‏הצגת רשומות עם תוויות נוורמור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוורמור. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 באוקטובר 2022

נוורמור - מגפת הפלאות / ג'סיקה טאונסנד

 


כבר אמר החכם באדם: "מַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, א', ט'). כשזה נוגע לעולם הספרים, בעיקר בעשורים האחרונים בהם נדמה לפעמים כי יש יותר כותבים מקוראים וכי מרגע שנוצר טרנד ספרותי נדמה כי רוב ככל היוצרים מחפשים דרך לעלות עליו, הדבר בא לידי ביטוי בצורה מתסכלת לא פעם עבור הקוראים. 

קשה לברוא עולמות. כל מי שניסה פעם ליצור עולם חדש, גם מי שניחנו בדמיון עשיר במיוחד, מגלה בשלב כלשהו כי גם לדמיון יש גבולות ועל אף שהוא מנסה בכל כוחו ליצור משהו חדש שלא היה מעולם, הוא מתכתב עם עולמות שנתקל בהם כל חייו, חלקם הוא מבין בדיעבד כי שאל ממקורות אחרים. לא פלא אם כן שהספר הראשון בסדרת הפנטזיה לנוער "נוורמור" הרגיש מאוד דומה לספרי פנטזיה אחרים שקראתי בעבר. זה מתחיל בנערה מבודדת שמככבת בעמוד הראשון וברור לכולם שהעובדה שהיא מוקצית מחמת מיאוס מסתירה סוד שהיא והקוראים לא מודעים לו. כשהסוד הזה מתגלה והיא מגיעה לנוורמור, ארץ בה המציאות מכילה דברים שאנו מכירים ביום יום שלנו רק בדמיון, אנחנו מגלים שכמו גיבור ספרותי אחר היא עתידה ללמוד במסגרת שכדי להגיע אליה עליה לעלות על רכבת מיוחדת שהגישה אליה קסומה במיוחד. אבל עוד לפני, היא מגלה שיש אפשרות להיכנס לארץ הזו דרך גלישה על קווים בעזרת מטריה. 

הפתיחה הזו עצמה כבר מתכתבת עם שתי סדרות ספרים מוכרות ואהובות בשנים האחרונות, אבל ההתכתבות עם מקורות השראה ספרותיים לא נעצרת שם ולרגעים אחדים כקוראת עם קילומטראז' ספרותי לא מבוטל מאחוריה, מצאתי את עצמי משחקת, עם עצמי, מה מקור ההשראה לקטע שאני קוראת... אם היה מדובר בכותבת לא מוכשרת או ברעיונות שאולים כולם אני משערת שהקריאה בסדרת הספרים הייתה מסתיימת במהלך הספר הראשון או מקסימום בשני, רק שיש בסדרת הספרים של ג'סיקה טאונסנד גם מקוריות מרעננת באופן בו היא משלבת בעולם שבראה גם נקודות מבט חדשות ומרעננות בעולם הפנטזיה לנוער, והספר השלישי בסדרה: "מגפת הפלאות" ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר.


מוריגן קרואו גדלה עם אם חורגת ואב שהסתייג ממנה משום שנחשבה כילדה מקוללת שמביאה מזל רע לכל סובביה. בגיל 12 היא מגלה, יחד עם כל בני גילה שנבחנים כדי לגלות האם נחנו בכישורן מיוחד שיהפוך אותם לשוליה של בעל מקצוע כלשהו, שבניגוד למה שחשבה וחשבו בני משפחתה וכל מכריה, היא מקבלת הצעות משלושה גורמים שונים לשמש כשוליה שלהם, היא בוחרת את מי שנדמה לה שיהיה לה הכי מעניין ללמוד ממנו, ומגלה שהבחירה שלה נכונה אחרי שהיא עוברת להתגורר בבית המלון שלו, שהוא יצור חי מסוג מסוים, ונחשפת למהות האמתית של הכוחות שלה יחד עם שורה של תלמידים המתקבלים ביחד אתה לאגודה הפלאותולגית ולומדים בבית הספר שהקימה. 

אחרי שמוריגן מצאה משפחה חדשה, ג'ופיטר, אחיינו ג'ק והעובדים בבית המלון וחבריה לכיתת הלימוד 919, היא נאלצת להתמודד עם העובדה שכולם, ראשית חברי האגדוה הפלאותולוגית ואחריה תושבי נוורמור כולם, יודעים שהיא חרשית פלאות. בהתחשב בכך שחרש הפלאות האחרון הרג את כל החרשים האחרים וגרם נזק רב לנוורמור, היא חוששת מתגובת תושבי נוורמור וקצת ממה שהיא יכולה לעשות כחרשית פלאות אבל בשנה השנייה ללימודיה היא מקבלת גישה למקום בו לומדים רק חרשי פלאות ומגלה שהיא יכולה ללמוד את תשע האומנויות של הפלאות באופן שלא העלתה בדעתה...

במקביל מגיפה נוראית פוגעת בפלאוליתים, בעלי החיים החצי אנושים של נוורמור, איש לא יודע מהיכן הגיעה וכיצד ניתן לדעת מי נדבק בה, כשהיא מתפרצת הפלאולית מאבד שליטה על עצמו ומתנהג כמו בעל חיים אחוז טירוף עד לאיבוד הכרה ממנו הוא לא שב. הפגיעות מגיעות תחילה באופן ספורדי וצוות האגדוה הפלאותולגית מצליח להרחיק את הידיעות אודותיהן מהעיתונות והתקשורת אבל כשהן מתרבות אי אפשר לעצור את הפרסום שלהן והן מעירות שדים מהעבר אודות טיבם של הפלאוליתים ומקומם בחברה האנושית. מוריגן תגלה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לסייע להתמודדות עם המגיפה אבל המחיר שהוא דורש ממנה אישי ולא כזה שהיא בטוחה שתסכים לשלם....


נוורמור 3 - "מגיפת הפלאות" מתעלה לעניות דעתי על קודמיו בסדרה ומעורר סקרנות לגבי העתיד של העולם שבראה המחברת וחייה האישיים של מוריגן קרואוץ. מדובר בסדרת פנטזיה עם ניצוצות מקוריים ומסקרנים לנוער, שנדמה שמדברת מאוד לבנות נוער אבל לא רק. מומלץ בחום לחובבי הפנזטיה בכל הגילאים. אנחנו אהבנו.



* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הרשומה.


נוורמור 3: מגפת הפלאות     מאת: ג'סיקה טאונסנד     מאנגלית: יעל אכמון     הוצאת זמורה      2022     508 עמ' - כולל פרק בונוס


פרק אחת:

יחידה 919

חורף שנה שתיים

על דלת שחורה מבריקה בתוך חדר ארונות מואר היטב, מעגל זהב זעיר פעם פעימות של אור. במרכזו של המעגל היתה אות פ׳ קטנה, זוהרת.

בואי, תיכנסי, נדמה שהמעגל אומר עם כל פעימה רכה. מהר!

מוריגן קרואו גמרה לכפתר את החולצה הלבנה המעומלנת שלה, לבשה מעיל שחור והצמידה בזהירות אל הדש את סיכת ה־פ׳ העשויה זהב. לבסוף היא לחצה בקצה האצבע על המעגל המנצנץ, וממש כאילו סובבה מפתח במנעול, הדלת נפתחה אל תחנת רכבת ריקה.

רגעי השקט הדוממים האלה הפכו לשעת היום המועדפת על מוריגן. במרבית הבקרים היא היתה הראשונה להגיע אל תחנה 919. היא אהבה לעצום עיניים לכמה שניות ולהאזין לקול השקשוק המרוחק של הרכבות במנהרות הרכבת הפלאוּתית. כמו דרקונים מכניים המתעוררים משינה, נכונים לשאת מיליוני אנשים לכל רחבי העיר נֵוורְמוּר ברשת סבוכה של מנהרות.

מוריגן חייכה ונשמה נשימה עמוקה.

היום האחרון של סמסטר הסתיו.

היא עשתה את זה.

שאר חברי היחידה שלה התחילו להגיע, והשקט והשלווה התנפצו כששמונה דלתות נוספות נפתחו לאורך הרציף — מהדלת האדומה המעוטרת של מאהֶר אִבְּרָהים בקצה אחד ועד דלת העץ המקושתת הקטנה והפשוטה של עָנָה קאלו בקצה האחר — והתחנה הקטנטנה התמלאה פטפוטים.

הות׳ורן סוויפט, החבר הכי טוב של מוריגן, הגיע במצבו הרגיל בבקרים — מתנדנד מעומס ציוד רכיבה על דרקונים, החולצה האפורה שלו מכופתרת עקום, התלתלים החומים הלא מסורקים מזדקרים בזוויות פראיות והעיניים הכחולות נוצצות מתעלולים שבדיוק הגה או ביצע (מוריגן לא רצתה לדעת איזה מהשניים). אַרְצַ'ן טֵייט — שתמיד התנהג והתלבש למופת — לקח חצי מערמת הציוד הקורסת של הות׳ורן בלי לומר מילה וסימן עם הראש בחשאי לעבר החולצה המכופתרת גרוע.

קָדֶנְס בְּלַקְבֶּרְן היתה האחרונה להגיע באותו בוקר. היא נכנסה בריצה ממש ברגע האחרון — צמתה השחורה העבה הצליפה מאחוריה ורגליה החומות הארוכות צעדו צעדים גדולים — והגיעה בדיוק כשקרון רכבת יחיד, חבוט מעט, נגלה לעין בקול קרקוש, מעלה עננות קיטור לבן. על צד הקרון היו צבועים סמל ה־פ׳ המוכר והמספר 919, ומתוך הפתח רכנה החוצה הכוונית שלהם, מיס גיל.

זאת היתה רכבת הבית שלהם, אמצעי תחבורה ובית שני שהותאם במיוחד עבורם, היחידה ה־919 של האגודה הפלאוּתולוגית. בתוך הקרון היו פופים, ספה ישנה וגבשושית, ערמות של כריות, תנור עצים שדלק תמיד בחורף, וצנצנת עוגיות בצורת דב קוטב שרק לעתים נדירות היתה ריקה. זה היה אחד המקומות הנוחים והאהובים על מוריגן בעולם כולו.

