‏הצגת רשומות עם תוויות אולירי בת'. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אולירי בת'. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 13 בדצמבר 2022

ומי לא בא? / בת' אולירי

 



זה יום האהבה ושלוש נשים ממתינות לבן הזוג שלהן שיגיע לחגוג אתן: שיבון מחכה לו בבוקר, מירנדה בצהריים וג'יין בעבר. שלוש חגיגות שונות לחלוטין בטבען אבל כולן עם אותו הגבר: ג'וזף קרטר. קרטר נעדר משלוש החגיגות ואף אחת מהן לא מגלה למה, כולן סולחות לו על ההיעדרות בגלל הקסם האישי שלו, בגלל שהן מרגישות שעצם הנוכחות שלו בחייהן היא יותר ממה שיכלו לאחל לעצמן. ג'וזף קרטר, יש לציין, הוא איש מצליח מאוד, נאה ובעל מידות טובות שכל אחת מהן מתקשה להאמין שזכתה בו. וקרטר מצליח למצוא את הדרך שלו חזרה לליבן באופן שממוסס את הספקות באשר להיעדרות שלו...

זו ליבה של עלילת הספר הנוכחי שחיברה "בת' אולירי' שחיברה את הספר "דירת שותפים" ומי שקראו אותו יודעים שהסיפורים שלה מסתיימים באופן משובב לב, אבל הדרך לשם רצופה אי הבנות ומיכשולים ובמקרה של ג'וזף קרטר, המעבר שלו בין שלוש נשים שונות מעמיד כל אחת מהן בשורה של סימני שאלה שהקוראים חולקים ביחד אתם עד לפתרון המפתיע והלא צפוי כלל שמתגלה בסוף הספר.

אבל עד לסוף הספר אנחנו מלווים שלוש נשים שונות בתכלית השינוי:

שיבון -  אישה עצמאית וחזקה העובדת כמאמנת אישית ומצליחה מאוד במקצוע שלה. היא מתעקשת לנהל עם ג'וזף קרטר מערכת יחסים המבוססת על פגישה חודשית אחת בממוצע שכולה מגע פיזי ללא תקשור מעבר. היא לא מאמינה בהיקשרות לגברים ולא זקוקה להם לדעתה.

מירנדה - מירנדה עובדת כמטפסת עצים, אחת הנשים הבודדות שיודעות את העבודה הזו והיא צריכה לפלס לעצמה כל פעם מחדש את המקום שלה בקרב העובדים הגברים בצוות שלה. היא מגדירה את עצמה כחברתו של ג'וזף קרטר אבל כשהוא מחליט להסביר לה מדוע נעדר מהדייט הצהריים שלהם ליום האהבה היא מגלה בדרך מקרה פרטים אחרים שמעוררים חשדות שתמיד רבצו במחשבתה באשר לטיב מערכת היחסים שלהם...

וג'ין - היא לא מנהלת עם קרטר מערכת יחסים זוגית, הם לא נוגעים אחד בשנייה אלא מבלים פגישה שבועית לדיון על ספר משותף שבחרו לקרוא. הם מרחיבים זה את אופקיה של זו ולשניהם נוח, לפחות בתחילת הקשר, לדעת שלכל אחד מהם יש בן זוג שממתין לו מעבר לפגישות הקבועות שלהם. אבל משהו משתנה בקשר שלהם, לשניהם ברור שמשהו משתנה ושניהם לא בטוחים שזה נכון שיקרה בנסיבות החיים שלהם...


בת' אולירי כותבת בז'אנר שאכנה אותו, "ספרות כייפית". ספרים כתובים היטב שמעבירים מספר שעות של הנאה בלי משקעים או ערך מוסף אבל מעניקים לך הנאה שווה לזו שממתק טוב מספק לך לאחר סיומו, טעם מתוק שמתפוגג במהירות. לפעמים, זה כל מה שצריך. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספר לניקוי ראש שמעביר את הזמן במהירות ובהנאה.


* להתרשמות אישית, פתיחת הספר מופיעה בתחתית הפוסט.


ומי לא בא?     מאת: בת' אולירי     מאנגלית: שאול לוין      הוצאת כנרת, זמורה, דביר     2022     319 עמ' - כולל תודות


שיבוֹן

הוא לא פה.

שיבוֹן פולטת לאיטה אוויר מהאף. הכוונה היא להירגע, אבל התוצאה היא השור הזועם יותר מאשר זֶן.

היא ביטלה בשביל זה ארוחת בוקר עם חברה. היא סילסלה את השיער ומרחה שפתון וגילחה את הרגליים (לא רק עד הברך, כל הדרך למעלה, למקרה שיבוא לו ללטף את ירכה מתחת לשולחן).

והוא ממש לא פה.

"אני לא כועסת," היא אומרת לפיונה. הן מדברות בשיחת וידיאו. הן תמיד מדברות בווידיאו — שיבוֹן מאמינה גדולה בקשר עין. חוץ מזה, היא רוצה מאוד שמישהו לפחות יראה כמה נהדר היא נראית היום. אפילו אם זאת רק שותפתה לדירה. "השלמתי עם זה. הוא גבר, משמע הוא מאכזב אותי. לְמה ציפיתי?"

