נדמה לנו כי בשנים האחרונות, בייחוד להורים, קשה להפריד בין סדרת ספרי הילדים 'כראמל' לבין המחברת שלו, מאירה ברנע-גולדברג. במקרים רבים אנו יודעים דבר מה על מחברי הספרים, בעיקר אם הספרים שלהם מצליחים במיוחד או אם יש לנו היכרות מוקדמת אתם בהקשרים אחרים. אבל אצל ברנע-גולדברג הדברים מעט שונים.
כמו רבים אחרים, אנו נמנים על האלפים שעוקבים אחריה בפייסבוק, אנו קוראים בשקיקה, בעניין ולעיתים עם לחלוחית בצד העין, את העולם מבעד לעיניה של סופרת שהיא אמא ובנה אוטיסט. אנו מודעים לתהליך שעברה כאדם וכאם במפגש עם האוטיזם, ההכחשה, העצב העז, הקבלה וההחלטה לפעול כדי להיטיב אתו ועם אחרים במצבו. נדמה שגם הבחירה לשלב דמות עם מאפיינים דומים למה שאנו יודעים על אוטיזם, הייתה חלק מתהליך: ויש. והפעם הוא זוכה להדגשה מיוחדת על כריכת הספר הנוכחי (והחמישי בסדרת כראמל)
ויש הוא דמות חדשה שהתווספה לסדרה רק בספר הקודם. בשום מקום בספר לא נכתב כי ויש הוא אוטיסט, אלא הוא פשוט מוצג לנו, ולדמויות האחרות, כפי שהוא. אומנם יש לו היבטים קצת שונים בהתנהגות שלו, אבל הם לא נתפסים כחריגים במיוחד על רקע הצדדים הייחודיים שיש לכל הדמויות האחרות (ילדים ומבוגרים כאחד) בסדרת הספרים. עובדה זו, כמו בחירתה של מאירה להפוך את הדמויות שלה עגולות, על אף כי מדובר בספר לילדים בבית הספר היסודי, הופכת את סדרת הספרים הזו לממתק ייחודי.
ממתק, משום שהיא פשוט מענגת לקריאה, יש בה תמהיל של ילדות, הרפתקאות, מסתורין וחברות. אבל מעבר לממתק שהיא היא מתעקשת להעניק לילדים כבר מגיל צעיר הבנה כי העולם מורכב, כי טוב ורע אינם מושגים נפרדים אלא משמשים בערבוביה אצל כל בני האדם, והדברים אף פעם אינם בדיוק כפי שהם נראים. כל הדמויות בספר שלה אינן חד ממדיות, גם הדמויות הרעות שלה זוכות להארת צדדים טובים, לכל דמות בספר יש אפשרות לעבור תהליכים, אשר בדיוק כמו במציאות אינם תמיד בכיוון אחד.
ובכל זאת, זה עדין ספר ילדים וככזה מהנה, דמיוני במידה, מציאותי במידה אחרת, ובעיקר כיף מאוד לקריאה ומומלץ לתלמידי בית הספר הבוגרים של בית הספר היסודי, או לצעירים יותר השולטים היטב ברזי הקריאה. ואם יש לכם ילדים קטנים יותר, הוא בהחלט אופציה לא רעה לסיפור לפני השינה. אנחנו כבר מחכים לספרים הבאים בסדרה.
* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט
כראמל 5: כראמל+ויש - היהלום האבוד מאת: מאירה ברנע-גולדברג איורים: רמי טל כנרת 2020 255 עמ'
ובו יסופר על ילד קטן אך מיוחד, על הבלש הכי טוב בעולם, וגם על איש אחד שחייו נמצאים בסכנה.
לפני הרבה־הרבה שנים, בארץ רחוקה־רחוקה, חי ילד קטן שקראו לו ויש.
טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה״הרבה־הרבה״. אולי גם עם ה״רחוקה־רחוקה״. אבל בדבר אחד דייקתי: לילד קראו ויש.
הייתי רוצה לספר לכם שמדובר בילד רגיל כמו כל הילדים, אבל זה יהיה שקר מוחלט. ויש אומנם לא ידע את זה, אבל הוא היה ילד מאוד מיוחד.
היו לו שיער צהוב פרוע, עיניים ירוקות וגוף כחוש. הוא היה רזה כל כך, שהיה אפשר להרגיש ואפילו לראות את הצלעות שלו דרך החולצה שלבש. ורגליו היו ארוכות במיוחד כמו שתי אטריות.
