כיבוי אורות / דיווי קופ

 

ספר מתח דיסטופי קליל יהיה ההגדרה המתאימה ביותר לספר הנוכחי למרות שזה נשמע גם כסוג של אוקסימורון, אז אפרק את זה לגורמים. כמו בספרו הקודם של קופ, "אחסון קר", גם הספר הנוכחי מתמודד עם היבטים מדעיים שיש היתכנות שיתקיימו בעתיד הקרוב. קופ לוקח תופעות מדעיות נדירות ובוחן את המציאות היום-יומית המוכרת לכולנו לאור האפשרות הלא מרנינה שאכן יקרו בפועל. התוצאה קשה ולכן מדובר בספר החוזה עתיד מדעי אפשרי שמתפתח בצורה הכי קשה שיכולה להיות. לצד זאת, הספר מציע גם נקודות משען חיוביות הנשענות על כל ההיבטים החיוביים שהמציאות האנושית מציעה לנו וככזה, המתח שבו מתרופף לרגעים בשורה של מעשים אנושיים שמזכירים לנו שכמו שרובנו האמנו בילדות, העתיד יכול להיות טוב יותר.

"כיבוי אורות" מתרחש לאחר סערה סולארית המשביתה את החשמל כמעט בכל נקודה על פני כדור הארץ, פרט למדינות המשוויות. תופעה שניתן היה למנוע לו הגופים האחראיים בכלל המדינות, בארצות הברית ובעולם כולו, היו מקשיבים לאזהרות מפני פגיעה שתמוטט את מערכת החשמל במדינה שלהם ומשביתים למספר ימים את המערכות המייצרות חשמל כדי למנוע השבתה של אותו חשמל חודשים ואף שנה שלמה. אבל תרחישים כאלה, אם הם לא מתרחשים ברגע שצפוי שייצאו לפועל, נוטים להתקבל בביטול וזה מה שקורה כשהסערה הסולרית שאכן מגיעה לכדור הארץ פשוט מתעכבת בכמה שעות.

כל כשלי המערכות השונות צצים במהירות, סדר העדיפויות הממשלי, הפער בין הרשויות הפדרליות לרשויות המדינה, אוזלת ידה של המשטרה, הקשיים בבתי החולים ועוד. כמו שניתן לתאר כאוס פורץ והמשטרה בשלב מסוים, לפחות על פי השמועות, הופכת להיות חלק מהכאוס במקום להשליט סדר. הציפיה מהצבא להשליט סדר נכזבת במהירות כשיש לו סדרי עדיפויות משלו בנוגע לאספקת החשמל, הפסקתה, חידושה וההשלכות של זמן הביניים. כל ממשלה, כל עיירה, נותרת בגפה והמצב בה משתנה על פי אופייה.

הספר מתמקד בשני קצוות של אותה השפעה, חייו של אחד האנשים העשירים ביותר בארצות הברית ובני משפחתו וחייה של אחותו הצעירה המתגורר בעיירה קטנה ומבודדת באילינוי. כל אחד מהם מגלה את הגבולות של ההשפעה שלו על הסביבה שלו וגם צדדים חדשים בו ובכל מי שהכיר שבאים לידי ביטוי באווירת סוף העולם שמתקיימת הלכה למעשה מרגע שנפסק החשמל ולאיש לא ברור כמה חודשים יעברו עד שתחודש.

מדובר בספר מתח שמתעקש להתמקד בהיבטים הפנימיים של חוסר ודאות בכל תחומי החיים, כשהוא גולש רק במעט למעשי אלימות וגם אלו מתוארים בקצרה ובהיבטים חלקיים. עיקרו של הספר בוחן את מהות החברה האנושית דרך נקודת המבט של שתי קצוות שלה ואת הצורך שלנו כבני אדם להתמודד עם אי-הוודאות שמקיפה את חיינו, בעוצמות כאלה ואחרות, כל החיים. מומלץ בחום לחובבי ספרות מתח ולמגלים עניין בתופעות מדעיות נדירות שפוקדות את העולם במחזוריות קבועה כבר אלפי שנים. אישית, כמי שקראה ונהנתה משני ספריו של המחבר שתורגמו לעברית אני מחכה קוצר רוח לתרגום ספרים נוספים פרי עטו.

* להתרשמות בלתי אמצעית ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט

כיבוי אורות    מאת: דיויד קופ    מאנגלית: אמנון כץ     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2024    317 עמ' - כולל תודות

אירוע קרינגטון

ב־1 בספטמבר, 1859, ענן פלזמה סולארית ענקי, רווי קווי־סימון של שדות מגנטיים, נרקח במעמקי אזור ההסעה של השמש, התפרץ מהעטרה והשתחרר ממשיכת כוח הכבידה של הכוכב. התפרצות סולארית מסיבית כשלעצמה אינה אירוע יוצא דופן בחייה של השמש. אולם באותו יום ב־1859, ענן הגזים הדחוס שפרץ מהשמש היה גדול משמעותית מהרגיל, שווה בערך למסה הכוללת של האוורסט, ובזווית הטיה שכיוונה אותו היישר אל כדור הארץ. לימים, הכאוס האלקטרומגנטי שנגרם כתוצאה מכך ייקרא "אירוע קרינגטון", על שמו של האסטרונום הבריטי שחזה בו.

שבע־עשרה שעות לאחר ההתפרצות, האנרגיה הסולארית שנעה במהירות 9.65 מיליון קמ"ש חדרה את המגנטוספרה של כדור הארץ ועטפה את כוכב הלכת בזרם חשמלי. מפעילי טלגרף במקומות שונים בעולם דיווחו על התלקחות אש בלוחות האיתות שלהם ועל מתגי ממסר מפלטינה שהותכו. כמו כן, מכל רחבי העולם התקבלו דיווחים על כך, ששמי הלילה הוארו כבשעות היום. מצגי הסלסול המגנטיים המרהיבים של הזוהר הצפוני נצפו הרחק דרומה מהקוטב, במקומות כמו קובה וג'מייקה, ואלה של הזוהר הדרומי נראו הרחק צפונה מהקוטב הדרומי, בקולומביה.

למרבה המזל, ב־1859, רשתות טלגרף היו המערכות החשמליות המשמעותיות היחידות שפעלו בעולם, והן תוקנו בתוך ימים ספורים. עבור הרוב המכריע של תושבי כדור הארץ, החיים חזרו מיד למסלולם, ואירוע קרינגטון חלף בלי לעשות הרבה יותר מלהוסיף עניין לימים המשעממים של שלהי הקיץ.

כעבור עשרים ושלוש שנים, ב־4 בספטמבר, 1882, יפעיל תומס אדיסון את הגנרטורים בתחנת הכוח שברחוב פרל במנהטן תחתית, ויכניס לפעולה את רשת החשמל הראשונה בארצות הברית. בני האדם עלו על המסלול להתמכרות טוטלית לחשמל.

התפרצות סולארית מסיבית הולמת בכדור הארץ במלוא עוזה, בממוצע, מדי מאה וחמישים שנים.

הפגיעה הבאה מתאחרת.

חלק 1:

התקפה

1

אורורה, אילינוי

06:32, יום שלישי, 14 באפריל

העניין בנורמן לוי היה שכולם הכירו את נורמן לוי. כפרופסור באוניברסיטת שיקגו הוא היה אבן שואבת לאנשים מוכשרים וסקרנים, ותמיד ידע לזהות נפש תאומה כשראה כזו. סטודנטים שלעולם לא היו משתלבים בשום מקום, הרגישו לגמרי בבית במשרדו הקטן והדחוס של הפרופסור, או כשהתארחו לארוחת ערב, קפה ומשקאות בביתו, בית עץ שעמד קרוב לקצהו של קאיוגה לֵיין באורורה הסמוכה. נורמן היה מדען שהתמחה בחקר השמש והקדיש לתחום המחקר הזה את כל חייו המקצועיים, אבל העניין האמיתי והתמידי שלו היה באנשים. האלמן חשוך הילדים אסף חברים באותו אופן שבו אנשים אוספים פרפרים, אבל לא כדי להשטיח אותם באלבום; לא, הוא רצה לשאול, לדרבן ולהתסיס אותם, לשוחח איתם. אין דבר ראוי יותר מלשוחח עם אנשים, הוא היה בטוח בכך.

