ספר חדש של הוצאת כנרת זמורה דביר עלה לאחרונה על מדף הספרים:
אין צורך להציג את סדרת משחקי הרעב, סדרת רבי מכר שהפכה לסדרת סרטים שוברי קופות קולנועיים והקנתה למחברת שלה תהילת עולם. הספר הנוכחי, החמישה בסדרה, עוסק גם הוא באותו מאורע: משחקי רעב, אבל הפעם לא מדובר במשחק אחד אלא בשניים לכבוד שנת היובל....
הגיבור הפעם הוא נער שיום הולדתו חל ביום האסיף ובגיל 16 גם הוא נכנס להגרלה והפעם גם עולה בה ונשלח למשחקי הרעב.
כך נפתח הספר:
"יום הולדת שמח, היימיטץ'!"
היתרון בכך שנולדת ביום האסיף הוא שאתה יכול לישון עד מאוחר ביום ההולדת שלך. משם הכול מתדרדר. יום חופש מבית הספר לא ממש מפצה על האימה שבהגרלת השמות. גם אם אתה שורד את האסיף, לאף אחד לא מתחשק לאכול עוגה אחרי שראה שני ילדים נגררים אל הקפיטול להירצח. אני מסתובב ומושך את הסדין מעל הראש.
"יום הולדת שמח!" אחי בן העשר, סיד, מנער לי את הכתף. "אמרת לי להיות התרנגול שלך. אמרת שאתה רוצה לצאת ליער עם שחר."
זה נכון. אני מקווה לגמור את כל העבודה לפני הטקס כדי שאוכל להקדיש את אחר הצהריים לשני הדברים שאני הכי אוהב — לבזבז זמן ולבלות בחברת החברה שלי, לנור דאב. אמא שלי מקשה עלי לעשות את שני הדברים, כי היא לא מפסיקה להכריז שאין שום עבודה שתהיה קשה או מלוכלכת או מסובכת מדי בשבילי, ואפילו האנשים העניים ביותר מסוגלים לגרד כמה גרושים כדי לזרוק את המלאכות הבלתי נסבלות על מישהו אחר. אבל בהתחשב בצמד האירועים של היום, אני חושב שאם אגמור את כל העבודה היא תיתן לי קצת חופש. אלה שעלולים להרוס לי את התוכניות הם קברניטי המשחק.
"היימיטץ'," סיד מיילל. "השמש כבר זורחת!"
"בסדר, בסדר. אם היא התעוררה, אז גם אני." אני מתגלגל ישירות אל הרצפה ולובש מכנסיים קצרים שנתפרו משק קמח. המילים "באדיבות הקפיטול" כתובות לי על הישבן. אמא שלי לא מבזבזת שום דבר. היא התאלמנה בגיל צעיר, כשאבא שלי נהרג בשרפה במכרה הפחם, וגידלה את סיד ואותי לבדה. היא עשתה כביסה בשביל אחרים ודאגה להוציא את המקסימום מכל דבר אפשרי. אפר העצים מבור האש נשמר להכנת סבון. קליפות ביצים נטחנות לדשן עבור הגינה. יום אחד המכנסיים הקצרים האלה ייקרעו לרצועות וייארגו לשטיח.
אני גומר להתלבש וזורק את סיד בחזרה למיטה שלו, והוא ממהר להתחפר מתחת לשמיכת הטלאים. במטבח אני לוקח פרוסת לחם תירס, פינוק לכבוד יום ההולדת שלי, במקום הלחם הכהה והגרגירי שעשוי מקמח הקפיטול. מאחורי הבית, אמא שלי מערבבת בגדים במקל בגיגית המהבילה, ומאמצת את השרירים שלה כשהיא הופכת סרבל כורים. היא בסך הכול בת שלושים וחמש, אבל קשיי החיים כבר חרטו קמטים בפנים שלה, כי ככה זה.
אמא רואה אותי בפתח ומנגבת את המצח. "יום הולדת שש־עשרה שמח. יש רוטב על התנור."
"תודה, אמא." אני מוצא קלחת שזיפים מבושלים ושם קצת מזה על הלחם שלי לפני שאני יוצא החוצה. ליקטתי את השזיפים ביער לפני כמה ימים, אבל זאת הפתעה נחמדה למצוא אותם חמים ומסוכרים.
"אני צריכה שתמלא את מכל המים היום," אמא אומרת כשאני עובר על פניה.
יש לנו מים זורמים קרים, אבל הזרם חלש ולוקח נצח למלא בו דלי. יש לה חבית מיוחדת של מי גשם טהורים, שהיא גובה עליהם תוספת כי הבגדים יוצאים רכים יותר, אבל לרוב הכביסה היא משתמשת במים מהבאר שלנו. עם כל השאיבות והסחיבות, למלא את מכל המים לוקח שעתיים, אפילו עם העזרה של סיד.
