‏הצגת רשומות עם תוויות מוסו גיום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוסו גיום. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 ביולי 2026

חדש על המדף: ספרי מתח

 



שני ספרי מתח מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:


למרות השם הישראלי למהדרין על כריכת הספר, מסתבר שמחבר הספר הוא אומנם היה כזה בעברו אך כעת הוא אמריקאי למהדרין. הוא עוסק בכתיבה רוב חייו החל מעבודתו כעיתונאי, דרך פיתוח משחקים להחלטה להיות סופר במשרה מלאה - החלטה שמוכיחה את עצמה משום שהוא מככב ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

הספר הנוכחי עוקב אחרי אישה בשנות השלושים בחייה שטראומה שעברה כנערה שבה ללוות אותה כרעם ביום בהיר כשנדמה לה שכל מה ששכחה מאז אותו אירוע מתעורר מחדש. היא ומשפחתה החדשה שיצרה לה חווים אירועים לא נעימים שוב ושוב והיא מבינה שהיא חייבת לנסות להיזכר במה שאירע לה...

ספר מתח למהדרין שעוסק בפחדים שמלווים בני אדם, ודורש מן הקוראים ללוות אישה שנאלצת לפגוש את עברה המפחיד מחדש על מנת לנסות ולהפוך את המציאות הנוכחית שלה ושל אהוביה לכזו בה תוכל לשמור עליהם.




גיום מוסו הוא סופר מתח צרפתי שכל ספריו רבי מכר, בצרפת ובמדינות נוספות, ביניהן ישראל. יש משהו ייחודי בז'אנר שיצר לעצמו, ספרי המתח שלו עוסקים במקרים חשודים שהמשטרה חוקרת אודותיהם, אבל הפתרונות שהקוראים מגלים בסיום הספר נוגעים תמיד בחיבור לא מוסבר בין מציאות לעל טבעי, גם כזה שאולי ניתן להסביר בצורה אנושית.

אולי זו הסיבה שרבים חוזרים לקרוא את ספריו פעם אחר פעם, העובדה שהמציאות מקבלת תפנית אחרת שהופכת גם את האלמנט המותח למשהו שמנחם מעט, לצד הבחירה המודעת שלו שלא להעמיס על הקוראים פרטים גרפיים או תיאורים מזעזעים, והבחירה שלא להעמיס גם מילים מיותרות על פני עלילה שניתן בהחלט למתוח על כמות כפולה של דפים.

הספר הנוכחי, הבחורה שיצאה מן הדפים, עוסקת בסופר רבי מכר אמריקאי שלאחר פרידה זוגית מגלה על סף דלתו אישה שטוענת שהיא דמות שהתגשמה מתוך ספריו. היא מציעה לו עסקה שלא יוכל לסרב לה והוא? מסכים.

וזהו, אין טעם לגלות מעבר לזה כי זה פשוט יהיה סופיילר ענקי לספר שמי שכבר קרא מספריו הקודמים של מוסו יודע מה מחכה לו בתוכו. אחרים, יוכלו לעשות את המפגש הראשוני עם כתיבתו של הסופר בספר הנוכחי ואם יתאהבו בה, מחכה לה שורת הרפתקאות בספריו הרבים שתורגמו לעברית לאורך השנים.

יום שבת, 13 בספטמבר 2025

חדש על המדף: ספר מתח



 חדש על המדף, ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: 


יש ספרי מתח שהם מהפכי קרביים, כאלו בהם עלילות פתלתלות מתובלות בקטעים צהובים, ממש פורנוגרפיה של דם, לצד תיאור החלקים המזוועים של האנושות. לספרים הללו יש קהל יעד נרחב, כזה שאוהב את המתח שלו מוקצן, כמעט לא מציאותי, ומתאר דברים שהסיכוי שלו לפגוש ביום-יום כמעט בלתי אפשרי.

גיום מוסו, סופר רבי-המכר הצרפתי, כותב ספרות מתח אחרת, כזו שמתנהלת במציאות יום-יומית, בדרך כלל כזו שהיא איטית, בלי טיפוסים מיוחדים, סיפורים נדירים, אלא שילוב של אנשים שההתנהגות שלהם מוכרת לנו מחיינו אנו, לפעמים הם מוכרים יותר או פחות בחברה (אחרת הספר יהיה פחות מעניין), אבל התעלומה שנוגעת אליהם נפתרת בצורה פחות בנלית.

נדמה שאחרי שבעה באוקטובר לא מעט ישראלים גילו שהטעם הספרותי שלהם השתנה, היכולת לקרוא ולעכל זוועות ואסונות של אחרים הייתה כמעט בלתי אפשרית והנפש נמשכה לתכנים שלא מוסיפים מכאוב אלא יש בהם כדי לספק אסקפיזים. נכון, ספרות מתח מטבעה אינה אסקפיסטים אבל בתוך הז'אנר, ספריו של מוסו הם סוגה בפני עצמה שמתאימה למי שמחפשים עניין בלי לענות את הנפש במהלך הקריאה.

הספר הנוכחי עוקב אחרי הניסיון לפענח את מותה של אשת חברה עשירה, כאשר מי שמוטלת עליה המשימה מתמודדת עם קשיים בהווה שלה, כאלה שמטילים בספק את היכולת שלה להתמקד באמת בפתרון תיק פשע שמעורר עניין תקשורתי רב...

יום שני, 25 ביולי 2022

הרגע הנוכחי / גיום מוסו

 



לסופר הצרפתי, גיום מוסו, יש נטייה לשלב בספרי המתח שלו אלמנטים מטאפיסיים. לכאורה ספריו עוסקים בתעלומות שהפענוח שלהן טומן בתוכו אלמנט על טבעי כלשהו. הספר הנוכחי, "הרגע הנוכחי", אינו חורג מספריו האחרים, הפעם האלמנטים הללו מלווים את הקורא כבר מתחילת הקריאה. מהר מאוד הוא מגלה כי משהו קורה במגדלור שירש, משהו שמשפיע על חייו בדרך שהוא אינו יכול להבין.

