‏הצגת רשומות עם תוויות קובן הרלן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קובן הרלן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי מתח מתורגמים

 


שלושה ספרי מתח מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:



זה שילוב שלא חשבתי שאפגוש בחיי, אבל השחקנית שגם עוסקת בשנים האחרונות בהפקה, ריס וית'רספון, יצרה יחד עם הסופר הרלן קובן ספר מתח.

הפעם הגיבור הקבוע של קובן אינו חלק מהן העלילה. ולא רק זאת, אלא שהגיבורה שלו היא רופאה. מאגי מקייב היא כירורגית עם רקע צבאי שרשיונה נשלל והיא נאלצת למצוא עבודה חדשה. אבל משום מקום, מכר ותיק מציע לה להמשיך לעסוק בתחום שלה גם בלי רישיון, אצלו. 

המכר הוא מנתח פלסטי שמטפל באנשים שיש להם הרבה מאוד כסף ודורשים דיסקרטיות. כשהיא מסכימה לעבודה אצלו היא לא יודעת לאן היא נכנסת...

כל מילה נוספת מיותרת. מי שאוהבים את קובן יודעים בדיוק מה הם מקבלים, ספרות מתח שלא נכנסת לזוועות אבל משאירה אותך מתוח עד הסוף כשהסיום אף פעם לא דומה למה שתיארת לעצמך



ספר חדש של מחבר סדרת ספרי המתח במרכזם נצבת דמומות של ג'ק ריצ'ר, והפעם במרכזו שורה של סיפורים קצרים שעוסקים בדמויות שברא לי' ציילד לאורך השנים בסיפורים קצרים ששולבו באנתולוגיות שונות. בספר הנוכחי הוא מלקט 20 מתוך אותם סיפורים את אלו שאהב ליצור במיוחד.

יום שני, 3 בנובמבר 2025

חדש על המדף: ספרי מתח

 

שני ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:



בספרות מתח, לפחות אצלי, יש משמעות גדולה מאוד לכותב. אני חייבת לדעת אם אני והבטן שלי נצליח להכיל את התככנים שהעלילה נושאת בתוכה או שנעדיף שלא לנסות לעכל אותם בכלל.

לסופרת לורה דייב נחשפתי בעבר, בספר קודם שיצא לאור בהוצאת כנרת זמורה דביר, "הדבר האחרון שהוא אמר לי", ומצאתי אז שהכתיבה שלה היא מדויקת מאוד עבור מידת המתח והתפניות שאני, כאדם מממוצא שלא חובב ספרי זוועות או עלילות קיצון, יכולה להתמודד איתו.

למען האמת, דייב כותבת ספרות מתח שמזכירה מעט את הספרות שרווחה בתחילת המאה ה-20, יש בה עלילה שלכאורה, נדמה כי מובילה לפתרון מסוים אבל המציאות והתפניות מובילות לפתרון שונה לחלוטין מהצפוי ובכל זאת, לכזה שמתחבר בצורה מדויקת לכל הרמזים שנשתלו בעליליה.

גיבור הספר הנוכחי הוא איל מלונאות שבנה עצמו מאפס לאחר עבר פחות אידיאלי. הוא גרוש שלוש פעמים אך שלוש נשותיו ראו בו איש משפחה אוהב. כשהוא נופל למותו מביתו בקליפורניה, בתו ובנו, נורה וסאם, חודשים שבניגוד להחלטה שמדובר בתאונה קרה פה משהו אחרי לגמרי....

אישית, מחכה לספרים נוספים פרי עטה שיתורגמו לעברית. 



כבר שנים שאני מנסה לשים את האצבע על הדבר החמקמק הזה שהופך את ספרי המתח של הרלן קובן לכאלה שמתאימים לכל אחד כמעט. מצד אחד, העלילות שלו בהחלט עוסקות באירועים יוצאי דופן במיוחד שגם שורת צירופי מקרים נדירה במיוחד לא תצליח, כנראה, לייצר במציאות.

מאידך, הוא עושה את זה באופן שאין בו אלימות, פורנוגרפיה של זוועות או גלישה למקומות שהבטן שלנו לא תוכל להתמודד איתם. אולי, בעידן הנוכחי בו על מנת לקבל תהודה יוצרים מכל התחומים מתחרים לפעמים אלו באלו במידת החריגות המרבית אליה ניתן להגיע וכך למשוך אליהם קהל צמא לגירויים חדשים.

דווקא הבחירה הזאת לא לגלוש למחוזות שלא מועילים לאיש ובטח לא הכרחיים כחלק מהבילוי שלו לשעות הפנאי, הופכת אותו למי שכל קורא או צופה בעיבודים הרבים שנעשו לספריו, יכול להיות בטוח שהוא יקבל את המתח שלו באופן ובמידה שהוא יכול לסמוך עליו.

בספר הנוכחי, "תחשוב פעמיים", מיירון בוליטר - סוכן הספורט בעבר וגיבור מרכזי בספריו של קובן - מגלה שלקוח שלו לשעבר, זה שהספיד בעצמו בעת שנקבר שלוש שנים לפני כן, חשוד על ידי ה-FBI ברצח. הוא חובר שוב לעמית אחר, וין, ויחד הם מחליטים לחפש בעצמם את הפתרון לתעלומה המוזרה. 

יום שישי, 3 בינואר 2025

חדש על המדף: ספרי מתח

 



2 ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:




כנראה שאין צורך להציג את הסופר הרלן קובן לקהל הישראלי, ספרי המתח שלו הם ממתק אמיתי לכל מי שמחפש ספרות שתשאיר אותו על הקצה אבל גם לא תעיק עליו במיוחד לאחר שיסיים לקרוא. ומי שחסרי סבלנות לקריאה יכולים לצפות בשורת העיבודים שנעשו לספריו בנטפליקס.

ספר חדש של קובן נכנס ישירות לרשימת רבי המכר בארץ ובעולם. תקציר העלילה כפי שהוא מופיע על גב הספר:

דיוויד בורוז היה פעם אב מסור לבנו בן השלוש מתיו, עד שלילה גורלי אחד הוא מתעורר בפתאומיות ומגלה שמתיו נרצח, בשעה שהוא עצמו ישן בחדר הסמוך. דיוויד מואשם ברצח, מורשע ומועבר לבית סוהר שמור במיוחד, אכול אשמה ויגון. אין בו הכוח להיאבק בגורלו. העולם המשיך בלעדיו.

וכך חולפות להן חמש שנים.

יום אחד מגיעה אליו לביקור מפתיע רייצ'ל, גיסתו, ובידה תמונה מוזרה - תצלום מחופשה בפארק שעשועים הומה, אשר ברקע שלו נראה ילד דומה באופן מפתיע למתיו. זה לא יכול להיות, אבל דיוויד פשוט יודע: מתיו עדיין חי.

הוא הוגה בריחה נועזת, נחוש להציל את בנו, לטהר את שמו ולחשוף את האמת. כשחייו נתונים בכף המאזניים תחת מעקב של האף־בי־איי.



את ספרו הקודם של מחבר הספ, דיוויד קופ, אחסון קר, קראתי ואהבתי. הסופר שהוא תסריטאי הוליוודי החתום על "פארק היורה", "ספיידר־מן", "מלחמת העולמות" ועוד, הוציא ספר מתח נוסף שתורגם כעת לעברית.

תקציר העלילה מגב הספר:

באוֹרוֹרה, אילינוי, אוֹבּרי וילר מנסה לייצב מחדש את חייה אחרי שבעלה-לשעבר, מהמר שסחט ממנה כספים, נטש והותיר מאחור את בנו המתבגר. אוברי נאלצת לגדל בגפה את הנער העקשן והמרדן, למרות שהם לא סובלים זה את זה.

ואז האורות כבים — לא רק באורורה, אלא בכל ברחבי העולם — עקב סערה סולארית שהשביתה את רוב תשתיות החשמל. בהיעדר כל תקשורת שהיא, אוברי נאלצת להפוך לשורדת האמיצה, שמצילה את שכונת מגוריה הפרברית.

הרחק משם, בחוף המערבי של ארצות הברית, חי אחיה המנוכר והמיליארדר של אוברי, תום. משימת חייו האובססיבית היא לשרוד אסון גלובלי, והוא מתכנן להעביר את תקופת המשבר עם מקורביו בבונקר תת־קרקעי במדבר, עד יעבור זעם.

