‏הצגת רשומות עם תוויות פנטזיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנטזיה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 27 בינואר 2026

חדש על המדף: ספר נוער



חדש על המדף:  ספר ילדים חדש של כנרת זמורה דביר:




כמה מבני הנוער שנתקלים בספר הנוכחי של כריסטופר פאוליני, קראו את סדרת ספרי אראגון שתורגמה לעברית ויצאה לאור בשנת 2006? סביר להניח שמעט מאוד. אבל הספר הנוכחי, מרטאג, מבית היוצר של מחבר סדרת אראגון הוא בהחלט סיבה טובה לקרוא את הסדרה שזוכה לפינאלה נפלאה בדמות ספר המתאר את האירועים בממלכה שנה לאחר סיומה.

עלית הספר חוזרת לעולם שהכרנו בסדרת ספרי אראגון שנה לאחר סיום האירועים שתוארו בו. גיבור הספר הוא מרטאג, רוכב דרקונים שנאלץ לשרת את המלך השנוא. משזה סולק מכס השילטון, הוא משלם את המחיר על אותה התקופה. כשהוא שומע שאירועים מוזרים מתרחשים בקצה הממלכה, הוא יודע שעליו לעשות משהו כדי להתמודד איתם ויוצא להילחם שוב, בדיוק כפי שעשה בעבר תחת השליט השנוא.

הכתיבה של פאוליני יוצרת עולם פנטזיה עשיר ומלא הרפתקאות שכיף לשקוע בתוכו שעות ארוכות, מומלץ בחום לבוגרי סדרת אראגון ולמי שטרם פגשו בה, שכדאי להם להשלים את הסדרה כדי להינות מהספר הנוכחי בצורה מלאה.

יום שישי, 22 באוגוסט 2025

כישוף בין הקוצים / מרגרט רוג'רסון



במציאות הנוכחית נדמה פעמים רבות שקל מאוד לברוח למחוזות הדמיון בהם קסם ואהבה מתמודדים על כל מה שהחיים מזמנים. בגיל ההתבגרות, רגע לפני שהחיים הבוגרים מנתקים את כל כבלי הקסם, עדיין קל להאמין שמשהו מכל סיפורי האגדות שגדלת עליהם בכל זאת עשוי להתקיים. אולי על התפר הזה מתקיימים ספרי הפנטזיה שפונים, רובם ככולם, לבני נוער שמודעים במלוא העוז לקשיי המציאות אבל עדיין מצליחים להתרפק על פתרונות הקסם שעטפו אותם בילדות.

"כישוף בין קוצים" הוא ספר שנדמה שנולד במיוחד לאוהבי הספרים. הגיבורה שלו הונחה בפתחה של ספריה בילדותה ומנהלת הספריה הייתה זו שבחרה לגדל אותה במקום. העובדה שגדלה במקום בו כישוף וקסם חיים בספרים הפכה אותה לאחד האנשים הבודדים שלא נחנו בכחות קסם ובכל זאת יכולים לחוש אותו ולא לפחד ממנו. מפגש מקרי שלה עם מכשף שמגיע לספירה בשילחות המכשפים מלמד אותה שיש לה יכולת שלא ידעה שהיא אוחזת בה: היכולת להריח מעשי כשפים.

המפגש הזה ופריצה לספריה במהלכה רוצח אחד מספרי הכשפים שנמצא בספריה את המנהלת מוביל את המחליף של המנהלת להאשים אותה ברצח ולשלוח אותה להשפט על ידי המכשפים. המכשף שאותו פגשה במקרה הוא זה שנשלח לאסוף אותה אל המשפט, והמפגש החוזר ביניהם משנה את מסלול החיים שלהם וחושף בפניה פנים אחרות של ספרי כישוף, מכשפים והחיים בספריות בממלכה בה היא מתגוררת.


סיפור אהבה, כישופים, קסמים ועלילה פתלתלה מניעים כמעט את כל ספרי הפנטזיה בעולם אבל כשהם מצליחים ליצור לעצמם נתיב מקורי בעולמות הפנטזיה הם מביאים איתם גם חוויית קריאה ייחודית שאוהבי הז'אנר יכולים לזהות. כיף לקרוא את הספר, אין מילים אחרות. נותרנו עם תחושה חזקה שהעלילה עדיין לא התירה את כל הסודות שטמונים בה, מי יודע אולי בעתיד נזכה גם לספר המשך.


* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.


כישוף בין הקוצים     מאת: מרגרט רוג'רסון    מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי     הוצאת מטר    2025    471 עמ' - כולל תודות


1



המוות הגיע לספרייה הגדולה של סאמרשוֹל עם רדת הלילה. הוא הגיע בכרכרה. אליזבת עמדה בחצר וראתה את הסוסים נכנסים בשער בדהירה, בעיניים קרועות, בפיות מקציפים. שרידי שקיעה אחרונים האירו מעליהם על החלונות במגדל הספרייה הגדולה, כאילו החדרים שמאחוריהם עלו באש — אבל האור נסוג במהירות והתכווץ כלפי מעלה, מושך אצבעות ארוכות של צל מפסלי המלאכים והגָרגוֹילים שעמדו על המשמר מעל הכרכובים נוטפי הגשם של הספרייה.

עיטור מרוקע זהב זהר על דופן המרכבה שעצרה בקרקוש גלגלים. הסמל המוטבע היה קולמוס־נוצה ומפתח מוצלבים, סמל הקוֹלֶגיוּם. סורגי ברזל הפכו את חלקה האחורי של המרכבה לתא מעצר. למרות קרירות הערב, כפות ידיה של אליזבת היו חלקלקות מזיעה.

"סקריבנר," אמרה האישה לידה. "הבאת את המלח? ואת הכפפות שלך?"

אליזבת נגעה ברצועות העור שהצטלבו על החזה שלה, ומיששה את הכיסים שביניהן, את מכל המלח שהיה תלוי על מותניה. "כן, המנהלת." רק חרב היתה חסרה לה. אבל היא תרוויח את הזכות לשאת חרב רק כשהיא תהפוך לפקחית, אחרי שנים של הכשרה בקולגיום. מעטים הספרנים שהגיעו רחוק כל כך. ברוב המקרים הם התייאשו בדרך, או מתו.

"יפה," המנהלת אמרה וחזרה לשתיקתה. היא היתה אישה מרוחקת ואלגנטית, עם פנים חיוורות וקרות ושיער אדום כאש. מהרקה השמאלית שלה ועד לקו הלסת התנוססה צלקת ששיסעה את לחייה ומשכה את זווית פיה במשיכה צדית קבועה. כמו אליזבת, גם על החזה שלה נמתחו רצועות עור, אבל היא לבשה מדי פקחית במקום גלימת שוליות. אור הפנס נצץ על כפתורי הפליז במעיל הכחול שלה והשתקף במגפיה המצוחצחים. החרב שנשאה בחגורתה היתה עדינה ומחודדת, ואבני נופך נצנצו על השמורה.

החרב הזאת היתה מפורסמת בסאמרשול. שמה היה דֶמוֹנסלֶייר, קוטלת השדים, והיא שימשה את המנהלת בקרב נגד מָאזיק אחד כשהיתה רק בת תשע־עשרה. הקרב ההוא הותיר בה את הצלקת, שלפי השמועה הסבה כאבים עזים בכל פעם שדיברה. אליזבת פקפקה באמינות השמועות האלה, אבל המנהלת אכן בררה את מילותיה בקפידה, ובהחלט לא חייכה אף פעם.

"זכרי," המנהלת אמרה לבסוף, "אם תשמעי קול בראש שלך אחרי שנגיע לכספת, אל תקשיבי למה שהוא אומר. זהו ספר כישוף מדרגה שמונה, בן מאות שנים, ואסור לזלזל בו. מאז בריאתו הוא גרם לעשרות אנשים לאבד את שפיותם. את מוכנה?"

אליזבת בלעה את רוקה. הגוש בגרונה לא אפשר לה לענות. היא בקושי יכלה להאמין שהמנהלת מדברת איתה, ובטח לא שהיא זימנה אותה לעזור בהעברת המשלוח לכספת. בדרך כלל אחריות כזאת לא היתה מוטלת על דרג נמוך כמו שוליה בספרייה. התקווה השתוללה בתוכה כמו ציפור שנלכדה בבית, ממריאה, נופלת וממריאה שוב, מתישה את עצמה בשם ההבטחה לשמים פתוחים הרחק משם. האימה רדפה אחריה כמו צל.

היא נותנת לי הזדמנות להוכיח ששווה לה להשקיע בי בהכשרה כפקחית, היא חשבה. אם איכשל, אמות. אבל לפחות אביא תועלת. הם יוכלו לקבור אותי בגינה כדי שאהיה מזון לצנוניות.

היא ניגבה בגלימתה את כפות ידיה המיוזעות והנהנה.

המנהלת התחילה לחצות את החצר, ואליזבת בעקבותיה. פסיעותיהן הרעישו על החצץ. צחנה מגעילה מילאה את האוויר ככל שהתקרבו, כמו פגר סָפוג מים שנזנח על חוף הים ונרקב. אליזבת גדלה בספרייה הגדולה, מוקפת בריחות דיו וקלף וספרי כישוף עבי כרס, אבל לריח הזה היא לא היתה רגילה. הסירחון צרב בעיניה ועקצץ בעורה. אפילו הסוסים נעו באי־שקט. הם רקעו ברגליהם וניסו לסגת לאחור, מפזרים חצץ לכל עבר ומתעלמים ממאמציו של הרכּב להרגיע אותם. במובן מסוים היא קינאה בהם, כי הם לפחות לא ידעו מה רכב מאחוריהם כל הדרך מהבירה.

שני פקחים קפצו מקדמת המרכבה, ידיהם על קתות החרבות. אליזבת הכריחה את עצמה לא להתכווץ בפחד כשהם שלחו לעברה את מבטיהם הקשוחים. היא זקפה את גבה והבליטה את הסנטר בניסיון להשיב להם באותו מבט קר. היא אולי לעולם לא תזכה בלהב, אבל לפחות היא תיראה אמיצה מספיק כדי להניף חרב.

צרור המפתחות של המנהלת קרקש, והדלתות האחוריות נפתחו בגניחה מצמררת. ברגע הראשון, באפלולית, תא הברזל נראה ריק. אבל אז אליזבת ראתה משהו על הרצפה. תיבת ברזל שטוחה, מרובעת, סגורה במנעולים רבים. לאדם הפשוט אמצעי ההגנה היו נראים מגוחכים — אבל לא לאורך זמן. בדממת הדמדומים הדהדה חבטה אחת מתוך התיבה, חזקה מספיק כדי לטלטל את המרכבה ואת דלתותיה על ציריהן. אחד הסוסים צווח.

"מהר," המנהלת אמרה. היא החזיקה אחת מידיות התיבה ואליזבת אחזה באחרת. הן הרימו את המשקל ביניהן והלכו לעבר דלת שמילים חרוטות עליה, על קשת דמוית מגילה שמחזיקים שני מלאכים בוכים. אופיקיוּם אדוּסקווֶה מורטֶם, היו המילים שכמעט נבלעו כליל בצל החשוך. המוטו של הפקחים. בשירות המוות.

הן נכנסו למסדרון אבן ארוך שאורות לפידים ריצדו על קירותיו. משקלה הכבד של התיבה כבר הכאיב לזרועותיה של אליזבת. התיבה לא נעה שוב, אבל הנייחות לא עודדה את אליזבת, כי היא חשדה במשמעותה — הספר שבתוך התיבה מקשיב. הוא מחכה.

פקח אחר עמד על המשמר בכניסה לכספת. עיניו הקטנות ברקו בתיעוב כשראה את אליזבת לצדה של המנהלת. זה היה הפקח פינץ'. גבר מזדקן עם שיער קצר מאפיר ופנים נפוחות שהתווים שקעו בהן כמו צימוקים בבצק. שמו יצא לשמצה בין השוליות מפני שידו הימנית היתה נפוחה ושרירית מהשמאלית, מכל ההצלפות שהצליף בהם כל הזמן.

היא הידקה את ידה על ידית התיבה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו מהמאמץ, מתכוננת למכה מתוך הרגל, אבל פינץ' לא יעשה לה שום דבר לעיני המנהלת. הוא מלמל לעצמו משהו ומשך שרשרת. שער הסורגים התרומם עד ששיניו השחורות והחדות היו מעל ראשיהם. אליזבת פסעה קדימה.

והתיבה היטלטלה פתאום.

"אחיזה יציבה," המנהלת אמרה ברוגז כששתיהן הוטלו אל קיר האבן ובקושי הצליחו לשמור על שיווי משקל. בטנה של אליזבת התהפכה. רגלה היתה על סף מדרגות לולייניות שהתפתלו למטה אל החשכה.

האמת הנוראה התבהרה לה. ספר הכשפים רצה שהן ייפלו. היא דמיינה את התיבה מתגלגלת במדרגות, נוחתת על אריחי האבן בסופן, נפתחת — וכל זה באשמתה —

ידה של המנהלת הונחה על כתפה. "הכול בסדר, סקריבנר. לא קרה שום דבר. תחזיקי במעקה ותמשיכי ללכת."

אליזבת הסבה את פניה במאמץ רב מהתוכחה שעל פניו של פינץ'. הן המשיכו בדרכן. צינה תת־קרקעית עלתה מלמטה, ריח של סלעים קרים ועובש ושל עוד משהו, טבעי פחות. האבן עצמה דיממה ונטפה רשעות של יצורים עתיקים שנמקו באפלה מאות בשנים — תודעות שלא נרדמו, מוחות שלא חלמו. בבידוד הקולי שיצרו טונות של אדמה, היא שמעה בדממה את הדופק שלה פועם באוזניה.

בילדותה היא חקרה את כל פינותיה הנסתרות של הספרייה הגדולה, חיטטה בכל תעלומה מסתורית, אבל היא אף פעם לא היתה בתוך הכספת. נוכחותה של הכספת ארבה כל חייה מתחת לספרייה, כמו דבר שאין לדבר עליו המסתתר מתחת למיטה.

זאת ההזדמנות שלי, היא הזכירה לעצמה. אסור לה לפחד.

הן הגיעו לחדר שהזכיר קריפטה של קתדרלה. הקירות, התקרה והרצפה היו חצובים מאותה אבן אפורה. היו שם עמודים מכוסים בחריצים לכל אורכם ותקרות מקומרות שנבנו ביד אמן, אפילו בחרדת קודש. בתוך גומחות בקירות עמדו פסלי מלאכים שלרגליהם נרות נמסים. עיניהם העצובות והמוצלות השגיחו על שורות של מדפי ברזל שיצרו מעברים במרכז הכספת. בניגוד לכונניות הספרים בחלקה העליון של הספרייה, המדפים האלה היו מרותכים למקומם. התיבות הנעולות היו קשורות בשרשראות, ונעו בין המדפים כמו מגירות.

אליזבת אמרה לעצמה שהלחישות העולות מהתיבות סביבן הן פרי דמיונה. השרשראות היו מכוסות בשכבת אבק עבה. מנוחתן של רוב התיבות לא הופרעה כבר עשרות שנים, ודייריהן היו שקועים בשינה עמוקה. ובכל זאת, עורפה עקצץ כאילו עיניים צופות בה.

המנהלת כיוונה אותה מעבר למדפים, לעבר תא שבמרכזו שולחן המוברג לרצפה. מנורת שמן הטילה אור צהבהב על השולחן המוכתם בדיו. התיבה הגיבה בשיתוף פעולה מעורר חשד כשהן הניחו אותה ליד ארבעה חריצים ענקיים, כמו סימני טפרים, שצילקו את שולחן העץ. עיניה של אליזבת קפצו שוב ושוב אל השריטות העמוקות. היא ידעה מה השאיר אותן. מה קורה כשספר כישוף יוצא משליטה.

מאזיק.

"מהם אמצעי הזהירות הראשונים שננקוט?" שאלה המנהלת, ואליזבת התעוררה ממחשבותיה בבהלה. המבחן התחיל.