״בווווווקר טוב!״ צעקה הכוונית. פניה קרנו בחיוך מאוזן אל אוזן והיא נופפה אליהם בחופן ניירות. ״יום אחרון לסמסטר שמח, מלומדים צעירים!״

התפקיד של מיס גיל כ״כוונית״ הרשמית של יחידה 919 היה ייחודי — חצי נהגת רכבת, חצי יועצת חינוכית. היא היתה שם כדי להבטיח להם דרך חלקה בחמש שנותיהם הראשונות כחברים בארגון היוקרתי והתובעני ביותר בנוורמור. האגודה הפלאותולוגית הורכבה מאנשים יוצאי דופן עם כישרונות יוצאי דופן, אבל רובם היו שקועים מדי במעלליהם יוצאי הדופן ולא הקדישו תשומת לב רבה למצטרפים הצעירים ביותר לאגודה. ללא הכוונית שלהם, יחידה 919 היתה הולכת לאיבוד בשממה.

מוריגן לא הכירה אף אדם שהשם שלו התאים לו כמו זה של מיס גיל: היא קרנה שמחה טהורה. היא היתה מצעים נקיים, שירת ציפורים עם דמדומים, טוסט מושלם. היא היתה כולה בגדים בצבעי הקשת ויציבה מושלמת, עור חום כהה וחיוך ענקי, וכשהשמש האירה מבעד לשולי ההילה דמוית העננה של שערה השחור המתולתל, היא הזכירה למוריגן מלאך — למרות שכמובן, היא לעולם לא היתה אומרת בקול דבר קיטשי כזה.

כמבוגרת שהוצמדה להם, הדבר היחיד שאולי חסר לה היו גינוני נימוס. אבל יחידה 919 אהבה אותה בדיוק כפי שהיא.

״היום! האחרון! היום! האחרון! היום! האחרון!״ היא קראה בקצב, ובעטה ברגליה בהתלהבות מבעד לפתח עוד לפני שהרכבת עצרה סופית.

ענה צעקה אליה בדאגה, ״מיס גיל, זה לא בטיחותי!״

מיס גיל הגיבה בעווית של פחד מוגזם ונופפה בזרועותיה כאילו עומדת ליפול החוצה — ואז הרכבת בלמה בפתאומיות והיא באמת נפלה אל הרציף.

״אני בסדר!״ היא אמרה וזינקה לקוד קידה.

האחרים צחקו והריעו, אבל ענה הסתובבה לנעוץ בכל אחד בתורו מבט זועם, פניה סמוקות ותלתליה הבלונדיניים מיטלטלים בדרמטיות. ״כן, בטח, מצחיק מאוד. אבל מי תצטרך לעצור את הדימום כשהיא תיפול על המסילה ועצם השוק שלה תישבר? אני מוכנה להתערב שאף אחד מכם אפילו לא יודע איך מקבעים רגל.״

״בשביל זה יש לנו אותך, ענה.״ ארצ׳ן חייך אליה וגומות עלו בלחייו החיוורות. הוא התכופף לעזור למיס גיל לאסוף את הניירות שהתפזרו.

״כן, דוקטור קאלו,״ אמרה תָדֵיאה מֶקְלאוּד השרירית. היא הכניסה לענה מרפק וכמעט הפילה אותה. (זה היה מרפק עדין יחסית לתדיאה, אבל לפעמים היא שכחה כמה שהיא חזקה.)

ענה עשתה פרצוף והזדקפה, אבל נראה שהמילה ״דוקטור״ מפייסת אותה מעט.

״מיס, מה...״ ארצ׳ן בהה באחד הניירות והמצח שלו מקומט מבלבול. ״אלה מערכות שעות חדשות?״

״תודה, ארץ׳. תעזור לי לחלק אותן, טוב?״ ענתה הכוונית, וסימנה ליחידה 919 לעלות לרכבת. ״בואו, כולם לעלות, אחרת נאחר. פרנסיס, שים את הקומקום בבקשה. לאם, תעבירי בין כולם את צנצנת העוגיות.״

הות׳ורן העיף במיס גיל מבט של תמיהה כשהיא נתנה לו את מערכת השעות שלו. זה היה היום האחרון של הסמסטר, ובדרך כלל הם קיבלו מערכת שעות חדשה רק פעם בשבוע. ״נתת לנו אותן ביום שני, מיס. את זוכרת?״

הוא צנח על פוף, ומוריגן התיישבה על הספה בין קדנס ולָמְבֶּת׳ לבחון את מערכת השעות שלה. עד כמה שהצליחה לראות היא היתה זהה לזו שקיבלה בתחילת השבוע: ביום שלישי סדנה ב״לשונות האל־מתים״, ביום רביעי כיתת אמן ב״תצפית על תנועת גרמי השמים״, ולאחריה שיעור באגף הריגול שבקומה מינוס חמש, בשם ״טיפוח מודיעים והתנהלות מולם״ (בינתיים זה היה השיעור האהוב ביותר על מוריגן בשבוע — התברר שהיא ממש טובה בענייני ריגול).

״אני אכן זוכרת, כן,״ אמרה מיס גיל. ״למרות שאני קשישה בת עשרים ואחת, הות׳ורן, המוח התשוש שלי עדיין מאפשר לי גישה למאגר הזיכרון העצום של העבר הרחוק, לפני ארבעה ימים שלמים.״ היא חייכה והרימה גבה. ״אלה מערכות שעות חדשות. בבקשה שימו לב לעדכון מהיום.״

מוריגן עברה אל העמודה של יום שישי וכשהבחינה בהבדל שאלה, ״מה זה ה״ה?״

״גם לי יש את זה,״ אמר הות׳ורן. ״ה״ה, קומה מינוס שתיים. השיעור האחרון היום.״

מאהר הרים יד. ״גם לי!״

הם מילמלו והשוו מערכות שעות, וגילו שאצל כולם מופיע אותו שיעור. בדרך כלל מערכת השעות שלהם היתה אישית — מיס גיל התאימה לכל אחד מערכת משלו שתעזור לו לפתח את הכישרונות הייחודיים לו ולעבוד על החולשות — ועברו בערך חודשיים מאז שהיה ליחידה 919 שיעור משותף כלשהו כקבוצה.

״מיס, מה מייצגים ראשי התיבות ה״ה?״ שאל פרנסיס פיצוויליאם ונשמע טיפה מודאג. עיניו החומות נפערו. ״דודה הסטר יודעת על זה? היא אמרה שהיא צריכה לאשר כל שינוי במערכת השעות שלי.״

מוריגן הסתכלה על הות׳ורן והרימה גבה, והוא עשה לה פרצוף. למשפחה של פרנסיס היו כמה וכמה דורות באגודה הפלאוּתולוגית, משני הצדדים — הפיצוויליאמים המפורסמים והאָקינְפֶנְווָים הנערצים. הפטרונית שלו — חברת האגודה שהגישה את מועמדותו להתקבל לאגודה ולכן היה לה עניין בהשכלתו — היתה דודתו מצד אבא, הסטר פיצוויליאם. היא היתה אישה קפדנית מאוד, ולדעתה של מוריגן קצת בלתי נסבלת.

״והיא אומרת שלא אעשה שום דבר שיעמיד בסכנה את מערך ההרחה שלי,״ המשיך פרנסיס.

״הארכה של מה?״ שאלה תדיאה.

״האף שלי,״ הוא הבהיר. ״מה? אל תצחקו — חוש הריח הוא הנכס הגדול ביותר של שף.״ הוא נגע במתח בקצה מערך ההרחה החום הבהיר שלו, עם כיסוי הנמשים הקל.

״אל תחשוש לחוטם שלך, פרנסיס,״ אמרה מיס גיל במעין חצי חיוך מסתורי. ״אבל אסור לי לגלות מה זה.״

תשעה פרצופים להוטים הסתכלו עליה בבת אחת בעניין מיידי.

הות׳ורן הזדקף. ״ה״ה זה... התכנסות, אה, ו... הרבה... דברים אחרים.״

״לא. אבל ניחוש יפה.״

״הסוואה והתחפשות!״ אמרה תדיאה. היא אספה את השיער האדמוני שלה בגולגול והפשילה את שרוולי החולצה האפורה, כאילו להוטה להתחיל מיד. ״אנחנו הולכים ללמוד טכניקות הטעיה קרבית, נכון? סוף־סוף.״

״הצגות והופעות?״ היה ניחוש של מאהר.

״אוווו! היפופוטמים והיפוגריפים!״ ענה מחאה כפיים וקיפצצה על הכרית שלה. ״אנחנו הולכים לשחק עם היפופוטמים והיפוגריפים?״

מיס גיל צחקה. ״מחשבה מקסימה, ענה, אבל לא בדיוק.״ היא הרימה ידיים בבקשת שקט. ״עכשיו כולם להפסיק לנסות לנחש, בבקשה. שפתי חתומות. אני ממלאת פי מים.״

כתפיה של ענה נשמטו באכזבה והיא העבירה את צנצנת העוגיות למאהר.

״לפ׳סלא,״ הוא אמר, ״תודה רבה״ בג׳הלנית, אחד משלושים ושמונה השפות שדיבר ברמת שפת אם. בזמן האחרון הוא נהג ללמד את חבריו ליחידה את מה שהיו בעיניו ״החלקים החשובים״ בשפות החביבות עליו — בעיקר איך לבקש הנחיות, ״בבקשה״ ו״תודה רבה״, עלבונות ומילים גסות. (בעיקר מילים גסות, מוריגן הבחינה, אם כי אולי הסיבה לכך היתה שהות׳ורן לא הפסיק לבקש מילים חדשות.)

״היש פא רהלים,״ היתה התשובה העגומה של ענה בעודה נוגסת בעוגייה.

מאהר הסתכל עליה בתערובת של תדהמה ושעשוע, והפה של מוריגן נפער.

״מה?״ שאלה ענה בפה מלא קרם.

״זה לא היה ׳על לא דבר׳, אם זה מה שהתכוונת לומר,״ אמר מאהר, וניסה לשווא לא לצחוק.

״אוי נו, אתם יודעים שאני לא טובה בשפות.״ ענה השמיעה נשיפת רוגז קטנה. ״אז מה אמרתי?״

מאהר, הות׳ורן ותדיאה צעקו יחד את התרגום הגס בעליזות רבה. הפנים של ענה עטו סומק עז ומיס גיל נראתה מזועזעת. שאר חברי היחידה לא הפסיקו לצחקק למשך שארית הנסיעה אל האגודה הפלאוּתולוגית.