אלא שההיסטוריה המורכבת בין האח והאחות עדיין אינה פתורה, ומה שנדמה לאחד כמו סוף העולם, הוא רק תחילתו של חשבון נפש מאוחר — מסע מחריד שלא כולם ישרדו עד סופו. 

יום רביעי, 26 במאי 2021

הילד מהיער / הרלן קובן

 



לסופר הרלן קובן יש הרגל לחבר בין הספרים השונים שלו. הוא משתמש בדמות מרכזית, בדרך כלל, כדי ליצור רצף זמנים שמקל על הקורא לעקוב אחר הזמן החולף בעולם שהוא בורא בספריו. הספר הנוכחי חופף בזמנים, במידת מה, לספר אחר שכתב קובן, "הבריחה". הסטר קרימשטיין, עורכת הדין שייצגה את סיימון - איש ממעמד הביניים שנתפס מכה צעיר מוזנח ברחוב, מוצאת את עצמה מעורבת בספר הנוכחי בפרשת היעלמותה של נעמי, נערה צעירה שחיי בית הספר שלה רוויים בהשפלות. הבחירה שלה לתת במה לחיפושים אחרי הנערה עתידה לפתוח תיבת פנדורה של ממש, כזו שרק בסיום העלילה יתברר לקוראים, לעורכת הדין, ולדמויות הנוספות בסדרה, מה טיבה.

במרכז הספר הנוכחי ניצבת דמותו של מי שהתגלה יום אחד ביער הסמוך לעיירה קטנה וזכה לכינוי ויילד. הוא נמצא בגיל 8, שולט היטב ברזי השפה האנגלית, בכתיבה ובקריאה, אבל בלי שהוא יודע מה שמו, מי הם הוריו או צה הסיבה בגינה חי ביער. הוא ובנה של עורכת הדין הסטר קרימשטיין,  דיוויד, התחברו עוד בימים בהם שהה ויילד ביער. לאחר שהוחזר ויילד לחברה ונשלח למשפחה אומנת, דייויד והוא נותרו חברים טובים עד למותו של דיוויד. דיוויד הותיר אחרי אישה ובן, מת'יו. הנכד מת'יו,  הוא זה שמתקשר להסטר כדי לבקש שתפרסם בתכנית הטלוויזיה שלה את היעלמותה של חברתו לכיתה ומרגע זה הסטר נשאבת, ביחד עם ויילד, לעולמה של העיירה הקטנה. ויילד הוא זה שיחקור, ויחבר את הקצוות השונים בעלילה ויבין את החיבור בין כל הדמויות בספר והסטר תמצא את עצמה בתפקיד מפתח שאת השלכותיו תבין רק בדיעבד.

לא רק נעמי נעלמת אלא גם נער אחר מאותה כיתה, רק שלהיעלמות שלו יש הקשר רחב יותר, הנוגע לחייהם של הוריו שעברו מיצירות דוקומנטריות להפקת תכניות ראליטי ומחזיקים בביתם תיעוד רב שנים של דמויות רבות בעולם הבידור והפוליטיקה. אחת מהדמויות הללו נמצאת במרוץ לנשיאות ארצות הברית ואנשים רבים מאמינים כי התיעוד שמחזיקים הוריו של הנער עשוי, אם יתפרסם, לגרום לאותו פוליטיקאי לפרוש מהמרוץ לנשיאות.

בהדרגה, מתחברים אלו לאלו כל צירי העלילה ודמויות נוספות נכנסות אליה, באופן ההופך את הדמויות המרכזיות לעגולות. בסיום הספר משאיר קובן פתח לספר המשך שיתחקה אחריו שורשיו המסתוריים של ווילד, אשר האופן בו התעצבה אישיותו נותר תעלומה גם בעיניו.


נדמה ש"הילד מהיער", כמו יצירות רבות בשנים האחרונות, חב את הבסיס לקיומו לעלייתו של דונלד טראמפ לשלטון. היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברת טלטלה אזרחים רבים במדינה הענקית הזאת. האדם, הרקע שלו והיותו הפתעת הבחירות עבור רבים, ערערו את האמונה שהייתה לרבים כי למרות השינויים המואצים שהביא אתו העידן המודרני, יש דברים שתמיד יישארו יציבים.

טראמפ והנורמות שהביא אתו לתפקיד הכי חשוב בארצות הברית (ואולי בעולם המערבי כולו), גרמו לרבים לבחון מחדש את הרכבה של אוכלוסיית ארצות הברית ואת הפער בין הייצוג התקשורתי של ההמון למציאות. העובדה שאדם כמו טראמפ, אשר נשא על גבו שק שרצים ענקי שלא טרח להסתיר, יכול להיבחר לתפקיד החשוב ביותר במדינה ולעשות בו כבשלו, קראה תיגר על חוזקה של הדמוקרטיה האמריקאית ועל טיבה של מערכת האיזונים והבלמים שלה, אשר נכון לרגע זה, שרדה אותה.

את תוצאות הטלטלה שאחזה ברבים ניתן לראות בימים אלו ביצירות תרבותיות שונות בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות (כמו גם במחקרים הבוחנים את הנושא מנקודות מבט שונות). קובן אינו יוצר העתק של טראמפ בספרו הנוכחי, אך בוחר לבדוק את האופן בו אנשים עושים שימוש בתקשורת ההמונים כדי שתשרת את הנרטיב שלהם. פרק 31 בספר הנוכחי של קובן, מוקדש רובו ככולו לדרך בה ניתן להשתמש בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות, כדי שתעביר את המסר הרצוי, בעזרת ניצול בורות, שיסוי, רתימת אידיאולוגיות סותרות ועוד. גם אם אינכם נמנים עם אוהדיו של קובן, נדמה שאת הפרק הזה כולם צריכים לקרוא, ולו כדי להתוודע לעובדה שהשיטה הזו מיושמת כבר שנים בקרב פוליטיקאים (ואנשים אחרים) בארצות הברית ובמדינות שונות, ביניהן ישראל.

קצרה היריעה מלצטט מן העמודים שהקדיש קובן לנושא, בו עסק הטקטיקה של המועמד לנשיאות להתמודדות עם גילויים אפשריים שונים לגבי עברו, טקטיקה שמפתיעה אפילו את יועצי התקשורת שלו (שאינם יודעים מה עשוי להתפרסם).הייתי רוצה להאמין כי ההבנה כי התופעה רחבה מכפי שרבים משערים לעצמם, יכולה בתורה לגרום לרבים להטיל ספק במידע המסופק להם בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, על מנת לקבל החלטות מבוססות מציאות שיכולות להיטיב עם הפרט והחברה.


כל אוהבי קובן ייהנו גם מהספר הנוכחי, פרט להם, הספר הנוכחי ידבר גם למי שאינם בהכרח נמנים על אוהדיו של קובן אך מגלים עניין בהשפעותיה של תקשורת ההמונים על קבלתה החלטות. אני ממליצה עליו בחום.


* להתרשמות אישית, הפרק הראשון זמין לקריאה בתחתית הפוסט.


הילד מהיער     מאת: הרלן קובן    מאנגלית: שאול לוין     הוצאת כנרת זמורה דביר     2021    368 עמ'


מתוך העיתון "נוֹרת' ג'רזי גאזט"


18 באפריל, 1986


"ילד פרא" נטוש התגלה ביער

תעלומת ענק סביב גילויו של "מוגלי אמיתי"

וֶסטוויל, ניו ג'רזי — זהו ללא ספק אחד המקרים המוזרים ביותר בעת האחרונה: ילד פרוע, שגילו המוערך שש עד שמונה, נמצא חי לבדו ביער הלאומי הר רַמאפּוֹ סמוך לפרוור וסטוויל. ומה שמוזר עוד יותר — לרשויות אין מושג מי הילד או כמה זמן הוא נמצא שם.


"הוא כמו מוגלי בסרט 'ספר הג'ונגל'," אמר אורן קַרמייקל ממשטרת וסטוויל.


