‏הצגת רשומות עם תוויות לוי ינץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לוי ינץ. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 במאי 2026

חדש על המדף: ספרי ילדים

 


חדש על המדף: 2 ספר ילדים של כנרת זמורה דביר:



"חברות אמת" הוא החלק החמישי בסדרת הקומיקס כראמל, המספרת על חייו של כראמל כגור חתולים וההרפתקאות שהוא עובר מאז שהגיע לבית משפחחת סימונס.

בספר הנוכחי, לוסי חוטפת את כראמל והילדים לבית סימונס יוצאים לחפש אחריו. אבל לוסי לא חוטפת את כראמל סתם, יש לה בעיה שלדעתה רק כראמל יכול לפתור. אבל כראמל לא מרוצה מזה שחטפו אותו, והסיבה לא משנה...

בספר הזה, לוסי כראמל וכולם, לומדים מהי המשמעות של חברות אמת והם עושים זאת באופן קולח, משעשע, בריבועי קומיקס צבעוניים ובטקסט מנוקד.

אם הילדים שלכם מכירים את כראמל (בינינו, איזה ילד ישראלי דובר עברית לא מכיר אותו היום?) אין לנו ספק שהם התאהבו כבר בסדרת הקומיקס ופשוט מחכים לחלק ה-5 שלה. 



סביר להניח, שהילדים שלכם כבר מכירים את ספריו של ינץ לוי ויזהו כבר מבט על הכריכה הקשה והאיורים שמדובר בספר חדש שלו.

במרכז הספר הנוכחי נצבת דמותה של דודה, דודה ריקה, שהיא דודה של צפריר (כן, האחיין של דוד אריה מהספרים הקודמים). דודה ריקה חובבת הרפתקאות, וכשצפריר מספר לה על הצרות שלו (אחרי שהוא התעצבן על אחותו בלי סיבה), היא מספרת לו בחזרה על הצרות שהיו לה...

גם בחגגית יום ההולדת שלו, כשהוא לא מספיק לבקש משאלה כי אחות והקטנה שוב מפריעה, דודה ריקה מספרת לו שגם היא לא ביקשה משאלה אבל בכל זאת זכתה להגשים את כל מה שרצתה...

וכך, חולקת דודה ריקה עם צפריר ארבעה סיפורי הרפתקאות שלה שמתחברים עם החוויות שלו, ועוזרים לו למצוא פתרונות לדברים שמפריעים לו.

הספר מלווה באיורים נפלאים של אבי בלייר, מנוקד ומודפס בפונט גדול המתאים לילדי בית הספר היסודי השולטים ברזי הקריאה. 

יום שלישי, 28 באפריל 2026

הסופר ינץ לוי פתח ערוץ ווטאספ הפונה להורים של קוראיו


 הסופר ינץ לוי ("דוד אריה", "סבא אליהו") פתח ערוץ ווטאספ הפונה להורים של קוראיו הצעירים. בשל המציאות הקשה איתה מתמודדים ילדים וילדות בישראל לאחרונה, החליט להעלות סיפורים, סרטונים, דפי פעילות, ופרקים ראשונים לחברי הקבוצה.

הוא מציין כי חיפש דרך ליצור תקשורת ישירה עם קהל הקוראות והקוראים. החיים בעולם רועש, עם אינספור הסחות דעת מוביל לכך שלעיתים קרובות מאבדים שליטה על התוכן שאליו נחשפים הילדים והילדות שלנו. 

הוא מסיים בכך כי רצה ליצור מרחב שקט מוגן לעידוד קריאה, יצירתיות, כיף ושמחה סביב עולם היצירה שלו ובערוץ יחבר בין הספרים והיצירה שלו ובין אירועים אקטואליים בארץ ובעולם: למשל החללית ארטמיס 2 שהקיפה את הירח.

