‏הצגת רשומות עם תוויות עוז גליה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עוז גליה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

אני מייקי / גליה עוז

 


אנחנו חייבים לפתוח בוידוי קטן, לא צפינו בסדרה שקשוקה המשודרת בחינוכית זה מספר שנים. גם לא קראנו את ספרי הסדרה הקודמים, לכן לא באמת היה לנו מושג (כי לא חשבנו לקרוא את גב הכריכה קודם) כי הספר 'אני מייקי' הוא מעין ספין אוף לסדרה. אבל למרות העובדה הזו, קראנו את הספר, נהננו ולדעתנו הוא בהחלט עומד בפני עצמנו.


במרכז הספר ניצבת דמותו של הילד מייקי, ילד כזה שהמורים לא אוהבים. המורים תמיד מצפים ממייקי לצרות והוא שכבר מתורגל בזה מספק להם אותן בשפע. הוא לא באמת מתכוון להפריע ולעשות צרות אבל גם לא ממש איכפת לו כבר שזה מה שקורה כי הוא יודע שיש גבול לכמה שהוא יכול להתאפק עד שמשהו ממש מעצבן אותו והוא חייב להגיב. בניגוד לילד אחר בכיתה שאין לו באמת שליטה במה שהוא עושה, למייקי יש, והוא בהחלט מנצל את העובדה שהחבר שלו עושה צרות מקצועי כדי להפיל עליו לפעמים דברים שהיו בכלל רעיון שלו.

אין למייקי חברים טובים, חוץ מעושה הצרות המקצועי, כי מייקי לא באמת מצליח להתנהג כמו שצריך גם עם החברים שלו. אבל יום אחד הוא פוגש ילדה, חברה של חברה, שמסכימה לשחק אתו. לא רק היא מסכימה לשחק איתו היא גם ממש מבינה את מייקי. היא רואה את מה שעובר לו בראש גם כשהוא מתנהג לא בסדר ובשבילה מייקי רוצה לנסות ולהיות בסדר, גם כשלא הולך לו.

הילדה הזאת, קשת, מזמינה אותו אליה הביתה ובניגוד להורים של ילדים אחרים ואפילו להורים שלו, אמא של קשת מחבבת אותו ושמחה שהוא בא אליהם הביתה, היא אפילו מזמינה אותו להרגיש בבית, והוא מרגיש. אף אחד לא יודע מה קורה בבית של מייקי, מייקי לא מספר ואמא שלו לא מספרת ואבא שלו. אבא שלו לא מתנהג כל כך בסדר. אבא של מייקי גם זה שמעניש את מייקי אחרי כל פעם שקוראים להורים שלו לבית הספר כדי לשמוע על הצרות שהבן שלהם עשה. אבא של מייקי לא מרוצה משום דבר שמייקי עושה, גם כשמייקי ממש משתדל לא לעשות כלום ואפילו לא להפריע...


יש קסם בספר שכתבה גליה עוז, קסם שמציג את העולם מבעד לילד שכמו כל הילדים מנסה לעשות סדר בעולם סביבו, אבל בניגוד לילדים אחרים תהליך הלמידה שלו כולל התקלות בכל דבר אפשרי, אנשים וחפצים כאחד. כל הילדים לומדים להכיר את העולם ואת הכללים שלו דרך ניסוי ותעייה, אבל בעוד שרובם מצליחים לעשות זאת בגבולות המותר, יש ילדים כמו מייקי שמשהו מתבלגן להם בדרך ואם אין להם יד מכוונת וחיבוק עוטף, הם ממשיכים ללכת לאיבוד. 


הטקסט המנוקד ומשובץ באיורי שחור לבן של רות גוילי, פונה לתלמידי שכבות הביניים בבית הספר היסודי ועושה זאת באופן ישיר ובגובה העיניים. גליה עוז מבקשת להתבונן בעולם של ילד כזה, דרך עיניו שלו ודרך האופן בו הוא חווה את התגובה של הסביבה אליו. התוצאה היא ספר ילדים מרגש, אחר וכזה שמעורר מחשבה לא רק בקרב קהל היעד שלו. זה קצת מאוחר בשביל ההמלצה שלנו, אבל אם אתם והילדים שלכם טרם קראתם את הסדרה או את הספר הנוכחי, אנחנו ממליצים לכם בחום לקרוא.