הילד — שמבין ומדבר אנגלית אבל אינו יודע מה שמו — אותר לראשונה בידי דוֹן ולֶזלי כץ, מטיילים מקליפטון, ניו ג'רזי. "אספנו את הדברים אחרי הפיקניק ושמענו רשרוש ביער," אמר מר כץ. "בהתחלה פחדתי שזה דוב, אבל אז ראינו אותו רץ, ברור מאוד."


כעבור שלוש שעות מצאו פקחי הפארק ושוטרי התחנה המקומית את הילד במחנה מאולתר, רזה ולבוש בלויי סחבות. "לעת עתה איננו יודעים כמה זמן הוא כבר נמצא ביער הלאומי או איך הוא הגיע הנה," אמר מפקד משטרת הפארקים הלאומיים של ניו ג'רזי, טוני אוֹריגֶמה. "הוא לא זוכר הורים או אף דמות מבוגרת אחרת. אנחנו בודקים כעת עם רשויות אכיפת החוק, אבל עד כה לא איתרנו שום ילד נעדר בגיל הזה שעונה על התיאור."


במהלך השנה האחרונה דיווחו מטיילים באזור הר רמאפּו כי ראו "ילד פרא" או "טרזן קטן" שתואם שתואם את תיאור הילד שנמצא, אבל רוב האנשים פטרו את התצפיות כאגדה אורבנית.


לדברי ג'יימס מיניון, מטייל ממוריסטאוּן, ניו ג'רזי, "זה כאילו מישהי פשוט ילדה אותו והשאירה אותו ביער."


"זה סיפור ההישרדות המוזר ביותר שנתקלנו בו מימינו," אמר המפקד אוריגמה. "איננו יודעים אם הילד נמצא כאן ימים, שבועות, חודשים, או מי יודע, אפילו שנים."


אם יש ברשותו של מישהו מידע על הילד, הוא מתבקש ליצור קשר עם משטרת וסטוויל.


"מישהו מוכרח לדעת משהו," אמר קרמייקל. "הילד לא צץ ביער באורח קסם."


פרק 1



23 באפריל, 2020


איך היא שורדת?


איך היא מצליחה לעמוד בעינוי הזה מדי יום ביומו?


יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. שנה אחר שנה.


היא יושבת באולם ההתכנסות בבית הספר, עיניה נעוצות בחלל, לא רואות, לא ממצמצות. פניה אבן, מסֵכה. היא לא מסתכלת שמאלה או ימינה. היא לא זזה כלל.


היא פשוט בוהה ישר לפנים.


היא מוקפת בבני כיתתה, כולל מת'יו, אבל היא לא רואה אף אחד מהם. היא גם לא מדברת עם אף אחד מהם, אבל זה לא מונע מהם לדבר אליה. הבנים — ריאן, קְראש (כן, זה שמו האמיתי), טרֶבוֹר, קַרטֶר — קוראים לה שוב ושוב בשמות, לוחשים לה דברים איומים בקולות צורמים, לועגים לה, צוחקים בבוז. הם זורקים עליה דברים. אטבי נייר. גומיות. צולפים נזלת מהאף. הם שמים פיסות נייר קטנות בפה, מרטיבים אותן לכדורים קטנים ומעיפים עליה בכל מיני דרכים.


כשהנייר נדבק לשערה, הם צוחקים עוד יותר.


הילדה — שמה נעמי — לא זזה. היא לא מנסה לשלוף את כדורי הנייר מהשיער. היא פשוט בוהה ישר לפנים. העיניים שלה יבשות. מת'יו זוכר ימים, לפני שנתיים־שלוש, שבהם העיניים שלה היו מתלחלחות בזמן ההקנטות היומיות הבלתי פוסקות.


אבל לא עוד.


מת'יו מסתכל. הוא לא עושה דבר.


המורים, שחושיהם כבר קהו, בקושי מבחינים במתרחש. מורה אחת קוראת בלאוּת, "או־קיי, קראש, זה מספיק," אבל קראש לא מתייחס לאזהרה, וגם לא אף אחד אחר.


נעמי, מצדה, פשוט סופגת את זה.


מת'יו צריך לעשות משהו כדי לעצור את מעשי הבריונות. אבל הוא לא עושה. כבר לא. פעם הוא ניסה.


זה לא נגמר טוב.


הוא ניסה להיזכר מתי הכול התחיל להשתבש עם נעמי. ביסודי היא היתה ילדה שמחה. תמיד חייכה, זה מה שזכר. כן, היא לבשה בגדים מיד־שנייה ולא חפפה מספיק את השיער. היו ילדים שקצת צחקו עליה בגלל זה. אבל זה היה בסדר עד אותו היום שהיא הרגישה רע מאוד והקיאה בשיעור של גברת ווֹלש, בכיתה ד'. הקיא ניתז מרצפת הלינוליאום, הגושישים החומים הרטובים עפו על קים רוֹג'רס וטיילור ראסל, הריח היה כל כך נורא, כל כך מסריח, שגברת וולש נאלצה לפַנות את הכיתה מכל הילדים, מת'יו היה אחד מהם, שלחה אותם החוצה למגרש ההקפות כשהם סותמים את האף וצועקים איכס.


ומאותו יום שום דבר עם נעמי כבר לא היה אותו הדבר.


מת'יו תמיד תהה מה קרה אז. האם היא לא הרגישה טוב בבוקר? האם אבא שלה — אמא שלה כבר היתה מחוץ לתמונה אז — הכריח אותה ללכת לבית הספר? אילו נעמי פשוט נשארה בבית באותו יום, האם הכול היה מתפתח אחרת מבחינתה? האם ההקאה היתה מין רגע מעצב כזה שמשנה את כל מהלך העניינים, או שמא היה זה בלתי נמנע שתמצא את עצמה בנתיב האפל, הקשה, המייסר הזה?


עוד כדור רוק נדבק לשערה. עוד שמות. עוד הקנטות אכזריות.


נעמי יושבת שם ומחכה שזה ייגמר.


ייגמר לעת עתה, לפחות. להיום אולי. ברור לה שזה לא ייגמר לתמיד. לא היום. לא מחר. העינוי אף פעם לא נפסק ליותר מדי זמן. הוא מלווה אותה בקביעות.


איך היא שורדת?


יש ימים, כמו היום, שמת'יו באמת שם לב ורוצה לעשות משהו.


בדרך כלל הוא לא שם לב. מעשי הבריונות מתרחשים גם אז, כמובן, אבל הם שכיחים כל כך, שגורים כל כך, שהם נעשים לרעש רקע. מת'יו למד אמת איומה: אתה מפתח חסינות נגד אכזריות. היא הופכת לנורמה. אתה משלים איתה. אתה ממשיך הלאה.


האם גם נעמי פשוט השלימה איתה? האם גם היא חסינה כלפיה?


מת'יו לא יודע. אבל היא שם, יום־יום, יושבת בשורה האחרונה בכיתה, בשורה הראשונה באולם, בשולחן הפינתי לבד לגמרי בקפטריה.


עד שיום אחד — שבוע אחרי ההתכנסות הזאת — היא איננה.


יום אחד נעמי נעלמת.


ומת'יו צריך לדעת למה.

יום חמישי, 23 ביולי 2020

הבריחה / הרלן קובן



היו שנים שחיכיתי בקוצר רוח ליציאת ספריו של הרלן קובן בעברית. היה משהו מנחם בקריאת ספר שאתה יודע בדיוק כיצד הוא עתיד להתנהל, ובכל זאת יוצא נשכר מפרט כזה או אחר המפרר למציאות האקטואלית (עיבוד ספרו לסרט, טכנולוגיית הויי-פיי בחיתוליה ועוד). לא הייתה לי משיכה לספרות מתח בנעורי, כך שהז'אנר היה בתולי עבורי וקובן שימש לי נקודת התחלה נעימה ונוחה ממנה המשכתי להעמיק בז'אנר.

שני עשורים כמעט לאחר שתורגם ספרו הראשון לעברית, ושנים אחרי שזנחתי את הקריאה בספריו כי בשלב מסוים הייתה לי תחושה שלאחר קריאת כמה דפים מספרו אוכל לשרטט את תרשים העלילה במדויק, חזרתי לקובן ולכתיבה שלו. בין לבין שקעתי בעולם ספרות המתח, הכרתי כותבים שונים, כאלו שבתוך העולם שהם בוראים יש גם נקודות פיתול שחורכות את הנשמה כשהן מתעקשות להתמודד עם הצדדים הקשים יותר בתרבות האנושית ולעשות זאת באופן פורנוגרפי כמעט, החושף את הקרביים של כל בעיה ובעיה כזו. זו הייתה גם הסיבה שחזרת לנעורי, לפחות מהאספקט הזה, ונמנעתי מקריאת ספרות מתח.