בערוץ ממתין למצטרפות והמצטרפים פרק ראשון ובלעדי מתוך הרפתקאות דודה ריקה בשוודיה המשוונית, הספר הבא של לוי, ראשון בסדרת המשך ל"הרפתקאות דוד אריה".

יום שישי, 6 ביוני 2025

חדש על המדף: ספרי ילדים

 


שלושה ספרי ילדים של כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:



הדרקון הראשון שלי - איך לדבר דרקונית, הוא חלק 3 בסדר ספרי הילדים העוקבת אחרי שיהוק-אפ, פנו של מנהיג שבט שהיה חייב לעבור את מבחן החניכה שלו ולתפוס דרקון ולאלף אותו. לצערו, הוא מצא דרקון פחות מוצלח מחבריו אבל מצליח פעם אחר פעם, במסגרת מסע החניכה שלו, להיקלע לאירועים הכי קשים שיש...

הספר הוא עוד אחד מסדרת ספרי מרגנית, שלאורך עשרות שנים מצליחה ללקט באופן נפלא ספרי ילדים שעוסקים בעולם הילדים בגובה העיניים ומאפשרים לילדים להישאר עוד קצת ילדים. את הסדרה עורכת בשנים האחרונות יעל מולצ'דסקי, שמשמרת את הקו שהנחה את יוצריה עוד כשנוסדה במאה שעברה. אנחנו עוקבים אחרי כל ספר שיוצא בסדרת מרגנית ומתענגים עליו.



הדרקון הראשון שלי - איך לדבר דרקונית, הוא חלק 3 בסדר ספרי הילדים העוקבת אחרי שיהוק-אפ, פנו של מנהיג שבט שהיה חייב לעבור את מבחן החניכה שלו ולתפוס דרקון ולאלף אותו. לצערו, הוא מצא דרקון פחות מוצלח מחבריו אבל מצליח פעם אחר פעם, במסגרת מסע החניכה שלו, להיקלע לאירועים הכי קשים שיש...

הספר הוא עוד אחד מסדרת ספרי מרגנית, שלאורך עשרות שנים מצליחה ללקט באופן נפלא ספרי ילדים שעוסקים בעולם הילדים בגובה העיניים ומאפשרים לילדים להישאר עוד קצת ילדים. את הסדרה עורכת בשנים האחרונות יעל מולצ'דסקי, שמשמרת את הקו שהנחה את יוצריה עוד כשנוסדה במאה שעברה. אנחנו עוקבים אחרי כל ספר שיוצא בסדרת מרגנית ומתענגים עליו.
צפרדעים לא מצילים נסיכות הוא סיפור שמתנהל קצת אחרת. הוא מתחיל בצפרדע שרוצה להיות אמיץ ולאחר שהוא שומע סיפור על צפרדע אמיץ כמוהו שהציל נסיכה הוא יוצא לחפש אחת. כשהוא פוגש נסיכה המתהלכת עם דרקון הוא מחליט להציל אותה רק שהוא מגלה שהיא בכלל לא זקוקה להצלה...

סיפור מקסים עם טוויסט מקורי, הפונה לילדי הגן הבוגרים ותלמידי הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. מאוייר בצורה נפלאה, בטקסט מנוקד ופונט גדול ומותיר תחושה מחויכת בסיומו. אנחנו אהבנו. 

אלו המילים המופיעות בגב הספר:

הָיֹה הָיָה לִפְנֵי שָׁנִים, בְּבִצָּה לְיַד נָהָר, צְפַרְדֵּעוֹן קָטֹן, יְרַקְרַק־מְנֻמָּר. אֶחָיו קָרְאוּ לוֹ "פִּיצִי", אֲבָל הוּא הֶעֱדִיף  הְיוֹת — סֵר צְפַר־דֵּה־אַמִּיצִי!

