בליבה של עזה - מיומנו של מסתערב / תומר צבן

 

יש משהו בעבודה של שירותי הביטחון שלנו שמהלך עלינו קסם, אפשר לזקוף לפחות חלק מהעובדה הזו למיתוסים שיצרו סדרות וסרטים אמריקאיים אודות עבודתם של כוחות הביטחון בעולם בכלל ובישראל בפרט. כל דבר לא מוכר בדרך כלל נראה לנו מעט קסום או מפחיד או לא מובן, כאשר אנחנו הופכים לחלק ממנו או זוכים להציץ לתוך קרביו הוא הופך מציאותי יותר. כמו שאמר פעם איש חכם: הכול אנשים. כולנו, כל בני האדם, דומים מאוד בתוכנו ושימור ההבנה הזו בתודעה שלנו מאפשר לנו להבין שאין קסם יש רק בחירה מודעת של בני אדם להתנהל באופן המיטבי לערכים שלהם, לתפקיד שלהם או למטרות שהציבו לעצמם.

תומר צבן הוא מסתערב בדימוס, הוא פעל בתוככי עזה במאה הקודמת ובתחילתה של זו הנוכחית. בתחילה כחייל בסדיר ולאחר מכן כמפקד וכאיש קבע. "בליבה של עזה" הוא הספר השני שכתב על חוויותיו כמסתערב והוא מוקדש לימים כמפקד ולמערכת השיקולים של היחידה כשהיא מחפשת את האנשים שיתאימו לתפקיד. הספר הנוכחי סוקר מבצעים שזכורים לו במיוחד לצד הליכי מיון ליחידה. אין טעם להרחיב מעבר לכך משום שהדבר יהרוס את המפגש הראשוני עם החוויות הייחודיות שמתאר תומר בספר, אבל מה שהספר מיטיב לעשות כשהוא יוצא כעת, באמצע המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה פרט למלחמת העצמאות, היא לתאר את עזה שכולנו נחשפנו אליה בשנת 2023, כבר לפני 30 שנה. עזה של מנהרות, של חינוך לשנאה, של בני אדם שמתעצבים בתבנית נוף מולדתם.

הספר בנוי מפרקים קצרים המוקדשים לרגעים שתומר אסף במהלך שירותו ביחידה, הוא כתוב היטב ומצליח לשקף את החוויות שעיצבו אותו, בכמה מובנים, רגעים שגרמו לו לבחון את עצמו ואת הסביבה שלו באופן שלא צפה, ואת התובנות שזמן וניסיון מקנים למי שאמון על היטמעות בקרב אויביו כשהוא יודע שכל טעות קטנה בשיקול דעת יכולה לעלות בחיים ולא רק בחייו שלו. מתאים במיוחד לכל מי שסקרן אודות האופן בו ישראל פועלת מול אויב שלצערנו כולנו נחשפנו לאכזריות שלו בחודשים האחרונים.

* להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הרשומה.

בליבה של עזה - מיומנו של מסתערב     מאת: תומר צבן     הוצאת כנרת-זמורה     2024     206 עמ'

פרק 1:

טעויות משנות חיים

שתיים ושלושים לפנות בוקר. השמיים מכוסים ענני גשם שחורים שנעים במהירות מכיוון הים וסוגרים עלינו מכל עבר. התחושה הקודרת מהפעילות שלא צלחה הלילה, משתלבת במזג האוויר הגשום בחוץ. שער היחידה נפתח ורכבי הטרנזיט שלנו גולשים בכביש הצר המקיף את הבסיס עד למגורי הלוחמים.

אני נכנס אל המסדרון הארוך שבקצהו נמצאים חדרי הצוות ומבחין שחדרי המגורים של צוות עידו ריקים. נראה שפעילות הלילה שלהם עדיין לא הסתיימה, אני חושב לעצמי. דלת החדר שלי פתוחה. אני מניח את האקדח, עטוף בנרתיק העור שלו, על המדף העליון בארונית שצמודה למיטת הקומתיים. מוריד מעליי את הבגדים השחורים מפעילות הלילה שלנו, ואחרי מקלחת קצרה לובש חליפת טרנינג חמימה וצולל לתוך שנת הלילה שכה חיכיתי לה.

רעש של יריית אקדח חודר אל שנתי הכבדה. איני מצליח להבחין האם זה חלום או מציאות. האם ייתכן שלחלום שלי התגנב מחבל חמוש וירה לעברי? ואיפה אני בכלל נמצא? ביחידה או בפעילות מסוערבת אי־שם בעזה?

צעקות מכיוון המסדרון משכנעות אותי שרעש הירי אכן היה אמיתי. אני מזנק מהמיטה, דורך את האקדח ופותח את דלת החדר בזהירות. המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא שמתרחש כרגע ניסיון השתלטות עוין על היחידה שנמצאת ממש צמוד למחנה הפליטים של חאן יונס. חריץ צר בדלת החדר מאפשר לי להציץ אל מסדרון היחידה ולפתע אני מבחין בדודו, חייל מילואים בדרגת סרן מוטל על הרצפה.

לא עוברות מספר שניות נוספות והחובשים של היחידה מקיפים אותו מכל עבר.

אני פורק את האקדח ומכניס אותו חזרה לנרתיק העור ויוצא אל המסדרון. זה לא נראה טוב. הכדור חדר את הגולגולת והחובשים לא יכולים לעשות כמעט דבר.

אנקת כאב של אדם פצוע מגיעה מהמשך המסדרון. אני מישיר מבט מעבר לכתפו של אחד החובשים ורואה את יוני, לוחם מצוות צעיר, אוחז בידו הימנית את מותנו הפצועה ומתקדם באיטיות תוך שהוא נשען על קיר המסדרון.

שובל של דם שנמרח על הקיר מסמן את מרחק ההליכה מרגע פגיעת הכדור.

מה קורה פה לעזאזל, מי ירה בהם? אודי מצוות עידו, יוצא מחדרו בריצה למשמע הירייה ומשכיב את יוני שותת הדם שעדיין נאחז בקיר המסדרון. אודי לוחץ על חור יציאת הכדור כדי להאט את זרימת הדם.

האם אני עדיין ישן וזה רק חלום הזוי שחוזר על עצמו בלופ אין־סופי? הכול נראה כל כך אמיתי, כך שלא יכול להיות שאני עדיין רדום.

דחיפה חזקה מאחור של אחד החובשים הודפת אותי אל הקיר. זוז תומר, אומר החובש וניגש אל יוני הפצוע. הדחיפה החזקה זורקת אותי מיד אל המציאות הכואבת.

אודי, מה קרה? מי ירה בשניהם?

זו הייתה תאונה, עידו מפקד הצוות ירה בהם, אומר אודי, ומספר לי במהירות את השתלשלות האירועים.

יוני ששוכב עכשיו פצוע על הרצפה, התקין בתחתית האקדח פנס קטן שעוזר ללוחמים בלילה לראות ולכוון אל המטרה. עידו שהגיע מתדרוך אצל מפקד היחידה רצה לבדוק שהחיילים שלו מוכנים לפעילות. יוני העביר לעידו את האקדח שלו חמוש במחסנית.

אני מתחיל לרוץ, אמר יוני לעידו. תראה אם אתה מצליח ללכוד אותי באלומת האור. יוני פתח בריצה לאורך המסדרון ועידו הרים את האקדח ודרך אותו.

דרך אותו כמו באלפי תרגולות שביצע לאורך השירות שלו ביחידה. רק שהפעם המחסנית שבתוך האקדח הייתה מלאה בכדורים עד סופה.

עידו לחץ על ההדק וירה כדור בודד לכיוונו של יוני. הכדור חדר את גבו של יוני ממש מעל מותן ימין, שינה זווית ויצא מלפנים. וכאילו שהפגיעה ביוני לא הספיקה, הכדור המשיך את דרכו לאורך המסדרון ואז ממש בשנייה האחרונה לפני שדודו פנה למסדרון הצמוד השיג אותו הקליע הארור והרג אותו.

איפה הוא? אני שואל את אודי. ראיתי אותו יוצא אל מאחורי היחידה לכיוון פינת ניקוי הנשקים. אני ממהר אל פינת הניקוי ומבחין בעידו נשען על הקיר, ממלמל את אותו משפט שוב ושוב, הרגתי אותו. אני יודע, הרגתי אותו. אני לוקח בעדינות את האקדח שמוחזק עדיין בידו הקפוצה ופורק אותו, כדי שלא תתרחש תאונה נוספת.

שם, בפינת ניקוי הנשקים, הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עידו ביחידה. הוא קיבל עונש מאסר ממושך על תקרית הירי ולאחר שחרורו מהצבא נעלמו עקבותיו.

***

עשר שנים חלפו להן. אני נשוי טרי בירח דבש בקו סמוי שבתאילנד. שעת בין ערביים עכשיו, העולם כולו נצבע בצבעי ורוד, כתום וסגול מרהיבים. אשתי שקועה בספר שרכשה ממש לפני הטיסה ונראה שהיא מרותקת. אני קם ממיטת השיזוף ומחליט לצאת להליכה לאורך הים השקט שמאמץ לתוכו את קרני השמש הנעלמות אט אט.

חבורה של תיירים שתויים נשמעת מרחוק מדברת בקולי קולות במבטא אוסטרלי כבד המסגיר את מוצאם. לפי מספר פחיות הבירה הריקות סביבם ועורם האדום נראה שהם יושבים כאן משעות הבוקר המאוחרות ולא מפסיקים לשתות.

אני מביט בחיוך בחבורה הרעשנית והעליזה ומבחין פתאום שעידו יושב ביניהם. לוקח לו פחות משבריר שנייה לזהות אותי כשאני מחייך ומתקדם לכיוונו. אני מאוד רוצה לתת לו חיבוק גדול, חיבוק "מפרק" כמו שצביקה חברי הטוב מהיחידה היה נוהג לתת. לחבק ולא להרפות, לחבק ולשאול לשלומו, לחבק ולברר מה עלה בגורלו בכל השנים שחלפו, אבל עידו מסמן לי בנענוע של הראש לא להתקרב אליו והבעת פניו כשל אדם שראה רוח רפאים. אני קופא לרגע כשאני מבין את משמעות הסימן, אך לא מעז להתעלם ממנו. בולע את הרוק וממשיך את הטיול על החוף כאילו שלא הבחנתי בדבר.

באותו הלילה שם על האי בקו סמוי לא הצלחתי להירדם. ידעתי שעידו עזב את הארץ לאחר השחרור מצה"ל. הוא התנתק מהוריו, חבריו, ומכל דבר הקשור במדינת ישראל, התחתן, קיבל אזרחות אוסטרלית ומעולם לא הביט לאחור.

תמונתו נשען על קיר היחידה, ממלמל כמו תקליט שרוט שוב ושוב את המילים: "הרגתי אותו, אני יודע שהרגתי אותו", לא נתנה לי מנוח. איך בשנייה אחת של חוסר תשומת לב חייו של קצין מצטיין ומפקד צוות נערץ משתנים מהקצה אל הקצה.

***

כמה שנים אחרי אותו לילה נטול שינה בתאילנד, ביליתי עם האחיינית שלי על חוף הים באשקלון.

הכדורים שנורו ללא הרף מהמטקות שמסביב, חורכים וחותכים במהירות את האוויר, הזכירו לי קולות נשכחים אך צרובים עמוק בנפשי, של יריות.

פתאום באיזו נקודה רחוקה בים, הבחנתי באיש שאני לא מכיר שוקע וטובע בין הגלים. וזה משונה, כי בתוך ההמולה מסביב נדמה שרק אני מצליח להבחין בו. כאילו שהעולם כולו קפא ונעצר כמו בסרט ויש רק את תנועות הידיים המהירות והמבוהלות של האיש הטובע, ומכל האנשים בעולם התמונה הזו מכוונת רק אליי, משוגרת כמו קליע רק לראש ולעיניים שלי.

היות שאני גם מציל בהכשרה שלי, זינקתי מיד למים והתחלתי לשחות לעברו.

בשלב מסוים הגיע מולי גל גדול ואיכשהו הצלחתי לעבור אותו, אבל לא ראיתי יותר את פניו של האיש הטובע. כאילו מישהו מלמעלה בא ולקח מטלית גדולה ומחק את התמונה שלו מהמסך הנשקף מול עיניי.

סובבתי את ראשי הנה והנה, מנסה להתגבר על הגלים השוצפים המאיימים להטביע גם אותי, מחפש שוב ושוב אחרי מראה דמותו של האיש הטובע. כל זה נמשך שניות בודדות. חשבתי לוותר ולהתחיל לשחות חזרה אל החוף לפני שהגלים הגדולים ישליכו גם אותי למצולות, כמו את יונה הנביא, ימחקו סופית כל זכר לקיומי, אבל אז, אינני יודע למה, הושטתי את היד הימנית שלי למטה, בלי שום סיבה נראית לעין. כאילו איזה אינסטינקט עלום או כוח עליון בא והפעיל אותי ואת השרירים שלי כמו בובה, ולפתע הרגשתי יד נאחזת בי, לופתת את אצבעותיי חזק ולא מרפה. וכך, בכוחות אחרונים, שחיתי עם האיש חזרה עד לקו החוף.

אחרי כמה דקות, כשהתאושש, החל להודות לי, אתה מלאך משמיים, אמר, איך הגעת משום מקום והצלת אותי.

חייכתי אליו אבל משום מה מחשבותיי נדדו הרחק ממנו, אל עידו.

במקום לענות לאיש היושב מולי, משתעל ומשתנק ועדיין מתעקש לשוב ולהודות לי, עניתי לעידו וניהלתי איתו בלב את השיחה שרציתי לנהל איתו שם, על החוף בקוס מוי.

תראה כמה פעמים הדברים לא נתונים בכלל לשליטתנו, אמרתי לו.

הנה — גם אני ישבתי לתומי בחוף הים, ומשום מה, מכל המוני האנשים שישבו שם, רק אני הבחנתי פתאום בתנועות ידיים מבוהלות ומבועתות של איש טובע.

אולי באמת יש איזה כוח נסתר שמוביל ומכוון את הדברים.

אולי גם עבור האיש המבוהל והמפרפר בין הגלים היה בכך מעין סימן — כנראה שהזמן שלך עוד לא הגיע. כנראה שיש לך עוד תפקיד בעולם.

והידיעה הזו, שהדברים הם לא תמיד באחריותך ובשליטתך יכולים גם להרגיע בך משהו, ולגרום לך לסלוח לעצמך.

עידו שבראש שלי התפוגג. אולי שמע את דבריי, אולי לא.

אבל אני, פעמים רבות מספור, שבתי והרהרתי במסלול שעשה אותו כדור ארור באותה השנייה שהוא נורה מהאקדח שעידו החזיק בידו. הוא נורה מלמעלה למטה, פגע בעצם האגן של יוני ואז שינה את מסלולו ועף באוויר במהירות עוד 25 מטר עד שהוא ריסק את עצמות הגולגולת של דודו, איש המילואים, לוחם הפלס"ר.

והמחשבות המייסרות שבו ושייטו בראשי שוב ושוב, כאילו הקמתי לי בתוך הראש מעין חמ"ל שבו מתנהלת ועדת חקירה עצמאית מטעם עצמי — הרי אם דודו לא היה שם, יש סיכוי טוב ודי סביר, שהקליע היה ממשיך עוד קצת, חודר את קיר הגבס שניצב שם ופוגע בי...

לא פעם ערכתי לי בראש מעין תרשים מדויק של האירוע. את המקום בבסיס של היחידה הרי הכרתי בעיניים עצומות. כמו סהרורי המשכתי והמשכתי, כאילו אני חורט על נייר דמיוני, "ואם, ואם, ואם..." עד שהמחשבות איימו לקדוח חור ענק ושחור בתוך ראשי. עוד ועוד מחשבות, עוד ועוד חברים מהיחידה שקרו להם טרגדיות שונות ומשונות במהלך ואחרי השירות, כאילו איזו קללה משונה ואפלה רובצת על כל מי ששירת ביחידה שלנו.

לך תדע.

אבל אני חשבתי ועדיין חושב — אולי להיפך.

אולי משום שהדברים לא תמיד תלויים בנו, גם כובד האשמה לא צריך להיות כל כך גדול ונורא. אני יודע שקל להגיד. אולי אני רק רוצה לנחם בכך את עצמי ובעיקר את עידו, גם אם עברו הרבה שנים.

מי יודע, אולי איכשהו באיזו דרך מסתורית יצא לו לקרוא את הספר הזה, או את הספר הקודם שכתבתי. אולי המילים שאני כותב עכשיו יגיעו יום אחד גם אליו, כמו אותה ספינה מנייר, שהיינו בונים כשהיינו קטנים ומשיטים אותה בשלולית הגדולה שנקוותה בחצר ליד הבית של ההורים.

אולי. לך תדע.

פעם, מזמן, שמעתי סיפור יפה ששבה את ליבי.

סיפור על נהר זורם ועל מפל ועל עלים שניגפים ושטים בתוכו. יש עלים שנעצרים אחרי המדרגה או אחרי המכשול הראשון. יש עלים שאוספים כוח וממשיכים הלאה במורד הנהר, ויש כאלה שכוחם תם והם נעצרים לשקוע ולגווע אחרי הפיתול השלישי או הרביעי.

סלח לעצמך, עידו, אני רוצה לומר לו. סלח. העלים כבר שקעו. נהר החיים ממשיך לזרום.

סלח לעצמך, אני חוזר ואומר, כאילו אני נושא איזו תפילה פרטית בבית הכנסת הגדול שקרוי "העולם".

