ספר ביכורים שהפך לרב מכר ובמרכזו אלה, נערה שחברתה הטובה ביותר נפטרה והיא שרדה. אחרי ארבעה חודשים, כשבתווך החופש הגדול, היא חוזרת לבית ספר ששום דבר בו לא מרגיש מוכר והיעדרותה של היילי חברתה כבר כמעט אינה ממשית במקום הזה.
אבל אז, כשהיא מוצאת את היומן של היילי, היא מגלה שלחבר שלה לשעבר, זה שאלה מפתחת אליו רגשות בעצמה כעת, יש סודות שהשפיעו על הזוגיות שהייתה לו עם היילי ואלה לא ידעה עליהם מעולם... עכשיו אלה צריכה להחליט אם היא רוצה לדעת הכול ולהתעמת עם סוייר או שהיא מעדיפה שהדברים יישארו כפי שהיא זוכרת אותם.
* פתיחת הספר זמינה לקריאה:
פרק 1:
אלה
גלים כבדים של גשם מכים בחלון חדר השינה שלי, וברקים ורעמים של סופה בג'ורג'יה קורעים לגזרים את בוקר יום שני הזה. אני ערה כבר שעות, מקשיבה לִיְלָלת הרוח, מפנטזת שמשב רוח מסתחרר ישבור את הקירות האלה וייקח אותי מכאן.
הרצפה חורקת, ממש מחוץ לחדר שלי. אני רואה את הצל של אמא זז מתחת לדלת. העץ נאנח תחת רגליה. צליל של חוסר החלטיות. לדפוק על דלת החדר של הבת שלה או לא?
היא הולכת, צעדיה נסוגים חזרה לחדר השינה שלה.
נראה שלא.
לפני שנה היא הייתה מתפרצת פנימה, ואני הייתי מקבלת הרצאה שלמה על זה שעדיין לא יצאתי מהמיטה. לפני שנה, היה בלתי נתפס שהיא תשתוק. אבל לפני שנה, הכול היה שונה. הרווחתי את השתיקה שלה, והיא כבדה כמו אבן ריחיים על צווארי. עם ההלקאה העצמית הזו, אני זורקת מעליי את השמיכות ועושה את הבלתי אפשרי:
אני מתכוננת ליום הראשון שלי בכיתה י"ב בתיכון נורת' דיוויס.
למרות שנדמה שזה קרה בחיים אחרים, אני עדיין זוכרת כמה לחוצה הייתי ביום הראשון של כיתה י"א. אף כמות של שמן ארגן לא הצליחה להחליק את השיער השחור שלי שהתקרזל בלחות של ג'ורג'יה. איפור העיניים החתולי שנראה כל כך סקסי ומפתה בלילה לפני כן, נראה עכשיו כאילו אני עומדת לפזר גז צחוק קטלני ברחבי גות'האם סיטי.
בפאניקה, שלחתי סלפי לאדם האהוב עליי בעולם עם הכיתוב הצילו.
התגובה של היילי הייתה מיידית. את צוחקת עליי? את נראית סקסית בטירוף. תקפצי אליי שנייה, אני יכולה לעזור לך עם השיער. לקיץ של ג'ורג'יה אין סיכוי מול המחליק שלי.
אבל היום?
היום, אני לובשת את הדבר הראשון שאצבעות הרגליים שלי נוגעות בו על רצפת חדר השינה: אותו ג'ינס שלבשתי אתמול (וגם שלשום, וגם ביום שלפני כן) וסווטשירט אפור עם כתם של רוטב סלסה משבוע שעבר. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הסתכלתי במראה.
האֵבֶל פער תהום ביני ובין הנערה הטיפשה הזאת מלפני שנה, שהאסונות הכי גדולים בחייה היו אייליינר שנמרח ושיער שלא מסתדר. כמה אני שונאת אותה.
כמה אני מתגעגעת אליה.
