‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספר נוער

 


חדש על המדף, ספר נוער בהוצאת כנרת זמורה דביר: 



ספר ביכורים שהפך לרב מכר ובמרכזו אלה, נערה שחברתה הטובה ביותר נפטרה והיא שרדה. אחרי ארבעה חודשים, כשבתווך החופש הגדול, היא חוזרת לבית ספר ששום דבר בו לא מרגיש מוכר והיעדרותה של היילי חברתה כבר כמעט אינה ממשית במקום הזה.

אבל אז, כשהיא מוצאת את היומן של היילי, היא מגלה שלחבר שלה לשעבר, זה שאלה מפתחת אליו רגשות בעצמה כעת, יש סודות שהשפיעו על הזוגיות שהייתה לו עם היילי ואלה לא ידעה עליהם מעולם... עכשיו אלה צריכה להחליט אם היא רוצה לדעת הכול ולהתעמת עם סוייר או שהיא מעדיפה שהדברים יישארו כפי שהיא זוכרת אותם.

* פתיחת הספר זמינה לקריאה:

פרק 1:

אלה

גלים כבדים של גשם מכים בחלון חדר השינה שלי, וברקים ורעמים של סופה בג'ורג'יה קורעים לגזרים את בוקר יום שני הזה. אני ערה כבר שעות, מקשיבה לִיְלָלת הרוח, מפנטזת שמשב רוח מסתחרר ישבור את הקירות האלה וייקח אותי מכאן.

הרצפה חורקת, ממש מחוץ לחדר שלי. אני רואה את הצל של אמא זז מתחת לדלת. העץ נאנח תחת רגליה. צליל של חוסר החלטיות. לדפוק על דלת החדר של הבת שלה או לא?

היא הולכת, צעדיה נסוגים חזרה לחדר השינה שלה.

נראה שלא.

לפני שנה היא הייתה מתפרצת פנימה, ואני הייתי מקבלת הרצאה שלמה על זה שעדיין לא יצאתי מהמיטה. לפני שנה, היה בלתי נתפס שהיא תשתוק. אבל לפני שנה, הכול היה שונה. הרווחתי את השתיקה שלה, והיא כבדה כמו אבן ריחיים על צווארי. עם ההלקאה העצמית הזו, אני זורקת מעליי את השמיכות ועושה את הבלתי אפשרי:

אני מתכוננת ליום הראשון שלי בכיתה י"ב בתיכון נורת' דיוויס.

למרות שנדמה שזה קרה בחיים אחרים, אני עדיין זוכרת כמה לחוצה הייתי ביום הראשון של כיתה י"א. אף כמות של שמן ארגן לא הצליחה להחליק את השיער השחור שלי שהתקרזל בלחות של ג'ורג'יה. איפור העיניים החתולי שנראה כל כך סקסי ומפתה בלילה לפני כן, נראה עכשיו כאילו אני עומדת לפזר גז צחוק קטלני ברחבי גות'האם סיטי.

בפאניקה, שלחתי סלפי לאדם האהוב עליי בעולם עם הכיתוב הצילו.

התגובה של היילי הייתה מיידית. את צוחקת עליי? את נראית סקסית בטירוף. תקפצי אליי שנייה, אני יכולה לעזור לך עם השיער. לקיץ של ג'ורג'יה אין סיכוי מול המחליק שלי.

אבל היום?

היום, אני לובשת את הדבר הראשון שאצבעות הרגליים שלי נוגעות בו על רצפת חדר השינה: אותו ג'ינס שלבשתי אתמול (וגם שלשום, וגם ביום שלפני כן) וסווטשירט אפור עם כתם של רוטב סלסה משבוע שעבר. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הסתכלתי במראה.

האֵבֶל פער תהום ביני ובין הנערה הטיפשה הזאת מלפני שנה, שהאסונות הכי גדולים בחייה היו אייליינר שנמרח ושיער שלא מסתדר. כמה אני שונאת אותה.

כמה אני מתגעגעת אליה.

כשאני חוזרת למסדרונות של תיכון נורת' דיוויס, אני מרגישה שאני לא חוזרת בתור אלה, אלא בתור הצל של אלה, ילדת הרפאים החיה. המחשבה הזו היא כמו חתך נייר על הלב שלי. הלוואי שבאמת הייתי רוח רפאים. אולי אז הייתי יכולה לחצות את הגבול בין העולמות ועדיין לדבר עם היילי. לספר לה את הדברים החשובים.

כמו למשל העובדה שהלוקר שלה שייך עכשיו לאלברט וונסקי. היא בטח הייתה נאנחת ואומרת משהו כמו בבקשה, בבקשה תצילי משם את התמונות של פדרו פסקל לפני שבעלי יטבע בפורנו אנימה, ואני הייתי צוחקת ואומרת לה, מצטערת, מאוחר מדי.

הייתי אומרת לה שהשקע עדיין שם. מהפעם ההיא שבעטתי בלוקר אחרי שקיבלתי שמונים בלטינית. וגם השקע מהבעיטה שהיא בעטה ממש לידו. "כדי שתהיה לך יכולת הכחשה סבירה," היא הסבירה. "זה לא מה שזה אומר," עניתי.

הייתי אומרת לה שעדיין יש שעוות נרות יום הולדת ורודה מרוחה בגומחה ליד חדר המוזיקה. זו שבה סויר הוקינס ואני התכופפנו, חייכנו באושר, ואז קפצנו החוצה עם בלונים וקאפקייק עם נר דולק וצעקנו, "יום הולדת שמח!"

סויר.

השם שלו הוא כמו אגרוף בבטן. אני לא מסוגלת לחשוב עליו היום. גם ככה הכול כבר יותר מדי. אם אחשוב עליו, כלוב הצלעות שלי ייסדק מחדש.

וזו כמובן הסיבה לכך שבדיוק ברגע הזה, סויר נכנס לטווח הראייה שלי. הנה הוא, בקצה המסדרון, מתנשא בגובהו מעל מייק לים בזמן שהם מדברים על משהו שמעלה חיוך עקום על הפנים היפות של סויר.

זה מכה בי חזק כל כך, שאני חייבת להפסיק ללכת. אני נשענת על קיר ומחבקת את הספרים שלי חזק כל כך, שהמילים "אלגברה א'" יהיו כנראה מוטבעות על עצם החזה שלי במשך ימים רבים.

כאילו הוא יכול לחוש בנוכחותי, סויר מסתכל לפתע לכיווני. אני מפסיקה לנשום. לראשונה מאז ההלוויה, אני רואה את העיניים החומות הרכות שלו.

אלא שאין שום דבר רך במבט שלו כשהוא מופנה אליי.

סויר, הבן היחיד שהכרתי שציין כל חודש של זוגיות עם מתנות קטנות ומושלמות, שסיפק לנו בשמחה פופקורן וספרייט לאורך מרתון "דמדומים" שלם כשהייתה להיילי בחילה, שאהב את החברה הכי טובה שלי בדיוק כמו שאני אהבתי אותה...

סויר הזה נועץ בי כרגע מבט כל כך זועם, שבבת אחת בא לי להקיא.

ידעתי. הוא מאשים אותי.

אסור לי להסיט את העיניים. אני צריכה לתת לשיפוטיות שלו לצרוב אותי. זה מה שמגיע לי, על מה שגזלתי ממנו. ממנה.

במקום זאת, אני מסתובבת, בולעת יבבה, ומוכנה כבר לרוץ לאורך המסדרון, לצאת מבית הספר, אולי לנצח. אבל אז אני מתנגשת ישירות במר וילקנס.

"אאו! הֵי, לאט לאט!" פסיכולוג בית הספר מועד לאחור, ידיו נשלחות קדימה כדי לתפוס את הכתפיים שלי ולמנוע ממני ליפול.

"אלוהים, אני כל כך מצטערת," אני אומרת בקול חנוק, נבוכה בטירוף.

"לא, לא, אלה, את בסדר. אני בסדר." הוא מרכין את הסנטר, מנסה ליצור איתי קשר עין. "הֵי. הֵי. אני שמח שנתקלנו זה בזה. מה שלומך?"

אני רק מושכת בכתפיים, לא סומכת על הקול שלי.

"עד כדי כך טוב, הא?" מר וילקנס בדרך כלל מגולח למשעי, אבל יש לו קצת זיפים לאורך הלסת. עיניו הכחולות הנוצצות נראות היום עכורות, בצבע שמזכיר חבּורות. אולי הוא אחד מהיועצים האלה שבאמת אכפת להם מהתלמידים שלהם. אולי גם הוא עצוב הבוקר.

זו מחשבה נחמדה.

"אלה," הוא אומר, "אני יודע שהיום הוא יום קשה. ואני מקווה שאת יודעת שאני כאן בשבילך." הוא נראה כאילו הוא רוצה לומר עוד משהו, אבל אז נשמע הצלצול, קוטע את מחשבותיו. "אה, ניצלת ברגע האחרון." הוא צוחק. "אני לא רוצה שתאחרי לשיעור. נדבר בקרוב, טוב?"

הוא צופה בי כשאני הולכת משם, והמצח שלו מקומט בדאגה. זה כל כך יפה מצידו, שהוא כל כך מודאג. כל כך רוצה לעזור. אל תטרח, מר וילקנס, אני צריכה להגיד לו. תשמור את הכוח והזמן שלך לתלמידים שעוד אפשר להציל. תלמידים שראויים לזה.

תלמידים שלא הרגו את החברה הכי טובה שלהם.

במשך כל היום, אני מנסה להיות בלתי נראית. אני מנסה להתעלם מכל העיניים הנעוצות בי בהאשמה וממבטי האמפתיה העדינים, מלאי הרחמים. אבל זה בלתי אפשרי. כשאני עוברת ליד קבוצת בנות שעומדת ליד ברזיית המים הקרים, כולן משתתקות. בשיעור ספרות רוכנת אליי סימה פאטל, ילדה שלא דיברתי איתה מאז בית הספר היסודי, ומציעה לי שקית של סוכריות גומי חמוצות. "חשבתי שאולי יבוא לך."

וכשאני עומדת ליד הלוקר שלי לפני ארוחת הצהריים, אני מוקפת באנשים שרק קיוויתי כל היום לא להיתקל בהם: החבורה הוותיקה. טוב, מה שנשאר ממנה, בכל אופן. ניה וויילי, בת' האריס, רייצ'ל אוונס, ואפילו סקוט לוגן מופיעים לידי. סויר בולט בהיעדרו. אבל אין חור שיכול להשתוות לחור הבולט ביותר, זה שבגודל של מכתש.

הם יותר החברים של היילי, למען האמת. ניה ובת' היו איתה בנבחרת הריצה, בת' ורייצ'ל יוצאות מאז כיתה ט', וסקוט הוא פשוט כמו משהו שנדבק לנעל ואי אפשר להוריד, לא משנה כמה מנסים — חצי הפוגה קומית, חצי נער מתבגר יהיר. היילי הכניסה אותי לקבוצה, ובלעדיה, זה לא יחזיק מעמד. אני רק צריכה להמשיך לסנן את השיחות מהם עוד איזה שבוע בערך, עד שאפלט החוצה למסלול לווייני משלי וכולם ירגישו יותר בנוח.

אבל עכשיו, בת' מחבקת לי את הצוואר.

"אלה, איפה היית? כל כך דאגתי כשלא שמעתי ממך! התקשרתי אלייך, כאילו, כל יום הקיץ!"

ניה מושיטה יד ומושכת את בת' בעדינות ממני. "וכמו שאני אמרתי, כנראה גם אני לא הייתי עונה, אם היית מתקשרת אליי בבינג' כל יום."

בת' עושה פרצוף, נשענת על רייצ'ל, וניה מנענעת בראשה ומסתכלת עליי בהבעה מתנצלת. "רק רצינו לבדוק מה שלומך, אלה. כלומר, חוץ ממה שמובן מאליו."

"כן, אנחנו מתגעגעים אלייך." רייצ'ל מחייכת אליי חיוך קטן; בת' מהנהנת בהסכמה. ניה תוקעת מרפק בסקוט, שעומד מאחוריהן ומזעיף פנים אל הטלפון שלו.

"כן, אלה, כנ"ל, אנחנו לגמרי כאן בשבילך." הוא מרים את המבט מהטלפון רק לחצי שנייה.

ניה נועצת בו מבט זועם, ואז פונה אליי, עיניה מתרככות. "יפה שלי, מה שלומך?"

בת' ורייצ'ל נראות לחוצות וסקוט לא מתייחס בכלל לסיטואציה, אבל הייתי מעדיפה את כל זה על פני המבט החומל והמבין מדי של ניה.

"זו תקופה קשה, אבל אני בסדר. מבטיחה." אני מתאמצת לחייך כשאני סוגרת את הלוקר שלי. "אתם לא צריכים לדאוג לי. זה יפה מצידכם, באמת. אבל הכול טוב."

אני רואה הקלה על הפנים של בת' ורייצ'ל. ניה מקמטת את המצח.

"אלה, את יודעת שאת יכולה —"

"שמעת אותה," קוטע אותה סקוט כשנשמע הצלצול. "היא בסדר. הצ'אקרות שלה לא חסומות, ההילה שלה טובה, המרקורי שלה בנסיגה או מה שזה לא יהיה. אני אאחר לשיעור ספרדית."

ניה מביטה בזעם בדמותו המתרחקת אבל לא מתעקשת. לשם שינוי, אני שמחה שסקוט כזה אדם דוחה.

זה לא נגמר בחברים הוותיקים שלי. גם כל המורים רוצים לבדוק מה איתי.

