עלה על המדף, ספר פרוזה חדש: נישואים מושלמים.
שימו את עצמכם בנעליים של הגיבורה שלכם, כזוג צעיר היא ובעלה צפו לעצמם עתיד זוהר, היא כסנגורית פלילית מצליחה והוא כסופר מוצלח במיוחד. הקריירה שלה התקדמה בדיוק לפי הציפיות והיא הפכה לשותפה במשרד עורכי דין מצליח כבר בגיל צעיר יחסית. אבל הקריירה שלו נכשלה.
איכשהו, ברור לה שהוא לא ממש מרוצה מהדרך בה הדברים התגלגלו. אבל המבחן של הזוגיות שלהם מגיע כשמתברר לה שהייתה לו מאהבת, ולא רק זה אלא שהמאהבת הזו נמצא מתה במיטה שלהם בבית הנופש המבודד שלהם. הבעל שלה נשבע שהוא לא עשה את זה והיא חייבת להוציא אותו זכאי.
עכשיו, כשהיא מחליטה לעשות הכול כדי להוכיח שהאמון שנתן בה והיא בו, לפחות מהבחינה הזאת, מוצדק, מתברר לה שהדברים לא כמו שהם נראים...
מה אתם הייתם עושים?
* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.
פרולוג
האם הוא אהב אותה? הוא אהב איך שהיא הסתכלה עליו — איך שהשפה התחתונה שלה רעדה וכף הרגל שלה רטטה כשהגיעה לאורגזמה. הוא אהב איך השיער הגלי והערמוני צנח על עיני האיילה שלה בזמן שרכבה עליו, ואיך הגב הצנום שלה התעגל לצורת חצי ירח כשחדר אליה מאחור. האם הוא אהב אותה? הוא אהב חלקים בה. אבל השאלה היא לא אם הוא אהב אותה או לא. השאלה היא... האם הוא הרג אותה?
1
שרה מורגן
"די כבר, נמאס לי."
האכזבה בקולו של אדם ממלאת את החדר ונתלית באוויר כמו ערפל קל שמטשטש הכול ומסתיר אותנו זה מזה. אני שואפת שאיפה עמוקה כדי לסלק את האובך, ואז נושפת באותה מהירות והאוויר חוזר להיות צלול. אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לראות את הייאוש שעל פניו ואת שפתיו המכווצות. אני לא מאשימה אותו. שוב אִכזבתי אותו. אני מעבירה את הידיים בשיער ומצמידה כל קווּצה סוררת למקומה. השיער שלי אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. הוא תמיד אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. אני לובשת בלייזר לבן ומסדרת על הגוף את חצאית העיפרון. העיניים שלי פוגשות בעיניו וננעצות בהן.
"אני מצטערת." אני מרכינה את הראש ומתחמקת ממבטו כדי לפתות אותו להתמקד בי. הוא נוגס בפיתיון, מתקרב עד אלי, ומתנשא מעל גופי הקטנטן במלוא המטר־שמונים־ושמונה שלו. הוא מצמיד יד ללחי שלי, מרים לי את הסנטר ומנשק אותי בעדינות על השפתיים. כל שערה בגופי סומרת. אחרי עשר שנות נישואים, אדם עדיין עושה לי את זה. אחרי עשר שנות נישואים, אני עדיין עושה לו את זה — כלומר, מאכזבת אותו.
"היינו אמורים לנסוע לבית שעל האגם כבר אתמול. אמרת שהיום תצליחי לבוא."
אני מנתקת את החיבוק ומתחילה לארוז דברים בתיק המסמכים. חוש האחריות גובר על הרגשנות שלי. "אני יודעת, אני יודעת. פשוט יש לי כל כך הרבה עבודה, ואני צריכה להכין נאום סיכום ענקי."
אדם הולך עד לפתח חדר השינה שלנו ונשען על מסגרת הדלת. הוא משלב את הזרועות על החזה. הייתי נותנת הרבה כדי להתחפר עכשיו בין זרועותיו במקום להתחפר בפרשה משפטית מסובכת, אבל יש דברים שאפילו לי אין שליטה בהם.
"תמיד יש לך כל כך הרבה עבודה. תמיד יש איזו פרשה חשובה שאת עובדת עליה." הוא מצמצם אלי את העיניים במבט משועשע שאיכשהו יש בו גם האשמה, כאילו אני זו שעומדת עכשיו למשפט.
