פעמיים / מיץ' אלבום

 

אי-אפשר שלא להתאהב במילים של אלבום, הוא בורא עולמות ומתאר ממשות באופן שהופך את המילים שלו למרקמים שניתן לחוש ולהרגיש.

הספר הנוכחי עוסק במשהו שנדמה שכל מי שגדל בדור הנוכחי, והושפע מאי אלו סדרות או סרטים, חשב עליו לפחות פעם אחת בחייו: מה היה קורה אם הייתה לי יכולת לחזור אחורה בזמן ולשנות דברים שקרו לי. לגיבור שלו יש כוח על מיוחד, שיחד איתו הקוראים מגלים בספר את מהותו ומהיכן הגיע, הוא יכול לבחור רגעים בחייו שהוא רוצה לחיות אותם מחדש ולחזור אליהם. יש רק מגבלה אחת, הוא יכול לחיות כל נקודת זמן כזו פעמיים בלבד. זאת אומרת, הוא לא יכול לשוב לאותה נקודת זמן ולשנות אותה שוב ושוב עד שתתאים למה שהיה רוצה שיקרה, ולא תמיד החזרה שלו בזמן (מצב בו הוא חוזר לגופו באותה נקודת זמן, בין אם חלפו יומיים מאז התרחשה ובין אם שנים רבות) משנה אתה דברים באופן בו הוא האמין שיצליח לעשות.

כל מילה על הגיבור או סיפור החיים שלו פשוט תהרוס את ההנאה מהספר הנוכחי, ועל אף שאולי בתחילה הדבר לא נהיר לקוראים, יש משהו נוגע ללב באופן הסיפור מתגלגל ונפרש מול הקוראים כשהגיבור, בגיל מבוגר כשהוא מרגיש שחייו עומדים להסתיים, חולק את היומן, שהוא קורא לו מחברת, שכתב עם אדם זר שהוא מאמין שיהיה זה שיביא אותו ליעדו.

מדובר באחד הספרים הרגישים, המרגשים ומעוררי המחשבה שקראתי לאחרונה. הספר ארוז בעטיפה רגישה על אף שלכאורה הגיבור שלה רחוק מלהיות כזה, ומסתיים באופן שגם הקורא האדיש ביותר יתקשה לאטום את ליבו מולו. מומלץ בחום לכל מי שקראו ואהבו את ספריו של המחבר, הם בוודאי לא צריכים את ההמלצה שלי, אבל גם לכל מי שספרות שעוסקת בבני אדם דרך עיניים שאוהבות אותם מדברת אליהם.

* להתרשמות בלת אמצעית ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.

פעמיים     מאת: מיץ' אלבום     מאנגלית: עידית שורר     הוצאת מטר     2026     309 עמ' - כולל דבר הסופר ועל הסופר

פתח דבר

אוגוסט 1978

כינו אותה "הסערה של השנה". גשם אלכסוני ניתך לכל אורכו של רחוב מַרקֶט בעיר פילדלפיה, והרוח נשבה כמעט בעוצמה של הוריקן. אוטובוסים התיזו מים מהשלוליות הענקיות שהם חצו, ורעמים הרעימו מעל.

בעיצומו של הכאוס הזה הופיעה לפתע בחורה, צעירה, עוד לא בת עשרים. שערה העבות, בצבע הפחם, התנפנף על פניה וכיסה את עיניה. היא נראתה מבולבלת, כאילו הסערה הזאת הפתיעה אותה.

למרות הגשם שהרטיב את הג'ינס שלבשה והצמיד אותו לרגליה, היא החזיקה בכוח את התיק שלה ופתחה את הסגר. היא הוציאה ממנו חפץ קטן, הביטה בו והכניסה אותו לאט בחזרה.

כשהרימה את מבטה גילתה את הכניסה לחנות הכולבו גימבֶּלס. היא ריכזה את מבטה בדלת המסתובבת וראתה ליד חלון הראווה בחור מנופף בידיו.

נשימה נלכדה בחזהּ. היא רעדה קלות והחלה ללכת לקראתו בצעד יציב, בהחלטיות, כאילו כבר היתה פה בעבר.

1

נָסַאוֹ, איי בהאמה

כעבור ארבעים שנה

החוקר צקצק בלשונו. הוא הביט בגבר אפור השיער שהיה שרוע מעבר לשולחן.

"תגיד לי, ידידי, איך עשית את זה?"

שתיקה.

"אנחנו יכולים לשבת כאן כל היום אם זה מה שאתה רוצה לעשות. זה מה שאתה רוצה לעשות? לשבת כאן כל היום?"

בחדר הקטן בתחנת המשטרה היה חם מדי, והוא נזקק לצביעה. הרהיטים היחידים היו שולחן עץ ושני הכיסאות התפוסים. החוקר, וינסֶנט לָה־פּוֹרטָה פתח גליל של סוכריות חמוצות, תלש את הראשונה, אדומה־דובדבן, והטיל אותה אל פיו.

"רוצה סוכרייה?"

האיש פלט צחוק חרחרני.

"מה כל כך מצחיק?"

"השם."

"של הסוכריות? לייף סֵייברס? כי הן נראות כמו גלגלי הצלה?"

"כן."

"היית רוצה גלגל הצלה לחיים שלך עכשיו?"

"החיים שלי ניצלו כבר יותר מדי פעמים."

לה־פורטה המתין להמשך, אבל החשוד שילב את אצבעותיו והשפיל את מבטו, כאילו התפלל. פניו היו שזופות ולא מגולחות, לסתו ועצמות לחייו בלטו, אולי בלטו מדי, כמו אצל אדם שרזה ממחלה. חולצתו בצבע צהוב חרדל ומכנסיו הכחולים הכהים היו מקומטים מאוד, כאילו ישן בהם.

"בוא נראה במה מאשימים אותך," אמר לה־פורטה. "אולי זה ירענן את זיכרונך."

הוא החליק תצלום על השולחן.

"בביקור אחד בלבד, בקזינו הכי גדול באי, הימרת שלוש פעמים על מספרים יחידים ברולטה וזכית ברצף בסכום של יותר משני מיליון דולר. ואז פשוט קמת והלכת."

"וזה פשע?"

"לא, אבל רק כי לא הצלחנו להבין איך עשית את זה."

"אז זה לא פשע?"

"תקשיב, ידידי. התפקיד שלי הוא לתפוס רמאים בקזינו, ואני עושה את זה כבר שנים. בלאס וגאס. באטלנטיק סיטי. עכשיו פה בבהאמה. מה שאתה עשית אי־אפשר לעשות בלי לעבור על החוק."

"הבנתי." האיש הנהן בריכוז. "אפשר לשאול אותך שאלה?"

"בבקשה."

"למה אתה עובד בעבודה כזאת?"

"למה מה אתה, פסיכיאטר?"

"סתם סקרן."

לה־פורטה עיווה את פניו בגיחוך. "בוא נגיד רק שאני לא אוהב אנשים שמכופפים את החוקים."

"אה. אז אתה לא תאהב אותי."

לה־פורטה התבונן בחשוד גבה הקומה והכחוש, שענד עגיל קטן על התנוך השמאלי ונעל מוקסינים בלי גרביים. לה־פורטה ניחש שהוא מתקרב לגיל שישים ושהוא לא אמיד במיוחד. במובן הזה הוא דמה ללא מעט מהגברים שהימרו בקזינו באי. אבל התנהגותו בחקירה היתה יוצאת דופן. בדרך כלל החשודים היו עצבניים, הזיעו, השיבו לשאלות מהר מדי או לאט מדי. האיש הזה נראה כמעט משועמם.

"די, בוא תגיד לי איך עשית את זה. יש לך מישהו מבפנים?"

"לא ביצעתי שום עבירה."