לא ידעתי למה לצפות כשהספר הגיע אלי, זכרתי מן העבר שקובן לא יטלטל את נפשי בעלילה שלו, שיערתי לעצמי שהסוף יהיה טוב, כי לקובן חשוב שמי שיסיים את הקריאה בספרו, יצא עם תחושה טובה, גם אם המסע שהוא עובר לא פתלתל או קשה במיוחד. על זה בדיוק בניתי, ובמידה מסוימת זה בדיוק מה שקיבלתי.

אולי זו הבטן שלי שהפכה רגישה מאוד לכל דבר ששורט את נפש האדם ואחרי שנים של הימנעות מצריכת חדשות בכל אמצעי שהוא, פיתחה רגישות יתר לאירועים מטלטלים, אבל היו רגעים, קצרצרים מאוד, בהם חששתי שנפשי עלולה להנזק במהלך הקריאה. ייתכן שקובן כתב כך מאז ומעולם, ייתכן שקובן נע לכיוון בוטה יותר משום שהז'אנר כולו (ותרבות ההמונים בכללה) פוסעת בצעדי ענק אל הקיצון, מתוך אמונה שאם לא תטלטל את הצרכן שלה הוא לא יגלה בה עניין.

עלילת הספר אופיינית לקובן, אב בעל מקצוע חופשי שחי עם משפחתו ברמת חיים גבוהה, מוצא עצמו נקלע אל תוך העולם התחתון כשהוא יוצא לחפש את בתו. הפרטים בספר הזה שונים מעט מאחרים, כי האב שמחפש את בתו הוא עורך דין צווארון לבן, כזה שאין לו נגיעה לעולם הפשע אבל הוא לא מצליח להבין כיצד בתו המוצלחת והמוכשרת התמכרה לסמים ובחרה לבלות את חייה עם סוחר סמים קטן בעל אישיות בלתי נסבלת.


לאב קוראים סיימון, לבתו קוראים פייג' ולבן הזוג הנוכחי שלה ארון. לסיימון ואשתו אין מושג למה בתם הבכורה, זו שהיה לה עתיד מבטיח כל כך, הילדה השקטה והחכמה שלהם, נטשה את לימודיה באוניברסיטה ועברה להתגורר עם עבריין זוטר וחסר יכולת בינאישית. איש מהם לא מצליח להבין מה עבר עליה, ורעייתו של סיימון מחליטה להרים ידיים ולהפסיק לנסות להציל את בתם. הנושא גורם לחיכוך תמידי ביניהם, כי סיימון למרות ניסיונות רבים וכושלים לא מפסיק לחפש אחר בתו במטרה לגמול אותה ולסייע להם לחזור לחיים נורמטיביים.

במאמצים מרובים הוא מצליח לגלות כי היא מנגנת ומקבצת נדבות בפינה מסוימת, והוא מגיע למקום כדי לאסוף אותה לאחר שתסיים, אבל רגע אחרי שהוא מתחיל לדבר אתה היא בורחת ועוד לפני שהוא מצליח לתפוס אותה ארון מתייצב ביניהם וסיימון המיואש מכה אותו. בעידן המודרני מרדף כזה ואלימות מתועדים ועולים לרשת החברתית, וסיימון מגלה שסרטון קצר בלי רקע מקדים, יוצר לו יחסי ציבור נוראיים. כאלו בגינם מוגשת נגדו תלונה במשטרה ומכרים של המשפחה אשר לא מכירים את סיפורה של פייג' מתחילים להתרחק ממנו...

לצד המסע של סיימון לאיתור בתו, אנחנו נחשפים גבר ואישה צעירים המרוויחים את לחמם כרוצחים כשכירים. הבחורה מביאה לגבר את הפרטים של המיועדים להירצח בלי הסבר נלווה והוא מבצע את המשימה. הוא סקרן לדעת מה הקשר בין שורת האנשים שהוא מקבל תשלום על רציחתם, אבל שורשי החיבור בין השניים מאפשרים לו להניח לנושא ולסייע לה להשיג את המטרה בזכותה נשלחה אליו.

יש טוויסט עלילתי בסיומו של הספר הנוכחי, כזה שהקורא יתקשה לנחש במהלך הקריאה בספר. כהרגלו של קובן הקריאה בספר קולחת, העלילה מציגה לקורא הממוצע שאין לו נגיעה לעולם הפשע, מפגש אנתרופולוגי עם אנשי העולם התחתון באופן שיאפשר להם לחוש לאחר הקריאה בספר שלחברה המודרנית ולפרטים שבתוכה יש כלים להתמודד עם פשיעה חברתית ולצאת כשידם על העליונה.


"הבריחה" הוא ספר מתח במשקל נוצה, שמתאים לשעות הפנאי בימים החמים הללו או ברגעים בהם אנו סגורים בבית בשל מגיפת הקורונה. גם מי שכמוני נמנעים מספרות מתח ומספרים בעלי תכנים קשים, ימצאו שהספר הנוכחי מעניק להם כמה שעות של ניקוי ראש. מומלץ בחום.


* לא יכולים להתאפק עד שתגיעו לספר? הפרק הראשון נמצא בתחתית הפוסט


הבריחה     מאת: הרלן קובן     מאנגלית: שאול לוין     הוצאת כנרת, זמורה     2020     367 עמ' - כולל תודות

אחת
 
סיימון ישב על ספסל בסנטרל פארק — ב"שדות התות" ליתר דיוק — והרגיש את לבו מתנפץ. איש לא היה מסוגל להבחין בזה, כמובן, לפחות לא בהתחלה. לא לפני שהאגרופים התחילו להתעופף ושני תיירים מפינלנד, מכל המקומות שבעולם, התחילו לצרוח בשעה שתשעה מבקרים אחרים ממגוון רחב של מדינות תיעדו את כל המאורע הנורא בסרטונים על גבי הטלפונים הניידים שלהם.
אבל נותרה עוד שעה לפני שזה יקרה.
לא היו תותים ב"שדות התות" ולמעשה, קשה אפילו לכנות את הגנים המעוצבים ששטחם כעשרה דונם שדה (ביחיד), שלא לדבר על שדות, אבל השם לא נבע כמובן משום דבר מציאותי, אלא משירה של להקת החיפושיות שזה היה שמו. "שדות תות" הוא אזור בצורת משולש בצד הרחובות 72 וסנטרל פארק מערב המוקדש לזכרו של ג'ון לנון, שנורה ונהרג מעבר לרחוב. גולת הכותרת של אתר הזיכרון היא פסיפס עגול של אבנים משתלבות עם מילה בודדת באמצעיתו:
 