אבל לא ב־06:32, על פי שעון האזור המרכזי, הרגע המדויק שבו הטלפון שעל קיר המטבח שלו צילצל ביום שלישי, 14 באפריל. נורמן, שעמד לפני הכיור ובהה החוצה מבעד לחלון בעוד הקפה מתבשל, התנער משֹרעפי טרום־הקפה שלו וליכסן מבט זועם אל הטלפון. רפליקה מסרט עלתה בדעתו — "אף אחד מהחברים שלי לא יתקשר בשעה כזו" — מה שלא היה נכון כלל וכלל. חברים שלו התקשרו כל הזמן, בכל שעות היממה; זה היה החיסרון שבהיכרות עם אנשים שחיים באזורי זמן שונים. נורמן דישדש אל הטלפון, הסיט את משקפיו מעלה כדי שיוכל לקרוא את זהות המטלפן, וראה את המילים סילבר ספרינג, מרילנד. הוא הרים את השפופרת.

"דיברנו על זה," נורמן אמר.

הקול מעבר לקו היה מתוח ונרגש. "ראית דימות כלשהו מגוס־16בעשרים וארבע השעות האחרונות?"

"זה שש וחצי בבוקר כאן, חבר."

"ובכל זאת אני מתקשר אליך, נורמן. אז, תתאר לך."

נורמן שמע את הבהילות בקולו של פֶּרי סנט ג'ון וכיחכח בגרונו, עובר למוֹד של קשב. הוא חיבב את פרי, חיבה שהחלה ביום שבו הנער נכנס לשיעור המבוא שלו לאסטרופיזיקה, האזין להרצאה, ואז ניגש היישר אל הפרופסור הנערץ והכריז שהוא מחפש מֶנטור, ושזה עתה החליט שהפּוּר נפל על נורמן. מי יכול לעמוד בפני חוצפה שכזו? עשרים שנים של ארוחות ערב, שיחות טלפון ואימיילים לאחר אותו שיעור מבוא ראשון, פרי היה לאחד החוקרים המובילים בתחנת התצפית הראשית של מִנהל האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומי (נוא"א), שניטרה אירועי שמש. הוא השלים עם המבטים המופתעים, שלא לומר החשדניים, שהופנו לעברו השכם והערב מצד חברי גילדת האסטרונומיה הלבנה־צחורה, ואוף, איך שנמאס לו לומר, "כן, ניל דגראסי טייסון הוא לגמרי מקור השראה בשבילי." אבל הוא נשאר, גם כשהם עשו להם מנהג לשלוח אותו לראיונות בתקשורת רק כדי שיוכלו להתהדר בפרצוף שחור בשורותיהם, כיוון שזו הייתה העבודה שבשבילה נולד. הוא אהב לומר לאנשים שהוא חזאי מזג אוויר, כי טכנית זה היה נכון, אבל לעומת סוג הסערות שניטר, סופות הוריקן דרגה 5 בכדור הארץ נראו כמו ממטרי אביב.

הוא חזר על שאלתו לנורמן. "ראית דימות מהמחזור האחרון?"

"אתמול בערב," נורמן אמר, "ושוב תודה על שם המשתמש. שעות של כיף. שעות, פרי."

"ראית את ההתלקחות?"

"כן. שתיים, גדולות. נקלטו בטלסקופ האולטרה־סגול הסולארי. הן שיבשו את חיישני קרינת הרנטגן, אז לא יכולתי לבדוק שוב. למה?"

פרי שתק רגע מעבר לקו וחשב. "יכול להיות שהן מיסכו התפרצות משנית? או שלישונית?"

נורמן קימט את מצחו. "זה ייתכן. הקרינה כבר נקלטה ב־DSCOVR?"

DSCOVR, לוויין מזג האוויר הטלסקופי של נוא"א, היה כלי חיוני לניטור אירועי מזג אוויר מהחלל בכלל ופעילות סולארית בפרט מאז שלהי 2015, כאשר לאחר שיגורו המוצלח התייצב על מסלול היקפי בנקודת לגראנג' 1, מעין שביל זהב של כבידה ניטרלית במרחק כמיליון מיילים מכדור הארץ. מהמיקום הפחות או יותר קבוע הזה בין כדור הארץ לשמש, שלל החיישנים המותקנים בחרטומו משדרים מידע בזמן כמעט־אמיתי בחזרה לנוא"א.

"כן," פרי השיב, "והיא תפספס את כדור הארץ בשבע מעלות בעוד ארבעים וחמש דקות. מה שבא בעקבותיה זה מה שמדאיג אותי."

"מה בא בעקבותיה?"

"הייתה התלקחות שלישית, זווית הטיה של אפס מעלות, והיא נעה דרך חלל מטוהר. נתונים חדשים עולים עכשיו בתחזית העדכנית. לך תסתכל. אני מחכה."

נורמן זנח את הקפה, לקח את הטלפון האלחוטי איתו לחדר העבודה והתיישב אל שולחן האוכל הגדול מעץ אלון, ששימש לו שולחן עבודה. הוא פתח את המחשב הנייד, עירסל את הטלפון בין כתף לצוואר ונכנס היישר לאתר נוא"א, שהציג מידע משולב מהלוויין המטאורולוגי גוס־16 ולוויין תצפית השמש של נאס"א. לעין הלא־מיומנת, סדרות הדימויים הסולאריים ושרשורי הנתונים המספריים שהופיעו על המסך ודאי היו נראים כמו בְּליל חסר משמעות, אבל בשביל מוח שספח מידע כזה בצורתו החזותית והמספרית זה שישים וחמש שנים, תצורות העטרה ושרשרות הנתונים המספריים שראה כעת, היו המקבילה האסטרונומית לאדם שעומד בקצה צוק, על פי תהום, מנופף בפנס וזועק, "הגשר קרס!"

"מה זווית ההטיה עכשיו?" נורמן שאל.

"אפס," פרי חזר ואמר, למרות שהיה בטוח שנורמן שמע אותו היטב בפעם הראשונה.

נורמן פילבל בעיניו. הוא הפנים את הנתונים. פעמיים.

"לא יכול להיות," הוא אמר.

"בוא נניח שכן," פרי אמר. "יש לך זמן להריץ כמה מודלים?"

"אני בן פאקינג שמונים ושמונה, פרי. ברור שיש לי זמן."

"תבדוק את קרינת החלקיקים במסלול גאוסטציונרי," פרי אמר.

"מה אתה סח." נורמן היה עכשיו חד וערני ולגמרי על זה. הוא פתח מחשב נייד שני, התחבר ללוח ניטור התפרצויות השמש השיתופי שהופעל בידי מרכז טיסות החלל גודארד, והחל להוריד נתונים שהוזנו בידי מאות חובבים משוגעים לדבר מכל רחבי העולם, שפקחו עין לא־רשמית על פעילות כתמי שמש. פֶּרי לא היה היחיד שהבחין בעלייה החריגה בכמויות קרינת רנטגן והפרוטונים שהתפרצו מהשמש בשמונה־עשרה השעות האחרונות. קהילת מתצפתי השמש נכנסה לסחרור של העלאת תיעוד, פוסטים ופרשנויות. כל מה שנורמן ראה אישש את דעתו של פרי: הייתה לא התלקחות אחת, אלא סדרה של שלוש התלקחויות, כל אחת עזה מקודמתה; האור העז שהפיצו השתיים הראשונות סימא את שלל מכשירי הניטור ומנע את זיהוי ההתלקחות המסיבית השלישית, ששיחררה ענן פלזמה סולארי מסיבי שנע כעת בחלל לאורך השובל הנקי יחסית שפינו לו ההתפרצויות הקודמות.

נורמן הטעין לתוכנת המידול פְּרי פיתוח עצמי שלו שפע של נתוני מידע מורכב ורחב טווח, על מנת לזהות ולאמוד את האפקט של גורמי סיכון פיזיקליים וטכנולוגיים לאספקת החשמל על פני כדור הארץ, במקרה של פגיעה פוטנציאלית של שדה פלזמה בממדים ובעצימות שתועדו בשעות האחרונות. כאשר לחץ לבסוף על אֶנְטֶר, והתוצאה הסופית הופיעה על המסך בתוך תיבה מהבהבת קטנה, נורמן הרגיש שהרצפה נשמטת תחתיו.

"שיט," הוא אמר.