דֵּה־אַמִּיצִי יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ נְסִיכָה בִּמְצוּקָה שֶׁתִּתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה וְתַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְנָסִיךְ גָּדוֹל וְחָזָק. אֲבָל הַנְּסִיכָה שֶׁהוּא  פּוֹגֵשׁ בִּכְלָל לֹא זְקוּקָה לְעֶזְרָה, אֲפִלּוּ לְהֶפֶךְ...

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות / ינץ לוי

 



לספר 'הנסיכה אביגיל ובית החורשת לרגשות' יש כריכה קשיחה. כריכה קשיחה לספר שאינו פונה לפעוטות וילדים צעירים, היא כבר פלוס מבחינתנו. היא כבר פלוס כי היא יוצאת מנקודת הנחה ששווה להשקיע בספר (כריכה קשיחה עולה יותר מכריכה רכה) שהיא מיועדת לשימוש חוזר ונשנה (משמע, יש בפנים משהו ששווה לקרוא יותר מפעם אחת, שכדאי לקרוא יותר מפעם אחת, שיעורר חשק לקרוא, כן, יותר מפעם אחת). וכבר עתה, זמן קצר לאחר שיצא הספר לאור, גונבה לאוזנינו שמועה שייתכן וצפויים לו המשכים...



'הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות' כפי ששמו מעיד עליו עוסק בנסיכה אביגיל, ממלכה ובגדול הוא סיפור אגדה, אבל כזה שמודע לעצמו. כמו כל סיפור אגדה טוב, בטח אם אתה מודע לעצמך, הוא מתחיל באבא מלך, אמא מלכה, ילדה נסיכה, ארמון גדול, משרתים וכל מה שילדים רוצים... אבל משהו רע קורה, המשהו הזה כמו בהרבה סיפורי אגדות הוא מוות, מותה של המלכה. 

אמא של אביגיל, מלכת ממלכת תרגשיה, הולכת לעולמה ואביגיל ואביה נותרים בלעדיה. המוות שלה הופך אותם עצובים, אבא שלה לא מתחתן עם אישה חדשה ולאביגיל אין אמא חורגת (לא מרשעת ולא טובה, פשוט אין לה אמא מחליפה) אבל אבא שלה פשוט לא יוצא יותר מהמיטה שלו. אביגיל מנסה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי שיחזור לעצמו וכשהיא רואה שהיא לא מצליחה לבד היא קוראת לרופא המלכותי שנכשל אף הוא ולעוד רופא, ועוד רופא, וכלום לא עוזר. אבא של הנסיכה אביגיל נשאר עצוב ולא יוצא מהמיטה שלו.

אחרי שאביגיל מזמינה גם ליצנים, לוליינים, חיות מיוחדות ועוד וכלום לא עוזר היא מתחילה לדאוג. העצב של אבא שלה גרם לו לרזות ולהיחלש והממלכה כולה מתדרדרת כשהמלך לא מולך. עד שיום אחד מגיע לממלכה אורח, הוא נראה קצת מוזר, באופן לא ברור, הוא לא מביע רגש בכלל. זה גם התרופה שהוא מציע למלך תרגשיהו, לשחרר אותו מכל הרגשות שלו בעזרת המצאה מיוחדת שלו שיש לו עליה פטנט, לצד העצב הוא ייקח את כל הרגשות האחרים, מה שמבטיח שהמלך יפעל בצורה הגיונית תמיד. והמלך ואביגיל שכבר היו אובדי עצות הסכימו לעסקה....

רק שאין באמת עסקה ללא מחיר, למה שהאיש הזה, המוזר, חסר הרגשות, יעשה פעולה ללא תמורה. אומנם הוא ציין שישמור את הרגשות לעצמו אבל מה יש לו לעשות איתם? מה הוא רוצה לעשות בממלכה ומה יכולים המלך ואביגיל לעשות כדי לשמור על שלמותה? כל זה, ועוד הרבה יותר, נפרשים בספר.