"את מאופרת לסקס," אומרת פיונה ומצמצמת עיניים אל המסך. "עוד לא תשע בבוקר, שִיב."

שיבוֹן מושכת בכתפיה. היא יושבת באחד מבתי הקפה שמתגאים באופיים המוזר, מאפיין שמעצבן אותה מאוד בכל דבר ובכל אחד, ועל השולחן מולה מונח ספל מלא למחצה של לאטֶה כפול על חלב שיבולת שועל. אילו ידעה שעומדים להבריז לה בוולנטיין, היתה מזמינה חלב אמיתי. היא טבעונית רק כשהיא במצב רוח טוב.

"סקס זה מה שאנחנו עושים," היא אמרה.

"גם בדייט לארוחת בוקר?"

האמת היא שהם אף פעם לא נפגשו לדייט של ארוחת בוקר. אבל כשסיפרה לו שהיא מגיעה ללונדון, הוא שאל, בא לך במקרה לאכול איתי ארוחת בוקר מחר...? הזמנה לדייט של ארוחת בוקר היא בעלת משמעות, בלי ספק — ועוד בוולנטיין, לא פחות. בעיקרון, הדייטים שלהם התנהלו בחדרי מלון, בדרך כלל אחרי אחת־עשרה בלילה; הם התראו ביום שישי הראשון בכל חודש, בתוספת יום בונוס פה ושם כשהיתה במקרה בלונדון.

זה בסדר. זה מספיק. שיבוֹן אינה רוצה יותר מזה — הוא חי באנגליה, היא חיה באירלנד; שניהם אנשים עסוקים. הסידור הזה עובד מצוין.

"את בטוחה שאת לא רוצה לתת לזה עוד חמש דקות?" אומרת פיונה, מרימה יד עדינה לשפתיה ובולעת קורנפלקס. היא יושבת לשולחן המטבח שלהן, שערה עדיין אסוף מהלילה. "אולי הוא סתם מאחר?"

שיבוֹן הרגישה צביטת געגוע לדירה שלה, אף על פי שנעדרה ממנה יום אחד בלבד. היא התגעגעה לריח הלימוני המוּכּר של המטבח שלהן, לשלוות חדר הארונות שלה. היא התגעגעה לגרסה של עצמה שעדיין לא טעתה לקוות, שהשותף שלה למין מזדמן רוצה יותר מזה.

היא לוגמת מהלאטה באגביות רבה ככל שהיא מסוגלת לגייס. "אוי, בחייך. הוא לא בא," היא אומרת במשיכת כתף. "השלמתי עם זה."

"את לא קצת ממהרת לוותר עליו —"

"פִי. הוא אמר שמונה וחצי. עכשיו עשרה לתשע. הוא הבריז לי. עדיף שאני פשוט..." היא בולעת, "...אשלים עם זה ואמשיך הלאה."

"או־קיי," אומרת פיונה ונאנחת. "טוב. תשתי את הקפה שלך. תזכרי שאת מצוינת ותתכונני לתת להם בראש." המבטא האמריקני שלה שב ומגיח, כשהיא אומרת "לתת להם בראש"; בימינו, רוב הזמן היא נשמעת דבלינאית בדיוק כמו שיבוֹן. כשהשתיים נפגשו לראשונה בבית הספר "גייטי" למשחק, בגיל שמונה־עשרה, פיונה היתה כולה מבטא ניו יורקי וביטחון עצמי, אבל עשר שנות אודישנים כושלים שָחֲקו אותה. אין לה מזל, היא תמיד רק ממלאת מקום. שיבוֹן מאמינה בכל לבה, שהשנה תהיה השנה של פיונה; היא מאמינה בזה כל שנה כבר עשור.

"מתי אני לא מוכנה לתת להם בראש? בחייך."

שיבוֹן מעיפה את שערה לאחור בדיוק כשגבר עובר מאחוריה; הוא נתקל בכיסא שלה. הקפה מתנודד בידו, ונתז קטנטן נוחת על כתפה. הוא שוקע באדום העז של שמלתה ומותיר כתם קטן, שתי טיפות, כמו נקודה ופסיק.

כל הסימנים לפגישה ראשונה משעשעת בהחלט. לשבריר שנייה, בעודה מסתובבת לאחור, היא מהרהרת באפשרות הזאת — הוא מושך למדי, גבוה, גבר מהסוג שהיית מצפה שיהיה לו כלב גדול וצחוק רם. ואז הוא אומר, "אלוהים אדירים, עוד תוציאי למישהו עין עם כל השיער הזה!"

ושיבוֹן מחליטה, לא, היא במצב רוח רע מדי לגברים גדולים ושתלטניים, שאינם מתנצלים מיד כשהם שופכים קפה על שמלת קוטור. להט כועס וצדקני גואה בחזהּ, והיא אסירת תודה על קיומו, מלאת הקלה אפילו — זה בדיוק מה שהיא צריכה.

היא מושיטה יד ונוגעת בזרועו, קלות בלבד. הוא מאט, וגבות עיניו מתרוממות במקצת; היא משתהה במתכוון לפני שהיא מדברת.

