חדש על המדף: ספרי מתח

שני ספרי מתח חדשים, בהוצאות כנרת זמורה דביר וכתר ספרים, עלו על המדף לאחרונה:

אבא של הייזל היה הבלש של העיירה בה גדלה, העיירה ממנה נעלמה אימה מבלי שיש לאיש הסבר לכך. כשגדלה עזבה אותה, הכי רחוק שיכלה. אבל מותו של אביה והעובדה שהיא יורשת את בית ילדותה מחזירים אותה לעיירה בדיוק כשמפלס האגם המקומי יורד בחדות ומגלה שורה של דברים שטבעו בו לאורך השנים. הייזל מבינה שיש לה הזדמנות ללמוד מה באמת קרה לאימה, אבל יש אנשים אחרים בעיירה שמעדיפים שסודות שנקברו בעבר יישארו קבורים.

ספר קולח ומרתק, גם הודות לתרגומה המופלא של קטיה בנוביץ. מומלץ לחובבי מתח.

יש ספרי מתח קלילים שמתאימים בדיוק למי שרוצה להפעיל את הראש שלו אבל בלי להתמודד עם סצנות מחרידות במיוחד. הספר הנוכחי, שהוא חלק מטרנד אמריקאי לקראת חג המולד ומכיל בתוכו 24 פרקים, כמו כל advent calendar ממוצע. כמו ב-advent calendar, ההמלצה היא לקרוא פרק אחד בכל יום עד ערב חג המולד עצמו.

הספר מסופר בקולו של גיבור הספר, שהוא גם קול המספר שפונה לקוראים ישירות. גיבור הספר ניצב בפני נישואיו השניים כשאשתו הראשונה מצלצלת אליו ומבקשת ממנו שיגיע לתחנת המשטרה בה היא עצורה באשמת בן זוגה העשיר. הוא מתעקש שלא לספר זאת לאשתו ומוצא תירוץ להגיע לבקרה, אבל מה שהוא שומע ממנה גורם לו לחשוב שייתכן מאוד שאין שום דרך בה יצליח לסייע לה להוכיח שהיא חפה מפשע, העדויות לא ניתנות להסברים אחרים.

למה היא פונה אליו? משום שבעבר הצליח לפענח שתי פרשיות רצח, שהגיעו קרוב מאוד אליו, וקנה לו פרסום בזכות זאת. אבל הוא, שאינו בלש או בעל הכשרה מתאימה, חושש שהפעם הוא נתקל במקרה שלא בטוח שיצליח לפענח, במיוחד באופן שיוציא את אשתו לשעבר חפה מפשע.

הספר בנוי בצורה דומה מאוד לספריה של אגתה כריסטי ולאופן בו פועל הבלש הרקול פוארו, גיבור הספר מודע לכך, כמו לכל הקלישאות הנוגעות לספרות מתח ובלשים, ועושה בזה שימוש.

מדובר בספר קליל שניתן לקרוא על פי המלצות המחבר, פרק ליום במשך 24 ימים, או פשוט לצלוח בקריאה אחת, לא ארוכה במיוחד, תוך ניסיון לאסוף את הרמזים שמפזר המחבר ולפענח את הרצח לפני סיום הקריאה בו. מומלץ לחובבי מתח קליל שמחפשים כמה שעות של ניקוי ראש.

ארבעה שלפונצ'ה וסירה אחת / אורי אלון

 

יש ספרי ילדים שילדים אוהבים והורים גם כאן, "ארבעה שלפנוצ'ה וסירה אחת" הוא אחד כזה.

עלילת הספר עוסקת ביצורים שנקראים שלפנוצ'ה - קצת רומז להורים, וגם לסבים ולסבתות, מה בדיוק הם אוהבים לעשות - ויוצאים להפליג בים על סירה אחת. אבל משהו קורה, בעוד כולם עסוקים בלעשות בדיוק מה שהשם שלהם אומר, אחד מהם מריח את הים... ארבעת השלפנוצ'ה מחוברים ואוהבים זה את זה ובכל פעם שמישהו מרגיש משהו אחר, הם מייד מסייעים לו להבין למה ומציעים לו פתרון שעובד עד שמתברר שכבר לא...

מדובר בספר ילדים הפונה לילדי הגן הבוגרים, ואולי לאחיהם שנמצאים בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, ומתאים לקריאה משותפת עם מבוגר. אין לנו ספק, שהילדים לבד ייעצו לשלפנוצ'ה עצות טובות שהיו יכולות לשנות את סיום העלילה אם השלפנוצ'ה היו יכולים לשמוע אותן או לפחות לחשוב עליהן לבד.

חוויה קסומה שבהחלט מהווה פתיח לשיחה עם הילדים על קשיים ופתרון בעיות. הטקסט בספר מנוקד אך הפונט הקטן מותאם לקריאה משותפת עם מבוגר. איורי הספר נעשו בגוונים רכים שעוטפים את הגיבורים שלו ומעניקים לסיפור כולו אווירה רגועה, כזו שבהחלט מאפיינת את שלפנוצ'ה בכל מצב.

מומלץ בחום.

ארבעה שלפנוצ'ה וסירה אחת     מאת: אורי אלון     איורים: מנחם הלברשטט     הוצאת כתר      2026     לא ממוספר

חדש על המדף: ספרי פרוזה מקור

 

שני ספרי פרוזה חדשים בהוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדף לאחרונה:

דורון שנער הוא סופר פרוזה ישראלי שכותב על הישראליות בשפתו שלו, שפה פחות יום-יומית מזו המקובלת בספרות בעידן הנוכחי.

גיבור הספר הנוכחי הוא אדם נע ונעד, חייו אינם יציבים, אין לו מקום עבודה קבוע, בנות זוג קבועות ואף מקום המגורים שלו משתנהשוב ושוב. הוא טרם הגדיר לעצמו מי הוא ומה יעשה בחייו. אבל יש לו מטרה אחת שהוא רוצה להגשים, להביא משהו מחברו שנפטר כשהיו ילדים אל הארץ שאותו חבר תמיד חלם להגיע אליה: יפן.

וכך, הוא יוצא למסע עם אבן מקברו של החבר כדי למצוא מקום בו יכול להניח את האבן. אבל המסע ומציאת המקום רחוקים מכפי שיכול היה לשער לעצמו, ומאלצים אותו לקבל החלטות, מה שהוא מתקשה לעשות באופן קבוע.

יש דור בישראל שהסיפור אודות הסב שרצח את נכדו ביערות הכרמל והתאבד לאחר מכן, משום שהנכס היה אוטיסט והסב חשש שלאחר לכתו איש לא יוכל לדאוג לו כמותו, נטבע במוחו. 

הסיפר שהתרחש בשנת 1980 זכה לכותרות והדהד בראשיהם של רבים לאורך השנים משום שפורסם בעידן בו התקשורת נהגה להתמקד בסיפורים מעטים ולהעמיק בהם ככל האפשר. העובדה שנושא האוטיזם לא היה מדובר באותן שנים תרמה אף היא להפיכת הסיפור האישי הכואב לנושא שנדון בבתים רבים.

גיל ינושבסקי כנעני היא בת לאותה משפחה, כיום היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. בספר הנוכחי, שהוא ספרה השני, היא מבקשת לבחון את העולם הרגשי של שבעה בני משפחתה, בחמישה שערים שונים בנקודות שונות בסיפור. חלקם מדברים אליה ואחרים, כמו הסב שהתאבד, היא מנסה לדברר על פי מה שלמדה אודותיהם.

גיל נולדה לאחר האירוע, נכדה לסב שכבר אינו בחיים. את הספר הנוכחי היא מבססת אודות המקרה אבל מרשה לעצמה את חירות הסופר. שמות הדמויות שונו, בחירה ספרותית ואולי גם אישית של הנוגעים בדבר.

חדש על המדף: ספרי ילדים

 

חדש על המדף: חמישה ספרי ילדים ונוער חדשים בהוצאת כנרת זמורה דביר:

סדרת בת חדשה במסגרת עולמו של פרסי ג'קסון שבמרכזה מחנה החצויים. סדרת הבת הנוכחית מתמקדת בחיים במחנה החצויים כאשר פרסי נמצא במסעותיו. במרכז הסדרה מותה של קייטי קים, דיירת חדשה במחנה מביתן אריס, שנשלחת לאזור הפרא שעל תושבי המחנה נאסר להיכנס אליו, על ידי המדריכה שלה בביתן. היא וארבעת החצויים האחרים מגלות שלאחר הביקור הזה המחנה מותקף ולא ברור להם למה נשלחו לשם מלכתחילה.

ריירדו כותב על המיתולוגיה לנוער צעיר וכהרגלו, עושה זאת באופן קסום ומרתק ששואב קוראים לתוך עולמות שהופכים את המיתוסים העתיקים לחלק מן העולם המודרני בצורה חלקה ומסקרנת, המעוררת את הדמיון. לא משנה מאיזה סדרה תתחילו לקרוא את הספרים, הסדרה המקורית או אחת מסדרת הבת, אין לנו ספק שהחיבור יהיה מיידי ויעניק לכם אופק קריאה רחוק מאוד של כלל הספרים פרי עטו של ריירדן. מומלץ בחום. 

ספר שירים שהוא ספר קרטן עם דפים קשיחים וכולו עוסק בארץ גמדים שהם ידידים.

בכל צמד עמודים בספר מופיע שיר מחורז על רקע צבעוני ומאויר, כאשר הקריאה של כלל השירים יוצרת מין תיאור קצרצר של ארץ הגמדים וחייהם בה.

הספר נתפתח בבוקר ומסתיים בלילה, במהלכו הגמדים יוצאים לעבודת יומם וסדר-היום שלהם, מקימה דרך עבודה ומשחק ועד השינה, נפרש בשורת שירים. 

דור ההורים, ואולי גם הסבים והסבתות בעידן הנוכחי, בוודאי זוכר את ספר הילדים "המטריה של רותי"שעל כריכתו הקדמית הופיעה תמונה ובה בובת צעצוע קטנה מתבוננת במטריה אדומה עם נקודות לבנות המעופפת מולה. את הספר חיברה דינה דז'טלובסקי, ולא במקרה הספר הנוכחי זוכה להיקרא על שמהו על שם דינה נוספת, הילדה שמניעה את העלילה הנוכחית.

הילדה דינה אוהבת מאוד את השמיכי שלה וקשה לה להיפרד ממנה גם כשהיא הולכת לגן, לכן בכל יום היא לוקחת אותה איתה ויחד הן עושות הכול יחד.