בדיוק כמו מר וילקנס, הם תופסים אותי בעדינות במרפק, מדברים בקול נמוך, ושואלים אותי מה שלומי. מה הם מצפים שאני אגיד להם? מה הם באמת מצפים שאני אגיד להם בשלוש הדקות האלה שבין השיעורים? את כל הדברים שלא הצלחתי לספר להורים שלי או לגדוד אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בארבעת החודשים מאז שהיילי מתה? אני עונה להם את התשובה היחידה שאני מסוגלת לענות, התשובה היחידה שהם רוצים לשמוע: "בסדר. אני בסדר."

בדרך נס, הזמן ממשיך להתקדם, ומקרב אותי יותר ויותר לסוף היום. ועדיין, אני מרגישה כאילו אני בסירת משוטים עם דופנות עץ מלאות בחורים שהזיכרונות דולפים מהם כמו מים — שולחן הכתיבה הריק עכשיו בשיעור השלישי, שולחן ארוחת הצהריים שישבנו לידו במשך שלוש שנים, ונכבש על ידי תלמידי כיתה ט'. האוקיינוס גועש, ואני נאבקת לסתום כל דליפה, כדי שהמים הגואים לא יציפו את הסירה שלי. הגלים מתנפצים ואני כמעט מתהפכת, אבל אני מצליחה להישאר מעל פני המים.

בשעה 15:15, נשמע הצלצול האחרון.

סוף־סוף.

אני רצה לעבר דלתות הכניסה כשקול עוצר בעדי.

"גברת גרהם! חיפשתי אותך." גברת לנגלי, המורה לקדרות, מסמנת לי לבוא אליה מפתח חדר האמנות. אני מביטה בכמיהה אל הדלתות הכפולות בקצה המסדרון, אל שלט היציאה המהבהב, ואז ניגשת אליה.

"הֵי, גברת לנגלי," אני אומרת, מסדרת מחדש את התיק מלא הספרים שתלוי לי על הכתף, וכל האינסטינקטים של הנימוס הדרומי שלי נלחמים ברצון הנואש שלי להסתלק מכאן.

"רק רציתי לתת לך משהו ממש בזריזות." היא מרימה אצבע, ואז מופיעה שוב כעבור רגע כשהיא מחזיקה קופסת קרטון קטנה. בצד שלה כתובות בטוש, בכתב יד, המילים אלה והיילי. בפנים יש שני ספלי קרמיקה בעבודת יד.

ובן רגע, סירת המשוטים הקטנטנה שלי, שהצלחתי להחזיק מעל המים כל היום, מתחילה לשקוע.

"חשבתי שאולי תרצי אותם," לוחשת גברת לנגלי, שנשמעת עצובה כמעט כמו שאני מרגישה. "הם נכנסו לתנור רק אחרי ש... בכל אופן, שמרתי אותם בשבילך."

"אממ," אני אומרת, וממצמצת כשאני משפילה מבט לתוך הקופסה.

זה היה הרעיון של היילי שנכין ספלים אחת לשנייה. ספלי קפה לתקופה שבה נגור יחד באוניברסיטת ג'ורג'יה. היילי הייתה גאה כל כך כשהיא הראתה לי את העיצוב שלה, ספל שהאות ת' מוטבעת בצד שלו. ת' בשביל... תותבות. כשמחיתי שאני לא מתכוונת לשתות מספל שנועד ל שיניים תותבות, היא הרימה יד.

"רגע, תקשיבי לי. זה ספל שאת תשתמשי בו כל החיים. אני רק מתכוננת לשלב הכי טוב בחברות שלנו: כשנהיה זקנות וסניליות. תחשבי איזה כיף זה יהיה." העיניים הירוקות של היילי ברקו בשובבות הטיפוסית להן. "בכל פעם שניפגש, נהפוך מחדש לחברות הכי טובות." היא משכה בכתפיה. "ויהיה לך מקום לשמור את השיניים התותבות שלך."

שני הספלים יצאו יפהפיים.

אני אומרת שלום לגברת לנגלי כמעט בלי לשים לב. אני יוצאת מבית הספר המומה, לא מצליחה להוריד את העיניים מהספלים שנוקשים זה בזה בתוך קופסת הקרטון. הייתי רוצה להסיט מהם את המבט. באמת שכן. אני רוצה לזרוק אותם בצד הדרך, אבל אני יודעת שזה יכאב כמו להוציא לעצמי איבר מהגוף ולדרוך עליו. באופן כלשהו אני צריכה את הספלים האלה כדי להמשיך.

אני מעבירה את היד על הספל שהיילי הכינה. בתחתית נשאר שקע שהיא שכחה להחליק. אני מסתכלת מקרוב יותר ורואה תבנית של קווים קטנים, מעגליים.

טביעת האצבע של היילי.

אני קולטת באופן עמום שיש עולם סביבי. אולי קצת דשא, שמיים. קולות מדברים במרחק.

אבל כרגע, כל מה שאני מצליחה להתמקד בו הוא שאני לוחצת את האצבע שלי לתוך השקע הקטן הזה.

הכול קורה כל כך מהר.

רגע אחד יש פנסים מולי, ואוטובוס מתקרב אליי במהירות. יש צרחות וצפירות של צופר שנשמעות כמו שאגה של דרקון עצום ממדים. הלב שלי בגרון, המחשבה האחרונה שלי היא צריך להגן על הספלים, ואז אני עפה אחורה.

אני לא מתה.

הגב שלי מוטח במשהו מוצק. המוח שלי חושב, באופן מגוחך, שזה קיר לבנים, אבל הקיר הזה חמים ויש לו פעימות לב. מישהו משך אותי הצידה מהדרך. מישהו הציל את חיי.

אני מטה את הסנטר מעלה ומגלה שאני מביטה בעיניים הפעורות לרווחה בבהלה של סויר הוקינס.

"סויר!" אני משתנקת, מועדת החוצה מזרועותיו ומסתובבת עם הפנים אליו. תיק הספרים שלי נשפך על מדשאת בית הספר, אבל אני עדיין לופתת את קופסת הקרטון, שהספלים בה שלמים באורח נס.

"אלה." סויר מתנשף, פניו שמוטות בתדהמה, יד אחת על חזהו, השנייה מושכת בשורשי שערו המלא. הוא עוצם את עיניו ונושם כמה נשימות כדי להירגע. כשהוא פוקח אותן שוב, הן רושפות בכעס.

"אלה," הוא נוהם, "מה לעזאזל חשבת לעצמך? יכולת למות. כאילו, ליטרלי למות. אם לא הייתי כאן, אם לא הייתי בדיוק מסתכל עלייך? אלוהים אדירים."

"למה עשית את זה?" לוקח לי רגע להבין שאמרתי את זה בקול רם.

"מה?" הוא עוצר לרגע, מבולבל.

"למה הסתכלת עליי? או בעצם" — אני בולעת רוק — "למה בכלל הצלת אותי?" למרבה האימה, העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני כבר לא יכולה להעמיד פנים שאני בסדר.

הצבע אוזל מפניו של סויר. הכעס מתאדה ונעלם מתווי פניו, ואם זה בכלל אפשרי, הוא נראה המום יותר ממה שאמרתי מאשר מהתאונה הקטלנית שהציל אותי ממנה. הוא מלקק את שפתיו בפה פעור אבל שום דבר לא יוצא מהן.

אני רוצה לשמוע את התשובה שלו. רסיס מיקרוסקופי של תקווה טבוע לי בבטן ומתחנן שאשאר, שאקשיב למה שיש לו לומר.

אבל אני לא נשארת. אני לא מסוגלת.

אני יודעת את התשובה. וכל דבר חביב שיצא לו מהפה, ייאמר מתוך רחמים, או חמלה שאני לא ראויה לה. אני מסתובבת והולכת משם.

הוא לא קורא לי לחכות. ניצוץ התקווה הקטנטן רוצה שאסתכל מעבר לכתף, רק פעם אחת. אבל אני לא מסתכלת.

ואני נשבעת שלעולם לא אדבר שוב עם סויר.

פרק 2:

אלה

בנסיעה באוטובוס הביתה, אני מצמידה את המצח לשמשה המלוכלכת, משחזרת שוב ושוב בראשי את הרגע שבו חשבתי שאמות.

הפנסים הקדמיים שהתקדמו אליי במהירות, הריח של גומי שרוף ודיזל. בלי זמן לצרוח, בלי זמן לחשוב על משהו מלבד הספלים שנוקשים עכשיו בקופסה שעל ברכיי.

היילי, היה לך זמן לחשוב?

מההיכרות שלי עם היילי, היא בטח הייתה פוקקת את מפרקי האצבעות ואומרת, קדימה, בוא נראה לְמה אתה מסוגל.

אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שהיא איננה, כשאני עדיין כאן. ונראה לי שגם סויר לא מבין.

מה הוא היה אומר אם הייתי מחכה לתשובה שלו? הוא היה אומר לי איך הוא באמת מרגיש?

אני מכירה את סויר. הוא לא מפלצת. ברור שהוא היה אומר, כן, אלה, אני די שמח שלא הפכת לכתם בשר על המדרכה לנגד עיניי. אפילו אם עמוק בלב, הוא חושב שזו הייתה צריכה להיות אני.

האמת היא, שזו ממש כמעט הייתי אני. או לפחות, זה מה שאמרו לי בבית החולים, כשהתעוררתי עם צלעות סדוקות, זעזוע מוח, וללא זיכרון של כל מה שקרה בעשרים וארבע השעות האחרונות.

"תגובה לטראומה," אמרו הרופאים. "זה נורמלי." כאילו שיש בכלל משהו נורמלי בכל זה. הם אמרו שיכול להיות שהזיכרונות יחזרו אליי, אבל עד כה... כלום. ולפי מה שהשוטרים אמרו לי, אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל שהם יחזרו.

זה קרה אחרי מסיבה בבית של סקוט באביב שעבר, כמה שבועות לפני סוף כיתה י"א. עדי ראייה סיפרו שראו אותי שותה בירה, ואז מובילה את היילי השיכורה והכועסת למכונית שלי ומתיישבת מאחורי ההגה. בדרך הביתה פגעתי עם המכונית במעקה הבטיחות ממש לפני גשר נהר סילבר. מצאו אותי במושב הנהג, כשהמכונית מושלכת על סלע גדול במדרון שמעל מי הנהר הגועשים.

ואת היילי לא מצאו בכלל.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי ילדים

 


חדש על המדף: שני ספרי ילדים חדשים בהוצאת כנרת זמורה דביר:



מבחינתנו, כל ספר שגורם לילדים לקרוא מבורך. וההספרים של ריקי ריירדן לא רק מושכים ילדים כבר שנים רבות, אלא גורמים להם להעמיק את הידיעות שלהם במיתולוגיה יוונית, עולם שלפחות בני הדור שלי פגשו בעיקר בספרות כבדה או בעיבודים לא מלבבים במיוחד.

הספר הנוכחי הוא הראשון בעיבוד קומיקס שעשה ריירדן לסדרת ספרי פרסי ג'קסון. עבורנו זו עוד דרך נפלאה של ריירדן להגיע לקהל קוראים צעיר שעדיין לא בשל מספיק, או פשוט לא כל כך אוהב, לקרוא ספרים ארוכים אבל בהחלט אוהב קומיקס.

מתנה נפלאה לילדים הבוגרים בבית הספר היסודי ואחיהם בחטיבת הביניים. אם הם קראו ואהבו את סדרת פרסי ג'קסון, העיבוד הנוכחי המתכתב עם העיבוד לנטפליקס, יסב להם הנאה. ואם הם טרם התוודעו לספרים, אולי המפגש עם הספר הנוכחי יחבר אותם בעתיד גם לספרים. בכל מקרה, הילדים שלכם יכירו את המיתולוגיוה היוונית.

מומלץ בחום.



אנחנו אוהבים את סדרת הספרים, וגם את סדרת הטלוויזיה של החינוכית, "ילדי בית העץ". היא מתעקשת לדון בעניינים שמעסיקים ילדים, אבל לא ילדים מהדור הקודם או ילדים במקום דמיוני או במדינה אחרת, אלא ילדים ישראלים ממוצעים בהחלט.

לילדים של ילדי בית העץ יש גישה לטכנולוגיה אבל הם עדיין אוהבים גם לשחק בחוץ; יש לה ריבים עם האחים, עם חברות או לפעמים לא ממש מסתדרים עם המורים בבית הספר, אבל יש להם גם חברויות טובות ורגעים טובים בבית הספר.

וכל זה מתורגם לספרים שעוסקים בכל נושא בגובה העיניים אבל מעניקים לקוראים הצעירים ערך מוסף בדמות כלים שונים שיסייעו להם להתמודד עם דברים שונים בחייהם, וגם להיות פעילים באופן בו הסביבה שלהם מתעצבת ואולי אפילו לגדול להיות אנשים שמשנים את המציאות לטובה.

בספר הנוכחי תמר, שעזבה את הקיבוץף מתקשה להסתגל לחיים בעיר. כשהיא מתחברת לשני, שני מגלה שהכלבה של תמר נעלמה והחבורה מחליטה לעשות הכול כדי למצוא אותה...

מומלץ, בחום, כמו כל ספרי הסדרה. מתאים במיוחד לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי השולטים ברזי הקריאה. הטקטס מנוקד ומלווה באיוריו הצבעוניים והמוכרים של יניב שמעוני.

יום חמישי, 30 ביולי 2026

חדש על המדף: ספרי נוער


עלו על המדף שלושה ספרי נוער חדשים מהוצאות כנרת זמורה דביר ו-כתר ספרים:


יש משהו בבחירה להוציא לאור ספרות קומיקס שלא פונה לקהל היעד המיידי, ילדים וחובבי מארגוול מנגה וכו', שמכתבת עם מגמה בעולם הספרות לצעירים היום המודעת לכך שהחיבור לספרים בגילים צעירים הולך ופוחת.