יש ספרים שנכתבים לילדים, ויש ספרים שנכתבים לילדים ולהורים שלהם, להורים שיקראו כדי לבדוק את טיב הספר, להורים שמקריאים כחלק מזמן איכות לפני השינה ולהורים שמציצים מדי פעם בספרים של הילדים, כדי להישאר עם היד על הדופק. להורים האלה מכוון ינץ לוי את שורת השמות שהעניק לממלכה שברא, לעסקן שמגיע לבקר ולעוזר שלו, את המחוות שהוא עורך לסיפורים שונים שההורים גדול עליהם בוודאות ועוד. עבורם יש את הסיפור שמאחורי הסיפור, מקורות ההשראה מהם שאב לוי את הרעיון לספר הנוכחי שלו, אותם עיבד ולהם הוסיף משלו.

עבור הילדים מדובר בסיפור אגדה שכדרכן של האגדות בעידן המבורך שלנו, הגיבורה שלו לא ממתינה שיצילו אותה אלא עושה זאת בעצמה, ובמקרה של הספר הנוכחי אף מגדילה ומצילה ממלכה שלמה בזכות ערנות, יוזמה, קורטוב חוכמה והמון אומץ. יש משהו בספרי ההרפתקאות שנכתבים לילדים בעידן הנוכחי אשר ממש כמו בספרי ההרפתקאות של פעם, מעניקים לילדים שלהם חירות שלא תמיד קיימת בחייהם ביום יום, חירות לחקור לפעול ולשנות את המציאות סביבם ברגעים שהם נותרים לעצמם. 

הספר בוחן את החיים עם רגשות ובלי, את החיים עם רגש מסוים ובלעדי אחר, איך אנו מתנהלים כשאנו מונעים מרגשות? איך נקבל החלטות אם נפעל רק על פי צו ההיגיון? אם יש צורך בכל רגשות? על אילו רגשות כדאי לותר כדי לחיות יותר טוב? התשובה לשאלות הללו לא מוצגת בספר במלואה, אבל הן בהחלט נבחנות לכל אורכו ומעוררות מחשבה באשר למקומם של רגשות בחיים ולרצון של כל אחד, לפעמים, לוותר עליהם או לפחות על חלקם.


הספר פונה לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי. הטקסט בספר מודפס בפונט גדול יחסית ומנוקד משובץ באיורים צבעוניים ועשירים בפרטים קטנים, של המאייר אבי בלייר. האיורים מופיעים לצד הטקסט ומדי פעם מקבלים צמד עמודים שלם משלהם, עליו נפרש מאורע כזה או אחר שטומן בחובו שלל רגשות עזים, של תושבי העיר או של הנסיכה אביגיל.

כמי שמכירים את סדרת ספרי 'הדוד אריה' של הסופר, יש לנו הרגשה שקהל היעד ייהנה מן הספר הנוכחי ויחכה בסבלנות להמשכים הפוטנציאלים שלו.


* הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה במלואו בתחתית הפוסט, למי שרוצים לטעום ממנו בעצמם לפני שיקבלו החלטה.


הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות     מאת: ינץ לוי     איורים: אבי בלייר     הוצאת כנרת זמורה דביר     2021     140 עמ'

הַחַיִּים שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ נִפְלָאִים. הִיא חַיָּה בְּאַרְמוֹן עֲנָקִי, מֻקָּף בְּגַן יְפֵהפֶה. הוֹרֶיהָ, הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, אָהֲבוּ אוֹתָהּ. הַמְּשָׁרְתִים עָזְרוּ לָהּ בְּשִׂמְחָה בְּכָל דָּבָר. כָּל מָה שֶׁרָצְתָה הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן — מִשְׂחָקִים, צַעֲצוּעִים, מִתְקְנֵי שַׁעֲשׁוּעִים, מוֹרִים, נַגָּנִים, רַקְדָנִים, קוֹסְמִים וַאֲפִלּוּ רַכֶּבֶת קְטַנָּה שֶׁהִסִּיעָה אוֹתָהּ בְּרַחֲבֵי הָאַרְמוֹן וְגַנּוֹ. חַיֶּיהָ שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ שְׂמֵחִים, עַלִּיזִים וְנוֹחִים. הָיָה לָהּ גַּם כֶּלֶב חָמוּד וּשְׁמוֹ לֵב.