בוקר אחד מגיעה לגן אישה, שגם לה קוראים דינה, עם תיאטרון משלה. הילדים לא מבינים איך אישה יכולה להביא תיאטרון, אבל מסתבר שיש לה כזה בתוך המזוודה שלה, תיאטרון בובות.

המפגש בין השתיים משנה את דינה הקטנה ומאפשר לה להיפרד משמכי, ולקוראים להכיר דמות עלומה שרצתה לחנך את דור הילדים של מדינת ישראל החדשה שקמה אבל לא הייתה לה עברית מספיק טובה כדי להיות גננת אז מצאה דרך משלה להעביר הלאה את מה שיש לה להעניק.

הספר מלווה באיוריה של איה גורדון נוי, שטכניקת העבודה שלה כוללת לצד איורים גם הדבקות שיוצרות מראה תלת מימד לעבודותיה.

תמי שם טוב, סופרת ילדים ותיקה ואהובה, יוצרת גם בספר הנוכחי ספר ילדים קסום המתאים במיוחד לילדי הגן הבוגרים וכרגיל, נושא עמו ערך מוסף שמבוגרים בהחלט יודעים להעריך.

מומלץ בחום. 

איך כותבים ספר ילדים טוב? בדיוק ככה. הסדרה גיא וגלי, שגיא וגלי - הסתמניקית של הילה הוא החלק השלישי שבה, כתובה בגובה העיניים של הילדים בודר הנוכחי והופכת את היום-יום למשהו שכיף לקרוא עליו ולחוות אותו, גם אם עלילת הספר הנוכחי גובלת בדמיון פרוע.

במרכז החלק הנוכחי בסדרה מתגלה לכולם שהילה, שהוריה התגרשו ולאבא שלה יש זוגיות חדשה, עוברת להתגורר בבית החדש של אבא שלה בקיבוץ של בית ספר סתיו, האויבים של בית ספר קשת בו הם לומדים.

אבל זו רק ההתחלה, כי הילה יודעת שהיא לא רק עוברת להתוגרר בעורף האויב היא תתגורר עם אחת מהאויבות של החבורה שלהם מבית ספר סתיו....

מה יקרה כשכולם יגלו שהילה ישנה עם האויב? לא דברים נחמדים במיוחד להילה, אבל אז כשתיגלו דברים הרבה הרבה יותר גדולים שמאיימים על בית ספר קשת, החבורה תצטרך לקבל כמה החלטות קשות.

מומלץ בחום לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי. הפונט הגדול והמנוקדד, לצד האיורים בשחור ולבן המשובצים בפרקים, הופכים את הקריאה בספר לקולחת ולגמרי מעוררים עניין וסקרנות של הילדים לגבי הספרים הבאים בסדרה.

סבתות ונכדים זה סיפור אהבה שהמדע עדיין לא יודע להסביר, אבל איכשהו, גם בלי הבנה מלאה של איך הדברים עובדים, החיבורים האלה תמיד יוצרים דברים נפלאים.

הספר הנוכחי, ארבע לביבות, עוסק בסבתא שמתכוננת לבואן של ארבע נכדותיה ומכינה לכל אחת לביבה. אבל בדיוק לאחר שהיא מניחה ארבע לביבות בצלחת ומתחילה לסדר את המטבח, היא מגלה שנעלמת לביבה אחת. כשהיא חוזרת לעבודתיה ומנסה להבין לאן נעלמה לביבה אחת, היא מגלה שנעלמה לביבה נוספ. וכך, ארבע לביבות הולכות לאיבוד. וכשארבע הנכדות מגיעות לסבתא ומבקשות לביבה....

הספר הנתון בדפי קרטון קשיחים מציג בכל צמד עמודים רגע אחד העוסק בהכנות של הסבתא למפגש עם הנכדות ומכיל משפט או שניים הנפרשים בשינויי גבוה קלים, מנוקדים, על רקע לבן שבמרכזו דמותה של סבתא בסינר ושמלה כתומה. אך על אף שספרי קרטון קשיחים מיועדים לפעוטות, לעניות דעתנו אורכו של הספר הופך אותו מאתים יותר לבני 3 ומעלה. 

חדש על המדף: ספרי עיון

 

ארבעה ספרי עיון ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:

כל כך הרבה טקסטים ויראלים רצים בקבוצות הווטסאפ בישראל ועוסקים במסקנות של קשישים ופנסיונרים בנוגע לחיים הטובים שהיו צריכים לחיות, מה היו עושים אילו היה להם בגיל צעיר את הידע שיש להם היום. בדרך כלל, לא מתחרטים על הישגים שלא היו לנו אלא על רגעים קטנים עם אנשים אהובים.

הספר הנוכחי, שכתב פסיכיאטר קוראני בגמלאות, הוא מעין טקסט ארוך ועתיר הסברים אודות המסקנות הויראליות שכולנו מכירים מהווטסאפ שלנו בשנים האחרונות.

אז מה עושים כשתוחלת החיים מתארכת בעולם שסוגד לצעירים? יי קן הו, מחבר הספר, מפרט מתוך חייו האישיים על חוויות מסקנות ותובנות שהיה רוצה להעביר הלאה לפנסיונרים אחרים ולא רק להם.

אגב, חייו של מחבר הספר עצמו לא היו פשוטים, בלשוןן המעטה, ועדיין ממרום גילו יש לו עצות גם למי שנדמה להם שהמציאות בחייהם לא תאפשר להם חיים כמו שהוא מציע להם לחיות.

חמישה חלקים יש לספר הנוכחי, כל אחד מהם מורכב מפרקים קצרים הנוגעים בהיבטים של הזקנה ממרום גילו איך ראה אותם בגילים צעירים יותר. 

הדוגמה עמה פותחת מחברת הספר את הספר הנוכחי ממחישה יותר מכל דבר אחר את הצורך בבחינת המושג גבולות ושרטוטם בעידן הנוכחי, המודרני, בו התקשורת זורמת במהירות ממקום למקום בעולם, וגם ללווינים ומעבורות חלל, במהירות שיא וללא הגבלות ועיכובים. איך יודעים, בעידן בו הידע והאפשרויות בלתי מוגבלות, איפה בכל זאת עובר הגבול ואיך דואגים לשמור עליו.

המחברת עוסקת בגבולות שיש בכל ההיבטים הרלוונטים בחיינו, רגשית, פיזית, מינית ועוד. כשהיא בוחנת כלים שונים למציאת הגבולות, הגדרתם העצמית והדרכים הרבות שהמציאות מציעה לנו כדי לדאוג שיישמרו ויכובדו גם על ידי אחרים.

15 פרקים מנומסים על דרכים ברורות להגיד לא גם לאנשים שלא תמיד מבינים או רוצים להבין אותו.

בעבר תוחלת החיים של רובנו הייתה הרבה יותר קצרה, בני אדם חיו בחמולות, והטיפול בבני משפחה התחלק בן כולם. אבל העידן המודרני שהאריך את תוחלת החיים של כולנו, מייצר גם שנים ארוכות של הדרדרת הדרגתית ביכולות הפיזיות (לעיתים גם לצד בעיות בריאות) מצד אחד ומצד שני שאיבה בלתי פוסקת של הדורות האחרים במשפחה לעשייה, משפחתיות, פרנסה וצורך להספיק הרבה מאוד בהרבה תחומים. בעידן הזה, יש דור, ראשון כמעט, לצורך להיות ילד, הורה וילד שהוא הורה להוריו.

הספר הנוכח עוסק בדיוק בתפר הזה של היפוך התפקידים לצד תפקידים רבים נוספים, של ראשוניות לדור שנקרע לכל הצדדים יחד עם ילדיו ואחיו, ושל הצורך להיות גם הורה טוב, גם ילד טוב, גם בן זוג טוב, אח טוב, עובד טוב ומטפל טוב להורים.

אורלי מוריס טיפה באמה, טיפול שהוביל אותה ליצור. בתחילה הצגת יחיד וכעת גם ספר שעוסק בתהליך שעברה עם עצמה כדי להיות האדם הטוב ביותר שהיא יכולה להיות עבור אימה.

פעם, האמונה הרווחת הייתה שהכול מלמעלה, אנשים מצליחים הצליחו כי היה להם מזל מיוחד ששמור רק להם. ממש כמו הפוליטיקה שהייתה סוד שמור בעידן בו האנושות עדיין שמירה משהו מהתמימות שלה, לפני שהתקשורת הייתה גלובלית ונעה במהירות שיא.

העידן הנוכחי בו הכול שקוף או מיידי מונע כמעט באופן מוחלט את היכולת לעטות צעיפי סוד אחרי דברים שהם למעשה ברורים במיוחד. הצלחה, כל הצלחה (אולי פרט לזכיה בלוטו, וגם זה במדינות מסימות לא מדויק) היא בעיקר עניין של עבודה קשה, למידה והתנסות.

הספר הנוכחי מבקש לעשות סדר במושג מזל ובאופן בו אדם יכול ליצור לעצמו את מזלו - ממש כמו שנאמר על ישראל שהם מעל המזל והכוכבים וכו' אינם שולטים בהם.

מחברת הספר היא חוקרת מוח ויזמת, וגם מחברת רב מכר קודם שעסק בתובנות הגיל, שהמנטרה שלה היא שכדי להגשים חלומות צריך לרדוף אחרי המזל ולהשיג אותו, ויש לה גם את סימני הדרך המתאימים כדי שלא תסטו מהשביל הנכון להצלחה.

3 חלקים, 18 פרקים, שפה שווה לכל נפש ועצות טובות בהחלט יכולות לסייע לאנשים, גם אם יבחרו לקרוא להם מזל וגם אם לאו.

סיפורי סתיו ונאדה / תמר הוכשטטר וסתיו פלטי נגב

חדש על המסף: ספר ילדים בהוצאת אופק מבית קרן ברל כצנלסון, מאת: תמר הוכשטטר וסתיו פלטי נגב, מלווה באיוריה של עינת צרפתי.

בקצרה: כשסופרת ילדים נפלאה חוברת למאיירת נפלאה ויחד עם שותפתה של הסופרת להסכת ילדים מצליח הן יוצרות ספר על בסיס ההסכת, אין לו סיכוי להיכשל.

ובאריכות: קודם כול, ספר מתנה לתלמידים הצעירים בבית הספר היסודי, אלו שצריכים עזרה בקריאת הספר ואלו שכבר קוראים עצמאית. הוא נתון בכרירכה קשה, מלווה במדבקות קעקועים - מתנה נפלאה לילדי בית הספר שאוהבים אותם משום מה - וכתוב ומאויר בדרך שהספרים הטובים שיוצאים לילדים בעברית עושיים מהם.