קומיקס הוא מעין המשך לספרות הילדים שובת הלב והעין שממקדת את תשומת הלב של הקוראים הצעירים גם בזכות האיורים שהיא מכילה. והספר הנוכחי, בבחירת הגוון שלו, יוצר חוויה אסתטית ויזואלית מרהיבה שקורצת מהמדף לבנות הנעורים, אבל לא רק להן.

במרכז הספר הנוכחי ניצבת אהבת נעורים. הוא עוקב אחרי ואל ועולם האהבה שלה. המחבר של הספר הנוכחי היה שותף ליצירת סדרת הקומיקס של אווטר והמאיירת מוכרת מאוד לקהל הישראלי מאיוריה לסדרת הקסומה "הנסיכה השחורה". יחד הם יצרו רומן גרפי (שזה במקום להגיד קומיקס, שנשמע ילדותי מאוד) לבנות נעורים ולבני נעורים שלא מתביישים שיראו אותם עם ספר ורדרד, שאוהבת אהבה גם אם לא תמיד מתחשק להן לקרוא טקסט ארוך במיוחד.

אנחנו ממליצים בחום. 



הספר "אחד מאיתנו משקר" הוא אחד מרבי-המכר המצליחים ביותר בשנים האחרונות לבני נוער שגם עובד לסדרת נוער מצליחה בנטפליקס. הספר הנוכחי הוא החלק הרביעי, והאחרון כפי שטוענת כריכת הספר, בסדרת הספרים העוקבת אחרי גיבוריו.

לאורך שלושה ספרים עקבנו אחרי קורותיהם של אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם במות חברם לכיתה כשהאמת הייתה אחרת לגמרי. אבל המוות וההאשמות לא פוסקים גם הרבה אחרי שהספקות הותרו בספר הראשון, והיחסים בין החברים הולכים ומתערערים.

הספר הנוכחי מבקשת לסגור קצוות שנותרו פתוחים בספרים הקודמים, ועושה זאת בעזרת עימות נוסף של בני הנוער שבגרו עם מוות, חברות והיכרות שונה עם אנשים שחשבו שמוכרים להם.

מדובר בספר מתח, כמסורת הספרים הקודמים, בו התרת העלילה שונה מן הצפוי אך גם מבקשת לעמת בני נוער עם העובדה שבני אדם מורכבים וההתמודדות עם סיטואציות שונות מאלצת אותנו כל הזמן לפתוח כלים חדשים שיסייעו לנו לצאת מסיטואציות קשות בצורה מיטבית.




הקול של מחברת הספר הנוכחי מוכר לנוער ישראלי שקרא את ספרה הקודם "נקודת ההתנתקות" ועסק, כמו הספר הנוכחי, במוות בגיל הנעורים. הבחירה לעסוק בנושא הזה, הפעם מזווית אחרת, עדיין לא נפוצה בספרות הפונה לגיל הזה אבל היא בהחלט נרחבת יותר מבעבר.

רוזנבלום, מחברת הספר הנוכחי, כותבת ברגישות על נושאים שהעיסוק בהם מחייב יד מכוונת שיודעת להעלות בצורה מדויקת נושאים שמעסיקים בני נוער ולא תמיד יש להם את הכלים להתמודד איתם או את האפשרות לדבר עליהם עם מבוגרים.

בסםר הנוכחי שתי חברות קרובות נפרדות לתקופה קצרה אבל אחת מהן מגלה בשובה שחברתה נטלה את חייה, הניסיון להבין איך קרה דבר כזה חושף אותה לעובדה שלא ידעה הכול על החברה שהעדיפה לסיים את חייה מה שמטלטל את תפיסת העולם שלה עצמה, כמי שמפקפקת בכל מה שחשבה על העולם ועליה עצמה.

כמי שקראו, אהבו והמליצו על ספרה הקודם של המחברת אנחנו מאמינים שהוא בנוי בצורה מתאימה לגיל הנוער של היום ועוסק בסוגיות שראוי לתת להם תשומת לב.

יום שבת, 13 ביוני 2026

חדש על המדף: ספר נוער


חדש על המדף, ספר נוער חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר:




"דם האולימפים" הוא הספר החמיש והאחרון בסדרת הבת של פרסי ג'קסון, "גיבורי האולימפוס". אין ספק שמי שהתחבר לסדרת ספרי פרסי ג'קסון, עוקב בהנאה גמורה אחרי שלל סדרות הבת שיצאו בעקבותיה, כל אחת מהן חושפת לעומק רבדים נוספים של המיתולוגיות הרומית והיוונית, באופן שהופך את האלים העתיקים ונבראיהם לכאלה שהעידן המודרני בהחלט יכול הלכיל ולקבל.

ריק ריירדן שהגיע לכתוב על המיתולוגיות העתיקות מסיפורים שסיפר לילדיו לפני השינה, מצליח לקרב לבני הנוער בעידן הנוכחי שורה של גיבורים עתיקים באופן שהמציאות המודרנית שבני הנוער מכירים בהחלט יכולה להתכתב איתו. 

אין טעם לעשות לכם ספויילר ולספר לכם מה קורה בספר הנוכחי, אבל אם קראתם ואהבתם כל אחד מהספרים הקודמים בשלל הסדרות תיהנו מהספר הנוכחי שסוגר מעגל בסדרת הבת הנוכחית. אנחנו נהנינו, כרגיל.

יום ראשון, 7 ביוני 2026

חדש על המדף: ספר נוער



 חדש על המדף, ספר נוער חדש בכנרת זמורה דביר: 

המפגש הקודם שלנו עם סופרת הנוער הולי ג'קסון היה בטרילוגיית המתח "המדריך לרצח לילדות טובות" שהצליח לייצר מתח שהגיבורים שלו הם בני נוער רגילים לגמרי שהנסיבות הופכים אותם למי שמעורבים, פעם אחר פעם, באירועי רצח והיעלמות שמתחברים יחד בסופה של הטרילוגיה.

הכתיבה של ג'קסון אינה גולשת לפרטים גרפיים מדיי, אל עדיין סוחפת ומכילה בתוכה אווירה מעט קשה, שמעניקה לקורא מעטפת של עולם שהוא רוצה לצאת ממנו מחד, אבל לא יכול לעזוב אותו עד שיאחז בפתרון התעלומה מאידך.

בספר הנוכחי חמישה בני נוער משאילים קראוון מבן משפחתו של אחד מהם כדי להגיע לחופשה משותפת של בוגרי שמינית, אבל הם לא מגיעים אליה, במקום זאת הם נתקעים באמצע היער אחרי שאיש מסותרי מפנצ'ר את ארבעת גלגלי הקראוון ויורה לעברם, כשהם מחוייבים לגלות סוד שמחזיק אחד מהם, איש אינו יודע מי הוא, כדי שיוכלו לצאת משם.

הלילה שהם מעבירים יחד חושף את הפנים האמיתיות של כל אחד מהם, ומתברר שלכל אחד ואחד מהם יש סוד שהאחרים לא יודעים....

הולי ג'קסון יודעת לכתוב ספרי מתח לבני נוער בשפה ומנקודת המבט של בני נוער, היא עושה זאת בכישרון לא מבוטל. על התרגום הופקד יואב אבני שהפך את הקריאה בשפה העברית לקולחת. אנחנו למדנו שכנראה נקרא את ספריה הבאים שיתורגמו לעברית ברגע שיעלו על המדף.

יום שני, 23 במרץ 2026

חדש על המדף: ספרי נוער

 


חדש על המדף: 2 ספרי נוער של כנרת זמורה דביר:



כדי לכתוב טוב, לכל גיל, צריך לכתוב על מה שאתה מכיר. אפשר לעטוף את זה במגוון צורות, אבל הבסיס צריך להיות משהו שהכותב מחובר אליו באמת כי האישי - הוא הכי אוניברסלי.

טוהר שרמן-פרידמן, כותבת על מה שהיא מכירה, על החוויה שלה באולפנה. כמי שגדלה ביישוב דתי קטן מעבר לקו הירוק היא מזהה היום את מי שהייתה ואת מי שהיו סביבה כאדם בוגר וכותבת על החוויה הייחודית שהייתה לכל מי שגדלו ולמדו איתה, גם אם זו הרגישה לכל אחד ואחת באותה עת כאישית ופרטית מאוד.

הספר "דרמה קווינס" מתמקד בתקופה בחייהן של בנות אולפנה צעירות שמתכוננות לקראת אירוע פורים. הדרמה מגיעה מהעובדה שבגיל הזה החויות נתפסות, לא פעם, כחוויות חזקות מבינה רגשית והדרמה לא מאחרת לבוא.

מדובר ברומן גרפי שני של היוצרת, שמצליחה לשלב בין המר והמתוק של גיל ההתבגרות בכלל וזה שבתוך חברה קטנה וסגורה באולפנה אזורית של יישובים קטנים מעבר לקו הירוק. 



יש משהו בספר הנוכחי, שפונה לבוגרים שבבית הספר היסודי ולאחיהם הגדולים יותר שהתחילו ללמוד בחטיבת הביניים לראשונה, שפשוט עובד.

נטע חוטר כותבת ספר מתח מעולמות המדע הבדיוני שמשלב את המציאות הישראלית שכולנו מכירים, האתגרים של בני נוער בעידן הנוכחי וסיפור בדיוני שהמציאות בימינו מוכיחה שאולי, רק אולי, היה יכול להתרחש באיזשהו ממד מקביל כלשהו....

גילי ומקס חברים ממש מגיל אפס, הם גרים בסמיכות ומשמשים עוגן זה לזו בכל התמודדות שנקרית בדרכם. ההורים של גילי התגרשו וגילי יודעת שמתישהו אימא שלה תפגוש מישהו חד, היא פשוט לא כל כך רוצה שזה יקרה. אבל אזעקה אחת, וחלון שהיא ומקס פותחים במקלט, מקרבים את הרגע הזה ומשפיעים על החיים שלהן בצורה שאיש לא יכול היה לצפות.

וזהו, באמת לא כדאי לכתוב אפילו מילה אחת יותר על מה שקורה בספר הנוכחי, וחבל שגב הספר מגלה מעט, משום שההפתעה שמתחבאת בין דפיו היא כזו שתשאיר את הקוראים הצעירים מרותקים לכל מילה מילה ואפילו מהרהרים באפשרות שאולי, בעולם כלשהו, הדברים הללו יכלו להיות אפשריים מאוד.

הספר מתרחש, ממש כמו בימים אלו, בעת מלחמה, עם אזעקות בלתי פוסקות שמשביתות את הלימודים ומייצר זמן פנוי שמאפשר לגילי ומקס לנסות ולפתור תעלומה שכנראה לעולם לא היו מתוודעים אליה או מחליטים לחקור: לאן מוביל החלון התקוע במקלט.

אבל מעבר לעלילה המרתקת. נדמה שחוטר לוכדת בספר שלה את העת הזו בדיוק. תזמון יציאת הספר כאשר מבצע "שאגת הארי" נמצא בשיאו וגם אזורים בישראל שלא היו מטווחים בעבר חווים באינטנסיביות את חוסר היציבות במצב הנוכחי, מתחבר לתחושות ולעולם שמייצר הספר הזה וידבר לבני הנוער בעת הזו. 

יום שלישי, 27 בינואר 2026

חדש על המדף: ספר נוער



חדש על המדף:  ספר ילדים חדש של כנרת זמורה דביר:




כמה מבני הנוער שנתקלים בספר הנוכחי של כריסטופר פאוליני, קראו את סדרת ספרי אראגון שתורגמה לעברית ויצאה לאור בשנת 2006? סביר להניח שמעט מאוד. אבל הספר הנוכחי, מרטאג, מבית היוצר של מחבר סדרת אראגון הוא בהחלט סיבה טובה לקרוא את הסדרה שזוכה לפינאלה נפלאה בדמות ספר המתאר את האירועים בממלכה שנה לאחר סיומה.

עלית הספר חוזרת לעולם שהכרנו בסדרת ספרי אראגון שנה לאחר סיום האירועים שתוארו בו. גיבור הספר הוא מרטאג, רוכב דרקונים שנאלץ לשרת את המלך השנוא. משזה סולק מכס השילטון, הוא משלם את המחיר על אותה התקופה. כשהוא שומע שאירועים מוזרים מתרחשים בקצה הממלכה, הוא יודע שעליו לעשות משהו כדי להתמודד איתם ויוצא להילחם שוב, בדיוק כפי שעשה בעבר תחת השליט השנוא.

הכתיבה של פאוליני יוצרת עולם פנטזיה עשיר ומלא הרפתקאות שכיף לשקוע בתוכו שעות ארוכות, מומלץ בחום לבוגרי סדרת אראגון ולמי שטרם פגשו בה, שכדאי להם להשלים את הסדרה כדי להינות מהספר הנוכחי בצורה מלאה.

יום ראשון, 2 בנובמבר 2025

חדש על המדף: ספר נוער



חדש על המדף, ספר נוער חדש של הוצאת מטר: 



הספר "הבלרינה מאושוויץ", המספר את סיפור חייה של ניצולת השואה ד"ר אדיח אווה אגר, הוא עיבוד לנוער של סיפור חייה של הפסיכולוגית היהודיה ששני ספרים אחרים שלה העוסקים בהתמודדות עם הקשיים שלנו יצאו לאור בעברית, גם הם בהוצאת מטר, בעבר.

במרכז הספר הנוכחי ניצבת דמותה הצעירה של ד"ר אגר, רקדנית ומתעמלת המייצג את ארצה, הונגריה, בתחרויות כחלק מהנבחרת האולימפית של מדינתה. ב-1943, בזמן שהיא עסוקה בתחרויות ומתאהבת לראשונה, היא נשלחת יחד עם בני משפחתה למחנה הריכוז אושוויץ, שם היא חווה תופת ונאלצת גם לרקוד מול קצין נאצי ששומע על העבר שלה וזוכה לשרוד ולצאת בחיים ביחד עם אחותה.