הַנְּסִיכָה הָיְתָה כְּמוֹ עוּגִיָּה עֲטוּפָה בְּצֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק וְרַךְ שֶׁמֵּגֵן עָלֶיהָ מִכָּל רַע.

אַתֶּם כַּנִּרְאֶה חוֹשְׁבִים עַכְשָׁו, "אָח, אֵיזֶה חַיִּים מֻשְׁלָמִים!" אֲבָל הַבְּעָיָה שֶׁגַּם הַנְּסִיכָה, גַּם הוֹרֶיהָ וְגַם תּוֹשָׁבֵי מַמְלֶכֶת תַּרְגֵּשְׁיָה חָיוּ כֻּלָּם בְּעוֹלַם הָאַגָּדוֹת, וּבְאַגָּדוֹת הַהַתְחָלָה אוּלַי טוֹבָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַדְּבָרִים מִסְתַּבְּכִים. תָּמִיד קוֹרֶה דָּבָר לֹא־רָצוּי וַאֲפִלּוּ רַע, שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ אֶת הַכֹּל. וְזֶה מָה שֶׁקָּרָה: יוֹם אֶחָד חָלְתָה הַמַּלְכָּה הָאֲהוּבָה וְטוֹבַת הַלֵּב. הָרוֹפְאִים נִסּוּ לַעֲזֹר כְּכָל יְכָלְתָּם, אַךְ לְאַחַר זְמַן קָצָר הַמַּלְכָּה טוֹבַת הַלֵּב מֵתָה. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה הָיוּ עֲצוּבִים. תּוּגָה יָרְדָה עַל תַּרְגֵּשְׁיָה. הָאַרְמוֹן הָיָה שָׁקֵט וְדוֹמֵם — שׁוּם צְחוֹק, שׁוּם שִׁיר, שׁוּם קוֹל. מִפַּעַם לְפַעַם נִשְׁמְעוּ נְבִיחָה אוֹ שְׁתַּיִם מִפִּיו שֶׁל לֵב שֶׁשָּׁאַל, "לְאָן נֶעֶלְמָה הַמַּלְכָּה? לָמָּה כֻּלָּם שְׁקֵטִים? לָמָּה אַתְּ לֹא מְשַׂחֶקֶת אִתִּי בְּגַן הָאַרְמוֹן כְּמוֹ פַּעַם?" אֲבָל לְצַעֲרוֹ שֶׁל לֵב, לֹא הָיָה מְתַרְגֵּם מִכַּלְבִּית בָּאַרְמוֹן, וְלָכֵן אַף אֶחָד לֹא הֵבִין מָה הוּא רוֹצֶה.
הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל בָּכְתָה וְהִתְגַּעְגְּעָה לְאִמָּהּ בְּכָל לִבָּהּ. אִמָּהּ אָמְנָם הָיְתָה הַמַּלְכָּה, אֲבָל עֲבוּר אֲבִיגַיִל הִיא הָיְתָה קֹדֶם כֹּל אִמָּא. אֲבִיגַיִל רָצְתָה שֶׁאִמָּהּ תְּשַׂחֵק אִתָּהּ שׁוּב בְּגַן הָאַרְמוֹן, שֶׁתְּשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ, שֶׁתָּשִׁיר לָהּ שִׁירִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

בְּאַגָּדוֹת רַבּוֹת כְּשֶׁמֵּתָה הַמַּלְכָּה, הַמֶּלֶךְ מִתְחַתֵּן עִם אֵם חוֹרֶגֶת מִרְשַׁעַת, וּמִשּׁוּם־מָה הוּא עַצְמוֹ לֹא שָׂם לֵב לְכָךְ. אֲבָל בָּאַגָּדָה עַל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל זֶה פָּשׁוּט לֹא קָרָה. מָה כֵּן קָרָה? הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב נִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ.