כשאני חוזרת למסדרונות של תיכון נורת' דיוויס, אני מרגישה שאני לא חוזרת בתור אלה, אלא בתור הצל של אלה, ילדת הרפאים החיה. המחשבה הזו היא כמו חתך נייר על הלב שלי. הלוואי שבאמת הייתי רוח רפאים. אולי אז הייתי יכולה לחצות את הגבול בין העולמות ועדיין לדבר עם היילי. לספר לה את הדברים החשובים.
כמו למשל העובדה שהלוקר שלה שייך עכשיו לאלברט וונסקי. היא בטח הייתה נאנחת ואומרת משהו כמו בבקשה, בבקשה תצילי משם את התמונות של פדרו פסקל לפני שבעלי יטבע בפורנו אנימה, ואני הייתי צוחקת ואומרת לה, מצטערת, מאוחר מדי.
הייתי אומרת לה שהשקע עדיין שם. מהפעם ההיא שבעטתי בלוקר אחרי שקיבלתי שמונים בלטינית. וגם השקע מהבעיטה שהיא בעטה ממש לידו. "כדי שתהיה לך יכולת הכחשה סבירה," היא הסבירה. "זה לא מה שזה אומר," עניתי.
הייתי אומרת לה שעדיין יש שעוות נרות יום הולדת ורודה מרוחה בגומחה ליד חדר המוזיקה. זו שבה סויר הוקינס ואני התכופפנו, חייכנו באושר, ואז קפצנו החוצה עם בלונים וקאפקייק עם נר דולק וצעקנו, "יום הולדת שמח!"
סויר.
השם שלו הוא כמו אגרוף בבטן. אני לא מסוגלת לחשוב עליו היום. גם ככה הכול כבר יותר מדי. אם אחשוב עליו, כלוב הצלעות שלי ייסדק מחדש.
וזו כמובן הסיבה לכך שבדיוק ברגע הזה, סויר נכנס לטווח הראייה שלי. הנה הוא, בקצה המסדרון, מתנשא בגובהו מעל מייק לים בזמן שהם מדברים על משהו שמעלה חיוך עקום על הפנים היפות של סויר.
זה מכה בי חזק כל כך, שאני חייבת להפסיק ללכת. אני נשענת על קיר ומחבקת את הספרים שלי חזק כל כך, שהמילים "אלגברה א'" יהיו כנראה מוטבעות על עצם החזה שלי במשך ימים רבים.
כאילו הוא יכול לחוש בנוכחותי, סויר מסתכל לפתע לכיווני. אני מפסיקה לנשום. לראשונה מאז ההלוויה, אני רואה את העיניים החומות הרכות שלו.
אלא שאין שום דבר רך במבט שלו כשהוא מופנה אליי.
סויר, הבן היחיד שהכרתי שציין כל חודש של זוגיות עם מתנות קטנות ומושלמות, שסיפק לנו בשמחה פופקורן וספרייט לאורך מרתון "דמדומים" שלם כשהייתה להיילי בחילה, שאהב את החברה הכי טובה שלי בדיוק כמו שאני אהבתי אותה...
סויר הזה נועץ בי כרגע מבט כל כך זועם, שבבת אחת בא לי להקיא.
ידעתי. הוא מאשים אותי.
אסור לי להסיט את העיניים. אני צריכה לתת לשיפוטיות שלו לצרוב אותי. זה מה שמגיע לי, על מה שגזלתי ממנו. ממנה.
במקום זאת, אני מסתובבת, בולעת יבבה, ומוכנה כבר לרוץ לאורך המסדרון, לצאת מבית הספר, אולי לנצח. אבל אז אני מתנגשת ישירות במר וילקנס.
"אאו! הֵי, לאט לאט!" פסיכולוג בית הספר מועד לאחור, ידיו נשלחות קדימה כדי לתפוס את הכתפיים שלי ולמנוע ממני ליפול.
"אלוהים, אני כל כך מצטערת," אני אומרת בקול חנוק, נבוכה בטירוף.
"לא, לא, אלה, את בסדר. אני בסדר." הוא מרכין את הסנטר, מנסה ליצור איתי קשר עין. "הֵי. הֵי. אני שמח שנתקלנו זה בזה. מה שלומך?"