IMAGINE
 
סיימון בהה היישר לפנים, מיצמץ, הרוס. תיירים זרמו סביבו והצטלמו עם הפסיפס המפורסם — תמונות קבוצתיות, תמונות סֶלפי, אחדים כורעים על הפסיפס, אחרים שוכבים עליו. גם היום, כרוב הימים, מישהו עיטר את המילה IMAGINE בפרחים רעננים, ויצר את סמל השלום מעלי כותרת של ורד אדום שאיכשהו לא התעופפו ברוח. המבקרים — אולי משום שהמקום היה אתר זיכרון — נהגו בסבלנות זה בזה, חיכו לתורם להתקרב לפסיפס בשביל אותה תמונה מיוחדת שיעלו לסנאפצ'ט או לאינסטגרם, או תהיה אשר תהיה הרשת החברתית המועדפת עליהם, בלוויית ציטוט של ג'ון לנון, אולי מילות שיר של "החיפושיות" או משהו מהשיר העוסק כולו באנשים החיים את חייהם בשלום.
סיימון לבש חליפה ועניבה. הוא לא טרח לשחרר את העניבה אחרי שיצא ממשרדו ברחוב וֶסי במרכז הסחר העולמי. מולו, גם כן בקרבת הפסיפס המפורסם, ישבה — מה השם העכשווי? נוודת, מתמודדת עם סמים, תשושת נפש, קבצנית, מה? — וניגנה שירים של החיפושיות כדי לאסוף כסף. "נגנית הרחוב" — אולי מונח אדיב יותר — פרטה על גיטרה לא מכוונת ושרה בקול סדוק מבעד לשיניים צהובות על פֶּני לֵיין, שבאוזניה ובעיניה.
זיכרון מוזר או לפחות מצחיק: סיימון נהג לעבור על פני הפסיפס הזה כל הזמן כשילדיו היו קטנים. כשפֵּייג' היתה אולי בת תשע, סאם בן שש, אַניה בת שלוש, הם היו צועדים מהדירה שלהם רק חמישה גושי בניינים דרומה מכאן, על רחוב 67, בין קולומבוס לסנטרל פארק מערב, וחולפים על פני "שדות התות" בדרכם לפסל אליס בארץ הפלאות ליד בריכת דגמי הסירות בצד המזרחי של הפארק. בניגוד לכמעט כל פסל אחר בעולם, כאן הורשו הילדים לטפס ולזחול על פני כל דמויות הברונזה, המתנשאות לגובה של כמעט שלושה וחצי מטרים — אליס והכובען המטורף והארנב הלבן ואוסף של פטריות־ענק מגודלות למראה. סאם ואניה אהבו לעשות בדיוק את זה, התנפלו על הדמויות, אבל בשלב מסוים סאם תמיד תקע שתי אצבעות בנחירי הברונזה של אליס וצעק לסיימון, "אבא! אבא, תראה! אני מחטט לאליס באף!" ובתגובה אינגריד, אמא של סאם, היתה תמיד נאנחת וממלמלת בשקט, "בנים".
אבל פּייג', בתם הראשונה, היתה שקטה יותר, כבר אז. היא ישבה על ספסל עם חוברת צביעה וצבעי פנדה שלמים — היא לא אהבה אותם שבורים או עם עטיפת נייר קרועה — וכמין מטפורה אירונית, אף פעם לא יצאה מהקווים. כשפייג' גדלה — חמש־עשרה, שש־עשרה, שבע־עשרה — היא היתה יושבת על ספסל, בדיוק כמו סיימון עכשיו, וכותבת סיפורים ושירים במחברת שאבא שלה קנה לה ב"פפירוס" בשדרת קולומבוס. אבל פייג' לא היתה יושבת סתם על כל ספסל. בסביבות ארבעת אלפים ספסלים בסנטרל פארק "אומצו" באמצעות תרומות כסף גדולות. לוחיות מותאמות אישית נקבעו עליהם, רובן שלטי זיכרון פשוטים כמו על הספסל שסיימון ישב עליו עכשיו, שהיה כתוב בו:
 
לזכרם של קארל וקורקי
 
אחרים, אלה שפייג' נמשכה אליהם, סיפרו סיפורים קטנים:
 
לזכר ס' וְ־ב' — ששרדו את השואה ופתחו בחיים חדשים בעיר הזאת...
לאן המתוקה שלי — אני אוהב אותך, אני סוגד לך, אני הרוס עלייך. התינשאי לי?...
הנקודה הזאת היא המקום שבו נפתח סיפור אהבתנו ב־12 באפריל 1942...
 
הספסל שפייג' העדיפה על פני כל השאר, זה שהיתה יושבת עליו שעות עם המחברת האחרונה שלה — ואולי היה בכך רמז מטרים? — שימש יד זיכרון לטרגדיה מסתורית:
מריל היפה, בת התשע־עשרה. הגיע לך כל כך הרבה יותר ומַתְ צעירה כל כך. הייתי עושה הכול להציל אותך.
פייג' היתה עוברת מספסל לספסל, קוראת את ההקדשות, מוצאת הקדשה להשתמש בה כפתיח לסיפור. סיימון, בניסיון להתחבר איתה, ניסה גם הוא לעשות את זה, אבל הוא לא התברך בדמיון של הבת שלו. אף על פי כן, הוא ישב עם העיתון שלו או התעסק בטלפון, בדק את השווקים או קרא חדשות עסקיות, בזמן שהעט של פייג' טס בסערה על הדף.
מה קרה לאותן מחברות ישנות? איפה הן עכשיו?
לסיימון לא היה מושג.
Penny Lane הגיע לסיומו, תודה לאל, והזמרת/קבצנית המשיכה ישר אל All You Need Is Love. זוג צעיר ישב על הספסל ליד סיימון. הבחור התווה בשפתיו את המילים "אולי אני אתן לה כסף כדי שתסתום?" וחברתו גיחכה בתגובה, "כמו לרצוח את ג'ון לנון מחדש." כמה אנשים שמטו מטבעות בנרתיק הגיטרה שלה, אבל רוב האנשים שמרו מרחק או נסוגו ועשו פרצוף שרמז שקלטו משהו שלא רצו שום חלק בו.
אבל סיימון הקשיב והקשיב היטב, בתקווה למצוא איזה שביב של יופי במלודיה, בשיר, במילים, בביצוע. הוא בקושי הבחין בתיירים או במדריך שלהם או בגבר שלא לבש חולצה (אבל היה צריך ללבוש) ומכר בקבוקי מים בדולר או בבחור הכחוש עם הזקנקן שסיפר בדיחה תמורת דולר ("מבצע: 6 בדיחות ב־$5!") או באישה האסיאתית הזקנה ששרפה קטורת לכבד את זכרו של ג'ון לנון באיזה מין דרך מעורפלת או ברצים, במוליכי הכלבים, במשתזפים.