הכאב הוא נורא, אני יודע. מפלח לב ממש. התחושה הזאת שאם היית עושה משהו אחד, קטן, אחרת, הכול היה שונה — חוזרת ומתנפלת שוב ושוב ומאיימת לרסק את כל הווייתך.

אני בטוח שהמחשבות המייסרות האלה עוברות בראש של עידו. אם הייתי בודק שוב את האקדח לראות שאין כדורים במחסנית. אם הייתי משתהה עוד שבריר שנייה לבדוק שוב את השטח לפני שהרמתי את הקנה. כן. אני מכיר את זה מקרוב. המחשבות האלה מאיימות לשרוף את המוח. ולא משנה אם אתה נמצא עכשיו באיזה "חור" באמריקה או באוסטרליה או בכל פינה נידחת אחרת על פני הגלובוס.

סלח לעצמך, אני אומר.

ומקווה בכל כוחי ובכל מאודי שיום אחד הוא ישמע.

ננסי קלנסי בלשית על / ג'יין או'קונור

אני משערת שמי שצפו הרבה בסדרות טלוויזיה אמריקאיות בילדותם, אמריקאים או ישראלים, יזהו במהירות את הרפרור של כותרת הסנונית הראשונה מסדרת ספרי הילדים החדשה שתורגמה לאחרונה לעברית. אבל גם מי שלא ילמדו להכיר כבר בתחילת הקריאה בחלק הראשון בסדרת הספרים את עולמה של הילדה הבלשית ננסי דרו שהספרים עליה זכו לשלל עיבודים ויזואליים לאורך השנים.

גיבורת הספר הנוכחי שואבת השראה מהנערה הבלשית ננסי דרו, כמוה, גם היא רוצה לפענח תעלומות מסתוריות בסביבתה. אבל בניגוד לננסי דרו, התעלומות שהיא מגלה קשורות לשכנות שלה ולפעילות כיתתית ולמרות שהפענוח שלהן מעסיק בעיקר אותה ואת בני גילה, היא מתייחסת אליהם ברצינות מלאה.

ננסי היא תלמידת בית ספר יסודי המתגוררת עם שני הוריה ואחות קטנה בשם ג'וג'ו, ויש לה חברה טובה בשם ברי. בגיל הזה כל מה שצריך זה חברה טובה אחת שתומכת בכל החלומות שלך וזוג הורים שמאפשרים לך לחקור אותם בגבולות ההיגיון. ולננסי יש בדיוק את זה, הורים שלא מתרגשים מהצורך של ננסי בחיפוש תעלומות, חברה טובה שרואה בכל דבר מסתורין אפשרי ומשתפת איתה פעולה באופן מלא כשהן שתיהן משתמשות בצופן שחיברו יחד, ותעלומות קטנות של יום-יום שהתרתן מעניקה חוויה משמעותית.

הספר הנתון בכריכה קשה פונה לקהל היעד שלו כבר על גבי הכריכה המכילה אותיות ופרחים הבולטים מעל גבי הכריכה וניתנים למישוש על ידי האצבעות, לצד מילוי מנצנץ שתופס את העין וקורץ לבנות בגיל המתאים. הספר מודפס בפונט מעט גדול ומנוקד המתאים לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי ומלווה באיורי שחור לבן. אנחנו אהבנו וממליצים מאוד. מבחינתנו, מדובר בעוד סדרת ספרי ילדים שכיף לחכות לחלקים הבאים שלה.

* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט

ננסי קלנסי בלשית על (ספר 1)     מאת: ג'יין או'קונור     מאנגלית: מיכל עמנואל     איורים: רובין פרייס גלזר     הוצאת כתר     2023     112 עמ'

פֶּרֶק 1

נַנְסִי קְלַנְסִי הָיְתָה מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה לִפְתֹּר תַּעֲלוּמָה. הָיְתָה לָהּ זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת מְפֹאֶרֶת, מְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי חֵן. הָיָה לָהּ פִּנְקָס וּפָנָס. הָיוּ לָהּ מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ, כּוֹבַע רְחַב שׁוּלַיִם וּמְעִיל גֶּשֶׁם וָרֹד. (בַּלָּשִׁים תָּמִיד לוֹבְשִׁים מְעִיל גֶּשֶׁם.) הָיוּ לָהּ חוּשִׁים בַּלָּשִׁיִּים מְעֻלִּים: הִיא הָיְתָה חַטְטָנִית מִטִּבְעָהּ. הִיא הָיְתָה גַּם מַמָּשׁ טוֹבָה בְּרִחְרוּחַ (הַמִּלָּה הַמִּקְצוֹעִית לְרִחְרוּחַ הִיא חֲקִירָה).

בְּעֶצֶם, הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהָיָה חָסֵר לְנַנְסִי הָיָה תַּעֲלוּמָה.

"חֲבָל שֶׁלֹּא גָּרִים בָּאֵזוֹר שֶׁלָּנוּ יוֹתֵר פּוֹשְׁעִים," הִיא אָמְרָה לְאַבָּא שֶׁלָּהּ. הוּא יָשַׁב לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח וְקָרָא אֶת עִתּוֹן הַסְּפּוֹרְט.

"מָה?" הוּא אָמַר בְּלִי לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ.

"אַף אֶחָד לֹא נֶחְטַף פֹּה אַף פַּעַם. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁאַף פַּעַם אֲפִלּוּ לֹא סָחֲבוּ תַּכְשִׁיטִים." וְנַנְסִי הוֹסִיפָה, לְמִקְרֶה שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ לֹא יֵדַע, "זֹאת אוֹמֶרֶת לֹא גָּנְבוּ תַּכְשִׁיטִים."

נַנְסִי נֶאֶנְחָה. "חֲבָל שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא גָּרִים בְּמָקוֹם כְּמוֹ רִיבֶר הַייטְס." נַנְסִי דְרוּ גָּרָה שָׁם. נַנְסִי אָהֲבָה מְאוֹד אֶת סִפְרֵי נַנְסִי דְרוּ. הִיא קָרְאָה כְּבָר חֲמִשָּׁה מֵהֶם. "בְּרִיבֶר הַייטְס יֵשׁ פּוֹשְׁעִים בְּכָל פִּנָּה."

"מְמְמְ. נִשְׁמָע כֵּיף," מִלְמֵל אַבָּא שֶׁלָּהּ.

אִמָּא שֶׁל נַנְסִי נִכְנְסָה לַמִּטְבָּח. אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁל נַנְסִי הִשְׂתָּרְכָה אַחֲרֶיהָ. הִיא נָעֲלָה סְנַפִּירֵי גּוּמִי כְּחֻלִּים שֶׁהִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת טְפִיחָה בִּזְמַן שֶׁהָלְכָה.

"מִישֶׁהוּ מִכֶּם רָאָה אֶת מַסֵּכַת הַשְּׁנוֹרְקֶל שֶׁל ג'וֹג'וֹ?" שָׁאֲלָה אִמָּא שֶׁל נַנְסִי.

אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁל נַנְסִי כִּמְעַט לֹא הוֹרִידָה אֶת הַשְּׁנוֹרְקֶל וְהַסְּנַפִּירִים שֶׁלָּהּ. ג'וֹג'וֹ וְחָבֵר שֶׁלָּהּ פְרֶדִי אָהֲבוּ לְדַמְיֵן שֶׁהֵם צוֹלְלָנִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים

אוֹצָר אָבוּד.

אִמָּא שֶׁל נַנְסִי מָזְגָה לְעַצְמָהּ קָפֶה. "חִפַּשְׂנוּ בְּכָל מָקוֹם. מַמָּשׁ תַּעֲלוּמָה."

 

תַּעֲלוּמָה! נַנְסִי שָׁמְעָה אֶת מִלַּת הַקֶּסֶם. נָכוֹן, זֹאת לֹא תַּעֲלוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל כָּל הַבַּלָּשִׁים הַגְּדוֹלִים הָיוּ צְרִיכִים לְהַתְחִיל מִמַּשֶּׁהוּ. הִיא פָּרְשָׂה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ. ""טָה־דָה! נַנְסִי קְלַנְסִי, בַּלָּשִׁית־עָל, לְשֵׁרוּתֵךְ."

"אוֹי, חֲמוּדָה," אִמָּא שֶׁלָּהּ חִיְּכָה, "אַתְּ תְּחַפְּשִׂי אוֹתָהּ?"

"בֶּטַח. הַתַּעֲרִיף שֶׁלִּי מַמָּשׁ לֹא גָּבוֹהַּ." נַנְסִי הִשְׁתַּתְּקָה לְרֶגַע. "אֲנִי צוֹחֶקֶת. אַתְּ מֵהַמִּשְׁפָּחָה, אָז הַשֵּׁרוּת יִהְיֶה חִנָּם."

נַנְסִי הָלְכָה לִלְבֹּש אֶת מְעִיל הַגֶּשֶׁם הַוָּרֹד שֶׁלָּהּ. חָשׁוּב מְאוֹד לִהְיוֹת לְבוּשָׁה כְּמוֹ מִקְצוֹעָנִית. "ג'וֹג'וֹ, אֶצְטָרֵךְ לִשְׁאֹל אוֹתָךְ כַּמָּה שְׁאֵלוֹת," הִיא אָמְרָה, וְהוֹצִיאָה אֶת הַפִּנְקָס שֶׁלָּהּ מֵהַכִּיס. "תִּסְמְכִי עָלַי. נְפַעְנֵחַ אֶת זֶה."

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הוֹפִיעָה בְּרִי בַּדֶּלֶת. גַּם הִיא לָבְשָׁה מְעִיל גֶּשֶׁם. (שֶׁלָּהּ הָיָה סָגֹל.)

"ג'וֹג'וֹ הִשְׁאִירָה אֶת זֶה אֶצְלֵנוּ." בְּרִי הֶחְזִיקָה מַסֵּכַת שְׁנוֹרְקֶל.

"תּוֹדָה!" אִמָּא שֶׁל נַנְסִי אָמְרָה. הִיא פָּנְתָה לְנַנְסִי. "אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, מֹתֶק."

נַנְסִי זָעֲפָה. הַחֲקִירָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ נִגְמְרָה עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחִילָה.

"אֲנִי צְרִיכָה לָקַחַת סֵפֶר בִּשְׁבִיל אִמָּא שֶׁלִּי. הוּא נִמְצָא בַּבַּיִת שֶׁל הַתְּאוֹמוֹת," אָמְרָה בְּרִי לְנַנְסִי. "בּוֹאִי אִתִּי."

המסע המשותף / טלי אמסלם, צורת חפר, שי רפאלי

 

"את חייבת לקרוא את הספר הזה" היא אומרת לי בסיום שיחה ארוכה שניהלנו על תרבות העבודה השונה שכל אחת מאיתנו חוותה לאורך השנים במקומות עבודה שונים. היא סיפרה שנתקלה בספר במקרה אבל מרגע שפתחה אותו נשאבה לקריאה בו ולקחה איתה כמה דברים שהיא חושבת שישמשו אותה כמנהלת גם בעתיד. אני חייבת להודות שההתלהבות שלה מן הספר סיקרנה אותי כל כך שהייתי חייבת להגיע אליו ולקרוא בו על מנת לגלות מה קירב אותו לליבה. היא ניסתה להסביר לי שהוא שונה, אבל רק לאחר הקריאה בו הבנתי מה הייתה כוונתה.

לכאורה, "המסע המשותף" הוא ספר פרוזה העוסק בסדנה טיפולית אליה מחליטים להגיע עשרה ישראלים בגילים שונים ומרקעים שונים. הסדנה והרקע שלה מוגשים לקוראים בחמישה קולות - קולה של טלי המטפלת וקולם של ארבעה מטופלים, שני גברים ושני נשים. כל המשתתפים בסדנה מגיעים אליה כסוג של מוצא אחרון משורה של משברים שהם לא מיטבים להתמודד איתם כבר שנים ומשפיעים על חייהם. כל מילה נוספת שאוסיף על הדמויות ועל החוויות המעצבות שלהן תפגע בחווית הקריאה בספר.

הספר נכתב על ידי שלוש מחברות, כל אחת מהן הביאה לספר את תפיסת עולמה, ניסיון חייה והכלים שרכשה, יחד הן מנסות ליצור רשומון רב קולות שיתאר שורה של חוויות מנקודות מבט שונות שהמכנה המשותף לכולן הוא שהן נועדו לשבור תבניות וליצור חיבור מחדש של האנשים עם עצמם ועם העולם.

אני חייבת להודות שהקריאה בספר העניקה לי תחושה מוכר של שילוב בין ספרה של ליאן מוריארטי "תשעה זרים מושלמים" (שגם עובד לסדרת טלוויזיה בכיכובה של ניקול קידמן) למיש-מאש של תורות ניו אייג', ואיכשהו הכול מתכנס יחד ליצירת ספר קוהרנטי העוסק בשינוי פרדיגמות אישיות. אני מניחה שמפגש ראשון עם המבנה של הספר והרעיונות שבו מעניק לקורא תובנות חדשות, העובדה שהמחברות בחרו להציג את המסר שלהן עטוף בעלילה ספרותית קולחת היא בונוס המאפשר לקורא להנות מספר קריאה שעומד בפני עצמו ולהפנים, בין השורות, כלי אחד או יותר אשר יוכלו לסייע להם להתמודד עם בעיות ישנות באופן חדש.

מכיוון שראיתי את האפקט שהיה לספר על מי שהמפגש עם הרעיונות בספר היה ראשוני עבורה, אני מאמינה שהספר בהחלט יכול להיות כלי שימושי להתבוננות פנימית. אבל גם מי שאינם מחפשים בחינה עצמית מדוקדקת בשלב זה בחייהם יוכלו ליהנות מספר פורזה קולח ורב-קולי.

* להתרשמות בלתי אמצעית, פתיחת הספר נמצאת בתחתית הרשומה.

המסע המשותף - הפתרון הנסתר שבקשר בינינו     מאת: טלי אמסלם, צורית חפר, שי רפאלי     הוצאת מטר     2016     177 עמ' - כולל צידה לדרך

הכול התחיל כשפגשתי את אורי.

״אנשים תמיד באים לים כדי לראות את השקיעה. מה מיוחד בזה? אני לא מבין. השמש תמיד הולכת לאותו מקום, בסוף היא נבלעת בתוך המים וצצה מחדש בהרים. אני אישית מעדיף להסתכל על העיר, העיר תמיד משתנה.״ גבר זקוף ומסוקס התיישב לידי עם הגב לשמש מבלי שבכלל הסתכל עלי או ביקש את רשותי. חצוף קצת, אינטימי, הסתקרנתי. הוא עישן וינסטון אדום ושתה בירה מבקבוק של חצי ליטר. התאפקתי לא להגיב, שנייה לקלוט עם מי יש לי עסק ובטח לא להיות חס וחלילה בתגובת יתר. אחרי דקה של שתיקה הואיל בטובו להסתובב לעברי ולהציג את עצמו: ״נעים מאוד, אני אורי.״ ״טלי.״ לא היססתי ופשוט התאהבתי בו עד עמקי נשמתי. מאותו הרגע היינו יחד כמעט שלוש שנים, עד שאורי החליט שהוא חייב לממש את עצמו בניו יורק ובזאת שבר את לבי.

אבל זה היה החלק היותר פשוט בקשר שלנו. בפעם השנייה שהופיע בחיי הייתי לחלוטין לא מוכנה. עברו כמעט עשר שנים מהפרידה שלנו בנמל התעופה, עשר שנים שבמהלכן לא שמעתי ממנו כלום, אפילו מזל טוב ביום ההולדת לא החלפנו בינינו. שם המשפחה שלי השתנה, כבר הייתי אמא במשרה מלאה וגרנו בדירה חמודה עם משכנתה ברמת גן, לצד קילומטראז' מכובד של טיפולים בקליניקה שאהבתי.

על פניו הכול היה מושלם.

״מה הבעיה שלך? אני לא מבין מה הבעיה,״ גדי התיישב על הכורסה עם הקפה וכמעט הפיל את הערמה של המגבות המקופלות. ״איזו בעיה? תשתה קפה, אין שום בעיה.״ המשכתי לקפל ושנינו שתקנו. ״אבל למה פרצוף תשעה באב? שבת, הילדים מבסוטים, גם את יכולה לנוח. מה יש?״ ״כן, ממש לנוח. ממתי אני נחה בשבת? כל המיטה שלנו זו ערמת בגדים אחת גדולה. איפה בדיוק אני אמורה לנוח לא הבנתי.״ ״תישני במיטה של נגה, אני אשים להם סרט.״ ״אתה לא רואה מה הולך פה? כל השבוע אני מחכה לשבת בדיוק כמוך, אבל אני לא בדיוק יכולה לנוח. מישהו צריך לנקות אחרי כולם, מישהו צריך לבשל, לבדר את הילדים גם אחרי הסרט. הכול עלי.״ מתה לברוח. לא ברור אם לארוז מזוודה וללכת או לארוז אותם במזוודה ולשלוח קיבינימט. סיוט. אלוהים, מה אני עושה. שמישהו יציל אותי. מעצמי.  