"שלוש זכיות ברצף עם הימור על מספר בודד? אתה לא קורא לזה חשוד?"

"חשדנות ואמונה לא יכולות לחלוק אותה מיטה."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאם אגיד לך את האמת, תצטרך לקבל כעובדה משהו שלא יתקבל על דעתך."

"נסה ותראה."

האיש כיווץ את עיניו. "לא."

"אתה מבין שרמאות בקזינו עלולה להכניס אותך לכלא?"

"כן."

"לתקופה ארוכה."

"לזמן אין הרבה משמעות מבחינתי."

"למה לא?"

"זה מורכב."

לה־פורטה נגס בסוכרייה הקשה שבפיו.

"ספר לי על אישה בשם ג'יאנה רוּל."

ארשת פניו של האיש השתנתה. לה־פורטה התעודד. הנה, התחלנו. נישאר בזה.

"אחרי שזכית בכסף הלכת לבנק וביצעת העברה בנקאית לג'יאנה רוּל. אנחנו יכולים למצוא אותה. לעצור אותה. אולי להגיש נגדה כתב אישום כשותפה לקשירת קשר. זה מה שאתה רוצה?"

האיש מצמץ. לה־פורטה רכן על גבי השולחן.

"כמו שאמרתי: נסה ותראה."

"בסדר." האיש נאנח. "כשעצרתם אותי, היה לי תיק."

"אז?"

"אני צריך אותו."

לה־פורטה חשב רגע.

"אל תזוז."

הוא קם, נעל את הדלת מאחוריו, ניגש לחדרו ולקח משם תרמיל עור דהוי. הוא חזר ונתן אותו לאיש, וזה הוציא מתוכו מחברת כתיבה עם כריכה קשה שחורה־לבנה בדוגמת שיש. על התווית היו רשומות בכתב יד ארבע מילים: לבוס, לקרוא אחרי מותי.

הוא הדף את המחברת על השולחן.

"מה?" שאל לה־פורטה. "אני צריך לקרוא את זה?"

"רק אם אתה רוצה תשובות."

החוקר עלעל בדפים הכתובים בכתב יד.

"מה זה?" הוא מלמל.

האיש כמעט חייך.

"סיפור אהבה," הוא ענה.

 

המַחברת

בוס יקר

אז במה להתחיל? בזה שאני גוסס? אני מניח שעכשיו זה כבר ידוע לך. רק לפני כמה ימים נכנסת לביתן האורחים ומצאת אותי על הרצפה ליד סל הכביסה עם הרגל השמאלית מתוחה קדימה, והראש על המרפק ואמרת, "אלפי, מה אתה עושה?" ואמרתי, "אני מחפש נמלים." חייכת, אבל ראיתי בעיניים שלך דאגה אמיתית, וכשעזרת לי לקום על הרגליים היה במגע שלך רוך, גם כשהשחלת את זרועך מתחת לזרועי, כשפרשת את האצבעות על גבי. לולא ידעתי את האמת עוד הייתי עלול לקרוא לזה חיבוק אוהב. אבל אני כן יודע את האמת. וידיעת האמת היא שמובילה אותי לווידוי הזה.

אני לא מפחד למות, בוס. אני יודע שאמרת לי לא לקרוא לך בוס, אבל מה? אני מקבל ממך משכורת, ואני שמרן, כנראה. בכל אופן, אני לא מפחד. חמקתי מהמוות פעמים רבות. אולי זה נשמע מוגזם אבל זאת האמת.

בחיי הארוכים — ואין איש בעולם שיודע כמה ארוכים הם היו — קפצתי מהַר בספרד, קפצתי אל בריכת כרישים באוסטרליה, עמדתי מול רכבת מתקרבת בסין, אפילו חטפתי כדור במהלך שוד בנק במקסיקו.

עשיתי את רוב הדברים האלה כדי לראות איך זה, כדי להרגיש את הבל פיו של אלוהים או של השטן או של לא־משנה־מה שמחכה לי כשהחיים האלה יסתיימו. זה לא היה אומץ — ידעתי שאשאר בחיים. לא קל להאמין לסיבה שבגללה ידעתי שאשרוד, אבל אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לנסות, כי חיכיתי הרבה זמן כדי לספר לך.

בסדר. הנה אני אומר.

יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים.

אני מתכוון למה שאני אומר. יש לי הזדמנות שנייה לכל דבר. מקצה שיפורים. חזרה לעמדת פתיחה. לא משנה איך קוראים לזה. זאת סגולה. יכולת. אין הסבר. אבל בעוד כל בני האדם בעולם נאלצים לסבול מתוצאות מעשיהם, אני יכול לבטל את מעשי ולנסות שוב. לא אינספור פעמים, יש לציין. אני לא יכול לפשל שוב ושוב ולהתחיל בכל פעם עם לוח חלק. אני לא יכול לגשת לאותו מבחן מאה פעמים.

פעמיים. יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים, כל דבר. העניין הוא שאני צריך לחיות עם התוצאות של הפעם השנייה, אין דרך חזרה. ובמשך השנים הבנתי שזה המחיר שאני משלם על הסגולה הזאת.

והמחיר ששילמתי באהבה.

היתה לי אהבה גדולה אחת בחיי, בוס. אישה אחת שבעיניה מצאתי את הגרסה המוצלחת יותר של עצמי. אבל שגיתי שגיאה חמורה, כזאת שלא יכולתי לחזור ולתקן. שתי ההזדמנויות שניתנות למאוויי הלב הן תעלול אכזרי שהתוצאה שלו...

 

נסאו

לה־פורטה הפסיק לקרוא והרים את עיניו מהמחברת.

"אתה עובד עלי, כן?"

"סליחה?"

"אתה מבקש ממני להאמין שאתה יכול לקפוץ לאחור בזמן ולתקן כל מיני דברים?"

"אם אני מחליט, כן."

לה־פורטה הצטחק. "קשה לי להאמין שזה יתקבל בבית משפט."

"זאת האמת."

"מי הבוס שלך?"

"זה לא משנה."

"זה כן ישנה אם הוא עזר לך לתכנן את העבירות שלך."

"זאת בוסית, והיא לא עשתה את זה."

לה־פורטה גירד את גבתו.

"אתה באמת גוסס?"

האיש הנהן.

"ממה?"

"זה משנה? מבעיה נוירולוגית."

"צר לי לשמוע." לה־פורטה התרווח בכיסא. "אם אני הייתי גוסס, בטוח במאה אחוז שלא הייתי כותב מכתב פרידה לבוס שלי, את זה אני יכול להגיד לך."

"תמשיך לקרוא."

"אתה באמת רוצה להשתמש בזה בתור אליבי?"

"אתה ביקשת."

"זה בגלל — איך קוראים לה — ג'יאנה רוּל?"

האיש הסב את מבטו.

"טוב, בסדר, אז בבקשה, בוא נמשיך," אמר לה־פורטה. "אבל מרגע זה והלאה..."

הוא החליק את המחברת על השולחן.

"אתה תקריא. בקול רם."

והוסיף כמעט בלגלוג, "אלפי."

 

 

המחברת

בסדר, בוס. בהנחה שלא זרקת את המחברת הזאת עד עכשיו, ושלא התייחסת אליה בזלזול כאל קשקושים של עובד/ידיד ותיק, שזמנו תם ושכלו קצת הידרדר, אספר לך עכשיו איך נודע לי על הכוח המיוחד שלי ועל הפעם הראשונה שגיליתי אותו, במקרה, כשהייתי ילד.

שבת בבוקר, 1966. הייתי בן שמונה, וגרנו בקניה, בכפר קטן מצפון למומבסה. הורי היו מיסיונרים. חדשים. כשהם היו בני שלושים ומשהו הם נקראו מהשמים להפיץ את בשורת האל. או ליתר דיוק, אמא שלי שמעה את הקריאה. אבא שלי הלך בעקבותיה בצייתנות, אולי הוא קיווה שרוח הקודש תנוח עליו בנמל התעופה.