"זה לא יכול לחכות למחר?" אני שואל.
"מתחילים להיגמר לי המים, ויש לי הר כביסה לעשות," היא עונה.
"אז אחר הצהריים," אני אומר, ומנסה להסתיר את התסכול שלי. אם האסיף ייגמר עד אחת, ובהנחה שלא ניבחר כמיועדים השנה, אני אוכל לגמור עם המים עד שלוש ועדיין לפגוש את לנור דאב.
שמיכה של ערפל עוטפת את הבתים האפורים והשחוקים של התפר. זה היה יכול להיות מחזה מרגיע אלמלא הקריאות שנשמעות פה ושם, של ילדים שבורחים מסכנה בחלומותיהם. הקולות האלה התרבו בשבועות האחרונים, ככל שמשחקי הרעב החמישים מתקרבים, בדיוק כמו המחשבות המודאגות שאני מתאמץ להשתיק. הגמול הרבעוני השני. פי שניים ילדים. אין טעם לדאוג, אני אומר לעצמי, אתה לא יכול לעשות שום דבר בעניין. כמו שני משחקי רעב באחד. אין דרך לשלוט בתוצאה של האסיף או במה שיקרה אחריו. אז אל תזין את הסיוטים. אל תאפשר לעצמך להיכנס לפניקה. אל תיתן את זה לקפיטול. הם כבר לקחו מספיק.
אני הולך ברחוב המרוצף הריק אל הגבעה, שם נמצא בית הקברות של הכורים. ציוני קברים פשוטים מבצבצים מהמדרון בחוסר אחידות. ממצבות עם שמות ותאריכים חרוטים ועד קרשי עץ שהצבע שלהם מתקלף. אבא שלי קבור בחלקה המשפחתית. טלאי־קרקע של אָבֶּרְנָתים, עם מצבה אחת מאבן גיר עבור כולנו.
אחרי בדיקה זריזה שאף אחד לא רואה — מעטים נוהגים להגיע לכאן, על אחת כמה וכמה עם שחר — אני זוחל מתחת לגדר אל היער שמחוץ למחוז 12 ומתחיל בצעדה אל המזקקה. הכנת משקאות לבנים עם הטי מיני הוא עסק מפוקפק, אבל זה פיקניק בהשוואה לעבודות כמו ציד חולדות או ניקוי שירותים. היא מצפה ממני לעבודה קשה אבל גם היא עצמה עובדת קשה, ולמרות שגיל שישים נמצא הרחק מאחוריה, היא עושה יותר מאדם שהגיל שלו חצי משלה. ויש בזה הרבה עבודה שחורה. לאסוף עצים, לסחוב שקים, לעשות משלוחים של בקבוקים מלאים ולהחזיר ריקים למילוי מחדש. פה אני משתלב. אני סוס העבודה של הטי.
אני עוצר מול מה שאנחנו מכנים "התחנה", חלקת אדמה חשופה שמוסתרת תחת הענפים השמוטים של עץ ערבה. זה המקום שבו האספקה של הטי מחכה. שני שקים של עשרה קילו תירס גרוס מחכים לי, ואני מניף שק על כל כתף.
לוקח בערך חצי שעה להגיע למזקקה. אני מוצא את הטי עסוקה עם סיר מֶש לצד שרידי מדורה קטנה.
היא מגישה לי את כף העץ עם הידית הארוכה. "למה שלא תערבב קצת?"
אני שומט את שקי התירס מתחת לסככה שמשמשת לנו כמחסן ומניף את הכף בניצחון. "וואו, קידום!"
זה דבר חדש, שהטי נותנת לי לטפל במש. אולי היא מתחילה לאמן אותי להיות שותף שלה יום אחד. אם שנינו נעבוד יחד זה יגדיל את התפוקה, ותמיד יש יותר ביקוש משהיא יכולה לספק, אפילו לאלכוהול הצורב שהיא מכינה מהתבואה של הקפיטול. בעיקר לאלכוהול למעשה, כי הכורים מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אותו. את החומר הטוב קונים חיילים שלא מקפידים על החוקים — אוכפי שקט, זאת אומרת — ועשירי העיירה. אבל זיקוק אלכוהול הוא בלתי חוקי בעשר דרכים שונות, ומספיק שימונה אוכף שקט ראשי חדש, כזה שלא שותה בעצמו, ואנחנו נגיע אל עמוד הקלון או גרוע מזה. העבודה במכרות קשה, אבל לא תולים אותך בגללה.