היא מתארת בספר גם את יציאתה ממחנה הריכוז ואת המפגש עם המציאות הלא עוטפת בה היא נתקלה. אך הספר, מסתיים גם במבט קדימה, 40 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשהיא כבר נמצאת במקום אחר מכל הבחינות.

יום שלישי, 28 באוקטובר 2025

חדש על המדף: ספר נוער



חדש על המדף, ספר ילדים חדש של כנרת זמורה דביר, חלק רביעי בסדרה ארנה: 




קומיקס הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של חנונים מעטים, בעשורים האחרונים ככל שעובר הזמן העולם הזה מתפתח לכיוונים שונים ופונה לקהל יעד בגילים שונים. אחד המקומות שנחשף בעולם המערבי בשנים האחרונות הוא עולם הקומיקס היפני הנקרא אנימה. אך שם המושג "אנימה" כולל בתוכו תרבות שלמה שגם בעולם המערבי קונה לה אוחזים בהדרגה.

ארנה הוא קומיקס יפני שכזה, אנימה, והספר הנוכחי הוא חלק רביעי בסדרה. הסדרה הנוכחית פונה לקהל יעד של נוער בוגר ונדמה שבני נוער שהספר רלוונטי להם כבר שמעו עליה מזמן.

יום שישי, 22 באוגוסט 2025

כישוף בין הקוצים / מרגרט רוג'רסון



במציאות הנוכחית נדמה פעמים רבות שקל מאוד לברוח למחוזות הדמיון בהם קסם ואהבה מתמודדים על כל מה שהחיים מזמנים. בגיל ההתבגרות, רגע לפני שהחיים הבוגרים מנתקים את כל כבלי הקסם, עדיין קל להאמין שמשהו מכל סיפורי האגדות שגדלת עליהם בכל זאת עשוי להתקיים. אולי על התפר הזה מתקיימים ספרי הפנטזיה שפונים, רובם ככולם, לבני נוער שמודעים במלוא העוז לקשיי המציאות אבל עדיין מצליחים להתרפק על פתרונות הקסם שעטפו אותם בילדות.

"כישוף בין קוצים" הוא ספר שנדמה שנולד במיוחד לאוהבי הספרים. הגיבורה שלו הונחה בפתחה של ספריה בילדותה ומנהלת הספריה הייתה זו שבחרה לגדל אותה במקום. העובדה שגדלה במקום בו כישוף וקסם חיים בספרים הפכה אותה לאחד האנשים הבודדים שלא נחנו בכחות קסם ובכל זאת יכולים לחוש אותו ולא לפחד ממנו. מפגש מקרי שלה עם מכשף שמגיע לספירה בשילחות המכשפים מלמד אותה שיש לה יכולת שלא ידעה שהיא אוחזת בה: היכולת להריח מעשי כשפים.

המפגש הזה ופריצה לספריה במהלכה רוצח אחד מספרי הכשפים שנמצא בספריה את המנהלת מוביל את המחליף של המנהלת להאשים אותה ברצח ולשלוח אותה להשפט על ידי המכשפים. המכשף שאותו פגשה במקרה הוא זה שנשלח לאסוף אותה אל המשפט, והמפגש החוזר ביניהם משנה את מסלול החיים שלהם וחושף בפניה פנים אחרות של ספרי כישוף, מכשפים והחיים בספריות בממלכה בה היא מתגוררת.


סיפור אהבה, כישופים, קסמים ועלילה פתלתלה מניעים כמעט את כל ספרי הפנטזיה בעולם אבל כשהם מצליחים ליצור לעצמם נתיב מקורי בעולמות הפנטזיה הם מביאים איתם גם חוויית קריאה ייחודית שאוהבי הז'אנר יכולים לזהות. כיף לקרוא את הספר, אין מילים אחרות. נותרנו עם תחושה חזקה שהעלילה עדיין לא התירה את כל הסודות שטמונים בה, מי יודע אולי בעתיד נזכה גם לספר המשך.


* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.


כישוף בין הקוצים     מאת: מרגרט רוג'רסון    מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי     הוצאת מטר    2025    471 עמ' - כולל תודות


1



המוות הגיע לספרייה הגדולה של סאמרשוֹל עם רדת הלילה. הוא הגיע בכרכרה. אליזבת עמדה בחצר וראתה את הסוסים נכנסים בשער בדהירה, בעיניים קרועות, בפיות מקציפים. שרידי שקיעה אחרונים האירו מעליהם על החלונות במגדל הספרייה הגדולה, כאילו החדרים שמאחוריהם עלו באש — אבל האור נסוג במהירות והתכווץ כלפי מעלה, מושך אצבעות ארוכות של צל מפסלי המלאכים והגָרגוֹילים שעמדו על המשמר מעל הכרכובים נוטפי הגשם של הספרייה.

עיטור מרוקע זהב זהר על דופן המרכבה שעצרה בקרקוש גלגלים. הסמל המוטבע היה קולמוס־נוצה ומפתח מוצלבים, סמל הקוֹלֶגיוּם. סורגי ברזל הפכו את חלקה האחורי של המרכבה לתא מעצר. למרות קרירות הערב, כפות ידיה של אליזבת היו חלקלקות מזיעה.

"סקריבנר," אמרה האישה לידה. "הבאת את המלח? ואת הכפפות שלך?"

אליזבת נגעה ברצועות העור שהצטלבו על החזה שלה, ומיששה את הכיסים שביניהן, את מכל המלח שהיה תלוי על מותניה. "כן, המנהלת." רק חרב היתה חסרה לה. אבל היא תרוויח את הזכות לשאת חרב רק כשהיא תהפוך לפקחית, אחרי שנים של הכשרה בקולגיום. מעטים הספרנים שהגיעו רחוק כל כך. ברוב המקרים הם התייאשו בדרך, או מתו.

"יפה," המנהלת אמרה וחזרה לשתיקתה. היא היתה אישה מרוחקת ואלגנטית, עם פנים חיוורות וקרות ושיער אדום כאש. מהרקה השמאלית שלה ועד לקו הלסת התנוססה צלקת ששיסעה את לחייה ומשכה את זווית פיה במשיכה צדית קבועה. כמו אליזבת, גם על החזה שלה נמתחו רצועות עור, אבל היא לבשה מדי פקחית במקום גלימת שוליות. אור הפנס נצץ על כפתורי הפליז במעיל הכחול שלה והשתקף במגפיה המצוחצחים. החרב שנשאה בחגורתה היתה עדינה ומחודדת, ואבני נופך נצנצו על השמורה.

החרב הזאת היתה מפורסמת בסאמרשול. שמה היה דֶמוֹנסלֶייר, קוטלת השדים, והיא שימשה את המנהלת בקרב נגד מָאזיק אחד כשהיתה רק בת תשע־עשרה. הקרב ההוא הותיר בה את הצלקת, שלפי השמועה הסבה כאבים עזים בכל פעם שדיברה. אליזבת פקפקה באמינות השמועות האלה, אבל המנהלת אכן בררה את מילותיה בקפידה, ובהחלט לא חייכה אף פעם.

"זכרי," המנהלת אמרה לבסוף, "אם תשמעי קול בראש שלך אחרי שנגיע לכספת, אל תקשיבי למה שהוא אומר. זהו ספר כישוף מדרגה שמונה, בן מאות שנים, ואסור לזלזל בו. מאז בריאתו הוא גרם לעשרות אנשים לאבד את שפיותם. את מוכנה?"

אליזבת בלעה את רוקה. הגוש בגרונה לא אפשר לה לענות. היא בקושי יכלה להאמין שהמנהלת מדברת איתה, ובטח לא שהיא זימנה אותה לעזור בהעברת המשלוח לכספת. בדרך כלל אחריות כזאת לא היתה מוטלת על דרג נמוך כמו שוליה בספרייה. התקווה השתוללה בתוכה כמו ציפור שנלכדה בבית, ממריאה, נופלת וממריאה שוב, מתישה את עצמה בשם ההבטחה לשמים פתוחים הרחק משם. האימה רדפה אחריה כמו צל.

היא נותנת לי הזדמנות להוכיח ששווה לה להשקיע בי בהכשרה כפקחית, היא חשבה. אם איכשל, אמות. אבל לפחות אביא תועלת. הם יוכלו לקבור אותי בגינה כדי שאהיה מזון לצנוניות.

היא ניגבה בגלימתה את כפות ידיה המיוזעות והנהנה.

המנהלת התחילה לחצות את החצר, ואליזבת בעקבותיה. פסיעותיהן הרעישו על החצץ. צחנה מגעילה מילאה את האוויר ככל שהתקרבו, כמו פגר סָפוג מים שנזנח על חוף הים ונרקב. אליזבת גדלה בספרייה הגדולה, מוקפת בריחות דיו וקלף וספרי כישוף עבי כרס, אבל לריח הזה היא לא היתה רגילה. הסירחון צרב בעיניה ועקצץ בעורה. אפילו הסוסים נעו באי־שקט. הם רקעו ברגליהם וניסו לסגת לאחור, מפזרים חצץ לכל עבר ומתעלמים ממאמציו של הרכּב להרגיע אותם. במובן מסוים היא קינאה בהם, כי הם לפחות לא ידעו מה רכב מאחוריהם כל הדרך מהבירה.

שני פקחים קפצו מקדמת המרכבה, ידיהם על קתות החרבות. אליזבת הכריחה את עצמה לא להתכווץ בפחד כשהם שלחו לעברה את מבטיהם הקשוחים. היא זקפה את גבה והבליטה את הסנטר בניסיון להשיב להם באותו מבט קר. היא אולי לעולם לא תזכה בלהב, אבל לפחות היא תיראה אמיצה מספיק כדי להניף חרב.

צרור המפתחות של המנהלת קרקש, והדלתות האחוריות נפתחו בגניחה מצמררת. ברגע הראשון, באפלולית, תא הברזל נראה ריק. אבל אז אליזבת ראתה משהו על הרצפה. תיבת ברזל שטוחה, מרובעת, סגורה במנעולים רבים. לאדם הפשוט אמצעי ההגנה היו נראים מגוחכים — אבל לא לאורך זמן. בדממת הדמדומים הדהדה חבטה אחת מתוך התיבה, חזקה מספיק כדי לטלטל את המרכבה ואת דלתותיה על ציריהן. אחד הסוסים צווח.

"מהר," המנהלת אמרה. היא החזיקה אחת מידיות התיבה ואליזבת אחזה באחרת. הן הרימו את המשקל ביניהן והלכו לעבר דלת שמילים חרוטות עליה, על קשת דמוית מגילה שמחזיקים שני מלאכים בוכים. אופיקיוּם אדוּסקווֶה מורטֶם, היו המילים שכמעט נבלעו כליל בצל החשוך. המוטו של הפקחים. בשירות המוות.

הן נכנסו למסדרון אבן ארוך שאורות לפידים ריצדו על קירותיו. משקלה הכבד של התיבה כבר הכאיב לזרועותיה של אליזבת. התיבה לא נעה שוב, אבל הנייחות לא עודדה את אליזבת, כי היא חשדה במשמעותה — הספר שבתוך התיבה מקשיב. הוא מחכה.

פקח אחר עמד על המשמר בכניסה לכספת. עיניו הקטנות ברקו בתיעוב כשראה את אליזבת לצדה של המנהלת. זה היה הפקח פינץ'. גבר מזדקן עם שיער קצר מאפיר ופנים נפוחות שהתווים שקעו בהן כמו צימוקים בבצק. שמו יצא לשמצה בין השוליות מפני שידו הימנית היתה נפוחה ושרירית מהשמאלית, מכל ההצלפות שהצליף בהם כל הזמן.

היא הידקה את ידה על ידית התיבה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו מהמאמץ, מתכוננת למכה מתוך הרגל, אבל פינץ' לא יעשה לה שום דבר לעיני המנהלת. הוא מלמל לעצמו משהו ומשך שרשרת. שער הסורגים התרומם עד ששיניו השחורות והחדות היו מעל ראשיהם. אליזבת פסעה קדימה.

והתיבה היטלטלה פתאום.

"אחיזה יציבה," המנהלת אמרה ברוגז כששתיהן הוטלו אל קיר האבן ובקושי הצליחו לשמור על שיווי משקל. בטנה של אליזבת התהפכה. רגלה היתה על סף מדרגות לולייניות שהתפתלו למטה אל החשכה.

האמת הנוראה התבהרה לה. ספר הכשפים רצה שהן ייפלו. היא דמיינה את התיבה מתגלגלת במדרגות, נוחתת על אריחי האבן בסופן, נפתחת — וכל זה באשמתה —

ידה של המנהלת הונחה על כתפה. "הכול בסדר, סקריבנר. לא קרה שום דבר. תחזיקי במעקה ותמשיכי ללכת."

אליזבת הסבה את פניה במאמץ רב מהתוכחה שעל פניו של פינץ'. הן המשיכו בדרכן. צינה תת־קרקעית עלתה מלמטה, ריח של סלעים קרים ועובש ושל עוד משהו, טבעי פחות. האבן עצמה דיממה ונטפה רשעות של יצורים עתיקים שנמקו באפלה מאות בשנים — תודעות שלא נרדמו, מוחות שלא חלמו. בבידוד הקולי שיצרו טונות של אדמה, היא שמעה בדממה את הדופק שלה פועם באוזניה.

בילדותה היא חקרה את כל פינותיה הנסתרות של הספרייה הגדולה, חיטטה בכל תעלומה מסתורית, אבל היא אף פעם לא היתה בתוך הכספת. נוכחותה של הכספת ארבה כל חייה מתחת לספרייה, כמו דבר שאין לדבר עליו המסתתר מתחת למיטה.