לא היה קל לעזוב את רכבת הבית החמימה בתחנת פראודפוט. חברי יחידה 919 המצטופפים יחד כנגד הרוח נופפו לשלום למיס גיל ומיהרו אל המחסה המפוקפק של יער הטרוניות.

אל קַמְפָל — הקמפוס בן ארבע מאות הדונם של האגודה הפלאוּתולוגית, בלב נוורמור — החורף הגיע מוקדם יותר מאשר לעיר שמחוץ לחומות. כבר כמה שבועות שררה שם קרה שהיתה מקפיאה את הנזלת באף נוזל. כתוצאה מהתופעה המסתורית של ״מזג אוויר קמפל״, ימים של גשם מזרזף בנוורמור הפכו לימים של גשם שוטף ושלג בין חומות הקמפוס.

למעשה, יהיה אשר יהיה מזג האוויר מחוץ לקמפל, בין החומות הוא היה תמיד קצת יותר. אם בנוורמור התחוללה סופת רעמים קלה, השמים מעל קמפל היו שחורים ומחושמלים, ואורות הבזיקו בהם כמו במועדון, וכל מי שחצה את הקמפוס הסתכן בכך שיהפוך לכליא ברק.

היום שרר שם קור מקפיא עצמות, אבל הקלו עליהם מעט אור שמש חורפי והידיעה שעם סיום השיעור האחרון הם יעזבו את הקמפוס לשבועיים של חגיגות. מוריגן חיכתה לזה בקוצר רוח. לא היה בעולם מקום שהשתווה לבית שלה, מלון דֵאוּקָליוֹן, בזמן חג המולד. כל החורף היא חלמה על ליקר ביצים, אווז צלוי וכדורי שוקולד מתובלים עם רום.

כדי להסיח את דעתם מהקור העבירו חברי יחידה 919 את הצעדה הארוכה אל בית פראודפוט בניחושים יותר ויותר מופרכים לגבי המשמעות של ראשי התיבות ה״ה.

״אווו — אולי ׳הגשמה והחרבה׳?״ פניו של הות׳ורן אורו למחשבה. ״אולי הם יהפכו אותנו לאלים רבי־עוצמה.״

״או הצעדה והרקדה,״ אמרה לאם.

״או הקפצה והקצפה?״ אמר פרנסיס.

כולם איבדו את זה סופית מההצעה מלאת התקווה הזאת, אבל אפילו עם כל צווחות הצחוק, כשקבוצה של מלומדים מבוגרים יותר עקפה אותם על שביל היער מוריגן עדיין שמעה שמישהו סינן ״חרשית־פלאוּת״.

בשלב הזה היא כבר היתה רגילה לזה, ועדיין הלחישה גרמה לה להתכווץ. כמעט חודשיים חלפו מאז שהסוד שלה נחשף בפני האגודה הפלאוּתולוגית כולה. לפעמים כשמוריגן היתה זקוקה למשהו שיחדיר בה אומץ, היא חשבה על דבריה של הבכירה קווין: היא אולי חרשית־פלאוּת, אבל מהיום והלאה היא באמת ובתמים חרשית־הפלאוּת שלנו.

רוב האנשים בקמפל ניחנו במספיק טוב לב והיגיון בריא כדי להישמע למועצת הבכירים ולקבל את מוריגן כאחת משלהם, גם אם לא היו מאושרים מהנוכחות של ״ישות מסוכנת״ כזאת בקרבם. היו כאלה שעדיין ניצלו כל הזדמנות כדי לגרום לה להרגיש לא רצויה, אבל זה לא שינה הרבה. מוריגן השתפרה ביכולתה להתעלם מהלחישות והמבטים, ועזר מאוד לדעת שהיחידה שלה מגבה אותה. במהלך השנה האחרונה הועמדה הנאמנות של יחידה 919 במבחן קשה. היו זמנים שמוריגן חשבה שהיא תמיד תרגיש לא שייכת, אבל עכשיו ידעה שמקומה כאן.

גם קדנס שמעה את הלחישה. בלי להסס לרגע היא קראה ״תנשוך את הלשון,״ וכעבור שנייה נשמעו צעקת כאב וקריאת ״איי!״ מעומעמת כשהאשם ציית לה. קדנס גיחכה מהצד לעבר מוריגן, שחייכה בחזרה חיוך של אסירות תודה. היא לא יכלה שלא להרגיש טיפה שביעות רצון; היו יתרונות בחברה מהפנטת.

״ראיתי מה עשית, קדנס,״ אמרה בשקט ענה, שהגיעה מאחוריהן. ״את יודעת שאנחנו לא אמורים להשתמש בכישרונות שלנו על תלמידים אחרים.״

קדנס נאנחה וגילגלה עיניים. ״ואת לא אמורה להיות יללנית משעממת שלא מפסיקה להגיד לכולם מה לעשות, ותראי מה זה.״

ענה הזעיפה פנים. ״אם תעשי את זה שוב אני אספר למנהלת המלומדים שלך.״

בעודה מתקדמת הלאה על השביל בצעד תקיף, קדנס רטנה אל מוריגן, ״חיבבתי אותה יותר כשהיא לא זכרה אותי.״


אם ענה באמת היתה מתכוונת להלשין למנהלת מלומדי הנסתר המבעיתה, היא היתה מתקשה לעשות זאת. כבר שבועות שמוריגן עצמה ניסתה לתפוס את גברת מֶרְגַטְרוֹיד לשיחה, בינתיים לשווא. בכל פעם שראתה את המנהלת במסדרונות בית פראודפוט, נדמה שהיא נבלעת בהמון, או גרוע מזה, הופכת פתאום למקבילתה מבית הספר ללימודי היומיום, מיז דירבורן האיומה. זה קרה לעתים קרובות כל כך בזמן האחרון, שמוריגן התחילה לתהות אם מרגטרויד מתחמקת ממנה בכוונה... או אם דירבורן מנסה לחצוץ ביניהן.

עד לפני כשישה שבועות מוריגן היתה חולצה אפורה — מלומדת של מיומנויות היומיום בדיוק כמו הות׳ורן, ענה, מאהר, ארץ׳, פרנסיס ותדיאה. בית הספר לאמנויות היומיום, ובראשו מנהלת המלומדים דוּלְצינֵאה דירְבּוֹרְן, היה הגדול מבין שני ערוצי ההשכלה של האגודה הפלאוּתולוגית, וכלל שלוש מחלקות: לימודים מעשיים בקומה מינוס שלוש, לימודים הומניים בקומה מינוס ארבע ולימודי הקצוות בקומה מינוס חמש.

בבית הספר לאמנויות הנסתר למדו הרבה פחות תלמידים, ועדיין הוקדשו לו שלוש קומות תת־קרקעיות עמוק מתחת לבית פראודפוט, בניין הלבנים האדומות בן חמש הקומות. רק מלומדי הנסתר הורשו לרדת לקומות האלו.

בהשוואה לקומות היומיום המסודרות, היה הרבה יותר קשה לנווט שם. קומות הנסתר לא חולקו לשלוש מחלקות אלא לאינספור מעגלים, סדנאות, מועדונים, מעבדות, אגודות סתרים וגילדות סתרים־מאוד, שהוקדשו כולם למגוון תחומים אזוטריים — ולא נראה שאף אחד מאלה מודה בקיום שלו עצמו או בזה של האחרים. בבית הספר לאמנויות הנסתר היו הרבה מאוד דלתות נעולות ושאלות שאין עליהן מענה, אבל בששת השבועות האחרונים למדה מוריגן פשוט ללכת לאן שמערכת השעות שלה שלחה אותה ולא לשום מקום אחר — ובטח שלא למסדרון מסתורי אפוף ערפל שלא היה שם ביום הקודם. התוצאה של עיקופים כאלה תמיד היתה איחור לשיעור.

דירבורן רתחה מזעם כשגילתה שמרגטרויד חטפה את מוריגן מהיומיום לנסתר. לא כי היו לה רגשות חמים כלפיה, כמובן — בדיוק ההפך, למעשה. דירבורן לא חשבה שמקומה באגודה הפלאוּתולוגית כלל; היא לא יכלה לסבול את הרעיון שמוריגן תלמד דבר מלבד המינימום ההכרחי. כל כך יתאים למנהלת המלומדים הקפואה בעלת השיער הכסוף, חשבה מוריגן, לחבל בהשכלה שלה מרחוק.

״את סתם פרנואידית,״ אמרה קדנס כשמוריגן הזכירה את זה אחר הצהריים. הן חיכו ללאם במסדרון קומה מינוס שבע, כדי ללכת שלושתן יחד לשיעור האחרון בסמסטר. ״ולמה שתרצי בכלל לדבר עם מרגטרויד? אישית אני משתדלת להימנע מזה כמה שאפשר.״

מוריגן גילתה שרוב האנשים מנסים להימנע עד כמה שאפשר מגברת מרגטרויד המלחיצה, והיתה לזה סיבה טובה... אבל היא עדיין העדיפה אותה על פני מיז דירבורן.

״תראי את זה.״ מוריגן נאנחה, הושיטה אליה את מערכת השעות שלה והצביעה על שיעורי הבוקר לאותו יום. ״׳הצצה אל העתיד׳. ׳מציאת חיה מלווה׳. אתמול זה היה ׳דיאלוג עם המתים׳.״

״אמרת שאת מתה על השיעור הזה! את אוהבת דברים מלחיצים.״

״באמת אהבתי,״ הודתה מוריגן. ״אני עדיין אוהבת את זה. אני פשוט לא מבינה למה מרגטרויד משבצת אותי כל הזמן לשיעורים המוזרים האלה, כשהיא זאת שאמרה שאני צריכה ללמוד״ — מוריגן השתתקה לרגע והעיפה מבט סביב כדי לוודא שאף אחד לא שומע. היא הנמיכה את קולה מעט — ״את האמנויות הנבזיות.״

הבעת אי־שקט חלפה לרגע על פניה של קדנס. הידע שלה לגבי האמנויות הנבזיות היה דומה לזה של מוריגן — או במילים אחרות, מועט מאוד.

מוריגן ידעה שהאמנויות הנבזיות הן הכלים של ״חרש־הפלאוּת המיומן״, ושתצטרך ללמוד להשתמש בהן אם היא רוצה להבין מה המשמעות האמיתית של להיות חרשית־פלאוּת. היא למדה כמה דברים קטנים, והתאמנה בהם לבדה. אבל היה רק אדם אחד בכל הממלכה שידע להשתמש כהלכה באמנויות הנבזיות... וזו היתה תחושה מאוד לא נעימה, שיש לה משהו כל כך חשוב במשותף איתו.