בזמן שהטי אורזת בקבוקי חצי ליטר של משקה לבן בסל מרופד בטחב, אני משתופף ומערבב את המש לסירוגין. אחרי שהוא מתקרר קצת אני שופך אותו לדלי עמוק והטי מוסיפה את השמרים. אני מניח את המש לתסוס מתחת לסככה. היום הטי לא מזקקת, כי אם הערפל יתפזר העשן עלול למשוך תשומת לב. אוכפי השקט המקומיים עוצמים עין לגבי המזקקה של הטי והדוכן שלה בכירה — מחסן ישן שמשמש כשוק השחור שלנו — אבל היא חוששת שאלה שהגיעו מהקפיטול ברחפות מוסוות נמוכות־מעוף יבחינו בנו מהאוויר. גם לא נסחוב בקבוקים היום, אז המשימה שלי היא לחטוב עצים לכל השבוע. כשהערמה מתמלאת אני שואל מה עוד צריך לעשות, והיא רק מנענעת בראש.
הטי התחבבה עלי בעזרת הטיפים שהיא נותנת לי מדי פעם. לא כחלק מהמשכורת שלי, שהיא משלמת ישירות לאמא שלי, אלא משהו קטן נוסף שהיא מגניבה לי בחשאי. חופן תירס גרוס שאני יכול לתת ללנור דאב בשביל האווזים שלה, חבילת שמרים שאני יכול להחליף בכירה, והיום חצי ליטר משקה לבן לשימושי האישי. היא מחייכת אלי חיוך שבור שיניים ואומרת, "יום הולדת שמח, היימיטץ'. נראה לי שאם אתה מבוגר מספיק להכין אותו, אתה מבוגר מספיק לשתות אותו."
אני חייב להסכים, ולמרות שאני לא שתיין בעצמי, אני שמח על הבקבוק. בקלות אוכל למכור או להחליף אותו, או אולי אתן אותו לדוד של לנור דאב, קְלֶרְק קַרְמַיין, כדי לשפר את דעתו עלי. הייתם חושבים שבן של כובסת לא ייתפס כאיום, אבל בשעתו היינו, בני אברנתי, מורדים ידועים, ומתברר שדבק בנו ריח ההמרדה, שהוא מפחיד ומפתה במידות שוות. שמועות התפשטו אחרי המוות של אבא שלי, שהשרפה לא היתה תאונה. יש שאומרים שהוא נהרג בזמן שחיבל במכרה, או שהצוות שלו עלה על הכוונת של הקודקודים מהקפיטול, כי הם היו חבורה של עושי צרות. אז יכול להיות שהמשפחה שלי היא הבעיה. לא שקלרק קרמיין מת על אוכפי השקט, אבל הוא גם לא מסוג הטיפוסים שיתגרו בהם. או אולי פשוט לא מוצא חן בעיניו שהאחיינית שלו מסתובבת עם יצרן אלכוהול לא חוקי, גם אם זאת עבודה יציבה. טוב, מה שלא תהיה הסיבה, אני בקושי זוכה ליותר מאשר הנהון קצר ממנו, ופעם הוא אמר ללנור דאב שאני מסוג האנשים שמתים בגיל צעיר, ואני לא חושב שהוא התכוון לזה כהמלצה.
הטי פולטת צווחה כשאני מחבק אותה בדחף פתאומי. "אוי, מספיק עם זה. אתה עדיין מחזר אחרי הנערה ההיא מהלהק?"
"אני בהחלט מנסה," אני אומר וצוחק.
"אז לך תטריד אותה. לי אתה לא תועיל יותר היום." היא שומטת חופן תירס גרוס אל היד שלי ומגרשת אותי. אני מכניס את התירס לכיס ומסתלק לפני שתשנה את דעתה לגבי המתנה המוצלחת ביותר: זמן פנוי לא צפוי לבלות עם החברה שלי. אני יודע שכדאי שאלך הביתה ואתחיל למלא את מכל המים מוקדם, אבל אני לא מסוגל לעמוד בפיתוי של כמה נשיקות גנובות. יום ההולדת שלי היום, ולשם שינוי מכל המים יכול לחכות.
הערפל מתחיל להתפזר בזמן שאני חוצה את היער בריצה בכיוון האחו. כשאנשים מדברים על הערפל הם מתייחסים בדרך כלל לכמה שהוא יפה, אבל לנור דאב קוראת לו ידיד הנידונים, כי אפשר להסתתר בו מאוכפי השקט. יש לה נקודת מבט די קודרת, אבל אולי זה לא מפתיע, אצל מישהי שנקראת על שם בחורה מתה. טוב, חצי על שם בחורה מתה בשם לנור משיר ישן, וחצי על שם גוון של אפור, דבר שגיליתי ביום שפגשתי אותה.