ויש אהב מאוד את השם שלו והכיר כל בדיחה אפשרית עליו — ויש כביש, ויש העכביש ועוד. מיום שידע לכתוב, ניהל רשימות מדוקדקות ואסף משפטים מעצבנים שנאמרו לו בנושא.
אבא של ויש, אלכסנדר, ברח מבית יתומים כשהיה קטן והצטרף לחבורת ילדי רחוב. הילדים בחבורה לא קראו אחד לשני בשמותיהם אלא השתמשו בכינויים. הכינוי של החבר הכי טוב של אלכסנדר היה ויש. הוא היה אמיץ, חכם, טוב לב וספורטאי מצטיין. כולם אהבו אותו. כשלאלכסנדר נולד בן הוא החליט לקרוא לו על שם חברו הטוב.
ויש הדביק במחברת הרשימות שלו תמונה ישנה ודהויה של ויש ההוא מחבורת הרחוב, ולמרות שלא הכיר אותו בעצמו, בכל פעם שמישהו הקניט אותו הוא הביט בתמונה ונזכר שאין לו שום סיבה להתעצבן. הוא היה גאה בשמו.
לוויש היו כל מיני מחשבות, כללים, רעיונות וחוקים משונים:
ויש אהב לאכול פסטה. מה כל כך מוזר בילד שאוהב לאכול פסטה אתם שואלים? סליחה, אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: ויש אהב לאכול רק פסטה. בוקר, צהריים וערב, שלוש פעמים ביום — פסטה עם קצת מלח וזהו. בכל יום, כל היום! לא ירקות, לא פירות, לא שניצל ולא קציצות, אפילו לא ממתקים או גלידה, רק פסטה.
ויש שנא מספרים אי־זוגיים. הוא התקשה להירדם בחדר שיש בו מספר אי־זוגי של מרצפות, תמונות או מדפים. כשיצא מהבית, דרך תחילה על רגל שמאל, ואם זה היה תלוי בו, הוא היה הולך תמיד לאותו מקום ובאותה הדרך בדיוק. ויש שנא שינויים, לא אהב הפתעות ורצה לדעת הכול מראש.
ויש לא אהב שמחבקים אותו או נוגעים בו. הוא היה רגיש לרעשים פתאומיים, לאורות חזקים, לריחות, לרוחות ולאנשים שלא אומרים את האמת.
ויש גר בבית אבן קטן וחמים עם אבא שלו. הבית נמצא בחצר של טירה נהדרת שבה התגוררו מילה, אחות של אבא שלו, עם ספ והבן שלהם אוליבר, ואיתם עוד חמישה ילדים שאימצו: אל־אל, גול, רובי, ג׳יין והלנה.
וגם כלב פאג נחמד ושמו אוגוסט, סוכן בית ושמו מר בראון, שף שמתמחה בעצות יותר מאשר בבישול ושמו צ׳אנג, והכי חשוב — חתול קסום ושמו כראמל.
בטח שמעתם על כראמל, מי לא שמע עליו.
אבל אולי כדאי שאפסיק לנסות לתאר לכם את ויש ולהסביר את התנהגותו. כמה מכם בוודאי כבר מכירים אותו מהרפתקאות קודמות, ומי שלא מכיר, יכיר עכשיו.
סיפורנו נפתח בחופשת הקיץ.
כמעט שבעה חודשים חלפו מהיום שבו שוחרר אביו של ויש מידיהם של חוטפיו המרושעים. העניינים החלו לשוב לשגרה כשפורסם בעיתון שיוזמת החטיפה, אגתה סטמבל האיומה, נלכדה ונכלאה.
הלנה ואל־אל היו עסוקים יותר מתמיד; הם נרשמו ללימודי קיץ כדי להשלים את כל החומר שהפסידו בשנה שעברה. בכל זאת, הם עמדו לפני שנת הלימודים האחרונה בתיכון. גם גול מיעט להסתובב בטירה. ברברה החברה שלו חזרה מאוסטרליה, והשניים לא נפרדו זה מזה אפילו לדקה, כנראה בניסיון לפצות על הזמן שלהם לחוד.