״זה פשוט ש... אני לא חוזת עתידות!״ המשיכה מוריגן. ״או אורקל, או קוסמת, או מכשפה, או...״

״כן, אני יודעת, את חרשית־פלאוּת רבת־עוצמה, אז את מוזמנת לנגב את הדמעות,״ השיבה קדנס מיד. היא הבחינה בלמבת׳ יוצאת משיעור מדיטציה טרנסצנדנטלית מטושטשת כהרגלה ונופפה כדי למשוך את תשומת לבה.

היו הרבה פחות תלמידי הנסתר מאשר היומיום, אבל בתוספת צוות המורים, הבוגרים, האקדמאים והחוקרים, וכן חברים מבקרים ממועצת הכישוף המלכותית, ליגת העל־טבעי וברית מכשפות נוורמור, מסדרונות בית הספר לאמנות הנסתר היו בדרך כלל הומים. היום הם היו מלאים במלומדים מתחילים ומתקדמים שחגגו את סוף הסמסטר, באופנים שנאסרו עליהם באיסור חמור מחוץ לכותלי בית הספר. מלומדי אשליות יכלו לתרגל את קסמיהם בכל מקום בקמפל, כי אשליות — לדברי מרגטרויד — לא היו אלא ״אוסף תכסיסים משמימים שאינם מזיקים בדבר״. (לדעתה של מוריגן החופש הזה התבזבז על מלומדי האשליות, כי הם ניצלו אותו בעיקר כדי להגעיל אנשים בחזיונות שווא של גללי כלבים וחולדות מתרוצצות במסדרונות. אפילו הות׳ורן, שאהב להגעיל אנשים, לא התרשם ממאמציהם והכריז שהם ״חסרי דמיון בצורה קיצונית״.)

אבל אם מלומד זוטר נתפס מתאמן — לדוגמה — בכישוף או קוסמות מחוץ לקומות הנסתר, הוא כמעט בוודאות יתחרט על כך. כמה מהעונשים החביבים על מרגטרויד כללו גזירת השרוולים של מעילי חורף, גילוח גבות וטלטול אנשים מקרסוליהם מגשר הולכי הרגל שמעל תחנת פראודפוט.

אבל במסדרונות קומות הנסתר הכול היה מותר.

אחר הצהריים הזה, במעין חגיגה משונה של סוף הסמסטר, קבוצה של מלומדי כישוף גנבה ארגז של בקבוקי שיקויים לא מסומנים מאגף הכשפנות. הם ניערו אותם ואיתגרו זה את זה לשתות, וייללו בתגובה לתוצאות, מצחוק או מכאב. אחת שרפה לעצמה את הגרון כשנשפה קיטור רותח למשך דקה שלמה, לאחד התפוצצו כל הנימים בגלגלי העיניים, ואחר התאהב אהבת אמת עמוקה ופומבית מאוד בחפץ הדומם הראשון שבו נתקלו עיניו — מטף כיבוי.

״לאם, את מוכנה להזדרז?״ נאנקה קדנס כשראתה את חברתם משתהה כמה מטרים מאחוריהם.

״תעצרו,״ אמרה לאם והרימה יד. מוריגן וקדנס עצרו מיד, רגע לפני שהגיעו לצומת של שני מסדרונות ארוכים.

לאם היתה אורקל מחוננת לטווח קצר... היו לה חזיונות של העתיד, אבל רק העתיד המיידי — רגעים ספורים קדימה. בשלב הזה ידעו כל חברי יחידה 919 שלהקשיב לאזהרות של לאם יחסוך מהם לעתים קרובות אסון קטן כלשהו, כמו אצבע שנתקעת בדלת או תה שנשפך. לפעמים החזיונות האלה אפילו הצילו חיים, כמו שלמדה מוריגן בליל כל הקדושים האחרון כשפיענחה את התחזיות הלא ברורות של לאם והצליחה לסגור את שוק הזוועות הלא חוקי — בדיוק בזמן להציל את קדנס ולאם ממכירה למרבה במחיר.

אם מוריגן לא היתה מפענחת את התעלומה, סביר מאוד להניח שמישהו היה משלם הרבה כסף כדי לגנוב מקדנס את הכישרון שלה... אבל הגורל של לאם היה גרוע בהרבה. כיוון שחברתם ״למבת׳ אמארה״ היתה למעשה הנסיכה למיה בֶּת׳ארי אמאטי רָה, לבית רה המלכותי של נחלות המשי במזרח סאנג הרחוק. היא הוברחה באופן בלתי חוקי אל המדינה החופשית מרפובליקת וינטרסי למבחני הקבלה של החברה הפלאוּתולוגית, ממש כמו מוריגן — אבל בניגוד למוריגן, המשפחה שלה לקחה חלק בתוכנית, ואם הבגידה שלהם כנגד מפלגת וינטרסי השלטת היתה מתגלה, היו עלולים להוציא אותם להורג. אף אחד ברפובליקה לא היה אמור אפילו לדעת על קיומה של המדינה החופשית.

יחידה 919 נשבעה לשמור על הסוד של לאם. בהחלט היו אחרים שידעו — הפטרון שלה, כמובן, ומיס גיל והבכירים. כמה אנשים איומים שנמלטו מהשמדת שוק הזוועות וחמקו אל לב הלילה. אבל היתה לחברי יחידה 919 הרגשה שאם ישמרו על הסוד ביניהם ולעולם לא יאמרו אותו בקול, הם יוכלו להגן על לאם מכל מי שירצה להרע לה.

קדנס נאנחה בקוצר רוח והעיפה מבט בשעון שלה. ״לאם, אנחנו באמת צריכות —״

״עוד רגע.״

שפריץ! בזזזזז...

מוריגן וקדנס צפו באימה בהמשך המסדרון, שם אחד הבנים ממחלקת הכשפנות ניער בקבוק שיקויים וריסס את תכולתו על מלומדת מתקדמת. נוזל צמיגי שחור עטף את הנערה המבוגרת יותר, ועם המגע בעור שלה הפך ל... דבורים. דבורים זועמות, מזמזמות, שהסתערו עליה כאילו היא מכוסה אבקנים. היא נמלטה לאורך המסדרון בצרחות וניסתה לגרש אותן, והמכשפים הצעירים רדפו אחריה וניסו לעזור, חצי צוחקים וחצי מבועתים.

לאם הורידה את היד סוף־סוף.

״אפשר להמשיך,״ היא אמרה, וחלפה בנחת על פני מוריגן וקדנס בהבעה ברורה של ״אמרתי לכן״.


למוריגן מעולם לא היה שיעור בקומה מינוס שתיים — אבל היא ביקרה שם ברוב הימים כי שם נמצאו חדרי האוכל, המטבחים והאפסנאות. שאר חברי יחידה 919 כבר חיכו מחוץ לכיתה כשמוריגן, קדנס ולאם הגיעו.

״הברגות והוריקנים,״ אמר הות׳ורן. הוא הסתובב אל האחרים וחסם את הכניסה בידיים מושטות לצדדים. ״זה הניחוש הסופי שלי. עוד מישהו? הזדמנות אחרונה.״

״אוי נו, פשוט תפתח את הדלת,״ רטנה תדיאה ונדחקה מעבר לו.

החדר היה קטן — אולי רבע מכיתה רגילה — וריק. הוא גם היה חשוך מאוד. מוריגן גיששה לאורך הקיר בעוד הקבוצה נכנסת.

״איפה מתג האור?״ היא שאלה.

״איי! זאת היתה הרגל שלי פרנסיס, אתה כזה עקום.״

״סליחה, לא ראיתי —״

בום. הדלת נטרקה מאחוריהם והקבוצה השתתקה.

״איפה המורה שלנו?״ לחשה ענה בקול רועד מעט.

״ששש,״ אמרה לאם בשקט. ״תסתכלו על הקיר. זה עומד להתחיל.״

יום שלישי, 8 ביוני 2021

נוורמור 2 - ייעוד הפלאות / ג'סיקה טאונסנד

 


מה יש בספרי פנטזיה שהופכים אותם למתאימים לבני כל הגילאים? יש גיל כזה בו מבוגרים מפסיקים להישאב לתוך עולמות דמיוניים בעלי חוקים משלהם?

כשהייתי קטנה העולם התחלק אצלי לקטגוריות מאוד ברורות, לכל דבר היה הקשר ברור וחד ערכי, וגם ספרים התאימו לבני גילים מסוימים, ובעידן ההוא התחלקו גם בין המינים. היו גם ז'אנרים שנדמה שמראש פנו לקהל יעד מצומצם יותר, וגם זה בטווח גילאים מוגבל. זה מה שהאמנתי לפחות לגבי ספרות הפנטזיה, כזו שאולי מתחילה מסיפורי אגדה ששומעים בילדות ומתפתחת לתוך ספרות הרפתקנית ופנטזיה לנוער ואי שם בקצה תדבר גם למבוגרים צעירים ולמי שיש להם "שריטה" לז'אנר.

אז יכול למאוד להיות שמשהו השתנה וספרות פנטזיה נכתבת כיום מראש כשהיא פונה לקהל יעד רחב ככל הניתן, ולא כמו בעבר, כי למרות שמזמן עברתי את גיל ההתבגרות וספרות הפנטזיה לנוער שמגיעה אלי שוהה אצלי רק בשלב ביניים, בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נהנית מספרות נוער (צעיר או בוגר) טובה, בייחוד כזו שנעה בין מציאות לדמיון.


נוורמור היא סדרה שפונה לבני נוער צעירים, היא עדין לא עוסקת בסיפורי אהבה למרות שהגיבורה שלה כבר עברה את סף הנעורים, שלב בו ילדים בני גילה במציאות מתחילים לגלות עניין במין השני. אולי זה משום שהיא מעולם לא חוותה שייכות עד שהגיעה לעולם שמתנהל בכלים שלא פגשה במציאות שלה לפני כן.