"מה קיבלת?"

"המודל שלי לא טוב. מריץ אחר. חכה." הוא ניקה את השדה והתחיל מחדש; הוריד נתונים מאוסף אחר של אתרים מסביב לעולם והריץ תרחיש חלופי תוך שהוא משנה את המשֹרעות והכיוון של השדה החשמלי עד קצה גבול הסבירות. הוא רצה לקבל תוצאה אחרת.

הוא רצה לטעות.

בתחנת הניטור בנוא"א, פרי ישב והאזין להקלדה הקדחתנית של נורמן מעבר לקו. לא בכדי נורמן נחשב מחוקרי השמש הראשונים במעלה של תקופתו: המודלים שלו אף פעם לא טעו. פרי ידע שהתוצאה הראשונה שנורמן מגיע אליה, תהיה אשר תהיה, תמיד מתגלה כמדויקת. אבל הוא ידע גם שאין טעם להפריע לזקן בעודו עובד. בינתיים, פרי קצר הרוח הוריד נתונים והריץ מודלים משלו.

מאחוריו, עמיתיו נשאו אליו מבטים אפופי ערפל של שעת בוקר מוקדמת, תוהים על מה הוא עובד במרץ כזה. קֶן מורטה, בידו ספל קפה עם הכיתוב זה מה יש, ניגש אל פרי והציץ מעבר לכתפו בעוד המאסטרו הצעיר מקיש במרץ על כמה מחשבים. טרי פיצפטריק, שנכדו התינוק השאיר אותו ער כל הלילה והיה עייף מכדי לקום מכיסאו, פשוט הסיע את עצמו בצעדים קטנטנים אל צדו האחר של פרי וליכסן מבט אל המסכים.

מורטה ראה את שטף הדימויים והנתונים שרצו על המסכים והביט בפרי בחשדנות. "מה זה? אתה משחק במשהו?" כי המספרים לא יכלו להיות נכונים.

פיצפטריק הסתכל על הנתונים, ואז על פרי. הוא הרים את משקפיו אל פדחתו ושאל, "מכה חטופה?"

"לא נראה ככה."

פיץ התבונן במסך, מעכל את המידע, בעוד פרי מטעין אותו לתוך הסימולציות. "כמה זמן?"

פרי, שהחזיק כל הזמן את הנייד שלו בין כתף לצוואר, קלט פתאום שהצוואר שלו הורג אותו והרים את ראשו, מניח לטלפון ליפול על השולחן בחבטה ולהתהפך תוך שהוא ממשיך להזין נתונים. מעבר לקו נשמע קולו העצבני של נורמן: "היי! היי! אתה שם?!"

אבל פרי המשיך להקליד, מריץ מודל אחרי מודל, ובכל פעם שאחד מהם בישר בצפצוף על השלמת התהליך, התוצאה הייתה זהה, או דומה.

"פרי," פיץ אמר בבהילות גוברת, "כמה זמן יש לנו?"

מהטלפון, קולו של נורמן בקע צורמני ומעוות. מורטה שלח יד, הפך את הטלפון ולחץ על רמקול. קולו של נורמן נשמע עכשיו רועש מדי.

" — לא שגוי! החרא הזה לא שגוי!"

ראשים בכל חדר הבקרה הסתובבו. עוד ועוד אנשים קרבו ובאו, בעוד קולו הצורמני של נורמן בוקע מהרמקול. פרי הרים את ידו, מהסה את הוויכוח שהתנהל מאחוריו, והקיש שוב על אֶנטר — פוקד על המחשב להריץ את הסימולציה האחרונה שלו. הושלך הס. הכול המתינו לתוצאה. צפצוף מהמחשב הודיע על מסקנה.

"נורמן?" פרי אמר לעבר הטלפון שעל השולחן. "נורמן? אתה שם?"

"כן."

"הרצת את זה?"

"שלוש פעמים, עם הספציפיקציות החדשות של השנאי של קונבאק. אתה?"

"כנ"ל." פרי כיחכח בגרונו. "זה ברמת קרינגטון, נכון?" שבעת הגברים והנשים שהתגודדו מאחוריו לטשו עיניים אל הטלפון, מחכים למוצא פיו של מישהו בקצה השני של הקו, שאיש מהם לא הכיר. אבל משום מה הכול היה תלוי בתשובתו של אותו אלמוני.

הקול של נורמן שבקע מהרמקול היה צרוד. "ויהי בשלושים שנה, ברביעי בחמישה לחודש, ואני בתוך הגולה, על נהר כבר..."

מורטה קטע אותו, כמו מי שהבין פתאום שהוא מושא לבדיחה. "תסלח לי, מי אתה לעזאזל, ומה בדיוק אנחנו עושים פה?"

התגובה לא ריפתה את ידיו של נורמן, שהשלים את הציטוט: "...נפתחו השמיים ואראה מראות אלוהים."

פרי הפנה את מבטו אל מורטה. "זה מהתנ"ך."

"מה אתה סח. מהתנ"ך. למה הזקן הזה מצטט מהתנ"ך?"

"חזון יחזקאל, 593 לפנה"ס," פרי אמר. "יש כאלה שחושבים שזה האירוע המתועד הראשון בהיסטוריה של פגיעת התפרצות סולארית מסיבית בכדור הארץ."

פיץ הניח יד על כתפו של פרי. "כמה זמן עד הפגיעה, פרי?"

"בין שבע לשתים־עשרה שעות. פלוס מינוס. רוחות סולאריות הן הפכפכות מאוד."

פיץ הזדקף והביט במורטה. פניו שהיו חיוורות עוד קודם לכן, עטו עוד כמה דרגות לובן.

"אז אנחנו מבוֹדדים תחנות?" פיץ שאל.

"אני לא קובע דבר כזה. אתה מוכן לקבוע את זה?"

"קן, זה אירוע שמיים־שחורים כלל־עולמי."

"אני אמליץ על צמצום ייצור," מורטה אמר.

"צמצום ייצור? למה שלא פשוט נרכיב משקפי שמש? כמה שַנָאים אלף אמפר ומעלה ברשת החשמל הם מלפני 1972?"

"ככה מהשרוול? לפחות אלפיים."

פיץ הינהן, מהורהר. "נתחיל עם אלה. אני אעשה כמה טלפונים ואנסה לברר בכמה מהעשרת אלפים האחרים יש סלילי נקודות חמות, שסביר שיתפוצצו בזרם ישיר של שלושים אמפר לפאזה."

פרי ניענע בראשו. "עדיף שתחשב חמישים."

"בסדר, חמישים." פיץ נכנס למוֹד של פעילות, העייפות שלו נעלמה כלֹא הייתה.

אבל מורטה נותר תקוע במקומו. "אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל."

פיץ הסתכל עליו. "להתחיל?" הוא שאל. "יש לנו את כל ארצות הברית למגן."

באורורה, נורמן הניח את הטלפון האלחוטי על השולחן והקשיב בחצי אוזן לוויכוח שנמשך דרך הרמקול הזעיר. הוא קם במאמץ מהכיסא, הביט רגע במערכת משדר הרדיו הביתי שכיסתה בצפיפות את הקצה המרוחק של שולחן העבודה. בקרוב, חשב, זו תהיה הדרך היחידה לתקשר.

הוא ניגש לחלון, זה הגדול יותר שהשקיף על הרחוב ללא מוצא שבו גר. השמש החלה לצבוע את שולי השמיים לפני עלות השחר, אך טרם הפציעה מעל האופק. כמעט כל הבתים היו חשוכים, למעֵט אורות מרפסת כניסה פה ושם שהושארו דלוקים כל הלילה. בעוד נורמן צופה, נורות אדי הכספית של פנסי הרחוב היבהבו כפי שקרה מדי בוקר, כאשר החיישנים אותתו שאינן נחוצות עוד. הוא הרים את מבטו לשמיים; אור השמש עדיין השתקף מפני השטח של נֹגה. בעודו צופה, השוליים המטושטשים הראשונים של עטרת השמש נשקו לצמרות העצים בקצה הרחוב, ונורמן הישיר מבט לקצה המרטיט שלה, עד שעיניו דמעו והוא נאלץ להתיק את מבטו.

הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין מה תהיה המשמעות של כל זה לעולם, אבל זה היה בלתי אפשרי. הפלנטה גדולה מדי, המערכות שלה מורכבות מדי, והוא פשוט לא יכול היה להקיף את כל זה בשכלו. הכול, ה־כול יהפוך להיות מקומי ביותר. כל מה שיהיה חשוב בחייו זה מה שיקרה ברחוב הזה, מה יהיה גורלם של האנשים האלה ושל יקיריהם, אֵילו החלטות הם יקבלו, ומהו הסבך הבלתי ניתן לחיזוי של התוצאות שלהן.

נורמן עצם את עיניו וניסה להתכונן לסערה הקרבה ובאה.

חדש על המדף: ספרי מתח

 

2 ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:

כנראה שאין צורך להציג את הסופר הרלן קובן לקהל הישראלי, ספרי המתח שלו הם ממתק אמיתי לכל מי שמחפש ספרות שתשאיר אותו על הקצה אבל גם לא תעיק עליו במיוחד לאחר שיסיים לקרוא. ומי שחסרי סבלנות לקריאה יכולים לצפות בשורת העיבודים שנעשו לספריו בנטפליקס.

ספר חדש של קובן נכנס ישירות לרשימת רבי המכר בארץ ובעולם. תקציר העלילה כפי שהוא מופיע על גב הספר:

דיוויד בורוז היה פעם אב מסור לבנו בן השלוש מתיו, עד שלילה גורלי אחד הוא מתעורר בפתאומיות ומגלה שמתיו נרצח, בשעה שהוא עצמו ישן בחדר הסמוך. דיוויד מואשם ברצח, מורשע ומועבר לבית סוהר שמור במיוחד, אכול אשמה ויגון. אין בו הכוח להיאבק בגורלו. העולם המשיך בלעדיו.

וכך חולפות להן חמש שנים.

יום אחד מגיעה אליו לביקור מפתיע רייצ'ל, גיסתו, ובידה תמונה מוזרה - תצלום מחופשה בפארק שעשועים הומה, אשר ברקע שלו נראה ילד דומה באופן מפתיע למתיו. זה לא יכול להיות, אבל דיוויד פשוט יודע: מתיו עדיין חי.

הוא הוגה בריחה נועזת, נחוש להציל את בנו, לטהר את שמו ולחשוף את האמת. כשחייו נתונים בכף המאזניים תחת מעקב של האף־בי־איי.

את ספרו הקודם של מחבר הספ, דיוויד קופ, אחסון קר, קראתי ואהבתי. הסופר שהוא תסריטאי הוליוודי החתום על "פארק היורה", "ספיידר־מן", "מלחמת העולמות" ועוד, הוציא ספר מתח נוסף שתורגם כעת לעברית.

תקציר העלילה מגב הספר:

באוֹרוֹרה, אילינוי, אוֹבּרי וילר מנסה לייצב מחדש את חייה אחרי שבעלה-לשעבר, מהמר שסחט ממנה כספים, נטש והותיר מאחור את בנו המתבגר. אוברי נאלצת לגדל בגפה את הנער העקשן והמרדן, למרות שהם לא סובלים זה את זה.

ואז האורות כבים — לא רק באורורה, אלא בכל ברחבי העולם — עקב סערה סולארית שהשביתה את רוב תשתיות החשמל. בהיעדר כל תקשורת שהיא, אוברי נאלצת להפוך לשורדת האמיצה, שמצילה את שכונת מגוריה הפרברית.

הרחק משם, בחוף המערבי של ארצות הברית, חי אחיה המנוכר והמיליארדר של אוברי, תום. משימת חייו האובססיבית היא לשרוד אסון גלובלי, והוא מתכנן להעביר את תקופת המשבר עם מקורביו בבונקר תת־קרקעי במדבר, עד יעבור זעם.

אלא שההיסטוריה המורכבת בין האח והאחות עדיין אינה פתורה, ומה שנדמה לאחד כמו סוף העולם, הוא רק תחילתו של חשבון נפש מאוחר — מסע מחריד שלא כולם ישרדו עד סופו. 

אחסון קר / דיוויד קופ

 

גם ספרות פנטזיה וגם ספרות מדע בדיוני עוסקת במציאות המשיקה לזו המוכרת לנו אך רחוקה ממנה מרחק רב. בעוד שספרות הפנטזיה נעה בעולמות הנוגעים בניסים וקסמים שהיתכנותם אינה אפשרית בחיינו, ז'אנר המדע בדיוני עוסק באפשרויות השונות שהטכנולוגיה האנושית עשויה להביא אתה.

אחסון קר הוא ספר מתח שיכול בקלות להשתייך לעולם המדע הבדיוני, בפתח הספר מציין המחבר את ההשראה שהייתה לו לכתיבת הספר, קיומו של האורגניזם החי הגדול ביותר בעולם: פטריית דבש בת כ-8,000 שנה המשתרעת על שטח של כ-9.6 ק"מ בהרי בלו במדינת אורגון שבארצות הברית. הדרך בה היא מתפשטת היא רשת תת קרקעית דמויית קורי עכביש המניצה גופים נושאי פירות מעל האדמה, גופים שנראים כמו הפטריות שאנו מכירים.

הפטריה הזו מזיקה לעצים עשבוניים, שיחים וצמחים. היא משתלטת בהדרגה על מערכת השורשים שלהם ומטפסת מעלה עד שהיא קוטעת את אספקת המים והחומרים המזינים. קצב ההתקדמות שלה הינו 30-90 ס"מ בשנה והיא הורגת בממוצע עץ אחד כל 30-50 שנה. הסרטון הבא מציג תיעוד של הפטריה באזור המחייה שלה:

מה היה קורה אילו אותה פטריה הייתה עוברת שינוי המאפשר לה להתפשט במהירות גדולה הרבה יותר, מעבר לפגיעה ברוב אוכלוסיית הצמחים על פני כדור הארץ היא הייתה משפיעה גם על האטמוספירה ותנאי המחיה של בני אדם ובעלי חיים ומביאה לקץ קיומם.

כשזו המחשבה שליוותה את כותב הספר, לא פלא שהתוצאה היא ספר מתח מרתק המבוסס על אמיתות מדעיות שהמחבר לקח כמה צעדים קדימה...

בדצמבר 1987 נשלח צמד סוכנים בכיר בסוכנות להגנה גרעינית (שתוכפף לסוכנות להפחתת איומים במשרד ההגנה), לוטננט קולנול טריני רומאנו בת הארבעים ומייג'ור רוברטו דיאז, למערב אוסטרליה למשימה עליה לא ידעו דבר. במטוס שלקח אותם לשם הייתה רק נוסעת נוספת אחת, ד"ר למיקרוביולוגיה שסיפרה להם מה הם עתידים לחקור: מיכל חמצן שנחת ביישוב נידח בשם קיווירקורה, המונה 26 תושבים בלבד והמרוחק למעלה מ-1,000 ק"מ ממקום ישוב אחר. אותו מיכל חמצן שהכיל דגימה של פטרית דבש מאורגון ונשלח לחלל למטרות מחקר, הוא רק אחד מעשרות חלקים שנחתו באוסטרליה לאחר שתחנת חלל התרסקה על פני כדור הארץ, רובה נפלה לתוך האוקיינוס ההודי אך חלקים ממנה הגיעו גם למערב אוסטרליה ומציאתם העניקה לתושבי המקום אפשרות להציגם במוזיאון מקומי שנבנה וגבה כסף ממקרים.

גם תושבי קיווריקורה האמינו שיוכלו לעשות כסף מהתגלית שלהם, מכיוון שנמצא מכוסה חלודה לקח אותה אחד התושבים כדי לנקות ולהבריק את המכל. כשאותו תושב שאחסן את המכל בביתו חלה באופן פתאומי, יצר האחיין שלו קשר עם נאס"א כדי לדווח על פעילות חריגה במיכל, התוצאה הייתה שהסוכנות להגנת איומים החליטה שיש לאסוף את המכל ולטפל בבעיה שהתעוררה. עד שיצרו קשר עם האחיין בחזרה, הדוד נפטר ותושבים אחרים אחריו.