ארתור יורש את המגדלור מאביו, אדם שכל חייו ידע שהוא אינו אביו הביולוג. ארתור ואביו יודעים שהוא תולדה של רומן שניהלה אמו, שהלכה בינתיים לעולמה, עם גבר זר במהלך נישואיה למי שגידלו כאביו. אביו שלצד עבודתו כרופא הוא גם בעלים של עסק מצליח, מודיע לבנו הצעיר כי הוא לא יירש את העסק שמנהלים אחיו הגדולים אלא יקבל במתנה מגדלור שעבר אליו מאביו. ארתור שמעולם לא ציפה מאביו לדבר מה, ובחר בניגוד לאחיו הגדולים להפוך לרופא כמו אביו, ומצליח בעבודתו, לא מופתע.

אביו של ארתור מבקש ממנו רק דבר אחד: לא לפתוח את המקלט של המגדלור שהוא עצמו חסם באבנים בהוראת אביו שנעלם מאז. כמובן שארתור פותח את המקלט, זה הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא נכנס אל המגדלור ומגלה לצדה של הדלת החסומה גם כלים לפריצת מחסום הלבנים שבנה אביו. הביקור במרתף הזה עתיד לשנות את חייו בצורה בלתי הפיכה אבל הניסיון להבין מה קרה לו אינו פשוט, הזמן שעומד לרשותו מוגבל והאנשים אליהם הוא יכול לפנות לא יודעים הרבה יותר ממנו...


הציר המניע של העלילה, כבשאר ספריו של המחבר, הוא סיפור אהבה אחר שנוצר בין ארתור לליסה - אישה שהוא שב ופוגש בנקודות שונות בחייו, מפגשים שמשפיעים בצורה בלתי הפיכה על החיים שלהם, כל אחד בנפרד. מפגשים שמחברים אותם זה לזו בצורה שלא מאפשרת להם להישאר רחוקים גם אם היו רוצים בכך. ליסה היא גם זו שמסייעת לארתור לפענח חלק מן הנסיבות המוזרות אליהן נקלע בחייו מאז שפתח את דלת המרתף.

לכאורה, "הרגע הנוכחי" הוא עוד ספר המכיל תעלומה מטאפיסית שהניסיון לפענח אותה מותיר את הקורא במתח עד לסוף הספר ממש. רק שהפעם התרת העלילה מציגה פתרון לא צפוי, פתרון שלא היינו מצפים שיציג לנו מחבר הספר 'גיום מוסו'. כמו כל ספריו הקודמים, גם הספר הנוכחי מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים המשיקים לחייו של סופר כפי שהם מוכרים לציבור קוראיו. חיים שנעו בין צרפת לניו-יורק, בה ביקר מוסו כשמלאו לו 19. נדמה שמוסו מתכתב גם בספר הנוכחי עם השמועות השונות שנוגעות לחייו ולבחירתו שלא לחשוף חלקים רבים בהם.


הספר הנוכחי הוא ה-13 מתוך 19 הספרים שהוציא לאור עד כה, ולטעמי הבשל מבניהם.  אם אהבתם את ספריו הקודמים של הסופר, הספר הנוכחי יסב לכם הנאה, ואם כמוני התאכזבתם מכתיבתו של הסופר לאחר ספר או שניים, מצפה לכם הפתעה נעימה בספר הנוכחי שמותיר אותי סקרנית לקריאת ספריו הבאים של המחבר. למי שטרם קראו מספריו ואוהבים ספרות מתח קולחת וקלה, הספר הנוכחי הוא בדיוק מה שאתם מחפשים, לא תתחרטו על הקריאה בו.


הרגע הנוכחי     מאת: גיום מוסו     מצרפתית: שי סנדיק     הוצאת כנרת זמורה     2022     240 עמ' - כולל תודות



תולדות פחדינו


תולדות חיינו הן תולדות פחדינו.

— פבלו דה סנטיס



1971

"אל תפחד, ארתור. קפוץ! אני אתפוס אותך באוויר."

"אבא... אתה בטוח?"

אני בן חמש. אני יושב על הקומה העליונה במיטת הקומתיים שאני חולק עם אחי, ורגליי באוויר. אבי מביט בי בזרועות פתוחות ובמבט אוהב.

"קדימה, אלוף!"

"אבל אני מפחד."

"אני אתפוס אותך, אמרתי לך. תסמוך על אבא שלך, טוב גבר?"

"כן."

"קדימה, אלוף, קפוץ!"

במשך כמה שניות נוספות אני מהנהן בראשי העגלגל. ואז בחיוך רחב אני קופץ באוויר בדרכי להיתלות על צווארו של האיש הכי אהוב עליי בעולם.

אבל ברגע האחרון אבי, פרנק קוסטלו, נסוג לאחור, ואני משתטח ארצה בעוצמה. הלסת והגולגולת שלי נחבטות בכאב ברצפה. כעבור רגע אני קם המום. ראשי מסתחרר, ועצם הלחי שלי שקועה. לפני שאני פורץ בבכי, אבא מלמד אותי לקח שלא אשכח לעולם:

"בחיים אל תסמוך על אף אחד, אתה מבין, ארתור?"

אני מביט בו בבעתה.

"על אף אחד!" הוא חוזר בעצב מהול בזעם עצמי. "גם לא על אבא שלך!"

חלק 1.
מגדלור 24 הרוחות





מגדלור

אני שואלת את עצמי מה צופן לנו העבר.

— פרנסואז סאגאן


1.

בוסטון

אביב 1991

בשבת הראשונה של חודש יוני אבא הגיע אליי הביתה בהפתעה בעשר בבוקר בדיוק. הוא הביא לחם גנואה וקנולי לימון שאשתו הכינה לי.

"אתה יודע מה, ארתור? נוכל לבלות יחד את היום," הציע והדליק את מכונת האספרסו כאילו הוא אצלו בבית.