מוריגן קרואו, גיבורת הספר. גדלה בבית משפחתה לאב וסבתה ביולוגיים, אבל הם כיתר בני המשפחה החורגת ובני המקום, ראו בה מזל רע שכל מגע אתו עשוי לגרום לאסון. מגיל קטן הובהר לה שהיא מסוכנת וכל אדם יכול להינזק רק ממפגש מקרי אתה. מגיל קטן היא למדה להתנצל בפני משפחה, חברים ואנשים זרים שמעולם לא פגשה, על דברים רעים שנגרמו להם בעטיה, גם כשהיה ברור לה ולכל מי שעיניו בראשו, שאותם דברים נגרמו בגלל מעשים שגויים שלהם או של אנשים אחרים. רגע לפני שהיא מתבגרת היא הולכת כמו שאר בני גילה למפגש השנתי כדי לדעת אם יש מי שבחר בה ללמוד אצלו. מסתבר כי בניגוד למה שחשבו כולם, אפילו היא עצמה, יש לה שורה של מורים שעומדים בתור כדי לבקש שתגיע ללמוד אצלם. 

מה שהיא לא יודעת, הוא שאחדים מהם שייכים לעולם מקביל, למדינה שהחוקים בה עובדים באופן שונה לחלוטין ושלה יש תפקיד מרכזי בקיום שלה. אבל בספר הנוכחי, שהוא השני בסדרה, מתברר לה שהעובדה שהיא הגיע ל"בית" שלה עם אחרים בעלי כוחות מסתוריים כשלה, לא הופכת אותה לשייכת. למען האמת, מתברר לה שגם בעולם הזה היא מנודה ומאיימת על הסביבה, רק שבניגוד למקום בו חיה בילדותה, במקום הזה יש מי שאוהב אוהב ודואג לה. האדם שהביא אותה אל המדינה וזיהה את טבעו האמתי של הכוח שהיא נושאת, אחד הכוחות החזקים ביותר בעולם בו היא מתגוררת, כזה שבדרך כלל מופיע אצל אדם אחד בלבד בכל דור.

רק ששוב מוריגן יוצאת דופן, כי בדור שלה כבר קיים אדם בוגר נוסף הנושא אותם כוחות בדיוק. אדם שכמו רבים שקדמו לו עושה בכוחות הללו שימוש אישי שמזיק ופוגע באחרים, ואיש לא יודע אם יוכל לעצור אותו בעתיד שוב. הוא הוגלה מן המדינה ואינו יכול לפעול בה גם מבחוץ, אבל הוא מגלה עניין רב במוריגן וכשהוא מנסה להסביר לה מדוע היא מתחילה לתהות האם כל מה שהיא יודעת על מי שהיא ועל מהות כוחה נכון.

אבל עד שהיא תגלה מה שיש לו לומר, היא תצטרך להתמודד עם הצורך לשמור את הכוח האמתי שלה בסוד, ועם הטינה שרוכשים לה כל מי שאמונים על חינוכה וחוששים ממנו. בדרך, היא תגלה כמה חברים מפתיעים, ותלמד כיצד להשתלב בחברת בני גילה שכמוה נבחרו בשל כוחותיהם ללמוד באקדמיה מיוחדת שאיש פרט לבוגריה אינו יודעת מה קורה בה.


הסדרה פונה לבני נוער צעירים (התלמידים הבוגרים בבית הספר היסודי והצעירים בחטיבת הביניים) והעובדה שהיא בוחרת להעמיד במרכזה בת היא מבורכת. בנוסף לכך, הדרך הייחודית בה היא דנה בבדידות, ניכור משפחתי ואף הבחירה להעניק לרוב הדמויות החינוכיות בספר התנהלות לא ראויה, מעוררת מחשבה בקרב הקוראים המתבקשים לבחון את מניעיה וטיבה של כל דמות לא על פי סטיראוטיפ התפקיד שניתן לה אלא על פי התנהגותה. רק גם במקרה הזה, הדברים הם לא בדיוק מה שהם נראים, גם כשמוריגן מסכימה עם דעותיהם של אחרים וגם כשהיא מתנגדת להם נחרצות.


"ייעוד הפלאות" הוא החלק השני בסדרת ספרי הפנטזיה האוסטרלית שכתבה ג'סיקה טאונסנד, ספר שלישי יצא לאור באנגלית ושניים נספים עתידים לראות אור בהמשך. אנחנו כבר מחכים שיתרגמו את החלק השלישי. הסדרה מומלצת בחום גילאי 11-13.


* לא יכולים לחכות לקרוא את הספר? הפרק הראשון שלו מופיע בתחתית הפוסט.


נוורמור 2 - ייעוד הפלאות     מאת: ג'סיקה טאונסנד     מאנגלית: יעל אכמון     הוצאת כנרת זמורה דביר     2021     416 עמ'


פרק ראשון: 

המלאך איזרפל


ערב האביב, שנה אחת


מוריגן קרואו קפצה ממסילת המטריות בשיניים נוקשות, ידיה קפואות סביב ידית המטרייה שלה. שערה היה סתור לגמרי מהרוח המצליפה. היא עשתה כמיטב יכולתה לסדר אותו בזמן שמיהרה להשיג את הפטרון שלה, שכבר הקדים אותה בלא מעט צעדים, כשהוא דוהר לאורך הרחוב הראשי ההומה והסואן של רובע בּוֹהֶמָה.


"חכה לי!" היא קראה אליו, בעודה נדחקת מבעד לקבוצת נשים לבושות שמלות סאטן וגלימות קטיפה עבות. "ג'ופיטר, קצת יותר לאט."


ג'ופיטר נורת' הסתובב לאחור אבל לא הפסיק לצעוד. "אני לא יכול להאט, מוֹג. זה לא ברפרטואר שלי. תעמדי בקצב."


והוא נעלם שוב, כשהוא מסתער בנחישות מבעד להמון הולכי הרגל והריקשות והכרכרות הרתומות לסוסים וכלי הרכב הממונעים.


בעודה ממהרת בעקבותיו, חלפה מוריגן מבעד לעננת עשן כחול־ספיר שריחו מתקתק עד בחילה. אישה שאחזה בסיגרלת זהב דקה בקצות אצבעותיה המוכתמות בכחול נשפה אותו בפניה.


"אוי, איכס." מוריגן השתעלה ונופפה בידה לפזר את העשן. לרגע ג'ופיטר אבד לה, אבל אז ראתה את קצה ראש הנחושת הבוהק שלו מקפץ בין האנשים, ורצה להשיג אותו.


"זאת ילדה!" היא שמעה את האישה בעלת האצבעות הכחולות קוראת מאחוריה. "מותק, מה זה — ילדה, כאן בבוהמה. מזעזע!"


"זאת הצגת רחוב, מותק."


"אה, כמובן. כמה מקורי!"


מוריגן היתה שמחה לעצור רגע ולהסתכל סביב. היא מעולם לא ביקרה באזור הזה בנוורמור. אם לא החשש לאבד את ג'ופיטר בהמון, היא היתה נלהבת לראות את הרחובות המרווחים שלאורכם תיאטראות ואולמות קונצרטים, ערבוביה ססגונית של אורות בוהקים ושלטי ניאון. אנשים בלבוש חגיגי ירדו מכרכרות בכל פינת רחוב ועברו בדלתות של תיאטראות מפוארים. סוחרי רחוב קראו וזימרו, מזמינים לקוחות להיכנס אל פאבים רועשים. המסעדות היו כל כך מלאות סועדים, שהשולחנות גלשו אל המדרכות וכל מושב היה תפוס, אפילו ברגע תחילת האביב הזה, בערב הקפוא האחרון של החורף.


מוריגן הדביקה לבסוף את ג'ופיטר שהמתין לה בחזית הבניין העמוס ביותר — והיפה ביותר — שניצב ברחוב זה. זה היה מבנה מנצנץ עשוי שיש לבן וזהב, ולדעתה של מוריגן נראה כמו הכלאה בין קתדרלה לעוגת חתונה. השלט המסנוור שבראשו הכריז:


היכל המוזיקה "דלפי" החדש מציג

ג'יג'י הָדָר

ולהקת

חמישיית הַבִּיּוּבִים

"אנחנו... נכנסים?" התנשפה מוריגן. הצלעות שלה כאבו מהמאמץ.


"מה, למקום הזה?" ג'ופיטר נשא מבט מלא בוז אל "דלפי" החדש. "בחיים לא. הייתי מעדיף למות ולא להיכנס לכאן."


לאחר מבט חטוף מעבר לכתפו הוא הוביל אותה אל סמטה מאחורי "דלפי" החדש, משאיר את ההמונים מאחור. הסמטה היתה צרה כל כך שהם נאלצו ללכת בטור, מעל ערמות אשפה לא מזוהה ולבנים שקרסו מהקירות המתפוררים. לא היה כאן שום מקור אור. באוויר עמד ריח עז של משהו נורא, סירחון שהלך והתעצם ככל שהמשיכו להתקדם. הצחנה הזכירה ביצים סרוחות או בעלי־חיים מתים, או אולי שניהם.


מוריגן כיסתה את הפה וגם את האף. הריח היה כזה מחליא שהיא היתה צריכה להתאפק כדי לא להקיא. יותר מכל דבר אחר היא רצתה להסתובב ולברוח, אבל ג'ופיטר המשיך לצעוד מאחוריה ולדחוק בה קדימה.


"תעצרי," הוא אמר כשכמעט הגיעו לקצה הסמטה. ״זה…? לא. רגע, אולי...?"


היא הסתובבה וראתה אותו בוחן חלק מהקיר שנראה בדיוק כמו כל החלקים האחרים. הוא לחץ בעדינות בקצות האצבעות על החומר שבין הלבנים, רכן לרחרח אותו ואז ליקק את הקיר בזהירות.


מוריגן שלחה אליו מבט מזועזע. "איכס, תפסיק עם זה. מה אתה עושה?"


ג'ופיטר לא ענה. הוא בהה בקיר רגע במצח מקומט, ואז נשא מבט אל השמיים, אל רצועת הכוכבים הצרה שבין הבניינים. "הממ. ככה חשבתי. את מרגישה את זה?"


"מרגישה מה?"


הוא לקח את ידה והצמיד אותה לקיר. "תעצמי עיניים."