זאת ההזדמנות שלי, היא הזכירה לעצמה. אסור לה לפחד.

הן הגיעו לחדר שהזכיר קריפטה של קתדרלה. הקירות, התקרה והרצפה היו חצובים מאותה אבן אפורה. היו שם עמודים מכוסים בחריצים לכל אורכם ותקרות מקומרות שנבנו ביד אמן, אפילו בחרדת קודש. בתוך גומחות בקירות עמדו פסלי מלאכים שלרגליהם נרות נמסים. עיניהם העצובות והמוצלות השגיחו על שורות של מדפי ברזל שיצרו מעברים במרכז הכספת. בניגוד לכונניות הספרים בחלקה העליון של הספרייה, המדפים האלה היו מרותכים למקומם. התיבות הנעולות היו קשורות בשרשראות, ונעו בין המדפים כמו מגירות.

אליזבת אמרה לעצמה שהלחישות העולות מהתיבות סביבן הן פרי דמיונה. השרשראות היו מכוסות בשכבת אבק עבה. מנוחתן של רוב התיבות לא הופרעה כבר עשרות שנים, ודייריהן היו שקועים בשינה עמוקה. ובכל זאת, עורפה עקצץ כאילו עיניים צופות בה.

המנהלת כיוונה אותה מעבר למדפים, לעבר תא שבמרכזו שולחן המוברג לרצפה. מנורת שמן הטילה אור צהבהב על השולחן המוכתם בדיו. התיבה הגיבה בשיתוף פעולה מעורר חשד כשהן הניחו אותה ליד ארבעה חריצים ענקיים, כמו סימני טפרים, שצילקו את שולחן העץ. עיניה של אליזבת קפצו שוב ושוב אל השריטות העמוקות. היא ידעה מה השאיר אותן. מה קורה כשספר כישוף יוצא משליטה.

מאזיק.

"מהם אמצעי הזהירות הראשונים שננקוט?" שאלה המנהלת, ואליזבת התעוררה ממחשבותיה בבהלה. המבחן התחיל.

"מלח," היא ענתה ולקחה את המכל התלוי על חגורתה. "כמו ברזל, מלח מחליש אנרגיות דמוניות." ידה רעדה מעט כשהוציאה את גבישי המלח ויצרה מהם מעגל עקום. לחייה הסמיקו במבוכה למראה השוליים הלא ישרים. מה אם היא עדיין לא מוכנה, למרות הכול?

רמז קלוש לחמימות ריכך את פניה חמורות הסבר של המנהלת. "את יודעת למה בחרתי להשאיר אותך איתנו, אליזבת?"

אליזבת עצרה את נשימתה וכלאה את האוויר בריאותיה. המנהלת מעולם לא פנתה אליה בשמה הפרטי — רק בשם המשפחה שלה, סְקרִיבֶנֶר, או לפעמים פשוט במילה "שוליה", תלוי כמה היא כעסה, בדרך כלל מאוד. "לא, המנהלת," היא אמרה.

"המממ. היתה סערה בחוץ, אני זוכרת. ספרי הכישוף היו חסרי מנוחה באותו לילה. הם עשו כל כך הרבה רעש, שבקושי שמעתי את הדפיקה בדלת." אליזבת יכלה בקלות לדמיין את הרגע. גשם מצליף בחלונות, הספרים עבי הכרס מייללים ובוכים ומושכים בשרשראות הקושרות אותם. "כשמצאתי אותך על המדרגות בחוץ, הרמתי אותך והכנסתי אותך לבניין, הייתי בטוחה שתבכי. אבל את הסתכלת מסביב והתחלת לצחוק. לא פחדת. באותו רגע ידעתי שאני לא יכולה לשלוח אותך לבית יתומים. שאת שייכת לספרייה, כמו כל ספר."

אליזבת כבר שמעה את הסיפור, אבל תמיד מפי המורה שלה, אף פעם לא מהמנהלת בעצמה. שתי מילים הדהדו בראשה, חיוניות כמו פעימות לב: את שייכת. היא חיכתה שש־עשרה שנים לשמוע את המילים האלה, וקיוותה בכל מאודה שהן נכונות.

בשקט, כמעט בלי לנשום, היא הביטה במנהלת בוחרת את הגדול שבמפתחות הצרור שלה, מפתח שהיה עתיק כל כך עד שהחלודה טשטשה לגמרי את צורתו המקורית. היה ברור שבשביל המנהלת, הרגע של גילוי הרגשות נגמר. אליזבת הסתפקה בשינון הנדר האילם שאימצה כמעט מאז שזכרה את עצמה. יום אחד, גם היא תהיה פקחית. והמנהלת תהיה גאה בה.

מלח התפזר על השולחן כשמכסה התיבה נפתח בחריקה. צחנת עור רקוב התפשטה בחלל הכספת, עזה כל כך עד שהיא כמעט הקיאה.

בתוך התיבה נח ספר כשפים. כרך עבה עם דפים מצהיבים ומקומטים בין שני לוחות של עור שחור שמנוני. הוא היה עשוי להיראות רגיל יחסית אילולא הבליטות הנפוחות על הכריכה. הן נראו כמו יבלות של ענק, או בועות על פני השטח של שלולית זפת. כל אחת מהבליטות היתה בגודל של גוּלה גדולה, ועשרות בליטות כאלה השחיתו את מראהו של הספר לאורכה ולרוחבה של כריכת העור.

המנהלת הוציאה זוג כפפות ברזל כבדות. אליזבת מיהרה לעטות את הכפפות שלה. היא נשכה את לחייה מבפנים כשהמנהלת הרימה את הספר מהתיבה והניחה אותו בתוך עיגול המלח.

ברגע שהמנהלת הניחה את הספר, השלפוחיות פקעו. אלה לא היו יבלות — אלה היו עיניים. עיניים בכל הצבעים, מתגלגלות ומרושתות בנימי דם, ואישוניהן התרחבו והתכווצו לגודל ראש סיכה כשהספר התפתל בידיה של המנהלת. היא חשקה שיניים ופתחה אותו בכוח. אליזבת הושיטה את ידה אוטומטית לתוך המעגל ותפסה את הצד השני. העור השתולל בידיה המוגנות בכפפות. כועס. חי.

העיניים שעל הספר לא היו כישוף מתעתע. הן היו עיניים אמיתיות, שנעקרו לפני שנים רבות מגולגולות של בני אדם שהוקרבו כדי ליצור כרך שיהיה חזק דיו להכיל את כל הלחשים החרוטים על עמודיו. לפי ההיסטוריה, רוב הקורבנות לא התנדבו לתפקיד.

"ספר העיניים," המנהלת אמרה בקור רוח מוחלט. "יש בו לחשים שאפשרו למכשפים לחדור למוחות של אנשים, לקרוא את מחשבותיהם ואפילו לשלוט בפעולותיהם. מזל שרק קומץ מכשפים בממלכה כולה קיבלו אי־פעם רשות לקרוא בו."

"למה הם רוצים לעשות את זה בכלל?" אליזבת התפרצה לפני שהצליחה לעצור בעצמה. התשובה היתה ברורה. מכשפים היו רעים מטבעם. הם הושחתו בידי הכוח הדמוני שהיה בידיהם. אילולא הרפורמה שאחריה נאסר עליהם לשלב איברים אנושיים בכריכות ספריהם, ספרים כמו ספר העיניים לא היו נדירים כל כך. אין ספק שמכשפים ניסו להעתיק אותו לאורך השנים, אבל לחשים כאלה אי־אפשר לכתוב בחומרים רגילים. כוחו של מעשה הכשפים איכל מיידית את הדיו ואת הקלף והפך אותם לאפר.

להפתעתה, המנהלת התייחסה לשאלתה ברצינות, אבל היא כבר לא הסתכלה על אליזבת. עכשיו היא התרכזה בדפדוף בין העמודים, חיפשה בהם נזקים אפשריים מתלאות הדרך. "יכולים להיות מצבים שדורשים לחשים כאלה, ולא משנה כמה הם זדוניים. יש לנו אחריות גדולה לממלכה שלנו, סקריבנר. אם ספר הכשפים הזה יושמד, הלחשים שבו יאבדו לנצח. הוא העותק היחיד."

"כן, המנהלת." את זה היא הבינה. פקחים הגנו על ספרי כשפים מפני העולם, וגם גוננו על העולם מפני הספרים.

היא נדרכה מיד כשהמנהלת עצרה ורכנה לבחון כתם על אחד הדפים. שינוע ספר כישוף ברמה גבוהה היה כרוך בסיכונים, מאחר שכל נזק מקרי עלול לעורר את השינוי שלו למאזיק. היה חיוני לבדוק אותם בקפידה לפני שיוטמן בכספת. אליזבת היתה בטוחה שכמה מהעיניים שהציצו מתחת לכריכה הסתכלו ישירות עליה — וברקו בערמומיות.

היא ידעה איכשהו שאסור לה ליצור קשר עין. בתקווה למצוא הסחת דעת היא הסתכלה הצדה על הדפים. חלק מהמשפטים נכתבו באוסטרמירית או בלשון העתיקה, אבל אחרים היו באֶנוֹקיאנית, שפת המכשפים, שהורכבה מרוּנים מוזרים ומשוננים שזהרו על הקלף כמו גחלים לוחשות. שפה שאפשר ללמוד רק באמצעות חיבור עם שדים. ההסתכלות על הרונים לבדה עוררה אצלה כאב ברקות.

"שוליה..."

הלחישה זחלה במוחה, זרה ובלתי צפויה כמו מגע קר וחלקלק של דג מתחת לפני המים באגם. אליזבת קפצה בבהלה והרימה את ראשה. אם המנהלת שמעה גם היא את הקול, היא לא הראתה שום סימן לכך.

"שוליה, אני רואה אותך..."

נשימתה של אליזבת נעצרה. היא עשתה את מה שהמנהלת אמרה לה לעשות וניסתה להתעלם מהקול, אבל היה בלתי אפשרי להתרכז בשום דבר אחר עם כל כך הרבה עיניים שצפו בה, בורקות באינטליגנציה רוחשת רעה.

"תסתכלי עלי... תסתכלי..."

לאט אבל בהתמדה, כאילו נמשך בכוח בלתי נראה, מבטה של אליזבת התחיל לנדוד למטה.

"הנה," אמרה המנהלת. קולה נשמע עמום, כאילו היא מדברת מתחת למים. "סיימנו. סקריבנר?"

כשאליזבת לא ענתה, המנהלת סגרה בטריקה את ספר הכשפים. הלחישות מהספר נקטעו בבת אחת. צלילותה של אליזבת חזרה אליה במהירות. היא נשמה עמוק, בפנים בוערות מבושה. העיניים על הספר בלטו בכעס והתרוצצו בינה לבין המנהלת.

"כל הכבוד," אמרה המנהלת. "החזקת מעמד הרבה יותר זמן ממה שציפיתי."

"הוא כמעט תפס אותי," אליזבת לחשה. איך ייתכן שהמנהלת מברכת אותה? זיעה דבקה בעורה, והיא התחילה לרעוד למרות הקור ששרר בכספת.

"כן. זה מה שרציתי להראות לך. יש לך חיבור מיוחד לספרי כישוף, קרבה שאף פעם לא ראיתי כמותה אצל אף שוליה. אבל למרות זאת, יש לך עוד הרבה מה ללמוד. את רוצה להיות פקחית, נכון?"

תשובתה השקטה של אליזבת לעיני המנהלת, כשפסלי המלאכים על הקירות משמשים עדים, נשמעה כמו וידוי. "זה הדבר היחיד שתמיד רציתי."

"רק אל תשכחי שדרכים רבות פתוחות בפנייך." העיוות של הצלקת הפך את זווית פיה של המנהלת לכמעט נוגה. "לפני שאת מחליטה, תהיי בטוחה שחיים של פקחית הם באמת מה שאת רוצה."

אליזבת הנהנה. היא לא העזה לדבר. אם עברה את המבחן, היא לא הבינה למה המנהלת מייעצת לה לשקול לנטוש את החלום. אולי היא נראתה לא בשלה במובן אחר, לא מוכנה. אם כך, היא פשוט תצטרך להתאמץ ולהשתפר. נותרה לה עוד שנה עד שימלאו לה שבע־עשרה והיא תוכל לצאת להכשרה בקולגיום — ושם היא תשתפר ללא ספק, ותרוויח ביושר את שבחיה של המנהלת. היא רק קיוותה שזה יספיק.

הן החזירו את ספר הכישוף לתיבה במאמץ משותף. ברגע שהספר נגע במלח, הוא הפסיק להיאבק. העיניים התגלגלו מעלה, חשפו סהרונים לבנים ונעצמו בעייפות. טריקת המכסה של התיבה זעזעה את דממת המוות. התיבה לא תיפתח שוב עוד שנים רבות, אולי עשורים. היא היתה מרוסנת בבטחה. כבר לא היתה איום.

אבל אליזבת לא הצליחה לגרש ממחשבותיה את זיכרון קולו של ספר העיניים, או את ההרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שתראה אותו — ולא הפעם האחרונה שהוא יראה אותה.

2

 

אליזבת התרווחה בהנאה בכיסא מול הנוף הנשקף משולחנה. היא שובצה למחלקת העברות ספרים בקומה השלישית, נקודת תצפית שממנה ראתה הכול עד לאטריום הספרייה. אור השמש זרם דרך חלון הזכוכית הצבעונית הגבוה שמעל הדלת והטיל קשתות אור בצבעי אודם, ספיר וברקת על מעקות הארד של המרפסות העגולות. מדפי ספרים הזדקפו לגובה של שש קומות אל תקרת הקשתות, והקיפו את האטריום כמו שכבות של עוגת חתונה או מושבים בקולוסיאום. רחש מלמולים מילא את החלל המהדהד, ומדי פעם גם שיעול או נחירה. רוב הקולות לא היו שייכים לספרנים בגלימות הכחולות שהתהלכו על אריחי הרצפה של האטריום. מקורם של הקולות היה בספרי הכישוף הרוטנים על המדפים.