היינו שם כבר שנה, גרנו בצריף עם גג תבן ועם שירותים שמורידים בהם את המים במשיכת שרשרת. לפני אפריקה גרנו בפאתי פילדלפיה. התגעגעתי לשם נורא. שנאתי את השמש היוקדת של היבשת החדשה. לא היתה טלוויזיה, ובקושי היה לי מה לעשות. אמא שלי גילתה פסנתר ישן בכנסייה של הכפר ולימדה אותי אקורדים אחדים שהספיקו כדי לנגן כמה מזמורים. באחד מימי ראשון היא אספה את הילדים המקומיים במעגל והכריחה אותי לשיר את המזמור "Nearer My God to Thee". הילדים צחקו מהקול שלי. רציתי שהאדמה תבלע אותי.

בכל התקופה שהייתי באפריקה היו לי רק שתי חברות, אחת אנושית, אחת חיה. החיה היתה פילה בשם לאלוּ. היא היתה שייכת לחוואי שגר לא רחוק, והוא השתמש בה לחרישה במחרשה. בשבתות הוא הניח ללאלו לנוח, ויכולתי לשחק איתה. היא היתה כורכת סביבי את החדק שלה ומרימה אותי. בהתחלה זה היה מפחיד, אבל עם הזמן הרגשתי למרבה הפלא שיש בזה דווקא משהו מגונן.

בזכות לאלו הכרתי את החברה השנייה שלי, ילדה רזונת עם עיניים ירוקות חודרות ושיער כהה בתספורת קארה עם פוני. אמהּ היתה מהפיליפינים, אבל אביה היה אמריקאי. הוא נשלח לקניה מטעם חברת המזון דֶל מונטי, ובשבתות גם הוא הביא את בתו לשחק עם לאלו.

לאלו הרימה אותנו בתורות, אבל היינו חסרי סבלנות. את יודעת איך זה אצל ילדים. פעם אחת כשהתווכחנו מי יהיה קודם, הַפילה הרימה את שנינו יחד. אני זוכר שהגוף הקטן של הילדה היה לחוץ אלי, כתף אל כתף. הלחיים שלנו נגעו, וצעקנו "וווואאאא!" וכשלאלו הורידה אותנו פרצנו בצחוק ולא הצלחנו להפסיק.

זאת היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לי את שמה. פרינסס. אמרתי שזה לא שם. היא אמרה שכל המשפחה שלה קוראת לה ככה. אמרתי בסדר.

בשבוע שאחרי כן פרינסס הביאה לי ממתקי מאבּוּיוֹ אדומים. בשבוע שאחרי כן הבאתי לה אגוז קוקוס חתוך. בשבוע שאחרי כן היא הביאה ספר על פרפרים והקריאה ממנו תחת עץ. שבוע אחרי כן החזקנו ידיים כשלאלו הרימה אותנו. ומאז ואילך החזקנו ידיים בכל פעם.

הייתי ילד בודד שמצא פתאום חבֵרה, החברה הזאת מילאה את עולמי. אף כי הייתי רק בן שמונה, הרגשתי שהזמן שאני נמצא במחיצתה של פרינסס הוא יותר מהתרועעות. אהבת בוסר, אני מניח. השבתות נעשו לדבר היחיד שציפיתי לו בכיליון עיניים.

בפעם האחרונה שראיתי את פרינסס, לאלו התיזה על שנינו מים והיינו צריכים להחליף בגדים בין העצים. הצצתי על גבה החשוף כשהיא לבשה מעל לראש חולצה מושאלת. היא הסתובבה, תפסה אותי מסתכל וחייכה.

"אולי פעם נבנה פה בית, אלפי, על יד הים. ואז נתחתן ולאלו תגור איתנו. בסדר?"

"בסדר," אמרתי.

היא חייכה, ואני חייכתי בחזרה. הרגשתי שהשמש מייבשת את עורי. זה הזיכרון הכי טוב שלי מאפריקה.

ואחריו בא הכי רע.

❖

אחד־עשר חודשים אחרי שהגענו אמא שלי נעקצה מאיזשהו חרק וחלתה והיה צריך לאשפז אותה, והיא נשארה בבית החולים כמה שבועות. כשהיא חזרה הביתה היא היתה רזה וחלשה, אבל ראיתי בחזרתה הביתה סימן שהיא מחלימה.

כשגרנו בארצות הברית אהבתי ספרי קומיקס, ולפני שנסענו, ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי תחפושת של סופרמן. בקניה ישנתי כל הלילות עם השכמייה האדומה. תזכורת לבית, אני מניח.

כשהתעוררתי באותו בוקר שבת, מיהרתי אל המראה עם השכמייה האדומה על הגופייה הלבנה ונעמדתי בתנוחה המתאימה — הנחתי ידיים על המותניים ומתחתי את מעט השרירים שהיו לי אז.

"מה אתה עושה?"

אבי עמד ליד הדלת. שמטתי את הזרועות.

"כלום."

"לך לשבת עם אמא."

"למה?"

"לך לשבת עם אמא וזהו."

"למה?"

"ככה, כי זה מה שאמרתי לך לעשות."

"אבל עוד לא אכלתי ארוחת בוקר."

"תעשה מה שאני אומר לך. אני הולך להביא לה את התרופה שלה."

"אני יכול לבוא?"

"לא."

"אבל אני בכל זאת הולך לשחק עם לאלו, כן?"

"נראה. לך לשבת עם אמא. תזדרז."

השתרכתי במסדרון הקטן עד ששמעתי את הדלת הראשית נסגרת. הצצתי לחדר של הורי. אמי שכבה במיטה תחת כילה לבנה, ועיניה היו עצומות. עמדתי שם והקשבתי לנשימה שלה. אמרתי לעצמי שאם היא לא תזוז תוך דקה, אני לא אמור להעיר אותה ואני יכול לצאת לשחק.

חלפה דקה. פטרתי את עצמי מהחובה, יצאתי במהירות מהבית ורצתי אל מגרש הכדורגל, שהיה למעשה רק שטח גדול של עפר בצבע קינמון. המגרש היה ריק, והתחלתי לרוץ מצד לצד עם השכמייה שהתנפנפה מאחורי ולקפוץ בכל צעד חמישי כאילו אוּכל להתרומם לאוויר.

השמש היתה גבוהה, והרוח קלה. אחרי הרבה המְראות כושלות השתרעתי על חלקה של עשב קיקוּיוּ בקרבת מקום ובהיתי למעלה בעננים הלבנים הארוכים. כעבור זמן מה התנמנמתי.

כשהתעוררתי, שוטטתי בכפר. הבחנתי בכל המבטים הרגילים שהשכנים שלנו נעצו בי. השכמייה האדומה לא הועילה. עברתי את הכנסייה שהורי עבדו בה וראיתי את הכומר המקומי לבוש בז'קט חליפה מטוויד שכיסה את צווארון הכמרים שלו. הוא טיפל בעז. נופפתי לו, והוא נופף לי בחזרה. העז פעתה. כבר היה כמעט צהריים.

הלכתי הביתה בחום המעיק ובדרך הקשבתי לסניקרס שלי שרמסו את העפר הגס. ראיתי ג'יפ ירוק חונה מול הצריף שלנו. כשנכנסתי, שמעתי מלמולי שיחות ואז אבי צעק, "אלפי? זה אתה? אלפי, אל תיכנס הנה!"

פתאום הוא צץ מולי וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה.

"לאן הלכת?"

הקול שלו רעד.

"אמא ישנה, אז יצאתי."

"יצאת?" הוא נשך את מפרקי אצבעותיו. "יצאת?"