אבל לא היה יופי במוזיקה. שום כלום.
עיניו של סיימון נותרו נעוצות בקבצנית שהשחיתה את מורשתו של ג'ון לנון. שערה היה דבוק גושים־גושים. עצמות לחייה שקועות. היא היתה רזה כמו שלד, בלויה, מלוכלכת, פגועה, חסרת בית, אבודה.
בנוסף, היא היתה בתו של סיימון, פייג'.
סיימון לא ראה את פייג' חצי שנה — לא מאז שעשתה את הבלתי נסלח.
זה היה הקש ששבר את אינגריד סופית.
"אתה תיתן לה ללכת הפעם," אמרה לו אינגריד אחרי שפייג' ברחה.
"כלומר?"
ואז אינגריד, אמא נפלאה, רופאת ילדים מסורה שהקדישה את חייה לעזרה לילדים במצוקה, אמרה, "אני לא רוצה אותה בחזרה בבית הזה."
"את לא מתכוונת לזה."
"אני כן, סיימון. שאלוהים יעזור לי, אבל כן."
הוא חיפש את פייג' במשך חודשים, ללא ידיעתה של אינגריד. לפעמים הניסיונות היו מאורגנים היטב, כמו כששכר בלש פרטי. לעתים קרובות יותר היה מדובר בניסוי וטעייה, מאמצים אקראיים, הכרוכים בהסתובבות באזורים מסוכנים, מוכי־סמים, הצגת התמונה שלה בפני מסטולים ודחויים למיניהם.
הוא העלה חרס בידו.
סיימון תהה אם פייג', שלא מזמן חגגה את יום הולדתה (הוא תהה איך — מסיבה? עוגה? סמים? היא יודעת בכלל איזה יום היום?), עזבה את מנהטן וחזרה לעיר האוניברסיטאית ההיא שבה התחיל הכול להשתבש. בשני סופי שבוע נפרדים, כשאינגריד היתה במשמרת בבית החולים ולכן לא היה ביכולתה לשאול יותר מדי שאלות, הוא נסע לשם והתאכסן בקראפטסבּוֹרוֹ אִין הסמוך לקמפוס. הוא הסתובב ברחבה המרכזית, נזכר כמה התלהבו חמישתם בשעתו — סיימון, אינגריד, פייג' הסטודנטית־הטרייה־לעתיד, סאם ואניה — כשהגיעו ועזרו לפייג' להתמקם. את האופטימיות העיוורת שלו ושל אינגריד שהמקום יתאים לה בצורה מושלמת, כל המרחב הירוק הפתוח הזה המוקף יערות לבתם שגדלה במנהטן, ואיך האופטימיות קמלה ומתה, כמובן.
חלק בסיימון — חלק שמעולם לא היה ביכולתו לבטא או אפילו להודות בקיומו — רצה לוותר על הניסיון לאתר אותה. החיים אולי לא השתפרו מאז בריחתה של פייג', אבל הם בלי ספק נרגעו. סאם, שסיים את לימודיו בהוֹראס מאן באביב, בקושי הזכיר את אחותו הגדולה. חייו סבבו סביב חבריו וסיום הלימודים ומסיבות — ועכשיו האובססיה היחידה שלו היתה ההכנות לקראת שנתו הראשונה במכללת אמהרסט. אניה, טוב, סיימון לא באמת ידע איך היא מרגישה בנוגע למצב. היא לא הסכימה לדבר איתו על פייג' — ובעצם גם על שום דבר אחר. התשובות שלה לניסיונותיו לנהל איתה שיחה הסתכמו לרוב במילה אחת, ורק לעתים נדירות ביותר מהברה בודדת. "בסדר" או "טוב" או "כן".
ואז הוא עלה על קצה חוט מוזר.
בוקר אחד, לפני שלושה שבועות, השכן שלו מלמעלה צ'רלי קרָאוּלי, רופא עיניים בעיר, נכנס איתו למעלית. אחרי שהחליפו את דברי הנימוסין הרגילים בין שכנים, בזמן שעמד עם הפנים אל דלת המעלית כמו כולם וצפה במספרי הקומות המתחלפים, הוא סיפר לסיימון בביישנות ובחרטה אמיתית שהוא "חושב" שראה את פייג'.
סיימון, שגם הוא עמד ובהה במספרי הקומות, ביקש פרטים נוספים בצורה הכי נונשלנטית שאפשר.
"יכול להיות שראיתי אותה ב... אה, פארק," אמר צ'רלי.
"מה, כאילו הולכת בו?"
"לא, לא בדיוק." הם הגיעו לקומת הקרקע. הדלתות נפתחו. צ'רלי נשם נשימה עמוקה. "פייג'... ישבה וניגנה ב'שדות התות'."
צ'רלי ראה מן הסתם את ההבעה המבולבלת על פניו של סיימון.
"אתה יודע, המ... בשביל כסף."
סיימון הרגיש משהו בתוכו נקרע. "כסף? כמו —״
"התכוונתי לתת לה כסף, אבל..."
סיימון נד בראשו לאות שזה בסדר, שימשיך בבקשה.
"...אבל פייג' לא היתה בפוקוס, היא לא זיהתה אותי. פחדתי שהיא פשוט תוציא את זה על..."
צ'רלי לא היה צריך לגמור את המחשבה.
"אני מצטער, סיימון. באמת."
זהו.
סיימון התלבט אם לספר לאינגריד על המפגש, אבל הוא לא רצה להתמודד עם המריבה המסוימת הזאת. במקום זה, הוא התחיל להסתובב ב"שדות התות" בזמנו הפנוי.
הוא אף פעם לא ראה את פייג'.
הוא שאל כמה מהנוודים שניגנו שם אם הם מזהים אותה, הראה את התמונה בטלפון לפני שזרק כמה שטרות לנרתיק הגיטרה שלהם. כמה אמרו שכן והציעו מידע נוסף אם סיימון יגדיל את תרומתו למען המטרה הנעלה. הוא עשה כן ולא קיבל שום דבר בתמורה. הרוב הודו שהם לא מזהים אותה, אבל עכשיו, כשראה את פייג' בכבודה ובעצמה, סיימון הבין למה. לא היתה כמעט שום חפיפה גופנית בין בתו הפעם־יפה ושק העצמות המכוּר הזה.
אבל בזמן שסיימון ישב ב"שדות התות" — בדרך כלל מול שלט שנהגו להתעלם ממנו במידה כזאת שזה היה כמעט מצחיק:
 