זה קרה בסתיו אחרי יום הולדת עשר שלי, בפעם הראשונה שהתגנבתי מתחת לגדר שמקיפה את המחוז שלנו. עד אותו יום נמנעתי מזה, גם כי זה לא חוקי וגם בגלל הפחד מטורְפים, שנדירים באזור אבל קיימים. החבר שלי בֶּרְדוֹק הצליח לשכנע אותי בסופו של דבר, הוא אמר שהוא עושה את זה כל הזמן ושזה ממש לא סיפור, ושעוד אפשר למצוא תפוחים אם יודעים לטפס. ואני ידעתי לטפס ואהבתי תפוחים. וחוץ מזה, הוא צעיר ממני, והייתי מרגיש כמו פחדן גדול אם לא הייתי עושה את זה.
"רוצה לשמוע משהו?" ברדוק שאל אותי בזמן שנכנסנו לעומק היער. הוא הטה את הראש לאחור ושר בקול המדהים שלו. גבוה ומתוק כמו קול של אישה בוגרת אבל צלול יותר, בלי שום רעידות. נדמה שהכול דומם, ואז העורבנים־החקיינים התחיל לחזור אחריו. ידעתי שהם שרים עם ציפורים אחרות, אבל אף פעם לא שמעתי אותם שרים עם בן אדם. ממש התרשמתי. עד שתפוח נפל ישר על הראש של ברדוק והשתיק אותו.
"מי מקרקר אל הציפורים שלי?" שאל קול של ילדה. ואז ראיתי אותה בגובה שישה מטרים בערך, שוכבת על ענף כאילו גרה שם. צמות עקומות, כפות רגליים יחפות ומלוכלכות, לועסת תפוח, וביד שלה ספר קטן כרוך בבד.
ברדוק הטה את הראש וצחק. "היי, בת דודה. מרשים לך לצאת לפה לבד? כי לי לא."
"טוב, אני לא ראיתי אותך," היא אמרה.
"ואני לא ראיתי אותך. תזרקי לנו כמה, טוב?"
בתגובה היא נעמדה על הענף והתחילה לנדנד אותו למעלה ולמטה עד שהמטיר עלינו תפוחים.
"חכו שנייה, יש לי שק עם הקשת שלי." ברדוק התרחק בריצה. הילדה ירדה בזריזות מהענפים וקפצה לקרקע. היא לא היתה אחת מבני הדודים של ברדוק ממשפחת אֵוֶורְדין, אבל ידעתי שיש לו בני דודים רחוקים גם מהצד של אמא שלו. יצא לי לראות אותה בבית הספר — קצת ביישנית, נראה לי, אבל לא הכרתי אותה מספיק כדי לדבר איתה. לא נראה שהיא ממהרת לשנות את זה עכשיו, כי היא פשוט עמדה שם ובחנה אותי עד שבסופו של דבר דיברתי ראשון.
"אני היימיטץ'."
"אני לנור דאב."
"דאב כמו יונה?"
"לא. דאב כמו הצבע."
"איזה צבע זה?"
"כמו של יונה."
זה סובב לי את הראש, ואני מניח שהוא עדיין מסתובב מאז. קצת אחרי זה, בבית הספר, היא נופפה לי לבוא ולהסתכל על מילון עם הרבה קיפולים בפינות והצביעה על ערך. דאב, צבע: אפור־יונה חם עם גוון קל של סגול או ורוד. הצבע שלה. הציפור שלה. השם שלה.
מאותו רגע התחלתי להבחין בדברים אצלה. איך בתוך האוברולים והחולצות הדהויים שלה מסתתרות פיסות צבע, ממחטה בצבע כחול עז שמציצה מהכיס, סרט ארגמן תפור בתוך השרוול. איך היא תמיד גמרה מהר את המטלות שלה בשיעור, אבל לא עשתה מזה עניין, רק בהתה מהחלון. ואז שמתי לב שהאצבעות שלה זזות, לוחצות על קלידים דמיוניים. מנגנות שירים. הרגל שלה חמקה מתוך הנעל, והעקב בגרב טפח לפי הקצב, דומם על רצפת העץ. כמו כל בני הלהק, מוזיקה זרמה לה בדם. אבל היא גם היתה שונה מהם מבחינות מסוימות. פחות התעניינה במנגינות יפות, יותר במילים מסוכנות. מהסוג שמוביל לפעולות מרדניות. מהסוג שהביא למעצר שלה פעמיים. היא היתה בסך הכול בת שתים־עשרה, אז שיחררו אותה. עכשיו זה יהיה שונה.