אני זוכר שהוא הביט בי בעיניים זועמות, כאילו זה הדבר הכי אכזרי שיכולתי להגיד. לא הבנתי. מה עשיתי? רק כשראיתי את הרופא יוצא מחדר השינה הבנתי שקרה משהו נורא, ובזמן ששיחקתי את סופרמן במגרש הכדורגל, החמצתי אותו.

❖

בזמן שאני ניסיתי לעוף, אמא שלי מתה. תסחיף ריאתי. לפי מה שאמרו לי, היא מתה מהר ו"לא סבלה", אבל כיוון שלא היה לידה אף אחד, לא ברור לי איך הם ידעו. אני זוכר שבאותו ערב ישבתי על המזרן שלי, התייפחתי, השתנקתי עד קוצר נשימה והמשכתי להתייפח. מקצה המסדרון שמעתי את אבא שלי מדליק את הרדיו בקול חזק מאוד ואז משמיע קולות בכי איומים, כמו של דוב שהכפה שלו נתפסה במלכודת.

לפני שהלכתי לישון זרקתי את השכמייה האדומה מהחלון של חדרי. ראיתי את הרוח מעיפה אותה על האדמה. חזרתי למיטה ואמרתי לעצמי שהלוואי שהיום הזה לא היה קורה, שנאתי את אפריקה, שנאתי את סופרמן, שנאתי את עצמי והרגשתי בחסרונה של אמי בתוך כל מולקולה של אוויר חם שמאוורר הפלסטיק העיף בחדר. הלמתי בגופי שוב ושוב ולחשתי את המילים "טיפש, טיפש". בחוץ החלה סערה, ונרדמתי לקול משק הגשם.

חדש על המדף: פרוזה מקור

 

חדש על המדף: ארבעה ספרי פרוזה עלו לאחרונה על מדף הספרים בהוצאות קינמון, קריאת רשות ובית הסופרים:

שתי אחיות בנות 60 פחות או יותר, נשואות ואימהות, נקלעות למערבולת של קנאה כאשר מערכת האיזונים ששמרה על היחסים שלהן תקינים כשמעמדה של כל אחת ברור לאור השגיה והשגי בן זוגה, מאבדת שיוי משקל.

אילנה בת ה-62 עובדת בבנק, ככלכלנית, ובעלה הוא איש עסקים. היא ממוצעת במשקלה ובמראה. אחותה הצעירה ממנה בשש שנים עובדת כמורה בחטיבת הביניים היא חוטבה ונאה, אבל דווקא מתלבשת בצורה שלא מבליטה שום דבר יפה בה, היא נשואה לרונן, קונדיטור ומקיימת במערכת היחסים בין האחיות את תפקיד האחות הקטנה.

ביקור של אורחת בקונדיטריה של רונן, המעידה על עצמה שירשה סכום כסף שהיא רוצה להשקיע בעסקים ישראלים. היא בחרה את בית הקפה של רונן, בן זוגה של קלרה בעקבות המלצה, ומציעה לקדם גם מיזם מוזיקלי בהובלת קלרה עצמה. המפגש וההצעה מולידים תהליך שמשנה את כל מערכות היחסים, והן לא תשובנה להיות כפי שהיו בתחילה.

עלילת הספר הנוכחי מתרחשת בעתיד בדיוני ובמקום בדיוני בו כדי להיות חלק מהמקום עליך להסכים להחדיר לתוך מוחך טכנולוגיה פולשנית שנועדה להביא אנשים לתפקוד מיטבי.

אבל אצל גיבורת הספר, מינה, משום מה ההתקן המוחי לא עובד בצורה תקינה והיא חווה רגשות שהיא לא אמורה להתמודד איתם. כדי להתמודד עם הבעיה היא יוצרת קשר עם ישות מחתרתית שיודע לפרוץ את הטכנולוגיה ולשנות אותה, אבל במקביל המציאות במקום המגורים שלה משתנה ומשפיעה על התקשורת שלה עם ההאקר המחתרתי...

כמו כל ספרות דיסטופית טובה, גם הספר הנוכחי מבקש לבחון את האופן בו בני אדם נותרים כאלה בכל קונסטלציה חברתית, מדינית או אנושית ומביאים לידי ביטוי את המהות שמגדירה את המין שלנו.

מחברת הספר היא נויורוביולוגית. 

העיללה מתרחשת על סט של סדרה חדשה ומגוללת את מערכת היחסים ההולכת ונבנת בין נעה - מפיקה שהיא פריק קונטרול, לארז - במאי כרזימטי שמודע לכוח שלו ומפעיל אותו כדי להשיג את מטרתו.

העלילה נפרשת בגוף ראשון אך בשתי קולות, של נעה וארז. לאורך הדרך כולה, אנו רואים את האופן בו כל אחד מהם חווה את האירועים השונים שמקרבים אותם זה לזו רק שלא ברור אם באמת מתרקם שם חיבור אמיתי או ממש כמו על הסט יש פה מעין הצגה בו כל אחד יודע את התפקיד שלו.

אחרי שנים בתפקיד האישה האחרת, תהילה מגלה שהגיע הזמן להיפרד. לצד תהליך הפרידה, שקצוב בזמן, היא מחליטה שהגיע הזמן לתעד את מערכת היחסים שלהם בכתב

את הזיכרונות ממערכת היחסים, החל במפגש וכלה בתאירך הפרידה המתקרב, היא מתעדת כשהיא מבקרת בשורת מקומות שהיו נקודות ציון בחייה.

התיעוד נע הלוך וחזור בין ההוה -2023, לשנות העבר. החל ב-1998 וכלה בימים שהובילו לידיעה על הפרידה הממשמשת ובאה. בין בחינת היחסים בין השניים היא מתעדת את התהליך הצמיחה שלה כאדם ואת האופן בו התבטא בדרך בה בחרה לנהל את חייה ואת תחום העיסוק ממנו היא מתפרנסת - כתיבה עבור אנשים אחרים. 

חדש על המדף: ספרי עיון

 

חמישה ספרי עיון ראו אור לאחרונה בהוצאת מטר:

מחבר הספר הוא יזם ושותף בקרן השקעות, בוגר סטנפורד. כמי שזכה להצלחה שרבים מעניקים לה את התואר עושר ומתייחסים להיבט הכספי שלה בלבד, הוא מבקש לתרגם את המושג הזה לשורה של תחומי חיים שכל בן אדם יכול להיות עשיר בהם אם ילמד להתמקד בהם באופן שילמד אותו להוסיף להם כל הזמן.

הספר מתמקד בבחינת הזמן, חיי החברה, הבריאות, המחשבה וכן, גם הכסף. בכל תחום הוא בוחן שורה של הרגלים וכלים שמוסיפים לעושר או מחסירים ממנו, ומציע להתמקד באופן בו ניתן לפעול כדי שמהמגמה בו תהיה חיובית תמיד.

המחבר חושף את החוויות האישיות שלו שהובילו אותו להתובנן בחיים באופן הזה וכתוב בשפה קולחת שהופכת אותו לפחות ספר עיון ויותר הקשבה לניסיון החיים של אדם שמדבר אליכם בגובה העיניים. כל זה מתאפשר בזכות תרגום נפלא של שאול לוין לספר הנוכחי.

מסוג הספרים שמאפשרים לכם לבחור נושא ולתקוף אותו מכל החזתות בעזרת סיפורי חיים, מחקרים, שורה של כלים מנקודות מבט שונות ועוד. מומלץ למי שנמצאים בשלב בחיים בו הם רוצים שינוי ולא כל כך יודעים איך להגדיר וליצור אותו. 

פעם הקשר בין הגוף לנפש היא נחלתם של אנשים שנחשבו רוחניים מכדי לנחות על קרקע המציאות. המגמה שהלכה וגדלה בשנים האחרונות הובילה לצידה ניסיונות להבין את האפקט של הנפש על הגוף גם בכלים מדעיים.