לא חשבתי שאראה את אורי בגלגול הזה. אין לי מושג איך הוא מצא אותי. זה היה לילה מוזר נורא, ירד גשם זלעפות עם ברקים ואולי אפילו ברד. הקטנה שלי כל הזמן התעוררה בוכה ומבוהלת. נרדמתי במיטה שלה ופתאום דפיקה בדלת. חשבתי שאני הוזה, אבל לא, שוב דפיקה. העפתי מבט לחדר השינה שלנו לראות אם גם גדי התעורר. ״מי זה?״ שאלתי, מתלבטת אם להתקרב לדלת, ובכל זאת הצצתי דרך העינית, אבל לא הצלחתי לזהות. ״זה אני, איש השקיעות.״ ״מי?״ ממש נבהלתי כבר. ״טלי, תפתחי, זה אני אורי, אורי שוורץ.״ הוא עמד שם בפתח בחליפה מחויטת ומעיל צמר כהה, כזה שמתאים לניו יורק ולא לישראל, ולרגע נראה לי כמו ילד שהתחפש. ״מה אתה עושה פה? מה, חזרת לארץ? מאיפה באת פתאום?״ הייתי ממש מבולבלת. ״לא ידעתי למי ללכת.״ הוא עמד שם נוטף מים, לא הרים אלי בכלל את המבט. ״הרופא אמר שיש לי סרטן ולא היה לי למי לספר.״ הייתי בשוק. חשבתי שאני מתה במקום, כל הדם בגוף שלי ירד לרגליים והרגשתי שהברכיים ממש נשברות. ״אבל אני אלך, כי זה ממש לא בסדר לבוא אלייך ככה, ומה לך ולי ולך ולזה וסליחה, טלי, לא הייתי צריך להטריד אותך, לא יודע מה חשבתי לעצמי.״ ״תפסיק. אתה כבר פה, בוא תיכנס.״ ״לא, לא, המונית מחכה לי למטה, לא הייתי בטוח שאת באמת גרה פה, אני ממש מצטער, זו היתה טעות, לילה טוב.״ ״אורי, תפסיק נו, בוא תיכנס.״ ״זה לא יקרה שוב. סליחה.״ והוא פשוט הסתובב והלך. ״אורי! מה זה השטויות האלה?״ צעקתי בחלל המדרגות, אבל כל מה ששמעתי בחזרה היה את דלת הבניין נטרקת.

והחיים ממשיכים כרגיל. על פניו הכול בסדר. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה ועושה כל מה שצריך. אני מסיעה לחוגים, ועושה קניות, יושבת עם חברות לקפה בשישי ואפילו נוסעים יחד לחופשה פעם בשנה. אז מה אני רוצה? למה אני לא שמחה? אילו בעיות כבר יש לי? אין לי באמת תירוץ לכל השליליות הזאת. בסוף עוד יהיה לי סרטן.

ניסיתי למצוא אותו כדי להגיד לו שאני יכולה לעזור, אבל הוא נעלם כאילו לא היה. עד להודעה חדשה. ״הי, טלי. זה אורי. סליחה שנעלמתי. אשמח אם תחזרי אלי.״ וכך קרה שאחרי חצי שנה הוא בא שוב. הפעם לטיפול.

״שלום טלי.״ ״שלום אורי.״ נרגעתי כשראיתי שוב את העיניים הכחולות הענקיות שלו. שנינו חייכנו ושתקנו, הוא היה הרבה יותר רזה מהפעם הקודמת. משמעותית. ״אני חייב לך התנצלות.״ ״על איזו מהפעמים?״ הוצאתי לו לשון, הוא צחק. ״סתאאאם, חוץ מזה שהתנצלתָ כבר בטלפון, בוא נתחיל בזה שקודם תיכנס.״ זזתי הצדה ונתתי לו להיכנס. הוא נעמד בין שתי הכורסאות עם הידיים בכיסים, כאילו מפחד לגעת. ״בטח יש לך את הכיסא שלך.״ ״לא, זה ממש לא משנה לי, שב איפה שנוח לך. משהו חם לשתות?״ ״מים קרים. תודה.״ הוא בחר לשבת על הכורסה שהיתה עם הגב לחלון. ״אז לשאול מה קרה, או שזה ברור שאתה חייב לי חתיכת סיפור?״ התיישבתי מולו מיובשת מסקרנות ומזגתי לנו שתי כוסות. שנינו לגמנו. ״אל תדאגי, אני אספר לך הכול. את נראית טוב. ואצלך הכול בסדר?״ הוא תפס אותי קצת לא מוכנה. ״הכול טוב בכללי. כן. לא נפתח את זה עכשיו. נו, נו, תספר.״ מיד החזרתי את הכדור אליו והוא לקח נשימה והתחיל.

״אחרי שנפרדנו נרשמתי ללימודי מנהל. ודי מהר אחרי שסיימתי ב־NYU התחתנתי עם אלה, יהודייה אמריקאית מבית טוב. מטר שמונים, מהממת, מהממת,״ הוא הדגיש באופן שלא משתמע לשתי פנים. ״היתה לנו חתונה לפי הספר והכול די זרם. כפית הזהב שתמיד אמרו עלי שנולדתי איתה עלתה לי לאט־לאט לראש והפכתי למה שנקרא 'שמוק' קלאסי.״ פרצתי בצחוק. הוא חייך והמשיך, ״אחרי החתונה התחלתי לעבוד אצל אבא שלה בחברה, קודמתי בתפקיד בערך אחרי חודש והפכתי ל'שמוק' בכיר. לא היה חסר לי כלום, עשיתי וי על כל הרשימה שהבאתי איתי מהבית. מהר מאוד היא נכנסה להיריון, אחרי שנה וחצי שוב, אחרי שנה וחצי שוב... שלושה בנים.״ הוא עצר לשתות ועשה לי טובה שנתן לי רגע לעכל את כל זה. ״וואו, שלושה בנים... סחתיין.״ מזגתי לשנינו עוד כוס מים. הוא הרים את הגבות. ״נו, זה מה יצא, את יודעת. לך יש שניים, נכון? בן ובת.״ ״נכון. מי סיפר לך?״ הוא חייך ועשה כאילו הוא רוכס את השפתיים. לא הבנתי מאיפה הוא יודע. ״טוב, לא חשוב, אז איך אני יכולה לעזור לך?״ הרגשתי שאני חייבת להיות קצת יותר עניינית. ״בעיקרון אני כבר אחרי הדרמה הגדולה, עברתי את הניתוח ואני מוגדר כְּנס רפואי. עכשיו אני צריך להתחזק, לשמור על עצמי ולטפל בשורש הבעיה.״ לא לגמרי ירדתי לסוף דעתו. ״אוקיי. אז תספר לי איך זה התחיל.״

״יום אחד אני יושב לבד במשרד שלי בניו יורק, ופתאום — דקירות בבטן. למות. בחיים לא חוויתי כזה כאב, בלתי נסבל. את לא מבינה איך נלחצתי. זה קטע מטורף, כי באותו הרגע כבר ידעתי שמשהו ממש רע קורה לי בגוף. הזמנתי מונית ונסעתי ישר למיון. שם זה התגלה.״ ״מה, ואז באת אלי?״ ״כן, הרגשתי נורא לבד. מוקף במיליון אנשים אבל נורא לבד. לא הייתי מסוגל לספר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי. רציתי רק לבוא הביתה, לארץ. וידעתי שאת תהיי שם בשבילי. אז קניתי כרטיס ונחתתי עלייך. הזוי. אני יודע.״ ״נכון. אתה לא נורמלי.״ חייכתי מכל הלב. ״אבל סלחתי, תמשיך.״ ״ברור לך שזה היה רגע מאוד מביך בשבילי. כי את היית כזאת מקסימה והזמנת אותי להיכנס ואני באתי משומקום בשביל עצמי ולא באמת חשבתי עלייך ואיפה זה יתפוס אותך, ונראה לי שגם די הבהלתי אותך. יצאתי מה זה אידיוט. רק אחר כך, ככל שחלף הזמן הבנתי שכל היחס שלי לאנשים אחרים הוא לא במקום ואני לא רואה אותם בכלל.״

״הסרטן הזה הפך לי את החיים. מסתבר ש'זכיתי' בסוג נדיר במיוחד ולרפואה לא היו תשובות. אין דבר יותר מורט עצבים מלהיות תלוי באוויר עם סימן שאלה אחד גדול, ואת מכירה אותי, חוסר ודאות יכול לגמור אותי. ניסיתי כל מה שאפשר, ומצאתי את עצמי מסתובב בין רופאים מומחים, חתיכת מסע. שום דבר, כלום לא עזר. חייתי על משככי כאבים, סבלתי מכל רגע וכל המשפחה שלי סבלה אותי. עוד רופא ועוד רופא, כל אחד אומר לי משהו אחר, לא יודע על מי באמת אפשר לסמוך. הזמן הולך ואוזל, ואני מרזה ולא יכול לאכול כלום. מנסה לאסוף את כל טיפות המידע למשהו הגיוני, שייתן לי תמונה על מה שקורה לי. הפכתי למומחה בכל מה שקשור למחלה, נשען על המלצות ואינסטינקטים מהבטן, הבטן הזאת שפיזית הלכה ונרקבה.״

יכולתי ממש להרגיש אותו, את השוק הזה, איך ברגע אחד המציאות הופכת לך את החיים ואתה נהיה כלום. הוא שתק וחיכה שאגיב אבל לא ממש היו לי המילים המתאימות. ״בוא נקשיב קצת לגוף שלך, נשמע מה הוא אומר.״ ״אוקיי.״ ״תחלוץ בבקשה את הנעליים, תוריד חולצה ותשכב על המיטה.״ יצאתי לדקה מהחדר.

לא תיארתי לעצמי שבחדר הזה, בערך ברגע הזה, אתחיל גם אני מסע משל עצמי.

החוקר / יואב לימור

 

עבור רוב בני האדם המחשבה על המילה "חוקר שב"כ" תוליד שורה של אסוציאציות שמתכתבות עם מפגשים טעונים בין אויביה של מדינת ישראל, מבפנים ומבחוץ, ובין מי שאמונים על שמירת ביטחונם של אזרחיה. עבור רובנו שורת התכונות המתקשרת עם המושג הזה כוללת בתוכה את היכולת לבצע מניפולציות מסוגים שונים על מנת להוציא מידע ודאי שפעמים רבות חיוני להצלת חיים. עם הדמות הוירטואלית הזאת שקיימת אצל ישראלים רבים בתודעה מתכתבת הביוגרפיה הנוכחית שכתב העיתונאי יואב לימור על מי שכיהן כסגן ראש השב"כ בתקופה בה כיהן יובל דיסקין כראש השב"כ: יצחק אילן.

יצחק אילן נולד בגיאורגיה בשנת 1956 בשם אבתנדיל ציצואשוילי, יצחק היה שמו השני. משפחת אימו הייתה משפחה רבנית ומשפחת אביו הייתה משפחה פשוטה, נדמה כי הילד יצחק אימץ לעצמו את הטוב שבשני העולמות וגדל להיות למדן מחד אך כזה שהגבריות שלו ניצבה בגאון לצד למדנותו מאידך. אילן היה עילוי במתמטיקה ובפיזיקה ואף זכה במקום השלישי באולימפיאדה שנערכה לכלל תלמידי בית הספר בברית המועצות בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה, עובדה שיש בה כדי להסביר את שיטת עבודתו הייחודית של האיש כחוקר שב"כ, שיטה שהביאה לתוצאות שמעט מאוד חוקרי שב"כ אחרים היו מסוגלים להן. 

בגיל 17 עלה אילן עם בני משפחתו לישראל וזמן קצר לאחר מכן התגייס לצבא שם שירת כקצין נ"מ. לאחר שחרורו מהצבא נישא בגיל 24 בשידוך לנערה צעירה בת 17, נישואים שהאריכו ימים עד למותו בגיל 64. לאחר שחרורו מהצבא פנה אילן לעסוק בתחום שהפך למרכז חייו והסיט אותו מן העתיד שתכנן לעצמו כנער: הוא התגייס לשב"כ. בתחילה גויס לשב"כ על מנת לעסוק בסיכול ריגול נגדי בשל ידיעותיו בשפה הרוסית, אך הבנתו כי ליבת עבודת הארגון קשורה לעולם הערבי הובילה אותו, כמו בכל דבר שעשה בחיים, ללמוד את השפה על בוריה ולהעמיק ולהבין את התרבות הערבית על מנת שיוכל לעבוד בתחום. 

עוד לפני שהיה עליו לשלוט בשפה הערבית אילן היה צריך לרכוש את השליטה בשפה הערבית על בוריה, את השיטה אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי שיכלל והביא לידי יישום גם בתהליך למידת השפה הערבית. למעשה, נדמה כי ההתעקשות שלו לעבוד בצורה מתודית שהיא תולדה של הרקע המדעי המעמיק שהיה לו כנער שירתה אותו ושימשה ככלי המרכזי שלו בהשגת כל מטרה שהציב לעצמו, מעולה חדש דובר רוסית, לישראלי השולט בשפה העברית על בוריה ולמי שליבת עיסוקו נגעה גם בעולם הערבי. מהעדויות שליקט יואב לימור עולה כי הדרך הזו שימשה את אילן לא פעם בקבלת מענים שחוקרים אחרים, מנוסים לא פחות, הרימו ידיים לגביהם. לימור מצטט את אחד מעמיתיו של אילן שאמר כי 80% מהמקרים ניתן לפתור בעזרת אינטואיציה טובה של חוקר שב"כ, אבל פענוח 20% הנותרים מצריך חשיבה מתודית וכלים שיצחק אילן פיתח במהלך חייו והפכו אותו למי שמצליח לא פעם להביא תוצאות שאיש לפניו לא הצליח.

לימור, כמו כל קורא ממוצע, מתייחס בהיבט הזה לאחד ההיבטים השליליים שנקשרו לטכניקות החקירה של השב"כ ומודה שגם אילן עצמו, עד לקבלת החלטת הבג"ץ - המוכרת כ"בג"ץ העינויים" - כנראה היה שותף להם אך לאחר קבלת הבג"ץ הודה בעצמו, כמו שמודים לא מעט מי שבודקים את תוצאות חקירות השב"כ, כי הצורך לפתח דרכים אחרות להוצאת מידע נכון ושימושי הוביל לכך שנכונות הוידויים שהוצאו בחקירות שבוצעו בדרכים אחרות עלתה בצורה חדה.

נדמה כי עבור רוב אזרחי ישראל שמו מוכר מאחת מהפרשות המשפטיות הנידונות ביותר בעשורים האחרונים, מותה של הילדה תאיר ראדה והרשעתו של רומן זדורוב. את העיסוק בפרשה החל אילן לאחר פרישתו מהשב"כ והוא היה אחד השותפים המרכזיים בתהליך הזיכוי של האיש, אף שלא זכה לחיות ולראות את זיכויו. העיסוק של אילן בפרשה בהחלט מאפיין את דמותו של אדם שהאמת והיושר היו נר לרגליו, גם במחיר קריאת תיגר על החלטותיהם של עמיתים ואנשי מקצוע עימם בא במגע לאורך כל שנות פעילותו בארגון. מרגע שנחשף אילן לפרשה ולחילוקי הדעות הקשים באשר לנכונות הרשעתו של האיש הוא צלל לנבכי המקרה וכמו בכל חקירה שביצע במהלך השנים הרבות בהן עבד בשב"כ, רתם את חשיבתו המתודית כדי לבדוק את נכונות הרשעתו ומרגע שהתחוור לו כי זו אינה נכונה עשה הכול על מנת לסייע לאמת לצאת לאור ולרומן זדורוב לצאת לחופשי. לימור מקדיש לנושא זה, אולי בשל העניין הציבורי הרב בפרשה, חלק לא קטן בספרו.

הספר רצוף עדויות של מכריו ועמיתיו של יצחק אילן מעבודתו, חלקם בשמות גלויים ואחרים בכינויים ששימשו ומשמשים אותם בארגון. לימור מאפשר לקוראים הצצה לעולמו של חוקר שב"כ, החל מתפקיד זוטר ועד לאחד התפקידים הבכירים ביותר בהם ניתן להגיע בארגון: סגן ראש השב"כ.

העיתונאי יואב לימור יצר ספר קולח שהקריאה בו מרתקת על אף שרב בו הנסתר על הגלוי. הספר מצליח לתת הצצה לעולמו של מי שרוב חייו חי בצללים, כשגם בני משפחתו ידעו מעט מאוד על תחום עיסוקו ועל תפקידיו השונים במשך רוב שנות עבודתו בארגון. לימוד מציין כי יכולויו של אילן הובילו לכך שהושאל לא פעם גם לשירות המוסד הישראלי בחקירות שונות שנערכו בארץ ובעולם, רוב המקרים נותרו חסויים עד היום. התחושה עימה סיימתי את הקריאה בספר היא כי נעשה צדק עם דמותו של אדם שהיה שונה מתבנית נוף חוקרי השב"כ ועובדיו הארגון בכלל, אדם נדיר אשר זכה להערכה מקיר לקיר גם בקרב מנהליו, גם בקרב פקודיו וגם בקרב עמיתיו אשר לא פעם התחרו איתו על אותו תפקיד. בשל היותו מה שפעם נהוג היה לכנות מענטש.

* להתרשמות אישית ניתן לקרוא את המבוא לספר בתחתית הפוסט.

החוקר - מאחורי הסודות של השב"כ     מאת: יואב לימור     הוצאת כנרת זמורה     2023    303 עמ'

מבוא

ישראל היא נס בין־לאומי. אין עוד מדינה שהצליחה בזמן כל כך קצר, שבעים וחמש שנים, להיות סיפור הצלחה ביטחוני ומדיני, כלכלי וטכנולוגי, חינוכי ומדעי, בעוצמה ובהיקפים כאלה.