ג׳יין ורובי עזרו למילה ולספ עם אוליבר התינוק מאחר שגברת בלום עדיין לא חזרה מירח הדבש, וּויש בילה את רוב זמנו עם אביו שהחליט באופן סופי ומוחלט לפרוש מחיי הפשע ולפתוח בחיים חדשים וטובים בלי להסתיר סודות מאף אחד.
ויש ישב בסלון וקרא בספר ששאל ערב קודם לכן מהספרייה. כבר כמעט לא נותרו ספרים בספריית הטירה שלא קרא, ולכן נאלץ להירשם לספרייה העירונית.
שלוש דפיקות חזקות נשמעו על הדלת.
אלכסנדר קפץ ממקומו, ״נראה לי שזאת מילה. אני לא יכול עוד לסבול את זה. בכל יום היא מגיעה לכאן לבדוק אם כבר התחלתי לחפש עבודה.״
״אלכסנדר! ויש!״ נשמעה צעקה מבחוץ ולאחריה סדרת דפיקות חזקות.
״ששש, תהיה בשקט. בוא נעשה כאילו אנחנו לא בבית.״
ויש נראה מבולבל, ״אבל אנחנו בבית.״
״אני שומעת דיבורים. ויש, זה אתה?״ שאלה מילה מעבר לדלת.
אלכסנדר נכנע, ״טוב, תפתח לה, אבל אל תגיד לה שאני כאן.״ הוא נכנס לחדר השינה והתחבא בתוך הארון הגדול. ״תזכור, אני לא כאן,״ קרא לעבר ויש וסגר את דלת הארון.
ויש קם ממקומו ופתח את דלת הבית.
״שלום, חמוד שלי. מה נשמע?״ מילה שאלה, אבל לא המתינה לתשובה. ״אתה יודע אולי איפה אבא שלך?״
״כן.״
״איפה הוא?״
״הוא אמר לי להגיד לך שהוא לא כאן.״
״תודה, מתוק. ועכשיו, אחרי שעשית את מה שהוא ביקש, תוכל להגיד לי איפה הוא?״
״כן, בטח.״ ויש הצביע על חדר השינה. ״תמצאי אותו בארון.״
״אהההה, בארון אתה אומר,״ היא נשמעה נרגזת ומיהרה אל החדר.
״צא משם, אלכסנדר.״
אף קול לא נשמע.
היא דפקה על דלת הארון פעמיים. ״אני יודעת שאתה שם. לא שאני מבינה למה...״
אלכסנדר יצא מהארון מובס.
״בוקר טוב,״ הוא חייך וניסה להתגבר על המבוכה. ״מה מביא אותך אלינו הפעם?״
״כמו בכל בוקר, באתי להתעניין בשלומך, לראות אם עברת על המודעות בעיתון, אם יש חדש בענייני עבודה, פרנסה, אתה יודע.״
אלכסנדר חזר לסלון והתיישב על הספה כשמילה צועדת אחריו וממשיכה לדבר.
״אין לי בעיה עם העובדה שאתה לא עובד, אבל בן אדם צריך לעשות משהו בחיים שלו, בן אדם צריך סיבה לקום בבוקר, אתה יכול להתנדב, אני לא חושבת שכדאי שתהיה רק בבית כל היום, כל הזמן ו...״
אלכסנדר שנא שאחותו נזפה בו. הוא לא היה יכול לספר לה על מה שהטריד אותו באמת, על היהלום הענקי שמצא לא מזמן בכניסה לביתו. שמו היה כתוב על הקופסה בכתב יד קריא ויפה במיוחד. מעבר לזה לא היה כל רמז לזהות השולח. הוא חשד שהעניין קשור לחברים המפוקפקים שלו מהעבר והמתין להסבר או לרמז שיגיעו בהמשך, אך דבר לא קרה.
במשך חודש שלם החביא אלכסנדר את היהלום בתוך קופסת נעליים בתחתית הארון. הדבר שהטריד אותו יותר מכול היה העובדה שמדובר ביהלום נדיר, יהלום טבעי, שגודלו ככדור פינג פונג וצבעו אדום. יש פחות מעשרים יהלומים טבעיים אדומים בעולם, אבל בגודל הזה, ככל שידוע לו, הוא היה היחיד מסוגו.