אני רק מושכת בכתפיים, לא סומכת על הקול שלי.
"עד כדי כך טוב, הא?" מר וילקנס בדרך כלל מגולח למשעי, אבל יש לו קצת זיפים לאורך הלסת. עיניו הכחולות הנוצצות נראות היום עכורות, בצבע שמזכיר חבּורות. אולי הוא אחד מהיועצים האלה שבאמת אכפת להם מהתלמידים שלהם. אולי גם הוא עצוב הבוקר.
זו מחשבה נחמדה.
"אלה," הוא אומר, "אני יודע שהיום הוא יום קשה. ואני מקווה שאת יודעת שאני כאן בשבילך." הוא נראה כאילו הוא רוצה לומר עוד משהו, אבל אז נשמע הצלצול, קוטע את מחשבותיו. "אה, ניצלת ברגע האחרון." הוא צוחק. "אני לא רוצה שתאחרי לשיעור. נדבר בקרוב, טוב?"
הוא צופה בי כשאני הולכת משם, והמצח שלו מקומט בדאגה. זה כל כך יפה מצידו, שהוא כל כך מודאג. כל כך רוצה לעזור. אל תטרח, מר וילקנס, אני צריכה להגיד לו. תשמור את הכוח והזמן שלך לתלמידים שעוד אפשר להציל. תלמידים שראויים לזה.
תלמידים שלא הרגו את החברה הכי טובה שלהם.
במשך כל היום, אני מנסה להיות בלתי נראית. אני מנסה להתעלם מכל העיניים הנעוצות בי בהאשמה וממבטי האמפתיה העדינים, מלאי הרחמים. אבל זה בלתי אפשרי. כשאני עוברת ליד קבוצת בנות שעומדת ליד ברזיית המים הקרים, כולן משתתקות. בשיעור ספרות רוכנת אליי סימה פאטל, ילדה שלא דיברתי איתה מאז בית הספר היסודי, ומציעה לי שקית של סוכריות גומי חמוצות. "חשבתי שאולי יבוא לך."
וכשאני עומדת ליד הלוקר שלי לפני ארוחת הצהריים, אני מוקפת באנשים שרק קיוויתי כל היום לא להיתקל בהם: החבורה הוותיקה. טוב, מה שנשאר ממנה, בכל אופן. ניה וויילי, בת' האריס, רייצ'ל אוונס, ואפילו סקוט לוגן מופיעים לידי. סויר בולט בהיעדרו. אבל אין חור שיכול להשתוות לחור הבולט ביותר, זה שבגודל של מכתש.
הם יותר החברים של היילי, למען האמת. ניה ובת' היו איתה בנבחרת הריצה, בת' ורייצ'ל יוצאות מאז כיתה ט', וסקוט הוא פשוט כמו משהו שנדבק לנעל ואי אפשר להוריד, לא משנה כמה מנסים — חצי הפוגה קומית, חצי נער מתבגר יהיר. היילי הכניסה אותי לקבוצה, ובלעדיה, זה לא יחזיק מעמד. אני רק צריכה להמשיך לסנן את השיחות מהם עוד איזה שבוע בערך, עד שאפלט החוצה למסלול לווייני משלי וכולם ירגישו יותר בנוח.
אבל עכשיו, בת' מחבקת לי את הצוואר.
"אלה, איפה היית? כל כך דאגתי כשלא שמעתי ממך! התקשרתי אלייך, כאילו, כל יום הקיץ!"
ניה מושיטה יד ומושכת את בת' בעדינות ממני. "וכמו שאני אמרתי, כנראה גם אני לא הייתי עונה, אם היית מתקשרת אליי בבינג' כל יום."
בת' עושה פרצוף, נשענת על רייצ'ל, וניה מנענעת בראשה ומסתכלת עליי בהבעה מתנצלת. "רק רצינו לבדוק מה שלומך, אלה. כלומר, חוץ ממה שמובן מאליו."
"כן, אנחנו מתגעגעים אלייך." רייצ'ל מחייכת אליי חיוך קטן; בת' מהנהנת בהסכמה. ניה תוקעת מרפק בסקוט, שעומד מאחוריהן ומזעיף פנים אל הטלפון שלו.