עָבְרוּ יוֹם וְעוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם, חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יָצָא מֵהַמִּטָּה. הוּא רַק שָׁתַק. הוּא הִזְנִיחַ אֶת עִנְיְנֵי הַמַּמְלָכָה. הוּא לֹא הִתְיַשֵּׁב בְּכֵס הַמְּלוּכָה. הוּא לֹא פָּגַשׁ אֶת שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו. הוּא לֹא אָכַל. הוּא בְּקשִׁי שָׁתָה. רַק שָׁכַב בְּחַדְרוֹ הֶחָשׁוּךְ וְנֶאֱנַח בְּעֶצֶב.

הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הֶחְלִיטָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ. הִיא מָחֲתָה אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ וְנִכְנְסָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּיַחַד עִם לֵב. הַכֶּלֶב הֶחָמוּד כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת, כִּי חָשַׁב בְּטָעוּת שֶׁהַמֶּלֶךְ וּבִתּוֹ עוֹמְדִים לְהוֹצִיא אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּגַן הָאַרְמוֹן, כְּמוֹ פַּעַם. אֲבִיגַיִל נִגְּשָׁה לַחַלּוֹן וְהֵסִיטָה מְעַט אֶת הַוִּילוֹן כְּדֵי שֶׁאוֹר הַיּוֹם יִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר. הַמֶּלֶךְ נֶאֱנַח, כִּסָּה אֶת עֵינָיו הַמְּסֻנְוָרוֹת בַּשְּׂמִיכָה וּבִקֵּשׁ לְהַחְשִׁיךְ שׁוּב אֶת הַחֶדֶר.

הַנְּסִיכָה אָכֵן הִצִּיעָה לְאָבִיהָ שֶׁיֵּלְכוּ לְטַיֵּל בְּגַן הָאַרְמוֹן וְאוּלַי אֲפִלּוּ יְשַׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים, אֲבָל הַמֶּלֶךְ שׁוּב נֶאֱנַח וְלֹא עָנָה.

הַנְּסִיכָה יָרְדָה לְמִטְבַּח הָאַרְמוֹן וְהֵבִיאָה לַחֶדֶר צַלַּחַת שֶׁעָלֶיהָ הַמַּאֲכָל הָאָהוּב עַל אָבִיהָ — פַּחְזָנִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת בִּקְרֵם דֻּבְדְּבָנִים.

לֵב כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ וְחָשַׁב, "אִם לֹא טִיּוּל, לְפָחוֹת יִהְיוּ פֵּרוּרִים לְלַקֵּק מֵהָרִצְפָּה!" הַנְּסִיכָה הִגִּישָׁה לְאָבִיהָ אֶת הַפַּחְזָנִיּוֹת, אֲבָל הַמֶּלֶךְ לֹא רָצָה אֲפִלּוּ לִטְעֹם.

לֵב הִתְאַכְזֵב, כִּי שׁוּם פֵּרוּר לֹא צָנַח לָאָרֶץ.

בָּעֶרֶב מִלְּאָה הַנְּסִיכָה אַמְבָּט חַם עֲבוּר אָבִיהָ, אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לָצֵאת מֵהַמִּטָּה.

כָּךְ, יוֹם אַחַר יוֹם, נִסְּתָה הַנְּסִיכָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ לָצֵאת מִמִּטַּת יְגוֹנוֹ. אֲבָל הַמֶּלֶךְ הָיָה עָצוּב כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻגָּל אֲפִלּוּ לְהִתְיַשֵּׁב.