"מלח," היא ענתה ולקחה את המכל התלוי על חגורתה. "כמו ברזל, מלח מחליש אנרגיות דמוניות." ידה רעדה מעט כשהוציאה את גבישי המלח ויצרה מהם מעגל עקום. לחייה הסמיקו במבוכה למראה השוליים הלא ישרים. מה אם היא עדיין לא מוכנה, למרות הכול?

רמז קלוש לחמימות ריכך את פניה חמורות הסבר של המנהלת. "את יודעת למה בחרתי להשאיר אותך איתנו, אליזבת?"

אליזבת עצרה את נשימתה וכלאה את האוויר בריאותיה. המנהלת מעולם לא פנתה אליה בשמה הפרטי — רק בשם המשפחה שלה, סְקרִיבֶנֶר, או לפעמים פשוט במילה "שוליה", תלוי כמה היא כעסה, בדרך כלל מאוד. "לא, המנהלת," היא אמרה.

"המממ. היתה סערה בחוץ, אני זוכרת. ספרי הכישוף היו חסרי מנוחה באותו לילה. הם עשו כל כך הרבה רעש, שבקושי שמעתי את הדפיקה בדלת." אליזבת יכלה בקלות לדמיין את הרגע. גשם מצליף בחלונות, הספרים עבי הכרס מייללים ובוכים ומושכים בשרשראות הקושרות אותם. "כשמצאתי אותך על המדרגות בחוץ, הרמתי אותך והכנסתי אותך לבניין, הייתי בטוחה שתבכי. אבל את הסתכלת מסביב והתחלת לצחוק. לא פחדת. באותו רגע ידעתי שאני לא יכולה לשלוח אותך לבית יתומים. שאת שייכת לספרייה, כמו כל ספר."

אליזבת כבר שמעה את הסיפור, אבל תמיד מפי המורה שלה, אף פעם לא מהמנהלת בעצמה. שתי מילים הדהדו בראשה, חיוניות כמו פעימות לב: את שייכת. היא חיכתה שש־עשרה שנים לשמוע את המילים האלה, וקיוותה בכל מאודה שהן נכונות.

בשקט, כמעט בלי לנשום, היא הביטה במנהלת בוחרת את הגדול שבמפתחות הצרור שלה, מפתח שהיה עתיק כל כך עד שהחלודה טשטשה לגמרי את צורתו המקורית. היה ברור שבשביל המנהלת, הרגע של גילוי הרגשות נגמר. אליזבת הסתפקה בשינון הנדר האילם שאימצה כמעט מאז שזכרה את עצמה. יום אחד, גם היא תהיה פקחית. והמנהלת תהיה גאה בה.

מלח התפזר על השולחן כשמכסה התיבה נפתח בחריקה. צחנת עור רקוב התפשטה בחלל הכספת, עזה כל כך עד שהיא כמעט הקיאה.

בתוך התיבה נח ספר כשפים. כרך עבה עם דפים מצהיבים ומקומטים בין שני לוחות של עור שחור שמנוני. הוא היה עשוי להיראות רגיל יחסית אילולא הבליטות הנפוחות על הכריכה. הן נראו כמו יבלות של ענק, או בועות על פני השטח של שלולית זפת. כל אחת מהבליטות היתה בגודל של גוּלה גדולה, ועשרות בליטות כאלה השחיתו את מראהו של הספר לאורכה ולרוחבה של כריכת העור.

המנהלת הוציאה זוג כפפות ברזל כבדות. אליזבת מיהרה לעטות את הכפפות שלה. היא נשכה את לחייה מבפנים כשהמנהלת הרימה את הספר מהתיבה והניחה אותו בתוך עיגול המלח.

ברגע שהמנהלת הניחה את הספר, השלפוחיות פקעו. אלה לא היו יבלות — אלה היו עיניים. עיניים בכל הצבעים, מתגלגלות ומרושתות בנימי דם, ואישוניהן התרחבו והתכווצו לגודל ראש סיכה כשהספר התפתל בידיה של המנהלת. היא חשקה שיניים ופתחה אותו בכוח. אליזבת הושיטה את ידה אוטומטית לתוך המעגל ותפסה את הצד השני. העור השתולל בידיה המוגנות בכפפות. כועס. חי.

העיניים שעל הספר לא היו כישוף מתעתע. הן היו עיניים אמיתיות, שנעקרו לפני שנים רבות מגולגולות של בני אדם שהוקרבו כדי ליצור כרך שיהיה חזק דיו להכיל את כל הלחשים החרוטים על עמודיו. לפי ההיסטוריה, רוב הקורבנות לא התנדבו לתפקיד.

"ספר העיניים," המנהלת אמרה בקור רוח מוחלט. "יש בו לחשים שאפשרו למכשפים לחדור למוחות של אנשים, לקרוא את מחשבותיהם ואפילו לשלוט בפעולותיהם. מזל שרק קומץ מכשפים בממלכה כולה קיבלו אי־פעם רשות לקרוא בו."

"למה הם רוצים לעשות את זה בכלל?" אליזבת התפרצה לפני שהצליחה לעצור בעצמה. התשובה היתה ברורה. מכשפים היו רעים מטבעם. הם הושחתו בידי הכוח הדמוני שהיה בידיהם. אילולא הרפורמה שאחריה נאסר עליהם לשלב איברים אנושיים בכריכות ספריהם, ספרים כמו ספר העיניים לא היו נדירים כל כך. אין ספק שמכשפים ניסו להעתיק אותו לאורך השנים, אבל לחשים כאלה אי־אפשר לכתוב בחומרים רגילים. כוחו של מעשה הכשפים איכל מיידית את הדיו ואת הקלף והפך אותם לאפר.

להפתעתה, המנהלת התייחסה לשאלתה ברצינות, אבל היא כבר לא הסתכלה על אליזבת. עכשיו היא התרכזה בדפדוף בין העמודים, חיפשה בהם נזקים אפשריים מתלאות הדרך. "יכולים להיות מצבים שדורשים לחשים כאלה, ולא משנה כמה הם זדוניים. יש לנו אחריות גדולה לממלכה שלנו, סקריבנר. אם ספר הכשפים הזה יושמד, הלחשים שבו יאבדו לנצח. הוא העותק היחיד."

"כן, המנהלת." את זה היא הבינה. פקחים הגנו על ספרי כשפים מפני העולם, וגם גוננו על העולם מפני הספרים.

היא נדרכה מיד כשהמנהלת עצרה ורכנה לבחון כתם על אחד הדפים. שינוע ספר כישוף ברמה גבוהה היה כרוך בסיכונים, מאחר שכל נזק מקרי עלול לעורר את השינוי שלו למאזיק. היה חיוני לבדוק אותם בקפידה לפני שיוטמן בכספת. אליזבת היתה בטוחה שכמה מהעיניים שהציצו מתחת לכריכה הסתכלו ישירות עליה — וברקו בערמומיות.

היא ידעה איכשהו שאסור לה ליצור קשר עין. בתקווה למצוא הסחת דעת היא הסתכלה הצדה על הדפים. חלק מהמשפטים נכתבו באוסטרמירית או בלשון העתיקה, אבל אחרים היו באֶנוֹקיאנית, שפת המכשפים, שהורכבה מרוּנים מוזרים ומשוננים שזהרו על הקלף כמו גחלים לוחשות. שפה שאפשר ללמוד רק באמצעות חיבור עם שדים. ההסתכלות על הרונים לבדה עוררה אצלה כאב ברקות.

"שוליה..."

הלחישה זחלה במוחה, זרה ובלתי צפויה כמו מגע קר וחלקלק של דג מתחת לפני המים באגם. אליזבת קפצה בבהלה והרימה את ראשה. אם המנהלת שמעה גם היא את הקול, היא לא הראתה שום סימן לכך.

"שוליה, אני רואה אותך..."

נשימתה של אליזבת נעצרה. היא עשתה את מה שהמנהלת אמרה לה לעשות וניסתה להתעלם מהקול, אבל היה בלתי אפשרי להתרכז בשום דבר אחר עם כל כך הרבה עיניים שצפו בה, בורקות באינטליגנציה רוחשת רעה.

"תסתכלי עלי... תסתכלי..."

לאט אבל בהתמדה, כאילו נמשך בכוח בלתי נראה, מבטה של אליזבת התחיל לנדוד למטה.

"הנה," אמרה המנהלת. קולה נשמע עמום, כאילו היא מדברת מתחת למים. "סיימנו. סקריבנר?"

כשאליזבת לא ענתה, המנהלת סגרה בטריקה את ספר הכשפים. הלחישות מהספר נקטעו בבת אחת. צלילותה של אליזבת חזרה אליה במהירות. היא נשמה עמוק, בפנים בוערות מבושה. העיניים על הספר בלטו בכעס והתרוצצו בינה לבין המנהלת.

"כל הכבוד," אמרה המנהלת. "החזקת מעמד הרבה יותר זמן ממה שציפיתי."

"הוא כמעט תפס אותי," אליזבת לחשה. איך ייתכן שהמנהלת מברכת אותה? זיעה דבקה בעורה, והיא התחילה לרעוד למרות הקור ששרר בכספת.

"כן. זה מה שרציתי להראות לך. יש לך חיבור מיוחד לספרי כישוף, קרבה שאף פעם לא ראיתי כמותה אצל אף שוליה. אבל למרות זאת, יש לך עוד הרבה מה ללמוד. את רוצה להיות פקחית, נכון?"

תשובתה השקטה של אליזבת לעיני המנהלת, כשפסלי המלאכים על הקירות משמשים עדים, נשמעה כמו וידוי. "זה הדבר היחיד שתמיד רציתי."

"רק אל תשכחי שדרכים רבות פתוחות בפנייך." העיוות של הצלקת הפך את זווית פיה של המנהלת לכמעט נוגה. "לפני שאת מחליטה, תהיי בטוחה שחיים של פקחית הם באמת מה שאת רוצה."

אליזבת הנהנה. היא לא העזה לדבר. אם עברה את המבחן, היא לא הבינה למה המנהלת מייעצת לה לשקול לנטוש את החלום. אולי היא נראתה לא בשלה במובן אחר, לא מוכנה. אם כך, היא פשוט תצטרך להתאמץ ולהשתפר. נותרה לה עוד שנה עד שימלאו לה שבע־עשרה והיא תוכל לצאת להכשרה בקולגיום — ושם היא תשתפר ללא ספק, ותרוויח ביושר את שבחיה של המנהלת. היא רק קיוותה שזה יספיק.

הן החזירו את ספר הכישוף לתיבה במאמץ משותף. ברגע שהספר נגע במלח, הוא הפסיק להיאבק. העיניים התגלגלו מעלה, חשפו סהרונים לבנים ונעצמו בעייפות. טריקת המכסה של התיבה זעזעה את דממת המוות. התיבה לא תיפתח שוב עוד שנים רבות, אולי עשורים. היא היתה מרוסנת בבטחה. כבר לא היתה איום.

אבל אליזבת לא הצליחה לגרש ממחשבותיה את זיכרון קולו של ספר העיניים, או את ההרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שתראה אותו — ולא הפעם האחרונה שהוא יראה אותה.

2

 

אליזבת התרווחה בהנאה בכיסא מול הנוף הנשקף משולחנה. היא שובצה למחלקת העברות ספרים בקומה השלישית, נקודת תצפית שממנה ראתה הכול עד לאטריום הספרייה. אור השמש זרם דרך חלון הזכוכית הצבעונית הגבוה שמעל הדלת והטיל קשתות אור בצבעי אודם, ספיר וברקת על מעקות הארד של המרפסות העגולות. מדפי ספרים הזדקפו לגובה של שש קומות אל תקרת הקשתות, והקיפו את האטריום כמו שכבות של עוגת חתונה או מושבים בקולוסיאום. רחש מלמולים מילא את החלל המהדהד, ומדי פעם גם שיעול או נחירה. רוב הקולות לא היו שייכים לספרנים בגלימות הכחולות שהתהלכו על אריחי הרצפה של האטריום. מקורם של הקולות היה בספרי הכישוף הרוטנים על המדפים.

היא שאפה אוויר, ומתיקות הקלף והעור מילאה את ריאותיה. צבירי אבק נראו בקרני השמש, תלויים ודוממים כמו רסיסי זהב שנלכדו בשרף. ערמות מתנדנדות של ניירות על שולחנה איימו להתמוטט בכל רגע ולקבור אותה במפולת של בקשות העברה שטרם טופלו.

באי־רצון, היא העבירה את תשומת לבה אל הערמות. הספרייה הגדולה בסאמרשול היתה אחת משש ספריות גדולות בממלכה. הקרובה שבהן היתה במרחק שלושה ימי נסיעה, והן היו ממוקמות במעגל במרווחים שווים מסביב לאוסטרמיר, ורשת דרכים בשם נתיבי הדיו קישרה אותן לבירה שבמרכז כמו חישורים בגלגל. שינוע ספרי כישוף בין הספריות היה אירוע מורכב ועדין. היו כרכים שטיפחו טינה כה עזה זה אל זה, שאם היו ביניהם פחות מכמה קילומטרים טובים, הם היו פורצים ביללות מקפיאות דם או עולים בלהבות. בוויילדמארץ' היה אפילו מכתש במקום ששני ספרים התגוששו בו פעם, סביב נושא דוקטרינת הכוח לחולל כשפים.

כשוליה, אליזבת היתה מוסמכת לאשר העברות של ספרים מדרגה אחת עד שלוש. ספרי כישוף סווגו בסולם של עשר דרגות, לפי רמת הסיכון של כל אחד. כל ספר מדרגה ארבע ומעלה דרש בידוד מיוחד. בספריית סאמרשול לא היו ספרים מעל דרגה שמונה.

היא עצמה את עיניה ולקחה את הדף העליון בערמה. ספריית נוקפלד, היא ניחשה, שכנתה של סאמרשול מצפון־מזרח.

אבל כשהפכה את הנייר, היא מצאה בקשה מהספרייה המלכותית. לא מפתיע. זה היה היעד של יותר משני שלישים מההעברות שלה. יום אחד אולי גם היא תארוז את חפציה ותיסע לשם. הספרייה המלכותית שכנה בלב עיר הבירה, בסמוך לקולגיום, וכשאליזבת לא תהיה עסוקה בלימודי הפקחות שלה היא תוכל לשוטט באולמות הספרייה. בדמיונה השתרעו המסדרונות לאורך קילומטרים, עם ספרים על כל קיר, מעברים וחדרים נחבאים שכל סודות היקום טמונים בתוכם.

אבל רק אם היא תוכיח את עצמה למנהלת. שבוע עבר מאז הערב ההוא בכספת, והיא לא התקרבה בכלל להבנת עצתה של המנהלת.

היא עדיין זכרה את הרגע המדויק שבו נשבעה לעצמה שתהיה פקחית. היא היתה בת שמונה, ונמלטה למעברים הסודיים של הספרייה כדי לא להשתתף בהרצאותיו של מאסטר הָרגרוֹב. היא לא היתה מסוגלת לשבת ולו שעה אחת נוספת על כיסא בלי משענת במחסן המחניק שהוסב לכיתת לימוד, ולשנן הטיות פעלים בשפה העתיקה. לא בשעות אחר הצהריים שבהן הקיץ הלם באגרופיו על קירות הספרייה והאוויר היה סמיך כדבש.

היא זכרה את הזיעה שנטפה על גבה בזחילה בין קורי העכביש במעבר. לפחות המעבר היה חשוך, רחוק מהשמש. האור הזהוב שחלחל בין קורות הרצפה הספיק כדי שתוכל לראות, וכדי שתוכל לחמוק מכנימות הספרים שהתרוצצו בבהלה לכל עבר כשדרכה על הקִנים שלהן. חלקן צמחו לגודל של חולדות אחרי שהתפטמו בקלף מכושף.