אזור שקט — אסור השימוש בהגברה
או בכלי נגינה
 
— הוא הבחין במשהו מוזר. הנגנים, שכולם נטו בכבדות אל צד המלוכלכים־ארעיים־מטונפים, מעולם לא ניגנו בו זמנית או בחפיפה זה לזה. המעברים בין גיטריסט רחוב אחד לשני היו חלקים להפליא. הנגנים התחלפו בכל שעה עגולה, פחות או יותר בצורה מסודרת.
כאילו יש לוח זמנים.
נדרשו לסיימון חמישים דולר כדי לפגוש אדם ששמו דייב, אחד מנגני הרחוב הירודים ביותר, בעל קסדה ענקית של שיער אפור, שיער פנים שכלל גומיות, וצמה שהשתלשלה עד אמצע הגב. דייב, שנראה או בן חמישים ומשהו במצב רע או בן שבעים שחי חיים קלים יותר, הסביר איך זה עובד.
"אז לפני הרבה שנים, בחור שקוראים לו גֶרי דוֹס סַנטוֹס... אתה מכיר אותו?"
"השם נשמע מוכר," אמר סיימון.
"כן, אם יצא לך לעבור פה בימים ההם, בטח היית זוכר אותו. גרי היה ראש העיר מטעם עצמו של 'שדות תות'. בחור גדול. העביר פה איזה עשרים שנה בשמירה על הסדר. וב'שמירה על הסדר' אני מתכוון להפחיד אנשים עד מוות. הבחור היה מטורף, מבין מה אני אומר?"
סיימון הינהן.
"אז ב... מה, 2013, גרי מת. לוקמיה. רק בן ארבעים ותשע. המקום הזה״ — דייב החווה בכפפותיו נטולות האצבעות — "יורד מהפסים. אנרכיה מוחלטת בלי הפשיסט שלנו. קראת את מקיאוולי? ככה. נגנים מתחילים לריב כל יום. על טריטוריה, מבין מה אני אומר?"
"מבין מה אתה אומר."
"מנסים לפקח על עצמם, אבל בחייך — חצי מהחבר'ה פה בקושי מסוגלים להתלבש לבד. מבין, אידיוט אחד היה מנגן יותר מדי זמן, ואז אידיוט אחר היה מתחיל לנגן עליו, והם היו מתחילים לצעוק, לקלל, אפילו מול ילדים קטנים. לפעמים היו הולכים מכות, ואז היתה באה משטרה, אתה קולט את התמונה, כן?"
סיימון הינהן שהוא קולט.
"זה פגע בתדמית שלנו, שלא לדבר על הארנק שלנו. אז מצאנו יחד פתרון."
"שהוא?"
"לוח זמנים. רוטציה כל שעה מעשר בבוקר עד שבע בערב."
"ברצינות?"
"כן."
"וזה עובד?"
"זה לא מושלם, אבל די קרוב."
אנוכיות כלכלית, חשב סיימון, האנליסט הפיננסי. אחד מקבועי החיים. "איך נרשמים למשבצת?"
"בהודעת טקסט. יש לנו חמישה חבר'ה קבועים. הם מקבלים את שעות השיא. האחרים יכולים למלא את השאר."
"אתה מנהל את הלוח?"
"כן." דייב ניפח את חזהו בגאווה. "מבין, אני יודע איך לדאוג שזה יעבוד, מבין מה אני אומר? כאילו אני בחיים לא מצמיד את האל לג'ולס כי השניים האלה שונאים זה את זה עוד יותר משהאקסיות שלי שונאות אותי. אני מנסה לתכנן את זה בצורה מגוונת."
"מגוונת?"
"חבר'ה שחורים, בנות, לטינו, מתרוממים, אפילו כמה מלוכסנים." הוא פרש את ידיו. "אנחנו לא רוצים שכולם יחשבו שכל הקבצנים זה חבר'ה לבנים. זה מוציא לנו סטריאוטיפ רע, מבין מה אני אומר?"
סיימון הבין מה הוא אומר. הוא גם הבין שאם ייתן לדייב שני שטרות של מאה דולר קרועים לשניים ויבטיח לתת לו את החצאים השניים אם יעדכן אותו מתי הבת שלו נרשמת לנגן שוב, הוא בטח יתקדם.
הבוקר דייב שלח לו הודעה:
11:00 היום. לא שמעת את זה ממני. אני לא מלשן.
ואחר כך:
אבל תביא לי את הכסף ב־10:00. יש לי יוגה ב־11:00.
אז עכשיו הוא פה.
סיימון ישב מול פייג' ותהה אם היא תבחין בו ומה לעשות אם תימלט. הוא לא היה בטוח. הוא חשב שההימור הכי טוב יהיה לתת לה לסיים, לארוז את הטיפים העלובים והגיטרה, לפנות אליה.
הוא הביט בשעונו. 11:58. השעה של פייג' עמדה להסתיים.
הוא תירגל כל מיני שורות פתיחה בראשו. הוא כבר התקשר למרפאת סוֹלמאני בצפון המדינה והזמין לפייג' חדר. זאת היתה התוכנית שלו: להגיד כל מה שצריך; להבטיח כל מה שצריך; לשדל, להתחנן, להשתמש בכל האמצעים הנחוצים כדי שתבוא איתו.
נגן רחוב אחר בג'ינס דהוי וחולצת פלנל קרועה נכנס ממזרח והתיישב ליד פייג'. נרתיק הגיטרה שלו היה שקית אשפה שחורה. הוא טפח על ברכה של פייג' והצביע על שעון דמיוני על מפרק היד שלו. פייג' הינהנה בשעה שסיימה את I Am the Walrus ב"גוּ גוּ גג'ובּ" ממושך, הרימה את שתי זרועותיה באוויר וצעקה, "תודה רבה!" לקהל שבכלל לא התייחס אליה, שלא לדבר על מחיאות כפיים. היא גרפה אוסף פתטי של כמה שטרות מקומטים של דולר ומטבעות והנמיכה את הגיטרה אל תוך הנרתיק בעדינות מפתיעה. המהלך הפשוט הזה — הנמכת הגיטרה אל תוך הנרתיק — הכה בסיימון בעוצמה. הוא קנה לה את הגיטרה מסדרה G של "טקאמיני" בחנות סאם אש ברחוב 48 מערב ליום ההולדת השש־עשרה שלה. הוא ניסה להעלות את התחושות הנלוות לזיכרון הזה — החיוך של פייג' כשפרטה עליה כשהורידה אותה מהקיר, הצורה שבה עצמה את עיניה כשבדקה אותה, איך כרכה את זרועותיה סביב צווארו וצעקה "תודה, תודה, תודה!" כשסיפר לה שהיא שלה.
אבל התחושות, אם היו אמיתיות, לא באו.
האמת האיומה: סיימון כבר אפילו לא היה מסוגל לראות את הילדה הקטנה ההיא.
בשעה האחרונה הוא ניסה, ניסה מאוד. עכשיו ניסה שוב להסתכל עליה ולהעלות את הילדה המלאכית שלקח לשיעורי שחייה בימק"א ברחוב 92, זאת שישבה על ערסל בהמפטונס בזמן שהקריא לה שני כרכים שלמים של "הארי פוטר" בסוף השבוע הארוך של חג העבודה, הילדה הקטנה שהתעקשה ללבוש את תחפושת פסל החירות מליל כל הקדושים, כולל הפנים הירוקות, שבועיים לפני החג, אבל — ואולי זה היה מנגנון הגנה — כל התמונות הללו מיאנו לעלות בעיני רוחו.
פייג' קמה כושלת.
הגיע הזמן לבצע את המהלך.
מעברו של הפסיפס, גם סיימון קם. לבו הלם בחוזקה בבית החזה. הוא הרגיש כאב ראש מתקרב, כאילו ידיים ענקיות לוחצות לו על שתי הרקות. הוא הסתכל שמאלה, אחר כך ימינה.
חיפש את החבר.
סיימון לא ידע להגיד איך הכול התחיל להסתחרר, אבל הוא האשים את החבר בפורענות שירדה על בתו ובהרחבה על כל משפחתו. כן, סיימון קרא כל מה שיש לקרוא על כך שמכורים צריכים ליטול אחריות על מעשיהם, שזאת אשמת המכור ואשמתו בלבד, כל זה. ולרוב המכורים (ובהרחבה, למשפחותיהם) יש סיפור מאחורי ההידרדרות. אולי ההתמכרות שלהם התחילה עם משככי כאבים אחרי ניתוח. אולי הם קושרים אותה ללחץ חברתי או להתנסות חד־פעמית שאיכשהו התפתחה לכדי משהו אפל יותר.
תמיד יש תירוץ.
אבל במקרה של פייג' — קראו לזה חולשת אופי או הורות גרועה או איך שלא תקראו — איכשהו הכול נראה יותר פשוט.
היתה פייג' לפני שפגשה את אָרוֹן. ופייג' עכשיו.
ארון קוֹרבַל היה חלאה — פשוט חלאה, בלי הקלות — וכשמערבבים חלאה וטוהר, הטוהר מזדהם לעד. סיימון אף פעם לא הבין את הקסם. ארון היה בן שלושים ושתיים, מבוגר מבתו באחת־עשרה שנה. בזמנים תמימים יותר, פער הגילים הזה הטריד את סיימון. אינגריד לא התרגשה ממנו. אבל היתה מורגלת בדברים כאלה מימיה כדוגמנית. עכשיו, כמובן, פער הגילים היה הבעיה הכי קטנה.
לא היה זכר לארון.
ציפור קטנה של תקווה פרשה את כנפיה. יכול להיות שארון סוף־סוף מחוץ לתמונה? יכול להיות שהגידול הממאיר הזה, הסרטן הזה, הפרזיט הזה שניזון מהבת שלו, גמר לחגוג והמשיך הלאה אל מארחת איתנה יותר?
זה יהיה טוב, אין ספק.
פייג' התחילה לצעוד מזרחה, לעבר השביל החוצה את הפארק, בהליכת דשדוש דמוית זומבי. סיימון התחיל להתקדם לעברה.