"לא התכוונת לומר, אני נורא מצטער?" היא שואלת. קולה נוטף דבש.

"זהירות, בנאדם," אומרת פיונה מהטלפון, ששעוּן עכשיו על עציץ הטרה־קוטה הרעוע באמצע השולחן.

הוא אינו נזהר. שיבוֹן ידעה שלא ייזהר.

"על מה בדיוק אני אמור להצטער מעומק נשמתי, רפונזל?" הוא שואל. הוא עוקב אחר מבטה אל כתם הקפה בכתפה ונושף צחוק חמים ומתפנק. הוא עושה את עצמו מצמצם עיניים, כאילו אין מה לראות שם; הוא מנסה להיות חמוד, ואילו היתה במצב רוח של חלב טבעוני, אולי אפילו היתה זורמת איתו. אבל לרוע מזלו של הגבר עם הקפה, זה עתה הבריזו לה בוולנטיין.

"השמלה הזאת עולה כמעט אלפיים יורו," היא אומרת. "אתה מעדיף לשלוח את הכסף בהעברה בנקאית או בתשלומים?"

"מצחיק מאוד," הוא אומר.

"אני לא צוחקת."

החיוך נמחק מפניו, ועכשיו המצב מתחיל להתחמם באמת. בתחילה הוא מרים את קולו; היא מעלה את השמלה באתר האופנה "נֶט־א־פּוֹרטֶה"; הוא מתעצבן וקורא לה גברת קטנה וקשקשנית, וזה מצוין, כי זה נותן לה תחמושת לחמש דקות נוספות, ופיונה צוחקת במסך הטלפון שלה, ובמשך כמה שניות טובות שיבוֹן כמעט שוכחת שהיא יושבת לבדה בלי דייט בבית קפה מוזר־עד־שעמום.

"את אכזרית, שיב," פיונה אומרת בחיבה אחרי ששיבוֹן שבה ומתיישבת על כיסאה.

הגבר הלך ברקיעות כועסות; אחרי שזרק עשירייה על השולחן "לניקוי יבש". כולם נועצים עיניים. שיבוֹן מעיפה את תלתלי הבלונד המבריקים מחרחרי־הריב מעבר לכתפה ומַפנה את פניה לחלון. סנטר זקוף. ציצים זקורים. רגליים משוכלות.

כשראשה נוטה כך, רק פיונה יודעת שהיא מנסה לא לבכות.

"זה עזר?" שואלת פיונה.

"ברור. ואני גם עשירה בעשירייה. מה כדאי לי לקנות?" שיבוֹן מושכת באפה וגוררת את התפריט מקצה השולחן. היא קולטת את השעה בשעונה: תשע. רק תשע בבוקר, וזהו כבר יום רע שובר־שיאים. אולי ארוחת בוקר אנגלית "השמש תמיד זורחת"? "סמוּת'י קייל לחיוך מתמשך"?

היא חובטת בידה על התפריט והודפת אותו מעליה; הזוג בשולחן הסמוך קופץ קצת במקומו ונותן בה מבטים מבוהלים.

"בחיי, זה לגמרי המקום הכי נורא שיבריזו לך בו בוולנטיין," היא אומרת. הכעס המחמם בחזהּ התפוגג, ועכשיו יש בו רק גוש, אותו כאב בודד לופת של דמעות מתקרבות.

"אל תיתני לזה לגעת בך," אומרת פיונה. "הוא אידיוט אם הוא הבריז לך."

"הוא באמת אידיוט," עונה שיבוֹן בזעם, וקולה משתנק.

פיונה משתתקת. שיבוֹן חושדת שהיא מניחה לה להתעשת, מה שמגביר עוד את נחישותה לא לאפשר לאף אחת משתי הדמעות הנתלות עתה על ריסיה לזלוג על לחייה.

"אני יודעת שזה היה דבר גדול בשבילך, שיב," אומרת פיונה בזהירות. "חשבת בכלל... זה לא הדייט האמיתי הראשון מאז קיליאן?"

שיבוֹן מזעיפה פנים, מודה בתבוסה ומוחה את עיניה. "מה, נראה לך שלא יצאתי לדייט שלוש שנים?"

פיונה פשוט מחכה בסבלנות; שתיהן יודעות שהיא לא יצאה. אבל פיונה כמובן חכמה מכדי להגיד את זה. בסופו של דבר היא נאנחת ואומרת, "אז גמרת איתו?"

"כן, גמרתי. הוא מחוק."

הוא עוד יתחרט על היום שהבריז לה. שיבוֹן עוד לא יודעת איזו מין חרטה זו תהיה, אבל היא הולכת לגלות. וזה לא הולך למצוא חן בעיניו.

יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

דירת שותפים / בת' אולירי



טיפי מור עובדת כעורכת בהוצאת ספרים קטנה המתמחה בהוצאת ספרי "עשה זאת בעצמך". טיפי חייבת למצוא דירה במהירות. היא מתגוררת בדירתו של בן זוגה לשעבר, אשר שוהה רוב הזמן מחוץ לביתו. אבל בפעם האחרונה כשהגיע לדירה, הביא עמו את בת זוגו החדשה וטיפי מבינה שהיא צריכה לעבור. התקציב הנמוך שלה מוביל אותה לראות דירות שכורות שאף אדם שפוי לא רוצה לגור בהן, גרטי ומו, חבריה הטובים ביותר המלווים אותה במסע לאיתור הדירה, מניאים אותה פעם אחר פעם משכירת דירה לא אנושית.