אני מגיע לאחו וחומק מתחת לגדר. אני עוצר להשיב את הנשימה וליהנות מהמראה של לנור דאב יושבת על הסלע החביב עליה. אור השמש מדגיש את שמץ האודם בשערה כשהיא רוכנת מעל אקורדיון עתיק. היא מחלצת מנגינה מתוך הכלי הישן והמתנשף ושרה לתריסר האווזים הרועים בעשב, והקול שלה שקט ורדוף כמו אור ירח.
לאיש החבל, לאישה מלקות יוכרז,
אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז,
אך הנבל הגדול דווקא הוא ישוחרר
זה שגונב מהאווז את הכיכר.
תענוג לשמוע אותה שרה, כי היא אף פעם לא עושה את זה בפומבי. אף אחד מבני הלהק לא עושה את זה. הדודים שלה הם נגנים יותר מאשר זמרים, אז הם רק מנגנים ומשאירים את השירה לקהל אם מתחשק לו. ולנור דאב מעדיפה את זה ככה. היא אומרת שמלחיץ אותה לשיר מול אנשים. הגרון שלה נאטם.
קלרק קרמיין והדוד האחר שלה, טאם אַמְבֵּר, גידלו אותה מאז אמא שלה מתה בלידה, כי אבא שלה תמיד היה סוג של תעלומה. אין ביניהם קרבת דם, היא בת בֵּיירְד, אבל הלהק דואג לאנשים שלו. הם עשו עסק עם ראש העיר, שבבית שלה נמצא הפסנתר היחיד במחוז 12. לנור דאב יכולה להתאמן עליו, בתנאי שתנגן בארוחות ערב רשמיות ובמפגשים חברתיים. היא בשמלה ירוקה דהויה, סרט שנהב אוסף את שערה, שפתיה צבועות בגוון כתום. כשהמשפחה שלה מופיעה במחוז 12 תמורת כסף, היא מסתפקת בכלי שהיא מנגנת בו עכשיו, שהיא מכנה תיבת המנגינות שלה.
החוק דורש שנשלם מחיר,
כשדברים לא־לנו ניקח ולא נחזיר,
אבל לאדונים ולגברות לא יקרה דבר
אם שלי ושלך יילקח ולא יוחזר.
הדודים שלה לא היו מסכימים שהיא תנגן את השיר הזה בבית ראש העיר. או אפילו בהופעות הפומביות במחוז 12. אנשים עלולים להכיר את המילים ולחולל מהומות. מרדני מדי. ואני חייב לומר שאני מסכים עם קלרק קרמיין וטאם אמבר. למה לחפש צרות? לא חסרות כאלה גם בלי שנחפש במיוחד.
עלובים ועניים מחיר ישלמו,
אם את החוק להפר יזממו.
וזה צודק אבל עליהם גם לחבוק
את הזוממים לנסח את החוק.
אני סורק את האחו. הוא מבודד, אבל כולנו יודעים שיש עיניים בכל מקום. ועם העיניים מגיע בדרך כלל זוג אוזניים.
לאיש או לאישה עונש מאסר יוכרז,
אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז.
אך לאווזים עוד הכיכר חסרה
עד שיגנבו אותה בחזרה.
לנור דאב הסבירה לי פעם שהכיכר היא סמל לשטח ציבורי שכל אחד יכול להשתמש בו. לפעמים אוכפי השקט מגרשים אותה ואת האווזים שלה מהאחו בלי סיבה. היא אומרת שזאת טיפה של צרות בים של עוולות. היא מדאיגה אפילו אותי, ואני אברנתי.
כמה מהאווזים נושפים להכריז על הגעתי. הדבר הראשון שראו כשבקעו היה הפרצוף של לנור דאב, והם לא אוהבים איש מלבדה. אבל כיוון שיש לי תירס הם ישלימו עם נוכחותי היום. אני זורק אותו רחוק כדי להרחיק את שומרי הראש שלה ורוכן אליה לנשק אותה. ואז אני מנשק אותה שוב. ושוב. והיא מנשקת אותי בחזרה.
"יום הולדת שמח," היא אומרת כשאנחנו עושים הפסקה כדי לנשום. "חשבתי שניפגש רק אחרי."
היא מתכוונת לטקס האסיף, אבל אני לא רוצה לדבר על זה.
"הטי שיחררה אותי מוקדם," אני אומר לה. "וגם נתנה לי את זה — מתנה לכבוד היום הגדול שלי." אני שולף את הבקבוק.
"טוב, לא יהיה קשה להחליף אותו. בעיקר היום." מלבד ערב השנה החדשה, זה היום שבו הכי הרבה אנשים משתכרים. "ארבעה ילדים... זאת תהיה מכה להרבה משפחות."
אז מתברר שאנחנו כן מדברים על זה. "יהיה בסדר," אני אומר, וזה לא נשמע משכנע.