בְּאַגָּדוֹת כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ חוֹלֶה, מַזְעִיקִים אֶת הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי, וְזֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁאֲבִיגַיִל עָשְׂתָה. הָרוֹפֵא נִכְנַס לַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, הִקְשִׁיב לִפְעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְלַנְּשִׁימָה שֶׁלּוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לִנְשֹׁם עָמֹק וְאָז לְהִשְׁתַּעֵל. הוּא הֵצִיץ בְּאָזְנָיו בְּפָנָס, הִבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינָיו, נָקַשׁ פֹּה וְגִשֵּׁשׁ שָׁם.

לְבַסּוֹף אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לַאֲבִיגַיִל, "אַשְׁאִיר לְהוֹד רוֹמְמוּתוֹ כַּמָּה תְּרוּפוֹת. חָשׁוּב שֶׂיִּקַּח אוֹתָן מִדֵּי בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב."

הַנְּסִיכָה נָתְנָה לְאָבִיהָ אֶת הַתְּרוּפוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוֹרָה הָרוֹפֵא — בַּבֹּקֶר, בַּצָּהֳרַיִם וּבָעֶרֶב. אֲבָל לְצַעֲרָהּ, הַיָּמִים חָלְפוּ וְשׁוּם שִׁקּוּי לֹא עָזַר. הַמֶּלֶךְ נוֹתַר בַּמִּטָּה.

"אִם הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לֹא הִצְלִיחַ, אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַשִּׂיג רוֹפְאִים אֲחֵרִים," חָשְׁבָה אֲבִיגַיִל. הִיא זָכְרָה שֶׁאָבִיהָ וְאִמָּהּ נֶעֶזְרוּ תָּמִיד בִּשְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשָׁם.

"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רַק נְסִיכָה," הִיא הִסְבִּירָה לִשְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים. "אֲבָל אָבִי הַמֶּלֶךְ זָקוּק לְעֶזְרָה. צְאוּ אֶל כָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה וְחַפְּשׂוּ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁאוּלַי יוּכְלוּ לְסַיֵּעַ לַמֶּלֶךְ, לְאָבִי."

הַשְּׁלִיחִים יָצְאוּ לְדַרְכָּם. בִּמְהֵרָה הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ אֶל הָאַרְמוֹן כְּדֵי לַעֲזֹר לַמֶּלֶךְ. כָּל רוֹפְאָה וְרוֹפֵא נִסּוּ טִפּוּל אַחֵר: הַמֶּלֶךְ בָּלַע כָּל מִינֵי שִׁקּוּיִים, אֲבָקוֹת וְכַדּוּרִים. הוּא קִבֵּל זְרִיקוֹת. הוּא טֻלְטַל, הוּא נֹעַר, הוּא סֻנְוַר, נִמְשַׁח, נִמְרַח, חֻמַּם, קֹרַר וַאֲפִלּוּ דֻּגְדַּג. אֲבָל כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּאַגָּדוֹת, אַף אֶחָד מֵהָרוֹפְאִים לֹא הִצְלִיחַ לְסַיֵּעַ לְאָבִיהָ שֶׁל אֲבִיגַיִל.

"אַבָּא עָצוּב," חָשְׁבָה הַנְּסִיכָה. "צְרִיכִים לְרוֹמֵם אֶת רוּחוֹ. צְרִיכִים לְהַצְחִיק אוֹתוֹ."

הַנְּסִיכָה הִזְמִינָה אֶל חַדְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ בַּדְרָנִים, לֵצָנִים, נַגָּנִים, לֻלְיָנִים וְגַם חַיּוֹת פֶּרֶא מְיֻחָדוֹת. הִיא הֵבִיאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲפִלּוּ סָלָמַנְדְּרָה מְזַמֶּרֶת, שֶׁקָּרְאָה עָלֶיהָ בָּעִתּוֹן. הַסָּלָמַנְדְּרָה הִגִּיעָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב בְּיַחַד עִם עֶשֶׂר קַנָּרִיּוֹת, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם צִרְצָרִים, דְּבוֹרָה אַחַת וְיָעֵן. הַצִּרְצָרִים הֵחֵלּוּ לְצַרְצֵר בְּקֶצֶב, הַקַּנָּרִיּוֹת הִצְטָרְפוּ בְּשִׁירָה, הַדְּבוֹרָה זִמְזְמָה בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים, הַיָּעֵן רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ, הַסָּלָמַנְדְּרָה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְשָׁרָה. כֻּלָּם רָקְדוּ וְשָׁרוּ יַחַד. זֶה הָיָה מוֹפָע מַרְהִיב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ.