"מישהו צריך לשלם את החשבונות." אני מחייכת אליו חיוך קטן. זה כבר עושה את העבודה. הוא מנענע בראש בתנועה קטנטנה שאני בקושי מבחינה בה אבל יודעת שאני צריכה לסמן לו שראיתי אותה. אני מניחה ידיים על הכתפיים שלו. הוא מעמיד פנים שהוא לא יכופף את הראש עד לשפתיים שלי, אבל אני יודעת שהוא יעשה את זה. הוא לא יכול לעמוד בפני, בדיוק כמו שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
הוא מחייך, אבל ממשיך לשחק עוד כמה שניות את הקשה־להשגה, עד שבסוף הוא רוכן אלי. השפתיים שלנו נפגשות שוב — הפעם יותר בתשוקה. הפעם הפיות שלנו נפשקים, הלשונות שלנו מסתחררות והידיים שלו עוברות מעלה ומטה על הגב שלי. אני שוקלת לבטל הכול. אני אתפטר מהמשרד. נמכור את הבית הזה ונעבור לגור בבית האגם שלנו בווירג'יניה, ונרוץ יד ביד לעבר סיפור האגדה הפרטי שלנו.
אבל אז אני חוזרת למציאות.
"אני חייבת ללכת," אני לוחשת לו באוזן ומתנתקת ממנו שוב. אני תמיד הראשונה שמתנתקת. יום אחד נהיה כל מה שתמיד ידעתי שנהיה, אבל לא היום.
"אבל מחר אנחנו חוגגים יום נישואים עשירי." הוא מקמט את המצח. הקסם הנערי שהתאהבתי בו עדיין שם, וזה קצת מעצבן ובכל זאת כובש אותי בכל פעם מחדש.
"אני אנסה להגיע לשם מחר." אני מתרחקת ממנו בצעד וסורקת במבט את האכזבה שעל פניו, את הנזק שעשיתי.
הוא נושף. "אחרי עשר שנים כבר הייתי אמור להתרגל לזה... אבל אני לא." הוא משפשף את הסנטר כאילו שוקל מה לומר עכשיו. "פשוט באמת נמאס לי מכל זה, שרה." הוא מסתכל למטה ומנענע בראש.
אני מצמצמת את המרווח בינינו וטומנת את הפנים בחזה שלו. "אני מצטערת. אני יודעת שאכזבתי אותך. אבל בכל מקרה, אחרי שהמשפט ייגמר אני אקח שבוע חופש. כבר דיברתי עם קֶנט." אני פוערת אליו עיניים בתקווה שהחדשות האלה ישמחו אותו.
הוא מחייך חיוך קטן. "זאת הבטחה אמיתית או הבטחה בסגנון שרה?"
"אוי, תפסיק," אני אומרת וטופחת לו בעדינות על החזה.
הוא תופס את הידיים שלי ומושך אותי לעוד נשיקה. "אני אפסיק כשאת תפסיקי." הוא מחייך אלי חיוך ערמומי. אנחנו מתנשקים שוב.
"אוי, כמעט שכחתי." אני שולפת מהארון קופסה קטנה בנייר עטיפה ונותנת לו את המתנה. "קניתי לך משהו."
הוא מסתכל על הקופסה ואחר כך עלי. "לא היית צריכה," הוא אומר, ולוקח את הקופסה העטופה בשלמות. אחרי יום הנישואים החמישי סיכמנו שנפסיק לקנות אחד לשני מתנות, אבל לא הצלחתי להתאפק. אני יודעת שאני מזניחה אותו כבר הרבה זמן, וזאת היתה מבחינתי דרך קטנה לפצות אותו. הוא משתהה לרגע ואז מקלף בזהירות את העטיפה. הוא פותח את הקופסה וחושף שעון פטק פיליפ מדגם גרנד קומפליקיישנס עם רצועה מעור תנין ומסגרת זהב. הפה שלו נפער.
"אני חולם על השעון הזה כבר שנים... אבל... זה באמת יותר מדי," הוא מוחה, ובינתיים מתפעל מהפרטים הקטנים והמעוצבים שעל פני השעון.
"לא נכון — זה לכבוד עשר שנות נישואים." אני לוקחת ממנו את השעון. "תסתכל על מה שחרוט מאחור."