תמר הוכשטטר היא סופרת ילדים שאנחנו אוהבים, היא יודעת לכתוב בגובה העיניים אבל בצורה שמכבדת את הקוראים שלה, על חיי היום-יום של הילדים עם מעט קסם שהופך את העובדות היבשות של היום-יום לחוויה מסעירה. ואת זה היא עושה בספר הנוכחי, לצד האיורים של עינת צרפתי שמלווה את היצירה שלה לילדים הבוגרים יותר באופן מרהיב.

מה יש בספר הנוכחי? חוויות יום-יומיות של כמו טיול, חוסר ריכוז וקושי להיפרד מדברים שהופכים ביצירה הנוכחית, בזווית ראייה חדשה, לחוויות שלא מהעולם הזה, כמעט. לצד זה, מכתבים ששולחת סבתא מרחבי העולם, מתכתבים עם החוויות בספר, ומעשירים את הידיעות שלהם ושל הקוראים.

על מי מדובר? סתיו מתגוררת בביתה של סבתא שלה (סבתא שאקטי) בזמן שסבתה מטיילת בתאילנד. יום אחד פולשת לבית דמות מוזרה ומצחיקה בשם נאדה, שטוענת שסבתא הזמינה אותה לגור שם. כדי להעביר את הזמן עד שהעניינים יתבהרו, השתיים מחליטות ליצור הסכת יחד... איך נוצר הספר? לזה יש הסבר חביב מאוד בפתיחת הספר הנוכחי...

אהבנו, ממליצים. ובכלל, ממליצים לכם להתחבר להסכת שלהן עם הילדים.

חדש על המדף: ספר עיון

חדש על המדף, ספר עיון בכנרת זמורה דביר: 

מחבר הספר הוא רב שבעקבות 7 באוקטובר החליט לבחון מחדש את הציונות ולהגדירה באופן שתואם את מדינת ישראל כמעט שמונה עשורים לאחר הקמתה. הוא קורא לה: ציונות גלילית.

מהי ציונות גלילית? כדי להבין את המושג הוא בוחן את המשמעות שהייתה למושג ציונות עם הקמת המדינה, ציונות שמהותה היא הקמת מדינה לעם היהודי המפוזר בעולם, כזו שהכלים שנצרכה להם היו שונים מאלו שמדינה קיימת נצרכת להם.

מחבר הספר מבקש להישען על החזון שהוביל את חכמי ישראל זיכרונם לברכה לאחר חורבן בית שני, כזו ששסועה בין פלגים אך עושה את מה שניתן כדי לאחד אותם לאור עקרונות יהודיים.

לאחר ההקדמה והמבוא הספר בנוי מחמישה פרקים ומסתיים באחרית דבר. במהלכם סוקר המחבר את תפיסתו אודות המצב בו נמצאת מדינת ישראל היום לאור אירועי השנים האחרונות, מערכות הבחירות החוזרות ונשנות, שבעה באוקטובר ועוד, ופעילותו היום-יומית כרב, איש חינוך, מייסד מכינה צבאית ועוד הגר בגליל.

הכתיבה בספר קולחת, הטקסט מרווחה והרעיונות מציעים התבוננות מעט שונה אודות הדרך לחבר את ההוויה הישראלית בעידן הנוכחי.

שחיתות במצולות / אליעד שרגא

 

אין לי מושג מאיפה להתחיל את הסקירה על הספר הנוכחי. אולי בהמלצה רותחת לקרוא אותו? אולי בעובדה שלמרות שהוא ספר עיון הוא כתוב בצורה מופלאה, הקריאה בו קולחת והוא מרגיש קצת כמו ספר פרוזה? אולי בעובדה שגם אם נדמה לכם שאתם יודעים כל מה שקשור לפרשת הצוללות הספר הנוכחי יפתיע אתכם? אולי בעובדה שאם עקבתם בסקרנות, ובתמיהה אינסופית, אחרי כל נושא הגז הטבעי, ההפקה, ועדת צמח ועוד, הספר הזה ידבר אליכם? אז פשוט אתייחס לכל שאלה שעלתה ואסביר למה היא כשלעצמה מספיקה כדי שאמליץ לכם לקרוא את הספר הנוכחי, בהקדם האפשרי.

לשם שינוי, אתחיל מהסוף. מדובר בספר קריאה שלמרות שהוא משתייך לספר עיון, עמוס בעובדות, תאריכים, שמות ופרטים, הוא כתוב בצורה קולחת ומרתק לקריאה גם אם אתם לא נמנים על חובבי הז'אנר. לשרגא אליעד, מייסד ויו"ר ארגון התנועה למען איכות השלטון בישראל יש כישרון כתיבה. בספר הנוכחי הוא מצליח לקחת נושא מורכב, משעמם לעיתים משום סיבה זו, ולהפוך אותו לספר שפשוט קשה להניח מן היד.

הספר מוקדש לנושא שנדמה שנשתכח, ולא פלא לאחר טבח 7 באוקטובר, אבל הקריאה בו וההעמקה בנושא דווקא ממחישה בצורה בהירה עד כאב עד כמה שורשיה של פרשת קטרגייט ואף חלק מן התיקים עליהם נחקר ראש ממשלת ישראל, נעוצים עוד הרבה שנים לפני שאיש העלה בדעתו שראש ממשלת ישראל יכול להיות קשור לנושאים כאלה. למען האמת, גם לאורך הספר מתקשים כל הנוגעים בדבר להעלות על הדעת את האפשרות שראש ממשלת ישראל מעורב בפרשיה שעל פניה נראית מעוררת תמיהה ובתחילה הכול מניחים שמקורה באי-הבנה, חוסר תיאום או התערבות גורמים לא קשורים.

במה עוסק הספר? ברכישת צוללות מחברת טיסנקרופ הגרמנית. לכאורה, עסקה ביטחונית שרלוונטית לפעילותו השוטפת של חיל הים הישראלי, אבל שורשיה בבקשה אישית של ממשלת גרמניה מישראל לסייע במתן עבודה לתושבי אחד מאזורי הממשל ולחברה מסוימת, והמשכה ביצירת חוזים לכלים צבאיים שהצבא אינו צריך, אינו רוצה ולא יוכל לעמוד באחזקתם. ככל שמעמיקים לבחון את הנושא התמיהות הולכות וגדלות, וגם אנשי המקצועי, הפקידות והממונים על הנושא אינם מצליחים לעקוב אחר השתלשלות העניינים. בעיקר כי איש לא מעלה בדעתו מי האדם שמניע את החוטים ולכאורה, לא אמורה להיות לו שום נגיעה לעניין.

כי מעבר לעובדה שהאדם שניצב בתמונה על כריכתו הקדמית של הספר מעורב עד צוואר ברכישת צוללות לחיל הים הישראלי בניגוד לצורך או לחוות דעת מקצועיות בעניין, מסתבר שמעורבתו של האיש נעשית באופן שאיש מאנשי המקצוע העובדים יחד איתו בעניין זה ובנושאים ביטחוניים אחרים, אינו מודע לעובדה כי הוא זה המניע את הרכישה, גם לא שר הביטחון שהדבר אמור להיות תחת אחריותו או גורמי המקצוע הרלוונטיים בצבא ההגנה לישראל... עוד בספר: אי-סדרים הנוגעים להפקת הגז הטבעי בישראל והיכרות ראשונית עם מכונת הרעל.

ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעת הזאת, דווקא לאור פרשת קטרגייט והתמיהה לגביה, דווקא לאחר 7 באוקטובר, כדי להבין היכן נטמנו השורשים שאפשרו את המחדלים שבאו בשנים שלאחר מכן.

* להתרשמות אישית מהספר, הפתיחה מופיעה בתחתית הפוסט:

שחיתות במצולות - פרשת הצוללות: השקרים, הסודות והאמת     מאת: אליעד שרגא     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2026    286 עמ' - כולל תודות

מבוא

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

פנקס השבי שהוגש לי נפתח, ומתוכו נשרה תמונתה של תינוקת מחייכת. שי כתאין, הלוחם שהגיש לי את הפנקס, נבוך לרגע. סביבו עמדו במסדר חבריו ליחידת הצנחנים בחטיבת הקומנדו, כולם חמושים עד לשיניים. ופתאום — תמונת תינוקת.

"זה הדבר הכי חשוב לי בחיים", לחש לעברי שי כשהרים את התצלום מהרצפה. "קוראים לה גוני, והיא עוד מעט תהיה בת שנה".

הבטתי לו בעיניים וידעתי שלשנינו חולפת בראש אותה מחשבה: האם הגיוני לשלוח גם אותו, אב טרי, למשימה כה מסוכנת ורחוקה, שנראית כפעולת התאבדות? האם גם הוא צריך לנחות איתנו אי שם בלב המדבר בעיראק, בפעולה שהסיכוי לחזור ממנה בחיים אינו גבוה? האם אני, כמפקדו, יכול לומר לו שהכול מאורגן כראוי ושדבר לא ישתבש? שהוא יוכל לחזור ולראות שוב את בתו, והיא תזכה לגדול לצד אביה?

כשהמסדר הסתיים המשכנו להתאמן כרגיל, אבל בדרך הביתה מהבסיס הדבר היכה בי בעוצמה רבה יותר. הרי גם אני אהיה שם, יחד איתו, ואפקד על שי ועל עוד חמישה צוותים מצומצמים שנבחרו להרכיב את הכוח המיוחד של צה"ל. הייתי אז בן 31, נשוי טרי, ובלהט האימונים נראה שהדחקתי, או אולי לא נתתי די את הדעת לכך שאשתי הצעירה, דלית, כבר הייתה בהיריון. גם אני עתיד להפוך בקרוב לאבא, כמו שי. ואם משהו ישתבש בדרך לעיראק, או אולי הרחק במדבר, לא אזכה להכיר את הילד שעומד להיוולד לי.

החלטתי שבבית אספר לדלית את מה שאפשר. לא אחשוף את המשימה, כמובן, מפני שאנחנו מקפידים תמיד על חשאיות ועל מידור. אף שגם היא קצינה ומשרתת ביחידה מסווגת אף יותר משלי, הנחתי שהיא יודעת על מה אנחנו מתאמנים כבר כמה שבועות ברציפות. אבל כן אספר לה על תמונת התינוקת המחייכת ועל מה שעבר לי בראש. וכן, נדבר בכנות גם על האפשרות שמשהו ישתבש, ואולי לא אזכה להכיר את בננו הבכור, הילד שכבר נוצר בבטנה אך עדיין לא בא לעולם.