בסופו של דבר מודעה של דייר המשכיר בשכירות משנה את דירתו לחלקים מן היממה, וכל סופי השבוע, נדמת כפיתרון האידיאלי. היא מבינה שהיא והמשכיר ייצטרכו לחלוק מיטה בדירת חדר, מיטה שתהיה פנויה בשעות הלילה ובסופי השבוע, כאשר המשכיר, ליאון, העובד כאח במשמרות לילד בבית החולים, נעדר.

גרטי ומו לא כל כך בטוחים שזו אופציה הגיונית, אבל בהיעדר אופציה אחרת הם חושבים שלא יזיק לטיפי להפגש עם המשכיר. רק שהמשכיר עובד, ולכן בת זוגו היא שפוגשת את טיפי ומאשרת להשכיר לה את הדירה.

למרבה ההפתעה הסידור הזה עובד, למעט אי אלו תהליכי הסתגלות ששני הצדדים נאלצים לעבור משום שהם חולקים שטח משותף, בשעות שונות. השניםי לא פוגשים זה את זו בגלל החוקים הברורים שקבעו להם, אשר מאפשרים להם לחלק את הזמן שלהם בדירה בלי שיצטרכו להיפגש.

המעבר של טיפי לדירה משלה, לראשונה אחרי תקופה ארוכה בה חייתה בדירתו של בן זוגה לשעבר, מערער את מאזן הכוחות של טיפי ובן זוגה לשעבר ומשפיע על חייה של טיפי בדרכים שלא ציפתה.


"דירת שותפים" מתחיל אמנם ברעיון הזוי, בו שני אנשים שוכרים דירת חדר במשותף וחלוקים ביניהם את זמן השהות בה, אך בעולם שיצרה בת' אולירי, דווקא המעשה הזה הופך להיות אחד הנורמלים והסבירים ביותר.  גם טיפי וגם ליאון נאלצים בעקבות הבחירה לחלוק מיטה ודירה (לא בו זמנית) לבחון את מערכות היחסים שלהם, אשר מתקשות להסכין עם הבחירה הלא קונבנציונלית שלהם.

אולירי מצליחה במקביל לסיפור הדירה המשותפת, להציג לקוראים פכים מעולמם של אח בבית חולים ועורכת זוטרה בהוצאת ספרים. הצצה העטופה ברגעים משעשעים ובעין אוהדת ההופכים את הספר כולו לחווית קריאה מענגת.

מי שמחפש ספר קריאה כייפי עם בסיס ייחודי, יימצא בספר הנוכחי את מבוקשו. מומלץ בחום!


דירת שותפים     מאת: בת' אולירי      מאנגלית: שאול לוין      הוצאת כנרת זמורה דביר     2019     429 עמ' - כולל תודות

תמיד אפשר לקרוא את הפרק הראשון לפני שמקבלים החלטה אם לקרוא:
1
טיפי

את זה לפחות יש לומר לזכות הייאוש — הוא פותח לך את הראש.

אני באמת רואה כמה נקודות חיוב בדירה הזאת. הטחב הססגוני על קיר המטבח ניתן לקרצוף, לפחות בטווח הקצר. את המזרן המטונף אפשר להחליף די בזול. ובהחלט אפשר לטעון שהפטריות שצומחות מאחורי האסלה משוות למקום אווירת טבע רעננה.

אבל גרטי ומו לא נואשים, והם לא מנסים לראות את נקודות החיוב. הבעות הפנים שלהם אומרות בעתה.

"את לא יכולה לגור פה."

זאת גרטי. היא עומדת בנעלי עקב צמודות ומרפקים מצונפים לגופה, כאילו היא מנסה לתפוס חלל קטן ככל האפשר במחאה על הימצאה כאן בכלל. שערה אסוף בעגבנייה נמוכה ואחוז בסיכות כדי שתוכל לעטות בקלות את פאת הפרקליט שהיא חובשת להופעות בבית המשפט. הבעת הפנים שלה היתה יכולה להיות קומית אלמלא היו חיי האמיתיים מונחים על כף המאזניים.

"מוכרח להיות מקום אחר בגבולות התקציב, טיף," אומר מו בדאגה, אחרי שצץ מבדיקת דוד החימום. הוא נראה אפילו פרוע מהרגיל, בסיועם של קורי עכביש המשתלשלים מזקנו. "הדירה הזאת גרועה יותר אפילו מזאת שראינו אתמול."

אני מחפשת בעיני את סוכן הנדל"ן; למרבה המזל הוא נמצא מחוץ לטווח שמיעה, מעשן ב"מרפסת" (גגון שקוע של המוסך של השכנים, שבלי ספק לא נועד שידרכו עליו).

"אני לא מתכוונת לראות עוד חור מהסוג הזה," אומרת גרטי ומעיפה מבט בשעונה. השעה שמונה בבוקר — היא צריכה להיות בבית המשפט "סאות'וורק קראון" בתשע. "מוכרחה להיות אפשרות אחרת."