אדם הופך את השעון ומעביר אצבע על המספר שחרוט שם: 5,256,000.
"מה זה?" הוא שואל.
"מספר הדקות שיש בעשר שנים." אני נותנת לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"ספרת?"
"אני תמיד סופרת." אני צוחקת ועוזרת לו לענוד את השעון.
הוא מושיט את היד קדימה כדי להתפעל ממנו. "הוא אמור לעזור לי לשים לב לזמן בכל פעם שאת מאחרת או מבריזה לי?" הוא שואל בנימה קנטרנית. אני מגלגלת עיניים.
"אני צוחק," הוא מוסיף.
"לא נכון."
אדם מחזיר אלי את תשומת לבו, מניח את כפות ידיו על הכתפיים שלי ואז מוריד אותן אל הזרועות שלי. "את צודקת, אבל אני אוהב אותך בכל זאת, שרה." הוא מנשק אותי חזק.
אחרי שאנחנו משתחררים מנשיקה סוערת אנחנו יורדים למטבח, חלל גדול ומודרני עם מוצרי חשמל מנירוסטה, ארונות בצבע בז' ושיש גרניט. אני מניחה את התיק על האי ומחפשת במקרר פירות ומים. אני מוציאה פרוסות אננס ובקבוק זכוכית של סן פלגרינו, שאמורים להחזיק אותי עד שאשלח את העוזרת האישית שלי לקנות לי ארוחת צהריים.
אדם מוזג שתי כוסות קפה ומניח אחת מהן ליד תיק המסמכים שלי מתוצרת בוטגה. הוא מוציא את הפילטר המשומש מהמכונה, ניגש לפח ולוחץ ברגל על הדוושה כדי לפתוח את המכסה. כשהוא עומד לזרוק את השאריות לפח הוא קולט משהו כסוף מנצנץ.
"מה זה?" אדם מתכופף לפח ומוציא את מקור הנצנוץ. מעטפה קרועה ובתוכה כרטיס ברכה.
"אמא שלך שלחה לנו כרטיס ברכה," אני עונה בלי להרים את העיניים מהטלפון.
"ואַת פשוט... זרקת אותו?" הוא מקמט את המצח.
"קראתי אותו. הכרתי בקיומו. עיכלתי אותו. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה איתו?"
הוא מוציא את הכרטיס מתוך המעטפה הקרועה וקורא אותו בקול: "לא ייאמן שהחזקתם מעמד עשר שנים! מזל טוב, אדם ושרה היקרים. נ"ב: איפה הנכדים שלי? אוהבת, אמא."
הוא מחייך ופונה למקרר. "יפה מצדה." הוא פותח מגירות ומתחיל לחפש מגנט כדי להצמיד את המציאה אל הדלת הקדמית של מקרר הנירוסטה שלנו. אני מגלגלת עיניים כשאני רואה אותו מצמיד למקרר משהו שהיה בזבל.
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" אני שואלת כדי לשנות את הנושא. אני פשוט אוותר על העניין הזה, והכוונה בעניין הזה היא לאמא שלו. אני מרימה את כוס הקפה ומקרבת אותה לשפתי. אני מרגישה צריבה אבל היא נעימה, כמו מדורות קטנות של אש שאנחנו זקוקים להן לפעמים כדי לזכור שאנחנו עדיין חיים.
"טוב, עכשיו כשהשעון מתקתק..." הוא אומר ומצחקק כשהוא מסתכל על השעון החדש שלו. אני צוחקת בנימוס בתגובה לבדיחה הגרועה. "נראה לי שאני אסע לבית על האגם ואתקדם קצת בכתיבה. דניאל צריך עוד עמודים לפני שהוא יוכל לשלוח את הספר להוצאות לאור."
אני מהנהנת ולוגמת שוב מהקפה. "העמודים האחרונים ששלחת היו מעולים. הסוכן שלך ימות עליהם. אל תשכח לשלוח לי את העמודים החדשים."
"את מתכוונת לזה?" הוא מרים גבה ונראה ספקני.
"אני תמיד מתכוונת למה שאני אומרת... בייחוד כשאני מדברת עליך." אני קורצת.