אילו רק הסכים מאסטר הרגרוב לקחת אותה איתו לעיר באותו יום. העיר היתה רק חמש דקות הליכה מהגבעה דרך המטע. השוק יהיה הומה אנשים ודוכנים המוכרים סרטים ותפוחים ועוגות מצופות בזיגוג מבריק, ולפעמים הגיעו עוברי אורח מחוץ לסאמרשול כדי למכור את מרכולתם. היא שמעה שם פעם נגינת אקורדיון וראתה דוב מרקד, ואפילו איש מציג מנורה שהפתיל שלה בער בלי שמן. בספרים בכיתתה לא היה הסבר למנורה כזאת, אז היא הניחה שזה קסם, ולפיכך זדוני.

אולי זאת הסיבה שמאסטר הרגרוב לא אהב לקחת אותה לעיר. אם היא תיתקל במכשף מחוץ לספרייה המוגנת, צפויה לה סכנת חטיפה. נערה צעירה כמוה תוכל להיות ללא ספק קורבן נוח מאוד לפולחן דמוני כזה או אחר.

קולות משכו את תשומת לבה של אליזבת. קולות שהגיעו ישירות מתחתיה. אחד הקולות היה של מאסטר הרגרוב, והשני היה של...

המנהלת.

לבה החסיר פעימה. היא השתטחה על קורות הרצפה כדי להציץ דרך חור. האור שחדר צבע את שערה הפרוע בזהב. היא לא הצליחה לראות הרבה. חלק משולחן מכוסה בניירות, פינה של משרד לא מוכר. האפשרות שאולי זה משרדה של המנהלת הקפיצה את הדופק שלה מרוב התרגשות.

"זאת כבר הפעם השלישית החודש," הרגרוב אמר, "ואני עומד לצאת מדעתי. הילדה הזאת היא פראית למחצה. נעלמת לה מי יודע לאן, מסתבכת בכל צרה אפשרית. רק בשבוע שעבר היא שחררה ארגז שלם של כנימות ספרים בחדר השינה שלי!"

אליזבת בקושי הצליחה להתאפק לא למחות בצעקות דרך החור. היא אספה את כנימות הספרים האלה במטרה לחקור אותן, לא לשחרר אותן. האובדן היה מהלומה בשבילה.

אבל דבריו הבאים של הרגרוב השכיחו ממנה את כל עניין הכנימות.

"אני לא בטוח שההחלטה לגדל ילדה בספרייה הגדולה היתה נכונה. אני בטוח שמי שהשאיר אותה על המדרגות שלנו ידע שאנחנו מאמצים יתומים עזובים כשוליות. אבל אנחנו לא מקבלים את הילדים והילדות האלה לפני גיל שלוש־עשרה. אני לא נוטה להסכים עם הפקח פינץ' בשום נושא ועניין, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להקשיב למה שהוא אומר כבר שנים, שעדיף שאליזבת הצעירה תהיה בבית יתומים, לטובתה שלה."

זה היה מטריד, אבל לא משהו שאליזבת לא שמעה בעבר. היא ספגה את ההערות בידיעה שהמנהלת תבטיח את מקומה בספרייה. היא לא ידעה למה. המנהלת כמעט לא דיברה אליה. היא היתה מרוחקת ולא נגישה כמו הירח, ומסתורית לא פחות. בעיני אליזבת, להחלטתה של המנהלת לגדל אותה בספרייה היה נופך מיסטי כמעט, כאילו היתה זאת אגדת עם. החלטה שלא ניתן לפקפק בה או לבטל אותה.

היא חיכתה בנשימה עצורה לתגובת המנהלת להצעתו של הרגרוב. עורה עקצץ בציפייה לשמוע אותה מדברת.

אבל המנהלת אמרה, "גם אני חשבתי על זה, מאסטר הרגרוב. כמעט בכל יום בשמונה השנים האחרונות."

לא — לא יכול להיות. זרם הדם האט לקצב של זחילה בעורקיה של אליזבת. הרעש באוזניה כמעט גבר על כל השאר.

"אז, לפני שנים, לא חשבתי על כך שהיא תגדל מבודדת מילדים אחרים בני גילה, ואיך זה ישפיע עליה. הצעירים שבשוליות עדיין מבוגרים ממנה בחמש שנים. האם היא הראתה עניין כלשהו בידידות איתם?"

"היא ניסתה, אך ללא הצלחה מרובה, לצערי," הגרוב אמר. "אבל אולי היא לא יודעת את זה בעצמה. לא מזמן שמעתי במקרה שוליה מסביר לה שלילדים רגילים יש אמהות ואבות. אליזבת המסכנה לא ידעה על מה הוא מדבר. היא ענתה לו בשמחה שהיא מוקפת ספרים ולא צריכה יותר מזה."

המנהלת נאנחה. "ההיקשרות שלה לספרי הכשפים היא..."

"מדאיגה? כן, בהחלט. אם היא לא סובלת מהיעדר חברה, זה ודאי מפני שהיא רואה בספרי הכישוף חברים, במקום בני אדם."

"חשיבה מסוכנת. אבל כל ספרייה היא מקום מסוכן. אי־אפשר להתכחש לזה."

"מסוכן מדי לאליזבת, לדעתך?"

לא, אליזבת התחננה. היא ידעה שהספרים בספרייה הם לא ספרים רגילים. הם לחשו על המדפים ורעדו מתחת לשרשראות ברזל. היו ספרים שירקו דיו והשתוללו בהתקפי זעם. אחרים שרו לעצמם בטונים גבוהים וצלולים בלילות ללא רוח, כשאור הכוכבים האיר את הספרייה דרך הסורגים שבחלונות כמו כלי כספית. אחרים היו מסוכנים כל כך שהיה הכרח לשכן אותם בכספת התת־קרקעית, ארוזים בתוך מלח. לא כולם חברים שלה. היא הבינה את זה מצוין.

אבל לשלוח אותה מהספרייה יהיה כמו לתקוע ספר כישוף בין ספרים דוממים שלא זזים ולא מדברים. בפעם הראשונה שראתה ספר כזה, היא חשבה שהוא מת. מקומה לא בבית יתומים, מה שזה לא יהיה. בעיני רוחה היא דמיינה את המקום ככלא, אפור ושרוי בערפילים ולחות, עם שער סורגים כמו בכניסה לכספת. גרונה התכווץ באימה בתגובה לדימוי הזה.

"אתה יודע למה הספריות הגדולות מאמצות יתומים, מאסטר הרגרוב?" המנהלת שאלה לבסוף. "כי אין להם בית ואין להם משפחה. אף אחד לא ירגיש בחסרונם אם הם ימותו. אני תוהה, אולי... אם סקריבנר החזיקה מעמד עד עכשיו, זה כי הספרייה רצתה שכך יהיה. אולי עדיף לא להפריע לחיבור שלה אל המקום הזה, לטוב ולרע."

"אני מקווה שאת לא טועה, המנהלת," מאסטר הרגרוב אמר בעדינות.

"גם אני." המנהלת נשמעה עייפה. "בשביל סקריבנר, ובשבילנו."

אליזבת חיכתה, התאמצה להקשיב. אבל נראה כי הדיון בגורלה הסתיים. צעדים נשמעו מלמטה, ודלת המשרד נסגרה בנקישה.

היא זכתה בהארכה, לעת עתה. לכמה זמן? יסודות עולמה התערערו, ונראה שחייה עלולים לקרוס בכל רגע. החלטה אחת של המנהלת תגרש אותה מכאן לתמיד. היא מעולם לא הרגישה כל כך חסרת ודאות, כל כך חסרת אונים, כל כך קטנה.

וזה היה רגע השבועה שלה, כשהיא כפופה בין האבק וקורי העכביש ונאחזת בכל כוחה בחבל ההצלה היחיד שהיה בהישג יד. אם המנהלת לא בטוחה שהספרייה הגדולה היא המקום הטוב ביותר לאליזבת, אז אליזבת פשוט תצטרך להוכיח שכן. היא תהפוך לפקחית מעולה וחזקה, כמו המנהלת. היא תוכיח לכולם שזה כן המקום שלה, עד שאפילו הפקח פינץ' כבר לא יוכל להכחיש את זכותה.

מעל הכול...

מעל הכול, היא תשכנע אותם שהיא לא טעות.

"אליזבת," לחש קול בהווה. "אליזבת! את ישנה?"

היא קפצה בבהלה והזיכרון התנקז ממנה כמו מים לביוב. היא חיפשה מסביבה את מקורו של הקול. פנים של ילדה הציצו בין שתי כונניות ספרים סמוכות, צמתה מוטלת על כתפה והיא בודקת שאין אף אחד אחר באזור. עדשות המשקפיים הגדילו את עיניה הנבונות הכהות, ועל עור זרועותיה החומות נכתבו מילים בחיפזון. הדיו הציץ מתחת לשרוולים. כמו אליזבת, גם היא ענדה לצווארה שרשרת עם מפתח, שבהק על רקע גלימת השוליה הכחולה.

רצה הגורל ואליזבת לא נותרה חסרת חברים לנצח. היא הכירה את קטרין קילוורתי ביום שבו שתיהן התחילו את הכשרתן כשוליות בגיל שלוש־עשרה. היא היתה השוליה היחידה שהסכימה לחלוק חדר עם אליזבת. האחרים לא הסכימו בשל שמועה שהיא שומרת מתחת למיטתה תיבה מלאה בכנימות ספרים. אבל קטרין פנתה אליה דווקא מהסיבה הזאת. "אני מקווה שזה נכון," היא אמרה אז. "אני רוצה לערוך ניסויים עם כנימות ספרים מאז ששמעתי על קיומן. הבנתי שהן עמידות לכישוף — את יכולה לתאר לעצמך את ההשלכות המדעיות?" מאז הן היו חברות צמודות.

אליזבת דחפה בחשאי את הניירות הצדה. "משהו קורה?" היא לחשה.

"אני חושבת שאת היחידה בכל סאמרשול שלא יודעת מה קורה. כולל הרגרוב, שהסתגר כל הבוקר בשירותים."

"הפקח פינץ' הורד בדרגה?" היא שאלה בתקווה.

קטרין חייכה. "אני עדיין עובדת על זה. אני בטוחה שבסוף אני אמצא משהו מפליל עליו. כשזה יקרה, את תהיי הראשונה שתדע." תכנון מפלתו של הפקח פינץ' היה הפרויקט האישי שלה בשנים האחרונות. "לא, הגיע מגיסטר לסיור בכספת."

אליזבת כמעט נפלה מהכיסא. היא הסתכלה לצדדים ומיהרה אל מאחורי כוננית הספרים אל קטרין והשתופפה לידה. קטרין היתה נמוכה כל כך, שאחרת אליזבת היתה רואה רק את פדחתה. "מגיסטר? את בטוחה?"

"במאה אחוז. אף פעם לא ראיתי את הפקחים מתוחים כל כך."

אליזבת נזכרה בסימנים מהבוקר, ופתאום הם נראו לה ברורים. פקחים עברו בצעדים מהירים, עם לסתות חשוקות וחרבות לפותות היטב בידיהם. שוליות התגודדו בקבוצות במסדרונות, התלחשויות בכל פינה. אפילו ספרי הכשפים נעו באי־שקט יותר מהרגיל.







יום חמישי, 21 באוגוסט 2025

מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית/ ט' קינגפישר

 



קשה, עד בלתי אפשרי, ליצור היום ספרות פנטזיה שבוראת מחדש עולמות שמעולם לא נכתבו בעבר. היכולת להמציא מחדש חוקים שלא נכתבו בעבר, בעולם ששפע הרעיונות בו נגיש לכולם, כמעט ולא קיימת ולו משום שדברים נטמעים בראשינו ומבצבצים באופן ספורדי בלי שנזכור שנתקלנו בהם בעבר. ובכל זאת, הסופרת שקראה לעצמה ט' קינגפישר - אורסולה ורנון - הצליחה לבנות משהו כל כך לא מוכר ויצרה עלילה כל כך מפתיעה, שאני מורידה בפניה את הכובע.

מדריך הקודמים לאפייה הגנתית עוסק בעיר מדינה בה קסם הוא חלק מהיום-יום. רוב בני האדם לא ניחנו בכוחות קסם ואלו שכן, מגלים אותו ממש במקרה כשהוא יכול לנוע בין יכולת קטנטנה שתסייע בעבודת היום-יום לבין יכולות שהופכים את הקוסם לכלי עזר במלחמות הבלתי פוסקות בין ערי המדינה כשהוא משמש חלק מהצבא של הדוכסית המנהלת את עיר המדינה.

מונה היא נערה צעירה, היא יודעת להשפיע על בצק, זה מה שהיא עושה מאז שגילתה שיש לה כוח קסם. מונה מודעת לעובדה שהקסם שלה הוא קסם לא באמת חשוב, כזה שנחמד שיכול לסייע בעבודות האפייה במאפיה של דודתה אשר מגדלת אותה מאז מות הוריה, אבל יש בעיר המדינה שלה קוסמים הרבה יותר חזקים. בוקר אחד, כשהיא מגיעה כהרגלה בשעה 04:00 לפתוח את המאפייה, היא מגלה גופת נערה צעירה במקום. הדיווח שלה מוביל למעצרה והעברתה לארמון של הדוכסית, רק שהדוכסית והקוסם שמוביל את הצבא שלה מאמינים לה שאין בה אשמה ומשחררים אותה לביתה. 

במסע הביתה מתחוורים לה שהשמועות שעברו בקרב הקוסמים בעיר המדינה, שמועות שהובילו אותם לעזוב אותה, נכונות, מישהו שם לעצמו למטרה לרדוף את כל הקוסמים והוא הורג כל מי שידוע כי יש לו כוח קסם. מונה, ביחד עם אחיה הצעיר של הנערה המתה שנמצא במאפיה, מחליטים שעליהם לעשות מעשה כדי להציל את הקוסמים ולעדכן את הדוכסית, שייתכן שאינה יודעת זאת, על העובדה שייתכן ויש מי שחותרים תחת שלטונה.

"מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית" הוא ספר פנטזיה מושלם לבני נוער צעירים, כזה שמתעקש לעסוק רק בקסום ובמופלא ולבנות עולם שמתחבר מעט לימי הביניים כפי שאנו לומדים אודותיהם, עת בה הקסם נדמה שהגיוני ממש כמו היום-יום. מחברת הספר יוצרת ספר נוער נקי מרגעי אימה, זעזוע או גלישה למחוזות שנדמה שהספרות הפופולרית נוהה אחריהם היום. ויוצרת עלילת מתח שההתרה שלה מפתיעה להפליא.

אישית, מצאנו את הספר מקסים ומהנה והיינו שמחים לקרוא ספרים נוספים של הסופרת, בתקווה שיתורגמו לעברית בקרוב.


* להתרשמות אישית, פתי הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט.


מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית     מאת: ט' קינגפישר     מאנגלית: גילי בר הלל סמו     הוצאת מטר     2025     318 עמ' - כולל תודות




יום שני, 24 במרץ 2025

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 


ספר ילדים וספר נוער אחד, של מודן הוצאה לאור, עלו על המדפים ממש לאחרונה:



עוד מעט פסח ושי צ'רקה יוצא בספר קומיקס חדש שמתכתב עם ספריו האחרים ומתמקד הפעם בסיפור יציאת מצרים. במרכז הספר הנוכחי עומדת דמותו של עצמו, שזה מה שגב הספר מספר לנו עליו: 

עצמו הוא נער עברי יתום, שחי במצרים בתקופת הפרעונים. כישרון הציור שלו עוזר לו להגיע אל סדנת הציירים המלכותית של פרעה, וממנה הוא צופה באירועים הסוערים שפוקדים את מצרים בימים שקדמו ליציאת מצרים. עד מהרה מבחינים עובדי הסדנה האחרים, ובראשם המנהל המרושע, שהאסונות שפוקדים אותם לא משפיעים כלל על עצמו. האם יצליח להימלט מזעמם ההולך וגובר כלפיו?