"אתה לא באמת מאמין בזה, נכון?"
"אולי לא. אבל אני מנסה. כי האסיף יקרה ולא משנה במה אני מאמין. בדיוק כמו שהשמש תזרח מחר."
המצח של לנור דאב מתקמט. "טוב, אין הוכחה שזה יקרה. אי־אפשר לסמוך על זה שדברים יקרו מחר רק כי הם קרו בעבר. זה היגיון לקוי."
"באמת?" אני שואל. "כי אנשים די מתכננים ככה את החיים שלהם."
"וזה חלק מהבעיה שלנו. שאנחנו חושבים שדברים בלתי נמנעים. שאנחנו לא מאמינים ששינוי אפשרי."
"אני מניח. אבל אני לא באמת יכול לדמיין שהשמש לא תזרח מחר."
קמט נוצר בין הגבות שלה בזמן שהיא חושבת על תשובה. "אתה יכול לדמיין אותה זורחת על עולם בלי אסיף?"
"לא ביום ההולדת שלי. אף פעם לא היה לי יום הולדת בלי אסיף."
אני מנסה להסיח את דעתה בנשיקה, אבל היא נחושה בדעתה לגרום לי להבין. "לא, תקשיב," היא אומרת בלהט. "תחשוב על זה. אתה אומר, 'היום יום ההולדת שלי, ויש אסיף. בשנה שעברה גם כן היה אסיף ביום ההולדת שלי. אז בכל שנה יהיה אסיף ביום ההולדת שלי.' אבל אין לך דרך לדעת את זה. זאת אומרת, עד לפני חמישים שנה בכלל לא היה קיים אסיף. תן לי סיבה טובה אחת למה הוא חייב להתקיים, רק כי זה יום ההולדת שלך."
יחסית לנערה שמעדיפה לשתוק בציבור, בפרטיות היא מדברת הרבה. לפעמים קשה לעקוב אחריה. לנור דאב תמיד מסבירה לי דברים בסבלנות, בלי להתנשא, אבל אולי היא פשוט חכמה מדי בשבילי. כי למרות שזה רעיון יפה, לחשוב על עולם בלי אסיף, אני לא ממש רואה את זה קורה. כל הכוח בידי הקפיטול וזהו זה.
"לא אמרתי שזה רק בגלל יום ההולדת שלי. אמרתי —" מה אמרתי בעצם? אני אפילו לא זוכר. "מצטער, איבדת אותי."
הפנים שלה נופלות. "לא, אני מצטערת. זה באמת יום ההולדת שלך, ואני מקשקשת ומקשקשת על מי יודע מה." היא מחפשת בכיס ומושיטה לי חבילה קטנה עטופה בפיסת בד בצבע דאב, קשורה בסרט בצבע ירוק כמו העיניים שלה. "יום הולדת שמח. טאם אמבר הכין את זה. החלפתי ביצים תמורת המתכת ועזרתי לו בעיצוב."
מלבד נגינה מדהימה במנדולינה, טאם אמבר הוא גם הצורף הכי טוב במחוז 12. הוא זה שפונים אליו להכין גאדג'טים חדשים או לתקן חלקים שבורים של מכונות ישנות. לברדוק יש תריסר ראשי חץ שלו, שהוא מתייחס אליהם כאילו הם עשויים זהב, ולכמה מעשירי העיירה יש תכשיטים שהכין מזהב או כסף אמיתיים שהתיך מירושות משפחתיות. אני לא מסוגל להעלות על דעתי מה הוא הכין בשבילי, אבל מתיר בלהיטות את הסרט.
ברגע הראשון אני לא מבין מה צנח על כף היד שלי. זאת רצועת מתכת דקה, מעוקלת לקשת. האצבעות שלי תופסות בטבעיות בחלק המעוקל ואני בוחן את בעל החיים הצבעוני שמתנוסס בכל קצה. ראש נחש בקצה אחד מלחשש לעבר מקור של ציפור עם צוואר ארוך בקצה השני. אני פותח את היד ורואה שהקשקשים והנוצות העשויים אמייל מתמזגים באמצע הדרך. שתי טבעות קטנות מולחמות על הרצועה, אחת מאחורי כל ראש. לשרשרת, אולי?
"זה יפהפה," אני אומר. "עונדים את זה, נכון?"
"טוב, אתה יודע שאני אוהבת שלחפצים היפים שלי יש מטרה," לנור דאב עונה במסתוריות, כדי לדרבן אותי להבין בעצמי.
אני הופך את הרצועה בידי ותופס שוב בחלק המעוקל, והפעם אני מכסה על ראשי החיות עם האצבעות. ואז אני מבין מה המטרה של זה. שולי הפלדה החלקים לא נועדו רק לקישוט.