הוא מניח את כוס הקפה ומצמצם את המרחק בינינו, ואז נעמד מאחורַי ומניח את כפות הידיים על השיש משני צדדַי. הוא מחכך את האף בעורף שלי ומנשק אותו, ומצמיד את האגן לישבן שלי. אני מצחקקת כמו תיכוניסטית.
"תבואי מחר. רק ליום."
"אני אנסה, גם אם אצליח להיות איתך רק כמה שעות."
"אבל תשתדלי באמת. קנינו את הבית על האגם לפני יותר משנה ואף פעם עוד לא נשארת שם יותר מלילה אחד."
"אמרתי שאני אנסה." אני לוגמת שוב מהקפה.
הוא נאנק אל תוך הצוואר שלי. "בבקשה."
"אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להיות שם מחר, ואז נוכל סוף־סוף לחשוב ביחד על שֵם לבית הזה." אני זזה קצת אחורה ונצמדת אליו בשביל הכיף והוא מצמיד אותי אליו חזק ומנשק אותי בצוואר.
"טוב, זאת לגמרי תוכנית שאני בעדה." אדם מסובב אותי כך שאהיה עם הפנים אליו ומעביר את הידיים על כל גופי.
"תודה שיש לךָ כל כך הרבה סבלנות אלי." אני מרימה את הסנטר כך שהמבטים שלנו מצטלבים, ועושה פרצוף של כלבלב קטן וביישן כדי להדגיש את הכנות שלי. הוא נועץ בי מבט.
"אני מוכן לחכות לך כל החיים ואפילו יותר." הוא מנשק אותי על המצח, על קצה האף ואז על השפתיים. "או לפחות עוד 5,256,000 דקות..." הוא מחייך. "עכשיו לכי מהר לעבודה, כדי שתוכלי לחזור אלי מהר." הוא טופח בשובבות על הישבן שלי, כאילו אני בדרך לעלות על מגרש פוטבול.
אני מרימה את התיק ומתחילה ללכת לכיוון הדלת. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו.
"אני אוהב אותך יותר," הוא עונה.
2
אדם מורגן
האצבעות שלי נוקשות על המקלדת עוד כמה פעמים, ואז השמש משאירה את שובל האור האחרון להיום בצד הזה של כדור הארץ. רוח קלה נושבת בין עלי העצים ומנערת מעליהם את צבעי הסתיו, ומֵי האגם מלחכים בעדינות את החוף. אני שומר את הקובץ עם כל מה שכתבתי היום וסוגר את המחשב הנייד — אצטרך להסתפק היום בשלושת אלפים מילה. אני זורק אל השולחן את משקפי הקריאה במסגרת השחורה ומעביר אצבעות בשיער החום־אפרפר שלי כדי להרחיק אותו מהמצח. אני משפשף קצת את הרקות כדי לנסות לפוגג כאב ראש של מתח שמצטבר בראשי, ופולט אנחה עמוקה. אני מותח את הזרועות ומסובב את הצוואר, ואז קולט במבטי סנאי שחור שחוצה בריצה את החצר. כבר ראיתי בחיי סנאים שחורים, אבל זה בכל זאת חיזיון די נדיר שדורש צפייה ותשומת לב. אני בוהה דרך החלון הגדול שמאחורי שולחן הכתיבה בזמן שהיצור מקפץ ממקום למקום ומחפש אוכל בנחישות חדורת מטרה.
הבית שעל האגם נמצא במרחק שעה מהבית שלנו שמחוץ לוושינגטון, אבל נדמה כאילו הוא נמצא בכוכב לכת אחר. השטח ירוק ושופע, שטח שהאבות המייסדים של הארץ היו מזהים בקלות אילו הסתובבו כאן היום, בניגוד לבירה של ארצנו, שהיא תפלצת של בטון וצפירות כלי רכב. הבית רחוק מהעיר כדי ששום אורח לא רצוי לא יבוא פתאום בהפתעה, אבל גם קרוב מספיק שאוכל לנסוע אליו בכל פעם שאני מרגיש צורך להיות לבד — או לא לבד, אם כבר.