אין באמת צורך להציג את סדרת בני הנפילים שזכתה לעיבודים גם לקולנוע וגם לטלוויזיה (או לפחות בנטפליקס, שהיא בעצם הטלוויזיה של העידן החדש). פשוט רצינו לכתוב שיש טרילוגיית ספרים חדשה של קסנדרה קלייר, סדרת בת של בני נפילים, והיא מענגת ומסקרנת.

אלו המילים המופיעות בגב הספר:

קוֹרדיליה קַרסטיירס, ציידת צללים ולוחמת שדים מיומנת, מגיעה ללונדון עם בני משפחתה בניסיון להציל את כבודם האבוד. מפגש עם חברי ילדותה, ציידי הצללים ג'יימס ולוסי הֶרוֹנדֵייל, סוחף אותה לעולם של נשפים זוהרים, משימות סודיות וסלונים על־טבעיים.

עד מהרה מבינה קורדיליה שרגשותיה כלפי ג'יימס אינם מסתכמים בחיבה ידידותית, אך אהבתה לא תוכל להתממש, כי ג'יימס הובטח לאחרת. המצב מסתבך עוד יותר כשאת לונדון מטלטלת סדרה של מתקפות נוראיות של שדים אימתניים ובלתי ניתנים לעצירה, שפועלים לאור היום ומכים באמצעות רעל חשוך־מרפא. סגר מוכרז על העיר כולה ולוכד בה את שלושת החברים, והם מגלים שמורשת אפלה העניקה להם כוחות מדהימים - אך גם כופה עליהם בחירה איומה ובצידה מחיר אכזרי. האם תצליח קורדיליה להיאבק בשדים שבחוץ ובאלה שבנפשה?

וכך נפתח הספר:

חלק ראשון



אותו יום בחיי אכן היה ראוי להיזכר, כיוון שחולל בי תמורות גדולות. אבל כך הדבר בחיי כל אדם. תנו דעתכם על יום נבחר אחד שנמחק מהם ותארו בנפשכם כמה שונה היה אז מהלכם. עצור, אתה הקורא, וחשוב רגע על השרשרת הארוכה, העשויה ברזל או זהב, קוצים או פרחים, שלא הייתה מלפפת אותך לעולם אלמלא נוצרה החוליה הראשונה בה, יום אחד הרה־גורל.

- צ'ארלס דיקנס, תקוות גדולות



ימים עָבָרוּ: 1897

לוסי הֶרוֹנדֵייל הייתה בת עשר כשפגשה לראשונה את הנער ביער.

לוסי, שגדלה בלונדון, מעולם לא דמיינה לעצמה מקום כמו יער בְּרוֹסלינד. הוא הקיף את אחוזת הֶרוֹנְדֵייל מכל עבר, וצמרותיו היו כפופות זו אל זו כאילו הן מסתודדות בחשאי: ירוקות כהות בקיץ, זהובות בוהקות בסתיו. מרבד האזוב שעל הקרקע היה ירוק ורך כל כך עד שאביה אמר לה שפיות משתמשות בו ככרית לילה, ושהן מכינות צמידים וטבעות לידיהן העדינות מכוכבי הפרחים הלבנים שצומחים רק בארץ אִידְרִיס הנסתרת.

ג'יימס, כמובן, אמר לה שלפיות אין כריות ושהן ישנות מתחת לפני הקרקע וגונבות ילדות קטנות ושובבות בשנתן. לוסי דרכה לו על הרגל, ולכן אבא הרים אותה ונשא אותה בחזרה אל תוך הבית לפני שתפרוץ קטטה. ג'יימס היה נצר לשושלת הֶרונדייל העתיקה והאצילית, ובכל זאת לא היה מתחת לכבודו למשוך בצמות של אחותו הקטנה בשעת הצורך.

מאוחר באחד הלילות לוסי התעוררה בגלל אור הירח הזוהר. האור נשפך לתוך חדרה כמו חלב והטיל פסים לבנים של אור על המיטה שלה ועל רצפת העץ הממורקת.

היא חמקה מהמיטה, טיפסה החוצה דרך החלון ונחתה בקלילות על ערוגת הפרחים שמתחתיו. זה היה ליל קיץ והיה לה נעים בכותונת הלילה שלה.

קצה היער, ממש מעבר לאורווה שבה התגוררו הסוסים, נראה זוהר. היא רפרפה לעברו כמו רוח רפאים קטנה. כפות רגליה הנתונות בנעלי בית בקושי הותירו חותם באזוב כשחמקה פנימה בין העצים.

בהתחלה היא שעשעה את עצמה בכך שהכינה שרשראות פרחים ותלתה אותם על ענפים. אחר כך היא העמידה פנים שהיא שלגייה הנמלטת מהצייד. היא רצה בין העצים הסבוכים ואז הסתובבה בדרמטיות, התנשפה והרימה את גב ידה אל מצחה. "אתה לעולם לא תהרוג אותי," היא אמרה. "כי אני בעלת דם מלכותי ויום אחד אני אהיה מלכה חזקה כפליים מהאימא החורגת שלי. ואני אערוף את ראשה."

יכול להיות, היא חשבה לאחר מעשה, שהיא לא זכרה את הסיפור של שלגייה בדיוק כמו שהיה.

ובכל זאת זה היה מהנה מאוד, ורק בריצה הרביעית או החמישית שלה ביער היא הבינה שהלכה לאיבוד. היא כבר לא ראתה את הצורה המוכרת של אחוזת הֶרונדייל מבעד לעצים.

היא חגה במקומה בבהלה. היער כבר לא נראה לה קסום. העצים דווקא התנשאו מעליה כמו רוחות רפאים מאיימות. היא חשבה ששמעה פטפוט של קולות שלא מן העולם הזה מבעד לרשרוש העלים. העננים יצאו וכיסו את הירח. היא הייתה לבדה בחשכה.

לוסי הייתה אמיצה, אבל היא הייתה רק בת עשר. היא התייפחה קלות והתחילה לרוץ לכיוון שנראה לה נכון. אבל היער רק נעשה אפל יותר והקוצים סבוכים יותר. קוץ אחד נתפס בכותונת הלילה שלה וקרע קרע ארוך בבד. היא מעדה...

ונפלה. היא הרגישה כמו אליס הנופלת לתוך ארץ הפלאות, אם כי זאת הייתה נפילה הרבה יותר קצרה. היא התהפכה בראשה כלפי מטה ונחתה על שכבת אדמה דחוסה וקשה.

היא התיישבה ביבבה. היא הייתה בתחתית של בור מעגלי שנחפר באדמה. דופנות הבור היו חלקות והתרוממו לגובה של מטר או שניים מעבר להישג זרועותיה.

היא ניסתה לנעוץ את ידיה בעפר שהתנשא מכל צדדיה ולהגיע למעלה כאילו היא מטפסת על עץ. אבל האדמה הייתה רכה והתפוררה בין אצבעותיה. אחרי הפעם החמישית שנפלה מדופן הבור היא הבחינה במשהו לבן בוהק בתוך קיר העפר התלול. היא זינקה לעברו והושיטה יד לתפוס אותו, בתקווה שזה שורש שתוכל לטפס עליו.

אדמה נשרה מהחפץ. זה בכלל לא היה שורש אלא עצם לבנה, ולא עצם של חיה...

"אל תצרחי," אמר קול מעליה. "זה יביא אותם."

היא הטילה את ראשה לאחור ובהתה. נער רכן מעבר לשולי הבור. גדול יותר מג'יימס — אולי אפילו בן שש־עשרה. היו לו פנים יפות ועצובות ושיער שחור חלק ללא שמץ של תלתל. קצות השערות כמעט נגעו בצווארון החולצה שלו.

"יביא את מי?" לוסי הניחה את אגרופיה על מותניה.

"את בני הפיות," הוא אמר. "זאת אחת ממלכודות הבור שלהם. בדרך כלל הם משתמשים בהן כדי ללכוד חיות, אבל הם ישמחו מאוד למצוא ילדה קטנה."

לוסי התנשפה. "אתה רוצה להגיד שהם יאכלו אותי?"

הוא צחק. "לא סביר, אבל אולי תמצאי את עצמך משרתת ג'נטלמנים בני פיות בארץ שמתחת לגבעה לשארית חייך. בלי לראות שוב לעולם את המשפחה שלך."

הוא הרים והוריד את הגבות שלו לעומתה.

"אל תנסה להפחיד אותי."

"אני מבטיח לך, אני אומר אך ורק את האמת המושלמת," הוא אמר. "אפילו האמת הלא־מושלמת היא מתחת לכבודי."

"גם אל תהיה טיפש," היא אמרה. "אני לוסי הֶרונדייל. אבא שלי הוא וִיל הֶרונדייל ואדם חשוב מאוד. אם תציל אותי תקבל פרס."

"בת הֶרונדייל?" הוא אמר. "זה בדיוק המזל שלי." הוא נאנח, התפתל קרוב יותר אל שולי הבור והושיט זרוע פנימה. על גב ידו הימנית בהקה צלקת — צלקת מכוערת, כאילו נכווה ממשהו. "בואי תעלי."

היא תפסה את מפרק כף ידו בשתי ידיים והוא משך אותה למעלה בכוח מפתיע. כעבור רגע שניהם עמדו על רגליהם. לוסי ראתה אותו טוב יותר עכשיו. הוא היה מבוגר יותר משחשבה ולבוש בבגדים רשמיים בשחור־לבן. הירח יצא שוב והיא ראתה שעיניו בצבע האזוב הירוק של קרקעית היער.

"תודה לך," היא אמרה בדרך מנומסת למדי. היא ניסתה לנקות בידה את כותונת הלילה שלה. היא הייתה די הרוסה מהעפר.

"עכשיו בואי," הוא אמר בקול רך. "אל תפחדי. על מה נדבר? את אוהבת סיפורים?"

"אני ממש אוהבת סיפורים," לוסי אמרה. "כשאגדל אני אהיה סופרת מפורסמת."

"זה נשמע נפלא," אמר הנער. היה משהו עגמומי בנימת הדיבור שלו.

הם הלכו בשבילים שמתחת לעצים. נראה שהוא יודע לאן הוא הולך, כאילו היער מוכר לו מאוד. כנראה הוא מוחלף, לוסי חשבה בתבונה. הוא יודע הרבה מאוד על בני פיות, אבל היה ברור שהוא לא אחד מהם: הוא הזהיר אותה מפני גנבה על־ידי בני הפיות, מה שוודאי קרה לו. היא לא תציין את זה כדי לא להביך אותו; בטח נורא להיות מוחלף ומורחק מהמשפחה. במקום זה היא הסיחה את דעתו בשיחה על נסיכות מהאגדות, ואיזו מהן הכי טובה. היא הרגישה כאילו כמעט לא חלף זמן עד שהגיעו בחזרה אל הגן של אחוזת הֶרונדייל.

"אני מתאר לעצמי שכבוד הנסיכה יכולה לעשות את דרכה בחזרה לתוך הטירה מכאן," הוא אמר וקד.

"כן, בהחלט," לוסי אמרה והתבוננה בחלון חדרהּ. "אתה חושב שהם יֵדעו שנעלמתי?"

הוא צחק ופנה ללכת. כשהגיע אל השער, היא קראה אחריו.

"איך קוראים לך?" היא שאלה. "אמרתי לך מה השם שלי. מה השם שלך?"

הוא היסס לרגע. הוא היה כולו שחור ולבן בלילה, כמו איור באחד הספרים שלה. הוא קד קידה עמוקה וחיננית, מן הסוג שאבירים קדו פעם.

"את לעולם לא תהרגי אותי," הוא אמר. "כי אני בעל דם מלכותי ויום אחד אני אהיה חזק כפליים מהמלכה. ואני אערוף את ראשה."

לוסי התנשפה בזעזוע. האם הוא הקשיב לה ביער כששיחקה? איך הוא מעז לצחוק עליה! היא הניפה אגרוף והתכוונה לנופף אותו לעברו, אבל הוא כבר נעלם אל תוך הלילה והותיר מאחור רק את קול צחוקו.

יעברו שש שנים עד שתראה אותו שוב.

 

1
מלאכים טובים יותר

צִלְלֵי תְּשׁוּקוֹתֵינוּ עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ לְבֵין הַמַּלְאָכִים

הַטּוֹבִים יוֹתֵר שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ מַאֲפִילִים עַל אוֹרָם.

- צ'ארלס דיקנס, ברנבי רדג'

ג'יימס הֶרונדייל היה באמצע קרב עם שד כשנשאב פתאום לגיהינום.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה, והיא גם לא תהיה האחרונה. רגעים ספורים קודם לכן הוא כרע ברך בקצה של גג משופע במרכז לונדון עם סכין הטלה דקה בכל יד וחשב כמה דוחה הפסולת שהצטברה בעיר. נוסף על אבק, בקבוקי ג'ין ריקים ועצמות של חיות, בהחלט הייתה ציפור מתה שנתקעה במרזב הגשם ממש מתחת לברכו השמאלית.

כמה זוהרים הם חייו של צייד צללים, באמת. זה נשמע טוב, הוא חשב בשעה שהתבונן בסמטה הריקה שמתחתיו: חלל צר חנוק באשפה, מואר באורו העמום של חצי הירח ממעל. גזע מיוחד של לוחמים, צאצאיו של מלאך, היה מחונן בכוחות שאפשרו ללוחמים הללו לאחוז בכלי נשק נוצצים עשויים מאַדָאמָס, ולשאת על גופם את הסימונים השחורים של הרוּנות הקדושות — רונות שבזכותן הם חזקים יותר, מהירים יותר וקטלניים יותר מכל בן אדם סתמי; רונות שבזכותן הם בוערים באור זוהר בחשכה. איש מעולם לא הזכיר דברים כמו לכרוע ברך בטעות על ציפור מתה בזמן שממתינים שיופיע שד.

בסמטה הדהדה צעקה. קול שג'יימס הכיר היטב: קולו של מַתּיוּ פֵיירצַ'יילד. הוא שיגר את עצמו מהגג בלי להסס אפילו רגע. מתיוּ פיירצ'יילד היה הפַּרָאבָּטָאי שלו — אחיו לדם ושותפו ללחימה. ג'יימס נשבע להגן עליו, לא שהייתה לכך חשיבות: הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי להגן על חייו של מתיוּ עם השבועות ובלעדיהן.

תנועה הבזיקה בקצה הסמטה, שם היא התעקלה אל מאחורי שורה צרה של בתים. ג'יימס חג לאחור כששד שואג הגיח מבין הצללים. היו לו גוף אפור מצולע, מקור חד ומעוקל שבקצותיו שיניים מאונקלות וכפות רגליים רחבות ושטוחות דומות לכפות חיה שטפרים מחוספסים בלטו מהן. שד דְיוּמַאס, ג'יימס חשב בקדרות. הוא בפירוש זכר שקרא על שדי דיוּמאס באחד מהספרים העתיקים שדודו גֶ'ם נתן לו. היה אמור להיות בהם משהו ייחודי. אכזריים מאוד, אולי, או מסוכנים בצורה יוצאת דופן? כמה אופייני, לא? אחרי כל החודשים האלה בלי שתזדמן להם שום פעילות שטנית, הוא וחבריו נתקלים באחד השדים המסוכנים ביותר שקיימים.

ואם כבר מדברים על זה — איפה החברים שלו?

הדיומאס שאג שוב והתנודד לעברו של ג'יימס כשריר זולג מפיו בחוטים ארוכים של רפש ירקרק.

ג'יימס הניף את זרועו לאחור והתכונן להטיל את הסכין הראשונה. עיניו של השד ננעצו בו לרגע. הן בהקו בירוק ושחור, והיו מלאות בשנאה שהפכה פתאום למשהו אחר.