מה יעשה, תהה, אם תסרב ללכת איתו? זאת לא היתה אפשרות בלבד אלא אפשרות סבירה. סיימון ניסה למצוא לה עזרה בעבר, וזה הסתיים בתוצאה לא מיטבית. הוא לא יוכל לכפות עליה לבוא. הוא ידע זאת. הוא אפילו ביקש מרוברט פּרֶווידי, גיסו, לנסות להשיג צו אשפוז בכפייה מבית משפט. גם זה לא עזר.
סיימון התקרב אליה מאחור עכשיו. השמלה הקיצית שלה היתה תלויה ברפיון על כתפיה. היו כתמים חומים — שמש? מחלה? התעללות? — על גבה, שהכתימו את מה שהיה פעם עור מושלם.
"פייג'?"
היא לא הסתובבה, אפילו לא היססה, ולשבריר שנייה סיימון השתעשע בפנטזיה שהוא טעה, שצ'רלי קראולי טעה, ששק העצמות העלוב הזה עם הריח המצחין והקול הצרוד אינו בתו הבכורה, לא פייג' שלו, לא הנערה ששיחקה את הודל בהפקה של "כנר על הגג" באַבֶּרנאתי אקדמי, שהדיפה ניחוח אפרסקים ועלומים ושברה את לבו של הקהל בסולו של "ביתי שלי". סיימון לא צלח אף אחת מחמש ההופעות שלה בלי לגאות וכמעט לפרוץ בבכי כשהודל של פייג' פנתה לטוביה ואמרה, "אבא, רק אלוהים יודע מתי נתראה שוב," ואביה לבמה ענה, "אז נשאיר את זה בידיו, אם כך."
הוא כיחכח בגרונו והתקרב עוד יותר. "פייג'?"
היא האטה אבל לא הסתובבה. סיימון הושיט יד רועדת. היא עדיין היתה בגבה אליו. הוא הניח את ידו על כתפה, הרגיש רק עצם יבשה מכוסה עור דקיק, וניסה פעם נוספת.
"פייג'?"
היא נעצרה.
"פייג', זה אבא'לה."
אבא'לה. מתי היתה הפעם האחרונה שקראה לו אבא'לה? הוא תמיד היה בשבילה אבא, בשביל שלושתם, ככל שהיה מסוגל לזכור, ואף על פי כן המילה בקעה ממנו. הוא שמע את השבר בקולו, את התחנון.
היא עדיין לא הסתובבה אליו.
"בבקשה, פייג' —״
ואז היא פרצה בריצה.
המהלך תפס אותו לא מוכן. היא הובילה עליו בשלושה צעדים כשיצא למרדף. לאחרונה התעמל, והיה בכושר לא רע. סמוך למשרד שלו היה מועדון כושר ועם הלחץ אחרי שאיבד את בתו — כך הוא ראה זאת, כאילו איבד אותה — הוא התחיל ללכת באובססיביות לשיעורי קַרדיו־קיקבוקס שונים בשעת הפסקת הצהריים.
הוא זינק קדימה והדביק אותה די במהירות. הוא אחז בחלק העליון של זרועה, שדמה לקנה קש — היה יכול להקיף את השריר הדקיק באגודל ואצבע — ומשך אותה לאחור. ייתכן שהמשיכה היתה חזקה מדי, אבל כל העסק — הזינוק, הושטת היד — היו פשוט תגובה אוטומטית.
פייג' ניסתה לברוח. הוא עשה כל שנחוץ לעצור בעדה.
"איי!" היא צעקה. "תעזוב אותי!"
היו המון אנשים מסביב, וסיימון היה בטוח שחלקם הסתובבו כששמעו אותה צועקת. לא היה אכפת לו, זה רק טען את שליחותו ביתר בהילות. יהיה עליו לפעול במהירות עכשיו ולהרחיק אותה מפה לפני שאיזה עובר אורח חביב ומלא כוונת טובות ייכנס לפעולה "להציל" את פייג'.
"מתוקה, זה אבא. פשוט תבואי איתי, בסדר?"
היא עדיין עמדה בגבה אליו. סיימון סובב אותה כך שתצטרך להפנות את פניה אליו, אבל פייג' כיסתה את עיניה בשקע הזרוע, כאילו הוא מכוון פנס מסנוור אל תוך עיניה.
"פייג'? פייג', בבקשה תסתכלי עלי."
גופה התקשח ואז, פתאום, נרגע. היא הסירה את זרועה מפניה ולאט־לאט החזירה לו מבט. התקווה פרשה כנף שוב. כן, עיניה היו שקועות עמוק בארובות וצבען היה צהוב במקום לבן, אבל עכשיו, בפעם הראשונה, היה נדמה לסיימון שאולי הוא רואה בהן גם הבהוב — חיים.
בפעם הראשונה הוא ראה רמז לילדה הקטנה שהכיר פעם.
כשפייג' דיברה, הוא סוף־סוף הצליח לשמוע הד של בתו: "אבא?"
הוא הינהן. הוא פתח את פיו, סגר אותו משום שהרגיש מוצף מדי, ניסה שוב. "אני פה כדי לעזור לך, פייג'."
היא התחילה לבכות. "אני כל כך מצטערת."
"זה בסדר," הוא אמר. "הכול יהיה בסדר."
הוא פרש את זרועותיו לגרוף את בתו למקום מבטחים, כשקול אחר חתך פתאום את הפארק כמו מגל קוצרים.
"מה לכל הרוחות...?"
סיימון הרגיש את לבו צונח בקרבו. הוא הביט ימינה.
אָרוֹן.
פייג' התרחקה מסיימון למשמע קולו של ארון. סיימון ניסה להיאחז בה, אבל היא שיחררה את זרועה ונרתיק הגיטרה נחבט ברגלה.
"פייג'..." אמר סיימון.
אבל הבהירות שראה בעיניה לפני רגע התנפצה למיליון רסיסים.
"תעזוב אותי!" היא צעקה.
"פייג', בבקשה —״
פייג' התחילה לסגת. סיימון הושיט יד אל זרועה שוב, אדם נואש שמתנדנד על ראש מצוק ומנסה להיאחז בענף, אבל פייג' פלטה צרחה נוקבת.
זה סובב ראשים. הרבה מהם.
סיימון לא נסוג.
"בבקשה, רק תקשיבי —״
ואז ארון חצץ ביניהם.
שני הגברים, סיימון וארון, עמדו פנים אל פנים. פייג' התכווצה מאחורי ארון. ארון נראה מסומם, לבוש ז'קט ג'ינס מעל טי־שרט לבנה מטונפת — ההרואין־שִיק העדכני ביותר, רק בלי השיק. היו לו יותר מדי שרשראות על הצוואר וזיפים שניסו להיראות אופנתיים אבל נראו רחוק מאוד מזה, ונעלי עבודה, מה שתמיד שיווה מראה אירוני לאדם שלא היה מזהה יום עבודה הגון גם אילו זה היה מכניס לו בעיטה בביצים.
"זה בסדר, פייג'," אמר ארון בחיוך חושף שיניים, עדיין מישיר מבט אל סיימון. "פשוט תמשיכי ללכת, מותק."
סיימון הניד את ראשו. "לא, אַל..."
אבל פייג', שכמעט השתמשה בגבו של ארון כדי לתפוס תנופה, הדפה את עצמה ממנו והתחילה לרוץ במהירות לאורך השביל.
"פייג'?" צעק סיימון. "חכי! בבקשה פשוט —״
היא הלכה ונמלטה. סיימון סטה ימינה לרוץ אחריה, אבל ארון חמק איתו וחסם את דרכו.
"פייג' היא אדם מבוגר," אמר ארון. "אין לך זכות —״
סיימון קפץ אגרוף והכניס לארון אחת ישר בפרצוף.
הוא הרגיש את האף נמעך תחת מפרקי האצבעות, שמע את השבירה כמו נעל שדורכת על קן ציפורים. דם נזל.
ארון נפל ארצה.
וברגע הזה צעקו שני התיירים מפינלנד.
לסיימון לא היה אכפת. הוא עדיין ראה את פייג' ישר לפנים. היא פנתה שמאלה, ירדה מהמדרכה אל תוך העצים.
"פייג', חכי!"
הוא זינק הצדה מהגבר שנפל והתחיל לרוץ לעברה, אבל מהארץ, ארון תפס ברגלו. סיימון ניסה להשתחרר, אבל עכשיו ראה אנשים אחרים — אנשים שוחרי טוב אבל מבולבלים — מתקרבים, הרבה מהם, חלקם מצלמים סרטונים בטלפונים הארורים.
כולם צעקו יחד ואמרו לו לא לזוז.
סיימון שיחרר את רגלו בבעיטה, כשל, התייצב בחזרה על רגליו. הוא בהה אל המשך השביל, אל עבר הנקודה שבה פייג' סטתה ממנו.
אבל עכשיו היה מאוחר מדי. הקהל סגר עליו.
מישהו ניסה לאחוז בו במעלה הזרוע. סיימון תקע מרפק. הוא שמע את האוחז פולט "אוּף" והאחיזה התרפתה. מישהו אחר כרך את זרועותיו סביב מותניו של סיימון. הוא הסיר אותו כמו חגורה, ממשיך לרוץ לעבר בתו, ממשיך להתנועע כמו רץ אחורי מוקף מגינים בדרכו לטאצ'דאון.
אבל בסופו של דבר הם היו פשוט רבים מדי.
"זאת הבת שלי!" הוא צעק. "בבקשה... רק תעצרו אותה..."
אף אחד לא הצליח לשמוע בתוך ההמולה, ואולי הם פשוט לא הקשיבו למטורף האלים שהיה צריך להוריד אותו.
עוד תייר קפץ עליו. ועוד אחד.
כשסיימון התחיל ליפול לבסוף, הוא הרים את עיניו וראה את בתו על השביל שוב. הוא נחת בחבטה. ואז, מאחר שניסה לקום מחדש, התחילו לנחות עליו מהלומות. הרבה מהלומות. כשהכול ייגמר יהיו לו שלוש צלעות ושתי אצבעות שבורות. יהיה לו זעזוע מוח והוא יזדקק לעשרים ושלושה תפרים בסך הכול.
הוא לא הרגיש שום דבר מלבד השבר בלבו.
גוף נוסף נחת עליו. הוא שמע צעקות וצרחות ואז זינק עליו גם שוטר, הפך אותו אל בטנו, תקע לו ברך בעמוד השדרה, אזק אותו. הוא הרים את עיניו פעם נוספת ואיתר את פייג' נועצת מבט מאחורי עץ.
"פייג'!"
אבל היא לא באה אליו. היא חמקה, וסיימון קלט שהוא שוב איכזב אותה.