מוריגן עשתה את מה שביקש, אבל באמת שהרגישה מגוחכת. לפעמים היה קשה לדעת אם ג'ופיטר עושה שטויות או רציני, והפעם היתה לה הרגשה שמדובר באיזו בדיחה מטופשת על חשבונה. היום היה יום ההולדת שלה, אחרי הכול, וגם אם הוא הבטיח לה שלא יהיו שום הפתעות, התאים לו לתכנן איזו תוכנית מורכבת ומביכה שתוביל אותה לחדר מלא אנשים ששרים "יום הולדת שמח". היא עמדה לבטא את חשדותיה, אבל אז —


"אה!" קצות אצבעותיה חשו עקצוץ מדגדג קל שבקלים. באוזניה עלה זמזום קלוש. "אה."


ג'ופיטר אחז במפרק ידה וניתק אותה בעדינות מהקיר. מוריגן חשה בהתנגדות, כאילו הלבנים מגנטיות ולא רוצות להרפות ממנה.


"מה זה?" היא שאלה.


"תעתוע קטן," מילמל ג'ופיטר. "בואי אחרי." הוא נשען לאחור, הניח רגל אחת על הקיר, ואחריה את השנייה, ואז — מזלזל באגביות בכוח הכבידה — התחיל לצעוד במעלה הקיר, בגב כפוף כדי שראשו לא ייחבט בקיר הסמטה הנגדי.


מוריגן בהתה בו לרגע בשתיקה, ואז ניערה את עצמה קלות. אחרי הכול, היא היתה בת נוורמור עכשיו. דיירת־קבע במלון דֵאוּקָליוֹן, ואפילו חברה באגודה הפלאוּתולוגית. באמת הגיע הזמן שתפסיק להיות מופתעת כל כך בכל פעם שהדברים הופכים למוזרים משהו.


היא נשמה נשימה עמוקה (משתדלת שוב לא להקיא בגלל הריח המחריד) וחיקתה במדויק את תנועותיו של ג'ופיטר. ברגע ששתי כפות רגליה נחו על הקיר, העולם התעקם לרגע ואז יישר איתה קו. עכשיו היא הרגישה לגמרי בנוח. הריח הנורא נעלם בבת אחת והוחלף באוויר לילה קריר וצח. פתאום נדמה שאין דבר טבעי יותר מלצעוד במעלה קיר כששמי הלילה פרושים מולה. מוריגן צחקה.


כשהגיחו מהסמטה האנכית, העולם נטה על צדו שוב ואז התיישר.


בניגוד לציפיות של מוריגן, המקום שהגיעו אליו לא היה גג, אלא סמטה אחרת, הומה ורועשת, מוארת באור ירקרק חולני. מוריגן וג'ופיטר הצטרפו לתור ארוך של אנשים נלהבים מאחורי חבל קטיפה. מצב הרוח היה מידבק; צמרמורת קלה של ציפייה עברה במוריגן והיא נעמדה על קצות האצבעות כדי לראות מה מחכה להם בסוף התור. מלפנים היתה דלת תכלת שחוקה שאליה הוצמד שלט בכתב יד מבולגן:


היכל המוזיקה "דלפי" הישן

כניסת אמנים

הערב: המלאך איזרפל

"מי זה המלאך איזְרָפֵל?" שאלה מוריגן.

ג'ופיטר לא ענה. הוא סימן למוריגן בתנועת ראש שתבוא אחריו, ואז צעד בנחת אל ראשית התור, ששם בדקה אישה משועממת־למראה שמות ברשימה. היא היתה לבושה כולה שחור, מהמגפיים הכבדים ועד למגיני האוזניים הצמריריים התלויים על צווארה. (בדיוק כמו שמוריגן אוהבת.)


"התור מתחיל בקצה השני," היא אמרה בלי להרים מבט. "אסור לצלם. והוא לא יחלק חתימות עד סוף ההופעה."


"אני חושש שלא אוכל לחכות עד אז," אמר ג'ופיטר. "אכפת לך שאתגנב פנימה עכשיו?" האישה נאנחה והעיפה בו לרגע מבט חסר הבעה. היא לעסה מסטיק בפה חצי פתוח. "מה השם?"


"ג'ופיטר נורת'."


"אתה לא ברשימה."


"לא. זאת אומרת, כן. אני יודע. קיוויתי שאולי תתקני את זה בשבילי," הוא אמר, וחייך מבעד לזקנו הג'ינג'י. הוא נקש קלות על הסיכה הזהובה בצורת פ' שעל דש החולצה שלו.


מוריגן התכווצה במבוכה. היא ידעה שחברי האגודה הפלאוּתולוגית היוקרתית נערצים על הכול בנרוומור, ולעתים קרובות זוכים ליחס מיוחד שאזרחים מן השורה יכולים רק לחלום עליו, אבל מעולם לא ראתה את ג'ופיטר מנסה לנצל באופן כה בוטה את זכויות היתר שמעניקה הסיכה. הוא עושה את זה לעתים קרובות? היא תהתה.


האישה — ומוריגן הבינה אותה לגמרי — לא התרשמה במיוחד. היא הסתכלה בחמיצות על ה־פ' המוזהבת הקטנה, ועיניה המודגשות באייליינר מנצנץ הבזיקו אל פניו מלאות התקווה של ג'ופיטר. "רק שאתה לא ברשימה."


"הוא ירצה לפגוש אותי," אמר ג'ופיטר.


שפתה העליונה התעקלה וחשפה פה מלא שיניים מצופות יהלומים. "תוכיח."


ג'ופיטר הטה את ראשו והרים גבה אחת, והאישה חיקתה אותו בקוצר רוח. בסופו של דבר ג'ופיטר נאנח והכניס יד לכיס המעיל שלו. הוא שלף נוצה שחורה עם זהרורי זהב וסיחרר אותה — פעם, פעמיים — בין אצבעותיו.


עיניה של האישה נפערו קלות. פיה נפתח, ומוריגן ראתה את הגוש הכחול העז של המסטיק תקוע בין שיניה. במבט מודאג לעבר התור ההולך ומתארך מאחורי ג'ופיטר, היא פתחה בדחיפה את הדלת התכולה המשופשפת וסימנה בראשה לשניהם להיכנס. "אבל תזדרזו. המסך עולה בעוד חמש דקות."


היה חשוך מאחורי הקלעים בהיכל "דלפי" הישן. דממה של ציפייה מילאה את האוויר. פועלי במה בבגדים שחורים זזו ממקום למקום בשקט וביעילות.


"מה היתה הנוצה הזאת?" שאלה מוריגן בלחישה.


"משכנעת יותר מסיכה, מתברר," מילמל ג'ופיטר, שנשמע מרוגז מעט. הוא הושיט למוריגן אחד משני זוגות מגיני אוזניים שסחב מארגז עם הכיתוב "צוות". "תעטי את אלה. הוא עומד להתחיל לשיר."


"מי, אתה מתכוון למלאך איז... משהו?" היא שאלה.


"איזְרָפֵל, כן." הוא העביר יד בשיער הנחושת שלו, ומוריגן ידעה שהתנועה מעידה על מתח.


"אבל אני רוצה לשמוע אותו."


"לא, את לא. תאמיני לי." ג'ופיטר הסתכל מבעד למסך התיאטרון על הקהל, ומוריגן הציצה גם היא. "את לא רוצה לשמוע אף אחד מהם שר, מוג."


"למה לא?"


"כי זה יהיה הצליל המתוק ביותר שתשמעי," ענה ג'ופיטר. "הוא יפעיל משהו במוח שלך וישרה עלייך שלווה אינסופית ומושלמת, וזו תהיה ההרגשה הכי טובה שתוכלי להרגיש. הוא יזכיר לך שאת בן אדם שלם ומושלם, ושכבר יש לך כל מה שתרצי או תצטרכי אי־פעם. בדידות ועצב יהפכו לזיכרון רחוק. הלב שלך יתמלא, ואת תרגישי שהמציאות לא תוכל לאכזב אותך שוב לעולם."


"נשמע ממש נורא," אמרה מוריגן ביובש.


"זה באמת נורא," התעקש ג'ופיטר בפנים קודרות, "כי זה בר־חלוף. כי איזרפל לא יכול להמשיך לשיר לנצח. וכשהוא מפסיק, תחושת האושר המושלם מתפוגגת בסופו של דבר. ואת תמצאי את עצמך שוב כאן, בעולם האמיתי, עם כל הקשיים וחוסר השלמות והלכלוך שבו. זה יהיה קשה מנשוא, ואת תרגישי ריקנות, כאילו חייך נעצרו. כאילו את לכודה בבועה כששאר העולם ממשיך לחיות סביבך בדרכו הלא מושלמת. את רואה את האנשים האלה שם?" הוא הסיט את המסך קלות והם הסתכלו שוב על הקהל.


על כל פרצוף ופרצוף בים הפנים, שזהרו באור העולה מבור התזמורת הריק, התנוססה אותה הבעה בדיוק — להוטה אך חלולה איכשהו, נזקקת. נזקקת. "אלה לא פטרונים של האמנויות היפות," המשיך ג'ופיטר בדבריו. "הם לא באו לכאן מתוך הערכה לביצוע עילאי." הוא הסתכל על מוריגן ולחש, "הם מכורים, מוג. כל אחד ואחד מהם. הם באו לקבל את המנה הבאה שלהם."


מוריגן הציצה על הפרצופים הרעבתניים וחשה צינה אוחזת בה.


קול אישה פילח את חלל האוויר. הקהל השתתק.


"גבירותי ורבותי! בערב המאה של הופעתו העילאית כאן ב'דלפי' הישן... הרשו לי להציג את האחד והיחיד, השמימי, האלוהי..." הקול המוגבר הונמך ללחישה דרמטית. "הראו למלאך איזרפל כמה אתם אוהבים אותו!"


הדממה הופרה בבת אחת והאולם נמלא מהומה עליזה של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות. ג'ופיטר דחף את מוריגן חזק עם המרפק, והיא הידקה את מגיני האוזניים למקום. הם חסמו כל זכר לקול, כך שהדבר היחיד ששמעה היה הדם הפועם באוזניה. מוריגן ידעה שהם לא באו לכאן לשמוע הופעה. היתה להם עבודה חשובה בהרבה, ועדיין... באמת שזה היה קצת מעצבן.


החושך באולם הוחלף בבוהק זהוב טהור. מוריגן מיצמצה באור המסנוור. גבוה מעל הקהל, קרוב לתקרה, במרכז החלל המפואר, זרקור האיר גבר בעל יופי משונה, כל כך לא מהעולם הזה, שמוריגן ממש התנשפה למראהו.