משהו שנראה כמו זיהוי. אבל שדים, לפחות מן הסוג הנחות, לא מזהים בני אדם. הם בעלי חיים אכזריים שרק שנאה וחמדנות צרופה מניעות אותם. ג'יימס היסס מרוב הפתעה, והרגיש כאילו הקרקע מתנודדת תחת רגליו. היה לו רק רגע אחד לחשוב, אוי לא, לא עכשיו, לפני שהעולם האפיר ודמם. הבניינים סביבו נהפכו לצללים מחוספסים והשמיים למערה אפלה מפוספסת בברקים לבנים.

הוא סגר את ידו הימנית סביב הסכין — לא הניצב, אלא הלהב. טלטלת הכאב הייתה כמו סטירה שהעירה אותו בחטף מערפול החושים. העולם שב במהירות ותקף אותו בכל רעשיו וצבעיו. הוא בקושי הספיק לקלוט שהדיומאס מזנק באוויר ושולף לעברו את טפריו כאשר מערבולת של חבלים התעופפה בשמיים, לכדה את רגליו של השד ומשכה אותו לאחור.

תומאס! ג'יימס חשב, ואכן חברו הגדול והגבוה הופיע מאחורי הדיומאס, חמוש בבּוֹלָה. מאחוריו היו כריסטופר, חמוש בקשת, ומתיוּ, בידו להב שרפים.

הדיומאס פגע בקרקע בשאגה נוספת בדיוק כאשר ג'יימס הטיל את שתי הסכינים שלו. אחת מהן ננעצה בגרונו של השד והאחרת במצחו. עיניו של השד התגלגלו לאחור, הוא פרכס, וג'יימס נזכר פתאום מה קרא על שדי דיומאס.

"מתיוּ —" הוא התחיל לומר בדיוק כשהיצור התפקע והמטיר על תומאס, כריסטופר ומתיוּ אִיכּוֹר ורסיסים שרופים של מה שאפשר היה לתאר רק כרפש דביק.

מטונפים, ג'יימס נזכר באיחור. שדי דיומאס הם מטונפים במיוחד. רוב השדים נעלמים כשהם מתים. לא שדי דיומאס.

הם מתפוצצים.

"איך — מה —?" כריסטופר גמגם וניכר בו שהוא לא מוצא את המילים. ריר טפטף מאפו המחודד וממשקפיו בעלי מסגרת הזהב. "אבל איך...?"

"אתה מתכוון לשאול איך יכול להיות שסוף כל סוף איתרנו את השד האחרון בלונדון והוא גם היה הכי מגעיל מכולם?" ג'יימס הופתע לגלות שקולו נשמע נורמלי כל כך: הוא כבר התחיל להתנער מהלם ההצצה לממלכת הצללים. לפחות הבגדים שלו לא נפגעו: נראה שהשד התפוצץ בעיקר על פני הצד האחר של הסמטה. "אל תשאל שאלות מיותרות, כריסטופר."

לג'יימס הייתה הרגשה שחבריו מביטים בו במורת רוח. תומאס גלגל עיניים. הוא קרצף את עצמו בממחטה שגם היא הייתה שרופה למחצה ומכוסה באיכור, כך שהיא לא הועילה במיוחד.

להב השרפים של מתיוּ החל להתיז ניצוצות. להבי שרפים, חדורים באנרגיה של מלאכים, היו לעיתים קרובות הנשק האמין ביותר של צייד הצללים וההגנה הטובה ביותר נגד שדים, אבל עדיין היה אפשר להטביע אותם בכמות מספקת של דם שדים. "זאת שערורייה," מתיוּ אמר וזרק הצידה את הלהב הכבוי. "אתה יודע כמה הוצאתי על המותנייה הזאת?"

"אף אחד לא אמר לך לצאת לסיור נגד שדים בבגדים של ניצב בהצגה 'חשיבותה של רצינות'," ג'יימס אמר וזרק אליו ממחטה נקייה. כשהזיז את ידו הוא הרגיש שהיא מעקצצת. על כף היד היה חתך מדמם מלהב הסכין. הוא קמץ את ידו לאגרוף כדי שחבריו לא יראו אותו.

"אני לא חושב שהוא לבוש כמו ניצב," אמר תומאס, שהפנה את תשומת ליבו אל כריסטופר ועזר לו להתנקות.

"תודה," מתיוּ אמר בקידה קלה.

"אני חושב שהוא לבוש כמו דמות ראשית." תומאס חייך חיוך רחב. היו לו פנים מהחביבות ביותר שג'יימס ראה מעודו ועיניי דבש טובות. אף לא אחד מהדברים האלה העיד שהוא נהנה מאוד ללגלג על חבריו.

מתיוּ ניגב את שׂערו הזהוב העמום בממחטה של ג'יימס. "זאת הפעם הראשונה אחרי שנה שיצאנו לסיור ובאמת נתקלנו בשד, ולכן הנחתי שהמותנייה שלי כנראה תצא בשלום הערב. הרי גם אף אחד מכם לא בלבוש קרב."

זה היה נכון שציידי צללים צדו לרוב בלבוש קרב מיוחד, מעין שריון גמיש עשוי מחומר שחור נוקשה דמוי עור חסין בפני איכור, להבים ודברים כאלה, אבל בשל היעדר נוכחות אמיתית של שדים ברחובות, כולם הפסיקו להקפיד במיוחד על הכללים.

"תפסיק לשפשף אותי, תומאס," כריסטופר אמר ונופף בזרועותיו. "אנחנו צריכים לחזור אל השטן ולהתנקות שם."

מלמולי הסכמה נשמעו בקרב הקבוצה. כשהלכו בבגדים דביקים בחזרה לרחוב הראשי ג'יימס שקל את העובדה שמתיוּ צודק. אביו של ג'יימס, ויל, סיפר לו לעיתים קרובות על הסיורים שנהג לעשות עם הפּראבָּטאי שלו, גֶ'ם קַרסטיירס — עכשיו דוד גֶ'ם של ג'יימס — בימים שבהם נלחמו בשדים כמעט בכל ערב.

ג'יימס וציידי צללים צעירים אחרים עדיין סיירו במסירות ברחובות לונדון וחיפשו שדים שעלולים לפגוע באוכלוסיית הסתמיים, אבל בשנים האחרונות השדים הופיעו רק לעיתים מועטות ונדירות. זה היה טוב — ברור שזה היה טוב — ובכל זאת. זה היה משונה מאוד. הפעילות השדית בשאר העולם עדיין הייתה כרגיל, אז מה הפך את לונדון למיוחדת?

סתמיים רבים עדיין הסתובבו ברחובות העיר למרות השעה המאוחרת. איש מהם לא העיף מבט בחבורה של ציידי הצללים המלוכלכים שעשו את דרכם ברחוב פְלִיט; רונות התעתוע שלהם הפכו אותם לבלתי נראים לעיני כל מי שלא ניחן במתת הראייה.

תמיד מוזר להיות מוקפים בבני אדם שלא רואים אותך, חשב ג'יימס. רחוב פְליט היה משכנם של מערכות העיתונים ובתי המשפט של לונדון, ובכל מקום היו פאבים מוארים מלאים בעובדי דפוס, בעורכי דין ובעוזרים משפטיים שעבדו עד מאוחר ושתו עד אור הבוקר. הצופים נהרו מתוך התיאטראות והמיוּזיק הוֹלס שברחוב סְטְרָנְד, וקבוצות של צעירים לבושים בהידור, צוחקים וקולניים, רדפו אחרי האומניבוסים האחרונים של הלילה.

גם השוטרים סיירו במקופים שלהם, ואלה מתושבי לונדון שאיתרע מזלם ולא היו להם בתים ללכת אליהם, השתופפו ורטנו סביב פתחי אוורור של מרתפים שמשבים של אוויר חמים היתמרו מהם — אפילו באוגוסט הלילות היו לפעמים לחים וקרירים. כשחלפו על פני קבוצה של דמויות מכווצות כאלה אחת מהן הרימה את מבטה, וג'יימס הבחין בחטף בעור חיוור ובעיניים נוצצות של ערפד.

הוא הסיט את מבטו. שוכני התחתיות לא היו מעניינו אלא אם כן הפֵרו את חוקי המסדר. והוא היה עייף, למרות סימני רונות האנרגיה שלו: הוא תמיד הרגיש סחוט אחרי שנגרר לעולם האחר של אור אפור וצללים שחורים מחוספסים. זה קרה לו שוב ושוב כבר שנים: שריד של דם המכשפים של אימו, הוא ידע.

מכשפים הם צאצאים של בני אדם ושדים: בעלי יכולת להשתמש בקסמים אבל לא לשאת רונות או להשתמש באַדָאמָס, המתכת הגבישית השקופה שממנה מגולפים אַסְטֶלוֹת ולהבי שרפים. הם ענף אחד מארבעת הענפים של שוכני התחתיות, לצד ערפדים, אנשי־זאב והפֵיי. אימו של ג'יימס, טֶסָה הֶרונדייל, הייתה מכשפה כזאת, אבל אימה לא הייתה בת אנוש רגילה אלא ציידת צללים. לטֶסָה עצמה הייתה פעם יכולת לשנות את דמותה ולאמץ את הופעתו של כל אחד, חי או מת: יכולת שאין לשום מכשף אחר. היא הייתה יוצאת דופן גם במובן אחד נוסף: מכשפים לא יכולים להביא לעולם ילדים. טֶסָה הייתה ייחודית. כולם תהו מה תהיה משמעות הדבר מבחינתם של ג'יימס ואחותו, לוסי, הנכדים הראשונים של שד ובת אנוש שנודעו מאז ומעולם.

במשך שנים רבות נראה שלא הייתה לזה שום השפעה. גם ג'יימס וגם לוסי יכלו לשאת סימני רונות ונראה שהיו להם אותן יכולות כמו לכל צייד צללים אחר. שניהם יכלו לראות רוחות רפאים — כמו גֵ'סָמִין, הרוח הקשקשנית שהתגוררה במכון — אבל זה לא היה חריג במשפחת הֶרונדייל. נראה שלמרבה המזל שניהם עשויים להיות נורמליים, או לפחות נורמליים ככל שציידי צללים יכולים להיות. נראה שאפילו המסדר — הגוף המנהל של כל ציידי הצללים — שכח מהם.

ואז, כשמלאו לג'יימס שלוש־עשרה, הוא עבר לראשונה לממלכת הצללים. רגע אחד הוא עמד על דשא ירוק, ורגע לאחר מכן על אדמה חרוכה. שמיים חרוכים באופן דומה התקמרו מעליו. עצים מעוותים הגיחו מהאדמה כמו טפרים מחוספסים השורטים את האוויר. הוא ראה מקומות כאלה בהדפסים של גלופות עץ בספרים עתיקים. הוא ידע על מה הוא מסתכל: עולם השדים. ממד של הגיהינום.

כעבור כמה רגעים הוא נזרק בחזרה לכדור הארץ, אבל חייו אף פעם לא חזרו להיות כמו קודם. במשך שנים קינן בו הפחד שהוא עלול להיזרק בחזרה לתוך הצללים בכל רגע. כאילו חבל בלתי נראה קישר אותו לעולם השדים, ובכל רגע החבל הזה עלול להימתח ולמשוך אותו מתוך הסביבה המוכרת למקום של אש ואפר.

בשנים האחרונות, בעזרתו של דודו גֶ'ם, הוא חשב שהשתלט על העניין. אף על פי שהחוויה הערב ארכה רק שניות ספורות היא זעזעה אותו, והוא חש הקלה כשהופיעה מולם "מסבאת השטן".

"השטן" שכנה ברחוב פְליט 2, בסמוך לבית דפוס מכובד למראה. בשונה מבית הדפוס, היא הייתה מוגנת בלחש תעתוע כדי שסתמיים לא יראו אותה ולא ישמעו את רעשי ההוללות הקולניים שבקעו מהחלונות ומהדלת הפתוחה. קירות המבנה היו מעוטרים במסגרות עץ בסגנון טיודור, אבל העץ העתיק היה רקוב ומתפצל ורק לחשי קסם של מכשפים מנעו ממנו לקרוס. בעל המסבאה, אֶרני איש־הזאב, מזג פַּיינטים מאחורי הדלפק, והקהל היה תערובת של שדונים וערפדים ואנשי־זאב ומכשפים.

קבלת הפנים שציידי צללים זכו לה במקום מעין זה הייתה בדרך כלל קרה, אבל הלקוחות של מסבאת השטן היו רגילים לַנערים. הם קידמו את פניהם של ג'יימס, כריסטופר, מתיוּ ותומאס בקריאות ברכה ולעג. ג'יימס נשאר בפאב כדי לקחת משקאות מהמוזגת, פּוֹלי, ואילו האחרים טיפסו לחדרים שלהם וטפטפו דם שדים על המדרגות תוך כדי הליכה.

פולי הייתה אשת־זאב, והיא לקחה את הבנים תחת חסותה שלוש שנים קודם לכן, כאשר ג'יימס שכר לראשונה את חדרי עליית הגג מכיוון שרצה מקום מפלט פרטי שאליו יוכלו הוא וחבריו לסגת בלי שהוריהם יתרוצצו סביבם. היא הייתה הראשונה שהחלה לכנות אותם "האנשים העליזים", על שם רובין הוד וחבורת הגנבים שלו. ג'יימס חשד שהוא רובין מלוקסלי ומתיוּ הוא ויל סקרלט. תומאס בהחלט היה ג'ון הקטן.

פולי גיחכה. "כמעט לא זיהיתי כמה מכם כשנכנסתם הנה מרוחים באיך־קוראים־לזה."

"איכור," ג'יימס אמר ולקח מידה בקבוק של יין לבן. "זה דם של שדים."

פולי עיקמה את האף ותלתה על כתפו כמה מגבות כלים בלויות. היא נתנה לו מגבת נוספת, שאותה הצמיד לחתך שבכף ידו. החתך הפסיק לדמם אבל עדיין פעם בכאב. "מה אתה אומר."

"עברו יובלות מאז שראינו שד בלונדון," ג'יימס אמר. "יכול להיות שהתגובה שלנו לא הייתה זריזה מספיק."

"אני מתארת לעצמי שהם פוחדים מדי להראות את הפרצופים שלהם," פולי אמרה בנימה ידידותית והסתובבה לתת כוס ג'ין לפּיקְלְס, הקֵלְפִּי המקומית.

"פוחדים?" ג'יימס חזר אחריה. "פוחדים ממה?"

פולי הופתעה. "אה, שום דבר, שום דבר," היא אמרה ומיהרה להתרחק לקצה האחר של הדלפק. ג'יימס טיפס לקומה העליונה במצח מקומט. דרכיהם של שוכני התחתיות היו לפעמים מסתוריות.

מדרגות חורקות על פני שתי קומות הובילו לדלת עץ שעליה נחקק לפני שנים: אין חשיבות לדרך שבה אדם מת, אלא לדרך שבה הוא חי. ס"ג'

ג'יימס הדף את הדלת בכתפו ומצא את מתיוּ ואת תומאס כבר שרועים סביב שולחן עגול במרכז החדר הספון בעץ. כמה חלונות עם זכוכית גבשושית ומצולקת מזִקנה השקיפו החוצה אל רחוב פְליט המואר לסירוגין בפנסי רחוב ואל בתי המשפט המלכותיים לצדק מעברו האחר של הרחוב, שנראו במעומעם בלילה המעונן.

החדר היה מקום חביב ומוכר, עם קירות בלויים, אוסף של רהיטים מרופטים ואש קטנה בוערת באח. מעל האח עמד פסל שיש של ראש וחזה של אפולו, שאפו נשבר כבר מזמן. סביב הקירות היו ערוכים ספרים על תורת הנסתר שכתבו קוסמים סתמיים: הספרייה במכון לא הרשתה להכניס דברים כאלה, אבל ג'יימס אסף אותם. הוא הוקסם מהרעיון של אנשים שלא נולדו לעולם הקסמים והצללים ובכל זאת השתוקקו אליו עד כדי כך שלמדו איך לפרוץ את השערים בכוח.