לא ראיתי אותו מאז חג המולד האחרון. נשענתי על השולחן במטבח והבטתי בהשתקפות שלי בדופן הטוסטר המתכתי. פנים עטויות זקן, שיער פרוע, עיגולים שחורים תחת העיניים, מחסור בשינה ויותר מדי אֶפּל מרטיני. לבשתי חולצת טריקו של להקת בּלוּ אוֹיסטר קאלט שקניתי בימי התיכון ותחתוני בוקסר דהויים של בארט סימפסון. ערב קודם לכן, אחרי משמרת של ארבעים ושמונה שעות, ישבתי לשתות כמה־כוסות־יותר־מדי ב"זנזי בר" עם ורוניקה ילנסקי, האחות הכי סקסית והכי פחות ביישנית בבית החולים הכללי מסצ'וסטס. הפולנייה היפהפייה בילתה איתי חלק מהלילה, אבל היה לה מספיק שכל לנטוש שעתיים קודם לכן עם שקית הגראס הקטנה ונייר הגלגול. בכך היא פטרה את עצמה מסקירה מדוקדקת ולא רצויה של עיניו הבוחנות של אבא שלי, מבכירי המנתחים בבית החולים שבו עבדנו שנינו.

"אספרסו כפול, אין דרך טובה יותר לפתוח את היום," אמר פרנק קוסטלו והניח ספל קפה חזק לפניי.

הוא פתח את החלונות כדי לאוורר את החדר שהיה אפוף ריח חריף של גראס, אבל לא אמר מילה. נגסתי בקנולי, מציץ בו מזווית העין. לפני חודשיים הוא חגג את יום הולדתו החמישים, אבל בגלל השיער הלבן והקמטים שעיטרו את פניו, נראה מבוגר יותר בעשר או חמש־עשרה שנים. ובכל זאת ארשת פניו הייתה נעימה, תווי פניו ברורים ועיניו כחולות כמו אלה של פול ניומן. הבוקר הוא ויתר על החליפות המחויטות והמוקסינים בעיצוב אישי לטובת זוג מכנסי חאקי, סוודר מרופט ונעלי עבודה מגושמות מעור.

"החכות והפיתיונות בטנדר," אמר ושתה מהקפה השחור. "נצא מיד ונגיע למגדלור לפני הצהריים. נאכל בדרך ונוכל להציק לדגים כל אחר הצהריים. אם הדיג יהיה מוצלח, נעצור בבית כשנחזור. נצלה את הדגים בנייר כסף עם עגבניות, שום ושמן זית."

הוא דיבר כאילו אנחנו ממשיכים שיחה מאתמול בערב. הוא נשמע נחמד ונעים, אבל קצת לא מחובר לעצמו. בזמן ששתיתי מהקפה שלי, תהיתי מאין הגיע פתאום הרצון לבלות זמן במחיצתי.

בשנים האחרונות כמעט לא היה קשר בינינו. בקרוב עמדו למלוא לי עשרים וחמש. הייתי הצעיר במשפחה, אחרי אח ואחות. בהסכמתו האדיבה של אבי, אחי ואחותי השתלטו על העסק המשפחתי שהקים סבא שלי — משרד פרסום צנוע במנהטן — והפכו אותו למשגשג, עד כדי כך שבשבועות הקרובים הייתה אמורה להיסגר מכירה שלו לחברת תקשורת גדולה.

תמיד נשארתי מחוץ לעניינים מבחינתם. הייתי חלק מהמשפחה אבל "מרחוק", קצת כמו איזה דוד בוהמייני שגר בחו"ל ששמחים לפגוש אותו כשהוא מגיע לסעודת חג ההודיה. האמת היא שברגע שהייתה לי הזדמנות, נסעתי ללמוד כמה שיותר רחוק מבוסטון: קדם־רפואה באוניברסיטת דיוק, קרוליינה הצפונית, ארבע שנים של בית ספר לרפואה בברקלי ושנת התמחות בשיקגו. חזרתי לבוסטון רק לפני כמה חודשים לשנת ההתמחות השנייה ברפואת חירום. עבדתי כשמונים שעות בשבוע, אבל אהבתי את העבודה ואת האדרנלין. אהבתי את האנשים, אהבתי את הקצב המטורף של חדר המיון ולהתמודד עם המציאוּת במלוא אכזריותה. בשאר הזמן ביליתי בברים בנורת' אנד, עישנתי גראס וזיינתי בחורות מטורללות נטולות כל סנטימנטים כמו ורוניקה ילנסקי.

במשך תקופה ארוכה אבא שלי הסתייג מאורח החיים שלי, אבל בקושי השארתי לו פֶּתח לתקוף אותי או להביע ביקורת: מימנתי את לימודי הרפואה בלי לבקש ממנו פרוטה. בגיל שמונה־עשרה, לאחר מותה של אמי, אזרתי אומץ לעזוב את הבית ולא לצַפּות ממנו לשום דבר. ולא נראה שהמרחק הזה הפריע לו. הוא התחתן שוב עם אחת המאהבות שלו, אישה מקסימה וחכמה שהייתה מסוגלת לסבול אותו. ביקרתי אותם פעמיים־שלוש בשנה, והתדירות הזאת התאימה לכולם.

הבוקר, התדהמה שלי רק גברה. כמו שֵד שיוצא מקופסה, אבא שלי הופיע שוב בחיי ותפס אותי בשרוול כדי לגרור אותי לנתיב פיוס, שזה מכבר הפסקתי לצַפּות לו.

"נו, מתחשק לך לדוג או מה??" התעקש פרנק קוסטלו, משלא הצליח להסתיר עוד עד כמה השתיקה שלי מעצבנת אותו.

"בסדר, אבא. רק תן לי זמן להתקלח ולהחליף בגדים."

הוא שלף מהכיס חפיסת סיגריות בשביעות רצון, והדליק סיגריה בעזרת מצית כסוף ישן שהכרתי מאז ומעולם.

מופתע כולי אמרתי, "אחרי שגמרת עם הסרטן בגרון, חשבתי שהפסקת..."

עיני הפלדה שלו פילחו אותי.

"אחכה לך בטנדר," הוא אמר, קם מהכיסא ונשף פרץ ארוך של עשן כחלחל.