המלאך איזרפל ריחף באוויר עם זוג כנפיים רבות־עוצמה — נוצות שחורות כמו הלילה עם עורקים של זהב מבליח, מנצנץ. הכנפיים הזדקרו מבין השכמות וחבטו באוויר באיטיות, בקצב קבוע. מוטת הכנפיים היתה שלושה מטרים לפחות. גם גופו של המלאך היה חזק ושרירי אבל גמיש, ובעורו השחור הקר היו עורקים זעירים של זהב, כאילו נשבר כמו אגרטל ותוקן במתכות יקרות.


הוא הסתכל על הקהל מלמעלה ובמבטו היו בו־זמנית נדיבות וסקרנות קרירה. מכל עבר אנשים נשאו מבט אל איזרפל כשהם בוכים ורועדים, וחובקים את עצמם בכוח כדי להתנחם. כמה צופים התעלפו על רצפת היכל המוזיקה. לדעתה של מוריגן זה היה טיפה מוגזם. הוא עדיין אפילו לא פתח את הפה לשיר.


ואז הוא עשה את זה.


והקהל הפסיק לזוז.


הם נראו כאילו עשויים להישאר קפואים לנצח.


שלווה דוממת, נצחית, כיסתה את הקהל כמו שלג.


מוריגן היתה יכולה להישאר שם כל הלילה, מכונסת בשולי הבמה, ולצפות במחזה המשונה והדומם הזה... אבל ג'ופיטר השתעמם אחרי דקות ספורות. (טיפוסי, חשבה מוריגן לעצמה.)


במעמקים האפלוליים, האפופים עשן, שהתמשכו מאחורי הקלעים, ג'ופיטר מצא את חדר ההלבשה של איזרפל והוא ומוריגן נכנסו לחכות לו שם. רק כשדלת הפלדה הכבדה נסגרה לחלוטין, ג'ופיטר סימן לה שבטוח להסיר את מגיני האוזניים.


מוריגן הסתכלה סביב על חדר ההלבשה ועיקמה את האף. הוא היה מלא פסולת. פחיות ובקבוקים ריקים כיסו כל משטח, נוסף על קופסאות שוקולדים חצי ריקות ועשרות אגרטלים מלאים פרחים בשלבים שונים של גסיסה. בגדים נערמו על הרצפה, על הספה, על שולחן האיפור, על הכיסא, ובכול שרר ריח מעופש של בדים לא מכובסים. המלאך איזרפל היה בלגניסט.


מוריגן השמיעה נחרת צחוק של תימהון. "אתה בטוח שזה החדר הנכון?"


"מממ. למרבה הצער."


ג'ופיטר פינה מקום על הספה עבור מוריגן, כשהוא אוסף בעדינות פריטי אשפה וזורק אותם לפח... ואז נסחף והעביר את ארבעים הדקות הבאות בסידור החדר, בניקוי משטחים ובהפיכת המקום ראוי למגורים ככל הניתן. הוא לא ביקש ממוריגן עזרה, והיא לא הציעה. היא לא היתה נוגעת במפגע הבריאותי הזה גם במקל.


"תקשיבי, מוג," אמר ג'ופיטר בעודו מנקה. "מה שלומך? את בסדר? מרגישה... שמחה? מרגישה... רגועה?"


המצח של מוריגן התקמט. היא הרגישה רגועה לחלוטין עד שהוא שאל אם היא מרגישה רגועה. אף אחד לא שואל מישהו אם הוא רגוע, אלא אם כן הוא חושב שיש למישהו הזה סיבה שלא להרגיש רגוע. "למה?" עיניה הצטמצמו. "מה קרה?"


"לא קרה שום דבר!" הוא השיב, אבל קולו הפך צפצפני מעט ומתגונן. "ממש שום דבר. פשוט... כשפוגשים מישהו כמו איזרפל, חשוב להיות במצב רוח טוב."


"למה?"


"כי אנשים כמו איזרפל... סופגים את הרגשות של אנשים אחרים. אז, אה, מאוד לא מנומס לבקר אותם כשעצובים או כועסים, כי זה יעשה להם מצב רוח נוראי ויהרוס להם את כל היום. ובכנות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיהיה לאיזרפל מצב רוח רע. זה חשוב מדי. אז, אה... איך את מרגישה?"


מוריגן מרחה על פניה חיוך גדול מאוד ואותתה לו בשני אגודלים זקורים.


"טוב," הוא אמר לאט, ונראה מעט מודאג. "בסדר. זה עדיף על כלום."


קול רועם במערכת הכריזה שמאחורי הקלעים הכריז על הפסקה של עשרים דקות. כעבור כמה רגעים דלת חדר ההלבשה נפתחה בבת אחת.


כוכב המופע צעד פנימה, ספוג זיעה, כנפיו אסופות מאחורי גבו. הוא פנה היישר לעבר עגלה עמוסה בקבוקי זכוכית מקרקשים, מלאים משקאות חריפים בגוונים שונים של חום, ומזג לעצמו כוסית של משהו בעל צבע ענברי. ואז עוד אחת. באמצע הכוסית השנייה נראה שהוא מבחין סוף־סוף שהוא לא לבד.


הוא בהה בג'ופיטר וגמר את שארית המשקה שלו בלגימה אחת.


"אז אספנו לנו כלבלבת רחוב, מה, יקירי?" הוא שאל לבסוף, וסימן בראשו לעבר מוריגן. אפילו קול הדיבור שלו היה עמוק ומתנגן. הקול עורר במוריגן צביטה קטנה ומשונה, כמו נוסטלגיה או געגועים הביתה או כמיהה, ממש באחורי הגרון. היא בלעה רוק בקושי.


ג'ופיטר גיחך. "מוריגן קרואו, תכירי את המלאך איזרפל. אין איש עם קול פרא מופלא כמו שלו.״


"נעים מ —" התחילה מוריגן לומר.


"העונג כולו שלי," קטע אותה איזרפל והחווה בידו באופן כללי על חדר ההלבשה שלו. "לא ציפיתי לאורחים הערב. זה לא מרשים במיוחד, אני חושש, אבל..." הוא סימן על עגלת המשקאות. "אתם מוזמנים."


"לא באנו לאכול ולשתות, ידידי הוותיק," אמר ג'ופיטר. "אני צריך לבקש ממך טובה. זה דחוף למדי."


איזרפל שמט את עצמו על כורסה, שילשל את רגליו מעבר למשענת היד ובהה בזעף בכוס שבידיו. כנפיו התפתלו והתארגנו מחדש, תלויות מעבר לגב הכורסה כמו גלימת נוצות שופעת. הן היו חלקות ומבריקות, עם שכבה תחתונה של פלומה רכה. מוריגן בקושי הצליחה לעצור בעצמה מלהושיט יד וללטף אותן. זה יהיה קצת מוזר, היא חשבה.


"הייתי צריך לדעת שזה לא ביקור חברתי," אמר איזרפל. "הרי הפסקת לבקר אותי, ידידי הוותיק. לא היית כאן מאז הקיץ של שנה אחת־עשרה. אתה מודע לכך שהחמצת את ליל הפתיחה המפואר שלי?"


"אני מצטער. קיבלת את הפרחים ששלחתי?"


"לא. לא יודע. סביר להניח." המלאך משך בכתפיו בקוצר רוח. "אני מקבל הרבה פרחים."


מוריגן היתה משוכנעת שאיזרפל מנסה לגרום לג'ופיטר להרגיש רע, אבל משום־מה היא עצמה הרגישה לא בסדר. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשה את איזרפל, ועדיין לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא אומלל. היא נתקפה דחף משונה לתת לו עוגייה. או כלבלב. משהו.


ג'ופיטר שלף מכיס מעילו מגילת נייר מרופטת ועט והושיט אותם בדממה לחברו. איזרפל התעלם מהם. "אני יודע שקיבלת את המכתב שלי," אמר ג'ופיטר.


איזרפל עירבל את המשקה בכוס שבידיו ושתק.


"אתה מוכן לעשות את זה?" שאל ג'ופיטר בפשטות וידו עדיין מושטת. "בבקשה?"


איזרפל משך בכתפיו. "למה לי?"


"אני לא יכול לחשוב על סיבה טובה," הודה ג'ופיטר, "אבל אני בכל זאת מקווה שתעשה את זה."


המלאך הביט במוריגן עכשיו ופניו עייפות ואטומות. "אני מסוגל לחשוב על דבר אחד בלבד שישכנע את ג'ופיטר נורת' הדגול לשמש פטרון." הוא לגם מהמשקה שלו ומבטו חזר אל ג'ופיטר. "בבקשה תרגיש חופשי לומר לי שאני טועה."


מוריגן הסתכלה גם היא על הפטרון שלה. שלושתם ישבו בשתיקה רועמת ולא נעימה, שנראה שאיזרפל רואה בה סוג של אישור.


"חָרָשית־פלאוּת," אמר בשקט. הוא נאנח עמוקות, שיפשף את פניו בעייפות וחטף את המגילה מידו של ג'ופיטר, מתעלם מהעט. "אתה חברי הקרוב ביותר והשוטה הגדול ביותר שהכרתי אי־פעם. אז כן, מובן שאחתום על חוזה ההגנה המטופש שלך. גם אם זה חסר טעם. חרשית־פלאוּת, נו באמת. כמה מגוחך."


מוריגן זזה במקומה באי־נוחות ובטינה מסוימת. הרגיז אותה שמישהו שחדר ההלבשה שלו הוא מזבלה כזאת קורא לה "מגוחכת". היא משכה באפה וניסתה להיראות יהירה ואדישה.


פניו של ג'ופיטר היו רציניות. "איזי. אין לך מושג כמה שאני אסיר תודה. אבל זה עניין חשאי ביותר, אתה יודע. הוא יישאר בינינ —"


"אני יודע לשמור סוד," אמר איזרפל ברוגז. הוא הושיט יד לאחור ובעווית קלה של הפנים תלש נוצה שחורה יחידה מאחת מכנפיו. הוא טבל אותה בקסת דיו שניצבה על שולחן האיפור שלו ושירבט חתימה מבולגנת בתחתית המגילה, ואז החזיר אותה לג׳ופיטר במבט קודר ואת הנוצה זרק הצידה. היא ריחפה בחן אל הרצפה, וזַהֲרוּרֵי הזהב שלה החזירו את האור. מוריגן רצתה להרים אותה ולקחת אותה הביתה כמזכרת, אבל היתה לה הרגשה שזה יהיה קצת כמו לגנוב את הבגדים שלו. "באמת חשבתי שתבוא מוקדם יותר, אתה יודע. אני מניח ששמעת על קסיאל?"