"זה כלי הצתה לאבן צור," אני מסיק.
"נכון מאוד! רק שלא חייבים אבן צור. מספיקה כל אבן שמעלה ניצוצות סבירים, כמו קוורץ למשל."
בבית יש לנו כלי הצתה ישן וחבוט שעבר מדור לדור במשפחה של אמא שלי. מכוער וקהה. בלילות החורף הארוכים היא הכריחה אותי להתאמן עד שהיה אפשר לסמוך עלי שאצליח להצית אש, כדי שלא נצטרך לבזבז כסף על גפרורים. חבל על כל גרוש.
אני מעביר אצבע על פיתוחי המתכת העדינים של צוואר הנוצות. "אני לא ארצה להרוס את זה."
"אתה לא תהרוס. בשביל זה הוא נועד." היא נוגעת בראש הנחש ואז בראש הציפור. "צריך הרבה כוח כדי לשבור את שני אלה. הם טיפוסים ששורדים."
"אני מת על זה." אני מנשק אותה נשיקה רכה וארוכה. "ואני אוהב אותך משהו נורא."
משהו נורא הוא מונח של הלהק, אבל הביטוי "אני אוהב אותך משהו נורא" הוא רק שלנו. בדרך כלל הוא מעלה בה חיוך, אבל עכשיו היא רצינית מאוד. "ואני אותך."
אנחנו מתנשקים עד שאני מרגיש בטעם מלח. אני לא צריך לשאול למה.
"תקשיבי, יהיה בסדר," אני מרגיע אותה. "אנחנו נהיה בסדר." היא מהנהנת אבל הדמעות ממשיכות לזלוג. "לנור דאב, אנחנו נעבור את היום הזה בדיוק כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים, ובסופו של דבר נצא מהטווח."
"אבל לא באמת," היא אומרת במרירות. "אף אחד במחוז שתים־עשרה לא יוצא מהטווח. הקפיטול דואג שמשחקי הרעב ייצרבו לנו במוח." היא נוקשת על הבקבוק. "כנראה הטי בחרה בעיסוק הנכון. לעזור לאנשים לשכוח."
"לנור דאב." קלרק קרמיין לא צועק, אבל יש לו קול מהסוג שנשמע מרחוק גם בלי שיצעק. הוא עומד בקצה האחו, עם האגרופים מוכנסים מתחת לאוברול הטלאים שלו. הוא כנר ותמיד מגן על הידיים שלו. "כדאי שנתחיל להתכונן."
"אני באה," היא אומרת ומנגבת את העיניים.
קלרק קרמיין לא מעיר שום דבר על המצב שלה, רק מעיף בי מבט שמבהיר שהוא רואה בי אחראי, ואז מסתובב לאחור. הוא מעולם לא הקדיש לי תשומת לב, עד שלנור דאב ואני התחלנו לצאת ברצינות. מאז, שום דבר שאני עושה לא בסדר. פעם אמרתי ללנור דאב שאני חושב שהוא פשוט שונא אהבה. ואז היא גילתה לי שכבר שלושים שנה בערך הוא בן הזוג של הבחור מהעיירה שמתקן חלונות. הם נאלצים להסתיר את זה, כי כשאתה אוהב אחרת, אוכפי השקט מטרידים אותך לפעמים, עלולים לפטר אותך מהעבודה ואפילו לעצור אותך. בהתחשב באתגרים שהוא מתמודד איתם, הייתם מצפים שקלרק קרמיין יתמוך באהבה שלנו מכל הלב — אני לגמרי תומך בשלו — אבל כנראה הוא חושב שלנור דאב טובה מדי בשבילי.
היא שונאת את זה שאנחנו לא מסתדרים, אז אני אומר רק, "אני ממש מתחיל למצוא חן בעיניו." זה מצחיק אותה מספיק לשפר את האווירה. "אני יכול לעבור אצלך אחר כך. יש לי מטלות, אבל אני אמור לגמור אותן בסביבות שלוש. נלך ליער, טוב?"
"נלך ליער." היא חותמת בנשיקה.
בבית אני מתרחץ בדלי מים קרים, ולובש את המכנסיים שאבא שלי התחתן בהם, וחולצה שאמא שלי תפרה מממחטות מהחנות של הקפיטול שהכורים קונים בה. חייבים לפחות לנסות להתלבש יפה לכבוד האסיף. אם אתה מגיע בסמרטוטים, אוכפי השקט מרביצים לך או עוצרים את ההורים שלך, כי זה לא מכבד כלפי אנשי הקפיטול שמתו במלחמה. לא משנה שגם בצד שלנו היו לא מעט הרוגים.