"בטח נצליח למצוא לה מקום אצלנו?" מציע מו, בפעם החמישית בערך מאז יום שבת.

"בחייך, מו, אולי די עם זה?" אומרת גרטי. "זה לא פתרון לטווח ארוך. ויהיה כל כך צפוף, שהיא תצטרך לישון בעמידה." היא נותנת בי מבט כועס. "לא יכולת להיות נמוכה יותר? יכולנו לשכן אותך מתחת לשולחן האוכל אם היית פחות ממטר שמונים."

אני עושה פרצוף מתנצל, אבל למען האמת הייתי מעדיפה לישון פה מאשר על הרצפה בדירת היוקרה הזעירה ומנקרת העיניים שמו וגרטי השקיעו בה יחד בחודש שעבר. הם מעולם לא גרו יחד קודם, אפילו לא כשלמדו באוניברסיטה. אני חוששת שזה בהחלט עלול להרוג את החברות ביניהם. מו מבולגן, מפוזר וניחן ביכולת על־טבעית לתפוס המון מקום למרות שהוא די קטן. גרטי, מצדה, העבירה את שלוש השנים האחרונות בדירה נקייה ומושלמת ברמה בלתי נתפסת, כאילו ייצרו אותה במחשב. אני לא בטוחה איך שני אורחות החיים האלה יסתדרו זה עם זה בלי פיצוץ רבתי בווסט לונדון.

אבל הבעיה העיקרית היא, שאם אני כבר מתכלבת על הרצפה אצל מישהו, אני יכולה פשוט לחזור לדירה של ג'סטין. ונכון לאחת־עשרה בלילה ביום חמישי, החלטתי רשמית שהאופציה הזאת יורדת מהפרק. אני צריכה להתקדם, ואני צריכה להתחייב למשהו כדי שלא אוכל לחזור.

מו משפשף את המצח ושוקע בספת העור הרך. "טיף, אני יכול להלוות לך קצת..."

"אני לא רוצה שתלווה לי שום כסף," אני אומרת, בחריפות רבה משהתכוונתי. "תראו, אני מוכרחה לפתור את זה עוד השבוע. זה או זה או הדירת שותפים."

"המיטת שותפים, את מתכוונת," ממלמלת גרטי. היא נאנחת. "אני יכולה לשאול למה זה כל כך דחוף פתאום? לא שאני לא שמחה. רק שבפעם האחרונה שבדקתי, ישבת חזק מאוד בדירה ההיא וחיכית שההוא־שאין־לנקוב־בשמו יחזור."

אני מתכווצת בהפתעה. לא מהעמדה — מו וגרטי אף פעם לא אהבו את ג'סטין, ואני יודעת שהם שונאים את העובדה שאני עדיין גרה אצלו, למרות שהוא כמעט אף פעם לא שם. זה פשוט די נדיר מצדה להעלות את הנושא בצורה ישירה כל כך. אחרי שארוחת הפיוס של ארבעתנו נגמרה במריבה נוראית, ויתרתי על הניסיון להביא את כולם להסתדר יחד, ופשוט הפסקתי לגמרי לדבר עליו עם מו וגרטי. קשה להיפטר מהרגלים ישנים — אפילו אחרי הפרידה כולנו מתחמקים מלדבר עליו ישירות.

"ולמה זה צריך להיות כל כך זול?" ממשיכה גרטי תוך התעלמות ממבטו המזהיר של מו. "אני יודעת שאת מרוויחה גרושים, אבל, באמת, טיפי, ארבע מאות לחודש זה בלתי אפשרי בלונדון. באמת־באמת חשבת על זה כמו שצריך?"

אני בולעת רוק. אני מרגישה שמו מסתכל עלי במבט בוחן. זאת הבעיה עם חבר פסיכולוג: מו הוא למעשה קורא־מחשבות מדופלם, ונראה שהוא אף פעם לא מכבה את כוחות־העל שלו.

"טיף?" אומר מו ברוך.

אוף, לכל הרוחות, אין ברירה, אני פשוט אצטרך להראות להם. מהר ובבת אחת, זאת הדרך הכי טובה — כמו להוריד פלסטר, או להיכנס למים קרים, או לספר לאמא שלי ששברתי משהו דקורטיבי מהשידה בסלון.

אני מושיטה יד לטלפון ומעלה את ההודעה בפייסבוק.

טיפי,

אני באמת מאוכזב מאיך שהתנהגת אתמול בערב. זה היה לגמרי לא במקום. זאת הדירה שלי, טיפי — אני יכול לבוא מתי שבא לי, עם מי שבא לי.

הייתי מצפה שתהיי קצת יותר אסירת תודה על זה שאני מרשה לך להישאר. אני יודע שהיה לך קשה עם זה שנפרדנו — אני יודע שאת לא מוכנה לעזוב. אבל אם את חושבת שזה אומר שאת יכולה להתחיל לנסות "לקבוע כללים", אז הגיע הזמן שתשלמי לי שכר דירה על שלושת החודשים האחרונים. ותצטרכי לשלם לי שכר דירה מלא גם על החודשים הבאים. פטרישה אומרת שאת מנצלת אותי, גרה בדירה שלי פחות או יותר בחינם, ולמרות שאני תמיד מגן עלייך בפניה, אחרי ההצגה שלך אתמול בערב אני מתחיל לחשוב שהיא צודקת.