לד"ר על המטוס יש השערה מה קרה, היא יודעת מה היה בתוך המכל ומשערת שהמפגש עם התנאים בחלל החיצון שינה משהו בהרכבה, משהו ששינה את טבעה ויכול להיות שהפך אותה למסוכנת. כשהשלושה מגיעים למקום הישוב לא נותר בה אדם חי, לא ברור להם מה קרה אבל ההשערה שהם מעלים בעקבות מצב הגופות מפחידה אותם, את שלושתם. רק שניים מהם שבים חזרה כדי להטמין את המכל ומה שבתוכו לאחר שהשמידו את הישוב כולו באמצעי גרעיני שלא מאפשר לשום דבר לחיות. הם מטמינים את המכל במתקן המיועד לכך ושוכחים ממנו.

22 שנה מאוחר יותר, בחודש מרץ 2019, המתקן הממשלתי המסווג כבר מזמן לא בבעלות ממשלתית, הוא נמכר לחברת אחסון המשכירה בו מחסנים לטווח קצר וארוך, למי שמבקשים לאחסן את רכושם לתקופה זמנית. עיקר העבודה במקום היא שמירה על המחסנים והקבלת הבעלים הבאים לאסוף או להכניס את הרכוש שלהם למחסן שקנו. טי-קייק הוא אחד העובדים הןותיקים במקום, הוא עובד במשמרות לילה בעיקר, שעות מתות בהן איש לא מגיע למקום, גם לא בעלי המחסן, שעות שעליו להעביר בשעמום עד שיגיע הבוקר. בלילה הזה משהו קרה, הוא שומע מרגע שהגיע צפצוף מתמשך שאין לו מושג מה מקורו. דווקא בערב הזה בו החליט לאזור אומץ וליצור קשר עם תורנית הלילה השנייה היושבת בקצה השני של המתקן, דווקא בערב הזה הצפצוף לא ייתן להם מנוח וההחלטה שלהם לחקור את מקורו תוביל לשורה של אירועים שאיש לא יוכל לעצור....

עבור מחבר הספר, דיוויד קופ, זו אינה הפעם הראשונה בה הוא עושה שימוש בידע המדעי שיש לנו כיום כדי לבחון אפשרויות עתידיות שעלולות להוביל למקומות לא צפויים. קופ הוא תסריטאי הוליוודי החתום בין השאר על סרטי 'פארק היורה' שעיקרם דומה לזה המתואר בספר הנוכחי, מה היה קורה אילו היינו משתמשים בידע המדעי שלנו באופן שמוליד תוצאות שאין לו דרך לשלוט עליהן.

ניכר שקופ שולט ברזי המדע כשהוא משתמש בכלים שיש לנו היום כדי לחקור את עולם הפטריות ומסביר בעזרתם את הדרך בה האירועים השונים המתגלגלים בספר יכולים להיות אפשריים מבחינה תיאורטית. השימוש בכלים מדעיים מוכחים ובידע עדכני הופך את הקריאה בספר למרתקת לכל מי שיש לו נגיעה לתחום, אך גם הדיוטות בתחום הביולוגיה ימצאו את הדרך בה מפשט המחבר את התיאוריות הביולוגיות ועושה בהן שימוש מקורי, בהירה ומאירת עיניים.

'אחסון קר' הוא ספר מתח הנע על גבול המדע הבדיוני וכמו כל ספר טוב בז'אנר המד"ב עושה שימוש בידע מדעי עדכני ובפחד האל זמני שיש לבני האדם מהלא נודע. באופן האישי גמעתי את הספר באחת, הוא קולח וכתוב באופן קליל שאינו מכביד על הקורא. מומלץ בחום לחובבי מד"ב לייט, מתח לייט וחובבי ביולוגיה.

אחסון קר      מאת: דיוויד קופ     מאנגלית: שאול לוין     כנרת זמורה דביר הוצאה לאור     2021     301 עמ' - כולל תודות

פרולוג

האורגניזם הבודד החי הגדול בעולם הוא Armillaria solidipes, המוכר יותר בשמו פטריית הדבש. הוא כבן שמונת אלפים שנה ומשתרע על פני 9.6 קילומטרים מרובעים בהרי בּלוּ באורגון. הוא מתפשט זה שמונת אלפים שנה באמצעות רשת תת־קרקעית דמוית קורי עכביש, שמניצה גופים נושאי פירות מעל האדמה, גופים שנראים כמו פטריות. פטריית הדבש היא יצור בלתי מזיק יחסית, אלא אם אתה עץ עשבוני, שיח או צמח. ואז זאת השמדת עם. הפטרייה הורגת על ידי השתלטות הדרגתית על מערכת השורשים והתקדמות במעלה הצמח, עד שבסופו של דבר היא קוטעת את כל אספקת המים והחומרים המזינים.

Armillaria solidipes מתפשטת בשטח בקצב של שלושים עד תשעים סנטימטר בשנה, ונדרשות לה שלושים עד חמישים שנה להרוג עץ בגודל ממוצע. אילו היתה יכולה להתפשט במהירות רבה יותר במידה משמעותית, תשעים אחוז מכלל הצמחים על פני כדור הארץ היו מתים, האטמוספרה היתה הופכת לגז רעיל, ואוכלוסיית האדם ובעלי החיים היתה מגיעה לקִצה. אבל זאת פטרייה המתפשטת לאיטה.

פטריות אחרות מהירות יותר.

הרבה יותר.

דצמבר 1987

1

אחרי ששרפו את בגדיהם, גילחו את ראשיהם וקירצפו את עצמם עד זוב דם, הורשו רוברטו דיאז וטריני רומאנו להיכנס בחזרה לארצות הברית. אפילו אז לא הרגישו נקיים לגמרי, אלא רק שעשו כל שביכולתם והשאר תלוי בגורל.

הם ישבו במכונית ממשלתית עכשיו, שעטו בכביש I-73 במרחק קילומטרים אחדים ממתקן האחסנה במכרות אצ׳יסון. הם נסעו אחרי משאית פתוחה שנסעה לפניהם, קרוב מספיק שאף רכב אזרחי לא יוכל להשתחל ביניהם. טריני ישבה במושב הנוסע בקדמת המכונית כשכפות רגליה מונחות על לוח המחוונים, תנוחה שמאז ומתמיד הרתיחה את רוברטו, שנהג.

"כי היא משאירה עקבות," הוא אמר לה, בפעם המאה.

"זה אבק," ענתה טריני, גם היא בפעם המאה. "זה יורד מיד, תראה." היא עשתה ניסיון רופס לנקות את עקבותיה מלוח המחוונים.

"כן, אבל את לא עושה את זה, טריני. את לא מנקה אותן, את כאילו מורחת אותן עם היד ואז אני מנקה כשאנחנו מחזירים את המכונית למאגר. או שאני שוכח ומשאיר את זה, ומישהו אחר צריך לעשות את זה. אני לא אוהב לייצר עבודה לאחרים."

טריני הסתכלה עליו בעיניים כבדות עפעפיים, אותן עיניים שלא מאמינות לחצי ממה שהן רואות. העיניים האלה ומה שראו היו הסיבה לכך שהיתה לוטננט־קולונל בגיל ארבעים, אבל חוסר היכולת שלה להימנע מלהעיר על מה שהיא רואה היה הסיבה לכך שלא תמשיך להתקדם. לטריני לא היה פילטר והיא לא רצתה לסנן כלום.

היא הסתכלה עליו רגע מהורהרת, שאפה ארוכות מהניופורט שבין אצבעותיה ונשפה ענן עשן מזווית הפה.

"אני מקבלת, רוברטו."

הוא הסתכל עליה. "הא?"

"את התנצלותך. על מה שקרה שם. בגלל זה אתה יורד עלי. אתה יורד עלי כי אתה לא יודע איך לבקש סליחה. אז אני אחסוך לך את הטרחה. אני מקבלת את התנצלותך."

טריני צדקה, כי טריני תמיד צודקת. רוברטו לא אמר שום דבר רגע ארוך, רק בהה בכביש שלפניו.

בסופו של דבר, כשהיה מסוגל לכך, הוא מילמל, "תודה."

טריני משכה בכתפיה. "רואה? לא כל כך נורא."

"הייתי לא בסדר."

"כמעט. אבל לא לגמרי. נראה כמו משהו די שולי עכשיו."

הם דיברו בלי סוף על מה שקרה בארבעת הימים מאז הכול התחיל, אבל פחות או יותר מיצו את הנושא עכשיו, אחרי שבחנו שוב ושוב כל רגע נתון מכל זווית אפשרית. חוץ מהרגע האחד הזה. הרגע הזה נותר ללא התייחסות, אבל עכשיו הם דיברו עליו, ורוברטו לא רצה להשאיר את העניין באוויר.