הספר הנוכחי בוחן את הקשר הישיר בין הגוף לנפש את ההשפעה של התחושות שלנו על הבריאות שלנו. דברים שכל סבתא נהגה לומר פעם על האופן הנכוון לפעול ולחיות, מקבלים תוקף מדעי מוסמך. לצד זאת, הספר גם מציע כלים שונים שהוכחו מדעית כדי לשפר את הבריאות, הנפשית והפיזית, באופן שהעידן המודרני יכול לאפשר לנו.

מסוג הספרים שכל מי שרוצה לשמור על הבריאות שלו, או לשפר אותה אם כבר החל תהליך של ליקויים בבריאות, ירוויח מקריאתו ומיישום החלקים שנוגעים אליו אישית.

מחברת הספר היא רופאה והיא שוטחת בספר את משנתה גם בכלים מדעיים אך בשפה שווה לכל נפש המתאימה לכל מי שרוצה להבין לעומק איך פועל הגוף שלנו כדי לפעול ממקום מודע ומושכל.

בסיום הסופר היא מציעה שורה של מתכונים שהיא מכנה עקרונות האכילה של אנרגיה טובה - לא רק לטבעונים או לצמחונים. 

מה הופך אדם למנהיג, כותרת התפקיד שלו או האישיות שלו? הנושא הזה נבחן לאורך ההיסטוריה במקרים רבים, גם בעידן המודרני מנסים להבין האם יש אפשרות להפוך אנשים למנהיגים גם אם באופן טבעי לא בהכרח ניכרת בה התכונה הזו.

הספר הנוכחי מנסה להציע למי שמתוקף התפקיד שלהם, או מתוך רצון להגיע לתפקיד כזה, צריכים להשפיע על אחרים כדי להשיג תוצאות. הוא מציע שורה של כלים, מניסיונו האישי של המחבר כמי שמלווה מנהלים ומפקדים לאורך שנים רבות, שמסייעים לבעלי תפקידים משמעותיים בעיצוב החברה סביבם להשיג יותר ממה שהכישרון הטבעי שלהם מאפשר להם.

למעשה, גם מי שיש לו כישרון טבעי להנהיג מגיל צעיר, יוצא נשכר מהיכרות עם כלים שיסייעו לו לפעול לא רק על פי אינטואיציה אלא לשלב בה גם ידע וניסיון של אחרים לאורך ההיסטוריה על מנת למטב את תוצאות הפעולות שלו. 

על פניו, מוזר שדווקא פסיכולוג ספורט הוא זה שמוציא ספר שהכותרת שלו היא "באפס מעשה" וכותרת המשנה שלו היא "אי-עשייה כאסטרטגיה - מתי ההחלטה הנכונה ביותר היא דווקא לא לעשות דבר?". אבל דווקא כמי שהמומחיות שלו היא לתת כלים למי שהמקצוע שלהם הוא להיות ספורטאים, אין ספק שהוא מבין שלצד הכנה מנטלית להתמודדות עם לחץ, עומד ושחיקה, גם מנוחה וכזו שמנוהלת מראש, הכרחית כדי להשיג תוצאות.

בספר הנוכחי פרופ' מיכאל בר-אלי מסביר את המדע וההיגיון שעומדים ממה שלכאורה נדמה שהפוך מן ההגיון הבריא, הצורך לנוח, להרהר ולתת לדברים להיות, לפני שפועלים, גם כשמדובר בתקופות או נושאים לוחצים ולחוצים מאוד.

הוא משלב דוגמאות מעולם הספורט, אך לא רק, ומדגים כיצד מנהלים ואנשי ספורט הצליחו להביא הישגים דווקא משום שבחרו לא להילחם או לפעול בכוח כשמצבים דרשו שינוי גישה. הבחירה לתת לדברים להיות, כדי לבחון אותם או לתת לאינרציה לפעול, מוכיחה את עצמה לפעמים כיעילה יותר מהניסיון להכריח את הדברים לקרות.

הקריאה בספר קולחץ והוא משובץ דוגמאות - מוכרות יותר ומוכרות פחות.-שממחישות את הרעיון של המחבר בצורה בלתי אמצעית. 

נכןון, לא תמיד מה שעובד בשביל אדם אחר יעבוד עבורנו. זה נכון לכל תחום בחיים, בטח ובטח לתחום המקצועי שלנו לפרנסה. אבל, אף פעם לא מזיק להיחשף לניסיון החיים של מי שהגיעו להצלחות גדולות בתחום שלהם על מנת להכיר צורות פעולה שונות וללמוד מה יכול לשמש אותנו ומה לא.

הספר הנוכחי נכתב בידי מ ששבע יוזמות שלו קרמו עור וגידים והעניקו לו תמורה כספית גבוהה במיוחד. הוא פונה לקוראים מתוך אמונה שהעידן הנוכחי הוא העידן של היזמות. מצד אחד יש חיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חדשים, פתרונות חדשים ורעיונות פורצי דרך, מצד שני קל הרבה יותר לגרום לדברים לקרות בעולם בו פשוט כמעט לא קיימים יותר גבולות למימוש העצמי.

הספר מבקש מכם להתנסות, כשהוא מציע תרגילים פשוטים שיגרמו לכם לצאת מהקופסה ולחשוב אחרת. הוא מציע שורה של צעדים קטנטנים שכל אדם יכול לעשות, דרכים להציב לכם מטרות וכלים ששירתו אותו בהצלחה.

הספר לא מבקש מכם להשקיע באנשים אחרים או ללכת לתחום שלא מדבר אליכם, אלא לבחון פתרונות מעשיים וישימים בזמן הפנוי שלכם כדי להגדיל את הפרנסה שלכם ולאפשר לכם לחיות באופן שתואם את תפיסת העולם שלכם ודפוסי החיים הרצויים שלכם.

מדובר בספר קליל וזורם שנותן הצצה לבני הדור הנוכחי שפועלים בלי הפסקה. מקסימום, השקעתם כמה שעות במפגש עם צורת חשיבה שמאפיינת צעירים רבים בשנים האחרונות. 

חדש על המדף: ספרי ילדים

חדש על המדף: חמישה ספרי ילדים חדשים מהוצאת כנרת זמורה דביר עלו המדף לאחרונה:

חדש על המדף: ספרי פרוזה תרגום

 

חדש על המדף: שני ספרי פרוזה תרגום בכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור:

כשאתה לוקח ספר של דניאל סטיל לידיים אתה יודע מה אתה מקבל. מי שאוהב את הכתיבה שלה, כמונו, שמח על כל ספר חדש היא מוציאה לאור ומתורגם לעברית. כי לפעמים, המוכר והאהוב זה בדיוק מה שצריך כדי לקבל את מנת האסקפיזם ההכרחית בעידן הנוכחי. וכמונו, בכל העולם, יש לא מעט קוראים שהספרים של דניאל סטיל זה הזמן שלהם להתנתק מהמציאות לכמה שעות ולשקוע בעולמות בהם הנרטיבים ברורים מראש.

בספר הנוכחי אנחנו פוגשים את מגי, מי שלאחר מות אביה בתאונה מטוס כשהייתה בת 19, מחליטה להתחתן עם אדם שיהיה שונה ממנו בתכלית השינוי כדי לזכות בחיים מסודרים ונוחים. אבל המציאות מכה בפניה שוב כשגם הוא נפטר.

האירוע הזה מוביל אותה לצאת למסע ברחבי העולם שם היא נתקלת מחדש בהרפתקאות שוויתרה עליהם בעבר...