2.

הנסיעה מבוסטון למזרח קייפ קוד ארכה פחות משעה וחצי. זה היה בוקר יפהפה בשלהי האביב. השמיים היו בהירים וצלולים, אור השמש הציף את השמשה הקדמית של הרכב, זורה גרגירי זהב ששטו על פני לוח המחוונים. אבא שלי כדרכו לא טרח ליזום שיחה, אבל השתיקה לא הכבידה עליי. בסוף השבוע הוא נהנה לנהוג בטנדר שברולט שלו ולהאזין לאותן קלטות שוב ושוב: המיטב של פרנק סינטרה, הופעה של דין מרטין ואלבום קאנטרי זניח של האחים אֶבֶרלי, שהוקלט בשלהי הקריירה שלהם. בשמשה האחורית הייתה מדבקה שתמכה במועמדות של טד קנדי לבחירות לסנאט, 1970. מעת לעת נהנה אבי להתנהג כמו איכר נבער, אבל הוא היה מהמנתחים הנחשבים ביותר בבוסטון, ומעל לכול החזיק מניות בחברה בשווי עשרות מיליוני דולרים. בעסקים, כל מי שהלך שולל אחרי דמות האיכר שלו שילם ביוקר.

חצינו את גשר סָגָמוֹר, ואחרי ארבעה קילומטרים עצרנו במסעדת פירות הים של סם כדי לקנות כריכי לובסטרים, תפוחי אדמה צלויים ושישיית בירה.

קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים נכנסנו לשביל העפר שהוביל לקצה הצפוני של מפרץ וינצ'סטר.

מקום פראי, מוקף ים וסלעים, שהרוח צלפה בו כמעט בלי הרף. שם, בשטח מבודד, תחום בצוקים סביב־סביב, עמד מגדלור 24 הרוחות.

מבנה העץ הישן בצורת מתומן הגיע לגובה שנים־עשר מטרים. הוא ניצב ליד בית עשוי קורות לבנות צבועות וגג רעפים משופע. ביום שטוף שמש הוא היה בית קיט נחמד, אבל עם בוא מזג אוויר סוער או גשום או עם רדת ערב התחלף הנוף הציורי בתמונה חולמנית קודרת, כמו ציור של אלברט פינקהאם ריידר. המבנה עבר בירושה במשפחה כבר שלושה דורות. סבא שלי, סאליבן קוסטלו, קנה אותו ב־1954 מאלמנתו של מהנדס אווירונאוטיקה, שקנה אותו ב־1947 במכירה פומבית של ממשלת ארצות הברית.

באותה שנה, בגלל מצוקה כספית, מכרה הממשלה הפדרלית כמה אתרים שכבר לא הייתה להם חשיבות אסטרטגית. כך קרה גם למגדלור 24 הרוחות, שאבד עליו הכלח לאחר שהוקם מגדלור מודרני יותר בלנגפורד היל, חמישה־עשר קילומטרים דרומית משם.

סבא שלי התגאה מאוד ברכישה וגמר אומר לשפץ את המגדלור והבקתה ולהפוך אותם לבית נופש נוח. בראשית סתיו 1954, במהלך השיפוצים, הוא נעלם באופן מסתורי.

מצאו את המכונית שלו חונה בחזית הבית. הגג הנפתח של השברולט בֶּל אֵייר היה פתוח, המפתחות מונחים על לוח המחוונים. במהלך הפסקות הצהריים שלו, סאליבן אהב לאכול את הארוחה שלו בישיבה על הסלעים. בתוך זמן קצר הגיעו למסקנה שהוא טבע. על אף שהים מעולם לא פלט את גופתו חזרה אל החוף, סבא שלי הוכרז כמת בטביעה בחוף מיין.

למרות שלא הכרתי אותו, לעתים קרובות שמעתי את חבריו ומכריו מתארים אותו כדמות ססגונית וייחודית. את שמו הפרטי ירשתי כשם אמצעי, והואיל ואחי הגדול לא רצה אותו — גם ענדתי את השעון של סאליבן, "לואי קרטייה טנק" מראשית שנות החמישים, שעון מלבני עם מחוגים בצבע כחול.

3.

"קח את שקית הנייר ואת הבירות, נעשה פיקניק בשמש!"

אבא שלי טרק את דלת הטנדר שלו. שמתי לב שהוא נושא תחת זרועו את תיק העור המרופט שאמא שלי נתנה לו כשהייתי ילד, באחד מימי הנישואים שלהם. הנחתי את הצידנית על שולחן עץ ליד גריל הלבֵנים שהיה בנוי במרחק כעשרה מטרים מהכניסה לבית. ריהוט הגן ושני כיסאות העץ הרחבים שהתלוו אליו שרדו במשך שני עשורים את כל פגעי מזג האוויר, אלוהים יודע איך. השמש עמדה גבוה בשמיים, אבל האוויר היה צלול. רכסתי את הז'קט שלי והתחלתי לפרוק את כריכי הלובסטר. אבא שלי הוציא אולר שוויצרי מהכיס, פתח שני באדווייזר והתיישב על אחד מכיסאות העץ.

"לחיים!" אמר והושיט לי בקבוק.

לקחתי אותו והתיישבתי לידו. בעודי מתענג על לגימת הבירה הראשונה, ראיתי מבט מודאג מבזיק בעיניו. לאחר מכן השתררה דממה. הוא נגס כמה נגיסות בכריך שלו ומיהר להדליק עוד סיגריה. שרר מתח ניכר, והבנתי שהוא לא הביא אותי לכאן כדי לבלות אחר צהריים שקט של אב ובנו, ושלא יהיו שום ניסיונות דיג או טפיחות על השכם או דג צלוי בנייר כסף בנוסח איטלקי.

"יש לי משהו חשוב לספר לך," אמר ופתח את התיק. הוא שלף כמה מסמכים בתיקיות קרטון. בכל אחד מהם ראיתי את הלוגו של משרד עורכי הדין וקסלר ודֶלאמיקו, שטיפל בענייני המשפחה כבר עשרות שנים.