יש לזה הרבה סיבות. המרכזית שבהן היא הידיעה שישראל תלויה רק בעצמה. שאם לא תדע לפתח ולהתפתח, אם תהיה תלויה בחסדי אחרים, היא עלולה לשלם על כך בקיומה. עבור מדינה שנולדה משרידי השואה זאת תובנה יסודית: בשונה ממדינות ועמים אחרים לנו אין הזדמנות שנייה, ולכן עלינו להצטיין ולהוביל תמיד בכול.

זה נכון בכל התחומים. המדע והכלכלה והטכנולוגיה והביטחון שלובים אלה באלה, מפרים אלה את אלה, ומקדמים אלה את אלה. בלי חינוך איכותי יתקשה צה"ל להוביל, ובלי שצה"ל יוביל, יתקשו הטכנולוגיה והכלכלה להיות פורצי דרך. גם המודל הזה הוא ייחודי לישראל, שהצליחה למצב את עצמה כפורצת דרך עולמית — סטארט־אפ ניישן — שאומות רבות נושאות אליה עיניים ומבקשות את קרבתה.

עוצמתה של ישראל ניכרת אומנם בכל התחומים, אבל דומה שהיא שואבת יותר מכול מתחום הביטחון. מאז מלחמת העצמאות ידעה ישראל שעליה לנצח בכל קרב ובכל מערכה. לעיתים הניצחון הושג בשדה הקרב עצמו, לעיתים בתחבולות, ולעיתים בהרתעה, אבל מעולם לא היה לישראל — ואין לה גם היום — את הלוקסוס להיות כשידה על התחתונה.

זה מצב קיומי־תודעתי שספק אם מתקיים במקומות אחרים. כל אדם רוצה לנצח בכל קרב, אבל ספק אם יש עוד מדינה שרואה בכל קרב כאילו קיומה תלוי בו. זה הוביל אותנו, הישראלים, להתנדב וגם להצטיין. ללכת תמיד עד האין־סוף ומעבר לו, לנצח גם את מה שנראה בלתי מנוצח ולפצח גם את מה שנדמה היה כבלתי מפוצח.

מי שמאפשרים את זה הם האנשים. בישראל יש מאגר יוצא דופן של מצוינות פר אוכלוסייה. זה אִפשר לה לשאוף ולהגיע רחוק בכל תחומי החיים. הדיבידנדים הם אין־סופיים: מפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, ועד פרסי נובל ואקזיטים מרשימים.

כל אלה מתאפשרים בעיקר בזכות עורף ביטחוני חזק ויציב. תרומת הביטחון בנושא הזה היא כפולה: גם לקיומה השוטף של המדינה בבטחה יחסית, וגם כמנוע אין־סופי של מצוינות בפני עצמו. רבים מהפיתוחים פורצי הדרך של העשורים האחרונים נבטו במערכות הביטחוניות — בצה"ל, בשב"כ ובמוסד — שמחזיקות בכוח אדם איכותי ושאפתן, ובעיקר חדור מוטיבציה ומטרה.

המטרה הזאת היא כמובן קיומה וביסוסה של מדינת ישראל, ובמילים פשוטות: שמירה על ביטחונה. זאת משימה לא פשוטה באזור עוין ומורכב, ומול איומים שמשתנים ומתעצמים במהירות. די להזכיר את השינויים שעברה ישראל במהלך שנותיה — מהתמודדות עם מעצמות ערביות למלחמה בטרור, מלחימה במדינות שגובלות בה במעגל הראשון ללחימה נטולת גבולות מול איראן שבמעגל השלישי, מהישענות על צ'כוסלובקיה וצרפת ליחסי קרבה חסרי תקדים עם ארצות הברית, ומהתמודדות עם ריגול סובייטי למאבק בריגול תעשייתי סיני.

מול כל אלה מתמודדת מערכת הביטחון בישראל כל יום. זה נעשה בשילוב כוחות, ותוך הקצאה אדירה של משאבים, אמצעים וכוח אדם. אין עוד מדינה שמשקיעה תשומות כאלה בהגנה על ביטחונה ועל אזרחיה, שבודקת ומתחקרת את עצמה במסרקות ברזל, ושהופכת עולמות כדי לפתור ולסגור כל מקרה. די לחזור אל פרשת רון ארד, שנזכרת כאן בספר, כדי להבין עד כמה רחוק מוכנה מדינת ישראל ללכת כדי לפתור פרשה גם במרחק של כמעט ארבעה עשורים. המוסכמות האלה אותגרו משמעותית במתקפת ה־7 באוקטובר 2023 על יישובי עוטף עזה, שהייתה גם כישלון מהדהד של שירות הביטחון הכללי. סביר שהיא תשפיע על תפיסת הביטחון של ישראל ועל מלחמתה בטרור בעשרות השנים הבאות.

במערכת הביטחון הישראלית, השב"כ הוא ארגון קטן ביחס לצה"ל. גודלו זהה בערך לזה של המוסד. לשב"כ, שהחל כארגון משותף עם המוסד והתפצל ממנו, אחריות לסיכול טרור וחתרנות מדינית, ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, משימות פשוטות לכאורה, אבל כאלה שאין להן התחלה וגם לא סוף.

אריה ליבנה, שהיה ראש המרחב הדרומי בשב"כ, המשיל פעם את הרצון להכריע את הטרור בעזה ל"לרוקן את הים בכפית". דומה שזה מאפיין את היקף ועומס המשימות שמוטלים על השב"כ בכל שנותיו, וביתר שאת בשנים האחרונות. השתכללות הטרור, תיאום הפעולה בין הארגונים, עולם הסייבר — כל אלה הפכו את ההתמודדות מולו למאתגרת וסבוכה יותר, ולכזאת שמצריכה אמצעים ואנשים טובים יותר, שיבטיחו כי היתרון הישראלי — הניצחון — יתקיים גם בעתיד.

לצד המשימה הזאת נדרש השב"כ להתמודד עם שלל איומים ואתגרים נוספים. ריגול תמיד נצץ ביניהם, אבל ספק אם נותר כה מרכזי גם בעשורים האחרונים. לעומתו, האיום הפנימי התעצם פי כמה: מימי המחתרת היהודית, דרך רצח רבין ועד לאירועי אלימות שוטפים בתוך הציבור היהודי ובין יהודים לערבים. גם האתגר מצידם של ערביי ישראל גדל, וכך גם משימות אחרות — אפילו הצורך לשמור על סודות בתקופה רווית פטפטת ורשתות חברתיות, ותחושה כללית של הפקרות מוחלטת

תחת הכותרת "מגן ולא ייראה" מבצע השב"כ את כל המשימות האלה מתוך תפיסת ממלכתיות שטבועה באנשיו, שכלולה בליבת ערכי הארגון. זה אינו דבר של מה בכך, בוודאי לא בתקופה הסוערת הנוכחית שעוברת על ישראל, אבל מפקדיו מקפידים לשמר את התורה שבעל פה ואת זאת שבכתב, שעיקרה: להיות ממלכתיים, לפעול תוך ריסון הכוח ולהקפיד על האמת.

כמו לכל ארגון גם לשב"כ היו מעידות במהלך השנים. הוא כשל בלא מעט מקרים, אבל כל עוד הארגון נותר נאמן לעקרונותיו — הוא הצליח להתגבר גם על משוכות קשות במיוחד. כך בשיקום שאחרי רצח רבין, וכך גם בניצחון על הטרור באינתיפאדה השנייה, בתקופה שבה נרצחו ונפצעו אלפי ישראלים, ונדמה היה לעיתים שמדובר במשוכה בלתי עבירה.

את כל אלה עשה השב"כ בזכות מצוינות, ובעיקר בזכות אנשיו. לאורך שנותיו של הארגון עברו בו רבים וטובים, בשלל מקצועות — רכזים ודסקאים, חוקרים ואנשי מבצעים, טכנולוגים ומאבטחים. לכולם יש מקום של כבוד בספר החיים של מדינת ישראל, כמי שהבטיחו את קיומה ואת שגשוגה.

סיפורם של רוב העושים במלאכה לא ייוודע לעולם, גם בגלל מגבלות הסוד וגם כי האירועים עצמם חשובים בדרך כלל מהאנשים שהיו מעורבים בהם. רק במקרים חריגים יש לאדם חשיבות יוצאת דופן בפני עצמו, והימצאותו במקום — או בהרבה מקומות לאורך זמן — שינתה את פני ההיסטוריה.

יצחק אילן היה אדם כזה. חלקו בביטחון ישראל הוא יוצא דופן, גם בהשוואה לעמיתיו. גם סיפור החיים והקריירה שלו היו חריגים בכל קנה מידה. הוא נולד בגיאורגיה, ילד מצטיין ומחונן שזכה למדליות ולשבחים, עלה בגיל שבע־עשרה לישראל, למד עברית על בוריה והתגייס לצה"ל. הוא היה קצין בנ"מ, ולאחר השחרור גויס לשב"כ, למחלקה לסיכול ריגול. בארגון ביקשו להישען על הרוסית שהייתה שפת אימו כדי לסכל את הריגול הסובייטי שהיה אז בשיאו, אבל לאילן — "הגרוזיני" כפי שכונה בחיבה בשב"כ — זה לא הספיק. הוא ידע כי המגזר הערבי הוא ליבת הארגון, וביקש לעבור לשם.

אילן למד ערבית מאפס, ואחרי שהתמקצע עשה קורס חוקרים ושירת במשך שנים ארוכות כחוקר וכמפקד ביהודה ושומרון תחת השם המקצועי שבחר לעצמו: "חיים". אחר כך הוא שוב שינה דיסציפלינה, כיהן כראש מחלקת הדסק במרחב הדרומי של הארגון, והוביל את מבצע חיסולו של "המהנדס" יחיא עיאש. בהמשך הוא חזר לחקירות כראש מחלקת החקירות במרחב ירושלים והגדה, אבל רק לזמן קצר: ערב האינתיפאדה השנייה הוא מונה לפקד על תת־מרחב השומרון במרחב ירושלים והגדה בארגון, ובמשך שלוש שנים התמודד עם גל טרור חסר תקדים והוביל את הארגון במבצע חומת מגן ואל הכרעת הטרור.

אחר כך הוא מונה לראש אגף החקירות בארגון, בתקופה רווית אירועים ופרשיות. בתפקיד הזה הוא הגיע לשיאו, בעיקר בפיצוח מקרה שהטריד מאוד את מערכת הביטחון הישראלית. אילן הפך לאוטוריטה בתחום החקירות, ורבים רואים בו עד היום את החוקר בה"א הידיעה, אולי הטוב שבין החוקרים בתולדות הארגון.

אילן כיהן גם כראש האגף הערבי וכראש האגף לענייני ישראל וזרים, שבו התחיל את הקריירה שלו בארגון, לפני שמונה לסגן ראש השב"כ. הוא היה מועמדו של ראש הארגון יובל דיסקין לרשת אותו, אבל לא נבחר — יש הטוענים שממניעים זרים. עם פרישתו הוא ביקש להמשיך לתרום לביטחון המדינה, אבל לא מונה לכמה תפקידים שהיה מועמד אליהם אף שחלקם היו קטנים על מידותיו. גם לכנסת הוא ביקש להיבחר ונכשל, ואת זמנו הוא חילק בין עסקים, משפחה, ונושא שהפך למרכז עולמו — פרשת רצח תאיר ראדה. אילן צלל לחומרי החקירה וניצל את כל ניסיונו ואת שליטתו בשפה הרוסית כדי לקבוע כי רומן זדורוב, שהורשע ברצח, הוא חף מפשע, ונגבתה ממנו הודאת שווא. חוות הדעת שכתב אומנם לא הייתה ראיה במשפט, אבל שימשה את השופטים בהחלטתם על משפט חוזר, שבו זוכה זדורוב מכל אשמה.

אילן לא זכה לראות את הזיכוי. בנובמבר 2019 הושתלה לו ריאה, בניסיון להציל את חייו ממחלה נדירה שממנה סבל. אולם האיש שהצליח להתמודד עם כל מכשול ואתגר נכנע למגפת הקורונה.

הספר הזה נולד משיחות עם בני משפחתו וחבריו הקרובים של אילן. הם סברו, ובצדק, שאישיותו, התפקידים שביצע ובעיקר אופיו יוצא הדופן מצדיקים להביא את סיפורו, שהוא בעצם הסיפור של כולנו: מדינה שהיא קיבוץ גלויות, שהמצוינות והחתירה התמידית להישגים ולניצחון הפכו אותה לנס שהיא.

תהליך העבודה על הספר היה ממושך, וכלל מאות שיחות עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים, ועם שלל אנשים שעבדו עם אילן: מפקדים ופקודים, פוליטיקאים וקולגות, ועוד רבים וטובים שזכו — לעיתים למשך תקופה ולעיתים לרגע קצר — להיות חלק מעולמו. כולם התמסרו לנושא ברצון. מראשי ממשלה וראשי מפלגות, דרך ראשי שב"כ ורמטכ"לים, ראשי אגפים ואלופים, חוקרים ורכזים ודסקאים, ועד אלמנתו לאה, וילדיו יונתן, שרונה וגבריאל, ובני המשפחה האחרים שעשו הכול כדי שהסיפור של יצחק יסופר במלואו.

הספר הזה מנסה לעשות בדיוק את זה. הוא נכתב במגבלות הביטחון, כמובן, משום שחלק מהסיפורים עדיין חוסים תחת מעטה של חשאיות, ובחלקם לא ניתן לחשוף שמות של אנשים ומקומות. במגבלות האלה השתדלנו להביא תמונה רחבה והוגנת ככל האפשר של המציאות כפי שקרתה בזמן אמת, מפיהם של מי שהיו שותפים לה בזמן אמת, ביחד עם אילן.

הספר הזה לא יכול היה להיכתב בלי עבודתה המסורה של שחר צורני, עיתונאית חוקרת ואשת מקצוע יוצאת דופן ושותפה נאמנה לדרך, שתרומתה להשלמת הפרויקט לא תסולא בפז. תרמו לו גם כל החברים והקולגות שדיברו ושיתפו, ולשכת ראש השב"כ רונן בר, שנתנה את ברכתה וסייעה בכל דבר שנדרש. תודה מיוחדת ל־א', ראש מערך התקשורת בשב"כ, שעובד אומנם בארגון צללים אך מבין היטב את חשיבותו של הארגון לדמוקרטיה ופועל לשקף את עבודתו באופן הגון וענייני.

תודה מיוחדת לאלי בכר, בעברו היועץ המשפטי של השב"כ וחברו הקרוב של יצחק, שיזם, ליווה, האיר והעיר. תודה גם לסטיב, חברו של אילן ומחליפו באגף החקירות, על שיתוף הפעולה והעצה הטובה. תודה למיכל יניב, ששידכה וליוותה לכל אורך הדרך, כמי שהכירה את יצחק מקרוב במשך שנות עבודתה בשב"כ ולאחריהן. תודה גם לקונגרס היהודי האירו־אסייתי על הסיוע למשפחה.

תודה להוצאת כנרת, זמורה, דביר, בהובלת ערן זמורה ויורם רוז. תודה למאיה להט־קרמן, ראש מדור עיון בהוצאה, למעצב הגרפי אמרי זרטל, לאשת הגרפיקה שרית רוזנברג ולמפיק נועם אלון־ביטון. תודה גדולה לעורכת המשובחת לילך בן דוד, שהאירה ודייקה את שנדרש. תודה גם לצנזורה הצבאית בראשות תא"ל קובי מנדלבליט, שאנשיה עשו כל שביכולתם כדי להשלים את תהליך העבודה על הספר במהירות וביעילות. מטבע הדברים נדרשנו לשנות כמה עניינים בעקבות הערותיהם, בין היתר כדי להגן על אנשי השב"כ שחלקם ממלאים עדיין תפקידים רגישים וחסויים על פי חוק, ולכן חלקם מופיעים רק בשמם הפרטי או בציון הכינוי המבצעי שלהם בלבד. למרות השינויים ההכרחיים האלה, עשינו כל שביכולתנו כדי שהסיפור עצמו לא ייפגע תוך הקפדה מקבילה שלא לפגוע בביטחון. עשינו גם מאמץ רב להימנע מטעויות, ככל שניתן. אם ישנן כאלה בכל זאת, אנו מתנצלים על כך מעומק ליבנו.

הכרתי את יצחק אילן לראשונה ערב מבצע חומת מגן. התלוויתי אז לכוח של חטיבת גולני בפשיטה באזור ג'נין. כשהגעתי לחפ"ק, שהיה ממוקם באזור גן נר, יצא אילן מהאוהל של השב"כ, הצביע עליי, ושאל "מה הוא עושה פה?" לא עזרו ניסיונות השכנוע של צה"ל שהוזמנתי, ושאני "בסדר". אילן התעקש שעיתונאי לא צריך להיות סמוך לשטח המבצעי.

כמה שנים אחר כך נתקלנו שוב זה בזה, בתדרוך לעיתונאים סביב פרשייה מפורסמת. אילן ענה על השאלות בצמצום ולא תרם פרטים מעבר. הערתי לו על כך, והוא נעלב. נפגשנו זמן קצר לאחר מכן ליישור ההדורים, ועוד כמה פעמים בהמשך, ונדמה לי שנצרבה שם ידידות מסוימת או לפחות הערכה הדדית, עד כמה שאילן היה מסוגל להעריך עיתונאים.