ג'ופיטר נשף על הדיו בניסיון לייבש אותה במהירות, ולא הרים את עיניו. "מה איתו?"


"הוא איננו."


ג'ופיטר חדל לנשוף. עיניו ננעצו באלה של איזרפל. "איננו?" הוא חזר אחריו.


"נעלם."


ג'ופיטר ניענע בראשו. "לא יכול להיות."


"זה גם מה שאני אמרתי. והנה."


"אבל הוא..." התחיל ג'ופיטר לומר. "הוא לא יכול פשוט..."


פניו של איזרפל היו קודרות. מוריגן חשבה שהוא נראה די מפוחד. "והנה," הוא אמר שוב.


לאחר רגע של שתיקה ג'ופיטר קם ולקח את מעילו, מאותת למוריגן לעשות כמוהו. "אני אבדוק את העניין."


"באמת?" איזרפל נראה מפקפק.


"אני מבטיח."


הם ירדו בקיר הסמטה וחזרו אל הרחוב הראשי המפואר של בוהמה המואר באור יקרות, צולחים את הקהל בכיוון רציף מסילת המטריות — אבל הפעם בקצב שפוי בהרבה. ידו של ג'ופיטר אחזה ביציבות בכתפה של מוריגן, כאילו רק עכשיו נזכר שהם נמצאים בחלק משונה והומה של העיר וכדאי לוודא שהיא נשארת קרוב אליו.


"מי זה קסיאל?" שאלה מוריגן בעודם ממתינים על הרציף.


"הוא מהחבורה של איזרפל."


"הטבחית היתה מספרת סיפורים על מלאכים," אמרה מוריגן, נזכרת בבית המשפחה שלה, אחוזת קרואו. "מלאך המוות, מלאך הרחמים, מלאך הארוחות ההרוסות..."


"זה לא אותו הדבר," אמר ג'ופיטר.


מוריגן היתה מבולבלת. "הם לא באמת מלאכים?"


"אני חושב שזה תואר קצת מוגזם, אבל הם כן סוג של ישויות שמימיות."


"ישויות שמימיות... מה זה אומר?"


"אה, את יודעת. שוכני־שמיים. מעופפים מפונפנים. אלה מה שיש להם כנפיים וכאלה. קסיאל הוא דמות חשובה בחוגים השמימיים. אם הוא באמת נעדר... אבל אני חושד שאיזרפל טועה. או מגזים — איזי שלנו אוהב קצת דרמה בחיים. הנה זה מגיע. מוכנה לקפוץ?"


בדיוק ברגע הנכון מוריגן וג'ופיטר תלו את ידיות המטריות שלהם על המאחז החולף של מסילת המטריות, ונאחזו בהן בכל כוחם בעודם נישאים במהירות מעל מבוך הרבעים של נוורמור. הכבלים של מסילת המטריות התמשכו מעל העיר בדפוסים לא צפויים, יורדים נמוך דרך רחובות ראשיים וסמטאות צדדיות וממריאים גבוה מעל גגות ועצים. לדעתה של מוריגן, זה היה מסוכן במידה מטופשת, לטוס ככה מעל העיר כשרק האחיזה שלך במטרייה מונעת ממך לצלול למטה ולהימרח על הקרקע. אבל כמה שזה היה מבעית, זה היה גם מסעיר, לראות את כל האנשים והבניינים חולפים במהירות לנגד עינייך בעוד הרוח מצליפה לך בפנים. זה היה אחד הדברים האהובים עליה ביותר בחיי נוורמור.


"תקשיבי, אני צריך להגיד לך משהו," אמר ג'ופיטר כשמשכו סוף־סוף בידיות לשחרור המטריות וקפצו מהמסילה בשכונה שלהם. "לא אמרתי לך את כל האמת. לגבי... לגבי יום ההולדת שלך."


עיניה של מוריגן הצטמצמו. "כן?" היא אמרה בקרירות.


"אל תכעסי." הוא לעס את פנים הלחי שלו ונראה מלא אשמה. "פשוט... טוב, פרנק גילה שזה היום, ואת יודעת איך הוא. חייב לנצל כל תירוץ למסיבה."


"ג'ופיטר..."


"ו... וכולם בדאוקליון מתים עלייך!" קולו התרומם גבוה בהרבה מהרגיל בנימת שידול שלא שמעה ממנו מעולם. "אני לא יכול לגזול מהם את האפשרות לחגוג את הולדתה של מוריגן קרואו האהובה שלהם, נכון?"


"ג'ופיטר!"


"אני יודע, אני יודע," הוא אמר והרים ידיים בכניעה. "את אמרת שאת לא רוצה שנעשה מזה סיפור גדול. אל תדאגי, בסדר? פרנק הבטיח שזה יהיה צנוע. רק הצוות, את, אני וג'ק. תכבי כמה נרות, הם ישירו 'יום הולדת שמח' —" מוריגן נאנקה; עצם המחשבה העלתה סומק ורדרד של מבוכה שהתגנב במעלה הצוואר שלה ועד קצות האוזניים — "נאכל קצת עוגה וזהו. בזה ייגמר הסיפור למשך שנה נוספת."


מוריגן נעצה בו מבט זועם. "צנוע? אתה מבטיח?"


״אני נשבע לך." ג'ופיטר הצמיד את ידו אל לוח לבו בהבעה רצינית. "אמרתי לפרנק שירסן את עצמו, ואז שירסן את עצמו עוד קצת, ושימשיך לרסן את עצמו עד שיגיע למשהו שיהיה בעיניו דל במידה עגומה, ומשם ירסן את עצמו בערך פי עשרה."


"כן, אבל הוא הקשיב לך?"


הפטרון שלה נשף במחאה ונראה נעלב ביותר. "תקשיבי, אני יודע שאני מר רגיעון לבית שאנניה וכל זה —" מוריגן הרימה בנימוס גבה ספקנית — "אבל אני חושב שתגלי שהעובדים שלי כן מכבדים אותי. פרנק יודע מי הבוס, מוג. הוא יודע מי חותם על הצ'קים. תסמכי עלי. אם אני אומר לו ללכת על משהו צנוע, הוא —"


ג'ופיטר השתתק ונשאר בפה פעור כשפנו אל שדרות אקסטרווגנזה, הרחוב שהתגמד תחת החזית המפוארת של מלון דאוקליון, שם התגוררה מוריגן עם הפטרון שלה... חזית שפרנק הגמד הערפד, מתכנן המסיבות המהולל, קישט בבירור לכבוד האירוע.


הדאוקליון היה עטוף שרשראות של מיליוני נורות זעירות בצבע ורוד־פלמינגו שהאירו את הלילה, ומוריגן הניחה שהיה אפשר לראות אותן גם מהחלל החיצון. "— יעשה משהו מוגזם לגמרי?" היא סיימה את המשפט עבור ג'ופיטר, שאבדה לו יכולת הדיבור.


על המדרגות בחזית הדאוקליון נראה שנאספו, מלבד הצוות, כל אורח ששהה כעת בבית המלון, ועוד כמה שהגיעו מבחוץ. הפנים שלהם היו מוארות מהתרגשות, והם עמדו מקיפים עוגת יום הולדת מפוארת בת תשע קומות עם ציפוי ורוד, שלדעתה של מוריגן התאימה לחתונה מלכותית יותר מאשר ליום הולדת שתים־עשרה. תזמורת כלי נשיפה המתינה ליד המזרקה, וכשפרנק סימן, פצחה במארש חגיגי ונמרץ לכבוד הגעתם של מוריגן וג'ופיטר. מעל כל זה התנוסס שלט מואר ענקי שהתמשך לכל אורך הגג. האורות המהבהבים יצרו את המילים:


מוריגן בת שתים־עשרה


"יום הולדת שמח!" צעק המון העובדים והאורחים.


פרנק הצביע על אחיינו הצעיר של ג'ופיטר, ג'ק, וזה הדליק צרור זיקוקים, שזינקו לאוויר כשהם שורקים ומזמזמים והמטירו על כולם שובלים של אבק כוכבים.


דֵיים צַ'נְדָה קאלי, זמרת הסופרן המפורסמת וראשת מסדר הלוחשים ליער, פצחה בגרסה דרמטית מאוד של שיר יום ההולדת (השיר משך מיד שלושה אדומי חזה, גירית ומשפחת סנאים, שהתיישבו כולם בהערצה לרגליה).


צ'רלי, מנהל צי הרכב והנהג של מלון דאוקליון, סירק והכין את אחד מסוסוני הפוני שלו לשאת את ילדת יום ההולדת פנימה.


קֶדְגֵ'רי השוער ומרתה החדרנית עמדו שם בפנים קורנות ובזרועות עמוסות מתנות.


ופֵנֶסְטְרָה, העל־תולה הענקית ומנהלת משק הבית של בית המלון, ניצלה את המהומה כדי לשלוח בחשאי את כפתה הגדולה ולגרוף ציפוי עוגה ורוד.


ג'ופיטר העיף במוריגן מבט חרד מהצד. "אז, אממ... שאחליף בשקט כמה מילים עם מֵרים־הבית הראשי שלנו?"


מוריגן ניענעה בראשה לשלילה והתאמצה — לשווא — לעצור את החיוך שמשך בזוויות פיה. זוהר חמים, דמוי אור שמש, הפציע במרכז החזה שלה, כאילו חתול הצטנף שם וגירגר בשביעות רצון. איש לא ערך לה מעולם מסיבת יום הולדת.


האמת שפרנק הזה היה ממש בסדר.



מאוחר יותר, כשהיא מסוחררת כולה מהסוכר של עוגת יום ההולדת ומותשת מהברכות האינסופיות של יותר ממאה אורחי המסיבה, מוריגן זחלה אל הקן דמוי הפקעת העשוי שמיכות רכות שסידרה לה המיטה לאותו לילה (המיטה בבירור ידעה איזה יום ארוך להחריד עבר על מוריגן). היא נרדמה כמעט ברגע שראשה נח על הכרית.


ואז, לאחר מה שנדמה כחצי שנייה מאוחר יותר, היא היתה ערה.


היא היתה ערה, ולא במיטה שלה.


היא היתה ערה, ולא במיטה שלה, וגם לא לבד.