גם תומאס וגם מתיוּ כבר היו נקיים מאיכור ולבשו בגדים מקומטים אבל נקיים, ושׂערם — שערו החום הבהיר של תומאס ושערו הזהוב הכהה של מתיוּ — עדיין היה לח. "ג'יימס!" מתיוּ הריע כשראה את חברו. עיניו נצצו באופן מחשיד; על השולחן עמד בקבוק ברנדי שחציו כבר נשתה. "האם זה בקבוק של אלכוהול זול שאני רואה מולי?"

ג'יימס הניח את בקבוק היין על השולחן בדיוק כשכריסטופר הגיח מחדר השינה הקטן שבקצה הרחוק של חלל עליית הגג. חדר השינה היה שם עוד לפני ששכרו את המקום: עדיין הייתה בו מיטה, אבל אף אחד מהאנשים העליזים לא השתמש במקום לשום מטרה חוץ מאשר רחצה, אחסון כלי נשק והחלפת בגדים.

"ג'יימס," כריסטופר אמר, ונראה מרוצה. "חשבתי שהלכת הביתה."

"איזו סיבה יש לי ללכת הביתה?" ג'יימס התיישב ליד מתיוּ וזרק את המגבות של פולי על השולחן.

"אין לי מושג," כריסטופר אמר בעליזות והביא לעצמו כיסא. "אבל יכולת ללכת. אנשים עושים דברים מוזרים כל הזמן. הייתה לנו טבחית שיצאה לקניות ומצאו אותה אחרי שבועיים בריגֶ'נטס פארק. היא נהפכה לשומרת גן חיות."

תומאס הרים גבות. ג'יימס ושאר חברי הקבוצה אף פעם לא ידעו אם להאמין לגמרי לסיפורים של כריסטופר. לא שהוא היה שקרן, אבל הוא נטה להקדיש רק שבריר של תשומת לב לכל דבר שלא היה כלי מעבדה או מבחנה.

כריסטופר היה בנם של סֶסילי, דודתו של ג'יימס, ושל דוד גֵבּריאל. הוא ניחן במבנה העצמות העדין של הוריו, בשיער חום כהה ובעיניים שאפשר היה לתאר את צבען רק כלילך. "איזה בזבוז על בן!" אמרה ססילי לא פעם באנחה קורבנית. כריסטופר היה אמור להיות פופולרי בקרב בנות, אבל המשקפיים העבים שלו הסתירו את רוב פניו, ומתחת לציפורניו תמיד היה תקוע אבק שרפה. רוב ציידי הצללים התייחסו לאקדחים ולרובים של סתמיים בחשדנות או בחוסר עניין — הטבעת רונות במתכת או בקליעים מנעה מאבק השרפה להתלקח, וכלי נשק ללא רונות היו חסרי תועלת נגד שדים. כריסטופר, לעומת זאת, היה אובססיבי לרעיון שיוכל להתאים נשק חם למטרותיהם של הנפילים. ג'יימס נאלץ להודות שיש משהו מושך ברעיון של התקנת תותח על גג המכון.

"היד שלך," מתיוּ אמר פתאום, רכן קדימה ונעץ את עיניו הירוקות בג'יימס. "מה קרה?"

"סתם חתך," ג'יימס אמר ופתח את כף ידו. הפצע היה חתך אלכסוני ארוך לרוחב כף היד. כשמתיוּ אחז בידו של ג'יימס, צמיד הכסף שג'יימס ענד תמיד על מפרק כף ידו הימנית הצטלצל כנגד בקבוק היין שעמד על השולחן. "היית צריך להגיד לי," מתיוּ אמר ושלף אַסְטֶלָה מתוך המותנייה שלו. "הייתי מטפל בך בסמטה."

"שכחתי," אמר ג'יימס.

תומאס, שהעביר אצבע סביב שולי הכוס שלו בלי לשתות, שאל, "קרה משהו?"

תומאס היה מהיר תפיסה במידה מעצבנת. "זה היה מהיר מאוד," ג'יימס אמר באי־רצון קל.

"הרבה דברים 'מהירים מאוד' הם גם רעים מאוד," מתיוּ אמר והצמיד את חוד האסטלה לעורו של ג'יימס. "גיליוטינות צונחות מהר מאוד, לדוגמה. כשניסויים של כריסטופר מתפוצצים, לעיתים קרובות הם מתפוצצים מהר מאוד."

"ברור שלא התפוצצתי ולא כרתו לי את הראש בגיליוטינה," אמר ג'יימס. "אני... עברתי לממלכת הצללים."

ראשו של מתיוּ התרומם בבת אחת, אם כי ידו נותרה יציבה בשעה שהאירָצֶה, רונת ריפוי, הלכה והצטיירה על עורו של ג'יימס. ג'יימס חש את הכאב שבידו מתחיל להתפוגג. "חשבתי שכל העניין הזה נפסק," הוא אמר. "חשבתי שג'ם עזר לך."

"הוא באמת עזר לי. עברה שנה מאז הפעם האחרונה." ג'יימס הניד את ראשו. "אני מניח שהתקווה שזה ייעלם לתמיד הייתה מופרזת."

"זה לא קורה בדרך כלל כשאתה נסער?" תומאס שאל. "זה היה בגלל שהשד תקף?"

"לא," ג'יימס מיהר לומר. "לא, אני לא יכול לתאר לעצמי — לא." ג'יימס ציפה לקרב כמעט בקוצר רוח. זה היה קיץ מתסכל, הראשון זה יותר מעשר שנים שאותו לא בילה עם בני משפחתו באידריס.

אידריס שכנה במרכז אירופה. זאת הייתה ארץ בתולית, מוגנת מכל עבר ונסתרת מעיניים סתמיות ומהמצאות סתמיות: מקום ללא מסילות רכבת, ללא בתי חרושת וללא עשן פחם. ג'יימס ידע מדוע המשפחה שלו לא יכלה לנסוע לשם השנה, אבל היו לו סיבות משלו לרצות להיות שם ולא בלונדון. הסיורים היו אחת מהסחות הדעת היחידות שהיו לו.

"שדים לא מטרידים את הבחור שלנו," אמר מתיוּ, שסיים לצייר את רונת הריפוי. בקרבה כזאת לפּראבָּטאי שלו, ג'יימס הריח את הניחוח המוכר של הסבון של מתיוּ מעורב באלכוהול. "זה בטח היה משהו אחר."

יום שבת, 22 במרץ 2025

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 



ספר חדש של הוצאת כנרת זמורה דביר עלה לאחרונה על מדף הספרים:




אין צורך להציג את סדרת משחקי הרעב, סדרת רבי מכר שהפכה לסדרת סרטים שוברי קופות קולנועיים והקנתה למחברת שלה תהילת עולם. הספר הנוכחי, החמישה בסדרה, עוסק גם הוא באותו מאורע: משחקי רעב, אבל הפעם לא מדובר במשחק אחד אלא בשניים לכבוד שנת היובל....

הגיבור הפעם הוא נער שיום הולדתו חל ביום האסיף ובגיל 16 גם הוא נכנס להגרלה והפעם גם עולה בה ונשלח למשחקי הרעב.

כך נפתח הספר:

"יום הולדת שמח, היימיטץ'!"

היתרון בכך שנולדת ביום האסיף הוא שאתה יכול לישון עד מאוחר ביום ההולדת שלך. משם הכול מתדרדר. יום חופש מבית הספר לא ממש מפצה על האימה שבהגרלת השמות. גם אם אתה שורד את האסיף, לאף אחד לא מתחשק לאכול עוגה אחרי שראה שני ילדים נגררים אל הקפיטול להירצח. אני מסתובב ומושך את הסדין מעל הראש.

"יום הולדת שמח!" אחי בן העשר, סיד, מנער לי את הכתף. "אמרת לי להיות התרנגול שלך. אמרת שאתה רוצה לצאת ליער עם שחר."

זה נכון. אני מקווה לגמור את כל העבודה לפני הטקס כדי שאוכל להקדיש את אחר הצהריים לשני הדברים שאני הכי אוהב — לבזבז זמן ולבלות בחברת החברה שלי, לנור דאב. אמא שלי מקשה עלי לעשות את שני הדברים, כי היא לא מפסיקה להכריז שאין שום עבודה שתהיה קשה או מלוכלכת או מסובכת מדי בשבילי, ואפילו האנשים העניים ביותר מסוגלים לגרד כמה גרושים כדי לזרוק את המלאכות הבלתי נסבלות על מישהו אחר. אבל בהתחשב בצמד האירועים של היום, אני חושב שאם אגמור את כל העבודה היא תיתן לי קצת חופש. אלה שעלולים להרוס לי את התוכניות הם קברניטי המשחק.

"היימיטץ'," סיד מיילל. "השמש כבר זורחת!"

"בסדר, בסדר. אם היא התעוררה, אז גם אני." אני מתגלגל ישירות אל הרצפה ולובש מכנסיים קצרים שנתפרו משק קמח. המילים "באדיבות הקפיטול" כתובות לי על הישבן. אמא שלי לא מבזבזת שום דבר. היא התאלמנה בגיל צעיר, כשאבא שלי נהרג בשרפה במכרה הפחם, וגידלה את סיד ואותי לבדה. היא עשתה כביסה בשביל אחרים ודאגה להוציא את המקסימום מכל דבר אפשרי. אפר העצים מבור האש נשמר להכנת סבון. קליפות ביצים נטחנות לדשן עבור הגינה. יום אחד המכנסיים הקצרים האלה ייקרעו לרצועות וייארגו לשטיח.

אני גומר להתלבש וזורק את סיד בחזרה למיטה שלו, והוא ממהר להתחפר מתחת לשמיכת הטלאים. במטבח אני לוקח פרוסת לחם תירס, פינוק לכבוד יום ההולדת שלי, במקום הלחם הכהה והגרגירי שעשוי מקמח הקפיטול. מאחורי הבית, אמא שלי מערבבת בגדים במקל בגיגית המהבילה, ומאמצת את השרירים שלה כשהיא הופכת סרבל כורים. היא בסך הכול בת שלושים וחמש, אבל קשיי החיים כבר חרטו קמטים בפנים שלה, כי ככה זה.

אמא רואה אותי בפתח ומנגבת את המצח. "יום הולדת שש־עשרה שמח. יש רוטב על התנור."

"תודה, אמא." אני מוצא קלחת שזיפים מבושלים ושם קצת מזה על הלחם שלי לפני שאני יוצא החוצה. ליקטתי את השזיפים ביער לפני כמה ימים, אבל זאת הפתעה נחמדה למצוא אותם חמים ומסוכרים.

"אני צריכה שתמלא את מכל המים היום," אמא אומרת כשאני עובר על פניה.

יש לנו מים זורמים קרים, אבל הזרם חלש ולוקח נצח למלא בו דלי. יש לה חבית מיוחדת של מי גשם טהורים, שהיא גובה עליהם תוספת כי הבגדים יוצאים רכים יותר, אבל לרוב הכביסה היא משתמשת במים מהבאר שלנו. עם כל השאיבות והסחיבות, למלא את מכל המים לוקח שעתיים, אפילו עם העזרה של סיד.

"זה לא יכול לחכות למחר?" אני שואל.

"מתחילים להיגמר לי המים, ויש לי הר כביסה לעשות," היא עונה.

"אז אחר הצהריים," אני אומר, ומנסה להסתיר את התסכול שלי. אם האסיף ייגמר עד אחת, ובהנחה שלא ניבחר כמיועדים השנה, אני אוכל לגמור עם המים עד שלוש ועדיין לפגוש את לנור דאב.

שמיכה של ערפל עוטפת את הבתים האפורים והשחוקים של התפר. זה היה יכול להיות מחזה מרגיע אלמלא הקריאות שנשמעות פה ושם, של ילדים שבורחים מסכנה בחלומותיהם. הקולות האלה התרבו בשבועות האחרונים, ככל שמשחקי הרעב החמישים מתקרבים, בדיוק כמו המחשבות המודאגות שאני מתאמץ להשתיק. הגמול הרבעוני השני. פי שניים ילדים. אין טעם לדאוג, אני אומר לעצמי, אתה לא יכול לעשות שום דבר בעניין. כמו שני משחקי רעב באחד. אין דרך לשלוט בתוצאה של האסיף או במה שיקרה אחריו. אז אל תזין את הסיוטים. אל תאפשר לעצמך להיכנס לפניקה. אל תיתן את זה לקפיטול. הם כבר לקחו מספיק.

אני הולך ברחוב המרוצף הריק אל הגבעה, שם נמצא בית הקברות של הכורים. ציוני קברים פשוטים מבצבצים מהמדרון בחוסר אחידות. ממצבות עם שמות ותאריכים חרוטים ועד קרשי עץ שהצבע שלהם מתקלף. אבא שלי קבור בחלקה המשפחתית. טלאי־קרקע של אָבֶּרְנָתים, עם מצבה אחת מאבן גיר עבור כולנו.

אחרי בדיקה זריזה שאף אחד לא רואה — מעטים נוהגים להגיע לכאן, על אחת כמה וכמה עם שחר — אני זוחל מתחת לגדר אל היער שמחוץ למחוז 12 ומתחיל בצעדה אל המזקקה. הכנת משקאות לבנים עם הטי מיני הוא עסק מפוקפק, אבל זה פיקניק בהשוואה לעבודות כמו ציד חולדות או ניקוי שירותים. היא מצפה ממני לעבודה קשה אבל גם היא עצמה עובדת קשה, ולמרות שגיל שישים נמצא הרחק מאחוריה, היא עושה יותר מאדם שהגיל שלו חצי משלה. ויש בזה הרבה עבודה שחורה. לאסוף עצים, לסחוב שקים, לעשות משלוחים של בקבוקים מלאים ולהחזיר ריקים למילוי מחדש. פה אני משתלב. אני סוס העבודה של הטי.

אני עוצר מול מה שאנחנו מכנים "התחנה", חלקת אדמה חשופה שמוסתרת תחת הענפים השמוטים של עץ ערבה. זה המקום שבו האספקה של הטי מחכה. שני שקים של עשרה קילו תירס גרוס מחכים לי, ואני מניף שק על כל כתף.

לוקח בערך חצי שעה להגיע למזקקה. אני מוצא את הטי עסוקה עם סיר מֶש לצד שרידי מדורה קטנה.

היא מגישה לי את כף העץ עם הידית הארוכה. "למה שלא תערבב קצת?"

אני שומט את שקי התירס מתחת לסככה שמשמשת לנו כמחסן ומניף את הכף בניצחון. "וואו, קידום!"

זה דבר חדש, שהטי נותנת לי לטפל במש. אולי היא מתחילה לאמן אותי להיות שותף שלה יום אחד. אם שנינו נעבוד יחד זה יגדיל את התפוקה, ותמיד יש יותר ביקוש משהיא יכולה לספק, אפילו לאלכוהול הצורב שהיא מכינה מהתבואה של הקפיטול. בעיקר לאלכוהול למעשה, כי הכורים מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אותו. את החומר הטוב קונים חיילים שלא מקפידים על החוקים — אוכפי שקט, זאת אומרת — ועשירי העיירה. אבל זיקוק אלכוהול הוא בלתי חוקי בעשר דרכים שונות, ומספיק שימונה אוכף שקט ראשי חדש, כזה שלא שותה בעצמו, ואנחנו נגיע אל עמוד הקלון או גרוע מזה. העבודה במכרות קשה, אבל לא תולים אותך בגללה.

בזמן שהטי אורזת בקבוקי חצי ליטר של משקה לבן בסל מרופד בטחב, אני משתופף ומערבב את המש לסירוגין. אחרי שהוא מתקרר קצת אני שופך אותו לדלי עמוק והטי מוסיפה את השמרים. אני מניח את המש לתסוס מתחת לסככה. היום הטי לא מזקקת, כי אם הערפל יתפזר העשן עלול למשוך תשומת לב. אוכפי השקט המקומיים עוצמים עין לגבי המזקקה של הטי והדוכן שלה בכירה — מחסן ישן שמשמש כשוק השחור שלנו — אבל היא חוששת שאלה שהגיעו מהקפיטול ברחפות מוסוות נמוכות־מעוף יבחינו בנו מהאוויר. גם לא נסחוב בקבוקים היום, אז המשימה שלי היא לחטוב עצים לכל השבוע. כשהערמה מתמלאת אני שואל מה עוד צריך לעשות, והיא רק מנענעת בראש.