הספר הנוכחי, "עליך להתייצב בפקודה" עוסק בלוחם אוקראני יהודי שלחם נגד גרמניה הנאצית והולך לעולמו. לאחר מותו מגלה האלמנה בין כתיב עדות שמטלטלת את המשפחה ואת מה שחשבה על מעשיו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

הספר נע בין ההווה - 2007 לעבר - 1941 דרך תחנות זמן שונות, ומספר את סיפורו של לוחם היהודי-אוקראני במהלך מלחמת העולם השנייה והניסיון שלו לשמור על המשפחה היהודית שלו בתקופה מטלטלת. וסודות ששמר  מפני כל קרוביו עד ליום מותו.

הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של סבה של המחברת.

חדש על המדף: ספרי נוער

עלו על המדף שלושה ספרי נוער חדשים מהוצאות כנרת זמורה דביר ו-כתר ספרים:

יש משהו בבחירה להוציא לאור ספרות קומיקס שלא פונה לקהל היעד המיידי, ילדים וחובבי מארגוול מנגה וכו', שמכתבת עם מגמה בעולם הספרות לצעירים היום המודעת לכך שהחיבור לספרים בגילים צעירים הולך ופוחת.

קומיקס הוא מעין המשך לספרות הילדים שובת הלב והעין שממקדת את תשומת הלב של הקוראים הצעירים גם בזכות האיורים שהיא מכילה. והספר הנוכחי, בבחירת הגוון שלו, יוצר חוויה אסתטית ויזואלית מרהיבה שקורצת מהמדף לבנות הנעורים, אבל לא רק להן.

במרכז הספר הנוכחי ניצבת אהבת נעורים. הוא עוקב אחרי ואל ועולם האהבה שלה. המחבר של הספר הנוכחי היה שותף ליצירת סדרת הקומיקס של אווטר והמאיירת מוכרת מאוד לקהל הישראלי מאיוריה לסדרת הקסומה "הנסיכה השחורה". יחד הם יצרו רומן גרפי (שזה במקום להגיד קומיקס, שנשמע ילדותי מאוד) לבנות נעורים ולבני נעורים שלא מתביישים שיראו אותם עם ספר ורדרד, שאוהבת אהבה גם אם לא תמיד מתחשק להן לקרוא טקסט ארוך במיוחד.

אנחנו ממליצים בחום. 

הספר "אחד מאיתנו משקר" הוא אחד מרבי-המכר המצליחים ביותר בשנים האחרונות לבני נוער שגם עובד לסדרת נוער מצליחה בנטפליקס. הספר הנוכחי הוא החלק הרביעי, והאחרון כפי שטוענת כריכת הספר, בסדרת הספרים העוקבת אחרי גיבוריו.

לאורך שלושה ספרים עקבנו אחרי קורותיהם של אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם במות חברם לכיתה כשהאמת הייתה אחרת לגמרי. אבל המוות וההאשמות לא פוסקים גם הרבה אחרי שהספקות הותרו בספר הראשון, והיחסים בין החברים הולכים ומתערערים.

הספר הנוכחי מבקשת לסגור קצוות שנותרו פתוחים בספרים הקודמים, ועושה זאת בעזרת עימות נוסף של בני הנוער שבגרו עם מוות, חברות והיכרות שונה עם אנשים שחשבו שמוכרים להם.

מדובר בספר מתח, כמסורת הספרים הקודמים, בו התרת העלילה שונה מן הצפוי אך גם מבקשת לעמת בני נוער עם העובדה שבני אדם מורכבים וההתמודדות עם סיטואציות שונות מאלצת אותנו כל הזמן לפתוח כלים חדשים שיסייעו לנו לצאת מסיטואציות קשות בצורה מיטבית.

הקול של מחברת הספר הנוכחי מוכר לנוער ישראלי שקרא את ספרה הקודם "נקודת ההתנתקות" ועסק, כמו הספר הנוכחי, במוות בגיל הנעורים. הבחירה לעסוק בנושא הזה, הפעם מזווית אחרת, עדיין לא נפוצה בספרות הפונה לגיל הזה אבל היא בהחלט נרחבת יותר מבעבר.

רוזנבלום, מחברת הספר הנוכחי, כותבת ברגישות על נושאים שהעיסוק בהם מחייב יד מכוונת שיודעת להעלות בצורה מדויקת נושאים שמעסיקים בני נוער ולא תמיד יש להם את הכלים להתמודד איתם או את האפשרות לדבר עליהם עם מבוגרים.

בסםר הנוכחי שתי חברות קרובות נפרדות לתקופה קצרה אבל אחת מהן מגלה בשובה שחברתה נטלה את חייה, הניסיון להבין איך קרה דבר כזה חושף אותה לעובדה שלא ידעה הכול על החברה שהעדיפה לסיים את חייה מה שמטלטל את תפיסת העולם שלה עצמה, כמי שמפקפקת בכל מה שחשבה על העולם ועליה עצמה.

כמי שקראו, אהבו והמליצו על ספרה הקודם של המחברת אנחנו מאמינים שהוא בנוי בצורה מתאימה לגיל הנוער של היום ועוסק בסוגיות שראוי לתת להם תשומת לב.

חדש על המדף: ספרי עיון

חדש על המדף: שישה ספרי עייון בהוצאת כנרת זמורה דביר:

בעידן בו זוגיות היא מושג שנדמה שאבד עליו הכלח, הספר הנוכחי מבקש מהקוראים להתבונן בזוגיות במשבר כדי ללמוד דווקא ממנה כיצד לבנות ולשמר זוגיות טובה.

ד"ר רונית שרון היא מטפלת זוגיות ומרצה באקדמיה, אשר פיחתה שיטת טיפול המוגבלת בזמן כדי לסייע לזוגות הנתונים במשבר להתמודד איתו בצורה מיטבית. בספר הנוכחי היא משתפת עשרה תהליכים שליוותה ועסקו בבגידות, מריבות, שתיקות כאב ואופטימיות כשהיא מסבירה לקוראים את התהליכים מנקודת מבטה שלה כמטפלת.

הספר כתוב בצורה קולחת, מודפס בפונט גדול ומרווח ואינו מעמיס על הקורא מלל עיוני אלא משתף בשפה יום-יומית כמעט את החוויות מהקליניקה ואת האופן בו ראתה אותם המטפלת לאורך התהליך. 

זן הוא זרם בודהיסטי יפני שבמרכזו מדיטציה ככלי להבנת העולם, כאשר השימוש באינטילקט אינו נתפס ככלי מרכזי בהגעה להארה (נירוואנה) שהיא המטרה הסופית בחייו של נזיר בזרם בודהיזם זה.

מחבר הספר הנוכחי שונמיו מאסונו הוא לא סתםפ נזיר זן אלא ראש מנזר זן בודהיסטי ביפן שעוסק בעיצוב גני זן (כלי להגעה להארה וגו') ומלמד עיצוב באקדמיות שונות.

הספר, ספר שני שתורגם לעברית לאור הצלחת ספרו של המחבר "אמנות החיים הפשוטים", כקודמו, מציע 48 רגעי התבוננות על אירועי חיים שונים, כשהוא מלמד הקוראים איך להתבונן באופן בו הם תופסים מאורעות אלה ומתוך היכרות את התפיסה שלהם אודות אירועים שונים, למצוא דרך לשנות את תפיסת עולם הכוללת.

בספר הקטן, הנתון בכריכה קשה, מקבל כל אירוע כזה מספר עמודים מצומצם ובו הצעה להתבוננות על המציאות ממבט-על. מומלץ למי שמחפשים בחינה עצמית נוספת. 

אנשים אוהבים קיצורי דרך, לכל דבר. הם רוצים תרופת פלא שתפתור באורח קסם בעיות נפשיות, גופניות וחברתיות. רק שאין בנמצא פתרונות קסם כאלה.