"לא התכוונתי איתה. התכוונתי איך שדיברתי איתך."

"אני יודעת." טריני שמה יד על כתפו של רוברטו. "תשתחרר."

רוברטו הינהן ונעץ מבט לפנים. רוברטו דיאז לא היה אדם שמשתחרר בקלות. הוא היה כבן שלושים וחמש, אך הישגיו האישיים והמקצועיים הקדימו בהרבה את גילו הכרונולוגי בדיוק משום שלא היה אדם שמשתחרר בקלות, הוא היה אדם שמגיע להישגים. מצטיין הקורס באקדמיה של חיל האוויר? וי. מייג׳ור בחיל האוויר של ארצות הברית עוד לפני גיל שלושים? וי. כישורים גופניים ומנטליים מעולים בלי שום פגמים או חולשות נראים לעין? וי. אישה מושלמת? וי. תינוק מושלם? וי. את אף אחד מאלה לא משיגים בסבלנות או בפסיביות.

לאן אני רוצה להגיע? לאן אני רוצה להגיע? לאן אני רוצה להגיע? היה רוברטו שואל את עצמו. העתיד הוא כל מה שחשב עליו, תיכנן לקראתו, התעסק בו באובססיביות. חייו התקדמו במהירות בהתאם ללוח הזמנים, והוא שיחק את המהלכים נכון.

את רוב המהלכים, בכל אופן.

שניהם פשוט ישבו ובהו זמן מה במשאית שלפניהם. מבעד לכיסוי הקנבס מעל הפתח האחורי נראה ראש ארגז המתכת שהטיסו מהקצה השני של העולם. המשאית קפצה על בור, הארגז החליק כמה עשרות סנטימטרים לאחור, ושניהם שאפו אוויר בעל כורחם. אבל הוא נשאר במקומו על המשאית. רק עוד כמה קילומטרים עד המערות, וזה ייגמר. הארגז יאוחסן בבטחה מאה מטר מתחת לאדמה עד קץ כל הימים.

מערות אצ׳יסון היו ב־1886 מכרה אבן גיר, מחצבה ענקית שנמשכה לעומק חמישים מטר מתחת למצוקי נהר המיזורי. בתחילה כרו אבנים למסילות הרכבת הסמוכות ואחר כך חפרו עמוק ככל שאלוהים והפיזיקה התירו, עד שעמודי הסלע הלא־כרוי שהחזיקו את המקום הגיעו ממש עד הקצה, ואף מהנדס שפוי לא היה מוכן עוד לערוב לבטיחותם. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשו החללים הריקים, שהיו עכשיו כשלוש מאות דונם נהדרים של מרחב תת־קרקעי מצויד בבקרת אקלים טבעית, לאחסון חומרים מתכלים של מִנהל המזון המלחמתי, ובסופו של דבר, חברת הכרייה מכרה את המקום כולו לממשלה תמורת עשרים אלף דולר. כעבור שיפוצים בשני מיליון דולר הוא נעשה למתקן אחסון ממשלתי ברמת אבטחה גבוהה שנועד לאפשר את המשכיות הממשל במקרה של אסון. איחסנו בו כלים ממוכנים במצב מעולה של מוכנות משומנת היטב, שאפשר לשנע לכל מקום ובכל זמן שהוא, רק שאלוהים יעזור ותתחולל מלחמה גרעינית קודם כדי שהמקום הזה יצדיק את כל הכסף.

היום הוא יצדיק אותו.

המשימה היתה מוזרה מהרגע הראשון. טכנית, טריני ורוברטו עבדו ב־DNA, הסוכנות להגנה גרעינית. בהמשך היא תתמזג ב־DTRA, הסוכנות להפחתת איומים במשרד ההגנה, אבל המישמַש הממשלתי המסוים הזה לא יוטלא לפני ההתארגנות הרשמית מחדש במשרד ההגנה ב־1997. עשר שנים קודם לכן הם עדיין היו DNA, וההנחיות שלהם היו פשוטות מאוד: למנוע מכל אחד אחר להשיג את מה שיש לנו. אם אתם מריחים תוכנית גרעינית, תמצאו אותה ותהרסו אותה. אם קיבלתם טיפּ על איזה נשק ביולוגי איום ונורא, תעלימו אותו לנצח. לא חוסכים בהוצאות; לא שואלים שאלות. העבודה התבצעה בצוותים של שניים, כדי לשמור על מידור, אבל תמיד היה גיבוי בעת הצורך. טריני ורוברטו לא נזקקו לו כמעט מעולם. הם עברו בשישה־עשר אתרים רגישים שונים בשבע שנות פעילות ורשמו שישה־עשר חיסולים על שמם. לא חיסולים במובן המילולי; ז'רגון של הסוכנות לתוכנית נשק שנוטרלה. אבל היו נפגעים לאורך הדרך. אף אחד לא שאל שאלות.

שש־עשרה משימות, אבל אף אחת מהן אפילו לא קרובה לזו.

מטוס התובלה של חיל האוויר של ארצות הברית כבר חימם מנועים כשעלו בריצה במדרגות ונכנסו אליו. היתה בו רק נוסעת אחת מלבדם, וטריני התיישבה ישר מולה. רוברטו התיישב מעברו השני של המעבר, במושב הפוך שגם הוא פנה אל האישה הצעירה בעלת העיניים הבורקות ותלבושת הספארי השחוקה.

טריני הושיטה יד והצעירה לחצה אותה, "לוטננט־קולונל טריני רומאנו."

"ד"ר הירוֹ מרטינְס."

טריני פשוט ישבה והסתכלה על הירו, הינהנה והכניסה טבלית ניקורט לפה, אמדה אותה, לא חששה לשמור על קשר עין דומם בעודה סוקרת אותה. זה היה מערער. רוברטו רק שיגר להירו חצי הצדעה; הוא אף פעם לא אהב לשחק את המשחק הזה של אני־רואה־עליך־הכול.

"מייג׳ור רוברטו דיאז."

"נעים מאוד," אמרה הירו.

"איזה מין דוקטור את?" שאל רוברטו.

"מיקרוביולוגית. אוניברסיטת שיקגו. אני מתמחה במעקב אחרי מגפות."

טריני עדיין הביטה בה. "זה השם האמיתי שלך? הירו?"

הירו כבשה אנחה. אחרי שלושים וארבע שנים, זאת היתה שאלה מוכרת. "כן, זה השם האמיתי שלי."

"הירוֹ, גיבורה, כמו סופרמן או הירוֹ כמו במיתולוגיה היוונית?" שאל רוברטו.

היא הפנתה את מבטה אל רוברטו. זאת היתה שאלה שלא שמעה לעתים קרובות.

"האפשרות השנייה. אמא שלי היתה פרופסור ללימודים קלאסיים. אתה מכיר את הסיפור?"

רוברטו הרים את עיניו, כיווץ את השמאלית ובהה אל המרחב מעל ומימין לראשו, כדרכו כשניסה לשלוף איזו עובדה עלומה מהאזורים הנידחים של מוחו. הוא איתר את שביב המידע ודלה אותו מהביצה.

"היא גרה במגדל על נהר?"

הירו הינהנה. "בהֶלֶספונטוס."

"מישהו היה מאוהב בה."

"ליאנדרוֹס. כל לילה הוא היה חוצה את הנהר בשחייה למגדל ומתעלס איתה. הירו היתה מדליקה מנורה במרומי המגדל כדי שיוכל למצוא את דרכו אל החוף."

"אבל הוא טבע, נכון?"

טריני הסתובבה ונעצה מבט ברוברטו במורת רוח גלויה לעין. רוברטו היה יפה תואר בצורה שעולה על העצבים. הוא היה בנו של אב מקסיקני ואם קליפורנית בלונדינית, הקרין בריאות טובה והתהדר בראש מלא שיער שיחזיק מעמד לנצח. היתה לו גם אישה חכמה ומצחיקה ששמה אנני, שהיתה נסבלת בעיני טריני, וזה כשלעצמו משהו. אבל הוא ישב במטוס לא יותר משלושים שניות וכבר ניסה בבירור להקסים את האישה הזאת. עד כה שותפהּ של טריני לא היה בעיניה אידיוט, והיא קיוותה שלא יתברר פתאום שהוא כזה עכשיו. היא הסתכלה עליו ולעסה את המסטיק כאילו היא כועסת על המסטיק.