ג'סטין xx

הבטן שלי מתהפכת כשאני קוראת את השורה הזאת שוב, את מנצלת אותי, כי בחיים לא התכוונתי לעשות את זה. רק לא ידעתי כשהוא עזב שהוא באמת מתכוון לזה הפעם.

מו מסיים לקרוא ראשון. "הוא 'קפץ לביקור' שוב ביום חמישי? עם פטרישה?"

אני מסתכלת הצדה. "יש משהו במה שהוא אומר. זה באמת יפה מצדו שהוא נתן לי להישאר שם כל כך הרבה."

"מצחיק," אומרת גרטי בקדרות, "תמיד היה לי רושם ברור שהוא אוהב להחזיק אותך שם."

היא משווה לזה נופך מוזר, אבל אני מרגישה פחות או יותר אותו הדבר. כל עוד אני בדירה של ג'סטין, זה לא באמת נגמר. כאילו, בכל שאר הפעמים הוא חזר בסופו של דבר. אבל... אז פגשתי את פטרישה ביום חמישי. האישה המושכת־בטירוף ולמען האמת די מקסימה שג'סטין עזב אותי בשבילה, בגודל טבעי. מעולם לא היו נשים אחרות לפניה.

מו אוחז בידי האחת; גרטי בשנייה. אנחנו נשארים ככה, מתעלמים מסוכן הנדל"ן שמעשן מחוץ לחלון, ואני מרשה לעצמי לבכות רגע, רק דמעה שמנה אחת על כל לחי.

"אז בכל אופן," אני אומרת בעליצות ומושכת את ידי לנגב את עיני, "אני מוכרחה לעבור. עכשיו. אפילו אם הייתי רוצה להישאר ולהסתכן בזה שהוא יבוא שוב עם פטרישה, אני לא יכולה להרשות לעצמי את שכר הדירה. ואני חייבת לג'סטין המון כסף, ואני לא באמת רוצה ללוות מאף אחד, האמת היא שדי נמאס לי לא לשלם על דברים בעצמי, אז... כן. זה או פה או הדירת שותפים."

מו וגרטי מחליפים מבט. גרטי עוצמת עיניים בהשלמה דואבת.

"טוב, ברור שפה את לא יכולה לגור." היא פוקחת את עיניה ומושיטה יד לעברי. "תראי לי את המודעה שוב."

אני נותנת לה את הטלפון שלי, מעבירה מההודעה של ג'סטין למודעה בלוח הדירות.

שני חדרים בדירה מוארת בסטוקוול, שכ"ד 350 פאונד לחודש כולל חשבונות. כניסה מיידית, לחצי שנה לפחות.

מבוקש/ת שותפ/ה לדירה (חדר/מיטה). הדירה והמיטה תפוסות רק בימים ב'־ו' בשעות 18:00-09:00 ופנויות בכל הלילות ובסופי שבוע בשל עבודת משמרות בבית חולים. מושלם לעובדים מ־17:00-09:00!

לתיאום ביקור, ל' טוּמי, פרטים להלן.

"זה לא רק דירה משותפת, טיף. זאת מיטה משותפת. מיטה משותפת זה מוזר," אומר מו בדאגה.

"מה אם ה־ל' טוּמי הזה הוא גבר?" שואלת גרטי.

אני מוכנה לשאלה הזאת. "זה לא חשוב," אני אומרת בשלווה. "זה לא כאילו נהיה במיטה באותו זמן — או אפילו בדירה."

זה קרוב במידה מדאיגה למה שאמרתי כדי להצדיק את ההישארות שלי בדירה של ג'סטין בחודש שעבר, אבל לא חשוב.

"את הולכת לשכב איתו, טיפני!" אומרת גרטי. "כולם יודעים שהכלל הראשון של דירת שותפים זה לא לשכב עם השותף שלך."

"לא נראה לי שזה סוג ההסדר שאנשים מדברים עליו," אני אומרת לה באירוניה. "את מבינה, גרטי, לפעמים כשאנשים אומרים שהם —"

גרטי נותנת בי מבט ארוך ונוקב. "כן, תודה רבה, טיפני."

המבט המלגלג של מו נעלם כשגרטי מסתובבת לתת בו מבט זועם. "אני הייתי אומר שהכלל הראשון של דירת שותפים זה לוודא שאתה מסתדר עם השותף לפני שאתה עובר לגור שם," הוא אומר ומסיט את מבטה בערמומיות בחזרה אלי. "במיוחד בנסיבות האלה."

"ברור שאני אפגש קודם עם ל' טוּמי הזה. אם לא נסתדר, אני לא אלך על זה."

כעבור רגע מו מהנהן לעברי ולוחץ לי קצת את הכתף. כולנו מתעטפים בשתיקה מהסוג שמשתררת אחרי שמדברים על משהו קשה — שילוב של הכרת תודה שזה נגמר עם הקלה שצלחת את זה בכלל.