הטי התחבבה עלי בעזרת הטיפים שהיא נותנת לי מדי פעם. לא כחלק מהמשכורת שלי, שהיא משלמת ישירות לאמא שלי, אלא משהו קטן נוסף שהיא מגניבה לי בחשאי. חופן תירס גרוס שאני יכול לתת ללנור דאב בשביל האווזים שלה, חבילת שמרים שאני יכול להחליף בכירה, והיום חצי ליטר משקה לבן לשימושי האישי. היא מחייכת אלי חיוך שבור שיניים ואומרת, "יום הולדת שמח, היימיטץ'. נראה לי שאם אתה מבוגר מספיק להכין אותו, אתה מבוגר מספיק לשתות אותו."

אני חייב להסכים, ולמרות שאני לא שתיין בעצמי, אני שמח על הבקבוק. בקלות אוכל למכור או להחליף אותו, או אולי אתן אותו לדוד של לנור דאב, קְלֶרְק קַרְמַיין, כדי לשפר את דעתו עלי. הייתם חושבים שבן של כובסת לא ייתפס כאיום, אבל בשעתו היינו, בני אברנתי, מורדים ידועים, ומתברר שדבק בנו ריח ההמרדה, שהוא מפחיד ומפתה במידות שוות. שמועות התפשטו אחרי המוות של אבא שלי, שהשרפה לא היתה תאונה. יש שאומרים שהוא נהרג בזמן שחיבל במכרה, או שהצוות שלו עלה על הכוונת של הקודקודים מהקפיטול, כי הם היו חבורה של עושי צרות. אז יכול להיות שהמשפחה שלי היא הבעיה. לא שקלרק קרמיין מת על אוכפי השקט, אבל הוא גם לא מסוג הטיפוסים שיתגרו בהם. או אולי פשוט לא מוצא חן בעיניו שהאחיינית שלו מסתובבת עם יצרן אלכוהול לא חוקי, גם אם זאת עבודה יציבה. טוב, מה שלא תהיה הסיבה, אני בקושי זוכה ליותר מאשר הנהון קצר ממנו, ופעם הוא אמר ללנור דאב שאני מסוג האנשים שמתים בגיל צעיר, ואני לא חושב שהוא התכוון לזה כהמלצה.

הטי פולטת צווחה כשאני מחבק אותה בדחף פתאומי. "אוי, מספיק עם זה. אתה עדיין מחזר אחרי הנערה ההיא מהלהק?"

"אני בהחלט מנסה," אני אומר וצוחק.

"אז לך תטריד אותה. לי אתה לא תועיל יותר היום." היא שומטת חופן תירס גרוס אל היד שלי ומגרשת אותי. אני מכניס את התירס לכיס ומסתלק לפני שתשנה את דעתה לגבי המתנה המוצלחת ביותר: זמן פנוי לא צפוי לבלות עם החברה שלי. אני יודע שכדאי שאלך הביתה ואתחיל למלא את מכל המים מוקדם, אבל אני לא מסוגל לעמוד בפיתוי של כמה נשיקות גנובות. יום ההולדת שלי היום, ולשם שינוי מכל המים יכול לחכות.

הערפל מתחיל להתפזר בזמן שאני חוצה את היער בריצה בכיוון האחו. כשאנשים מדברים על הערפל הם מתייחסים בדרך כלל לכמה שהוא יפה, אבל לנור דאב קוראת לו ידיד הנידונים, כי אפשר להסתתר בו מאוכפי השקט. יש לה נקודת מבט די קודרת, אבל אולי זה לא מפתיע, אצל מישהי שנקראת על שם בחורה מתה. טוב, חצי על שם בחורה מתה בשם לנור משיר ישן, וחצי על שם גוון של אפור, דבר שגיליתי ביום שפגשתי אותה.

זה קרה בסתיו אחרי יום הולדת עשר שלי, בפעם הראשונה שהתגנבתי מתחת לגדר שמקיפה את המחוז שלנו. עד אותו יום נמנעתי מזה, גם כי זה לא חוקי וגם בגלל הפחד מטורְפים, שנדירים באזור אבל קיימים. החבר שלי בֶּרְדוֹק הצליח לשכנע אותי בסופו של דבר, הוא אמר שהוא עושה את זה כל הזמן ושזה ממש לא סיפור, ושעוד אפשר למצוא תפוחים אם יודעים לטפס. ואני ידעתי לטפס ואהבתי תפוחים. וחוץ מזה, הוא צעיר ממני, והייתי מרגיש כמו פחדן גדול אם לא הייתי עושה את זה.

"רוצה לשמוע משהו?" ברדוק שאל אותי בזמן שנכנסנו לעומק היער. הוא הטה את הראש לאחור ושר בקול המדהים שלו. גבוה ומתוק כמו קול של אישה בוגרת אבל צלול יותר, בלי שום רעידות. נדמה שהכול דומם, ואז העורבנים־החקיינים התחיל לחזור אחריו. ידעתי שהם שרים עם ציפורים אחרות, אבל אף פעם לא שמעתי אותם שרים עם בן אדם. ממש התרשמתי. עד שתפוח נפל ישר על הראש של ברדוק והשתיק אותו.

"מי מקרקר אל הציפורים שלי?" שאל קול של ילדה. ואז ראיתי אותה בגובה שישה מטרים בערך, שוכבת על ענף כאילו גרה שם. צמות עקומות, כפות רגליים יחפות ומלוכלכות, לועסת תפוח, וביד שלה ספר קטן כרוך בבד.

ברדוק הטה את הראש וצחק. "היי, בת דודה. מרשים לך לצאת לפה לבד? כי לי לא."

"טוב, אני לא ראיתי אותך," היא אמרה.

"ואני לא ראיתי אותך. תזרקי לנו כמה, טוב?"

בתגובה היא נעמדה על הענף והתחילה לנדנד אותו למעלה ולמטה עד שהמטיר עלינו תפוחים.

"חכו שנייה, יש לי שק עם הקשת שלי." ברדוק התרחק בריצה. הילדה ירדה בזריזות מהענפים וקפצה לקרקע. היא לא היתה אחת מבני הדודים של ברדוק ממשפחת אֵוֶורְדין, אבל ידעתי שיש לו בני דודים רחוקים גם מהצד של אמא שלו. יצא לי לראות אותה בבית הספר — קצת ביישנית, נראה לי, אבל לא הכרתי אותה מספיק כדי לדבר איתה. לא נראה שהיא ממהרת לשנות את זה עכשיו, כי היא פשוט עמדה שם ובחנה אותי עד שבסופו של דבר דיברתי ראשון.

"אני היימיטץ'."

"אני לנור דאב."

"דאב כמו יונה?"

"לא. דאב כמו הצבע."

"איזה צבע זה?"

"כמו של יונה."

זה סובב לי את הראש, ואני מניח שהוא עדיין מסתובב מאז. קצת אחרי זה, בבית הספר, היא נופפה לי לבוא ולהסתכל על מילון עם הרבה קיפולים בפינות והצביעה על ערך. דאב, צבע: אפור־יונה חם עם גוון קל של סגול או ורוד. הצבע שלה. הציפור שלה. השם שלה.

מאותו רגע התחלתי להבחין בדברים אצלה. איך בתוך האוברולים והחולצות הדהויים שלה מסתתרות פיסות צבע, ממחטה בצבע כחול עז שמציצה מהכיס, סרט ארגמן תפור בתוך השרוול. איך היא תמיד גמרה מהר את המטלות שלה בשיעור, אבל לא עשתה מזה עניין, רק בהתה מהחלון. ואז שמתי לב שהאצבעות שלה זזות, לוחצות על קלידים דמיוניים. מנגנות שירים. הרגל שלה חמקה מתוך הנעל, והעקב בגרב טפח לפי הקצב, דומם על רצפת העץ. כמו כל בני הלהק, מוזיקה זרמה לה בדם. אבל היא גם היתה שונה מהם מבחינות מסוימות. פחות התעניינה במנגינות יפות, יותר במילים מסוכנות. מהסוג שמוביל לפעולות מרדניות. מהסוג שהביא למעצר שלה פעמיים. היא היתה בסך הכול בת שתים־עשרה, אז שיחררו אותה. עכשיו זה יהיה שונה.

אני מגיע לאחו וחומק מתחת לגדר. אני עוצר להשיב את הנשימה וליהנות מהמראה של לנור דאב יושבת על הסלע החביב עליה. אור השמש מדגיש את שמץ האודם בשערה כשהיא רוכנת מעל אקורדיון עתיק. היא מחלצת מנגינה מתוך הכלי הישן והמתנשף ושרה לתריסר האווזים הרועים בעשב, והקול שלה שקט ורדוף כמו אור ירח.

לאיש החבל, לאישה מלקות יוכרז,

אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז,

אך הנבל הגדול דווקא הוא ישוחרר

זה שגונב מהאווז את הכיכר.

תענוג לשמוע אותה שרה, כי היא אף פעם לא עושה את זה בפומבי. אף אחד מבני הלהק לא עושה את זה. הדודים שלה הם נגנים יותר מאשר זמרים, אז הם רק מנגנים ומשאירים את השירה לקהל אם מתחשק לו. ולנור דאב מעדיפה את זה ככה. היא אומרת שמלחיץ אותה לשיר מול אנשים. הגרון שלה נאטם.

קלרק קרמיין והדוד האחר שלה, טאם אַמְבֵּר, גידלו אותה מאז אמא שלה מתה בלידה, כי אבא שלה תמיד היה סוג של תעלומה. אין ביניהם קרבת דם, היא בת בֵּיירְד, אבל הלהק דואג לאנשים שלו. הם עשו עסק עם ראש העיר, שבבית שלה נמצא הפסנתר היחיד במחוז 12. לנור דאב יכולה להתאמן עליו, בתנאי שתנגן בארוחות ערב רשמיות ובמפגשים חברתיים. היא בשמלה ירוקה דהויה, סרט שנהב אוסף את שערה, שפתיה צבועות בגוון כתום. כשהמשפחה שלה מופיעה במחוז 12 תמורת כסף, היא מסתפקת בכלי שהיא מנגנת בו עכשיו, שהיא מכנה תיבת המנגינות שלה.

החוק דורש שנשלם מחיר,

כשדברים לא־לנו ניקח ולא נחזיר,

אבל לאדונים ולגברות לא יקרה דבר

אם שלי ושלך יילקח ולא יוחזר.

הדודים שלה לא היו מסכימים שהיא תנגן את השיר הזה בבית ראש העיר. או אפילו בהופעות הפומביות במחוז 12. אנשים עלולים להכיר את המילים ולחולל מהומות. מרדני מדי. ואני חייב לומר שאני מסכים עם קלרק קרמיין וטאם אמבר. למה לחפש צרות? לא חסרות כאלה גם בלי שנחפש במיוחד.

עלובים ועניים מחיר ישלמו,

אם את החוק להפר יזממו.

וזה צודק אבל עליהם גם לחבוק

את הזוממים לנסח את החוק.

אני סורק את האחו. הוא מבודד, אבל כולנו יודעים שיש עיניים בכל מקום. ועם העיניים מגיע בדרך כלל זוג אוזניים.

לאיש או לאישה עונש מאסר יוכרז,

אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז.

אך לאווזים עוד הכיכר חסרה

עד שיגנבו אותה בחזרה.

לנור דאב הסבירה לי פעם שהכיכר היא סמל לשטח ציבורי שכל אחד יכול להשתמש בו. לפעמים אוכפי השקט מגרשים אותה ואת האווזים שלה מהאחו בלי סיבה. היא אומרת שזאת טיפה של צרות בים של עוולות. היא מדאיגה אפילו אותי, ואני אברנתי.

כמה מהאווזים נושפים להכריז על הגעתי. הדבר הראשון שראו כשבקעו היה הפרצוף של לנור דאב, והם לא אוהבים איש מלבדה. אבל כיוון שיש לי תירס הם ישלימו עם נוכחותי היום. אני זורק אותו רחוק כדי להרחיק את שומרי הראש שלה ורוכן אליה לנשק אותה. ואז אני מנשק אותה שוב. ושוב. והיא מנשקת אותי בחזרה.

"יום הולדת שמח," היא אומרת כשאנחנו עושים הפסקה כדי לנשום. "חשבתי שניפגש רק אחרי."

היא מתכוונת לטקס האסיף, אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

"הטי שיחררה אותי מוקדם," אני אומר לה. "וגם נתנה לי את זה — מתנה לכבוד היום הגדול שלי." אני שולף את הבקבוק.

"טוב, לא יהיה קשה להחליף אותו. בעיקר היום." מלבד ערב השנה החדשה, זה היום שבו הכי הרבה אנשים משתכרים. "ארבעה ילדים... זאת תהיה מכה להרבה משפחות."

אז מתברר שאנחנו כן מדברים על זה. "יהיה בסדר," אני אומר, וזה לא נשמע משכנע.

"אתה לא באמת מאמין בזה, נכון?"

"אולי לא. אבל אני מנסה. כי האסיף יקרה ולא משנה במה אני מאמין. בדיוק כמו שהשמש תזרח מחר."

המצח של לנור דאב מתקמט. "טוב, אין הוכחה שזה יקרה. אי־אפשר לסמוך על זה שדברים יקרו מחר רק כי הם קרו בעבר. זה היגיון לקוי."

"באמת?" אני שואל. "כי אנשים די מתכננים ככה את החיים שלהם."

"וזה חלק מהבעיה שלנו. שאנחנו חושבים שדברים בלתי נמנעים. שאנחנו לא מאמינים ששינוי אפשרי."

"אני מניח. אבל אני לא באמת יכול לדמיין שהשמש לא תזרח מחר."

קמט נוצר בין הגבות שלה בזמן שהיא חושבת על תשובה. "אתה יכול לדמיין אותה זורחת על עולם בלי אסיף?"

"לא ביום ההולדת שלי. אף פעם לא היה לי יום הולדת בלי אסיף."

אני מנסה להסיח את דעתה בנשיקה, אבל היא נחושה בדעתה לגרום לי להבין. "לא, תקשיב," היא אומרת בלהט. "תחשוב על זה. אתה אומר, 'היום יום ההולדת שלי, ויש אסיף. בשנה שעברה גם כן היה אסיף ביום ההולדת שלי. אז בכל שנה יהיה אסיף ביום ההולדת שלי.' אבל אין לך דרך לדעת את זה. זאת אומרת, עד לפני חמישים שנה בכלל לא היה קיים אסיף. תן לי סיבה טובה אחת למה הוא חייב להתקיים, רק כי זה יום ההולדת שלך."

יחסית לנערה שמעדיפה לשתוק בציבור, בפרטיות היא מדברת הרבה. לפעמים קשה לעקוב אחריה. לנור דאב תמיד מסבירה לי דברים בסבלנות, בלי להתנשא, אבל אולי היא פשוט חכמה מדי בשבילי. כי למרות שזה רעיון יפה, לחשוב על עולם בלי אסיף, אני לא ממש רואה את זה קורה. כל הכוח בידי הקפיטול וזהו זה.

"לא אמרתי שזה רק בגלל יום ההולדת שלי. אמרתי —" מה אמרתי בעצם? אני אפילו לא זוכר. "מצטער, איבדת אותי."

הפנים שלה נופלות. "לא, אני מצטערת. זה באמת יום ההולדת שלך, ואני מקשקשת ומקשקשת על מי יודע מה." היא מחפשת בכיס ומושיטה לי חבילה קטנה עטופה בפיסת בד בצבע דאב, קשורה בסרט בצבע ירוק כמו העיניים שלה. "יום הולדת שמח. טאם אמבר הכין את זה. החלפתי ביצים תמורת המתכת ועזרתי לו בעיצוב."