לאחר מותו של אילן ובמהלך העבודה על הספר הזה נחשפתי לעוד פנים רבות באישיותו. ביקרתי בכפר הולדתו בגיאורגיה ובפנימיית המחוננים שבה למד בטביליסי, ופגשתי רבים שעבדו איתו ולצידו, ודרכם למדתי על התפקיד המרכזי שמילא — מרכזי פי כמה מכל מה שידעתי — בהבטחת קיומה ועוצמתה של מדינת ישראל.

יואב לימור

אלקטרז נגד ספרני הרשע / ברנדון סנדרסון

 

הקריאה בחלק הראשון בסדרת הספרים החדשה של ברנדון סנדרסון לנוער הייתה כמו רכבת הרים של ציפיות.  בתחילה רף הציפיות היה גבוה מאוד, כמי שקראה את ספרי המד"ב-פנטזיה שלו למבוגרים ואהבה אותם דווקא משום שהם נעים על צירים מוכרים, בטוחים ולא גולשים לפורנוגרפיה של אלימות היה לי ברור שהכתיבה שלו לילדים תהיה דומה. בעצם, הנחתי שהוא יעתיק את העולמות והדרכים שברא בספרים שכתב למבוגרים גם לעולמות הילדים, כמעט בלי התאמות כי הכתיבה שלו חסה על נפשם הרגישה של הקוראים.

התבדיתי. הספר מתחיל בצורה מסקרנת אבל מרגיש כאילו על כל צעד אחד שהסופר עושה קדימה הוא זז לפחות צעד אחד אחורה והקורא מרגיש שהוא עומד במקום ולפעמים אפילו נע בכיוונים לא ברורים שלא מתקדמים לאף מקום. לאחר עיון קצר בספר הוא חזר למקומו על המדף ועמד להיות מונח שם עד להודעה חדשה, אלא שאז הגיע ה-7 באוקטובר והחזרה לספר ולאופן הייחודי בו הוא כתוב, הרגישה כמתאימה בדיוק למצב המיוחד אליו נקלע עם ישראל כולו אחרי השבת הארורה.

את העובדה כי סנדרסון דואג לנפשם הרכה של קוראיו כבר ציינתי, אבל רק המאורעות המזוויעים של אותה השבת הבהירו לי כי האופן בו בנה את סדרת הספרים החדשה שלו ממשיך את אותו קו המחשבה. סנדרסון יצר סדרת ספרים ובמרכזה ילד שלומיאל שכל מה שהוא נוגע בו נהרס. רק מפגש עם סבו מגלה לו שה"כישרון" שלו להרוס דברים הוא בעצם כישרון אמיתי של ממש, שנובע מהיותו בן לשושלת של בעלי כוחות מיוחדים המתקיימים במציאות המקבילה לזו שכולנו רואים ומכירים.

אבל אני מקדימה את המאוחר. גיבור הספר, אלקטרז סמדרי, גדל במשפחות אומנה כל חייו. הכישרון שלו להרוס דברים הוביל לכך שהוא נדד מבית לבית והפסיק לצפות לכך שמישהו ירצה לדאוג לו לאורך זמן. ביום הולדתו ה-13 הוא מקבל מתנה שמגיעה לבית האומנה האחרון בו הוא מתגורר, השולחים: הוריו. אך עוד לפני שיש לו שהות להתרגש מן המתנה והעובדה שהוריו שלחו לו מתנה שהגיעה למקום המגורים הנוכחי שלו, שורה של אנשים נכנסים לחייו וכל אחד מהם מציג לו מציאות שונה.

אלקטרז סמדרי המבוגר, כותב סדרת ספרים הפונה לקוראים הצעירים. ממרומי גילו ואחרי שהגיע למעמד רם במדינתו, אלקטרז, כפי שהוא חוזר ומזכיר לאורך העלילה כולה, כותב את הספרים כדי להוריד את הכתרים שנקשרו לו לאורך השנים ואולי מחמיאים אבל אינם מדויקים בלשון המעטה. אלקטרז שכותב את הדברים לילדים, יודע שילדים לא תמיד יכולים להתמודד עם המתח ולא רוצה להפחיד אותם. לכן, הוא מסייג כל מאורע שעשוי להיות טריגר לפחד או מחשבות שליליות בשורה של תכניים יום-יומיים, שלא לומר: משעממים, אשר מסיטים את תשומת לבם של הילדים מן המתח שנבנה ומאפשרים להם לשמור על חוויה רגשית רגועה ואחידה לאורך העלילה כולה.

בשגרה, כתיבה מהסוג הזה יכולה להיות מבאסת, משעממת וכזו שתגרום לילדים לזנוח את הספר לאנחות מהר מאוד. אבל אנחנו והילדים שלנו, בוגרי ה-7 באוקטובר 2023, זקוקים כעת לנחמה ולדרכים בהן נוכל להרגיע את עצמנו. ילדים רבים שרויים כיום במתח ובחרדה ולא תמיד המציאות האלטרנטיבית שהספרות מציעה להם ונכונה לימים רגילים, מתאימה לתקופה הנוכחית. סדרת הספרים החדשה של סנדרסון לילדים, מציעה סדרת ספרי הרפתקאות פנטסטית המתאימה לכל הילדים חובבי ספרות ההרפתקאות, אך מותאמת במיוחד לאלו שמתמודדים עם חרדות ופחדים, גם אם לא תמיד הם מודים בכך בפני עצמם ובפני אחרים.

אלקטרז נגד ספרני הרשע הוא החלק הראשון בסדרת ספרי הרפתקאות ופנטזיה הפונה לילדים הבוגרים בבית הספר היסודי. הסדרה שנוצרה בידי מחבר ספרי מד"ב ופנטזיה למבוגרים נאמנה לכללי הז'אנר אך מותאמת לילדים ואנחנו מצאנו שהיא מתאימה במיוחד לילדים ישראלים בימים הללו. אנחנו ממליצים בחום על הספר ועל הסדרה כולה (עד עתה יצאו שני חלקים בסדרה) ומחכים לתרגום הספרים הבאים לעברית.

* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.

אחקטרז נגד ספרני הרשע     מאת: ברנדון סנדרסון     מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי     הוצאת מודן     2023     264 עמ'

הקדמת המחבר

 

אני לא אדם טוב.

אני מכיר את הסיפורים עלי. קוראים לי אוֹקוּלָאטוֹר דרמָטוּס, גיבור, מושיען של שתים־עשרה הממלכות... אבל כל אלה אינן אלא שמועות. חלקן הגזמות; רובן שקרים בוטים. האמת מרשימה הרבה פחות.

כשמר באגסוורת ניגש אלי לראשונה והציע שאכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, היססתי. אבל מהר מאוד הבנתי שאין הזדמנות טובה מזו להסביר את עצמי בפני הציבור.

כפי שאני מבין, הספר הזה ייצא לאור בו זמנית בממלכות החופשיות ובלַייבּרֶרְיה הפנימית. זו בעיה מבחינתי, כי זה מאלץ אותי לכתוב את סיפורי כך שיהיה מובן לאנשים משני האזורים. ייתכן שתושבי הממלכות החופשיות לא יידעו מהם מטול רקטות, תיק מסמכים ואקדחים. אבל תושבי לייברריה - ההאשלנדרים כפי שהם מכונים לעיתים - לא יכירו, קרוב לוודאי, מושגים כמו אוֹקוּלָאטוֹרים, קריסטין, ואת עומקה של הקונספירציה הספרנית.

לאלה מכם הנמצאים בממלכות החופשיות, אני מציע שתמצאו לכם איזה מילון או אנציקלופדיה או משהו - יש הרבה שיהיו טובים לצורך העניין - כדי למצוא הסברים למונחים. הרי הספר הזה ייצא לאור כביוגרפיה בארצות שלכם, והמטרה שלי אינה ללמד אתכם על המכונות המשונות ועל כלי הנשק הארכאיים של לייברריה. המטרה שלי היא להציג בפניכם את האמת עלי, ולהוכיח לכם שאני לא הגיבור שכולם אומרים שאני.

בהאשלנדס - הארצות הנתונות בשליטתם של הספרנים, כמו ארצות־הברית, קנדה ואנגליה - הספר הזה ייצא לאור כספר פנטזיה. אל תלכו שולל! זו אינה בדיה, וגם לא באמת קוראים לי ברנדון סנדרסון. שני הפרטים האלה הם חלק מההסוואה הדרושה להסתרת הספר הזה מסוכני הספרנים.

למרבה הצער, למרות כל אמצעי הזהירות, אני חושש שהספרנים יגלו את הספר ויחרימו אותו. במקרה הזה, סוכני הארצות החופשיות שלנו ייאלצו להתגנב בחשאי לספריות ולחנויות ספרים כדי להניח אותו על המדפים. עליכם לראות בעצמכם בני מזל על כך שמצאתם את אחד העותקים הסודיים האלה.

ולכם בארצות ההאשלנדס, אני יודע שייתכן כי אירועי חיי ייראו בעיניכם מופלאים ומסתוריים. אני אעשה כמיטב יכולתי להסבירם, אבל בבקשה תשתדלו לזכור שמטרתי אינה לבדר אתכם. מטרתי היא לפקוח את עיניכם אל האמת.

אני יודע שהעובדה שאני כותב את סיפורי לא תסייע לי לרכוש חברים רבים באף אחד מהעולמות. אנשים אף פעם לא אוהבים לגלות שאמונותיהם אינן נכונות.

אבל זה מה שמוטל עלי לעשות. זה הסיפור שלי - סיפורו של שוטה נבזה ואנוכי.

סיפורו של פחדן.

שני יומנים 1973 / ג'יקי חוגי

 

50 שנה חלפו מאז המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל: מלחמת יום הכיפורים. נדמה כי ספרו הנוכחי של ג'קי חוגי לא יכול היה לצאת לאור בדור הקודם, זה שחווה את המלחמה ואת השלכותיה הנוראיות. זה לא רק מרחק הזמן המאפשר את יציאתו לאור של הספר בעת הנוכחית, אלא השינוי שעברה החברה הישראלית כחלק מהתרבות המערבית כולה, מתפיסת עולם דיכוטמית המחלקת את העולם לטובים ורעים למציאות בה הדברים נמצאים על ספקטרום והמציאות מורכבת מכפי שניתן יהיה לכמת אותה בכללים ברורים וחד-משמעיים.

"שני יומנים 1973" מציג את היומנים שכתבו שני לוחמים, ישראלי ומצרי, אשר שירתו בסיני משני עברי המתרס. עודד יונגרמן (לימים ירון) - בנם של זוג עולים מגרמניה שעלו לארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה, חייל מילואים אשר הוזעק עם יחידתו לסיני ביום השני למלחמה. וסייד - אינטלקטואל מצרי אשר התגייס לצבא מכורח צו שלא הותיר לו ברירה, לשירות שלא ידע מתי יסתיים. 

בשנת 2013 הגיע העיתונאי ג'קי חוגי לביתו של עודד ירון אשר ביקש ממנו למצוא את בעליו של יומנו של חייל מצרי. עודד קיבל לידיו את היומן בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים מחייל מילואים אחר. היומן נותר בחווה הסינית לאחר עזיבת החיילים המצרים את המקום, ועודד אשר לא ידע ערבית מצא בו חן ייחודי בזכות 19 איורים מדויקים ומלאי הבעה שהעריך את איכותם. היומן שכב ארבעה עשורים בביתו של עודד משום שלעודד היה חשוב למצוא את הדרך בה יגיע היומן לבעליו המקוריים ולא ישאר בידיהן של הרשויות הישראליות או המצריות.

ג'קי חוגי פורש בספר הנוכחי את המסע שערך על מנת לאתר את בעליו המקוריים של היומן תוך הצגת עולמם של שני חיילים אשר שהו בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. כל אחד מאותם חיילים כתב יומן שליווה אותו ברגעים השונים במהלכה והספר מציג את עולמם של השניים, זה לצד זה, כשחוגי משלים את הפרטים שידועים לו היום בדיעבד על חייהם של השניים לפני ואחרי המלחמה.

חוגי הוא עיתונאי המשמש כפרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל ופובליציסט, מביא את כישרונו וידיעותיו לתוך כתיבת הספר הנוכחי אשר מאפשר לקורא לשקוע בסיפור המסע של כל אחד מהחיילים ושל חוגי עצמו בהתחקותו אחר מקומו העכשווי של החייל המצרי. הספר הנתון בכריכה קשה מלווה בצילומים מתוך שני היומנים בהם מוצג כתב היד של השניים ואיוריו הנפלאים של החייל המצרי, סייד חוסיין.

* להתרשמות אישית, פתיחת הספר נמצאת בתחתית הפוסט.

שני יומנים 1973     מאת: ג'קי חוגי     הוצאת כנרת-זמורה      2023     140 עמ'

הקדמה

ביום שני בערב, 1 באוקטובר 1973, עמד חייל מצרי מצדה המערבי של תעלת סואץ והשקיף מזרחה, לעבר הגדה הנגדית המצויה בשליטת צה"ל. מבטו נח על "לקקן", אחד המעוזים של צה"ל בפינתו של האגם המר הגדול. שָקֵט בתל אל־סלאם, חשב. אולי הישראלים מתכננים איזו הונאה.

המצרי לא ידע כי באותן שעות היה "לקקן" ריק מאדם. אף שנחשב למוצב קדמי, שימש את צה"ל בשעות היום בלבד. הוא אמנם נבנה היטב, עם חמישה מגדלי תצפית ובונקרים, אבל שררה בו הזנחה. מעטים החיילים שאיישו אותו, אמצעי קשר לא היו, והבונקרים היו בלתי כשירים לשימוש.

"איני יכול לדמיין כמה אכזרי יהיה המצב שישרור בעוד שלושה ימים לכל היותר," חשב החייל. הוא לא שש אלי קרב. להפך. המחשבה על כך נטעה בו אימה.

כעבור שבוע בדיוק הוא נמנה עם הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. הגדוד שלו, יחידת תותחנים מספר 16, נחת בגזרה המזרחית ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים והתבסס במרחב "החווה הסינית". הגייסות הצולחים לא גילו עניין במעוז "לקקן" הצופה אל האגם המר. הם לטשו עיניים מזרחה, עמוק לתוך שטחי סיני.

החייל המצרי תיעד את קורותיו ואת קורות יחידתו ביומן אישי. 163 עמודי פנקס קטנים כתובים בצפיפות ובתנאי שטח. הוא כתב מדי יום, באדיקות ובמיומנות רבה. בתום הקרבות נהדפו הכוחות המצריים חזרה אל הגדה המערבית. מאחור השאירו טנקים שרופים, תפילה לניצחון שטרם התגשמה, אלפים שלא חזרו. והשאירו גם את הפנקס ההוא.

זיכרונותיו של החייל המצרי התגלגלו לידיו של חייל מילואים ישראלי. גם הישראלי כתב יומן מלחמה. בכתב צפוף, בזמן אמת ובתנאי שטח. הוא לקח את יומנו של המצרי ושמר אותו בביתו לצד מחברותיו שלו.

עשרות שנים אחרי שנולדו באבק החולות של סיני, ישבתי אני מול שני היומנים. במשך שעות רבות קראתי על צפונות לבם, חלומותיהם, פחדיהם ותקוותיהם של שני גברים צעירים, האחד מצרי, האחר ישראלי, שהוטלו אל המערכה. כשארגתי את הקטעים כך שיעמדו זה מול זה, נפרשה מולי יריעה אישית מאוד, מורכבת ושלמה. כמעט שאין בה תיאורי קרבות ומהלכי מלחמה. בלבה — סיפור על החמצה גדולה, ובסופה נחמה.

פרק ראשון:

תמר

עיניו של מוחמד רַַגַבּ בלטו מתדהמה ומפחד. מעודו לא עמד תחת אש. חברו, מוחב עבד אל־רחמן, פרץ בבכי. "אל תעזבו אותי לבד." חבר שלישי, סייד בסטוויסי, קרא להם לשבת לצדו. היה זה כמה דקות אחרי שתיים בצהריים בשבת, 6 באוקטובר. מעל ראשיהם החלה הפצצה ארטילרית, ואף שהיו אלה כוחותיהם שפתחו במתקפה על האויב, מוחמד ומוחב לא נרגעו. סייד, המבוגר האחראי, המשכיל וקר הרוח, החל לשוחח איתם בניסיון להפחית מעט מתחושת החרדה. אחרי כמה דקות החל מוחב לצחוק ומוחמד הפסיק לבכות. אבל האש לא פסקה.

סייד חיכה לרגע ראשון של הפוגה. הוא לקח עיפרון, פתח את יומנו וכתב:

"שתיים וחמש דקות. מטוסי חיל האוויר שלנו החלו לחצות את התעלה בגובה נמוך מאוד. ראינו עמודי עשן. כמה רגעים אחר כך החלה הפגזה ארטילרית כבדה של היחידות שלנו."

חלפה יממה וחצי בלבד, והגדוד, על תותחיו הכבדים, נע מזרחה וצלח את התעלה. עד אותו היום הם צפו בחלקת המדבר ההיא רק מרחוק, והנה עתה הם כובשים אותה ברגליהם. בלבם פיעפעה התרגשות של שיבה הביתה. מן התעלה החלו לנוע לעומק השטח, וכאשר הגיעו לנקודה המרוחקת כשבעה קילומטרים מקו המים, החליטו מפקדיהם לעצור. דרכם היתה קלה, ודבר לא מנע מהם להמשיך עד ליעד.