קיימנו שיחה נרגשת שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר חזרתי לבסיס לעוד יום של אימונים מתישים. כשנערכתי למסדר, בדקתי כרגיל גם את פנקס השבי שלי, כדי לוודא שהוא ממוגן היטב ושמור בהתאם לכללים. כשפתחתי את הפנקס, להפתעתי נשרה גם ממנו תמונה. במהלך הלילה הוסיפה דלית צילום שאקח עימי וילווה אותי בכל יעד שאליו אגיע עם חבריי ליחידה. היה זה צילום אולטרסאונד שביצעה ימים ספורים קודם לכן, ובו יכולתי לראות את צלליתו של עומר, בני הבכור.

המשימה שלקראתה התאמנו אז הייתה חסרת תקדים, ורבים ביחידה סברו שהיא גם חסרת סיכוי. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית באוגוסט 1990, התגבשה במהירות קואליציה בין־לאומית לפעולה נגדו. בתגובה החל לאיים בשיגור מטחי טילים לעבר העורף הישראלי. האימונים המשיכו ביתר שאת גם בשלב שבו טילים בליסטיים כבר נחתו מדי יום בערי גוש דן. במקביל לאימונים עקבנו אני וחבריי בדריכות אחר החדשות והדיווחים על היקף הנזק, כדי להבין אילו דגמי טילים נחתו ואם היו נפגעים. כדי להיערך, קיבל קבינט המלחמה, בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, החלטה שלפיה ינחית צה"ל כוחות מיוחדים בלב עיראק, שיפעלו יחד עם טייסי חיל האוויר כדי לפגוע במשגרי הטילים שם.

הכוח שעליו פיקדתי מנה חמישה צוותים, שתודרכו כיצד להגיע למקומות מבודדים בעיראק. כל צוות תרגל כיצד לפעול בנפרד, בנקודה המרוחקת עשרות קילומטרים מהצוות הקרוב אליו. בכל צוות היו 16 לוחמים, ובהם רופא, שיונחתו במדבר במסוקי תובלה גדולים. בכל מסוק היו שני ג'יפים. מיד לאחר הנחיתה, בחסות החשכה, היה עלינו לצאת לעבר היעדים שנקבעו, לחפור במהירות בקרקע ולהיעלם מתחת לפני האדמה עם כלי הרכב, הנשקים והציוד. ברגע הנכון היינו אמורים לשלוף מהמסתור אמצעי תצפית ומכשור שיאפשרו יצירת קשר עם מטוסי חיל האוויר שלנו, וכן ציוד לראיית לילה, כדי לאתר את כוחות האויב ולפגוע בהם. הכוונה הייתה לוודא שמשמרות הרפובליקה לא יוכלו לשגר טילים הנושאים ראשי קרב כימיים או ביולוגיים, ולפגוע בכוחות העיראקיים כדי שלא יוכלו לקדם גייסות לעבר ישראל.

זו הייתה אופרציה יומרנית. תחילתה בבטן מסוקי התובלה, שיתדלקו באוויר כדי לעבור מרחקים ארוכים במסלול מפותל ויקרבו אותנו אל היעד. עם ההנחתה הייתה אמורה להתחיל הפעולה היבשתית. הצוות שלי היה אמור לנווט במדבר אל הנקודה המרוחקת ביותר, שבה נהר החידקל מתקרב לנהר הפרת, להסתתר במיקום שממנו ניתן לתצפת על הגשרים החוצים את הנהרות, ולהמתין עד שמשמרות הרפובליקה יתחילו לנוע. אז היה עלינו ליצור קשר עם הטייסים, כדי שיכוונו את החימוש שישוגר ממטוסי הקרב.

בלילה הראשון היינו אמורים לנווט 150 קילומטרים ולקוות שאף בדואי מקומי לא יבחין בנו. קיבלנו תדריך מפורט שלא חסך בתיאורים על אכזריותם של העיראקים. לימים התברר שיחידת הקומנדו הבריטית SAS נשלחה למשימה דומה, אך לוחמיה נחשפו על ידי מקומיים ונלכדו. בבריטניה פורסמו לא פחות מ־14 יצירות, ספרים וסרטים, שתיארו את המסלול שעברו, שכלל עינויים ושהות במרתפי כלא אבו־גרייב הידוע לשמצה.

כאשר קיבלנו את התדריכים היה ברור שלא מדובר בפתרון צבאי מושלם. למרות זאת, היינו להוטים לבצע את המשימה, בידיעה שהעורף חשוף ושאין דרך אחרת להגן על האזרחים. כל טיל בליסטי שנחת בישראל רק הגביר את המוטיבציה שלנו.

אלא שככל שהאימונים נמשכו, התברר שיש בעיה קשה עם הציוד, שחלקו היה מיושן ולא תקין. לא היה ברור אם באמת נוכל לנווט במדבר ולבצע תצפיות. מעל הכול, התעורר חשש שלא ניתן יהיה לנוע בדרכים לא סלולות בג'יפים המקרטעים שקיבלנו. בכל פעם שיצאנו משער הבסיס לאימון, כלי הרכב המיושנים החלו להתפרק בתוך דקות והושבתו. היה ברור למדי שלא כולם יצליחו להגיע אל היעד. ואם האויב יחשוף חלק מהכוח — וזו הייתה אפשרות סבירה שנלקחה בחשבון — לא ניתן יהיה להגיע לנקודות המילוט.

סימני השאלה סביב ההתארגנות התפתחו לתרעומת גלויה. כשלא יכולתי לתת ללוחמים תשובות מספקות, פניתי בשלב מסוים למפקד האוגדה, תא"ל אריק מורן.

"עושים מאיתנו צחוק?" שאלתי אותו. "עם גרוטאות כאלה אנחנו אמורים לפעול שם? איך נגיע עד נהר החידקל? עם הציוד הזה בקושי נצליח לצאת משער הבסיס ברמלה".

ביקשתי ממפקד האוגדה שיעשה כל מאמץ, בדחיפות, ויפנה למי שאפשר בדרגים הגבוהים של צה"ל. אבל הוא הסביר לי בפנים עגומות את המצב ואמר לי בגילוי לב: "אליעד, אני יודע שיש בעיות וכבר פניתי למי שיכולתי, אבל לצערי לא קיבלתי תשובות. כנראה שזה למעלה מכוחותיי".

היה לי ברור שאסור להשלים עם המצב. הייתי אז בדרגת רב־סרן בלבד, ובכל זאת שאלתי אותו: "המפקד, אתה מרשה גם לי לנסות? אולי איכשהו אצליח להזיז מישהו שם למעלה? לגרום לבכירים להבין את המצב ולעשות מה שצריך?"

הוא הרהר לרגע, הניד בראשו והשיב בחיוב. מבחינתי זה היה כל מה שהייתי צריך. ידעתי שאסור לבזבז זמן.

בלילה הכנתי רשימה מסודרת ומפורטת של חוסרים בציוד, ולמחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הגעתי לבסיס הקריה בתל אביב, כשאני מצויד ברשימה, ולא פחות חשוב — במוכנות להתעקש, להפוך שולחנות ולהרים את הקול. ידעתי שאני מגיע בשמם של לוחמים שאמורים לסכן את חייהם כדי שהמבצע לא ייכשל. לכן היה עליי לעשות הכול, גם מול הדרג הבכיר ביותר.

נכנסתי דרך שער הבסיס וצעדתי, ללא כל הזמנה, ישירות ללשכת הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן שומרון. דיברתי שם עם כמה קצינות זוטרות ודפקתי על כמה דלתות. בסערת הרגשות אינני זוכר כיום את כל הפרטים, אך זכור לי שהבהרתי היטב מדוע במקום להיות באימונים התייצבתי אצלם: אסור היה לשלוח כך לוחמים למשימה כזאת. בשלב מסוים הפנה אותי ראש לשכת הרמטכ"ל לאלוף אילן בירן, שהיה ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

הייתי דרוך ומוכן לעימות חזיתי גם מולו, אבל להפתעתי הרבה לא היה בכך צורך. ברגע שנכנסתי ללשכה שאל האלוף בירן מיד בחיוך רחב: "מה אתה צריך, רב־סרן צעיר?" הוא ביקש שאדבר בבירור והגיב במהירות: "תקשיב", אמר לי, "שמעתי אותך, ואל תדאג, אנחנו נעשה כל מה שאפשר לעזור לפלגה לצאת למשימה חמושה מכף רגל ועד ראש".

כמה דקות אחר כך התייצב בלשכתו תא"ל בשם שלמה פאסי, מהנדס במקצועו. הוא הוציא נייר ועט, רשם הכול ולקח גם את הרשימה שהכנתי, שהייתה מפורטת וארוכה. מלבד כלי רכב המתאימים לתנאי המדבר, נדרשו אמצעי תצפית וראיית לילה טובים יותר, ציוד ניווט, כלי נשק משופרים, תחמושת, לבוש מיוחד ועוד.

חזרתי מהקריה להמשך האימונים בבסיס. עדכנתי את תא"ל אריק מורן, מפקד האוגדה, ואת כל מי שהיה צריך. חלק מהתגובות שבהן נתקלתי היו ספקניות ומגחכות. נו באמת, מה אתה, דון קישוט? נראה לך שמישהו באמת סופר אותך שם? עשית סקנדל בקריה, וזה יעזור?

הרושם היה שמרחו אותי. אבל שלושה ימים אחר כך, בשעות הצהריים, נשמעו לפתע צפירות חזקות מכיוון שער הבסיס. על הכביש, בצידה השני של עמדת הש"ג, עמדו משאיות ענק, סמיטריילרים בגובה שתי קומות, כשהן עמוסות בציוד צבאי. כבר מרחוק אפשר היה לראות עליהן 16 ג'יפים חדשים ונוצצים מדגם "סיקס" משופר, ששימש אז את היחידות המיוחדות.

וזה לא היה הכול. קיבלנו גם את מכשיר ה־GPS הראשון שהגיע לצה"ל. למעשה, האמריקנים העניקו לנו שלושה מכשירים כדי שנוכל לנווט בעיראק, ואף פתחו לשימוש את הלוויינים שלהם. הכול נראה חדשני, מודרני ומתקדם: ציוד תצפית משופר, אמצעים תרמיים לראיית לילה, טלפונים לווייניים, טילי סטינגר לכל צוות וחומרי נפץ בכמות גדולה, למקרה שניתפס, כדי לפוצץ את כל מה שהבאנו לפני מעבר למילוט רגלי.