בקתה מבודדת על אגם מָנַסס, מוקפת ביער במחוז פרינס ויליאם בווירג'יניה, היא בדיוק מה שקריירת הכתיבה שלי היתה זקוקה לו, או לפחות זה מה שאמרתי לשרה כשניסיתי למכור לה את הרעיון. עד לפני שנה או קצת יותר, כשקנינו את הבית הזה, היה לי קשה לכתוב. אבל הבקתה פתחה לי עולם חדש, עולם שאני יכול ליצור בו, עולם מלא בתשוקות שאפשר לממש, עולם שאני יכול לחיות בו בלי להרגיש את הפחד התמידי שאולי אני לא מספיק טוב. היופי הטבעי שמקיף אותי כאן משתקף במה שאני כותב, ובעולם הזה הרגשתי מהרגע הראשון כאילו נולדתי מחדש.
הבית שעל האגם בנוי כולו מלוחות וממשטחי עץ, כך שיש בו תחושה כאילו מדובר בחלל פנימי של עץ ולא בבית שנועד לבני אדם. בחלל המשותף של הסלון והמטבח יש חלונות מפרץ שמשקיפים על האגם, ואח מבוערת גדולה ומקושטת באבנים צבעוניות. שטיח ענקי מעור דוב משלים את אזור הישיבה ומבדיל את שטח הסלון משטח המטבח.
האי שבמטבח ומשטחי העבודה מכוסים בשיש גרניט בצבע ירוק־יער שמעליו ומתחתיו יש ארונות מעץ אורן, שעם השנים התכהו לגוון עשיר שכמעט מזכיר קרמל. ממש קרוב לאזור הישיבה, לא יותר משלושה מטרים מהאח, ליד חלונות המפרץ, נמצא שולחן הכתיבה שלי. זה מאפשר לי תצפית מושלמת על כל מה שהטבע יכול להציע בפינה הזאת של היער, ומספק לי את החירות לא להרגיש שאני לכוד באיזה חדר עבודה מחניק.
לא הייתי צריך להתאמץ כדי לשכנע את שרה לקנות את בית הנופש הזה. אני חושב שהיא הרגישה שאני הולך ומתנתק — מנטלית, רגשית... או שפשוט רצתה להראות לי שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות אותו. להזכיר לי שוב שמצבה הכספי הרבה יותר טוב משלי, ולהשתמש בזה כמפגן כוח. אבל לא משנה מה הסיבה, השגתי את הבית שרציתי, אז למי אכפת?
הבקתה היתה אמורה להיות הבית השני שלנו, אבל בסופו של דבר היא הפכה רק לבית שלי. אני כבר לא זוכר כמה פעמים שרה הבטיחה לבוא איתי לכאן לסוף שבוע ואז ביטלה. סוף השבוע הנוכחי לא יוצא דופן מהבחינה הזאת, אפילו שאנחנו מציינים עשר שנות נישואים. קיוויתי שהיא תבוא לכאן ולו רק ליום אחד, אבל היא התקשרה קודם ואמרה שהיא חייבת לחזור למשרד. היא גם אמרה שהיא אוהבת אותי. היא תמיד אומרת שהיא אוהבת אותי. אני מושיט קדימה את שורש כף היד ומתפעל מהשעון החדש. הוא יקר בטירוף. למרות ההוצאה הכבדה, זאת עדיין מתנה מלאת התחשבות. וזה מוכיח בדיוק מיהי שרה. היא מלאת התחשבות גם כשהיא לא בסביבה.
תמיד הרגשתי כאילו שרה כובשת את העולם בזמן שאני בקושי מצליח לתפקד בו. כזאת אישה היא רצתה להיות, כוח־על, מופע של אישה אחת שאני מלוהק בו רק כניצב מקרי. לא תמיד זה היה ככה. נפגשנו כשהייתי בשנה השלישית של התואר הראשון באוניברסיטת דיוּק, והיא בָּראשונה. היא למדה מדעי המדינה ואני למדתי ספרות. בזמנו, שנינו חלמנו על עתיד גדול. שרה רצתה להיות עורכת דין מצליחה, ואני רציתי להיחקק בהיסטוריה כאחד הסופרים הדגולים של דורנו. עברו מאז חמש־עשרה שנה, ואחד מאיתנו עדיין מחכה שהחלום יתגשם.