אבל הירו כבר הספיקה להישאב פנימה. היא המשיכה לדבר אל רוברטו, מתעלמת מטריני.

"אפרודיטה התחילה לקנא באהבתם. לילה אחד היא כיבתה את האור של הירו, וליאנדרוס טעה בדרך. כשהירו ראתה שהוא טבע, היא השליכה את עצמה מהמגדל אל מותה."

רוברטו לקח לעצמו רגע לחשוב על כך. "ומה בדיוק מוסר ההשכל פה? השתדל לפגוש מישהו בצד שלך של הנהר?"

הירו חייכה ומשכה בכתפיים. "אל תעצבן את האלים, נראה לי."

טריני, שמאסה בפטפטת שלהם, העיפה מבט לאחור בטייסים וסובבה אצבע באוויר. המנועים פלטו יבבה מיד, והמטוס התחיל לנוע על המסלול בטלטלה. שינוי נושא.

הירו הסתכלה סביבה מוטרדת. "רגע, אנחנו יוצאים? איפה שאר הצוות שלכם?"

"את מסתכלת עליו," אמרה טריני.

"את, כאילו — את בטוחה? יכול להיות שזה לא משהו שתוכלו להתמודד איתו לבד."

רוברטו שידר ביטחון זהה לזה של טריני, רק בלי העצבנות. "מה דעתך לספר לנו במה מדובר," הוא אמר להירו, "ואנחנו נגיד לך אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להתמודד עם זה."

"לא סיפרו לכם כלום?" היא שאלה.

"סיפרו לנו שאנחנו טסים לאוסטרליה," אמרה טריני, "ושאת יודעת את השאר."

הירו הסתובבה והשקיפה מבעד לחלון בעוד המטוס ניתק מהארץ. אין דרך חזרה עכשיו. היא הנידה את ראשה. "אני בחיים לא אבין את הצבא."

"גם אני לא," אמר רוברטו. "אנחנו שייכים לחיל האוויר. מסונפים לסוכנות להגנה גרעינית."

"זה לא גרעיני."

טריני קימטה את המצח. "שלחו אותך, אז אני מניחה שחושדים בנשק ביולוגי."

"לא."

"אז מה זה?"

הירו חשבה על כך רגע. "שאלה טובה." היא פתחה את התיקייה המונחת על השולחן מולה והתחילה לדבר.

שש שעות לאחר מכן, היא הפסיקה.

מה שרוברטו ידע על מערב אוסטרליה לא היה ממלא אפילו חוברת קטנה מאוד. עלון, בעצם: עמוד בודד בדפוס גדול. הירו סיפרה להם שהם נוסעים ליישוב נידח שנקרא קיווירקוּרָה, באמצע מדבר גיבּסוֹן, בערך אלף ומאתיים קילומטר ממזרח לפּוֹרט הֶדלנד. המקום הוקם עשור קודם לכן כשלוחה קדמית של הפּינטוּפּי, כחלק מניסיונותיה המתמשכים של ממשלת אוסטרליה להתיר ולעודד את חזרתן של קבוצות אבוריג'יניות לשטחי אבותיהן המסורתיים. האבוריג'ינים פונו מאזורים אלה וסבלו מהתנכלויות במשך עשרות שנים, לאחרונה בשנות השישים כתוצאה מניסויי הטילים בבּלוּ סטריק. ברור שאתם לא יכולים לגור במקום שאנחנו רוצים לפוצץ. זה לא בריא.

עד אמצע שנות השבעים נגמרו הניסויים, הרגישות הפוליטית האמירה, ולכן, אחרוני הפינטוּפּי הועלו על משאיות והושבו לקיווירקורה, שלא היתה אפילו אמצע שום מקום, אלא יותר כמו כמה מאות קילומטרים מהשוליים החיצוניים ביותר של שום מקום. אבל שם הם גרו, כל עשרים ושישה הפינטופי, שלווים ומאושרים ככל שבני אדם יכולים להיות במדבר יוקד בלי חשמל, קווי טלפון או כל קשר לחברה המודרנית. למעשה, הם די אהבו את הניתוק, וזקני השבט במיוחד היו מרוצים מאוד משובם לארץ אבותיהם.

ואז השמים נפלו.

לא כולם, הסבירה הירו. רק חתיכה.

"מה זה היה?" שאל רוברטו. הוא שמר איתה על קשר עין לכל אורך התקציר ההיסטורי עד כה, ואל תחשבו לרגע שטריני לא שמה לב לכך. למעשה, היא נעצה ברוברטו מבט זועם, כאילו היא מנסה לעצור בעדו בכוח רצונה.

"סקיילאבּ."

עכשיו סובבה טריני את ראשה אל הירו. "זה היה ב־79'?"

"כן."

"חשבתי שהיא נפלה לאוקיינוס ההודי."

הירו הינהנה. "רובה נפלה שם. כמה חתיכות שפגעו ביבשה נפלו ממש מחוץ לעיר שנקראת אֶספֶּרַנס, גם היא במערב אוסטרליה."

"קרוב לקיווירקורה?" שאל רוברטו.

"שום דבר לא קרוב לקיווירקורה. אספרנס נמצאת בערך אלפיים קילומטר משם, ויש בה עשרת אלפים תושבים. היא ממש מטרופולין בהשוואה אליה."

"מה קרה עם החתיכות שנפלו באספרנס?"

הירו עברה לחלק הבא ברשימותיה. החתיכות שנפלו באספרנס נאספו בידי מקומיים בעלי יוזמה והוצגו במוזיאון העירוני — אולם ריקודים בעבר שהוסב עד מהרה למוזיאון העירוני של אספרנס ומצפה הכוכבים סקיילאבּ. דמי הכניסה הם ארבעה דולר, ותמורתם אפשר לראות את מכל החמצן הגדול ביותר מתחנת החלל, את המקפיא לאחסון מזון ושאר פריטים, כמה כדורי חנקן ששימשו את מנועי בקרת הגובה של התחנה, וחתיכה מהאשנב שהאסטרונאוטים זחלו דרכו בביקוריהם בה. כמה חתיכות אחרות של פסולת לא מזוהה הוצגו גם הן לקהל, ובהן פיסת מתכת שנשאה בצורה חשודה את המילה סקיילאבּ בצבע אדום ללא רבב בדיוק באמצעיתה.

"במשך שנים הניחו בנאס"א שזה כל מה שיימצא, שכל השאר או נשרף עם הכניסה לאטמוספרה או שוכב בקרקעית האוקיינוס ההודי," המשיכה הירו. "אחרי חמש או שש שנים הם הגיעו למסקנה שכל מה שנחת ביבשה כבר היה מגיע אליהם עד עכשיו או נמצא במקום לא ראוי למגורי אדם."

"כמו קיווירקורה," הציע רוברטו.

היא הינהנה והפכה דף נוסף.

"לפני שלושה ימים קיבלתי טלפון מאגף המחקר הביולוגי של נאס"א. הם קיבלו הודעה, שעברה דרך איזה שש סוכנויות ממשלתיות שונות, שמישהו התקשר ממערב אוסטרליה כי 'משהו יצא מהמכל'."

"איזה מכל?"

"מכל החמצן הנוסף. זה שנפל על קיווירקורה."

טריני רכנה לפנים. "מי התקשר ממערב אוסטרליה?"

הירו הסתכלה ברשימותיה. "הוא הזדהה כאינוֹס נאמאטג'ירה. הוא אמר שהוא גר בקיווירקורה ודוד שלו מצא את המכל בתוך העפר חמש או שש שנים קודם לכן. הדוד שמע על חללית שהתרסקה, אז הוא העביר אותו לחזית הבית שלו ושמר אותו על תקן של מזכרת. אבל עכשיו משהו לא בסדר איתו, והוא נהיה פתאום חולה. בקצב מהיר."

רוברטו קימט את המצח וניסה לאחות את פיסות המידע. "איך הבחור הזה ידע לאיזה מספר להתקשר?"

"הוא לא ידע. הוא התחיל עם הבית הלבן."

"והעבירו את זה לנאס"א?" טריני לא האמינה למשמע אוזניה. יעילות כזאת היתה חסרת תקדים.