"קשה לי לדמיין כיצד נראה אבי עכשיו, לאחר ששמע ברדיו כי המבצע החל," המשיך סייד וכתב. "אני רואה אותו נושא בידו את הקוראן ומתיישב לקרוא בו אחרי כל תפילה." הוא נזכר באחייניתו מעאלי בת הארבע, שהתייתמה מאמה שלושה חודשים לפני כן. "כולי געגועים לחבק אותה." אחר כך חתם: "סיני המשוחררת. הגדה המזרחית."

בניגוד אלינו, הישראלים, סייד לא הופתע בהינתן האות. הוא וחבריו ידעו על כך שבוע מראש. ידעו, אבל קיבלו את הבשורה בדאגה. חמישה ימים לפני פרוץ המערכה הוא ציין: "אני עדיין לא מוכן לפגוש את אלוהים. החיים מתוקים ויפים, ועדיין יש תקוות וחלומות שמחכים לי להגשימם ולחיות."

חלפו שבועות ספורים מאז כתב שורות אלה, עד שיומנו נמצא בשלמותו על ידי חיילי צה"ל. סייד לא התכוון שזיכרונותיו יגיעו לידיים ישראליות. הוא כתב אותם לעצמו. הוא החל לכתוב באוגוסט 1973, חודשיים בלבד לפני שהמלחמה פרצה. לא היה חסר הרבה שהיומן יאבד לנצח. רצה הגורל, והוא נשכח בחולות. נשכח, ונולד בארץ חדשה.

אבל בל נקדים את המאוחר.

תמר ירושלמי היתה אחת החביבות עליי מבין החיילים במקום עבודתי, גלי צה"ל. כל חיילי התחנה הם צעירים מוכשרים ומרשימים בדרכם, חדי לשון, בעלי מחשבה מקורית ומחוצפים לתפארת. היא היתה כל זה, ויותר. ידעה את עבודתה העיתונאית, נראתה ודיברה כאדם בוגר, על כן, כשפנתה אליי עם זנבו של הסיפור, לא היתה סיבה להקל ראש בדברים.

תמר סיפרה לי על עודד, חבר של הוריה, המחזיק בידו כבר שנים ארוכות יומן של חייל מצרי ממלחמת יום הכיפורים, ואמרה שהוא מבקש להשיבו לבעליו. כמעט מראשית הדרך, אחרי שהגיע לידיו בימים שאחרי המלחמה, ניסה בכל מיני דרכים להשיבו, אבל ללא הועיל.

עוד לא נולד הגאון שהצליח למצוא אזרח פשוט בין עשרות מיליוני מצרים. ועוד ישראלי, שהדלתות במצרים סגורות בפניו. בכל זאת עניתי לתמר כי אשמח לפוגשו, וביקשתי שתמסור לי את פרטיו. חלפו כמה שבועות, ובערב סגרירי אחד בראשית 2013 מצאתי את עצמי אצל עודד ירון ורעייתו ציפי, בסלון ביתם בשכונת קריית היובל. עודד התגלה כאדם רהוט וטוב לבב עם חוש הומור ציני. בהשכלתו היה מהנדס חשמל, אבל זה מכבר מאס בעיסוקו ופנה לעבוד עם תלמידים בתיכון הניסויי בירושלים, שבו ניהל את המעבדה לפיזיקה, והמשיך בכך גם כגמלאי.

על השולחן בסלון היה מונח היומן הישן. היה זה ספרון בכריכת פלסטיק כחולה, ובתוכו דפי שורה גדושים כתב יד צפוף בערבית. דיפדפתי במרץ בחיפוש אחר שם הכותב. הוא חתם רק בשמו הפרטי, "סַיְיד". תרתי אחריו שוב ושוב. בעמוד הראשון, באחרון, בין הדפים. סייד וזהו. כלומר, רק שמו הפרטי של הכותב היה בידינו. דומה הדבר למבקר זר, שנוחת בישראל ומחפש את נחום. איזה נחום? נחום מהפלוגה. מצאתי כי חלקו הראשון של היומן מחולק לפרקים. כל פרק מוקדש לאחד מחבריו ליחידה. אחד־עשר שמות, כל אחד הופיע בשמו המלא ועם כתובתו. המחוז, העיר ושנת הלידה.

אבל באותם רגעים שבהם דיפדפתי לראשונה ביומן בסלון ביתו של עודד ירון, המילים המסולסלות סיפקו לי חוויית קריאה משנית. כי אותו סייד לא הסתפק בטקסט בלבד. הוא עיטר את יומנו גם באיורים. בעפרונו האפור, בסגנון העשוי בקריצה, הוא צייר דיוקנאות של החברים. את דמותם הציב בתוך נוף המדבר שהקיף את המחנה. האיורים היו מדויקים, עשויים בקו דק, והם נדחסו לתוך דפי היומן בטבעיות. כעבור זמן, אחרי שהתפניתי להתעמק בכתוב, נוכחתי כי גם בתיאורים נקט לשון סאטירית. האיור והתיאור הלכו יד ביד, ולאט־לאט התברר כי אין זה יומן מלחמה בלבד, אלא יצירה ספרותית.

סגרתי את המחברת הקטנה ואמרתי לעודד: "זה לא יומן רגיל." עודד הסכים כי בידינו יצירה מיוחדת, וכי סייד אינו רק חייל, אלא גם אומן. מי יודע, אולי התפרסם מאז, ודאי עשה חיל. התאוויתי להיות שם, במעמד השבת היומן. אסע לקהיר, כבר החלטתי.

עודד הבהיר כי הוא ימסור את היומן לבעליו בלבד או ליורשיו. הוא הדגיש זאת כמה פעמים. לבעלים, ולא לאף גורם ממשלתי.

התנאי הזה נחת אצלי על קרקע רגישה. עשר שנים קודם, בקיץ 2003, קיבלתי פנייה דומה. עבדתי אז כעיתונאי בעיתון "מעריב", ובתא הדואר האישי במערכת מצאתי מכתב. מעטפה שעליה נכתב בדיו כחולה ובכתב יד מושלם כשל סופר סת"ם. הפכתיה כדי לראות מי השולח. על החתום היה ברנש שלא הכרתי, בן ציון נוריאל מגבעת זאב. פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה גלויה. "בידיי מכתבים שנשכחו בידי חיילים מצרים במוצב סירפאום," הוא כתב. "אם תוכל לסייע להחזירם ישירות לבעליהם, יהיה זה מעשה אנושי מצדך."

הלכתי לפגוש את בן ציון. איש ירא שמים בעשור השמיני לחייו, שבריאותו החלה מתרופפת אבל מוחו נותר צלול ועיקר עיסוקו באותן שנים היה תיעוד הרצאותיו של מורהו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ. אחת אחר השנייה האזין לשיחות מוקלטות מתוך הרצאות של הפרופסור וראיונות עמו בקול ישראל, תימלל את דבריו, ויחד עם חברים ובעלי עניין איגד אותם בסדרת ספרים.

"לַיְבּוביץ!" הרעים עליי בקולו ותיקן. "לא לֶיְבּוביץ, כמו שאומרים כולם." "שיחות על חגי ישראל ומועדיו", כך נקראה הסדרה שהוציא לאור. אותו היום ישב בן ציון בתוך ערמות של ספרים וניירות, בסלון ביתו הקטן, והפליג בשבחו של ישעיהו שלו, הנביא. הנה כך בדיוק נראה, אמרתי לעצמי, אחד מתלמידי דרבנן. ואז פנה והוציא משום מקום ערמת מכתבים, ואמר לי: "קבל." היו שם כ־20 דפי שורה וגם שתיים או שלוש מעטפות דואר, שעליהן התנוסס כתב יד בערבית. מראה החבילה היה מופקר. הדפים מעוכים, מקופלים בחלקם, והמעטפות פעורות ללא השגחה. הבטתי במכתבים וניסיתי לפענח את הכתוב. כולם נכתבו בערבית ובעיפרון. בן ציון סיפר כי בהיותו חייל מילואים, קצת אחרי המלחמה, פקד את מוצב סירפאום על גדת התעלה אחרי שנפל בידי כוחות צה"ל. על אחד המדפים מצא את החבילה. הוא ביקש למסור לי את דפי החידה הללו, ובלבד שאפעל להעבירם לבעליהם החוקיים. גם הוא, בדיוק כמו עודד שנים אחר כך, חזר על בקשתו פעמיים ושלוש.

"טיבו של האדם לבוז בז ולקחת שלל," אמר כמסביר מדוע שמר את האיגרות לעצמו. בחבילה אוגדו מכתבים שנשלחו אל חיילי סירפאום מקרובי משפחה ומחברים בעורף. בסך הכול 16 דפים שנכתבו בין ינואר 1971 לספטמבר 1973. רובם מוענו לחייל אחד, מוחמד זַיְן א־דין מאלכסנדריה. לא היה בהם כל תוכן צבאי. רק בשורות משפחתיות, דרישות שלום והרבה מילות אהבה וגעגוע.

"השבח לאל, לא חסר לי דבר אלא הכבוד לראותך," פתח החבר מוחמד סַבְּר את מכתבו למוחמד זין א־דין באפריל 1971. על המעטפה הקפיד לציין: "האיחולים היפים ביותר — לדוורים". אביו של זין א־דין כתב לבנו בינואר אותה שנה, כי החליט שב־21 ביולי תינשא אחותו מַבְּרוּכַּה לבחיר לבה. "אנו מבקשים כי תכבד זאת בנוכחותך ותודיע לאחיך הגדול", הורה האב. ואילו חייל אחר, גומעה פריד, קיבל מכתב מאחיו, מוחמד, בפברואר 1973. "אנו מתגעגעים לראותך," כתב לו האח, "כפי שמתגעגע העץ למים, כמו שמשתוקק החולה לרפואה."

הייתי עיתונאי צעיר ועדיין לא ידעתי מה שידעתי אחרי כמה שנים. עבור המצרים, מלחמת אוקטובר היא תמונת ראי של זיכרונה אצלנו. שני הצדדים רואים בה ניצחון, אבל כל אחד מפרש את הניצחון בדרכו. אנו מספרים סיפור על ניצחון בגלל שפגענו בהם אנושות, כיתרנו אותם והפלנו בהם רבבת חללים. הפכנו את התבוסה הוודאית לקרב בלימה ואחריו לסילוק האויב משטח סיני. על כן את המשא ומתן, כך לפחות חשבנו, הצלחנו לנהל מעמדת כוח ולא מתוך תבוסה. עבורם הניצחון איננו מה שהושג בשדה הקרב או בשיחות על הפסקת האש שנפתחו לאחר המערכה. הניצחון שלהם הושג חמש שנים וחצי אחר כך, כשאדמת סיני הוחזרה לחזקתם הודות למאמץ הצבאי. למעשה, לא אנו החזרנו את אדמת סיני למצרים. אלה הם שלקחו אותה מאיתנו. גם המצרים רואים מה שנוח להם. במצרים ממעטים לדבר על תשלום הדמים הכבד ועל קרבות הבלימה של הצבא הישראלי, ודאי לא עם ישראלים.

חלפו שנים רבות וביקורים אין־ספור ומפגשים עם מצרים, עד שלמדתי כיצד רואה המצרי הממוצע את השלום הזה. הסכם בגין־סאדאת מ־1979 איננו נתפס בעיניו בדומה למובנו הפשוט אצל ישראלים. עבור המצרי השלום בהקשר הישראלי הוא פתרון הבעיה הפלסטינית. מצחיק וגם עצוב לראות ישראלי ומצרי נפגשים. "טוב שיש שלום," יצהל הישראלי. "מתי באמת יבוא שלום," ישיב לו המצרי.

יצאתי מביתו של בן ציון נוריאל עם החבילה בידיי. אחרי כמה ימים יצרתי קשר עם מכר בשגרירות המצרית בתל אביב, ומסרתי לידיו את הערמה — ניירות ללא דורש, המאגדים אוסף מחשבות ורצונות של בחורים צעירים שאין לדעת מה עלה בגורלם. המצרי הודה לי בנימוס מאופק. חשבתי שיחזור אחרי פרק זמן כלשהו ויספר כי בעלי המכתבים נמצאו, או לפחות שארי בשרם התגלו וקיבלו לידיהם את הפריטים או שלמרבה הצער כולם קיפחו את חייהם ואין למי להחזיר את המכתבים. אבל לא שמעתי ממנו דבר. אינני יודע עד היכן הגיעו מכתבי סירפאום. ידוע לי כי מסר אותם לגורמים מוסמכים ממנו. אני יכול לנחש מי הם. אבל ספק רב אם הגיעו ליעדם הסופי.

לימים הסביר לי עודד ירון, לשאלתי מדוע התעקש לא להשיב את היומן לגורמי שלטון ישראליים או מצריים, אלא ישירות לבעליו — "היצירה הזאת איננה כה הרואית שהשלטון ישמח להתהדר בה," הוא אמר, "זו יצירה של אדם על בני אדם. אם תיפול בידי גורמי שלטון, הם בטח ידחפו אותה לאיזו מגירה ושלום על ישראל. לכן אני רוצה להשיב את היומן לבעליו או למשפחתו."

אותו ערב בסלון ביתו, נאבקתי בעצמי לא לתקנו על מחשבתו התמימה כי נוכל למצוא בקלות את בעלי היומן. הכרתי את המצרים והוטרדתי מן המשוכות הצפויות בדרכנו. ואכן, לימים, כשפניתי למכר מצרי בעל קשרים וביקשתי שיבדוק אצל רשויות הצבא אם יהיו מוכנות לעזור בהשבת היומן, השיב הבחור ברוגז. "לא מקובל אצלנו לפנות לצבא. אתה רוצה שיעצרו אותי?"

ביקשתי מעודד שיספר על גלגולו של היומן, והוא סיפר שבמלחמה היה חייל מילואים. אחרי כיתור הארמייה השלישית הזדמן לחווה הסינית, ושם, במפגש אגבי, צנח לידיו היומן. הוא לא נתקל בסייד ובחבריו, ובדיעבד הבין כי לא לחמו אלה באלה. הוא אסף את היומן לכיסו והמשיך בענייניו. חודשים מעטים אחר כך פתח במאמץ לחפש את בעליו. אולי לא ניסה מספיק. אולי ניסה והמזל לא היה לצדו. בסיכומו של מסע, ליומן לא נמצאה כתובת.

הרואה / יובל אטיאס

 

אני למודת אכזבות מספרות פנטזיה ישראלית, אני לא יודעת למה אבל פעמים רבות הניסיון למקום עלילה לא מציאותית בישראל העכשווית נוטה ליפול בין הכיסאות. לכן לא הגעתי לקריאת ספרה של יובל אטיאס, "הרואה" עם ציפיות כלשהן. גם לא לאחר שקיבלתי עליו המלצה חמה מבת משפחה שקראה ואהבה ואמרה לי "תודיעי לי כשיצא החלק השני, אני רוצה לקרוא אותו". אני יכולה לפתוח ולומר שגם אני רוצה לקרוא את הספר השני בסדרת הספרים שכותבת יובל אטיאס, למען האמת: כבר מעכשיו אני מחכה שההוצאה תעדכן מתי עתיד לראות הספר השני בסדרה כי כחובבת ספרות פנטזיה אדוקה יובל אטיאס היא מישהי שאני רוצה לקרוא את מה שהיא כותבת.

במרכז הספר הנוכחי ניצבת דמותה של תרז, מתבגרת אמריקאית שמתעתדת ללמוד בקולג' בעזרת מלגת ספורט. אמה לא יודעת את זה, כי אמה לא תשמח לדעת שהבת שלה מתאמנת לקראת תחרות אגרוף חובבנית שתסייע לה להיות זכאית למלגה המיוחלת. רק שהתוכניות של תרז עומדות בסימן שאלה כשהיא ואמה, שנודדת איתה ממקום למקום בארצות הברית במשך עשר שנים, מקבלות הודעה שאביה אותו לא ראתה מאז שעברו להתגורר בארצות הברית, נפטר. תרז לא רוצה לנסוע להלוויותו של האיש שנטש אותה ואת אמה ולא רצה שום קשר איתן, אבל אמה שבמשך עשר שנים מתקשה לפרנס את שתיהן כבר קנתה לה כרטיס טיסה ושילמה עליו ממיטב כספה ותרז יודעת שלא תוכל להתחמק מזה. היא רק מבטיחה לעצמה שתעביר את הזמן במהירות כדי שתוכל לחזור לתחרות ולהיות זכאית למלגה.

כשתרז מגיעה לארץ מתברר לה שלאביה יש שורה של אנשים שחסרונו משפיע לי חייהם, היא לא בטוחה אם מדובר בכך שאביה היה ראש מאפיה של ממש או ראש משפחת פשע, אבל ההתנהגות של מי שמחכים לה בשדה התעופה וההבנה שלה שאביה הוא בעלים של מגדל דירות יוקרתי בלב באר שבע גורמים לה להסתייג מדמותו של האב המרוחק שמעולם לא פגשה אפילו יותר. רק שטקס ההלוויה של אביה שונה מכפי שציפתה כמו גם התנהלות האנשים שהיא משוכנת בדירתם והטקסי הפרידה הנוספים שהם עורכים לו באותו הלילה. כשהיא מגיעה להקראת הצוואה ומגלה שהוריש לה את כל כספו ואת כל הקהילה שלו היא כבר לא בטוחה האם מדובר בכת אבל ברור לה שהיא לא רוצה איתם שום קשר.

רק שכיתברר לה מדוע נקראה לישראל דווקא לאחר מותו של אביה תעמוד בפניה אפשרות בחירה אמיתית שאיש, גם לא היא, לא יודע מה תהיה התוצאה שלה.

