ויראליים וחיידקיים רבים (לא כולם), אבל בסופו של דבר גם זה מתחיל לדעוך. אני לא רוצה לייגע אתכם בפרטים מדעיים, אבל נראה שבשנות השיא של חיינו, מח העצם שלנו מייצר יותר תאי גזע המטופואטים — אלו שאחראים לתאי הדם הלבנים — אם כי חשוב להבין שזה אינו מבטיח הגנה מפני פציעות או תת־תזונה, וגם שזהו תהליך שיש לו סוף.

אז אל תחשבו עליי כעל ערפד סקסי, שתקוע לנצח בשיא גבריותו. אם כי חייבים להודות שאתה אכן מרגיש תקוע כשהחזוּת שלך מזדקנת בעשור בלבד בין מותו של נפוליאון לבין האדם הראשון שנוחת על הירח.

אחת הסיבות לכך שלא יודעים עלינו היא שרוב האנשים לא מוכנים להאמין בכך.

בני אדם, ככלל, פשוט לא משלימים עם דברים שאינם תואמים את השקפת עולמם. אז אמנם אין בעיה שאומר, "אני בן ארבע מאות שלושים ותשע," אבל התגובה בדרך כלל תהיה, "השתגעת?" או "אתה מלאך המוות?"

עוד סיבה לכך שלא יודעים עלינו היא שאנחנו מוגנים. על ידי מין אגודה שכזאת. כל מי שמגלה את הסוד שלנו ומאמין בו, נוטה לחוש שחייו הקצרים ממילא התקצרו עוד יותר. אז הסכנה לא מגיעה רק מאנשים רגילים.

היא גם מבפנים.