האימונים נמשכו, ההכנות הושלמו, ונקבעו תאריך מדויק ושעת אפס לביצוע. הג'יפים העמוסים כבר נשקלו על המסלול בתל נוף לקראת ההמראה, בידיעה שכל קילוגרם מיותר עלול להיות קריטי מבחינת היכולת לתדלק באוויר. הרגשנו כמו ג'יימס בונד, לפחות, והיינו להוטים לצאת למשימה.

אבל זמן קצר לאחר מכן האמריקנים התחרטו, ומישהו בפנטגון החליט שלא לתת לישראל את מה שהיה חיוני יותר מכול: לעדכן את טייסי חיל האוויר בקודים של "עמית טורף". למעשה, היה בכך משום הטלת וטו על ממשלת ישראל, שבלי דרך אחרת לפעול מול אויב כה מרוחק נתפסה בחוסר אונים.

בשעת ערב בבסיס, כאשר כולנו היינו מוכנים ודרוכים, קיבלנו הודעה שיש סיכוי שהמשימה תבוטל, וכי הכול תלוי כעת בהחלטת הקבינט. כססנו ציפורניים והמתנו לישיבת הקבינט, שהייתה אמורה להתקיים למחרת היום.

שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל דן שומרון, סגן הרמטכ"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון תמכו במהלך התקיפה בדיון שנמשך שעות ארוכות. בסופו של דבר, היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שהוביל את ההחלטה שלא לתקוף, ורק לימים הבנתי שפעל בשיקול דעת ובהיגיון. ללא קוד "עמית טורף" לא ניתן היה לזהות את כוחותינו ככוחות ידידותיים, והקואליציה הבין־לאומית, שנהנתה מעליונות אווירית בעיראק, הייתה מפילה את מטוסי ה־F-16 הישראליים, ואולי גם את מסוקי התובלה ובהם צוותי הסיירת. לכל מי שהיה מעורב בתוכנית ובאימונים היה ברור שבעתיד תצטרך ישראל למצוא דרכים יעילות יותר להתמודד עם איומים מסוג זה.

יצאתי מהאירוע הזה עם לקח אחד, מרכזי וחשוב. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הפשלתי שרוולים כדי להיאבק במערכת ממשל חזקה, לאחר שהבנתי שמשהו לא תקין מתרחש בדרגים הגבוהים. רבים זוכרים לי מאבקים אחרים שניהלתי במהלך השנים במגוון רחב של נושאים ציבוריים ופוליטיים, החל ב"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, ובהמשך בעימותים עם כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שמה שמטלטל אותי יותר מכול, מדיר שינה מעיניי ורותם אותי כמעט לכל מאבק, הן סוגיות הקשורות לצה"ל ולביטחון. לא במקרה פעלתי בשורה של אירועים חמורים כדי שהאמת תתברר, החל מפרשת צאלים ב׳, דרך אסון השייטת, פרשת מוני חורב, פרשת הרפז, פרשת אסון הכבל ומלחמת לבנון השנייה, ועד הקמת ועדת וינוגרד ופרשות נוספות, שבכולן הוגשו עתירות לבתי המשפט לצד מערכה ציבורית שהובילה להקמת ועדות חקירה או לפרסום דוחות חמורים של מבקר המדינה.

מה שעלול להיראות לאחרים כ"אי־סדרים" בתחום הביטחוני מעורר אצלי חשש לפגיעה קטלנית בחיי לוחמים. אירוע צה"לי שלאחרים נראה "בלתי תקין" מדליק אצלי נורות אזהרה בנושאים של דיני נפשות. בכל הנוגע לסוגיות האלה, כנראה מדובר במשהו חזק ממני, ואני מתגייס למאבק יותר מאשר במקרים של שחיתות "סטנדרטית", שגם היא כמובן תופעה הרסנית, אך כזו שנזקיה מחייבים מאבק מסוג אחר, בין היתר מול מבול של תגובות פוליטיות, שחלקן רעילות וארסיות. לפני כמה שנים אמר לי אחד הפוליטיקאים, בבדיחות הדעת, שההחלטה של יצחק שמיר לא לשלוח אותנו לעיראק הייתה טעות נוראה. "היינו נפטרים ממך כבר אז", אמר לי בחצי חיוך, "ולא סובלים מהצרות שאתה עושה לנו כל השנים".

מבחינתי, הרגישות בכל מה שקשור לצה"ל אינה נובעת רק מהאירוע המכונן שתיארתי כאן, אלא גם מכך שבהמשך ייצגתי בהתנדבות, כעורך דין, משפחות שכולות, הורים וילדים מוכי יגון, וראיתי מקרוב את המשמעות הנוראה של מה שנראה כ"אי־סדרים" בתחום הביטחון. אני יודע כיצד המערכת הצבאית פועלת מבפנים ומכיר את פרטיה, גם לאחר שביצעתי אלפי ימי מילואים במהלך השנים, תחילה כלוחם ובהמשך כמפקד בדרגת סגן־אלוף באוגדה 98, שייעודה הוא הנחתת כוחות קומנדו של צה"ל מאחורי קווי האויב.

מדי פעם אני מביט לאחור כדי לבחון את עצמי, ונאלץ להודות שקשה לדעת אם ומתי המאבקים האלה אכן מביאים לתיקון. מצד אחד, לעיתים נראה שהכול נשאר כפי שהיה, בוודאי בכל מה שקשור למחסור הכרוני באמצעים ובציוד לחימה. הרי 15 שנים אחרי אותו אירוע, הימ"חים שוב היו ריקים במלחמת לבנון השנייה, וכדי להבין את משמעות הדבר לא הייתי צריך להמתין למסקנות ועדת וינוגרד. ראיתי זאת במו עיניי, כקצין מבצעים באוגדה.

וכך, גם שלושים שנה אחרי אותו אירוע, במלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר, שוב נראה כאילו דבר לא השתנה. אני ואשתי נאלצנו, כמו הורים רבים אחרים, לרכוש מכספנו ציוד ואפודים קרמיים לששת ילדינו, כולם קצינים ולוחמים ביחידות המיוחדות, או לקנות תרמיל רופא לבתנו, ששירתה כרופאה של סיירת צנחנים.

מצד שני, מי יודע לאן היינו מידרדרים אלמלא הניסיונות לתקן, אילו בחרנו להעלים עין מכל פרשה. בסופו של דבר, כל תהליך כזה מלווה בהפקת לקחים ולעיתים גם במסקנות אישיות; נקבעים נהלים מחמירים יותר, ורבים מבעלי התפקידים לומדים לעסוק בנושאים אלה בחרדת קודש. אני יודע שלי ולאחרים שפעלו כמוני יש חלק נכבד בכך. לכן הלקח שלי היום, כפי שהיה אז, הוא שיש נסיבות שבהן אסור לוותר. כאשר נחשפת פרשה משמעותית, עניין של דיני נפשות, עליי להירתם ולגייס את כל כוחותיי למאבק ארוך ומתיש. הניסיון לימד אותי שמה שמדווח בשלב הראשון בכלי התקשורת הוא תמיד רק קצה הקרחון. כשמתחילה חקירה, מתגלים פרוטוקולים, נחשפים מסמכים ונפרש עולם ומלואו של מעשים, שאת חומרתם לא ניתן היה לשער או לדמיין.

2. ההפרדה בין שקר לאמת

וזה בדיוק מה שהנחתי שיקרה למשמע הדיווחים המרעישים בנובמבר 2016 על פרשת רכש הצוללות והספינות מתאגיד טיסנקרופ. בשלב הראשון גם אני שפשפתי את אוזניי בתדהמה, כמו רבים אחרים, והתקשיתי להאמין. האם באמת הוסתר מצה"ל מידע על צוללות גרמניות שיימכרו למצרים? הייתכן שמכרז לרכש ספינות בוטל באופן פסול כדי להעדיף דווקא את מספנת טיסנקרופ? זו הייתה שורת אירועים שנשמעה לי, ולרבים אחרים בציבור, בלתי סבירה.

אלא שלאחר שנפגשתי עם כמה קצינים שאני סומך עליהם, שהכירו את הפרטים, התחוור לי שהמידע נכון, ושהדברים חמורים אף יותר מכפי שנדמה היה בתחילה. זו הייתה כנראה הפרשה החמורה מכולן: עניין מובהק של דיני נפשות, רכישות ענק שנעשו משיקולים זרים, פגיעה בביטחון המדינה, והכול במעורבות ישירה של ראש הממשלה וסביבתו הקרובה, לרבות בני משפחתו.

בתחילת 2017 נפתחה חקירת משטרה. באופן מוזר, כבר בשלב מוקדם החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שראש הממשלה אינו חשוד. נוכח המידע שקיבלתי מקצינים שהיו בקיאים בחומר, היה לי ברור שהחלטה כזו, עוד בטרם החלה החקירה בפועל, בעייתית ביותר. ידעתי שראש הממשלה הוא שהוביל את עסקאות הענק, ושגם בני משפחתו עשויים ליהנות מהן מבחינה כלכלית, בנסיבות שעוררו חשדות כבדים שאי אפשר היה להתעלם מהם.

בעוד החקירה מתנהלת בכפוף למגבלה שהטיל מנדלבליט, התחולל בזירה הציבורית קרב גרסאות. מול עדויות ותיאורים על רכש צוללות וספינות שנגוע בשחיתות, הציבה לשכת ראש הממשלה סוללת דוברים שהציגו גרסה הפוכה. העסקאות עם תאגיד טיסנקרופ, כך הצהירו מעל כל במה, בוצעו ב"הליך התקין ביותר שנעשה אי פעם". הם תקפו את מי שהשמיע ביקורת על התנהלותו של נתניהו, ובסיוע כלי תקשורת מסוימים טענו שמדובר בעלילת דם שנרקמה נגדו ממניעים פוליטיים.

מאחר שההכחשות סתרו את הנתונים שנמסרו לי, החלטתי לנקוט צעד חריג ולבקש מגורמי ביטחון שהכירו את הפרשה לחתום על תצהירים בשבועה. רק ירידה לחקר האמת הייתה יכולה לאפשר נקיטת פעולה משפטית במאבק שצפוי היה להיות ארוך וקשה מול גופים רבי־עוצמה. פניתי גם למספר בעלי תפקידים שתמכו בעמדת נתניהו וטענו שהכול תקין, אך מטעמים השמורים עימם הם לא נעתרו לבקשתי ובחרו שלא למסור את הידוע להם בתצהיר מחייב.