"כן, אלה, כנ"ל, אנחנו לגמרי כאן בשבילך." הוא מרים את המבט מהטלפון רק לחצי שנייה.
ניה נועצת בו מבט זועם, ואז פונה אליי, עיניה מתרככות. "יפה שלי, מה שלומך?"
בת' ורייצ'ל נראות לחוצות וסקוט לא מתייחס בכלל לסיטואציה, אבל הייתי מעדיפה את כל זה על פני המבט החומל והמבין מדי של ניה.
"זו תקופה קשה, אבל אני בסדר. מבטיחה." אני מתאמצת לחייך כשאני סוגרת את הלוקר שלי. "אתם לא צריכים לדאוג לי. זה יפה מצידכם, באמת. אבל הכול טוב."
אני רואה הקלה על הפנים של בת' ורייצ'ל. ניה מקמטת את המצח.
"אלה, את יודעת שאת יכולה —"
"שמעת אותה," קוטע אותה סקוט כשנשמע הצלצול. "היא בסדר. הצ'אקרות שלה לא חסומות, ההילה שלה טובה, המרקורי שלה בנסיגה או מה שזה לא יהיה. אני אאחר לשיעור ספרדית."
ניה מביטה בזעם בדמותו המתרחקת אבל לא מתעקשת. לשם שינוי, אני שמחה שסקוט כזה אדם דוחה.
זה לא נגמר בחברים הוותיקים שלי. גם כל המורים רוצים לבדוק מה איתי.
בדיוק כמו מר וילקנס, הם תופסים אותי בעדינות במרפק, מדברים בקול נמוך, ושואלים אותי מה שלומי. מה הם מצפים שאני אגיד להם? מה הם באמת מצפים שאני אגיד להם בשלוש הדקות האלה שבין השיעורים? את כל הדברים שלא הצלחתי לספר להורים שלי או לגדוד אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בארבעת החודשים מאז שהיילי מתה? אני עונה להם את התשובה היחידה שאני מסוגלת לענות, התשובה היחידה שהם רוצים לשמוע: "בסדר. אני בסדר."
בדרך נס, הזמן ממשיך להתקדם, ומקרב אותי יותר ויותר לסוף היום. ועדיין, אני מרגישה כאילו אני בסירת משוטים עם דופנות עץ מלאות בחורים שהזיכרונות דולפים מהם כמו מים — שולחן הכתיבה הריק עכשיו בשיעור השלישי, שולחן ארוחת הצהריים שישבנו לידו במשך שלוש שנים, ונכבש על ידי תלמידי כיתה ט'. האוקיינוס גועש, ואני נאבקת לסתום כל דליפה, כדי שהמים הגואים לא יציפו את הסירה שלי. הגלים מתנפצים ואני כמעט מתהפכת, אבל אני מצליחה להישאר מעל פני המים.
בשעה 15:15, נשמע הצלצול האחרון.
סוף־סוף.
אני רצה לעבר דלתות הכניסה כשקול עוצר בעדי.
"גברת גרהם! חיפשתי אותך." גברת לנגלי, המורה לקדרות, מסמנת לי לבוא אליה מפתח חדר האמנות. אני מביטה בכמיהה אל הדלתות הכפולות בקצה המסדרון, אל שלט היציאה המהבהב, ואז ניגשת אליה.
"הֵי, גברת לנגלי," אני אומרת, מסדרת מחדש את התיק מלא הספרים שתלוי לי על הכתף, וכל האינסטינקטים של הנימוס הדרומי שלי נלחמים ברצון הנואש שלי להסתלק מכאן.
"רק רציתי לתת לך משהו ממש בזריזות." היא מרימה אצבע, ואז מופיעה שוב כעבור רגע כשהיא מחזיקה קופסת קרטון קטנה. בצד שלה כתובות בטוש, בכתב יד, המילים אלה והיילי. בפנים יש שני ספלי קרמיקה בעבודת יד.