"בסדר," אומרת גרטי. "בסדר. תעשי מה שאת צריכה. זה מוכרח להיות יותר טוב מלגור בטינופת הזאת." היא יוצאת מהדירה בצעד מהיר, מסתובבת ברגע האחרון כדי לפנות לסוכן הנדל"ן שבדיוק נכנס מהמרפסת. "ואתה," היא אומרת לו בקולניות, "אתה קללה לחברה."

הוא ממצמץ שעה שהיא טורקת את דלת הכניסה. משתררת דממה מביכה.

הוא מכבה את הסיגריה. "אז את מעוניינת?" הוא שואל אותי.

אני מגיעה לעבודה מוקדם ושוקעת לתוך הכיסא שלי. השולחן שלי הוא הדבר הכי קרוב לבית כרגע. מקום מפלט לחפצים גמורים־למחצה, דברים שהיו כבדים מכדי לקחת הביתה באוטובוס, ועציצים מסודרים כך שאוכל לראות אנשים מתקרבים לפני שיוכלו לדעת אם אני נמצאת ליד השולחן שלי או לא. קיר העציצים שלי נתפס בקרב שאר אנשי הצוות הזוטרים כדוגמה מופתית של עיצוב פנים. (לאמיתו של דבר, מדובר בסך הכול בבחירת עציצים בהתאם לצבע השיער — במקרה שלי, אדמוני — והתחמקות/בריחה כל אימת שאת קולטת אדם מתקדם לעברך בנחישות.)

המשימה הראשונה שלי הבוקר היא לפגוש את קתרין, אחת הסופרות האהובות עלי. קתרין כותבת ספרים על סריגה וקרושֶה. הקהל שקונה אותם הוא קהל נישה — אבל זה הסיפור של "באטרפינגרס פּרֶס" — אנחנו מתים על קהל נישה. אנחנו מתמחים בספרי מלאכת־יד ועשה־זאת־בעצמך. מצעים בהדפסי באטיק, עצבי לך שמלה, סרוג לך אהיל, בניית רהיטים מסולמות... דברים כאלה.

אני אוהבת לעבוד פה. זה ההסבר היחיד לעובדה שאני משמשת עוזרת עורכת כבר שלוש שנים וחצי ומרוויחה פחות מהשכר הממוצע בלונדון, ולא עשיתי שום ניסיון לתקן את המצב באמצעות, נניח, חיפוש עבודה אצל מו"ל שבאמת מרוויח כסף. גרטי אוהבת להגיד לי שאין לי אמביציה, אבל זה לא באמת העניין. אני פשוט מתה על הדברים האלה. כשהייתי ילדה, העברתי את הזמן בקריאה או בהתעסקות עם הצעצועים שלי: צביעת השיער של הברבי, קישוט משאיות צעצוע. ועכשיו אני עוסקת בקריאה ומלאכת־יד לפרנסתי.

טוב, לא בדיוק פרנסה. אבל קצת כסף. מספיק בקושי לתשלום מס.

"אני אומרת לך, טיפי, קרושה זה הספרי צביעה הבאים," אומרת לי קתרין ברגע שהיא מתמקמת בחדר הישיבות הכי מוצלח שלנו ושוטחת בפני את התוכנית לספרה החדש. אני מסתכלת על האצבע שהיא מנופפת לכיווני. יש לה איזה חמישים טבעות על כל יד, אבל עדיין לא הצלחתי לקלוט אם יש בהן טבעות נישואים או אירוסים (אני מתארת לעצמי שאם יש לקתרין כאלה, יש לה יותר מאחת).

קתרין אקסצנטרית, אבל בדיוק במידה: יש לה צמה בצבע בלונד־קש, שיזוף מהסוג שאיכשהו נשמר יפה עם הגיל, ואינסוף סיפורים על פריצות למקומות בשנות השישים והַשתנה על דברים. היא היתה פעם מורדת אמיתית. היא מסרבת ללבוש חזייה עד עצם היום הזה, כשחזיות כבר נעשו די נוחות, ורוב הנשים כבר ויתרו על המלחמה על זכויותיהן כי ביונסה מנהלת אותה בשבילנו.

"מעולה," אני אומרת. "אולי נוכל להוסיף כותרת משנה עם המילים 'זמן קֶשֶב'?"

קתרין צוחקת ומטה את ראשה לאחור. "אחח, טיפי, העבודה שלך מגוחכת." היא טופחת על ידי בחיבה ואוספת את תיק היד שלה. "אם תראי את מרטין," היא אומרת, "תגידי לו שאני מוכנה להעביר את הסדנה ההיא בקרוז רק עם עוזרת צעירה וזוהרת."

אני נאנחת. אני יודעת לאן זה מוביל. קתרין רוצה לגרור אותי איתה לדברים האלה — בכל סדנה היא זקוקה לדוגמנית כדי להדגים איך מודדים כשמתכננים בגד, ופעם עשיתי טעות איומה והצעתי את עצמי לתפקיד כשהיא לא הצליחה למצוא אף אחד. עכשיו אני הבחירה הראשונה שלה. ביחסי ציבור פשוט מתים להכניס את קתרין לכל האירועים האלה, אז הם התחילו להתחנן גם אלי.