המטרה הייתה להגיש עתירה לבג"ץ באמצעות התנועה לאיכות השלטון, עמותה הנאבקת בשחיתות, במגוון רב של אמצעים, לרבות משפט, מחאה, תקשורת וחינוך שהקמתי ב־1990, ומאז אתגרה את כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. בפרשה זו, בשל המחלוקת הציבורית, נעזרה התנועה במחלקת תחקירים שהוקמה לצורך איסוף התצהירים ובדיקת העובדות. בשל הסודיות, התצהירים שהתקבלו נשמרו בכספת מאובטחת, ובהדרגה התגבש מסד עובדתי אמין ומדויק. בין היתר בזכות כמה מצהירים שאף אספו מסמכים בזמן אמת, כאשר חשדו שהם עדים להתרחשות חמורה שעלולה להיחקר בעתיד בהליך פלילי. עם השלמת גביית התצהירים נפרשה בפניי לראשונה תמונה עשירה בפרטים של אירועים שהתרחשו במשך שבע שנים תמימות.

קשה להפריז בחשיבותה של קבלת התמונה המלאה. כעת אפשר היה להבחין בין שקר לאמת ובין עיקר לטפל. בין היתר הבנתי שבין הגרסאות השונות, חלק מהמידע השגוי שהגיע לציבור הופץ מתוך חוסר ידיעה. בעלי תפקידים האמינו בתום לב שהם מכירים את ההתרחשות שבה היו מעורבים, אך בפועל כל אחד מהם הכיר פרט מסוים, קטע קצר שבו נטל חלק, מבלי שהיה לו מושג מה התרחש מעט לפני כן, מעט לאחר מכן או במקביל, לעיתים מחוץ לכותלי משרד הביטחון או לשכת ראש הממשלה, לרבות מפגש בתחנת דלק או שיחה חשאית במושב האחורי של מכונית.

כשהמשטרה סיימה את עבודתה, גם צוות החוקרים נחשף לתמונה המלאה ומסר את חוות דעתו. החקירה התנהלה, כאמור, בכפוף למגבלות שהטיל היועץ המשפטי לממשלה, וההמלצה הייתה להגיש כתבי אישום נגד כמה חשודים, ובהם שלושה מאנשיו הקרובים של ראש הממשלה, כולל ראש הסגל בלשכתו, וכן נגד מי שנתניהו החליט למנות לתפקיד הרגיש של יושב ראש המועצה לביטחון לאומי.

באופן חריג הקפידה המשטרה לציין בממצאיה כי מלאכתה טרם הושלמה וכי יידרש המשך בדיקה בידי "גורמים מוסמכים". זאת לאחר שהחוקרים נחשפו לפעולות שביצעו נתניהו ואנשיו "מול גורמים עסקיים ופרטיים", כהגדרת המשטרה, "בכל הנוגע לרכש ביטחוני ואסטרטגי למדינת ישראל". סיכום הממצאים נוסח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, כדי להגן על הרכש האסטרטגי "מפני אינטרסים זרים והשפעות פסולות", כדברי החוקרים.

הממצאים תאמו את מה שעלה מן התצהירים, והיה ברור כי מעבר לשחיתות מדובר גם בפגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. סיבה נוספת לכך שנדרש המשך חקירה הייתה שלאחר סיום עבודת המשטרה התגלה קשר כלכלי בין תאגיד טיסנקרופ לבין נתן מיליקובסקי, אזרח ארצות הברית וקרוב משפחה נוסף של נתניהו, שהעביר לו במהלך השנים סכומי כסף גבוהים מאוד.

חדש על המדף: ספר ילדים

 

חדש על המדף, ספר ילדים בכנרת זמורה דביר: אין כניסה למפלצות - סיפורים מאת ילדי כפר עזה וילדי נחל עוז. בעריכת שירה גפן יחד עם איוריהם של עינת צרפתי ודוד פולנסקי.

שנה לאחר 7 באוקטובר נפגשה שירה גפן עם ילדים שנעקרו עם משפחותיהם מכפר עזה ומנחל עוז, במסגרת פרויקט שיזמה. "אין כניסה למפלצות", הקובץ החדש בעריכתה, מאגד סיפורים מאת אותם ילדים - בהם בנו ובתו של אברהם חננאל הנדי, סגן הרבש"ץ של כפר עזה שנפל בשבת השחורה בהגנה על הקיבוץ:

בְּאֶרֶץ דִּמְיוֹנִית, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, גָּרָה מִשְׁפָּחָה בְּבַיִת בְּגדֶֹל מִגְרַשׁ כַּדּורֶּגלֶ עֲנקָ שֶׁנִמְּצָא בְּתוךְֹ מָמָ"ד. הַבַּיִת הָיהָ גָּדוֹל כִּי גָּרוּ בּוֹ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה עִם כּוֹחוֹת מְיֻחָדִים. לְאַב הַבַּיִת, אָבִי, הָיהָ כּוחַֹ אֵשׁ. לְאִמָּא שַׁחַר הָיהָ כּוחַֹ מַיִם. וְגַם לָאַחִים וְלָאֲחָיוֹת שֶׁלָּהֶם הָיוּ כּוֹחוֹת.

לְשַׁחַר וְאָבִי הָיוּ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים. כָּל אֶחָד עִם כּוֹחַ אֶחָד מְיחָֻד. הַיְּחִידָה שֶׁהָיוּ לָהּ אֶת שְׁנֵי הַכּוֹחוֹת, מַיִם וְאֵשׁ, הָיְתָה עוֹמֶר, הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה. וְהָיהָ לָהּ גַּם סוֹד מְיחָֻד מִשֶּׁלָּהּ, סוֹד תֵּבַת הָאוֹצָר, שֶׁרַק הִיא יָדְעָה אֵיךְ לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

יוֹם אֶחָד הִגִּיעָה לַבַּיִת מִפְלֶצֶת עֲנָקִית בַּעֲלַת עַיִן אַחַת גְּדוֹלָה, כֻּלָּהּ שְׂעָרוֹת, קְצָת צַלָּקוֹת וּשְׂרִיטוֹת, עִם צִפָּרְנַיִם מַמָּשׁ אֲרֻכּוֹת וְשִׁנַּיִם מַמָּשׁ חֲזָקוֹת. הִיא בָּאָה לִתְקףֹ אֶת הַמִּשְׁפָּחָה.

מַזָלּ שֶׁבְּדִיּוּק הָיוּ בַּבַּיִת שְׁלושׁ נַעֲרוֹת הַקֶּרַח, הָאֲחָיוֹת שֶׁל אַבָּא: שׁוֹשִׁי, אַיּלֶֶת וְאוֹרְלִי. וכְּשֶׁהַמִּפְלֶצֶת הֵרִימָה אֶת רַגְלָהּ הָעֲצוּמָה כְּדֵי לִדְרֹךְ עַל הַמִּשְׁפָּחָה, נַעֲרוֹת הַקֶּרַח הִקְפִּיאוּ לָהּ אֶת הָרֶגֶל, וְהַמִּפְלֶצֶת לאֹ יכְָלָה לָזוּז. לַמָּקוֹם הִגִּיעוּ בִּמְהֵרָה גַּם הָאַחִים שֶׁל אָבִי: שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיצוּר, וְיוּבַל, אָח שֶׁל אִמָּא.

יוּבַל הָיהָ בַּעַל ידַָיִם שְׁרִירִיּוֹת, וְהָיוּ לוֹ חָמֵשׁ רָמוֹת חזֶֹק. אִם הוּא נָגַע בְּמִישֶׁהוּ בָּרָמָה הַחֲמִישִׁית, הוּא מֵת. אֲבָל הוּא לאֹ הָיָה צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכּוֹחַ שֶׁלּוֹ, כִּי שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיצוּר נעֶֶמְדו מולּ הַמִּפְלֶצֶת. ומִּכֵּיוָן שֶׁלִּשְׁמַעְיהָ הָיהָ אֶת כּוֹחַ הָאֲוִיר וְהָרוּחַ, וְלֶאֱלִיצוּר הָיָה אֶת כּוֹחַ הַהַרְעָלָה, אֱלִיצוּר שָׁלַח אֵלֶיהָ חֵץ רַעַל לַלֵּב, וְהִיא מִיָּד הִתְעַלְּפָה. וּשְׁמַעְיָה שָׁלַח אֵלֶיהָ מַכַּת רוּחַ חֲזָקָה שֶׁהֵעִיפָה אוֹתָהּ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה.

כַּעֲברֹ שָׁנָה הִגִּיעוּ שָׁלוֹשׁ מִפְלָצוֹת עֲנָקִיּוֹת. יוֹתֵר כּוֹעֲסוֹת. וּמֵאֲחוֹרֵי שְׁלָשְׁתָּן עָמַד הַמַּנְהִיג שֶׁלָּהֶן, שֶׁהָיהָ פִּי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יוֹתֵר גָּדוֹל וּבַעַל שָׁלוֹשׁ עֵינַיִם. הוּא הָיָה מַמָּשׁ חָזָק וְהָיָה לוֹ זָקָן לָבָן וְגַם מַטֵּה קְסָמִים שֶׁאִתּוֹ הוּא יָכֹל לְהָטִיל קְלָלָה וְלַהֲפךְֹ אֲנָשִׁים לְמִפְלָצוֹת. אֲבָל מִי שֶׁיּדַָע לְהַתִּיר אֶת הַקְּלָלָה, יָכֹל לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ וְאֶת שְׁלוֹשׁ הַמִּפְלָצוֹת בַּחֲזָרָה לִבְנֵי אָדָם. אֶת זֶה אַף אֶחָד לאֹ יכָלֹ לָדַעַת. מַזָלּ שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא הָיוּ שָׁם, וְלָהֶם הָיָה אֶת כּוֹחַ קְרִיאַת הַמַּחְשָׁבוֹת.

וּבִגְלַל שֶׁהֵם בְּדִיּוּק שָׁמְרוּ עַל עוֹמֶר, הֵם גִּלּוּ לָהּ שֶׁבְּתוֹךְ הָראֹשׁ שֶׁל הַמִּפְלָצוֹת הָיוּ, לִפְנֵי הַמַּחְשָׁבוֹת הַמִּפְלַצְתִּיּוֹת, מַחְשָׁבוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם.