נכון, באמת היתה לי הבלחה קצרה של הצלחה, אבל היא נעלמה כמו שבאה ועדיין לא חזרה מאז. זה מה שמצחיק בחלומות. תמיד מתעוררים מהם בסוף. הספר הראשון שלי זכה להצלחה, לא הצלחה מסחרית בקרב הקהל הרחב אבל הצלחה מנקודת מבט ספרותית. מבקרת אחת אפילו כינתה אותי "דייוויד פוסטר ואלאס הבא", השוואה ששימחה אותי מאוד. עד היום יש לספר הזה קבוצת מעריצים לא קטנה, וחשבתי שאצליח לחזור על ההצלחה הזאת, אבל ספרים מספר שתיים ושלוש נכשלו בכל מובן אפשרי, כולל הספרותי. אני מופתע שהסוכן שלי לא זרק אותי, ואני בטוח שאם הספר שאני עובד עליו עכשיו ייכשל, הוא יעיף אותי בקרוב מהסוכנות שלו.
זכיתי לטעימה קטנה של תחושת ניצחון, אבל אני לא ממש חי את החלום. שרה חלמה להיות בין הסנגורים הפליליים הטובים בארץ. היא לא בין הטובים — היא הטובה ביותר, כמו שתמיד ידעתי שתהיה. פשוט לא חשבתי שאנטור לה טינה בגלל זה.
אבל כמו שאמרתי, לא תמיד זה היה ככה, וכשאני אומר ככה הכוונה לזה שאני בורח לבית השני שלנו בכל הזדמנות שיש לי, והיא פחות או יותר מתנחלת במשרד שלה. הרי אף אחת לא יכולה להפוך לסנגורית הפלילית הטובה בארץ רק בזכות העובדה שהיא אוהבת את בעלה.
היה אפשר לחשוב שחיי בדידות והתחפרות ברחמים עצמיים יהפכו אותי לסופר דגול, מין גרסה בת זמננו של הנרי דייוויד תורו או המינגוויי. אבל נכון להיום אני משתווה להמינגוויי רק בכמות האלכוהול שהכנסתי לגוף שלי, ולא במידת ההצלחה שהאלכוהול הזה עזר להשיג.
שרה מתמסרת לעבודה שלה ואני לשלי, והיתה תקופה שבה התמסרנו אחד לשני, אבל התקופה הזאת כבר נגמרה.
נפגשנו במסיבה, וזה היה מזל גדול במיוחד כי שרה בדרך כלל לא הלכה למסיבות, כמו שהיא אמרה לי בהמשך אותו ערב. היא העדיפה בהרבה לשקוע בספר ולא להיות מוקפת בגופים דביקים ושטופי הורמונים באיזה מרתף במעונות. ובכל זאת היא באה למסיבה, עמדה בפינה, לגמה בשלווה בירה זולה מתוך כוס פלסטיק אדומה ונראתה חריגה בנוף כמו נזירה בבית זונות. היא חייכה חיוך קטן בניסיון להסתיר את המבוכה, אבל שפת הגוף שלה הסגירה אותה. היא נשענה על הקיר בשיכול רגליים, כיסתה את החזה בזרוע אחת ובשנייה אחזה בכוס הפלסטיק ליד שפתיה בזמן שסקרה במבטה את המתרחש. היא ניסתה לצמצם את עצמה ככל האפשר, להתמזג ברקע, להשתלב כדי שלא יבחינו בה. אבל בעינַי היא היתה האדם היחיד בחדר.
השיער הבלונדיני שלה, שהגיע עד לכתפיים, זהר חלקית בתאורת האולטרה־סגול, פריט חובה בכל מסיבת סטודנטים באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיניה הירוקות היו ניצוצות צהובים שהכילו את כל המסתורין שבעולם. גופה הצנום היה לבוש בחולצת טריקו לבנה צמודה ובג'ינס כחולים מתרחבים. סנטימטר או שניים מהבטן שלה בצבצו מתחת לחולצה, ולא הצלחתי להוריד מהם את העיניים. הרצועה הזאת של עור חשוף חלבי גירתה אותי יותר מהגוף העירום לגמרי של האקסית שלי. הסתכלתי עליה. בחנתי אותה. עוד לפני שאמרתי לה אפילו מילה אחת כבר שיננתי כל עיקול בגופה, כל קו וכל נמש שהצלחתי לזהות במרתף האפלולי ההוא. דמיינתי איך היא נראית מתחת לבגדים, ומאוחר יותר גיליתי שהתמונה שהעליתי לנגד עיני היתה שגויה. הגוף שלה עלה על כל מגבלות הדמיון שלי. היא היתה מושלמת, משהו שלא יכולתי לדמיין או לתפוס.