מייקל מוזלי, הוא רופא בעל פודקס ב-BBC בו ביקש משורה של מומחים בתחומים שונים להציע טיפ אחד בלבד מתחום המומחיות שלהם שהוא בעל הערך הגדול ביותר לאדם הממוצע. להשקפתו של מוזלי, אימוץ הטיפים הללו יקנה לאדם הרגלי חיים חדשים והם בתורם, עם הזמן, ישנו את חייו בצורה משמעותית.

הטיפים מפוזרים לאורך שעות היממה ומותאמים לאופן בו אנו חיים ביום-יום שלנו, חלקם מתאימים לקימה, אחרים לפני שינה והשאר בכל השעות שבין לבין. המומחים, כולם מתחומי הרפואה והתחומים המשיקים לה, מציגים טיפ מבוסס מחקרית שסייע לרבים וסביר מאוד להניח שיסייע גם למי שיבחרו לאמצו ולשלבו בקביעות בסדר היום שלהם. 

ערך מוסף הוא מעין ביוגרפיה יזמית של אדם שהתחיל את חייו בנקודת פתיחה חלשה במיוחד אך בזכות עצות טובות ובסיס משפחתי איתן הצליח לבנות עצמו בעשר אצבעותיו מקדיש את חייו, מרגש שהתבסס מספיק, כדי לסייע לאחרים לקבל את כל האפשריות שהם זקוקים להם על מנת לממש את עצמם.

ניסים בר אל נולד במרוקו למשפחה במצב טוב, אך הגיע לארץ עם הוריו ושוכן במעברה בהם הסיכויים שלו להגיע רחוק היו אפסיים. אביו, יזם מלידה, לא אמר נואש ולמרות כל מה שהחיים הגישו לו עם העלייה לארץ מצא את הדרך להאיר פנים לילדיו ולחיים ולדאוג לפרנסת המשפחה ולחינוך ילדיו.

בזכות אביו נשלח לפנימיית כרמית בירושלים, לימים בויאר, קיבל חינוך איכותי ועלה על דרך המלך להצלחה. הוא מספר את סיפור ילדותו כדי להמחיש בצורה בלתי אמצעית עד כמה הגורל שלנו נמצא בידינו.

בספר מספר בר אל איך לצד הקמת המשפחה, המיזמים השונים וההצלחות שבאו בעקבותיהם, הוא נחשף לאנשים שהאמינו בו, שנתנו לו עצות טובות ולא שכח אף פעם את מה שלימד אותו אביו על החיים ועל העשייה, וברגע שיכול היה לעשות כן החל לעשות ביזמות חברתית.

בר אל, שמוגדר כאחד האבות המייסדים של הסייבר הישראלי, היה שותף להקמתה של עמותת לתת, מנוע בצמיחת בית הספר ופנימיית יאסא למצוינות, מקדם פרויקט ח"י בספיר ליזמות בנגב ועוד.

מדובר בספר כתוב היטב שהקריאה בו קולחת ויש בו לא מעט עצות למי שמבקשים לעצב את חייהם, בכל גיל. מומלץ בחום גם למי שקריאת אוטוביוגרפיות (מכל סוג שהוא) אינה העדפה שלהם. 

אם אתה רוצה ליצור הרגלים חדשים ולדעת כיצד תוכל להצליח בזה, אין אדם שמתאים יותר מחוקרת מוח (מדענית מוח ופסיכולוגית ארגונית ליתר דיוק) על מנת להסביר לך מה יכול לעבוד ומה לא כל כך מתאים בתהליך של שינוי.

ניקול ויניולה, מחברת הספר, מדמה את האופן בו המוח שלנו לפועל מפת דרכים. היא מדמה את ההרגלים שלנו לכבישים סלולים (הם מוכרים, הם נוחים לנסיעה, הם מוגדרים היטב) ואת הניסיון לשנות הרגלים לסלילת דרכים חדשות, שכל מי שיודע מה עובר כביש עד שהוא קורם עוד וגידים יודע שמצריך הרבה שלבים מקדימים ממש ממש לא נוחים לנסיעה.

ויניולה מסבירה כי המוח על אף הבחירה שלו בכבישים הסלולים, מספיק גמיש על מנת לאפשר יצירת דרכים חדשות ולהתהוותם עד להפיכתם סלולים גם הם.

איך עושים את זה? קודם כול, הופכים מודעים להרגלים שאנו לא מודעים אליהם כמעט (איך אנחנו מצחצחים שיניים? איזו יד מדליקה את האור? איזו יד פותחת את הדלת), ואחר כך לנסות לשנות את הדרך. כמובן שללא מודעות מחדש לתהליכים הללו הגוף יחזור אוטומטית להרגלים הישנים במהירות.

שינוי - מצריך מודעות, להיווצרות ההרגל, לנקודת השינוי האפשרית ולבחירה מודעות חוזרת ונשנית - עד שתהפוך להרגל ולטבע - בדרך פעולה אחרת.

לצד הסברים מאירי עיניים, הספר מלווה גם במידע בסיסי על מבנה המוח, תהליכים פסיכולוגיים ועוד, המאפשרים למעוניינים בכל להעמיק וללמוד גם מעבר לנכתב בספר אודות תהליכים שונים. 

סלמן רושדי הוא סופר מוסלמי של רבי-מכר, שהתפרסם בזכות ספר שיצא לאור לפני כמעט 40 שנה ובחן את היווצרות הנביא מוחמד ומשנתו "פסוקי השטן" ומאז נרדף בכל רחבי העולם המוסלמי וחייו מאויימים תמידית.

"סכין" הוא ספר עיון שנכתב לאחר תקיפה שאירעה בשנת 2022, בה נדקר בסכין שוב ושוב על ידי צעיר מוסלמי קיצוני והוא נועד, לדברי הסופר, בראש ובראשונה לרפא את הפצעים הנפשיים שהותיר אותו אירוע אך בוחן את חייו לאור הבחירה הספרותית ששינתה את חייו ומנסה לבחון באופן לא ממשי מפגש חוזר עם אותו תוקף לאור מסקנותיו מאותו אירוע. 

חדש על המדף: ספרי ילדים

חדש על המדף: שלשוה ספרי ילדים בהוצאת כנרת זמורה דביר:

אין כמעט נושא שנדון, בכל הגילאים, כמו העיסוק באוכל. נכתבו עליו ספרים, מאמרים, מחקרים וגם נעשו עליו תוכניות טלוויזה ושידורי רדיו.

הספר הנוכחי, דון קישוא, עוסק גם הוא בצורך לאכול בריא ובילדה שיודעת שזה מה שאבא שלה רוצה שתאכל, גם כשהוא מוותר לה כל הזמן אבל עושה לא רגשי כשהיא בכל זאת אוכלת משהו ממש ממש, אבל ממש, לא בריא.

אבל בלילה, ממש מאוחר, היא מגלה שאבא שלה הוא גיבור-על מסוג חדש שמעולם לא היה קודם בעולם, ויחד איתו היא יוצאת להרפתקה שלעולם לא תשכח...

כנראה שאם יש לכם ילדים בבית ספר יסודי כבר שמעתם על קפטן תחתונים, וכנראה שאתם יודעים שהיוצר שלהם הוא דאב פילקי. הפעם, הוא פונה לילדי הגן הצעירים ומחבר עבורם עלילה ספרותית משעשעת שההורים לא יאכלו שלא לחבר באהבה ובמרכזה כלבה אחת שיש לה הבל פה כל כך נוראי, שאף אחד לא יכול להתקרב אליה...

נדמה לנו שפשוט צריך לוותר ולתת לילדים לקרוא את הספר הנוכחי, כי הוא מצחיק, עשוי בדרך שרק פילקי יודע ליצור, ובאמת יש לו מסר חינוכי הפעם. אנחנו אהבנו וממליצים, אבל ממש.