עוֹמֶר הֵבִינָה מִיָּד מָה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהַמִּפְלָצוֹת הִשְׁתּוֹלְלוּ בַּבַּיִת וְאִיְּמוּ עַל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, עוֹמֶר, לְבַדָּהּ, הִתְחִילָה לָלֶכֶת לִקְצֵה הָעוֹלָם. בַּדֶּרֶךְ הָיוּ הַרְבֵּה מִכְשׁוֹלִים, וּבְעֶזְרַת כּוֹחוֹתֶיהָ הִיא הִתְגַבְּּרָה עַל כֻּלָּם. הִיא כִּבְּתָה כָּל אֵשׁ שֶׁעָמְדָה בְּדַרְכָּהּ עִם כּוחַֹ הַמַּיִם שֶׁאִמָּא נתְָנהָ לָהּ, וְשָרְׂפָה כָּל דָּבָר שֶׁהִפְרִיעַ לָהּ לְהִתְקַדֵּם בְּעֶזְרַת כּוֹחַ הָאֵשׁ שֶׁנָּתַן לָהּ אַבָּא. עוֹמֶר הִגִּיעָה לְתֵבַת הָאוֹצָר. הִיא פָּתְחָה אוֹתָהּ וְשָׁלְפָה מִתּוֹכָהּ אֶת הַנּשֶֶׁק הַסּוֹדִי שֶׁמְּסַלֵּק כָּל רֹעַ: מַרְאַת הַנֶּפֶשׁ הַשְּׁחֹרָה.

כְּשֶׁעוֹמֶר חָזְרָה הַבַּיְתָה, הִיא גִּלְּתָה שֶׁבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הִצְלִיחו לְהַבְרִיחַ אֶת שְׁלוֹשׁ הַמִּפְלָצוֹת. נוֹתְרָה רַק הַמִּפְלֶצֶת הַמַּנְהִיגָה. עוֹמֶר עָמְדָה מוּלָהּ. הַמִּפְלֶצֶת הֵנִיפָה אֶת מַטֵּה הַקְּסָמִים, אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהַמַּטֶּה נָגַע בְּעוֹמֶר וְהָפַךְ גַּם אוֹתָהּ לְמִפְלֶצֶת, עוֹמֶר שָׁלְפָה אֶת הַמַּרְאָה וְהִצִּיבָה מולּ הַמִּפְלֶצֶת.

בִּן רֶגַע הַמִּפְלֶצֶת שִׁנְּתָה צוּרָה וְהָפְכָה לְאִישׁ קָטָן בַּגֹּבַהּ שֶׁל נַפּוֹלֵאוֹן. הָאִיש נִבְהַל וּבָרַח.

הַיחִָּיד שֶׁעודֹ לאֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכּוחַֹ שֶׁנִתַּּן לו הָיהָ הַילֶֶּד הַבְּכורֹ שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה, אִיתָמָר. לְאִיתָמָר הָיָה כּוֹחַ אֵשׁ. אֲבָל הוּא לאֹ הִסְפִּיק לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.

הִגִּיעַ הַלַּיְלָה, וְהַיְּלָדִים שָׁכְבוּ בְּמִטּוֹתֵיהֶם: עוֹמֶר, אִיתָמָר וְרוֹתֶם הַתִּינֹקֶת, שֶׁלְּיָדָהּ יָשְׁבָה סָבְתָא רִיקִי וְהִקְרִיאָה לָהּ ספִּורּ.

אִיתָמָר שָׁכַב וְלאֹ הִצְלִיחַ לְהֵרָדֵם. הוּא הִתְפַּלֵּל שֶׁיִּקְרֶה מַשֶּׁהוּ טוֹב. לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם חָשַׁב "הַלְוַאי שֶׁלַּבַּיִת הָיוּ כְּנָפַיִם שֶׁל זָהָב..."

סָבְתָא מִיָּד קָלְטָה אֶת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלּוֹ, וְקָרְאָה לְכָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. מִלְּבַד שְׁמַעְיהָ, אֱלִיצוּר וְיוּבַל הִגִּיעוּ גַּם אֶבְיתָָר עִם כּוֹחַ הַחַשְׁמַל וְהַבְּרָקִים, אֲבִיחַיִל עִם כּוֹחַ הָרִפּוּי, נֹעָה עִם כּוֹחַ הַשִּׁכְפּוּל, וְכָל הַדּוֹדִים וּבְנֵי הַדּוֹדִים מֵהַצַּד שֶׁל אַבָּא, שֶׁהָיָה לָהֶם אֶת כּוֹחַ הַתְּעוּפָה.

כֻּלָּם עָמְדוּ סְבִיב הַבַּיִת וְרִכְּזוּ אֶת כָּל הַכּוֹחוֹת יַחַד. הַבַּיִת הִצְמִיחַ כְּנָפַיִם שֶׁל זָהָב וְהִתְרוֹמֵם מַעְלָה. קִירוֹת הַמָּמָ"ד הָפְכוּ לְקִירוֹת זְכוּכִית שְׁקוּפָה. וּלְבַסּוֹף אִיתָמָר הִדְלִיק אֶת אֵשׁ הַהֲגָנָה סְבִיב הַבַּיִת, שֶׁתִּשְׁמרֹ עָלָיו מִמִּפְלָצוֹת מִמְּדִינוֹת אֲחֵרוֹת.

וּמֵאָז הֵם חַיִּים בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה, צוֹפִים עַל הָאָרֶץ וְעַל הָעוֹלָם מִלְּמַעְלָה. מִשְׁפַּחַת הַיְּסוֹדוֹת.

הָיהֹ הָיְתָה יַלְדָּה שֶׁקָּרְאוּ לָהּ אוֹר. הִיא מְאוֹד אָהֲבָה לְצַיּרֵ. כָּל יוֹם אַחֲרֵי הַגַּן הִיא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּחֶדֶר

שֶׁלָּהּ, לוֹקַחַת דַּף, וּבוֹחֶרֶת אֶת הַצְּבָעִים הָאֲהוּבִים עָלֶיהָ: לָבָן, שָׁחֹר, יָרֹק, וָרֹד וְסָגֹל.

גַּם בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהּ הִיא רַק רָצְתָה לְצַיֵּר. אוֹר יָשְׁבָה וְצִיְּרָה גּוּר אַרְיהֵ. וּלְידָוֹ הִיא צִיְּרָה גּוּר עַכְבָּר. הִיא הִבִּיטָה בָּהֶם וְשָׂמָה לֵב שֶׁהָאַרְיהֵ לְאַט-לְאַט מִתְקָרֵב לָעַכְבָּר, וְנִרְאָה לָהּ שֶׁהוּא רוֹצֶה לִטְרףֹ אוֹתוֹ. אוֹר הִסְתַּכְּלָה עַל הָעַכְבָּר שֶׁהִתְכַּוֵּץ לוֹ בְּפִנַּת הַצִּיּוּר וְלָחֲשָׁה לוֹ, "הַיּוֹם זֶה יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי, וְכָל מִשְׁאָלָה שֶׁלִּי תִּתְגַּשֵּׁם. אָז אֲנִי אַצִּיל אוֹתְךָ. תֵּצֵא מֵהַצִּיּוּר!"

הָעַכְבָּר קָפַץ מֵהַדַּף הַחוּצָה וְהִתְיַשֵּׁב עַל הָראֹשׁ שֶׁל אוֹר.

אוֹר הִבִּיטָה בַּצִּיּוּר וְרָאֲתָה שֶׁהָאַרְיֵה עָצוּב, כִּי הוּא נִשְׁאַר שָׁם לְבַד. הִיא הִבִּיטָה בּוֹ וְלָחֲשָׁה, "אֲנִי אוֹצִיא גַּם אוֹתְךָ מֵהַצִּיּוּר, בִּתְנַאי שֶׁתְּשַׂחֵק יָפֶה עִם הָעַכְבָּר."

הָאַרְיהֵ בַּצִּיּוּר הִנְהֵן בְּרַעֲמָתוֹ, וְהוֹפּ, אוֹר חִלְּצָה גַּם אוֹתוֹ מֵהַצִּיּוּר. הָאַרְיהֵ וְהָעַכְבָּר נִהְיוּ מִיּדָ חֲבֵרִים שֶׁל אוֹר, שִׂחֲקוּ אִתָּהּ וְצִיְּרוּ אִתָּהּ וַאֲפִלּוּ שָׁרוּ אִתָּהּ.

עַד שֶׁאוֹר שָׁמְעָה אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ מִתְקָרֶבֶת לַחֶדֶר. הִיא הָפְכָה אֶת הַמִּשְׁאָלָה, וּבִן רֶגַע הָאַרְיהֵ וְהָעַכְבָּר חָזְרוּ לַצִּיּוּר. כִּי אִמָּא שֶׁלָּהּ לאֹ אָהֲבָה עַכְבָּר וְאַרְיֵה.

אִמָּא הִבִּיטָה בַּצִּיּוּר וְשָׁאֲלָה, "לָמָּה צִיַּרְתְּ אַרְיהֵ וְעַכְבָּר?"

וְאוֹר עָנְתָה לָהּ, "בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ תַּעֲרוּכָה שֶׁל צִיּוּרִים."

אוֹר לָקְחָה אֶת הַצִּיּוּר לַמּוּזֵאוֹן, וּבַתַּעֲרוּכָה אוֹר זָכְתָה בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן. הַפְּרָס הָיהָ קֻפְסָה קְטַנָּה שֶׁמֻּתָּר לִפְתּחַֹ רַק בַּבַּיִת.

בַּחֶדֶר שֶׁלָּהּ אוֹר פָּתְחָה אֶת הַקֻּפְסָה וְגִלְּתָה חַד-קרֶֶן צִבְעוֹנִי, גּוּר. הוּא אָמַר לְאוֹר, "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ."

אוֹר אָמְרָה לוֹ, "אַתָּה לאֹ יָכוֹל. בִּגְלַל שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי לאֹ אוֹהֶבֶת חֲדֵי-קֶרֶן."

"אָז תַּכְנִיסִי אוֹתִי לַדַּף," הוּא אָמַר.

"אֵיךְ?" שָׁאֲלָה אוֹר.

"פָּשׁוּט תְּצַיְּרִי אוֹתִי."

אורֹ צִיְרָּה אֶת הַחַד-קֶרֶן, וּלְאַט-לְאַט הוּא נֶעֱלַם מֵהַחֶדֶר וְעָבַר לַדַּף.

אִמָּא נִכְנְסָה לַחֶדֶר וְשָׁאֲלָה, "מָה אַתְּ עוֹשָׂה, אוֹר?"