יובל אטיאס מכירה את כללי הכתיבה והיא בוחרת דמות מתבגרת שחייה ניצבים על סף פרשת דרכים בשל המעבר מנערות לבגרות, היא מעתיקה את חייה לעולם חדש שאת כלליו נדמה לה שהיא מכירה אבל ביחד עם הקוראים היא לומדת להכיר את הצדדים הנסתרים של המציאות שחשבה שהכירה. בתוך סיפור העלילה מסתתר אחד הצירים המרכזיים שמניע את העולם כולו ואת הספרות בכלל: סיפור אהבה, וכשהוא מוטמע בתוך ספרות פנטזיה הוא הופך לחוויה מסוג שונה שיש לו אלמנט משיכה לא מבוטל עבור בני נוער וחובבות סיפורי אהבה בכלל.

כל מילה נוספת שאכתוב מעבר למה שציינתי כאן תהיה סופיילר ענקי שתהרוס את ההנאה העצומה ששאבתי במהלך קריאת הספר. על פניו ההבנה שמדובר בספר פנטזיה ורמזים מטרימים המופיעים בפתיחת הספר שולחים את קוראי הפנטזיה למחזוות המוכרים של הגיבורים בספרים דומים, אבל יובל אטיאס מצליחה לברוא מציאות פנטסטית שונה מכפי שהתרגלנו לקרוא ובמידה מסוימת מחדשת משהו בז'אנר הלעוס לעייפה של דמויות פנטסטיות מוכרות. מעבר לכך אטיאס מצליחה לעשות מה שסופרי פנטזיה ישראלים רבים כושלים בו לאורך השנים: היא יוצרת עולם פנטסטי המשתלב באופן טבעי לגמרי במציאות הישראלית העכשווית באופן שהופך את הקריאה בספר לחוויה כיפית במיוחד.

על גבי כריכת הספר מצוין "ספר ראשון" ובניגוד לספרי ביכורים אחרים שקראתי לאורך השנים, ההצהרה של המחברת על כריכת הספר ראויה כי מדובר בספר ביכורים בשל ובספרות פנטזיה מסקרנת מאוד שהלוואי ותוכיח את עצמה גם בעתיד. הספר מומלץ בחום לחובבי ספרות פנטזיה, גם לאלו שבוחרים לא פעם לדלג על ספרות פנטזיה ישראלית. אני מחכה בקוצר רוח ליציאת הספר הבא בסדרה.

הרואה     מאת: יובל אטיאס     הוצאת כנרת     2023     400 עמ' - כולל תודות

1

אם הוא לא היה מת כבר, הייתי הורגת אותו בעצמי.

או לפחות צורחת עליו. או מסבירה לו בצורה תקיפה למה לנטוש את הבת היחידה שלך ולהיזכר בה רק כשאתה מת, זאת לא הורות טובה.

אני גוררת את המזוודה על מרצפות נמל התעופה בן־גוריון ומהדקת את האחיזה בתיק שבידי. בפעם המיליון בשבוע האחרון, אני מתחרטת שעניתי לשיחת הטלפון ההיא. הכול היה יכול להיות הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מתעלמת מהמספר הלא מזוהה וממשיכה בחיים שלי כרגיל.

הייתי יכולה להתאגרף במועדון כל הקיץ או להתחיל לכתוב כבר את החיבור האישי שלי לקולג'. במקום זה אני כאן באמצע תל אביב, בדרך לקבור אותו.

אני מציצה החוצה אל שמי המתכת הכחולים ואל מכנסי הג'ינס הקצרים של האנשים מסביב ומבינה שאני ממש לא לבושה מתאים לחמסין פה. את שמלת הלוויות השחורה והמרופטת מצאנו בערמת הבגדים הישנים של אמא, והשרוולים העבים שלה מגרדים לי את הזרועות. אני מפשילה אותם ומשתדלת להתעלם מנקישות נעלי העקב הארורות. הסוליה לוחצת ואני מבטיחה לעצמי שברגע שתיגמר ההלוויה, אחזור לוואנס הנוחות שלי.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מוותרת על הטיול הכפוי למולדת, אבל אמא התעקשה.

התקשרתי אליה שעתיים אחרי שהבשורה הגיעה. לא רציתי לספר לה בכלל, אבל ידעתי שהיא לא תסלח לי אם היא תגלה שהסתרתי ממנה משהו כזה.

אמא הייתה בעבודת הבוקר שלה, מה שאומר שהיא הייתה תקועה מאחורי דלפק העץ הענק במייק'ס מוטורס, עסוקה בזיוף חיוכים והתחנפויות לבוס הנפוח שלה, מייק, וללקוחות הנפוחים לא פחות שלו. היא בדיוק יצאה להפסקת קפה כשהתקשרתי. יכולתי לשמוע אותה זזה כשהניחה את הטלפון על שולחן הפלסטיק בסמטה מאחורי סוכנות כלי הרכב ושמה אותי על רמקול.

"היי רֶזָה," היא אמרה בקול רם מדי, צועקת לכיוון המכשיר.

"היי אמא, את לא חייבת לצעוק. אני שומעת."

"אה, יופי. הכול בסדר?"

שמעתי את החרדה בקול שלה, ובצדק. אני אף פעם לא מתקשרת כשהיא בעבודה. מייק לא אוהב שהיא מתבטלת, והוא כבר פיטר מזכירות אחרות על הרבה פחות משיחת טלפון עם הבת שלהן. לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד את העבודה הזו.

"עורך דין בשם עידו גנון התקשר אליי לפני כמה שעות," אמרתי. אמא השמיעה קול המהום של תמשיכי ושמעתי אותה מניחה את כוס הקפה על השולחן.

"דניאל אלבז מת."

שתיקה השתררה על הקו.

"אמא?"

"אה, וואו. או־קיי," היא גימגמה, "ואיך את?"

"גנון רוצה שאגיע לשמוע את הצוואה. הם קוברים אותו עוד יומיים."

עוד שתיקה. אחר כך כחכוח בגרון ואמא נשמעה פתאום קרוב יותר, כאילו היא מחזיקה את הטלפון ממש צמוד לפה.

"הדרכון שלך במגירה העליונה בשידה שלי."

"אני לא נוסעת."

"תרזה..."

"ברצינות, אמא. אני לא טסה עד לשם רק כדי לראות אותו נקבר. להזמין אותי להלוויה שלו זה לצחוק לנו בפרצוף. וחוץ מזה, זאת החופשה האחרונה שלי."

התכוונתי לנצל את החופש כדי להתאמן לקראת כפפת הזהב — תחרות האגרוף הכי מפורסמת בניו יורק למתאגרפים חובבים. תחרות שתוציא אותי מאיתקה, החור הזה שנתקענו בו בשנים האחרונות, ותכניס אותי לתוכנית המלגות היוקרתית לספורטאים של אוניברסיטת אמהרסט.

לא שאני מתכוונת לספר לאמא על זה.

"את לא יכולה לא ללכת, הוא אבא שלך." היא היססה לרגע. "גם אם הוא לא היה כל כך מעורב בחיים שלך."

"לא היה כל כך מעורב?" התפלצתי מבחירת המילים שלה. דניאל אלבז עזב אותנו כשהייתי בת שמונה, ומאז לא שמענו ממנו מילה. "הוא לא היה נוכח בחיים שלי, יש הבדל. ואת יודעת את זה יותר טוב מכולם."

עיניי נפלו על הפוסטר המתקלף של לילה עלי, אותו פוסטר שגררתי איתי באינסוף מעברי הדירות שלנו מאז שהייתי בת עשר. הוא גולגל והודבק כל כך הרבה פעמים עד שהקצוות התבלו, אבל עדיין אפשר היה לראות את לילה מניפה כפפת אגרוף כחולה בעיניים נוצצות מניצחון. אם לילה יכלה לעמוד על שלה ולהפוך לאלופת העולם הבלתי מעורערת, גם אני יכולה לעמוד על שלי מול אמא.

אני כבר בת שבע־עשרה, בסוף החופש אני עולה לכיתה י"ב. הגיע הזמן שאחליט לבד.

"זה לא משנה," אמא אמרה בעדינות, "הוא עדיין אבא שלך."

"אנחנו לא מסכימות על זה," רטנתי והיא נאנחה. ברקע זיהיתי את הקול של קלרה, המזכירה הנוספת במייק'ס מוטורס, מציינת שנגמרה ההפסקה. "אני צריכה ללכת, נדבר על זה בערב."

אחרי שניתקנו את השיחה בהיתי בפוסטר של לילה עד שהידיים שלי הפסיקו לרעוד. ידעתי מה נדבר על זה בערב אומר. היא עמדה לגרור אותי לישראל בכוח.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהיא תגרור אותי ממקום למקום בלי שתהיה לי זכות בחירה בנושא. בעצם, העובדה שהיא לא גררה אותי בשלוש השנים האחרונות ברחבי ארצות הברית היא המפתיעה כאן.

תכננתי לסרב לה. כבר הכנתי נאום שלם על כמה חשוב שאשאר באיתקה בקיץ, אבל גנזתי אותו ברגע שראיתי את פניה הנפוחות והאדומות באותו לילה. היא התיישבה מולי במטבח, עדיין לבושה במדי המנקה מעבודת הערב שלה, והניחה בינינו מעטפה.

"הכרטיס עלה 1,200 דולר," היא אמרה כשפתחתי את המעטפה בחשש. "אין ביטולים, וכבר אישרתי את ההגעה שלך מול עורך הדין. אני לא אצליח להגיע בגלל העבודה. אני יודעת שאת לא רוצה לנסוע, אבל בבקשה תעשי את זה בשבילי."

אין ביטולים. הכרטיס הזה עלה יותר מהמשכורת החודשית שלה אצל מייק. אין לנו כל כך הרבה כסף לבזבז, בטח לא על כרטיסי טיסה.

היא לא השאירה לי הרבה ברירות.

לפחות אחזור הביתה שזופה, אני מחליטה וגוררת את המזוודה אחריי בקוצר רוח לכיוון היציאה. אחרי שייגמר כל סיפור ההלוויה אבלה את שאר השבועיים בים ואטגן את עצמי מכל הכיוונים.

אני ממהרת לעבר דלתות הזכוכית האוטומטיות. עידו גנון, עורך הדין של דניאל אלבז המנוח, אמר שיבואו לאסוף אותי מהשדה.

"ישר לבית הקברות, כמובן. כדי שנוכל לסיים עם זה. אני לא רוצה להלחיץ אותך, פשוט אנשים מחכים כבר להודעה על השעה הסופית," הוא אמר מעבר לקו באנגלית מצוחצחת והרשה לעצמו להישמע קצת נבוך. "את ענייני הצוואה נסגור אחרי ה... אה... טקס."

בחוץ האוויר הלח מכה בלחיי ואני שוב מתחרטת שלא התעקשתי ללבוש משהו אחר. עד שנגיע לבית הקברות אני אזיע את עצמי למוות בשמלה הזאת.

בקצה המדרכה ניצבות מוניות לבנות בשורה ולפניהן עומד קהל קטן עם שלטים מודפסים. רובם באנגלית, חלק בעברית ועוד כמה בשפה מרובעת שאני לא מזהה. אני יודעת לקרוא בשתי השפות, למרות שהרבה יותר נוח לי באנגלית. אחרי שעזבנו את ישראל, אמא התעקשה שאתאמן על העברית שלי גם בשנות הנדודים שלנו, וכשהגענו לבסוף לאיתקה היא מצאה לי מורה קבוע.

אני עוברת על השמות בזריזות, אבל אף אחד מהם לא נועד לי.

אולי גנון התכוון שאקח מונית לבית הקברות? יכול להיות שלא הבנתי אותו נכון. האנגלית שלו הייתה מעולה, אבל בשיחה טרנס־אטלנטית פרטים יכולים להתפספס.

אני מסתובבת כדי להיכנס חזרה פנימה, בדיוק כשצל מכסה אותי וחוסם את הדרך.

"מיס אלבז? תִּרְצָה אלבז?" שואלות באנגלית כתפיים רחבות שניצבות ממש מול פניי. אני מרימה את המבט ונתקלת בזוג עיניים ירוקות נוצצות. הן מזכירות סוכריות זכוכית בטעם מנתה, אלו עם הצבע הזרחני, מהסוג שאמא מחזיקה על הדלפק בעבודה.

כשהבעלים של עיני הסוכרייה פוגש את עיניי, פיו מתעקם בתיעוב והוא נרתע לאחור כאילו ראה רוח רפאים. אני משתדלת לא לתת לדחייה הברורה שלו להעליב אותי. לא ציפיתי לקבלת פנים חמה מהאנשים של הגבר שנטש אותי, אבל גם לא ציפיתי לתגובה הזאת. בעצם, אני לא יודעת למה ציפיתי.

"זה בייקר, לא אלבז," אני עונה בחמיצות. מעולם לא הייתי אלבז, גם לא בחיים שלפני. ותרז, לא תרצה.

הבחור מזעיף פנים ומהנהן. הוא לא מבוגר ממני בהרבה, אבל גבוה יותר בעשרה סנטימטרים לפחות, וזה אומר הרבה כי אני מתנשאת למטר שמונים על העקבים האלו. עורו שזוף ושערו הפרוע שחור כמו כתם נפט. תווי פניו חדים, סנטרו זוויתי ואוזניו מחודדות. זיפים כהים מעטרים את עצמות לחייו הגבוהות ומשווים לו מראה חייתי.

הוא נראה מוכר, אבל אין שום סיכוי שראיתי אותו לפני כן. הייתי זוכרת את הפנים האלו.

הלסת של הבחור מתהדקת כשהוא קולט את המבט שלי ועיניו מטפסות לשערי, שאסוף היטב לצמה מגולגלת.

הוא לא יכול לראות את זה, אני מרגיעה את עצמי ומעבירה יד על העורף. לא כשהשיער שלי משוך לאחור ככה.

"טוב, מיס בייקר," הוא ממשיך באנגלית, "אני אמור ללוות אותך לבית הקברות, כדאי שנזוז. אנחנו מאחרים."

הוא אומר את זה כאילו זאת אשמתי.

"היה עיכוב בטיסה," אני רוטנת.

"זה לא אומר שהם יחכו לנו."

אני שוקלת לענות לו כשהוא מסתובב ומושך את המזוודה שלי אחריו.

"הֵי! רגע, חכה," אני קוראת וממהרת על העקבים המקוללים, נדחקת בין נהגי המוניות. הבחור זז מהר, קצת מהר מדי בשבילי.

פאק. מה הבעיה שלו? אני מתחמקת ביעילות מהגופים המזיעים וכמעט נתקעת בו כשהוא נעצר בבת אחת לפני טנדר אפור עם חלונות מואפלים וגלגלי ענק שמגיעים לי עד למותניים.

"את בסדר?" הבחור שואל באנגלית ומביט בי כאילו אני קצת מטומטמת.

"כן, אני — אתה מוכן להסביר לי מי אתה לפחות?"

אם הוא חושב שאני פשוט עולה לרכב של זרים ככה סתם, הוא מעולם לא ביקר בניו יורק.

"עוד לא הצגת את עצמך?" גונח קול מחוספס בעברית מחלון הנהג ואני מסתובבת לנעוץ עיניים בבחור המחורר ביותר שראיתי בחיים. יש לו עשרה עגילי חישוק בכל אוזן, פירסינג בגבה ונזם זהוב בנחיריים. קעקוע של חיית טרף מציץ משולי גופייתו הירוקה.

"אחי, חשבתי שסיכמתם איך מתנהגים איתה, לא?" הנהג נאנח ואז פונה להביט בי. עיניו נפערות כמו שתי צלוחיות מרק והוא פולט שריקה איטית של התפעלות, חושף חפץ מתכתי שתקוע בלשונו. "איך שהיא דומה לו, ממש שני גורים בשגר."

אני מתקשחת ואצבעותיי מתאגרפות. אין בי שום דבר ששייך לדניאל אלבז, ואני לא דומה לו. אני גם לא דומה לאמא, מזכיר לי קול ההיגיון בשקט אבל אני מתעלמת ממנו.

"היי יפהפייה," הנהג מושיט לי יד ללחיצה דרך החלון. "קוראים לי יונתן. את יכולה לקרוא לי ג'וני."

גם הוא מדבר איתי באנגלית, אז אני מניחה שהם לא יודעים שאני מבינה אותם. אני מחליטה לשחק את המשחק.

"אני תרזה. אבל תקרא לי תרז, נעים להכיר." הוא עוטף את ידי עם שתי ידיו ונוקש עם העגיל על שיניו. איך הוא אוכל כשהמקל הזה תקוע לו בתוך הפה?

"יאללה ג'וני, תוריד ממנה את הידיים. יש לנו הלוויה להגיע אליה," נובח הבחור עם עיני הסוכריות — פתאום אני קולטת שאני עוד לא יודעת את שמו — ודוחף את המזוודה שלי בכוח לחלק האחורי של הטנדר, שמכוסה בברזנט.

"מה הלחץ, זה לא שהוא עומד ללכת לאן שהוא."

"ג'וני!"

"טוב סבבה, תירגע. לא צריך להתעצבן." ג'וני פונה אליי שוב. "ממליץ לך להיכנס פנימה, יואב פה קצת עצבני היום."

אז זה השם. יואב.

אני נשארת לעמוד על המדרכה בזמן שיואב מקיף את המכונית ונעצר מול הדלת האחורית. הוא פותח אותה בחוסר סבלנות.

"את מתכוונת לזוז?"

"איך אתם מכירים את —" אני שוקלת לומר אבא שלי, אבל למנוח לא מגיע התואר הזה. "את דניאל אלבז?"