הוא שאף ארוכות מהסיגריה והמשיך. "החלטתי לעשות סדר בענייניי לפני שאלך."

"תלך לאן?"

חיוך קל עלה על שפתו התחתונה. התגריתי בו, "כלומר, לפני שתמות?"

"בדיוק. אבל אל תמהר מדי לשמוח. זה לא יקרה מחר, גם אם המועד בהחלט מתקרב."

הוא צימצם את עיניו וניסה ללכוד את מבטי לפני שהכריז בפניי בקול רם וצלול, "מצטער, ארתור, אבל לא תקבל אפילו דולר ממכירת העסק. גם לא דולר מפוליסות ביטוח החיים שלי או מכל הנדל"ן."

בקושי הצלחתי להסתיר את תדהמתי, אבל בתוך פרץ הרגשות שהציף אותי, ההפתעה גברה על הכעס.

"אם הבאת אותי לכאן כדי להגיד לי את זה, חבל על הטרחה. אתה אמור לדעת שהכסף שלך לא מעניין אותי..."

הוא הניד בראשו לעבר תיקיות הקרטון שעל השולחן, כאילו לא שמע מילה אחת מדבריי.

"נקטתי בכל הצעדים המשפטיים שיאפשרו לירושה לעבור לאחיך ולאחותך."

קפצתי אגרופים. מה משמעות המשחק המעוות שלו? נגיד שאבא שלי רוצה לנשל אותי מהירושה, למה לעשות מההכרזה כזאת הצגה גדולה?

הוא שאף שוב מהסיגריה.

"הירושה היחידה שלך..."

הוא מעך את בדל הסיגריה והשהה זמן־מה את המשך המשפט כדי ליצור מתח שעיצבן אותי.

"הירושה היחידה שלך תהיה מגדלור עשרים וארבע הרוחות," אמר והצביע על המבנה. "הקרקע, המבנה, המגדלור."

הרוח גברה והעלתה ענן אבק. הייתי בהלם מוחלט, ונדרשו לי כמה שניות כדי להגיב.

"מה אתה רוצה שאעשה עם החורבה הזאת?"

כשפתח את פיו למסור לי פרטים, הוא התחיל להשתעל בצורה מדאיגה. צפיתי בו מתנשף והתחרטתי על כך שבאתי איתו לכאן.

"קח את זה או לך, ארתור," הוא הזהיר אותי והסדיר את הנשימה. "ואם אתה מקבל את הירושה, תצטרך לעמוד בשני תנאים. שני תנאים שלא עומדים למשא ומתן."

העמדתי פנים שאני קם ללכת בעודו ממשיך. "קודם כול אתה מתחייב לעולם לא למכור את הנכס. אתה שומע אותי? לעולם לא. המגדלור מוכרח להישאר במשפחה. לנצח."

זה עיצבן אותי. "ומה התנאי השני?"

הוא שיפשף ממושכות את עיניו ונאנח אנחה ארוכה. "בוא איתי," הכריז והתרומם מכיסאו.

הלכתי אחריו באי־חשק. הוא גרר אותי לביתו לשעבר של שומר המגדלור. בקתת עץ קטנה וישנה, אפופה ריח מעופש וטחוב. הקירות מעוטרים ברשתות דיג, חכת עץ מבריקה וכמה ציורים של אמנים מקומיים שהציגו את נופי האזור. על תנור האח היו מנורת שמן וסירת מפרש מיניאטורית כלואה בתוך בקבוק.

אבא פתח את דלת המסדרון — מסדרון מרוצף שאורכו עשרה מטרים, שחיבר בין הבקתה למגדלור — אבל במקום לעלות במדרגות אל ראש המגדל, הוא הרים דלת סתרים ברצפה שאיפשרה גישה אל המרתף.

"בוא!" הוא פקד עליי והוציא פנס מתיק המסמכים.

התכופפתי וירדתי בעקבותיו בגרם מדרגות חורקות עד לחדר התת־קרקעי.

כשהדליק את מתג האור, גיליתי חדר מלבני עם תקרה נמוכה ולבנֵי קיר אדמדמות. המקום היה מכוסה בקורי עכביש. חביות וארגזי עץ ניצבו בערימה בפינה, מאובנים בתוך אבק עתיק יומין. רשת של צינורות רעועים נפרשה בעיגול על התקרה. למרות שאסרו עלינו לבקר כאן, זכרתי היטב שבילדותנו באתי לפה עם אחי. אבא העניש אותנו אז בצורה כזאת, שמעולם לא רצינו לחזור.

"מה הקטע שלך, אבא?"

במקום תשובה הוא הוציא גיר לבן מכיס החולצה וצייר צלב גדול על הקיר. הוא הצביע עליו.

"במָקום הזה, מאחורי הלבֵנים, יש דלת מתכת."

"דלת?"

"זה מַעבר שחסמתי את הגישה אליו לפני יותר משלושים שנה."

קימטתי את מצחי. "מעבר לאן?"

אבי התחמק מהשאלה ופצח בעוד התקף שיעול.

"זה התנאי השני, ארתור," אמר והסדיר שוב את נשימתו. "אסור לך לפתוח את הדלת הזאת לעולם."

לרגע באמת חשבתי שהוא נהיה סנילי. היו לי עוד שאלות לשאול אותו, אבל הוא מיהר לכבות את החשמל ולצאת מהמרתף.

יום שלישי, 14 בינואר 2020

תציל אותי / גיום מוסו



יש משהו קסום בספרים של גיום מוסו, הוא מגולל תעלומות מתח הטומנות בחובן רמזים מן העל הטבעי. בכל ספר כזה הוא עושה צעד קדימה במורכבות המתח ובפירוט החלקים הפחות יפים של האנושות, ובכל ספר כזה הוא מאפשר לקוראים לנסות ולהתיר בעצמם את אלמנט העל טבעי, אם זה אפשרי."תציל אותי", הספר האחרון שלו שתורגם לעברית לא חורג מן הנוסחה המוכרת. גם בספר הנוכחי יש תעלומה שצריך לפתור, רק שהפעם התעלומה היא היא האלמנט העל הטבעי. 