"צִיַּרְתִּי חַד-קֶרֶן."

"אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהוּא נִרְאֶה מַמָּשׁ אֲמִתִּי?"

"תּוֹדָה."

"אוּלַי תְּצַיְּרִי לוֹ אַחִים?"

אִמָּא יצְָאָה מֵהַחֶדֶר, וְאורֹ צִיְרָּה לַחַד-הַקֶּרֶן אָחוֹת: כִּבְשָׂה גּורָּה, וְצִיְּרָה לוֹ אָח: דָּג גּורּ, וְגַם בְּרֵכָה כְּדֵי שֶׁיּוכְּלו לִשְׂחוֹת וּלְשַׂחֵק. אֲבָל הֵם כָּל כָּךְ הִשְׁתּוֹלְלוּ שֶׁכְּבָר לאֹ הָיָה מָקוֹם עַל הַדַּף, אָז הֵם קָפְצוּ הַחוּצָה וְשִׂחֲקוּ עִם אוֹר.

עַד שֶׁאוֹר שָׁמְעָה אֶת אִמָּא מִתְקָרֶבֶת לַחֶדֶר. בִּמְהִירוּת אוֹר הֶחְזִירָה אֶת כֻּלָּם מִיָּד לַצִּיּוּר. אִמָּא הִבִּיטָה בַּצִּיּוּר וְהִתְפַּעֲלָה מְאוֹד. הִיא אָמְרָה לְאוֹר, "אוּלַי גַּם אֶת הַצִּיּוּר הַזֶהּ נִקַּח לַתַּעֲרוּכָה?"

אוֹר הִסְכִּימָה, וְהֵן לָקְחוּ אֶת הַצִּיּוּר לַמּוּזֵאוֹן, וְאוֹר שׁוּב נִצְּחָה. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה!

אֲבָל כְּשֶׁאוֹר חָזְרָה הַבַּיְתָה הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לַמִּשְׁפָּחָה שֶׁצִּיְּרָה. הִיא רָצְתָה שֶׁיַּחְזְרוּ מֵהַמּוּזֵאוֹן וִישַׂחֲקוּ אִתָּהּ. הִיא לאֹ יָכְלָה לְסַפֵּר אֶת זֶה לְאִמָּא שֶׁלָּהּ, אָז הִיא סִפְּרָה לְמִי שֶׁהִיא תָּמִיד מְסַפֶּרֶת אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת שֶׁלָּהּ - הַלֵּב. הִיא אָמְרָה לו, "לֵב, בּוֹא, אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ."

"כֵּן, אוֹר, מָה אַתְּ רוֹצָה לְסַפֵּר לִי?"

"אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר שֶׁהַיּוֹם יצְָאוּ מֵהַצִּיּוּר שֶׁלִּי שְׁלוֹשָׁה גּוּרִים."

"וּוָאוּ, וּוָאוּ! אַתְּ יְכוֹלָה לְהַרְאוֹת לִי אוֹתָם?"

"לאֹ, אֲנִי כְּבָר לאֹ יְכוֹלָה, הֵם בַּמּוּזֵאוֹן, בַּתַּעֲרוּכָה."

"לָמָּה שַׂמְתְּ אוֹתָם בַּתַּעֲרוּכָה?"

"לאֹ שַׂמְתִּי אוֹתָם, הֵם בָּרְחוּ לִי."

"לָמָּה הֵם בָּרְחוּ לָךְ?"

"כִּי הֵם תִּינוֹקוֹת."

"אָז אַתְּ צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ אוֹתָם," אָמַר הַלֵּב.

אוֹר הָלְכָה לַמּוּזֵאוֹן, אֲבָל הֵם לאֹ הָיוּ בְּתוֹךְ הַתְּמוּנָה.

אָז הִיא הָלְכָה וְחִפְּשָׂה אוֹתָם בַּיַּעַר, חִפְּשָׂה אוֹתָם בַּבַּיִת,

בַּחֶדֶר שֶׁלָּהּ, בָּאָרוֹן. חִפְּשָׂה אוֹתָם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבִּיּוּב. הֵם לאֹ הָיוּ בְּשׁוּם מָקוֹם. אוֹר שָׁכְבָה בַּמִּטָּה שֶׁלָּהּ וְלאֹ הִצְלִיחָה לְהֵרָדֵם, וְכֻלָּם כְּבָר יָשְׁנוּ בַּבַּיִת. חוּץ מֵהַלֵּב שֶׁלָּהּ.

"לָמָּה אַתְּ לאֹ נִרְדֶּמֶת?" הוּא שָׁאַל אֶת אוֹר.

"בִּגְלַל שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַגּוּרִים שֶׁלִּי," אוֹר עָנְתָה.

"אָז תָּשִׁירִי לָהֶם שִׁיר," הִצִּיעַ הַלֵּב.

אוֹר עָצְמָה עֵינַיִם וְשָׁרָה בְּשֶׁקֶט:

גּוּרִים שֶׁלִּי, חִזְרוּ אֵלַי

וַאֲצַיֵּר לָכֶם חֲלוֹם,

וּבוֹ תְּשַׂחֲקוּ וְתִגְדְּלוּ

כָּל הַלַּיְלָה, כָּל הַיּוֹם,

וּמַבְטִיחָה שֶׁגַּם מָחָר

לאֹ תַּחְזְרוּ אֶל הַנְּיָר

וְתִשָּׁאֲרוּ פֹּה עַל בֶּאֱמֶת,

הִנֵּה, כְּבָר אֲנִי נִרְדֶּמֶת...

אוֹר נִרְדְּמָה, וְלאֹ הִרְגִּישָׁה כְּשֶׁכִּבְשָׂה, חַד-קֶרֶן, דָּג, אַרְיהֵ וְעַכְבָּר חָזְרוּ לְחַדְרָהּ וְהִתְכַּרְבְּלוּ אִתָּהּ בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאִמָּא נִכְנְסָה לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר שֶׁל אוֹר, הִיא שָׂמָה לֵב שֶׁמַּשֶּׁהוּ זָז תַּחַת הַשְּׂמִיכָה. הִיא הֵרִימָה אוֹתָהּ וְגִלְּתָה אֶת הַגּוּרִים, מְחַבְּקִים אֶת אוֹר, יְשֵׁנִים בְּשַׁלְוָה. אִמָּא חִיְּכָה.

הִיא לאֹ גֵּרְשָׁה אוֹתָם בַּחֲזָרָה לַדַּף אוֹ לַמּוּזֵאוֹן, הִיא אֲפִלּוּ לאֹ הֵעִירָה אוֹתָם.

"הִיא נָשְׁקָה לְראֹשָׁהּ שֶׁל אוֹר, וְאָז לִזְנַב הַכִּבְשָׂה,וְלִקְצֵה הַקֶּרֶן שֶׁל חַד-הַקֶּרֶן, לִשְׂפָמוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר לְּאָזְניָו שֶׁל הָאַרְיהֵ, וְלַסְּנַפִּיר הַקָּטָן שֶׁל הַדָּג. אִמָּא שֶׁל אוֹר הִתְאַהֲבָה בַּגּוּרִים."

חדש על המדף: ספרי פרוזה מתורגמים

 

שני ספרי פרוזה מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת מטר ובהוצאת כנרת זמורה דביר:

אפשר להתאהב בספר רק מהכריכה שלו? כי הספר הנוכחי בעל כריכה כפולה. האחת, הכריכה שהיא חלק מן הספר ובקדמתה חלקים מתווי פניה של אישה שעיניה לוכדות את עיני הקורא. אבל לספר כריכה נוספת, עשויה מנייר צבעוני המקופלת אל תוך עצמה ועוטפת את הספר כשהיא מעניקה לו דשים. פריסת כריכת הנייר פורשת בפני הקורא שורה של יצירות אומונות מרחבי העולם, כשכל אחד מהם מופיע לצד המקום בו הוא מוצג כיום.

52 יצירות אומונות נפרשות על פני נייר העטיפה שנוסף לארץ, המייצגות 52 מפגשים שבועיים שעורך סב, אנרי, עם נכדתו מונה שעתידה לאבד את מאור עיניה. במשך שנה נפרש קשר שנטווה בין נכדה לסבה. הספר מחולק ל-52 פרקים ששמותיהם כשמות היצירות שהשניים פוגשים במסע שלהם יחד, אך כותרת המשנה של כל פרק כזה מייצגת גם את המסר שהשניים לומדים בתהליך.

הספר תורגם מצרפתתית על ידי ארז וולק, והקריאה בו היא גם הצצה לעולם הכתיבה הצרפתי ולחיי היום-יום של אזרח צרפתי שהעולם שלו משתנה באחת כשהידיעה אודות מצבה הבריאותי של נכדתו משנה את נקודת המבט שלו על העולם...

1900 הודו

בגיל 12, מולאי, ביתו של כומר, נשלחת לנישואיה עם גבר בן 40 שמצא לא דודה, אחי אביה. הבעל המיועד שלה התאלמן והוא אב לבן. השמועות מדברות על טביעה במשפחתו, אבל עם הזמן היא לומדת שבמשפחה הזו מאמינים שהיא מקוללת כי בכל דור, מישהו מבני המשפחה טובע ומת. היא נשלחת לאחר מות אביה משום שדודה אינו יכול לכלכל את משפחת אחיו ומישהו צריך ללכת. יחלפו שנים עד שתרגיש בטוחה מספיק כדי לחזור ולראות את אימה ולגלות מה עלה בגורל אימה... הספר מגולל את חייה של מוליאי לאורך 77 שנים ושתי יבשות שונות. החל מנישואיה לאיש זר וכלה בהפיכתה לאם המשפחה, זו שמגדלת ומכוונות דורות רבים. 

מחבר הספר כתב שהבסיס הראשוני לספר הבדיוני שכתב הוא חייה אל אימו. כשגילתה שהוא כותב ספר על מולדתה התעקשה לשתף איתו פכים שונים מזיכרונותיה, בכל פעם שעלו, כדי לתת לו רקע נכון יותר לסיפור שהוא בורא. הסופר מספר בחלקי התודות וההערות בספר שהשתדל להיות נאמן לאירועים ואנשים שהעיצבו את הודו בשנים הנדונות בספר, אך ברא בתוכם מציאות שלא התקיימה בעולם, אנשים ומקומות ואירועים הטווים עלילה רבת יריעה לאורך למעלה מ-800 עמודים שהקריאה בהם קולחת ותורגמו מאנגלית בידיה האמונות של עידית שורר.