אמא נותנת לי את מתנת יום ההולדת שלי: אספקה לשנה של תחתונים משקי קמח ואולר חדש לגמרי, בצירוף אזהרה חמורה שלא להשתמש בו להשלכות־קרקע או כל משחק סכינים אחר. סיד נותן לי שבר אבן צור עטוף בנייר חום מלוכלך, ואומר, "מצאתי אותה על דרך החצץ ליד הבסיס של אוכפי השקט. לנור דאב אמרה שתרצה אותה." אני שולף את כלי ההצתה שלי ומנסה אותו, ומצליח להעלות ניצוצות מדהימים. אמא לא מתה על לנור דאב, כי היא מהווה הסחת דעת, אבל כלי ההצתה מוצא חן בעיניה מספיק כדי לשזור בטבעות המתכת שרוך עור ולקשור אותו סביב הצוואר שלי.
"איזה יופי של כלי הצתה," סיד אומר, ונוגע בציפור בכמיהה.
"אולי הערב אני אלמד אותך להשתמש בו?" אני מציע.
הפנים שלו קורנות מהשילוב של הבטחה לעשות דברים של מבוגרים וההבטחה שאני לא הולך לשום מקום. "באמת?"
"בטח!" אני פורע את שערו והתלתלים שלו מזדקרים לכל הכיוונים.
"תפסיק!" סיד צוחק וחובט לי ביד. "עכשיו אני צריך להסתרק מחדש!"
"אז כדאי שתתחיל!" אני אומר לו. הוא מסתלק בריצה ואני מכניס את כלי ההצתה מתחת לחולצה. אני לא מרגיש מוכן לחלוק אותו עם העולם, לא ביום האסיף.
יש לי כמה דקות פנויות, אז אני קופץ לעיירה לעשות חילופים. האוויר נעשה כבד ודומם בהבטחה לסערה. הבטן שלי מתכווצת למראה הכיכר שמלאה כרזות ושורצת אוכפי שקט חמושים היטב במדים הלבנים שלהם. בזמן האחרון הנושא הכללי הוא "אין שקט" והסיסמאות מפגיזות אותך מכל כיוון. אין שקט, אין לחם! אין שקט, אין ביטחון! וכמובן, אין אוכפי שקט, אין שקט! אין קפיטול, אין שקט! מאחורי הבמה הזמנית שבחזית היכל הצדק תלויה כרזה ענקית עם הפרצוף של הנשיא סנואו והמילים אוכף השקט מספר אחת של פאנם.
בקצה הכיכר, אוכפי שקט רושמים את המשתתפים באסיף. התור עדיין קצר, אז אני הולך לשם לגמור עם זה כבר. אוכפת השקט לא מסתכלת לי בעיניים, אז כנראה היא עדיין מסוגלת להרגיש בושה. או אולי זו בסך הכול אדישות.
בחלון הראווה של בית המרקחת מתנוסס דגל פאנם, וזה ממש מעצבן אותי. אבל אני יודע שאקבל שם את העסקה הכי טובה על המשקה הלבן. בפנים, האף שלי מדגדג מריח חריף של כימיקלים. בניגוד אליו עולה ניחוח מתוק קל מזר פרחי קמומיל בצנצנת, שמחכים להפוך לתה ולתרופות. אני יודע שברדוק קטף אותם ביער. בזמן האחרון הוא הוסיף ליקוט לעסקי הציד שלו.
המקום נטוש מלבד אסטריד מארץ', חברתי לכיתה, שמסדרת בקבוקונים זעירים על מדף מאחורי הדלפק. צמה בלונדינית ארוכה גולשת על הגב שלה, אבל החום הלח רופף קווצות שיער, שגלשו למסגר את הפנים המושלמות שלה. אסטריד היא היפהפייה של העיירה ועשירה במונחים של מחוז 12. נהגתי לזקוף את זה לחובתה, אבל לילה אחד היא הגיעה לתפר לבדה, לטפל בשכנה שחטפה הצלפה באשמת התחצפות לאוכף שקט. אסטריד נתנה לה משחה שרקחה בעצמה ואז הסתלקה בלי להזכיר תשלום. מאז היא זאת שאנשים פונים אליה לעזרה כשאדם קרוב חטף הצלפה. כנראה יש באסטריד יותר מהנגלה לעין, אם שופטים אותה לפי החברים הסנובים שלה מהעיירה. וחוץ מזה, ברדוק מת עליה, אז אני מנסה להיות נחמד אליה, למרות שיש לו סיכוי איתה בערך כמו שלעורבני־חקיין יש סיכוי עם ברבור. בנות מהעיירה לא מתחתנות עם בחורים מהתפר, אלא אם כן משהו ממש משתבש.