היא שאפה אוויר, ומתיקות הקלף והעור מילאה את ריאותיה. צבירי אבק נראו בקרני השמש, תלויים ודוממים כמו רסיסי זהב שנלכדו בשרף. ערמות מתנדנדות של ניירות על שולחנה איימו להתמוטט בכל רגע ולקבור אותה במפולת של בקשות העברה שטרם טופלו.

באי־רצון, היא העבירה את תשומת לבה אל הערמות. הספרייה הגדולה בסאמרשול היתה אחת משש ספריות גדולות בממלכה. הקרובה שבהן היתה במרחק שלושה ימי נסיעה, והן היו ממוקמות במעגל במרווחים שווים מסביב לאוסטרמיר, ורשת דרכים בשם נתיבי הדיו קישרה אותן לבירה שבמרכז כמו חישורים בגלגל. שינוע ספרי כישוף בין הספריות היה אירוע מורכב ועדין. היו כרכים שטיפחו טינה כה עזה זה אל זה, שאם היו ביניהם פחות מכמה קילומטרים טובים, הם היו פורצים ביללות מקפיאות דם או עולים בלהבות. בוויילדמארץ' היה אפילו מכתש במקום ששני ספרים התגוששו בו פעם, סביב נושא דוקטרינת הכוח לחולל כשפים.

כשוליה, אליזבת היתה מוסמכת לאשר העברות של ספרים מדרגה אחת עד שלוש. ספרי כישוף סווגו בסולם של עשר דרגות, לפי רמת הסיכון של כל אחד. כל ספר מדרגה ארבע ומעלה דרש בידוד מיוחד. בספריית סאמרשול לא היו ספרים מעל דרגה שמונה.

היא עצמה את עיניה ולקחה את הדף העליון בערמה. ספריית נוקפלד, היא ניחשה, שכנתה של סאמרשול מצפון־מזרח.

אבל כשהפכה את הנייר, היא מצאה בקשה מהספרייה המלכותית. לא מפתיע. זה היה היעד של יותר משני שלישים מההעברות שלה. יום אחד אולי גם היא תארוז את חפציה ותיסע לשם. הספרייה המלכותית שכנה בלב עיר הבירה, בסמוך לקולגיום, וכשאליזבת לא תהיה עסוקה בלימודי הפקחות שלה היא תוכל לשוטט באולמות הספרייה. בדמיונה השתרעו המסדרונות לאורך קילומטרים, עם ספרים על כל קיר, מעברים וחדרים נחבאים שכל סודות היקום טמונים בתוכם.

אבל רק אם היא תוכיח את עצמה למנהלת. שבוע עבר מאז הערב ההוא בכספת, והיא לא התקרבה בכלל להבנת עצתה של המנהלת.

היא עדיין זכרה את הרגע המדויק שבו נשבעה לעצמה שתהיה פקחית. היא היתה בת שמונה, ונמלטה למעברים הסודיים של הספרייה כדי לא להשתתף בהרצאותיו של מאסטר הָרגרוֹב. היא לא היתה מסוגלת לשבת ולו שעה אחת נוספת על כיסא בלי משענת במחסן המחניק שהוסב לכיתת לימוד, ולשנן הטיות פעלים בשפה העתיקה. לא בשעות אחר הצהריים שבהן הקיץ הלם באגרופיו על קירות הספרייה והאוויר היה סמיך כדבש.

היא זכרה את הזיעה שנטפה על גבה בזחילה בין קורי העכביש במעבר. לפחות המעבר היה חשוך, רחוק מהשמש. האור הזהוב שחלחל בין קורות הרצפה הספיק כדי שתוכל לראות, וכדי שתוכל לחמוק מכנימות הספרים שהתרוצצו בבהלה לכל עבר כשדרכה על הקִנים שלהן. חלקן צמחו לגודל של חולדות אחרי שהתפטמו בקלף מכושף.

אילו רק הסכים מאסטר הרגרוב לקחת אותה איתו לעיר באותו יום. העיר היתה רק חמש דקות הליכה מהגבעה דרך המטע. השוק יהיה הומה אנשים ודוכנים המוכרים סרטים ותפוחים ועוגות מצופות בזיגוג מבריק, ולפעמים הגיעו עוברי אורח מחוץ לסאמרשול כדי למכור את מרכולתם. היא שמעה שם פעם נגינת אקורדיון וראתה דוב מרקד, ואפילו איש מציג מנורה שהפתיל שלה בער בלי שמן. בספרים בכיתתה לא היה הסבר למנורה כזאת, אז היא הניחה שזה קסם, ולפיכך זדוני.

אולי זאת הסיבה שמאסטר הרגרוב לא אהב לקחת אותה לעיר. אם היא תיתקל במכשף מחוץ לספרייה המוגנת, צפויה לה סכנת חטיפה. נערה צעירה כמוה תוכל להיות ללא ספק קורבן נוח מאוד לפולחן דמוני כזה או אחר.

קולות משכו את תשומת לבה של אליזבת. קולות שהגיעו ישירות מתחתיה. אחד הקולות היה של מאסטר הרגרוב, והשני היה של...

המנהלת.

לבה החסיר פעימה. היא השתטחה על קורות הרצפה כדי להציץ דרך חור. האור שחדר צבע את שערה הפרוע בזהב. היא לא הצליחה לראות הרבה. חלק משולחן מכוסה בניירות, פינה של משרד לא מוכר. האפשרות שאולי זה משרדה של המנהלת הקפיצה את הדופק שלה מרוב התרגשות.

"זאת כבר הפעם השלישית החודש," הרגרוב אמר, "ואני עומד לצאת מדעתי. הילדה הזאת היא פראית למחצה. נעלמת לה מי יודע לאן, מסתבכת בכל צרה אפשרית. רק בשבוע שעבר היא שחררה ארגז שלם של כנימות ספרים בחדר השינה שלי!"

אליזבת בקושי הצליחה להתאפק לא למחות בצעקות דרך החור. היא אספה את כנימות הספרים האלה במטרה לחקור אותן, לא לשחרר אותן. האובדן היה מהלומה בשבילה.

אבל דבריו הבאים של הרגרוב השכיחו ממנה את כל עניין הכנימות.

"אני לא בטוח שההחלטה לגדל ילדה בספרייה הגדולה היתה נכונה. אני בטוח שמי שהשאיר אותה על המדרגות שלנו ידע שאנחנו מאמצים יתומים עזובים כשוליות. אבל אנחנו לא מקבלים את הילדים והילדות האלה לפני גיל שלוש־עשרה. אני לא נוטה להסכים עם הפקח פינץ' בשום נושא ועניין, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להקשיב למה שהוא אומר כבר שנים, שעדיף שאליזבת הצעירה תהיה בבית יתומים, לטובתה שלה."

זה היה מטריד, אבל לא משהו שאליזבת לא שמעה בעבר. היא ספגה את ההערות בידיעה שהמנהלת תבטיח את מקומה בספרייה. היא לא ידעה למה. המנהלת כמעט לא דיברה אליה. היא היתה מרוחקת ולא נגישה כמו הירח, ומסתורית לא פחות. בעיני אליזבת, להחלטתה של המנהלת לגדל אותה בספרייה היה נופך מיסטי כמעט, כאילו היתה זאת אגדת עם. החלטה שלא ניתן לפקפק בה או לבטל אותה.

היא חיכתה בנשימה עצורה לתגובת המנהלת להצעתו של הרגרוב. עורה עקצץ בציפייה לשמוע אותה מדברת.

אבל המנהלת אמרה, "גם אני חשבתי על זה, מאסטר הרגרוב. כמעט בכל יום בשמונה השנים האחרונות."

לא — לא יכול להיות. זרם הדם האט לקצב של זחילה בעורקיה של אליזבת. הרעש באוזניה כמעט גבר על כל השאר.

"אז, לפני שנים, לא חשבתי על כך שהיא תגדל מבודדת מילדים אחרים בני גילה, ואיך זה ישפיע עליה. הצעירים שבשוליות עדיין מבוגרים ממנה בחמש שנים. האם היא הראתה עניין כלשהו בידידות איתם?"

"היא ניסתה, אך ללא הצלחה מרובה, לצערי," הגרוב אמר. "אבל אולי היא לא יודעת את זה בעצמה. לא מזמן שמעתי במקרה שוליה מסביר לה שלילדים רגילים יש אמהות ואבות. אליזבת המסכנה לא ידעה על מה הוא מדבר. היא ענתה לו בשמחה שהיא מוקפת ספרים ולא צריכה יותר מזה."

המנהלת נאנחה. "ההיקשרות שלה לספרי הכשפים היא..."

"מדאיגה? כן, בהחלט. אם היא לא סובלת מהיעדר חברה, זה ודאי מפני שהיא רואה בספרי הכישוף חברים, במקום בני אדם."

"חשיבה מסוכנת. אבל כל ספרייה היא מקום מסוכן. אי־אפשר להתכחש לזה."

"מסוכן מדי לאליזבת, לדעתך?"

לא, אליזבת התחננה. היא ידעה שהספרים בספרייה הם לא ספרים רגילים. הם לחשו על המדפים ורעדו מתחת לשרשראות ברזל. היו ספרים שירקו דיו והשתוללו בהתקפי זעם. אחרים שרו לעצמם בטונים גבוהים וצלולים בלילות ללא רוח, כשאור הכוכבים האיר את הספרייה דרך הסורגים שבחלונות כמו כלי כספית. אחרים היו מסוכנים כל כך שהיה הכרח לשכן אותם בכספת התת־קרקעית, ארוזים בתוך מלח. לא כולם חברים שלה. היא הבינה את זה מצוין.

אבל לשלוח אותה מהספרייה יהיה כמו לתקוע ספר כישוף בין ספרים דוממים שלא זזים ולא מדברים. בפעם הראשונה שראתה ספר כזה, היא חשבה שהוא מת. מקומה לא בבית יתומים, מה שזה לא יהיה. בעיני רוחה היא דמיינה את המקום ככלא, אפור ושרוי בערפילים ולחות, עם שער סורגים כמו בכניסה לכספת. גרונה התכווץ באימה בתגובה לדימוי הזה.

"אתה יודע למה הספריות הגדולות מאמצות יתומים, מאסטר הרגרוב?" המנהלת שאלה לבסוף. "כי אין להם בית ואין להם משפחה. אף אחד לא ירגיש בחסרונם אם הם ימותו. אני תוהה, אולי... אם סקריבנר החזיקה מעמד עד עכשיו, זה כי הספרייה רצתה שכך יהיה. אולי עדיף לא להפריע לחיבור שלה אל המקום הזה, לטוב ולרע."

"אני מקווה שאת לא טועה, המנהלת," מאסטר הרגרוב אמר בעדינות.

"גם אני." המנהלת נשמעה עייפה. "בשביל סקריבנר, ובשבילנו."

אליזבת חיכתה, התאמצה להקשיב. אבל נראה כי הדיון בגורלה הסתיים. צעדים נשמעו מלמטה, ודלת המשרד נסגרה בנקישה.

היא זכתה בהארכה, לעת עתה. לכמה זמן? יסודות עולמה התערערו, ונראה שחייה עלולים לקרוס בכל רגע. החלטה אחת של המנהלת תגרש אותה מכאן לתמיד. היא מעולם לא הרגישה כל כך חסרת ודאות, כל כך חסרת אונים, כל כך קטנה.

וזה היה רגע השבועה שלה, כשהיא כפופה בין האבק וקורי העכביש ונאחזת בכל כוחה בחבל ההצלה היחיד שהיה בהישג יד. אם המנהלת לא בטוחה שהספרייה הגדולה היא המקום הטוב ביותר לאליזבת, אז אליזבת פשוט תצטרך להוכיח שכן. היא תהפוך לפקחית מעולה וחזקה, כמו המנהלת. היא תוכיח לכולם שזה כן המקום שלה, עד שאפילו הפקח פינץ' כבר לא יוכל להכחיש את זכותה.

מעל הכול...

מעל הכול, היא תשכנע אותם שהיא לא טעות.

"אליזבת," לחש קול בהווה. "אליזבת! את ישנה?"

היא קפצה בבהלה והזיכרון התנקז ממנה כמו מים לביוב. היא חיפשה מסביבה את מקורו של הקול. פנים של ילדה הציצו בין שתי כונניות ספרים סמוכות, צמתה מוטלת על כתפה והיא בודקת שאין אף אחד אחר באזור. עדשות המשקפיים הגדילו את עיניה הנבונות הכהות, ועל עור זרועותיה החומות נכתבו מילים בחיפזון. הדיו הציץ מתחת לשרוולים. כמו אליזבת, גם היא ענדה לצווארה שרשרת עם מפתח, שבהק על רקע גלימת השוליה הכחולה.

רצה הגורל ואליזבת לא נותרה חסרת חברים לנצח. היא הכירה את קטרין קילוורתי ביום שבו שתיהן התחילו את הכשרתן כשוליות בגיל שלוש־עשרה. היא היתה השוליה היחידה שהסכימה לחלוק חדר עם אליזבת. האחרים לא הסכימו בשל שמועה שהיא שומרת מתחת למיטתה תיבה מלאה בכנימות ספרים. אבל קטרין פנתה אליה דווקא מהסיבה הזאת. "אני מקווה שזה נכון," היא אמרה אז. "אני רוצה לערוך ניסויים עם כנימות ספרים מאז ששמעתי על קיומן. הבנתי שהן עמידות לכישוף — את יכולה לתאר לעצמך את ההשלכות המדעיות?" מאז הן היו חברות צמודות.