אנחנו אוהבים את האיורים של רעיה קרס, היכולת שלה ליצור מציאות קסומה שובה את ליבנו בכל פעם מחדש. בספר הנוכחי היא מאיירת את מילותיה, המחורזות, של לי יאנג, העוסקות בתמר שיש לה שער נפלא, ארוך וממש מיוחד.

השער של תמר כל כך מיוחד שהוא מעסיק את כל מי שנמצא סביבה, הוא ממלא את זמנם של שני הוריה שעושים תורנות בימות השבוע בטיפול בו, ובסוף השבוע מטפלים בו יחד, משפיע על החברות שלה ובכלל, מעניק לה ייחודיות. עד שתמר מחליטה לעשות מעשה...

יש ילדות, ולפעמים גם ילדים קטנים, שקשורים לשיער שלהם. שיער ארוך מעניק לילדים חוויה מיוחדת ורובם לא ששים להיפרד ממנו בביקור אצל הספר. אבל לפעמים, ההורים הם אלה שמתקשים להיפרד ממנו. הספר הנוכחי מוקדש, כנראה, גם להם.

סיפור אנטבה - דוח אישי

 

50 שנה למבצע אנטבה בו נהרג יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ולרגל 50 שנה רבים עוסקים בניתוח מחדש, ממרחק הזמן, של המבצע שהותיר את חותמה של ישראל כמי שתעשה הכול כדי לדאוג לאזרחיה, בכל מקום בעולם.

בספר הנוכחי שוטח ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, את סיפור המבצע מנקודת מבטו שלו כמי שהיה בין מוביליו בשטח אך ברגע האחרון הוחלט שלא יפקד על המבצע ובמקומו יעשה זאת יוני נתניהו.

נדמה שאין כמעט ישראל שאינו יודע על המבצע ועל גורלו של יוני נתניהו, בטח מאז שאחיו הצעיר הפך לראש ממשלת ישראל. גם אהוד ברק מלא הערכה והוקרה לאיש שהלך לעולמו כשהוביל את המבצע, ומפרט על הקשר ביניהם ועל איכויותיו של האדם.

אך הספר הנוכחי, מעבר להיותו ניסיון לפרוט את השתלשלות המבצע על פי מיטב ידיעותיו והידיעות שאסף במהלך השנים ברק, הוא גם תיעוד ישיר ואותנטי של אופן קבלת ההחלטות והתנהלות הדרג המדיני והצבאי במהלך כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה. 

נקודה זו, התיאור האגבי כמעט של ברק את הדךר בה התקבלו ההחלטות שנגעו למבצע, חשובה לא פחות. חשובה, משום שהיא משקפת את הדרך בה הותוו תהליכי קבלת ההחלטות במדינה ומה התפקידים השונים שהוטלו על ראשי ממשלה, רמטכ"לים, שרי ביטחון ואף ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בעבר. חשוב לבחון זאת כשמתבוננים על האופן בו מתקבלות ההחלטות בעשורים האחרונים.

הערת אגב: ניכר שאת הספר כתב וערך אהוד ברק עצמו, משום שפה ושם ניתן היה לשפר את עריכתו ובעיקר לשפר את האופן בו נעשה השימוש בסימני פיסוק.

מומלץ לכל מי שחפצים לדעת איך צריכות להתקבל ההחלטות בדרגים השונים במדינה, גם כשהיחסים בין החלקים השונים בהם אינם מיטביים בהכרח.

סיפור אנטבה - דוח אישי     מאת: אהוד ברק     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2026    120 עמ' - מיני ספרון בכריכה קשה

חדש על המדף: ספרי פרוזה מקור

 

ארבעה ספרי פרוזה ישראליים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:

הראל הוא אדם ממוצע, יש לו כל מה שהוא צריך, עבודה מוצלחת, בת זוג, חברים טובים והעתיד די צפוי עברו. עד לרגע בו הוא מגלה שיש לו גידול, שפיר, במוח. כי אחרי שהניתוח עובר בהצלחה והגידול מוסר ממוחו, החיים שלו פשוט מתחילים להשתנות.

זה מתחיל בדברים קטנים אבל הולך ומשתלט על המציאות שלו ומאלץ אותו לשנות את חייו. ואז הוא פוגשת את נורית, שהחיים שלה שונים לגמרי משלו, היא מנהלת משברים של עסקים, סוג של אוליביה פופ מסדרת הטלוויזיה "סקנדל" רק שבקנה מידה ישראלי ומאחורי הקלעים.

אבל החיבור ביניהם מייצר בעיה חדשה ששניהם חייבים לפתור...

מגיעה לנו ספרות קלילה, מודעת לעצמה, אפילו שהיא רוכבת על טרנד הרומן הרומנטי, בעיקר כי היא לוקחת אותו ועושה בו שימוש מיטבי.

מחברת הספר היא עיתונאית ועורכת תוכן בוואלה, לעניות דעתי, משם נולדו לה שורת תובנות על העולם המודרני, פרסום האינסטנט והתחזוק של להיות מפורסם כסלבריטאי, בכל תחום שהוא.

גיבורת הספר הנוכחי היא אושייה, צעירה, יפה נשואה לגורו זוגיות ובעיקר, מתחזקת את החיים שלה כדי שיצטלמו טוב בכל מקום. רק שהספר נפתח ברגע שהיא מגלה את הפער בין העולם הוורוד שהאמינה שיצרה לעצמה וכולם מאמינים לו, למציאות בה מתברר לה שהזוגיות שלה לא טובה כמו שחשבה.

כי אותה נקודת מפנה לא רק מובילה אותה לבחון את הזוגיות שלה מחדש אלא לבחון מחדש את כל חייה ואת השינוי שהביא איתו הפרסום, לטובה ולרעה.

ובתוך העולם הקליל, החיצוני, שמתקיים לאורכו של הסיפור, שוזרת מחברת הספר תובנות על מערכות יחסים, זוגיות, עיסוק בחיצוניות ופרסום. והתבונות הללו, למרות שהן שזורות בסיפור שכיף לקרוא והסיום שלו בהחלט מתאים לז'אנר, מעוררות מחשבה.

אז רק על הבחירה האמיצה, למרות שאולי יהיו מי שיחלקו עליי, מומלץ לקרוא את הספר הנוכחי שמבקש מכל מי שהפרסום קורץ לו לבחון מחדש את המשמעות של לעבוד בלהיות מפרסם כשזו הסיבה היחידה שאתה שם.

הספר הנוכחי, ספר ביכורים לאביב סלע, בנוי מ-13 שערים בעלי כותרות המתכתבו זו עם זו, מ"רגע להכיר" ועד "הרגע לסכם". כל שער כזה מכיל מקטעים באורכים שונים העוסק בכותרת השער, חלקם מזכירים שיר קצר ואחרים קטע פרוזה בין מספר עמודים.

נדמה שסלע אסף שורה של רגעי התבוננות בחייו שלו ובחייהם של אחרים ושזר אותם זה לזה במתכונת של נושאים שונים. הספר מספק הצצה לעולם הפנימי של אדם שרוצה לשתף את העולם במה שהוא חושב.

יש גברים שמעריצים את הנשים שלהם, זה כנראה לא נפוץ כל כך כי חשוב להם להגיד את זה. ויש כאלה שמעריצים את הנשים שלהם, מאמינים שהעשייה שלהם חייבת להיות כרוכה בכוחות-על שמאפשריום להם לעשות את הדברים בצורה הכי טובה שאפשר ולהספיק הכול.

ויש כאלה שבנוסף על הערצה, הכרה בכוחות על נשיים ואהבה גדולה, כותבים על זה ספר. סער ורדי, מחבר הספר הנוכחי שזהו ספר הפרוזה השני שלו שיוצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הוא מאנשים שכותבים ספר אהבה לבת הזוג שלהם, ומעניקים להם כוחות-על ממשיים שמסבירים מדוע נשים הן המין החזק באמת.