"נדרשו לו שבע־עשרה שיחות, והוא היה צריך לנסוע חמישים קילומטר כל פעם כדי להגיע לטלפון, אבל כן, בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לנאס"א."

"הוא היה נחוש," אמר רוברטו.

"כן, כי בינתיים אנשים התחילו למות. בסופו של דבר, לפני יום וחצי בערך, קישרו אותו איתי. אני עובדת עם נאס"א לפעמים, בודקת את מתקני החזרה לכדור הארץ של החלליות כדי לוודא שהם נקיים מכל צורות ביולוגיות זרות, מה שתמיד נכון."

"אבל את חושבת שהפעם משהו חזר?" שאלה טריני.

"לא בדיוק. כאן זה מתחיל להיות מעניין."

רוברטו רכן לפנים. "בעיניי זה די מעניין כבר עכשיו."

הירו חייכה אליו. טריני ניסתה לא לגלגל עיניים.

הירו המשיכה. "המכל היה אטום, ואני די בספק שהוא היה יכול להחזיר איתו מהחלל משהו שלא נשלח איתו מכאן מלכתחילה. עברתי על כל הרשומות של סקיילאבּ, ובמשימת האספקה האחרונה, נראה שמכל החמצן המסוים הזה נשלח לא לצורך סירקולציה של O2, אלא אך ורק כדי לחבר אותו לאחת הזרועות החיצוניות של התא. בתוך המכל היה אורגניזם פטרייתי, מין בן דוד של Ophiocordyceps unilateralis. פטרייה פרזיטית קטנה ומגניבה שיודעת להסתגל ממין אחד לאחר. ידועה כמי ששורדת בתנאים קיצוניים, קצת כמו נבגים של Clostridium difficile. אתם מכירים אותם?"

הם הסתכלו עליה בעיניים זגוגיות. היכרות עם Clostridium difficile לא היתה חלק מדרישות הקדם לעבודתם.

"הם חזקים. הם יכולים לשרוד בכל מקום — בתוך הר געש, בקרקעית הים, בחלל החיצון."

הם פשוט הסתכלו עליה וקיבלו את דבריה כמות שהם. היא המשיכה. "בכל אופן. הדוגמית במכל היתה חלק מפרויקט מחקר. לפטרייה היו נתוני צמיחה מסוימים, והם רצו לראות איך התנאים בחלל משפיעים עליהם. תזכרו, אנחנו מדברים על שנות השבעים, תחנות חלל היו אמורות להיות הדבר הגדול הבא, אז היה צורך לפתח תרופות יעילות נגד פטריות בשביל מיליוני האנשים שיגורו בהן שם למעלה. אבל אף פעם לא הגיעו לזה."

"כי סקיילאבּ התרסקה."

"נכון. אז אחרי חמש או שש שנים שהמכל היה מונח מול הבית של הדוד של אינוס נאמאטג'ירה, הוא התחיל להחליד. הדוד רצה לשפץ אותו קצת, להחזיר לו את הברק הישן, אולי אנשים ישלמו כדי לבוא לראות אותו. הוא ניסה להסיר את החלודה, אבל היא היתה עיקשת. לדברי אינוס, הדוד שלו ניסה כמה חומרי ניקוי שונים, ובסוף פנה לפתרון עממי: לחתוך תפוח אדמה לחצי, לשפוך עליו סבון כלים, ולשפשף בו את המכל."

"זה עבד?"

"כן. החלודה ירדה בקלות והמכל הבריק. כעבור כמה ימים, הדוד חלה. הוא התחיל להתנהג בצורה מעורערת ולא הגיונית. הוא טיפס על גג הבית וסירב לרדת, ואחר כך הגוף שלו התחיל להתנפח בלי שליטה."

"מה בדיוק קרה?" שאלה טריני.

"מהנקודה הזאת ואילך, כל מה שאני אומרת הוא בגדר השערה."

היא השתתקה רגע. הם המתינו. לא ברור אם ד"ר מרטינס היתה מודעת לכך, אבל היא ידעה לספר סיפור. הם היו מרותקים.

"אני חושבת שהתרכובת הכימית שהדוד השתמש בה טיפטפה דרך סדקים מיקרוסקופיים בדופנות המכל והגיעה פנימה, והנוזלים הקימו לחיים את פטריית ה־Cordyceps הרדומה."

"החומר מתפוח האדמה?" תהה רוברטו. זה לא נשמע לו נוזלי כל כך.

היא הינהנה. "שבעים ושמונה אחוזים מתפוח אדמה ממוצע הם מים. אבל הפטרייה לא קיבלה רק נוזלים; היא קיבלה פקטין, צלולוז, חלבון, ושומן. ומקום נחמד לגדול בו. הטמפרטורה הממוצעת במדבריות מערב אוסטרליה בעונה הזאת של השנה היא הרבה מעל ארבעים מעלות. בתוך המכל היא בטח קרובה יותר לחמישים וארבע מעלות. קטלני בשבילנו, אבל מושלם לפטרייה."

טריני רצתה להגיע לעניין. "אז את אומרת שהדבר הזה קם לתחייה?"

"לא בדיוק. שוב, אלה רק ספקולציות, אבל אני חושבת שיכול להיות שהרב־סוכר שבתפוח האדמה התרכב עם הסודיום פַּלמיטט שבסבון הכלים ליצירת סביבת מעודדת צמיחה. בתנאים רגילים, שניהם מולקולות גדולות, משעממות ועצלות, אבל אם שמים אותם יחד, אפשר לקבל קצת אקשן לא צפוי. אל תאשימו את הדוד; כאילו, הבן אדם באמת ניסה ליצור תגובה כימית."

היא התחילה להתחמם עכשיו — עיניה ברקו מרוב ההנאה האינטלקטואלית שבכל העסק — ורוברטו, בעל כורחו, לא היה מסוגל להסיר את עיניו ממנה.

"וזה מה שהוא עשה?"

"עשה ובגדול, הבן־זונה!"

אלוהים, היא גם מקללת. רוברטו חייך.

"אבל לא נראה לי שסוכן השינוי פה היה הרב־סוכר או הסודיום פלמיטט."

היא רכנה לפנים כאילו היא עומדת לספר את שורת המחץ של בדיחה שכולם פשוט הולכים למות עליה.

"זאת היתה החלודה. Fe2O3.nH2O."

טריני ירקה את המסטיק לממחטת נייר ולקחה חדש. "ד"ר מרטינס, נראה לך שטמונה בך איפשהו בפנים היכולת לסכם?"

הירו הסתובבה אל טריני, וארשת פניה חזרה להיות עניינית.

"בטח. שיגרנו למעלה יצור אוהב תנאי־קיצון היפר־אגרסיבי שעמיד בחום אדיר וברִיק החללי, אבל רגיש לקור. הסביבה הכניסה את האורגניזם למצב של תרדמת, אבל הוא נשאר היפר־רצפטיבי. בשלב הזה הוא כנראה אסף איזה טרמפיסט. אולי הוא נחשף לקרינת שמש. אולי נבג חדר דרך הסדקים המיקרוסקופיים במכל בשעת החזרה לאטמוספרה. כך או כך, כשהפטרייה חזרה לכדור הארץ היא קמה לתחייה ומצאה את עצמה בסביבה חמה, בטוחה ועשירה בחלבונים שמעודדת צמיחה. ומשהו גרם לשינוי ברמה הגבוהה של המבנה הגנטי שלה."

"שינוי לְמה?" שאל רוברטו.

היא העבירה את מבטה ביניהם כדרך שמורה מסתכלת בזוג תלמידים איטיים שמסרבים לתפוס את המובן מאליו. היא נתנה קול למובן מאליו.

"אני חושבת שיצרנו מין חדש."

השתררה שתיקה רגע. מאחר שהיה מדובר בתיאוריה של הירו, היא נטלה לעצמה את הזכות לתת שם לאורגניזם. "Cordyceps novus."

טריני רק הסתכלה עליה. "מה אמרת למר נאמאטג'ירה?"

"שאני צריכה לבדוק כמה דברים ושיחזור אלי בעוד שש שעות. הוא לא חזר."

"מה עשית אז?"

"התקשרתי למשרד ההגנה."

"ומה הם עשו?" שאל רוברטו.

היא החוותה עליהם בידיה. "שלחו אתכם.