אליזבת דחפה בחשאי את הניירות הצדה. "משהו קורה?" היא לחשה.

"אני חושבת שאת היחידה בכל סאמרשול שלא יודעת מה קורה. כולל הרגרוב, שהסתגר כל הבוקר בשירותים."

"הפקח פינץ' הורד בדרגה?" היא שאלה בתקווה.

קטרין חייכה. "אני עדיין עובדת על זה. אני בטוחה שבסוף אני אמצא משהו מפליל עליו. כשזה יקרה, את תהיי הראשונה שתדע." תכנון מפלתו של הפקח פינץ' היה הפרויקט האישי שלה בשנים האחרונות. "לא, הגיע מגיסטר לסיור בכספת."

אליזבת כמעט נפלה מהכיסא. היא הסתכלה לצדדים ומיהרה אל מאחורי כוננית הספרים אל קטרין והשתופפה לידה. קטרין היתה נמוכה כל כך, שאחרת אליזבת היתה רואה רק את פדחתה. "מגיסטר? את בטוחה?"

"במאה אחוז. אף פעם לא ראיתי את הפקחים מתוחים כל כך."

אליזבת נזכרה בסימנים מהבוקר, ופתאום הם נראו לה ברורים. פקחים עברו בצעדים מהירים, עם לסתות חשוקות וחרבות לפותות היטב בידיהם. שוליות התגודדו בקבוצות במסדרונות, התלחשויות בכל פינה. אפילו ספרי הכשפים נעו באי־שקט יותר מהרגיל.







יום רביעי, 20 באוגוסט 2025

חדש על המדף: ספר נוער

 



חדש על המדף, ספר נוער חדש של כנרת זמורה דביר: 



"10 סיבות לא להשתגע" הוא ספר נוער חדש שמספר על נערה בת 15 שקוראים לה ליבי ועד גיל 15 היא ליבי, תלמידה מצטיינת בחטיבת הביניים, עם שתי חברות טובות ותחביבים רגילים לגמרי. כשאימא של ליבי נהרגת בתאונת דרכים החייים שלה משתנים. קודם כול, היא "הילדה שאימא שלה מתה", אבל אימא שלה היא גם אשתו של אבא שלה ואחרי שאימא שלה מתה גם אבא שלה כבר לא אבא שלה.

ליבי הולכת לפסיכולוגית חדשה ומדברת איתה על זה שאימא שלה מתה וגם פוגשת שם את זוהר, נער אחר שמבקר אצל אותה פסיכולוגית ומפתחת איתו קשר שלא בטוח שעושה טוב לשניהם... חוצמזה, היא כבר לא התלמידה המצטיינת שהייתה לא רק בגלל שאימא שלה מתה אלא בגלל שהיא לא מצליחה כמו פעם במבחנים. כשמגיע המבחן שקובע אם תתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון היא מחליטה לעשות מעשה שיבטיח את הקבלה שלה והמעשה הזה מייצר עבורה בעיות חדשות לגמרי...

מחברת הספר נועה שלו זכתה בפרס שר התרבות על ספר הביכורים שלה והספר הנוכחי שלה יוצא לאור בתמיכת שתי קרנות, קרן ברכה וקרן ירושלים.

יום ראשון, 13 ביולי 2025

חדש על המדף: ספר נוער

 



חדש על המדף, ספר נוער חדש של כתר ספרים:



לכל עידן יש את הספר שמייצג את חוויות הנוער שלו, לאחרונה "לנצח", שעובד גם לסדרה בנטפליקס, תופס את המקום שלו בתיאור של אהבה ראשונה וההתמודדות שלה עם האתגרים שהמציאות מזמנת לה בעידן הנוכחי.


קתרין ומייקל הם בני נוער אמריקאים בשנה האחרונה בתיכון, הם מתאהבים אבל כשקתרין נוסעת ללמד במחנה קיץ בחופש הגדול היא פוגשת מישהו אחר... 
האם האהבה הראשונה שלה ושל מייקל, זאת שנדמה להם שהיא גדולה מהחיים באמת כזו או שבעידן הנוכחי אהבה היא נושא נצחי רק שהאובייקט שלו נידון להשתנות תדירות?



להתרשמות מהספר ניתן לקרוא את פתיחת הספר:

1

לסיבּיל דיוויסון יש איי־קיו של גאון, והיא שכבה עם שישה בחורים לפחות. היא אמרה לי את זה בעצמה בפעם האחרונה שביקרה את בת הדודה שלה אריקה, שהיא חברה טובה שלי. אריקה אומרת שזה מפני שסיביל שמנה ויש לה צורך להרגיש אהובה — הכוונה כמובן לעניין הבחורים שהיא שכבה איתם. האיי־קיו זה סתם מזל או גנטיקה או משהו. אני לא בטוחה שההסברים האלה מדויקים במאה אחוז, אבל אריקה בדרך כלל מנתחת אנשים נכון.

אני לא ממש מכירה את סיביל כי היא גרה בסאמיט ואנחנו גרות בווסטפילד. אריקה ואני החלטנו ברגע האחרון ללכת למסיבת השנה החדשה שלה משתי סיבות: אחת, כי רק אז היא הזמינה אותנו; ושתיים, כי לא הייתה לנו תוכנית טובה יותר.

התברר שמדובר במסיבת פוֹנדוּ. ישבנו בערך עשרים חברֶה על הרצפה מסביב לשולחן נמוך בחדר המשפחה בבית של סיביל. על השולחן עמדו שני סירים גדולים של גבינה שווייצרית מבעבעת וסלסילות עם לחם שנבצע לחתיכות. לכל אחד מאיתנו היה מזלג ארוך בעל שתי שיניים חדות ששיפדנו בו לחם ואז טבלנו בגבינה. זה היה די טעים. הספקתי לאכול שני ביסים אולי לפני שאיזה בחור אמר לי, "נזל לך קצת על הסנטר."

הוא ישב מצידה השני של אריקה ורכן קצת לפניה. "לנגב לך?" הוא הושיט מפית.

לא ידעתי אם הוא צוחק עליי או משהו. אז אמרתי, "אני יכולה לנגב בעצמי," וניסיתי לבלוע את הלחם שעוד היה לי בפה.

"אני מייקל וגנר," הוא אמר.

"אז?" עניתי, ואריקה נעצה בי מבט.

היא הציגה את עצמה לפני מייקל ואז טפחה לי על הראש ואמרה, "הדבילית הזאת היא חברה שלי קת'רין. אל תתרגש... היא קצת מוזרה."

"שמתי לב," אמר מייקל. הוא הרכיב משקפיים, והיה לו המון שיער ג'ינג'י בהיר ושוּמה קטנה בלחי שמאל. משום מה התחשק לי לגעת בה.

הפניתי ממנו את העיניים וחזרתי לשפד חתיכות לחם. הבחור מהצד השני שלי אמר, "אני פְרֵד. שכן של סיביל. סטודנט שנה א' בדארטמות'." לצערי הוא גם היה מגעיל.

די מהר התחלתי לסנן אותו, אבל הוא לא שם לב והמשיך לקשקש. התעניינתי יותר במה שמייקל אומר לאריקה. תהיתי איפה הוא לומד וקיוויתי שזה בסביבה — נגיד באוניברסיטת ראטגֶרס. אריקה אמרה לו שאנחנו מווסטפילד, שאנחנו בי"ב ושאנחנו נשארות לישון אצל סיביל. ואז מייקל הכיר לה מישהי בשם אליזבת, והסתובבתי בדיוק כשהוא הניח יד על כתפיה של נערה חיוורת עם שיער שחור שישבה לצידו. העמדתי פנים שפרד המגעיל בכל זאת מעניין אותי.

בחצות סיביל הבהבה באורות, ופרד איחל לי שנה טובה ואז ניסה לדחוף לשון לתוך הפה שלי. הידקתי את השפתיים; בזמן שהוא נישק אותי צפיתי במייקל מנשק את אליזבת. הוא היה גבוה יותר משחשבתי בהתחלה ורזה אבל לא כחוש.

אחרי המסיבה עזרנו לסיביל ולהורים שלה לסדר ולנקות, ובערך בשלוש לפנות בוקר גררנו את עצמנו למעלה לישון. סיביל התעלפה ברגע שהראש שלה נגע בכר, אבל אריקה ואני לא הצלחנו להירדם, אולי כי שכבנו על הרצפה בשקי שינה, ואולי כי סיביל נחרה בקולי קולות.

אריקה לחשה, "מייקל חמוד... לא?"

"הוא גבוה מדי בשבילך," אמרתי לה. "תגיעי לו בערך לפופיק."

"אולי הוא ייהנה מזה."

"די, אריקה!"

היא התרוממה על המרפק ואמרה, "הוא מוצא חן בעינייך, מה?"

"הגזמת... בקושי הכרנו." הסתובבתי אל הקיר.

"כן... ובכל זאת, רואים."

"לכי לישון!"

"הוא שאל אותי מה שם המשפחה שלך וביקש את הטלפון שלך."

הסתובבתי. "באמת?"

"אהה... אבל זה בטח לא מעניין אותך." היא נבלעה בתוך שק השינה.

בעטתי בה בעדינות. צחקנו שתינו ונרדמנו.

 

אריקה ואני חברות מאז כיתה ט'. אנחנו צמד טוב, כי היא ישירה וחסרת עכבות, ואני לא. היא אומרת שאין לה ברירה — היא צריכה לפצות על זה שהיא קטנה. היא רק מטר ארבעים ושבע; לא צחקתי כשאמרתי שהיא תגיע לפופיק של מייקל. כולם במשפחה שלה קטנטנים. ככה סבא־רבא שלה קיבל את שם המשפחה שלהם. הוא הגיע הנה מרוסיה ולא הבין מילה באנגלית. כשירד מהאונייה, והאחראי שאל איך קוראים לו, הוא לא הבין. אז במקום לקרוא לו כהן או גולדברג, כמו שנהגו פקידי ההגירה לקרוא לפליטים יהודים רבים, האיש הזה העיף בו מבט וכתב "מר סמוֹל". אריקה נשבעת שאם אי־פעם תתחתן, היא תבחר מישהו ענק, כדי שאם הם יחליטו להקים משפחה, יהיה לילדים סיכוי כלשהו לצמוח לגודל נורמלי.

לא שמישהו מבני המשפחה שלה סבל מהגודל שלו. אימא שלה היא ג'ולייט סמול, מבקרת הקולנוע. הביקורות שלה מתפרסמות בשלושה עיתונים בתפוצה ארצית. בזכותה אריקה בטוחה שתתקבל למכללת רדקליף, גם אם הציונים שלה לא מדהימים. לי יש ממוצע 92, לכן חשבתי שאני מתה כשראיתי את הציון שלי בפסיכומטרי. הוא מתחת לממוצע. אריקה קיבלה ציון הרבה יותר גבוה ממני. היא לא מתפרקת מדברים ממש חשובים, ואני תמיד חוששת שאתפרק. זה עוד הבדל בינינו.

 

הטלפון צלצל למחרת בצהריים והעיר אותי. סיביל קפצה ורצה לענות. כשחזרה אמרה, "זה היה מייקל וגנר. הוא תכף בא לקחת את התקליטים שלו." היא פיהקה וצנחה בחזרה למיטה. אריקה עוד הייתה מעולפת.

שאלתי את סיביל, "הוא יוצא עם האליזבת הזאת?"

"לא שידוע לי... למה, את מעוניינת?"

"לא... סתם סקרנית."

"...כי אני יכולה לרמוז לו, אם את רוצה..."

"לא... אַל."

"אני מכירה אותו מהגן."

"הוא לומד איתך?"

"הוא בכיתת האֵם שלי."

"אה... חשבתי שהוא מבוגר יותר."

"הוא בי"ב, כמונו."

"אה..." הוא נראה מבוגר יותר. "טוב, אם כבר התעוררתי, אני אתלבש," אמרתי והלכתי לחדר האמבטיה.

סיביל ואני היינו במטבח כשפעמון הדלת צלצל. שלפתי צימוקים מתוך לחמנייה וערמתי אותם בפינת הצלחת. סיביל נשענה על המקרר ואכלה יוגורט תות ישר מהקופסה.

היא פתחה את הדלת הראשית והכניסה את מייקל למטבח. "אתה זוכר את קת'רין, נכון?" היא שאלה.

"בטח... הַי..." אמר מייקל.

"אֶה... הַי," השבתי.

"התקליטים שלךָ עוד למטה," אמרה סיביל. "אני אביא לך אותם."

"זה בסדר," אמר מייקל. "אני אביא בעצמי."

כעבור כמה שניות הוא קרא, "מי זה קֵיי־דִי?"

"אני," עניתי. "חלק מהאלבומים שלי." ירדתי למטה והתחלתי לעבור על הערמה. "שלךָ מסומנים?"

"לא."

התחלתי לעשות ערמה של תקליטי קיי־די, והוא אמר, "תקשיבי..." ותפס במפרק כף היד שלי. "באתי הנה כי רציתי לראות אותך שוב."

"אה, טוב..." ראיתי את ההשתקפות שלי במשקפיים שלו.

"זה מה שיש לך להגיד?"

"מה אני אמורה להגיד?"

"אני צריך לכתוב לך תסריט?"

"אוקיי... אני שמחה שבאת."

הוא חייך. "יותר טוב. רוצה לצאת לסיבוב? המכונית שלי בחוץ."

"אבא שלי בא לאסוף אותי בשלוש. אצטרך לחזור לפה עד אז."

"אין בעיה." הוא עדיין אחז בידי.



2

כולם אומרים שלאריקה יש אינטואיציה. בגלל זה כנראה היא ידעה שאני מעוניינת במייקל לפני שהודיתי בזה, אפילו לעצמי. נכון שלפעמים אני עוקצנית מדי — אבל רק כשאני מעוניינת במישהו. אחרת אני יכולה להיות הכי נחמדה בעולם. אריקה אומרת שזה מעיד על חוסר ביטחון. אולי היא צודקת — אין לי מושג.