רק כעבור שעה, כשמבטינו הצטלבו סוף־סוף, אזרתי מספיק אומץ לגשת אליה ולדבר איתה. התנשאתי מעל הגוף הקטנטן שלה, אבל מההתחלה הרגשתי שהיא גדולה ממני וידעתי שברגע שהיא תבין את זה, היא תהיה כוח ששום דבר לא יוכל לעצור.
בהתחלה היא היתה קצת מרוחקת וענתה לי בתשובות של מילה אחת. שאלתי מה שמה. היא אמרה שקוראים לה שרה. שאלתי אותה עם מי היא באה למסיבה. היא הצביעה על ברונטית שיכורה שהתחככה בסטודנט על רחבת הריקודים. שאלתי אותה אם היא רוצה לרקוד. היא אמרה, לא. אמרתי לה שהיא יפהפייה. היא משכה בכתפיים. אמרתי לה שקוראים לי אדם. היא לגמה מהבירה. שאלתי אותה מה היא לומדת. היא נקשה על הבירה כדי לאותת שהיא רוצה למלא את הכוס מחדש והתחילה להתרחק. לקחתי ממנה את הכוס ומזגתי לתוכה בירה מהכוס שלי. היא הטתה את הראש למעלה וחייכה, לקחה בחזרה את הכוס וחזרה להישען על הקיר.
"ערמומי," היא אמרה ולגמה מהכוס.
נשענתי על הקיר לידה ועמדנו בשקט לזמן שנראה לי כמו שעות. כבר מהרגע הראשון עם שרה הרגשתי כאילו אני בתוך הנצח. היא שתתה בשלווה את הבירה, הסתכלה סביבה ובדקה מדי פעם מה שלום החברה השיכורה שלה. העמדתי פנים שאני סורק את החדר איתה, אבל בעצם התמקדתי רק בה. כעבור תשע־עשרה דקות, החברה של שרה אמרה לה שהיא הולכת עם הבחור שהיא התחככה בו כל הערב. היא נשמעה שיכורה לגמרי, עיניה היו מזוגגות והשיער שלה נפל לה על הפנים בזמן שאחזה ביד של הבחור שהיא עמדה לפשק בשבילו את הרגליים בקרוב מאוד. שרה לא נראתה מרוצה אבל אמרה לה שתיהנה ושתתקשר אליה בבוקר. המשפט שאמרה לחברה שלה היה המשפט הארוך ביותר ששמעתי מפיה כל הערב. שרה נשארה רגועה והמשיכה לשתות מהבירה באותה שלווה.
בדקה העשרים היא חיסלה את מה שנשאר מהבירה, זרקה את הכוס על הרצפה המלוכלכת של המרתף ואז בעטה בה לפינה. היא המשיכה לעמוד עוד קצת ועיניה התרוצצו לפה ולשם ואז התמקדו בי. היא זזה במבוכה קלה, ולא ידעתי אם היא מתקרבת אלי או מתרחקת ממני.
בדקה העשרים ואחת החלטתי לבדוק את העניין ושאלתי אותה אם היא רוצה לצאת מכאן. היא אמרה, כן. ליוויתי אותה עד לחדר שלה במעונות והנחתי שכשנגיע אתן לה נשיקה על הלחי ואגיד לילה טוב. שרה לא נראתה מסוג הבחורות שמתמסרות לדחפים. קירבתי אליה את הראש כדי לתת לה נשיקה קטנה על הלחי אבל היא משכה אותי פנימה, תלשה מעלי את הבגדים והתנשמה והתנשפה ואמרה כן כל אותו הלילה.