יואב מביט בי במבט אטום. "עבדנו ביחד."

"ועידו גנון שלח אתכם?"

"היא מדברת על העורך דין עכשיו?" ג'וני שואל מעל לראשי. "היא מבינה שקוברים את הרוֹאֶה עוד שעה וחצי? אנחנו ניתקע בפקקים אם לא נזוז."

"מה אתה רוצה שאעשה," יואב לא מוריד ממני את העיניים. "שאזרוק אותה למושב האחורי בכוח?"

"בואי נזוז, תרז," ג'וני משדל אותי מהחלון, "אנחנו מאחרים." הוא חוזר להביט ביואב, "תזיז את עצמך לכאן."

יואב עומד ליד הדלת האחורית במחווה שהייתה יכולה להיות נחמדה, אם הוא לא היה מביט בי כאילו אני עומדת להתפוצץ וללכלך את הנעליים שלו באיברים פנימיים ודם. אני נדחקת פנימה והוא טורק את הדלת אחריי ונכנס למושב הקדמי.

"לא חם לה בתחפושת מורה הזאת?" ג'וני בוחן אותי במראה האחורית. אני משכלת את הרגליים ומפנה את הפנים לחלון כדי להסתיר את הסומק על לחיי. תחפושת מורה? הוא לבוש בגופייה כשאנחנו בדרך להלוויה.

"אתה מוזמן לשאול אותה בעצמך," יואב מציע. "רק תעשה לי טובה, ג'וני."

"אה?"

"היא הבת של הבוס. תוריד את הרגל מהגז."

"אני לא נוסע מהר."

"לא דיברתי על המכונית, אחי."

אני שוקעת קצת בכיסא ושולפת את הטלפון מהתיק. זה לא מה שציפיתי לפגוש כשעליתי על המטוס. כשהייתי קטנה אהבתי לשחק בניחושים לגבי הסיבה האמיתית לכך שדניאל נטש את אמא ואותי והשליך אותנו לחיים שאחרי. פעם דמיינתי שהוא סוכן חשאי בסוכנות ביון ישראלית, ופעם שהוא עבריין מורשע שמתחבא מהמשטרה.

אמא שנאה את המשחק הזה. כל מה שהסכימה לומר על הנטישה של דניאל הסתכם בכך שהעבודה שלו הייתה יותר חשובה מאיתנו ולכן היינו חייבות לעזוב.

עכשיו אני מתחילה לחשוד שאולי הייתי קרובה לאמת יותר משחשבתי. יש משהו מוזר בעובדים האלה שלו.

המחשבה על אמא גורמת לי להתכווץ. היא בטח משתגעת עכשיו, הייתי אמורה לנחות לפני שלוש שעות בערך.

אני מדליקה את המכשיר ומקלידה לה הודעה במהירות.

אני: היי, הגעתי. אנחנו בדרך לבית קברות, אדבר איתך בהמשך. נשיקות.

ארבע שניות לאחר מכן המכשיר שלי מצפצף ואני מתמלאת אשמה. הייתי צריכה לשלוח לה הודעה ברגע שנחתי, אבל הייתי כל כך עסוקה בחיפוש המזוודה שזה ברח לי מהראש.

אמא: יופי! איך הייתה הטיסה? אכלת משהו? אספו אותך?

אני מחייכת מול הדאגות שלה, אך לפני שאני מספיקה להקליד תשובה מרגיעה נכנסת הודעה נוספת.

אמא: רזה, אני מצטערת שהכרחתי אותך לנסוע, אבל הייתה לי סיבה טובה. תיפרדי ממנו גם בשמי. אני אוהבת אותך! אל תשכחי את זה.

אני קוראת את ההודעה בלב הולם. אחרי כל השנים, היא עדיין מתאבלת על הגבר שנטש אותנו. אני לעולם לא אבין אותה.

אבל הבטחתי לה שאתנהג יפה, ואני מתכוונת לעמוד בהבטחה הזו. אולי כך היא תרגיש פחות נבגדת כשאספר לה על התוכניות שלי לקולג'.

אני ואמא לא דיברנו על מה שיקרה אחרי שאסיים ללמוד. כלומר, אני העליתי את העניין כמה פעמים, אבל היא תמיד התחמקה ומצאה תירוצים להעביר נושא עד שהבנתי את הרמז. אין לנו כסף לקולג׳. אמא לא יכולה לשלם את שכר הלימוד והיא לא רוצה שאפתח תקוות שווא.

אבל אמא לא ידעה על החלום שלי להיות מתאגרפת מקצועית. אם היא הייתה יודעת שנרשמתי לתחרות כפפת הזהב, בטח כבר היינו אורזות מזוודה וחוזרות לנדוד ברחבי המדינה. היא ממש התנגדה לכל ניסיון שלי להפוך את האגרוף למקצוע. לדבריה, אני צריכה להתאמן, לא להתחרות.

בגלל זה אני חייבת לנצח בתחרות ולהרשים את ציידי הכישרונות שתמיד יושבים בקהל. במיוחד את אלו של אוניברסיטת אמהרסט, שהציעה מימון מלא לספורטאים מצטיינים.

אני מצלמת את עצמי מוציאה לשון ושולחת לה לפני שתספיק להילחץ ולהתקשר אליי, ואז מחזירה את הטלפון לתיק ונשענת על החלון. אמנם הטיול הזה לא היה ברשימת החלומות שלי לקיץ, אבל אולי אצליח סוף־סוף לגלות את התשובה למשחק הניחושים.

ג'וני עוצר את הטנדר בחניית עפר עמוסה ברכבים ומכבה את המנוע. שלט גדול מכריז בית עלמין מנוחת עולמים ומאחוריו גדר שחורה ושערי ברזל גדולים. לצד השער כיור מתכת ארוך ושורת ברזים.

אני מתכווצת בכיסא.

הנה אני באה, אבוש.

יואב יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את חגורת הבטיחות.

"הגענו," ג'וני מכריז ומביט בי במראה האחורית בדאגה. "את מסתדרת שם מאחורה?"

"כן, זה בסדר," אני מחזירה לו בנימוס בדיוק כשהדלת שלי נפתחת.

יואב עומד מולי, חוסם את הפתח וידו מושטת קדימה כדי לעזור לי לקפוץ מהטנדר. פיו מהודק כאילו הוא מסתכל על חתול רחוב חולה. הוא באמת חושב שאני לא יכולה לצאת ממכונית בעצמי? איך לדעתו נכנסתי אליה?

"היא מסתדרת," ג'וני מפטיר באנגלית ויוצא מהרכב, אבל יואב לא זז. לא נראה כאילו הוא רוצה לגעת בי, אבל היד שלו עדיין מושטת בציפייה.

"את באה?" הוא שואל ועיניו גולשות לנקודה כלשהי מעל ראשי. הוא אפילו לא מביט בי.

אולי השמלה שלי זזה מהמקום? אני מציצה למטה, אבל הכול מכוסה כמו שצריך.

אז מה הבעיה שלו?

הוא לא מכיר אותי ולא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות הבת של דניאל. וגם את זה לא עשיתי כל כך טוב. אני מחליטה לחסוך לו את הגועל הכרוך בלגעת בי ולצאת לבד מהרכב. זאת התנהגות ילדותית, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי.

"לא שמעת אותו? אני לא צריכה עזרה," אני מושכת את עצמי החוצה אל הרווח הצר שנשאר בינו לבין המושב. מבט זריז למטה ואני מבינה את הטעות שלי. המרחק לרצפה הוא בערך חצי מטר, ואם יואב לא היה חוסם את הדרך, הייתי פשוט קופצת. אבל הוא קרוב מדי ואני יכולה רק להחליק ולהתפתל בחוסר חן בניסיון לא לגעת בו.

"נו, באמת," יואב ממלמל ופתאום ידיים חצופות תופסות במותניי ומרימות אותי באוויר.

"מה נראה לך שאתה עושה!" אני צועקת כשהוא מניף אותי כאילו הייתי בובת סמרטוטים ומניח אותי על האדמה ליד הטנדר.

"עוזר לך לרדת," הוא אומר ברוגע וטורק את דלת הנוסע שלי חזק מדי.

"אני מסוגלת לרדת ממכונית לבד, תודה רבה לך."

"אנחנו מאחרים, אז עזרתי לך," הוא נוהם בחזרה, "אין בעד מה."

"או־קיי, או־קיי," ג'וני מתקרב ומניח יד על הכתף של יואב, מרחיק אותו ממני. "היה לכולנו יום ארוך, בואו נניח לזה. קדימה," הוא דוחף את יואב קדימה. "מחכים לנו."

יואב מותח את האצבעות ומאגרף אותן כשהוא מתרחק מאיתנו לכיוון שערי הברזל.

"מצטער על זה," ג'וני מסמן לי להתחיל ללכת. "לפעמים הוא יכול להיות קצת חסר סבלנות, אבל הוא מתכוון רק לטוב, תאמיני לי. הוא לא יפגע בך."

"ברור," אני מפטירה ביובש. אם ככה הוא מתנהג כשהוא מתכוון לטוב, אני לא רוצה לפגוש אותו כשהוא מתכוון לדברים אחרים.

"הוא פשוט היה מאוד מחובר לדן," ג'וני לוחש כשאנחנו מתקרבים לכניסה. "הוא לקח את המוות שלו הכי קשה מכולנו."

עשרה מטרים לפנינו יואב עוצר ומסתובב.

"זגורי, עוד מילה אחת," הוא אומר בעברית ומשפד את ג'וני במבטו, "ואני תולש לך את הראש מהכתפיים."

"לא יקרה שוב," ג'וני מרים ידיים בהבעת כניעה ואז שולח אליי חיוך שובב ומושך רוכסן דמיוני על פיו, מסמן לי שסיימנו לפטפט.

מעבר לשערי הברזל נפרשת רחבה גדולה ומבנה אבן נטוש. דממה כבדה עומדת באוויר הלוהט כשאנחנו מקיפים את המבנה ומטפסים בזהירות במדרגות המפרידות בינו לבין הקברים. אני מנגבת את ידיי המזיעות בשמלה, וצועדת במהירות אחרי ג'וני בשבילי בטון צרים, בין שורות אינסופיות של מצבות.

מה אני עושה כאן? אם זה כל כך חשוב לאמא, היא הייתה צריכה לבוא לכאן בעצמה במקום לשלוח אותי. אני נזכרת בפניה הנפוחות מדמעות ונאנחת. היא לא יכלה לבוא, אני מזכירה לעצמי, כי היא ניצלה את כל ימי החופש שלה לפני חודש, כשהמקרר העתיק קיצר ושרף חצי מהמטבח שלנו.

ג'וני מוביל אותנו לעבר קהל מדובלל של זרים והדממה נשברת בקול גברי מתנגן. אף אחד לא מבחין בנו כשאנחנו מצטרפים, אבל אני נעמדת מאחורי ג'וני ליתר ביטחון. אני לא רוצה למשוך את תשומת לבם של האנשים שהכירו את דניאל כל חייו ובחרו ללוות אותו בדרכו האחרונה.

"את רוצה להיכנס יותר פנימה?" הוא לוחש.

"לא, זה בסדר," אני עונה במבוכה. זה הדבר האחרון שהייתי רוצה.

התפילה נמשכת ואנשים ממלמלים "אמן" בתגובה. הייתי רק בהלוויה של סבתא מארי, כך שאין לי הרבה למה להשוות, אבל אני מרגישה שלא ככה הטקס אמור להתנהל. כשקברנו את סבתא, אמא השתטחה על האדמה וצרחה לתוך הקבר שהיא מצטערת. הרבי נאלץ להקים אותה כדי שהזרים שבאו לעזור לנו יוכלו לכסות את הבור באדמה. בהלוויה הזאת אף אחד לא בוכה, הזרים עומדים צפופים, שלובי ידיים. רובם לבושים בג'ינס וחולצת טריקו, וכמעט כולם במשקפי שמש וסנדלים.

אני היחידה בשמלת הלוויות מחויטת.

לעזאזל עם אמא.

אני מבינה שהטקס נגמר רק כשאנשים מתחילים להסתובב ולעזוב את בית הקברות לכיוון היציאה.

"זהו?" אני שואלת ומופתעת לגלות שגרוני צורב.

אני לא בוכה עליו. לא בכיתי על דניאל שנים, ואני לא מתחילה עכשיו.

"כן, פיספסנו את ההתחלה," ג'וני אומר בעדינות ומושיט לי אבן קטנה. "רוצה להניח על הקבר?"

אני לוקחת ממנו את האבן ומלטפת את שוליה המשוננים. מגעה הקר מזכיר לי זוג אבנים דומות שהרבי נתן לי בהלוויה של סבתא. אחת כדי שמארי תדע שהגענו לכבד אותה, הוא הסביר, ואת השנייה את יכולה להניח על הקבר של סבא רוברט, שנמצא לא רחוק.

אני מחכה שהקהל סביב הקבר יצטמצם ורק אז ניגשת אל תלולית האדמה שהייתה פעם האיש שהביא אותי לעולם. האבן כבדה בידי כשאני מתכופפת ומניחה אותה בראש הקבר. "זה מאמא," אני אומרת בשקט, "וממני."

אנשים נוספים מניחים אבנים סביבי ומישהו מתייפח. קול הבכי מטלטל אותי ואני מתרוממת במהירות. להניח אבן זה דבר אחד, לבכות מעל הקבר הטרי זה דבר אחר. אני לא יכולה לעשות את זה. זה לא האבל שלי, אני לא אמורה להיות פה.

אני מסתובבת ומתחילה לצעוד במהירות לכיוון רחבת הכניסה, מופתעת למצוא את ג'וני לצדי. אני מתעלמת ממנו, גרוני חסום ואוויר לא מצליח להיכנס פנימה. אני צריכה לצאת מבית הקברות ולהירגע, אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי איש בחליפה כחולה עוצר אותי בדרך.

"תרזה?" הוא שואל ושולח יד ללחיצה. "אני שמח שהצלחת להגיע. אני עידו גנון, דיברנו בטלפון."

עיניי נעות בצורה אוטומטית לשערו הכתום ולנמשים המקשטים את פניו, ומיד אל החליפה הכחולה ושוב אל פניו. מעולם לא ראיתי עורך דין צבעוני כל כך.

"תקרא לי תרז בבקשה," אני לוחצת את ידו בהיסח דעת. "אני משתתפת בצערכם."

"רגע," ג'וני פונה אליי בהפתעה, "את מדברת עברית?"

"מתברר."

ג'וני נראה כאילו הוא עומד להתווכח, אבל אז מנער את ראשו ומפנה אליי אצבע מאשימה. "אני שברתי את השיניים עם האנגלית הארורה הזאת, ואת יודעת לדבר בעברית. למה לא אמרת?"

אני מושכת כתפיים. "לא שאלת."

"היא גדלה פה עד גיל שמונה," אומר קול מאחוריי. אני מסתובבת ומוצאת את עצמי מול דיילת יופי של חברת קוסמטיקה. או לפחות, ככה היא נראית. האישה מאופרת באלגנטיות, שערה הכהה מסודר בתספורת קצרה וקופצנית מעל עצמות לחיים גבוהות וחליפת החצאית שלה נראית יקרה יותר משכר הדירה שלנו. עיניה האפורות בוחנות אותי בחדות.

לפחות אני לא היחידה בעקבים.

"יש לך את העיניים שלו," היא קובעת ומושיטה את ידה. "אני רחל שמש. אני מצטערת שלא הספקת לפגוש את אבא שלך לפני מה שקרה."

אני רוצה לתקן שהוא לא אבא שלי, לא בעשור האחרון, אבל מחליטה שזה לא שווה את הוויכוח. במקום זה אני חורקת שיניים ומכריחה את עצמי לחייך.

"מה היה הקשר של דניאל ושלך?" אני שואלת. מבחינת הגיל היא יכולה להיות אשתו השנייה או אפילו קרובת משפחה. המחשבה על דודה אבודה גורמת לבטן שלי להתהפך.

"אפשר לומר שהייתי מנהלת משק הבית שלו," רחל עונה וג'וני פולט נחרת לעג. היא מעיפה בו מבט נוקב וחוזרת להביט בי. "אבל בואי נעזוב את ההגדרות. את בטח עייפה מהטיסה. עידו, אולי ניקח אותה לנוח?"

"כמובן," עורך הדין אומר, "את תגורי באחת הדירות של דן בבאר שבע עד שנסדיר את כל העניינים. רחל תדאג לכל מה שאת צריכה, אז את בידיים טובות."

אחת הדירות שלו? כמה בתים כבר יש לו?

יואב צץ מאחורינו. "כדאי שנזוז," הוא אומר בקול קודר. "יש לנו הרבה דברים לסגור לקראת הלילה."

הסקרנות שלי מרימה ראש בערנות. "מה יש הלילה?"

העיניים הירוקות מתרחבות בהפתעה. "את מבינה אותי?"

הבעת הבלבול על פניו הייתה שווה את המאמץ. אני מתאפקת לא לחייך בסיפוק, כשג'וני מתמרמר שוב בקול רם.

"ברור," אני אומרת במתיקות, "אז מה קורה הלילה?"

הפעם יואב מתעלם ממני בהבעה זועפת, אבל רחל מחליפה מבטים מהירים עם גנון. אני כמעט מפספסת את האזהרה שחולפת ביניהם.

כמעט.

"רק עוד טקס אחד שאנחנו נוהגים לעשות פה," עורך הדין מכוון אותי בעדינות לכיוון היציאה. "שום דבר יוצא דופן."