כמה דקות אחרי שיצאנו מהחניה של סיביל, חלפנו על פני בית החולים אוֹבֶרלוּק. אמרתי למייקל שאני עובדת שם כל יום חמישי אחרי הלימודים. "אני מתנדבת," אמרתי, "וגם נולדתי שם."

"הֵי... גם אני," הוא אמר.

"באיזה חודש? אולי יָשַנו יחד בתינוקייה."

"מאי," הוא אמר.

"אה... אני באפריל." הצצתי בו. הייתה לו צדודית נאה, אבל היה ברור שהוא שבר את האף יותר מפעם אחת. השיער שלו הזכיר לי את רקס, הגולדן רטריבר של אריקה. בדיוק באותו צבע.

מייקל נסע במורד הגבעה אל תוך שמורת ואצ'ונג. "הייתי רוכב פה," הוא אמר.

דמיינתי אותו על הונדה אֶקס־אֶל 70.

"הכי אהבתי את 'קְרֵבּ אֵפְּל'... עד שיום אחד היא העיפה אותי ושברתי את היד."

"אה... סוסה!" צחקתי.

הוא העיף בי מבט.

"חשבתי שאתה מתכוון לאופנוע," אמרתי. "אף פעם לא רכבתי על סוס."

"תיארתי לעצמי... את לא טיפוס של סוסים."

זה טוב או רע? "איך אתה יודע?" שאלתי.

"אני פשוט יודע."

"מה עוד אתה יודע?"

"אני אגלה לך אחר כך." הוא חייך אליי, וחייכתי בחזרה. "יש לָך גומות יפות," הוא אמר.

"תודה... לכל המשפחה שלי יש גומות."

הוא החנה את המכונית, ויצאנו ממנה. היה קר, ונשבה רוח, אבל השמש זרחה. ירדנו אל האגם. הוא היה חצי קפוא. מייקל הרים כמה אבנים והקפיץ אותן על המים. "מה את עושה בשנה הבאה?"

"הולכת לקולג'."

"איפה?"

"אני עוד לא יודעת," אמרתי. "נרשמתי לפֶּן סטֵייט, מישיגן ודנוור. נראה לאן אתקבל. מה איתךָ?"

"אוניברסיטת ורמונט, אני מקווה. או מידלבֶּרי." מייקל אחז בידי, הסיר ממנה את הכפפה ושם אותה בכיס שלו. התחלנו להקיף את האגם יד ביד.

"הלוואי שיֵרד שלג," הוא אמר ולחץ את היד שלי.

"הלוואי."

"את עושה סקי?"

"לא... אני סתם אוהבת שלג."

"אני מת על סקי."

"אני יודעת לעשות סקי מים," אמרתי.

"זה משהו אחר."

"אתה טוב... כלומר בסקי?"

"אפשר לומר. נראה לי שאני יכול ללמד אותך."

"סקי?"

"כן."

"זה יהיה נחמד."

הלכנו עד מוזיאון טְרֵיילסָייד והצצנו פנימה, ואז מייקל הסתכל בשעון ואמר, "כדאי שנחזור."

"כבר?"

"כבר אחרי שתיים."

השיניים שלי נקשו, ותיארתי לעצמי שהלחיים שלי אדומות מהרוח. אבל לא היה לי אכפת. אבא שלי אומר שיפה לי ככה — שאני נראית בריאה.

כשחזרנו למכונית שפשפתי ידיים בניסיון להתחמם בזמן שמייקל הניע. המנוע כבה כמה פעמים. כשהמכונית התניעה בסוף, מייקל לחץ על הגז. "אני אחכה רגע ליתר ביטחון," הוא אמר.

"אוקיי."

הוא הסתובב אליי. "אפשר לנשק אותך, קת'רין?"

"אתה תמיד מבקש רשות?"

"לא... אבל איתך אני לא יודע לְמה לצפות."

"תנסה..." אמרתי.

הוא הסיר את משקפיו והניח אותם על לוח השעונים.

לחלחתי את השפתיים. מייקל המשיך להתבונן בי. "אתה מלחיץ אותי," אמרתי לו. "תפסיק לבהות."

"אני רק רוצה לראות איך את נראית בלי משקפיים."

"נו?"

"מטושטשת לגמרי."

צחקנו.

ואז הוא נישק אותי סוף־סוף. נשיקה נחמדה — חמימה אבל לא רטובה.

 

לפני שמייקל הוריד אותי בבית של סיביל, הוא עצר את המכונית ונישק אותי שוב. "מממ... טעימה!" הוא אמר.

אף בן לא אמר לי דבר כזה. כשפתחתי את הדלת, הצלחתי לומר רק "להתראות..." אבל זה ממש לא מה שהתכוונתי לומר.



3

"פגשתי בן ממש חמוד," אמרתי לאימא שלי באותו ערב, "למרות שהוא עדיין בתיכון." אימא גזרה ציפורניים ברגליים בחדר האמבטיה שלה. "יש לו שיער ג'ינג'י בהיר ומשקפיים. הוא אוהב סקי."

"איך קוראים לו?" שאלה אימא.

"מייקל וגנר... שם יפה, נכון?"

היא הרימה אליי מבט וחייכה. "נראה שהייתה מסיבה טובה."

"היה בסדר... קבענו לצאת בשישי בערב... וגם בשבת."

"מאיפה הוא?"

"סאמיט... הוא לומד עם סיביל. אפשר את המספריים שלך כשתגמרי? אני לא מוצאת את שלי."

"קחי..." אמרה אימא והושיטה לי אותם. "אבל הפעם גם תחזירי אותם."

"ברור."

*

לאימא שלי קוראים דיאנה — דיאנה דנזיגר. נשמע כמו שם של כוכבת קולנוע או משהו, אבל בעצם היא ספרנית. היא אחראית על אגף הילדים בספרייה הציבורית. אימא רזה מטבעה, אז היא יכולה לאכול ארבעה קפקייקים בבת אחת או לשתות כמה בירה שמתחשק לה. אנחנו בדיוק באותו גודל — מטר שישים ושבע, ארבעים ותשעה קילו — אבל היא די שטוחה ואף פעם לא לובשת חזייה.

בזמן שגזרתי ציפורניים ברגליים, אחותי ג'יימי נכנסה אליי לחדר והראתה לי מכנסי ג'ינס. "רקמתי עליהם כשהיית אצל סיביל. מה את אומרת?"

"נהדר," אמרתי לה. "איזה יופי!"

"רוצה שארקום גם לך?"

"את מוכנה?"

"בטח."

"עד סוף השבוע?"

"כן... נראה לי שאספיק."

"ג'יימי..." אמרתי וחיבקתי אותה, "את פשוט מלאך!"

ג'יימי בכיתה ז'. היא די דומה לי, אבל העיניים שלה מהממות — גדולות כאלה ועגולות — וכשמסתכלים לתוכן, מרגישים כאילו אפשר לראות אותה לעומק. לפעמים הן נראות כהות מאוד, ורק השוליים שלהן ירוקים, ולפעמים הן מנצנצות כל כולן בירוק־אפור, כמו העיניים של סבא. לכל שאר בני המשפחה יש סתם עיניים חומות רגילות, אבל אצל אבא הגבות מתחברות מעל האף. פעם הוא סיפר לי שבקולג' היה מגלח אותן באמצע.

ג'יימי השתחררה ממני. "מה קורה בסוף השבוע?" שאלה.

"אני יוצאת עם מישהו שהכרתי אתמול בערב," אמרתי, "והאמת, אין לי מושג איך אני עוברת את השבוע הזה."

"אז את שוב מאוהבת?"

"אף פעם לא הייתי מאוהבת."

"מה עם טומי ארונסון?"

"זאת לא הייתה אהבה... סתם התלהבתי כמו ילדה."

"את אמרת שזאת אהבה... אני זוכרת."

"טוב, לא היה לי מושג אז."

"אה."

"יום אחד את תביני."

"אני לא בטוחה בכלל," אמרה ג'יימי.

 

חבל שהיא הזכירה את טומי ארונסון, כי באמת חיבבתי אותו מאוד בשנה שעברה, אבל רק למשך כמה חודשים. עכשיו הוא לומד באוהיו סטֵייט, ולפי מה ששמעתי הוא עסוק כל כך בלהשכיב את כל הבנות בקמפוס, שהוא עלול להיכשל בלימודים ולעוף מהאוניברסיטה. אני מקווה שזה מה שיקרה. סקס זה כל מה שעניין אותו אי־פעם, ובגלל זה גם נפרדנו — הוא איים שאם לא אשכב איתו, הוא ימצא מישהי שתסכים. אמרתי לו שאם זה מה שחשוב לו, אז שבאמת ימצא לו מישהי אחרת. והוא מצא. קראו לה דורותי, והשנה היא לומדת איתי בשיעור ספרות.

מייקל היה שונה מטומי ארונסון מהרגע הראשון. הוא התקשר אליי כל ערב.

"הַי... זה אני, מייקל," הוא אמר ביום שלישי.

"הַי..."

"אני יושב על המיטה עם יפהפייה בת חמש־עשרה..."

"מה?"

"כן... קוראים לה טאשה... היא אפורה ושֹעירה, ויש לה זקן, ובכל זאת אני אוהב אותה."

צחקתי. "שנאוצרית?"

"איך ידעת?"

"הזקן. חמש־עשרה זה לא גיל זקן לכלב?"

"בשנות אדם היא בת מאה וחמש."

"היא עדיין מסתובבת?"

"בטח... אבל היא כבר לא כל כך נובחת. חכי שנייה, אני מעביר לך אותה... טאשה, תגידי שלום לקת'רין... אל תתביישי..."

"שלום, טאשה..." אמרתי. "הב־הב..."

למחרת בערב שאלתי את מייקל אם הוא משחק טניס.

"לא ממש... את משחקת?"

"אהה... אני בנבחרת בית ספר," אמרתי.

"אה, ספורטאית, מה?"

"בקושי... רק טניס ומחול מודרני..."

"גם רקדנית?"

"אממ... בערך..."

"את מקפצת לך עם הדבר הזה עלייך?"

"איזה דבר?"

"את יודעת..."

"בגד גוף?"

"בדיוק."

"אני לובשת בגד גוף."

"אני רוצה לראות."

"יום אחד, אולי... אם יהיה לך מזל."

ביום חמישי בערב הוא אמר, "סיפרתי לך שאני מנסה לקבל השנה תעודת מדריך סקי?"

"לא..."

"אז הנה אני מספר לך. את אוהבת במקרה תרד?"

"לא, איכס... למה, אתה אוהב?"

"המאכל האהוב עליי."

"כמו פופאי?"

"כמו פופאי."

"אז אולי אטעם ואראה אם בכל זאת... אבל אני לא מבטיחה כלום..."

"הֵי... את יודעת שמחר יום שישי?"

"יודעת."

"שבע וחצי מתאים לך?"

"מתאים."

"טוב... אז נתראה."

"נתראה. אֶה... מייקל..."

"כן?"

"אני אהיה מוכנה."

 

נלחצתי לקראת הפגישה איתו. ביום שישי, מייד אחרי הלימודים, חפפתי ראש. לא הייתי מסוגלת לאכול ארוחת ערב. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט מוזר אבל לא אמרו כלום. ג'יימי קישטה לי את הג'ינס בפטריות קטנטנות, וקניתי סוודר מתאים בצבע תכלת. קראתי פעם שבנים הכי אוהבים שבנות לובשות תכלת. הייתי מוכנה חצי שעה לפני הזמן.

ברגע שפתחתי את הדלת, שנינו התחלנו לדבר בבת אחת. ואז הסתכלנו זה על זה, צחקנו, וידעתי שיהיה לנו טוב ביחד.

מייקל נכנס אחריי לסלון.

הוריי היו שרועים על הרצפה ועבדו על שטיח קשרים — העיצוב האחרון של ג'יימי. היא מציירת על קנבס, ואנחנו משחילים את הצבעים. זאת עבודה קלה וגם די מהנה, אבל לא ידעתי מה מייקל יחשוב, ולרגע הצטערתי שלא ביקשתי מהם להדליק טלוויזיה ופשוט לשבת מולה.

"מייקל," אמרתי, "תכיר את ההורים שלי." ואז, "אימא... אבא... זה מייקל וגנר."

אבא שלי קם, והוא ומייקל לחצו ידיים. אימא הסיטה את המשקפיים שלה מהעיניים אל הראש כדי לראות אותו טוב. עם משקפיים היא רואה רק מקרוב.

מייקל כחכח בגרונו והסתכל סביב. "איזה בית מיוחד," הוא אמר.

אימא הייתה מרוצה. היא אמרה, "תודה... גם אנחנו אוהבים אותו."

אני אסביר על הבית שלנו. מבחוץ הוא רגיל לגמרי, אבל מבפנים הוא ממש מיוחד, כמו שמייקל אמר. כל הקירות צבועים בלבן, ותלויים עליהם מיליוני ציורים ורקמות של ג'יימי בצבעים חזקים יפים. לא מדובר ביצירות אמנות טיפוסיות של בת שתים־עשרה. היא מה שנקרא "ילדה מחוננת". כשמשלבים את הצמחים של אימא שלי עם יצירות האמנות של ג'יימי, אין צורך בשום דבר נוסף — הרהיטים שלנו פשוטים מאוד, וכולם בצבע בז', כך שלא שמים לב אליהם, וזה בדיוק הרעיון.

ג'יימי ירדה בריצה במדרגות וצעקה, "הוא כבר פה? פספסתי אותו?" כשראתה את מייקל, הסמיקה. "אה... הוא פה."