במרכז הספר הנוכחי ניצבת דמותה של ז'ולייט, צעירה צרפתית אשר היגרה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות על מנת להצליח בעולם המשחק, הזמן שהקציבה לעצמה אזל. בעוד היא רואה איך שותפתה לדירה זוכה להגשום את חלומה להפוך לעורכת דין. היא מתכננת לחגוג את הערב האחרון שלה בארצות הברית עם שותפתה אך זו מודיעה לה ברגע האחרון כי בן זוגה הפתיעה אותה בחופשה מעבר לים. מתוך יאוש, היא עוטה על עצמה אחת מן החליפות של הושתפה ויוצאת לתור את העיר במראה חדש.

מן העבר השני של העיר ניצב סם, רופא צעיר ששכל את אשתו ומאז מסרב להיכנס למערכת יחסים כלשהי. הוא מסיים את הערב שלו בבית החולים הרבה אחרי שהמשמרת נגמרה, ממילא אין לנו סיבה טובה לחזור הביתה. כשהוא נוסע ברכבו הביתה שקוע במחשבות על הקיום, הוא נאלץ לסטות מן הדרך כדי לא לדרוס צעירה, ז'ולייט.

סם יוצא מן המוכנית נחוש לפצות את הצעירה על הסכנה בה העמיד אותה, היא מתרצה והשניים מבלים ערב נפלא ונפרדים רק כדי לשוב ולהפגש שוב באותו היום ולבלות את רגעיה האחרונים של ז'ולייט בארצות הברית. סם הוא זה המלווה את ז'ולייט למטוס שאמור לקחת אותה הביתה ונדהם לגלות כי המטוס התרסק.

ביקור מפתיע במשרדו בבית החולים מגלה לו כי ז'ולייט מעולם לא עלתה על המטוס אך עצורה בשדה התעופה בחשד כי ידעה על ההתרסקות העתידית.


מוסו טווה כהרגלו עלילה בה נדרשים הגיבורים לעשות מאמצים רבים על מנת להתיר את הקשיים אליהם נקלעו שלא באשמתם. סם וז'ולייט נחשפים לעיני הקורא בהקשרים שונים בחייהם, משפחתה של זקולייט, רעייתו המתה של סם ועוד. כל אחד מהם עובר כברת דרך אישית משעותית בימים ובשעות המתוארים בספר, והכוח העל טבעי המופיע בספר משפיע על מציאות חייהם על מנת להטות אותה בכיוון הנכון.

בתוך העלילה משובצים גם סיפורי משנה המתכתבים עם העידן הנוכחי, חיי הרחוב והטרור ומסמלים רצון של הכותב לתת דריסת רגל לנושאים המככבים על המרקע במדינתו כדי להוסיף עניין לקהל הקוראים הפוטנציאלי שלו.


מי שקראו ואהבו את ספריו הקודמים של מוסו שתורגמו לעברית ימצאו בספר הנוכחי עוד מאותו הדבר ועתידים להנות גם ממנו. אחרים, ייטיבו אם יתחילו עם ספריו הקודמים בהם המימד העל טבעי משולב בעלילות פחות קשות לעיכול.


תציל אותי     מאת: גיום מוסו     מצרפתית: דורון דנסקי     כנרת זמורה ביתן     2019     288 עמ' - כולל תודות


להרשמות בלתי אמצעית ניתן לקרוא את הפרק הראשון:

1
"היום הוא היום הראשון של שארית חייך."
— כתובת אנונימית על ספסל בסנטרל פארק

בוקר ינואר מעל נמל ניו יורק בשעה שהלילה הופך ליום...
גבוה בשמיים, בלב העננים השועטים צפונה, אנו מרחפים מעל אליס איילנד ופסל החירות. קר. שלג וסופות עזות משתקים את העיר.
ציפור כסופת נוצות מפלחת לפתע את העננים ומאיצה מטה כמו חץ לעבר שורת גורדי שחקים. היא אדישה לפתיתי השלג ומניחה לכוח מסתורי למשוך אותה אל צפון מנהטן. היא פולטת קריאות קטנות ונרגשות ומרחפת מעל גריניץ' וילג', טיימס סקוור והאפר וסט סייד במהירות מדהימה, ולבסוף מתמקמת על שער הכניסה לפארק מורנינגסייד, סמוך לאוניברסיטת קולומביה.
בתוך פחות מדקה יידלק האור בקומה העליונה שבבניין קטן בשכונה.
אבל לעת עתה ז'ולייט בומון, צרפתייה צעירה, נהנית משלוש שניות אחרונות של שינה.
06:59:57
06:59:58
06:59:59
07:00:00
כשהשעון המעורר שלה התחיל לטרטר, שלחה ז'ולייט בהיסח הדעת זרוע אל השידה שליד המיטה והפילה את המכשיר לרצפה, נפילה שהפסיקה באחת את הצפצוף האיום.
היא שיפשפה את עיניה, הגיחה מתוך שמיכת הפוך, הניחה רגל על רצפת העץ הבוהקת ופסעה צעדים עיוורים ספורים בטרם נתקלו כפות רגליה בשטיח שעל קורות העץ המצופות בשעווה, והיא החליקה. היא מיהרה לקום על רגליה בכעס וחטפה את משקפיה. היא שנאה להרכיב אותם, אבל קוצר הראייה והתיעוב שרחשה לעדשות מגע הפכו אותם לפריט חיוני.
במדרגות שיקף אוסף אקראי של מראות קטנות, שלוקטו אצל סוחרי עתיקות, את דמותה של אישה בת עשרים ושמונה בעלת שיער המגיע עד הכתפיים והבעה שובבית. היא החמיצה פנים אל מול השתקפותה, ואז ניסתה בחופזה להשליט מעט סדר בשערה והשיבה כמה קווצות זהובות סוררות למקומן. חולצת הטריקו בעלת המחשוף העמוק ותחתוני התחרה הזעירים שיוו לה מראה סקסי חצוף. אבל המראה המלבב לא נמשך לאורך זמן: ז'ולייט התעטפה בשמיכת משבצות עבה וחיבקה אל בטנה את הבקבוק החם שלה שטרם התקרר. חימום לא היה הצד החזק בדירה הזאת, שאותה חלקה זה שלוש שנים עם שותפתה קולין.
"ולחשוב שאנחנו משלמות כאן אלפיים דולר שכר דירה!" נאנחה.
עדיין עטופה, היא ירדה במדרגות ופתחה את דלת המטבח בתנועת מותן זריזה. חתול שמנמן ומנומר שצפה בה במשך כמה דקות זינק קודם כול אל זרועותיה ולאחר מכן אל כתפה, מאיים לשסע את צווארה בטפריו.
"תפסיק עם זה מיד, ז'אן־קאמי!" היא צעקה, תפסה את החתול והחזירה אותו לרצפה. הוא יילל בזעם ואז פנה להצטנף ככדור בסלסילה שלו.
בינתיים הניחה ז'ולייט סיר מים על הכיריים וסובבה את כפתור הרדיו:
"...סופות שלג עזות אשר שיתקו את וושינגטון ופילדלפיה בארבעים ושמונה השעות האחרונות מתפשטות לכיוון צפון־מזרח ברגעים אלה ומכות בניו יורק ובבוסטון במלוא עוזן.
מנהטן התעוררה הבוקר לשכבת שלג עבה שחוסמת את התנועה ומשתקת את העיר. הסופה גורמת לשיבושים בהמראות של חברות התעופה, וכל הטיסות מנמלי התעופה קנדי ולה גוארדיה בוטלו או נדחו.
גם בכבישים המצב קשה ביותר, והרשויות מייעצות לנהגים להימנע מלנסוע במכוניות במידת האפשר. הרכבת התחתית אמורה לפעול בצורה סדירה, אבל שיבושים קשים יחולו בתנועת קווי האוטובוסים. אמטרק הודיעה על צמצום פעילות הרכבות. ולראשונה זה שבע שנים המוזיאונים, גן החיות ואתרים מרכזיים בעיר ייסגרו לציבור.
מקור הסופה במפגש שבין חזית חמה ממפרץ מקסיקו לחזית קרה המגיעה מקנדה, והיא תנוע לאורך החוף במהלך היום לכיוון ניו אינגלנד.
אנו מייעצים לנקוט משנה זהירות. אתם מאזינים למנהטן 101.4. תנו לנו עשר דקות, ואנחנו ניתן לכם את כל העולם."
ז'ולייט רעדה כשהאזינה לחדשות האלה. מהר, משהו שיחמם אותה. היא חיפשה בארון: אין קפה נמס, אין תה. במבוכה נאלצה להרים מן הכיור את שקיק התה של קולין מאמש.
עדיין מכורבלת עד לעיניה, היא התמקמה על אדן החלון והביטה מבעד לזכוכית בעיר העוטה גלימה לבנה עבה.
הצרפתייה הצעירה כבר התגעגעה הביתה כי ידעה שתעזוב את מנהטן עוד לפני סוף השבוע. ההחלטה לא היתה קלה, אבל היא נאלצה להיכנע לבלתי נמנע: אף שז'ולייט אהבה את ניו יורק, ניו יורק לא אהבה את ז'ולייט. העיר הזאת לא הגשימה אף אחת מתקוותיה ואף לא אחד מחלומותיה.
לאחר סיום לימודיה בתיכון היא עשתה תואר ראשון בספרות, ואז תואר שני בסורבון שבמהלכו שיחקה בקבוצות דרמה של סטודנטים. לאחר מכן התקבלה לקור פלורן, בית ספר יוקרתי למשחק בפריז, ושם נחשבה לאחת התלמידות המבטיחות ביותר. באותה תקופה היא יצרה קשרים עם סוכנויות ליהוק, הצטלמה לשתיים־שלוש פרסומות והופיעה בכמה סרטי טלוויזיה. אבל כל מאמציה לא הועילו. שאפתנותה התפוגגה בהתמדה, והיא נאלצה להסכים לחלטורות בסופרמרקטים או להופעות בפני ועדי עובדים, להצגות במסיבות יום הולדת ולסיבובים ביורודיסני בתחפושת פו הדוב.
האופק שלה הלך והצטמצם, אבל היא לא הניחה לעצמה להרים ידיים. אז החליטה להעז ולנסות את מזלה בארצות הברית. היא נחתה בתפוח הגדול חדורת תקווה וחלומות על ברודוויי עם אישור עבודה כאו־פר. האם לא אומרים שמי שמצליח בניו יורק, יצליח בכל מקום?