ובן רגע, סירת המשוטים הקטנטנה שלי, שהצלחתי להחזיק מעל המים כל היום, מתחילה לשקוע.
"חשבתי שאולי תרצי אותם," לוחשת גברת לנגלי, שנשמעת עצובה כמעט כמו שאני מרגישה. "הם נכנסו לתנור רק אחרי ש... בכל אופן, שמרתי אותם בשבילך."
"אממ," אני אומרת, וממצמצת כשאני משפילה מבט לתוך הקופסה.
זה היה הרעיון של היילי שנכין ספלים אחת לשנייה. ספלי קפה לתקופה שבה נגור יחד באוניברסיטת ג'ורג'יה. היילי הייתה גאה כל כך כשהיא הראתה לי את העיצוב שלה, ספל שהאות ת' מוטבעת בצד שלו. ת' בשביל... תותבות. כשמחיתי שאני לא מתכוונת לשתות מספל שנועד ל שיניים תותבות, היא הרימה יד.
"רגע, תקשיבי לי. זה ספל שאת תשתמשי בו כל החיים. אני רק מתכוננת לשלב הכי טוב בחברות שלנו: כשנהיה זקנות וסניליות. תחשבי איזה כיף זה יהיה." העיניים הירוקות של היילי ברקו בשובבות הטיפוסית להן. "בכל פעם שניפגש, נהפוך מחדש לחברות הכי טובות." היא משכה בכתפיה. "ויהיה לך מקום לשמור את השיניים התותבות שלך."
שני הספלים יצאו יפהפיים.
אני אומרת שלום לגברת לנגלי כמעט בלי לשים לב. אני יוצאת מבית הספר המומה, לא מצליחה להוריד את העיניים מהספלים שנוקשים זה בזה בתוך קופסת הקרטון. הייתי רוצה להסיט מהם את המבט. באמת שכן. אני רוצה לזרוק אותם בצד הדרך, אבל אני יודעת שזה יכאב כמו להוציא לעצמי איבר מהגוף ולדרוך עליו. באופן כלשהו אני צריכה את הספלים האלה כדי להמשיך.
אני מעבירה את היד על הספל שהיילי הכינה. בתחתית נשאר שקע שהיא שכחה להחליק. אני מסתכלת מקרוב יותר ורואה תבנית של קווים קטנים, מעגליים.
טביעת האצבע של היילי.
אני קולטת באופן עמום שיש עולם סביבי. אולי קצת דשא, שמיים. קולות מדברים במרחק.
אבל כרגע, כל מה שאני מצליחה להתמקד בו הוא שאני לוחצת את האצבע שלי לתוך השקע הקטן הזה.
הכול קורה כל כך מהר.
רגע אחד יש פנסים מולי, ואוטובוס מתקרב אליי במהירות. יש צרחות וצפירות של צופר שנשמעות כמו שאגה של דרקון עצום ממדים. הלב שלי בגרון, המחשבה האחרונה שלי היא צריך להגן על הספלים, ואז אני עפה אחורה.
אני לא מתה.
הגב שלי מוטח במשהו מוצק. המוח שלי חושב, באופן מגוחך, שזה קיר לבנים, אבל הקיר הזה חמים ויש לו פעימות לב. מישהו משך אותי הצידה מהדרך. מישהו הציל את חיי.
אני מטה את הסנטר מעלה ומגלה שאני מביטה בעיניים הפעורות לרווחה בבהלה של סויר הוקינס.
"סויר!" אני משתנקת, מועדת החוצה מזרועותיו ומסתובבת עם הפנים אליו. תיק הספרים שלי נשפך על מדשאת בית הספר, אבל אני עדיין לופתת את קופסת הקרטון, שהספלים בה שלמים באורח נס.
"אלה." סויר מתנשף, פניו שמוטות בתדהמה, יד אחת על חזהו, השנייה מושכת בשורשי שערו המלא. הוא עוצם את עיניו ונושם כמה נשימות כדי להירגע. כשהוא פוקח אותן שוב, הן רושפות בכעס.