״למה את חושבת שלא מצאתי משהו? אולי יש לי בראש איזו תוכנית גדולה, ופשוט עדיין לא הספקתי לספר לך? אולי הפרעת לי באמצע משהו חשוב הבוקר?״
מילה הופתעה. ״במה יכולתי להפריע לך? מצאתי אותך מתחבא בתוך ארון בגדים.״
אלכסנדר התחיל לגמגם. הוא ניסה לחשוב על משהו חכם לומר. הוא צעד לסלון באיטיות כדי למשוך זמן, מילה הלכה אחריו. אלכסנדר הביט על ויש, שהמשיך לקרוא בספר שלו המדריך השלם לבלש המתחיל, ולא נתן לוויכוח להפריע לו במעשיו.
״אז, אחותי היקרה, הרשי לי להפתיע אותך,״ אמר אלכסנדר בנחישות. ״כן, את הפרעת לי. וכן, יש לי רעיון שאני חושב עליו כבר הרבה זמן. למעשה, אני מתחיל בעבודתי החדשה ממש מחר.״
מילה לא האמינה לאף מילה שהוציא מפיו. ״כן? אני אשמח אם תשתף אותי בכל הפרטים.״
אלכסנדר היה זקוק לרעיון משכנע. הוא פזל שוב לעברו של ויש, ולפתע הבזיקה במוחו מחשבה מעניינת. ״החלטתי להגשים חלום ישן, אני רוצה להיות בלש. אני פותח משרד בלשות שיעזור לתושבי המקום לפתור תעלומות או לטפל בכל מיני דברים שמטרידים אותם.״
״בלש?״ מילה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. ״זה הרעיון הגאוני שלך?״
״כן,״ אלכסנדר ענה בפשטות. ״מגיל צעיר חלמתי על זה.״
״ומי יהיו הלקוחות שלך בדיוק?״
״לידיעתך כבר יש לי כמה לקוחות, ואין לי ספק שאת תתמכי בי ותעזרי לי כמו שהבטחת שתעשי, נכון? עכשיו אני מציע שתחזרי לטירה. אני צריך לחזור לארון הבגדים. אני מחפש את השכמייה ואת כובע הבלשים שלי, אני די בטוח שהם בארון, לא השתמשתי בהם מאז מסיבת התחפושות לפני כמה שנים.״
מילה לא ידעה מה לומר. היא שמחה שלפחות יש משהו שיעסיק ממחר את אחיה והיא תוכל להפסיק לדאוג לו. היא לא ידעה שההפך הוא הנכון, ושההחלטה הזאת שלו רק תסבך את העניינים.
״יש לי זכוכית מגדלת וגם משקפת, אבא, אם אתה צריך,״ ויש ציין מהצד.
אלכסנדר לא רצה לאכזב את בנו. ״איזה יופי. זה בהחלט יוכל להיות שימושי,״ הוא אמר וליטף את ראשו.
״יש לי כל מיני רעיונות לדברים שנוכל לעשות יחד, אבא. רוצה לשמוע על מה חשבתי?״ ויש היה נלהב.
״כן, בטח, חמוד, אבל אחר כך. אני הולך לחדר שלי לחשוב על התעלומה הראשונה שנתבקשתי לפתור, ואתה יכול להמשיך לקרוא או ללכת לשחק עם כראמל או עם אוגוסט.״
הוא לא באמת התכוון לפתוח משרד בלשות. הוא סגר את דלת חדרו והחליט שהכי טוב יהיה אם יחזור לישון, אבל הכי חשוב לא לספר לוויש שזה היה שקר. אם ויש ידע שאין משרד בלשות הוא עלול לדבר על זה, ואז מילה תתחיל ללחוץ עליו שוב.
״כל דבר בזמנו,״ חשב לעצמו. ״בסוף אני אצליח לגלות במה אני טוב.״
הוא נשכב במיטה, התכסה היטב, ושניות לאחר שעצם את עיניו, נרדם.
ויש הציץ דרך חור המנעול בסקרנות. הוא ראה את אבא שלו ישן במיטה. זה העציב אותו. הוא נעל את נעליו ויצא מהבית אל עבר הטירה.
מר בראון סוכן הבית חייך אליו. הוא בדיוק אסף את הדואר מהתיבה והיה בדרכו פנימה. ״בוקר טוב. אם אתה מחפש את כראמל הוא עם כולם בסלון.״
ויש החיש את צעדיו.
״אני צריך עזרה,״ הוא התפרץ לסלון.