מלבד נגינה מדהימה במנדולינה, טאם אמבר הוא גם הצורף הכי טוב במחוז 12. הוא זה שפונים אליו להכין גאדג'טים חדשים או לתקן חלקים שבורים של מכונות ישנות. לברדוק יש תריסר ראשי חץ שלו, שהוא מתייחס אליהם כאילו הם עשויים זהב, ולכמה מעשירי העיירה יש תכשיטים שהכין מזהב או כסף אמיתיים שהתיך מירושות משפחתיות. אני לא מסוגל להעלות על דעתי מה הוא הכין בשבילי, אבל מתיר בלהיטות את הסרט.

ברגע הראשון אני לא מבין מה צנח על כף היד שלי. זאת רצועת מתכת דקה, מעוקלת לקשת. האצבעות שלי תופסות בטבעיות בחלק המעוקל ואני בוחן את בעל החיים הצבעוני שמתנוסס בכל קצה. ראש נחש בקצה אחד מלחשש לעבר מקור של ציפור עם צוואר ארוך בקצה השני. אני פותח את היד ורואה שהקשקשים והנוצות העשויים אמייל מתמזגים באמצע הדרך. שתי טבעות קטנות מולחמות על הרצועה, אחת מאחורי כל ראש. לשרשרת, אולי?

"זה יפהפה," אני אומר. "עונדים את זה, נכון?"

"טוב, אתה יודע שאני אוהבת שלחפצים היפים שלי יש מטרה," לנור דאב עונה במסתוריות, כדי לדרבן אותי להבין בעצמי.

אני הופך את הרצועה בידי ותופס שוב בחלק המעוקל, והפעם אני מכסה על ראשי החיות עם האצבעות. ואז אני מבין מה המטרה של זה. שולי הפלדה החלקים לא נועדו רק לקישוט.

"זה כלי הצתה לאבן צור," אני מסיק.

"נכון מאוד! רק שלא חייבים אבן צור. מספיקה כל אבן שמעלה ניצוצות סבירים, כמו קוורץ למשל."

בבית יש לנו כלי הצתה ישן וחבוט שעבר מדור לדור במשפחה של אמא שלי. מכוער וקהה. בלילות החורף הארוכים היא הכריחה אותי להתאמן עד שהיה אפשר לסמוך עלי שאצליח להצית אש, כדי שלא נצטרך לבזבז כסף על גפרורים. חבל על כל גרוש.

אני מעביר אצבע על פיתוחי המתכת העדינים של צוואר הנוצות. "אני לא ארצה להרוס את זה."

"אתה לא תהרוס. בשביל זה הוא נועד." היא נוגעת בראש הנחש ואז בראש הציפור. "צריך הרבה כוח כדי לשבור את שני אלה. הם טיפוסים ששורדים."

"אני מת על זה." אני מנשק אותה נשיקה רכה וארוכה. "ואני אוהב אותך משהו נורא."

משהו נורא הוא מונח של הלהק, אבל הביטוי "אני אוהב אותך משהו נורא" הוא רק שלנו. בדרך כלל הוא מעלה בה חיוך, אבל עכשיו היא רצינית מאוד. "ואני אותך."

אנחנו מתנשקים עד שאני מרגיש בטעם מלח. אני לא צריך לשאול למה.

"תקשיבי, יהיה בסדר," אני מרגיע אותה. "אנחנו נהיה בסדר." היא מהנהנת אבל הדמעות ממשיכות לזלוג. "לנור דאב, אנחנו נעבור את היום הזה בדיוק כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים, ובסופו של דבר נצא מהטווח."

"אבל לא באמת," היא אומרת במרירות. "אף אחד במחוז שתים־עשרה לא יוצא מהטווח. הקפיטול דואג שמשחקי הרעב ייצרבו לנו במוח." היא נוקשת על הבקבוק. "כנראה הטי בחרה בעיסוק הנכון. לעזור לאנשים לשכוח."

"לנור דאב." קלרק קרמיין לא צועק, אבל יש לו קול מהסוג שנשמע מרחוק גם בלי שיצעק. הוא עומד בקצה האחו, עם האגרופים מוכנסים מתחת לאוברול הטלאים שלו. הוא כנר ותמיד מגן על הידיים שלו. "כדאי שנתחיל להתכונן."

"אני באה," היא אומרת ומנגבת את העיניים.

קלרק קרמיין לא מעיר שום דבר על המצב שלה, רק מעיף בי מבט שמבהיר שהוא רואה בי אחראי, ואז מסתובב לאחור. הוא מעולם לא הקדיש לי תשומת לב, עד שלנור דאב ואני התחלנו לצאת ברצינות. מאז, שום דבר שאני עושה לא בסדר. פעם אמרתי ללנור דאב שאני חושב שהוא פשוט שונא אהבה. ואז היא גילתה לי שכבר שלושים שנה בערך הוא בן הזוג של הבחור מהעיירה שמתקן חלונות. הם נאלצים להסתיר את זה, כי כשאתה אוהב אחרת, אוכפי השקט מטרידים אותך לפעמים, עלולים לפטר אותך מהעבודה ואפילו לעצור אותך. בהתחשב באתגרים שהוא מתמודד איתם, הייתם מצפים שקלרק קרמיין יתמוך באהבה שלנו מכל הלב — אני לגמרי תומך בשלו — אבל כנראה הוא חושב שלנור דאב טובה מדי בשבילי.

היא שונאת את זה שאנחנו לא מסתדרים, אז אני אומר רק, "אני ממש מתחיל למצוא חן בעיניו." זה מצחיק אותה מספיק לשפר את האווירה. "אני יכול לעבור אצלך אחר כך. יש לי מטלות, אבל אני אמור לגמור אותן בסביבות שלוש. נלך ליער, טוב?"

"נלך ליער." היא חותמת בנשיקה.

בבית אני מתרחץ בדלי מים קרים, ולובש את המכנסיים שאבא שלי התחתן בהם, וחולצה שאמא שלי תפרה מממחטות מהחנות של הקפיטול שהכורים קונים בה. חייבים לפחות לנסות להתלבש יפה לכבוד האסיף. אם אתה מגיע בסמרטוטים, אוכפי השקט מרביצים לך או עוצרים את ההורים שלך, כי זה לא מכבד כלפי אנשי הקפיטול שמתו במלחמה. לא משנה שגם בצד שלנו היו לא מעט הרוגים.

אמא נותנת לי את מתנת יום ההולדת שלי: אספקה לשנה של תחתונים משקי קמח ואולר חדש לגמרי, בצירוף אזהרה חמורה שלא להשתמש בו להשלכות־קרקע או כל משחק סכינים אחר. סיד נותן לי שבר אבן צור עטוף בנייר חום מלוכלך, ואומר, "מצאתי אותה על דרך החצץ ליד הבסיס של אוכפי השקט. לנור דאב אמרה שתרצה אותה." אני שולף את כלי ההצתה שלי ומנסה אותו, ומצליח להעלות ניצוצות מדהימים. אמא לא מתה על לנור דאב, כי היא מהווה הסחת דעת, אבל כלי ההצתה מוצא חן בעיניה מספיק כדי לשזור בטבעות המתכת שרוך עור ולקשור אותו סביב הצוואר שלי.

"איזה יופי של כלי הצתה," סיד אומר, ונוגע בציפור בכמיהה.

"אולי הערב אני אלמד אותך להשתמש בו?" אני מציע.

הפנים שלו קורנות מהשילוב של הבטחה לעשות דברים של מבוגרים וההבטחה שאני לא הולך לשום מקום. "באמת?"

"בטח!" אני פורע את שערו והתלתלים שלו מזדקרים לכל הכיוונים.

"תפסיק!" סיד צוחק וחובט לי ביד. "עכשיו אני צריך להסתרק מחדש!"

"אז כדאי שתתחיל!" אני אומר לו. הוא מסתלק בריצה ואני מכניס את כלי ההצתה מתחת לחולצה. אני לא מרגיש מוכן לחלוק אותו עם העולם, לא ביום האסיף.

יש לי כמה דקות פנויות, אז אני קופץ לעיירה לעשות חילופים. האוויר נעשה כבד ודומם בהבטחה לסערה. הבטן שלי מתכווצת למראה הכיכר שמלאה כרזות ושורצת אוכפי שקט חמושים היטב במדים הלבנים שלהם. בזמן האחרון הנושא הכללי הוא "אין שקט" והסיסמאות מפגיזות אותך מכל כיוון. אין שקט, אין לחם! אין שקט, אין ביטחון! וכמובן, אין אוכפי שקט, אין שקט! אין קפיטול, אין שקט! מאחורי הבמה הזמנית שבחזית היכל הצדק תלויה כרזה ענקית עם הפרצוף של הנשיא סנואו והמילים אוכף השקט מספר אחת של פאנם.

בקצה הכיכר, אוכפי שקט רושמים את המשתתפים באסיף. התור עדיין קצר, אז אני הולך לשם לגמור עם זה כבר. אוכפת השקט לא מסתכלת לי בעיניים, אז כנראה היא עדיין מסוגלת להרגיש בושה. או אולי זו בסך הכול אדישות.

בחלון הראווה של בית המרקחת מתנוסס דגל פאנם, וזה ממש מעצבן אותי. אבל אני יודע שאקבל שם את העסקה הכי טובה על המשקה הלבן. בפנים, האף שלי מדגדג מריח חריף של כימיקלים. בניגוד אליו עולה ניחוח מתוק קל מזר פרחי קמומיל בצנצנת, שמחכים להפוך לתה ולתרופות. אני יודע שברדוק קטף אותם ביער. בזמן האחרון הוא הוסיף ליקוט לעסקי הציד שלו.

המקום נטוש מלבד אסטריד מארץ', חברתי לכיתה, שמסדרת בקבוקונים זעירים על מדף מאחורי הדלפק. צמה בלונדינית ארוכה גולשת על הגב שלה, אבל החום הלח רופף קווצות שיער, שגלשו למסגר את הפנים המושלמות שלה. אסטריד היא היפהפייה של העיירה ועשירה במונחים של מחוז 12. נהגתי לזקוף את זה לחובתה, אבל לילה אחד היא הגיעה לתפר לבדה, לטפל בשכנה שחטפה הצלפה באשמת התחצפות לאוכף שקט. אסטריד נתנה לה משחה שרקחה בעצמה ואז הסתלקה בלי להזכיר תשלום. מאז היא זאת שאנשים פונים אליה לעזרה כשאדם קרוב חטף הצלפה. כנראה יש באסטריד יותר מהנגלה לעין, אם שופטים אותה לפי החברים הסנובים שלה מהעיירה. וחוץ מזה, ברדוק מת עליה, אז אני מנסה להיות נחמד אליה, למרות שיש לו סיכוי איתה בערך כמו שלעורבני־חקיין יש סיכוי עם ברבור. בנות מהעיירה לא מתחתנות עם בחורים מהתפר, אלא אם כן משהו ממש משתבש.

יום שבת, 1 במרץ 2025

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער


 חדש על המדף, 2 ספרי ילדים וספר נוער אחד של הוצאת כנרת זמורה ביתן:



בעידן הנוכחי קשה מאוד למשוך ילדים לעולם הספר, האטרקציות הרבות שמהוות אלטרנטיבה לספרים קורצות להם הרבה יותר, הנושא אפילו מורכב יותר בגילאי ראשית הקריאה. לכן, כל ספר הפונה לילדים בגיל הזה ועושה זאת באופן הקוסם להם יכול להוות אבן דרך בחיבור הילדים לעולם שכמבוגרים למדנו לאהוב ולהעריך.

"הילד הכחול ומפלצת הפיצה" הוא חלק שלישי בסדרת ספרי קומיקס הפונה לילדי ראשית הקריאה ומתאימה את חווית הקריאה לעידן הנוכחי. בגוונים עזים, ובמשפטים קצרים ומנקודים היא מייצרת נתיב שיכול להוביל אותם לעולם הספר גם בעתיד. אנחנו בעד.

אלו המילים המופיעות על גב הספר:

"נָדָב, הַיֶּלֶד הַכָּחֹל, וּבַּארְט כַּלְבּוֹ הַנֶּאֱמָן מֻקָּפִים בַּחֲבֵרִים מֻפְלָאִים. הֵם לֹא סְתָם חֲבֵרִים, הֵם חֲבוּרָה שֶׁל גִּבּוֹרִים בִּלְתִּי מְנֻצָּחִים!

הַחֲבוּרָה מַחְלִיטָה לִרְאוֹת יַחַד סֶרֶט. גַּם נָדָב שָׂמֵחַ לִקְרַאת הַסֶּרֶט, עַד שֶׁהַסֶּרֶט מַתְחִיל וְעַל הַמָּסָךְ מוֹפִיעַ ״פְרֵדִי פְּנֵי פִּיצָה״...

אֵיזֶה פַּחַד! פְרֵדִי הָאָיֹם מִתְגַּנֵּב מִן הַסֶּרֶט אֶל הַחַיִּים הָאֲמִתּ ִיִּים,

וְרוֹדֵף אֶת נָדָב בְּכָל מָקוֹם, בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם.

הַאִם נָדָב יַצְלִיחַ לְהָבִיס אֶת מִפְלֶצֶת הַפִּיצָה הַנּוֹרָאִית שֶׁפּוֹלֶשֶׁת אֲפִלּוּ לַחֲלוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וּמְאַיֶּמֶת לַהֲרֹס אֶת כָּל מָה שֶׁבָּנָה, כּוֹלֵל הַחֲבוּרָה?" 



אני מודה, למרות הרצון לטעון בעידן הנוכחי שכל הספרים וכל המוצרים מתאימים באופן שווה לבנים ולבנות כאחד, יש מוצרים שבנות תיטנה להעדיף ואחרים שבנים ייטו להעדיף בבירור. נדמה לי שבמקרה של הספר הנוכחי כריכת הספר והעדיפות המספרית הברורה של הגיבורות הנשיות, ואופיין, מרמזים שביצירת הספר הייתה לפחות כוונה לפנות גם לבנות.

"יוניקו - התעוררות" הוא ספר ראשון בסדרת קומיקס חדשה לילדים ובמרכזה אחד היצורים שמהלכים קסם על דורות של ילדים: חד קרן. ספר קסום הפונה לילדי שכבות הביניים בבית הספר היסודי ובני מציורים בגוונים עזים ומשפטים קצרים ולא מנוקדים.

אלו המילים המופיעות בגב הכריכה:

"יוניקו הוא חד־קרן צעיר, שהרגיז מאוד את האלה ונוס אחרי שגילה יכולת מופלאה להביא שמחה לבני האדם.

במצוותה של ונוס יוצאת רוח המערב לגרש את יוניקו אל קצות היקום. אבל בלב ליבה הרוח יודעת שהעולם צריך את יוניקו. לכן, במקום לגרש אותו, היא מחביאה אותו, כל פעם בתקופה אחרת ובמציאות חדשה. לכל מקום שיוניקן מגיע, הוא מביא את הטוב והתום שבו, משנה גורלות של אנשים, ואז — בעזרת רוח המערב — שוב מנסה להיעלם. מה יקרה אם משתפי הפעולה של ונוס יעלו על עקבותיו?

יוניקו: התעוררות הוא הספר הראשון בסדרה שמביאה אל הקוראים את החזון המופלא של היוצר טזוקה אוסמו, שברא את דמותו של החד־קרן הקסום ואת העולם האפל שבתוכו הוא שורד". 



"נדרים אכזריים" הוא חלק שני בסדרת ספרי פנטזיה הפונים לבני נוער ועוסקים בעולם בו האלים נמצאים במלחמה בינם לבין העצמם ובני האדם נלחמים למענם, כל עם והאל לגרסתו בחר להאמין.

במרכז הסדרה סיפור אהבה פנטסטי המתחיל בצורה בלתי צפויה וסופו לא ברור... כל מי שאוהב את הז'אנר יתחבר לסדרה בקלות.