כעבור שלוש שנים הצעתי לה נישואים, והיא אמרה שוב, כן. ואפילו שהיא אמרה לי מאז אינספור פעמים כן, אני חושב שהפעם ההיא היתה הפעם האחרונה שהיא באמת התכוונה לכך. אם היא לא היתה שקועה כל כך בלימודי משפטים ואז בעבודה בתחום, אני חושב שהיא היתה —
הרוח מזיזה את דלת הכניסה והיא נטרקת בחבטה. הרעש מבהיל אותי לשבריר שנייה, אבל אני יודע שזאת היא. אפילו בלי לראות אותה אני יודע שהנמשים שלה בולטים אחרי יום שלם של עבודה בחוץ, בפטיו של בית הקפה. אני יודע שעיני האיילה החומות שלה נוצצות בתקווה ובאושר. אני יודע שהשיער הארוך הגלי שלה תחוב מתחת לכובע שהיא סרגה בעצמה בתחילת הסתיו. אני יודע שכשהיא תסיר את הכובע היא עדיין תיראה יפהפייה בדרך נטולת מאמץ, למרות השיער הפרוע. אני יודע שהיא תלבש חולצה צמודה בלי חזייה וחצאית כהה עד אמצע הירך. אני יודע שאזור המותניים של החצאית יהיה מקומט בגלל הסינר שהיה קשור עליהם כל היום. אני יודע שהיא תחייך כשתראה אותי, ושלא אזדקק ליותר משישים שניות עד שאהיה בתוכה.
"מותק, הבאתי כמה מאפים שנשארו בבית הקפה," היא קוראת מהכניסה לבית.
אני שומע אותה חולצת נעליים, מסירה את הגרביים שמגיעים עד לברך ופושטת את המעיל. אני שולף שתי כוסות מבר האלכוהול. אני מוזג לתוך שתיהן ויסקי ומושיט לה כוס בדיוק כשהיא נכנסת. היא מתקרבת אלי במרץ ובחיוך ולוקחת ממני את הכוס, גומעת את הוויסקי ומחזירה את הכוס לבר. החום שבוקע מאח האבן מחמם את עורה, ואני שם לב שעור הברווז שעל זרועותיה מתרכך ומתיישר.
לפני שאני מספיק ללגום שוב מהכוס היא כבר פותחת את הכפתור ואת הרוכסן של המכנסיים שלי. היא יורדת על הברכיים ומרימה אלי מבט בחיוך שטני.
♦♦♦
אני שומט את הרגליים שלה על המיטה, הולך לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת מאחורי.
אני עדיין שומע אותה מתנשפת מעבר לדלת, מנסה להסדיר את הנשימה. אני שומע אותה מייבבת, ואני מקווה שזה בגלל אקסטזה ולא כאב. לפעמים אני קצת מגזים — אני כאילו מאבד שליטה ורק כשאני חוזר להכרה אני מבין שעשיתי משהו לא טוב. אבל זה חזק ממני. קֶלי פשוט עושה לי את זה. האינסטינקטים החייתיים משתלטים עלי כשאני איתה.
פעם שרה השפיעה עלי ככה. אבל עכשיו כשאני איתה אני בקושי בן אדם, שלא לדבר על כל דבר אחר.
אני מסתכל על עצמי במראה שבחדר האמבטיה. פני מכוסות בזיפים והשיער שלי סתור. העיניים הכחולות שלי נראות עכשיו אדומות. אני מצליח לסבול את המראֶה של עצמי למשך עוד כמה שניות ואז חייב להסיט את המבט. אני לא מתבייש בעצמי אבל גם לא גאה. אני מתיז קצת מים על הפנים ואז על החזה, על הבטן ועל הזין. אני עייף מדי למקלחת. אני טופח על עצמי במגבת יבשה.
"מותק?" קלי צועקת מהחדר השני.
"כן, חמודה?" אני עונה ומתחיל לצחצח שיניים.
"אשתך סימסה לך."
אני יורק את משחת השיניים לכיור ושוטף את הפה, ואז מנגב את השפתיים בכף היד. כשאני חוזר לחדר השינה האורות כבר דלוקים, וקלי יושבת על המיטה בכותונת לילה ומחזיקה את הטלפון שלי. היא מחייכת אלי.
"מה היא אמרה?" אני לובש מכנסי פיג'מה של רלף לורן.
"היא רוצה לדעת מה אתה עושה."
אני מתיישב על המיטה לידה ומסיט אחורה את שערה החום הארוך. אני מנשק אותה בעדינות על הצוואר ועל הכתף.
"תגידי לה שעוד מעט אני אזיין שוב את נערת חלומותי," אני לוחש. קלי צוחקת ומתחילה להקליד.
"לשירותך, אדוני," היא מצחקקת. אני חוטף ממנה את הטלפון בתנועה שובבה וקם מהמיטה. אני מקליד בזריזות תשובה.