אַךְ לְצַעֲרָהּ שֶׁל אֲבִיגַיִל, הַמֶּלֶךְ לֹא חִיֵּךְ וְלֹא צָחַק. לִבּוֹ נוֹתַר עָצוּב.

הַסָּלָמַנְדְּרָה הִפְסִיקָה לָשִׁיר וְאָמְרָה, "טוֹב, חֲבֵרִים, קָהָל קָשֶׁה, אֵין סָפֵק," וְהִיא וְלַהֲקָתָהּ עָזְבוּ אֶת הָאַרְמוֹן.

הַמֶּלֶךְ נִשְׁאַר בַּמִּטָּה.

הַיָּמִים חָלְפוּ. הַמֶּלֶךְ הָלַךְ וְרָזָה, הָלַךְ וְהֶחְוִיר, הָלַךְ וְנֶחְלַשׁ. יְגוֹנוֹ הִתְפַּזֵּר בְּרַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה כְּמוֹ עָנָן שָׁחֹר הַמְּכַסֶּה עַל הַכֹּל. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה שָׁמְעוּ שֶׁמַּלְכָּם שָׁקוּעַ בְּעִצְּבוֹנוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמִּטָּתוֹ, וְשֶׁיָּמִים אֲרֻכִּים לֹא הִתְיַשֵּׁב עַל כֵּס הַמְּלוּכָה. בְּלִי מֶלֶךְ עַל הַכֵּס, הַמַּמְלָכָה הִדַּרְדְּרָה: בִּנְיָנִים לֹא נִבְנוּ, כְּבִישִׁים לֹא נִסְלְלוּ, רְחוֹבוֹת לֹא נֻקּוּ, פָּנָסֵי רְחוֹב לֹא תֻּקְּנוּ, גַּנִּים צִבּוּרִיִּים לֹא הֻשְׁקוּ, בָּתֵּי חוֹלִים הֻזְנְחוּ וּבָתֵּי סֵפֶר נִסְגְּרוּ. הַמַּמְלָכָה הָלְכָה וְדָעֲכָה. שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ מִדֵּי יוֹם אֶל הָאַרְמוֹן וְדִוְּחוֹ שֶׁתַּרְגֵּשְׁיָה עַל סַף הִתְמוֹטְטוּת. אֲבָל הַמֶּלֶךְ שָׁתַק וַאֲפִלּוּ לֹא הֵגִיב.

אֲבִיגַיִל לֹא רַק הִתְגַּעְגְּעָה, הִצְטַעֲרָה וְדָאֲגָה, אֶלָּא גַּם כָּעֲסָה. "לָמָּה אַבָּא לֹא יוֹצֵא מֵהַמִּטָּה? לָמָּה הוּא לֹא מוֹלֵךְ עַל תַּרְגֵּשְׁיָה כְּמוֹ פַּעַם? לָמָּה הוּא לֹא מִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁאַבָּא אָמוּר לִנְהֹג?" חָזְרָה וְחָשְׁבָה בְּלִבָּהּ. "אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ!"

אֲבָל הִיא לֹא יָדְעָה מָה לַעֲשׂוֹת. אֵיךְ עוֹד תּוּכַל לַעֲזֹר לְאָבִיהָ?

כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן אוֹרֵחַ מְעַט מוּזָר.