בשנה הראשונה עבודת השמרטפות השאירה לה הרבה זמן פנוי כדי לשפר את האנגלית, להיפטר מהמבטא הצרפתי ולהשתתף בשיעורי משחק. אבל אף אודישן לא הוביל למשהו מעבר לתפקידים קטנים במחזות ניסיוניים או אוונגרדיים שהועלו בתיאטראות קטנים, בעליות גג ובאולמי כנסייה.
בהמשך התפרנסה משלל עבודות קטנות: קופאית במשרה חלקית בחנות מכולת קטנה, חדרנית במלון עלוב באמסטרדם אווניו, מלצרית בבית קפה.
לפני חודש החליטה לחזור לצרפת. קולין תיכננה לעזוב את הדירה כדי לגור עם החבר שלה, ולז'ולייט לא היו חשק או כוח לחפש שותפה אחרת. הגיע הזמן להודות בכישלונה. היא שיחקה משחק שיש בו סיכון, והפסידה. במשך זמן רב חשבה שהיא ממולחת יותר מאחרים, חומקת ממלכודות של שגרה והתחייבויות. אבל כעת הרגישה אבודה לחלוטין, ללא ציוני דרך וללא עוגן. יתרה מזאת, היא מיצתה את כל חסכונותיה, ותוקף אשרת האו־פר שלה פקע מזמן, מה שהפך אותה לשוהה בלתי חוקית.
אם מזג האוויר יאפשר זאת, טיסת החזור שלה לפריז תמריא מחרתיים.
"קדימה, ילדה. תפסיקי לרחם על עצמך."
היא קמה במאמץ וניגשה אל חדר הרחצה. היא הסירה מעליה את השמיכה, התפשטה וקיפצה לתוך המקלחת.
"אההההה!" צרחה כשהזרם הקפוא נחת על עורה. קולין התקלחה ראשונה, ולא נשארו לה מים חמים.
"לא ממש נחמד מצידה," חשבה ז'ולייט.
מקלחת קרה היתה עינוי של ממש, אבל כיוון שז'ולייט אינה נוטרת טינה מטבעה, היא מיהרה למצוא תירוצים עבור חברתה: קולין זה עתה סיימה בהצטיינות לימודי משפטים, והבוקר היא ניהלה משא ומתן לגבי משרה במשרד עורכי דין נחשב בעיר.
ז'ולייט לא היתה נרקיסיסטית, אבל הבוקר השתהתה ארוכות מול המראה. שאלה אחת המשיכה לייסר אותה בתכיפות הולכת וגוברת, "אני עדיין צעירה?"
זה עתה מלאו לה עשרים ושמונה. מובן שהיא עדיין צעירה, אבל היא נאלצה להודות שזה לא כמו להיות בת עשרים.
כשייבשה את שערה היא התקרבה למראה, בחנה את פניה וראתה קמטוטים בזוויות העיניים.
מקצוע המשחק היה קשה מאוד לגברים, ולנשים פי כמה וכמה. פגמים אצל נשים נחשבו בלתי נסבלים, ואילו אצל גברים הם העידו על אופי ובשלות — עניין שתמיד הרגיז אותה.
היא התרחקה מעט. עדיין היו לה שדיים יפים, אבל כבר לא ממש זקורים כמו לפני שנתיים.
"לא, את מדמיינת."
ז'ולייט תמיד סירבה לערוך "התאמות" כלשהן בגופה — להעשיר את חיוכה בעזרת קולגן, למחוק קמטים ממצחה בעזרת בוטוקס, להרים את עצמות הלחיים, ליצור גומה קטנה או לתגמל את עצמה בחזה חדש. אולי היא תמימה, אבל היא ביקשה להרשים אחרים בזכות מי שהיא באמת — טבעית, עמוקת מחשבה ושאפתנית.
הבעיה היתה שאיבדה את כל הביטחון העצמי. אט־אט היא נאלצה לזנוח את חלומותיה להפוך לשחקנית תיאטרון, לחוות אהבה אמיתית. לפני שלוש שנים הרגישה שהכול עדיין אפשרי, שהיא מסוגלת להיות ג'וליה רוברטס או ז'ולייט בינוש. ואז החל מרוץ החיים להתיש אותה בהדרגה. את כל כספה הוציאה על שכר הדירה. עברו יובלות מאז קנתה שמלה, מאז התקיימה על מזון שאינו רביולי בקופסת שימורים ופסטה בלי רוטב.
היא לא הפכה לג'וליה רוברטס או לז'ולייט בינוש. היא הגישה קפוצ'ינו בבית קפה תמורת חמישה דולרים לשעה, וכיוון שלא היה די בסכום הזה לתשלום שכר דירה, לקחה על עצמה עבודה נוספת בסופי שבוע.
בתוך ראשה היא המשיכה לשאול את המראה, "האם אני עדיין מסוגלת למשוך מישהו? לעורר תשוקה? ברור שכן," חשבה, "אבל עד מתי?"
היא הישירה מבט אל תוך עיניה ופלטה אזהרה לעצמה.
"יגיע יום, מהר יותר משאת חושבת, שבו אף גבר לא יסתובב כדי להביט בך כשתחלפי על פניו."
"ובינתיים תתלבשי מהר אם את לא רוצה לאחר."
היא לבשה גרבונים ושני זוגות גרביים, ואז מכנסי ג'ינס שחורים, חולצת פסים, סוודר עבה וקרדיגן צמר.
עיניה נחו לפתע על השעון, והיא החלה להילחץ למראה השעה. כבר מאוחר, עדיף לא להתעכב עוד. הבוס שלה אדם קשה, ואף שזה יומה האחרון בעבודה, מזג האוויר לא יהווה תירוץ.
היא מיהרה לרדת במדרגות, חטפה כובע וצעיף צבעוני ממתלה המעילים וטרקה את הדלת מאחוריה, נזהרת על ראשו של החתול שלה, ז'אן־קאמי האמיץ. הלה כבר הפנה את חוטמו החוצה, מוקסם ממעטה השלג הסמיך שהצטבר בן לילה.
ברגע שהוציאה את קצה אפה, הכה בז'ולייט משב רוח קפוא. מעולם לא ראתה את ניו יורק שלווה כל כך.
בעוד כמה שעות תהפוך מנהטן לאתר סקי ענקי. השלג שיווה לרחובות מראה של עיר רפאים, והנהיגה היתה מסוכנת במיוחד. סחף עמוק של פסולת נערם במדרכות ובצמתים. ברחובות שבדרך כלל היו צפופים והומי אדם, נעו רק רכבי ארבע־על־ארבע, זרזיף של מוניות צהובות ועוברי אורח מעטים ביותר, שהרהיבו עוז לצאת במגפי סקי.
ז'ולייט גילתה מחדש לרגע את חדוות הילדות, הרימה את ראשה ובלעה פתית שלג. היא כמעט מעדה, ופרשה את זרועותיה כדי לשמור על שיווי משקל. למרבה המזל, תחנת התחתית אינה רחוקה. עליה פשוט להיזהר לא להחל...
מאוחר מדי. בתוך שנייה היא הסתחררה, ופניה נטמנו בשלג.
שני סטודנטים חלפו על פניה וצחקו בגסות רוח בלי לעזור לה לקום. לז'ולייט המושפלת התחשק פתאום לבכות.
היום הזה בהחלט התחיל ברגל שמאל.