"אלה," הוא נוהם, "מה לעזאזל חשבת לעצמך? יכולת למות. כאילו, ליטרלי למות. אם לא הייתי כאן, אם לא הייתי בדיוק מסתכל עלייך? אלוהים אדירים."
"למה עשית את זה?" לוקח לי רגע להבין שאמרתי את זה בקול רם.
"מה?" הוא עוצר לרגע, מבולבל.
"למה הסתכלת עליי? או בעצם" — אני בולעת רוק — "למה בכלל הצלת אותי?" למרבה האימה, העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני כבר לא יכולה להעמיד פנים שאני בסדר.
הצבע אוזל מפניו של סויר. הכעס מתאדה ונעלם מתווי פניו, ואם זה בכלל אפשרי, הוא נראה המום יותר ממה שאמרתי מאשר מהתאונה הקטלנית שהציל אותי ממנה. הוא מלקק את שפתיו בפה פעור אבל שום דבר לא יוצא מהן.
אני רוצה לשמוע את התשובה שלו. רסיס מיקרוסקופי של תקווה טבוע לי בבטן ומתחנן שאשאר, שאקשיב למה שיש לו לומר.
אבל אני לא נשארת. אני לא מסוגלת.
אני יודעת את התשובה. וכל דבר חביב שיצא לו מהפה, ייאמר מתוך רחמים, או חמלה שאני לא ראויה לה. אני מסתובבת והולכת משם.
הוא לא קורא לי לחכות. ניצוץ התקווה הקטנטן רוצה שאסתכל מעבר לכתף, רק פעם אחת. אבל אני לא מסתכלת.
ואני נשבעת שלעולם לא אדבר שוב עם סויר.
פרק 2:
אלה
בנסיעה באוטובוס הביתה, אני מצמידה את המצח לשמשה המלוכלכת, משחזרת שוב ושוב בראשי את הרגע שבו חשבתי שאמות.
הפנסים הקדמיים שהתקדמו אליי במהירות, הריח של גומי שרוף ודיזל. בלי זמן לצרוח, בלי זמן לחשוב על משהו מלבד הספלים שנוקשים עכשיו בקופסה שעל ברכיי.
היילי, היה לך זמן לחשוב?
מההיכרות שלי עם היילי, היא בטח הייתה פוקקת את מפרקי האצבעות ואומרת, קדימה, בוא נראה לְמה אתה מסוגל.
אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שהיא איננה, כשאני עדיין כאן. ונראה לי שגם סויר לא מבין.
מה הוא היה אומר אם הייתי מחכה לתשובה שלו? הוא היה אומר לי איך הוא באמת מרגיש?
אני מכירה את סויר. הוא לא מפלצת. ברור שהוא היה אומר, כן, אלה, אני די שמח שלא הפכת לכתם בשר על המדרכה לנגד עיניי. אפילו אם עמוק בלב, הוא חושב שזו הייתה צריכה להיות אני.
האמת היא, שזו ממש כמעט הייתי אני. או לפחות, זה מה שאמרו לי בבית החולים, כשהתעוררתי עם צלעות סדוקות, זעזוע מוח, וללא זיכרון של כל מה שקרה בעשרים וארבע השעות האחרונות.
"תגובה לטראומה," אמרו הרופאים. "זה נורמלי." כאילו שיש בכלל משהו נורמלי בכל זה. הם אמרו שיכול להיות שהזיכרונות יחזרו אליי, אבל עד כה... כלום. ולפי מה שהשוטרים אמרו לי, אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל שהם יחזרו.
זה קרה אחרי מסיבה בבית של סקוט באביב שעבר, כמה שבועות לפני סוף כיתה י"א. עדי ראייה סיפרו שראו אותי שותה בירה, ואז מובילה את היילי השיכורה והכועסת למכונית שלי ומתיישבת מאחורי ההגה. בדרך הביתה פגעתי עם המכונית במעקה הבטיחות ממש לפני גשר נהר סילבר. מצאו אותי במושב הנהג, כשהמכונית מושלכת על סלע גדול במדרון שמעל מי הנהר הגועשים.
ואת היילי לא מצאו בכלל.