"זה כבר יותר מדי, קתרין. אני לא יוצאת איתך לקרוז."

"אבל זה בחינם, טיפי! אנשים משלמים על זה אלפים!"

"את מצטרפת רק לקטע עד האי וייט," אני מזכירה לה. מרטין כבר תידרך אותי בנושא. "וזה בסופשבוע. אני לא עובדת בסופי שבוע."

"זאת לא עבודה," קתרין מתעקשת, אוספת את רשימותיה ותוחבת אותן לתיק היד שלה באקראיות מוחלטת. "זאת הפלגה נחמדה של יום שבת עם אחת החברות שלך." פאוזה. "אני," היא מבהירה. "אנחנו חברות, לא?"

"אני העורכת שלך!" אני אומרת והודפת אותה אל מחוץ לחדר הישיבות.

היא לא מתרשמת. "תחשבי על זה, טיפי!" היא קוראת מעבר לכתפה. היא קולטת את מרטין, שכבר נמצא בדרכו אליה ממקומו ליד המדפסות. "אני לא יוצאת אם היא לא באה, מרטין, חביבי! היא זאת שצריך לדבר איתה!"

ואז היא יוצאת, ודלתות הזכוכית המלוכלכות של המשרד מתנדנדות מאחוריה.

מרטין מסתובב אלי. "אני מת על הנעליים שלך," הוא אומר בחיוך מקסים. רעד עובר בי. אני לא סובלת את מרטין מיחסי ציבור. הוא תמיד אומר דברים כמו "בואו נתַפעל את זה" בישיבות, ומקיש באצבעותיו לרובי, שהיא מנהלת שיווק, אבל נראה שמרטין חושב שהיא העוזרת האישית שלו. הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל החליט שזה יקדם את הרדיפה האכזרית שלו אחרי קידום אם יוכל להיראות מבוגר מכפי שהוא, אז הוא תמיד מדבר במין קול היתולי מזעזע ומנסה לדבר עם המנכ"ל על גולף.

אבל הנעליים באמת מצוינות. נעליים סגולות גבוהות בסגנון ד"ר מרטינס עם שושנים לבנות מצוירות, שלקחו לי את רוב השבת. רמת היצירה וההתאמה שלי באמת עלתה דרגה מאז שג'סטין עזב אותי. "תודה, מרטין," אני אומרת, נכונה כבר לחזור אל בטחת השולחן שלי.

"לִילָה אמרה שאת מחפשת מקום לגור," אומר מרטין.

אני מהססת. אני לא בדיוק יודעת לאן זה הולך. יש לי תחושת בטן שלא למקום טוב.

"לי ולהאנה" — אישה במחלקת שיווק שתמיד לועגת לחוש האופנה שלי — "יש חדר פנוי. אולי ראית בפייסבוק אבל חשבתי לספר לך בעצמי, את יודעת, בחיים האמיתיים. זאת מיטת יחיד, אבל, כאילו, אני מניח שזאת לא אמורה להיות בעיה בשבילך כרגע. בגלל שאנחנו חברים, האנה ואני חשבנו להציע לך אותו בחמש מאות לחודש, לא כולל חשבונות."

"זה ממש נחמד מצדכם!" אני אומרת. "אבל האמת היא שבדיוק מצאתי משהו." טוב, פחות או יותר. כמעט. אוי, אלוהים, אם ל' טוּמי לא תסכים או יסכים לקבל אותי, אני אצטרך לגור עם מרטין והאנה? כאילו, גם ככה אני מבלה כל יום בעבודה איתם, ובכנות, זה די והותר זמן מרטין־והאנה בעיני. אני לא בטוחה שההחלטה (הרעועה ממילא) שלי לעזוב את הדירה של ג'סטין תעמוד במחשבה על מרטין שרודף אחרי שאשלם את שכר הדירה, והאנה שתראה אותי בפיג'מת פין וג'ייק מוכתמת בדייסה מדי בוקר.

"אה, באמת? יופי לך. אז נצטרך למצוא מישהו אחר." ערמומיות מתגנבת אל הבעת הפנים של מרטין. הוא הריח אשמה. "את יכולה לפצות אותי בזה שתצאי עם קתרין ל —"

"לא."

הוא פולט אנחה מוגזמת. "אלוהים, טיפי. קרוז בחינם! את יוצאת לקרוזים כל הזמן, לא?"

פעם יצאתי לקרוזים כל הזמן, כשהחבר הנפלא ועכשיו לשעבר שלי היה לוקח אותי אליהם. היינו מפליגים מאי בקריביים לאי בקריביים בערפול חושים שטוף שמש של אושר רומנטי. היינו מסיירים בערים באירופה וחוזרים לספינה לסקס מדהים במיטה הזעירה שלנו. היינו מתפטמים במזנון האכול־ככל־יכולתך ושוכבים על הסיפון ומסתכלים על השחפים חגים מעלינו ומדברים בעצלתיים על ילדינו העתידיים.

"נגמלתי," אני אומרת ושולפת את הטלפון שלי. "תסלח לי רגע, אני צריכה להתקשר למישהו."