אל־אל והלנה קפצו ממקומם בבהלה. ״אנחנו מאוד עסוקים. אין לנו אפשרות לעזור לאף אחד.״ הם אספו את ספרי הלימוד שלהם ופנו לעבר ספריית הטירה.
״אתה בטח לא צריך את העזרה שלי, נכון?״ גול נבהל, הוא לא אהב שמבקשים ממנו עזרה. ״אני קבעתי עם חברה שלי ברברה בעוד חמש דקות.״ מאז שברברה חזרה מאוסטרליה הוא אהב לחזור על העובדה שברברה חברה שלו למרות שכולם ידעו את זה. ״אבל אני בטוח שג׳יין ורובי ישמחו לעזור לך.״ הוא לקח את העוגייה האחרונה מהצלחת שעמדה על השולחן, דחף אותה לפה ויצא החוצה.
אוגוסט קפץ באושר על ויש. ״רגע, רגע,״ ויש הדף את ניסיונות ההתנפלות, ״רגע, אני רוצה להגיד משהו.״
״תתחיל בלהגיד שלום או בוקר טוב,״ אמרה ג׳יין ותפסה את אוגוסט הנלהב בקולרו ומשכה אותו לכיוונה.
כשמשהו היה חשוב לוויש, הוא לרוב שכח את כללי הנימוס הבסיסיים וחשב שאם הדבר חשוב לו, אז הוא חשוב לכולם באותה מידה. כראמל ורובי הפסיקו להעיר לו, אבל ג׳יין עדיין לא ויתרה, כי מהיום שעבר לגור בבית שבחצר הטירה ויש נתקל בעיקר בה, ותמיד היה לו משהו מאוד חשוב לומר. לא משנה באמצע מה היא היתה, הוא תמיד הכריח אותה לחדול מעיסוקיה ולהקשיב לו. פעם, בשעה שרכבה על אופניים, הוא נעמד באמצע השביל בפתאומיות. היא נאלצה לסטות כדי לא לפגוע בו, וברגע האחרון הצליחה לבלום מבלי ליפול לאגם.
״ראית שירד גשם?״ ״נראה לי שלמים מהברז יש טעם של מיץ ענבים,״ ״חלמתי חלום ממש מוזר אבל שכחתי אותו,״ ״את יודעת שהתחלתי לאכול קרקרים בטעם טבעי?״ הדברים החשובים של ויש לא נראו לה מספיק חשובים.
את כראמל ורובי זה קצת הצחיק כי ג׳יין הזכירה מעט את ויש בהתנהגותה; גם כשלה היה משהו חשוב לומר, היא עצרה את כולם והתחילה לדבר בשטף. אבל ככה זה, לא תמיד אנחנו יכולים לראות בעצמנו את הדברים שמעצבנים אותנו אצל אחרים.
״שלוםובוקרטוב,״ ויש דיבר במהירות כדי לסמן ״וי״ על כללי הנימוס. הוא לא ממש הבין למה צריך אותם, אבל לא רצה שג׳יין תמשיך לעכב אותו. ״אני חייב עזרה דחופה. זה בקשר לאבא שלי.״
״הוא בסדר?״ כראמל זקף את אוזניו. לא היה לו כוח לעוד היעלמויות מסתוריות.
״כן, הוא בסדר, אבל הוא בבעיה וכנראה מתבייש לבקש עזרה.״
״מה קרה?״ רובי הניח את קלפי המשחק על השולחן והתרכז בוויש.
״היום הוא סיפר למילה שהוא פותח משרד בילוש. כשרציתי לעזור הוא אמר לי שאין לו זמן, כי הוא צריך לחשוב על התעלומה הראשונה שלו, אבל אז הוא נכנס למיטה ונרדם. לדעתי, הוא משקר ואין לו לקוחות בכלל. אני רוצה לעזור לו ולהפוך אותו לבלש הכי מבוקש בעולם.״
״בלש?״ שאל רובי. ״מה פתאום בלש?״
״הוא אמר שהוא רוצה להגשים חלום ישן.״
״או־קיי, אז מה הבעיה?״ לרובי כבר צץ רעיון. ״אפשר להכין שלטים ולהדביק בכל העיר, ככה כל מי שזקוק לבלש ידע למי לפנות.״
ויש שמח, ״ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.״
ג׳יין מיהרה לחדרה, ולאחר זמן קצר חזרה עם טושים ודפים.