* רוצים לדעת איך הספר כתוב? הפרק הראשון מופיע בתחתית הפוסט.


אני מייקי     מאת: גליה עוז     איורים: רות גוילי     הוצאת כנרת זמורה דביר     2016     119 עמ'


פֶּרֶק 1

 

אֲנִי מִתְעַצְבֵּן לִפְעָמִים, וְאָז אֲנִי עוֹשֶׂה שְׁטוּיוֹת וַאֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹלֵט בְּעַצְמִי, שֶׁאֲנִי נֶזֶק, שֶׁאֲנִי אָסוֹן, וְהַסְּגָנִית מְנַהֶלֶת אָמְרָה לַיּוֹעֶצֶת, "יֶלֶד קָשֶׁה אֲבָל אֵיזֶה מִסְכֵּן, רוֹאִים בָּעֵינַיִם שֶׁלּוֹ." וְאוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, "יֶלֶד כָּזֶה יָפֶה, חֲבָל עָלָיו." אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ, אֲבָל אֲנִי שָׁמַעְתִּי. יֵשׁ לִי רַעַשׁ בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵעַ דְּבָרִים. חוּץ מִזֶּה אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי וַאֲנִי אוֹהֵב לְטַפֵּס לִמְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים, אֲבָל אֵלֶּה לֹא דְּבָרִים טוֹבִים, לְהֶפֶךְ, זֶה מַמָּשׁ רַע. לֹא כְּדַאי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי.

הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּסֵדֶר, אֲבָל אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְפָּרֵק, וְזֶה נִהְיָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאָז שֶׁהָאַחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלִּי עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד עִם מוֹטִי וְעִם אִמָּא, וּפַעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים, זָרַקְתִּי כִּסֵּא עַל יַלְדָּה אַחַת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לֹא מַמָּשׁ זָרַקְתִּי אֲבָל כִּמְעַט, הִיא אָמְרָה לִי מַשֶּׁהוּ מַעֲלִיב וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ לִשְׁתֹּק וְהִיא לֹא הִסְכִּימָה, אָז תָּפַסְתִּי כִּסֵּא, כִּי זֶה מָה שֶׁהָיָה לְיָדִי, וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה הַצִּדָּה, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה קְצָת מַפְחִיד, וְאָז כֻּלָּם הֶחְלִיטוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד אַלִּים, וְזֹאת הָיְתָה סְתָם הַגְזָמָה, בְּסַךְ הַכֹּל נִשְׁבְּרָה רֶגֶל אַחַת שֶׁל הַכִּסֵּא, וְשׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ לֹא פָּגַע בַּיַּלְדָּה הַזֹּאת, וַאֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב אֵלֶיהָ, אָז שֶׁיַּגִּידוּ תּוֹדָה.

 

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר תּוֹדָה. יֵשׁ יְלָדִים שֶׁלֹּא מַסְכִּימִים לָשֶׁבֶת לְיָדִי בַּכִּתָּה, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אַתְחִיל לְהִשְׁתּוֹלֵל, חוֹשְׁבִים שֶׁיִּדָּבְקוּ מִמֶּנִּי כִּי אֲנִי מְטֻמְטָם וְאַלִּים, לֹא בְּדִיּוּק אַלִּים אֲבָל מִתְנַהֵג בְּצוּרָה מְאַיֶּמֶת, כָּכָה אוֹדֶלְיָה הַיּוֹעֶצֶת אָמְרָה, וְזֶה כִּמְעַט אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַלִּימוּת, וְאַלִּימוּת זֶה הַדָּבָר הֲכִי מְטֻמְטָם שֶׁיֵּשׁ. לֹא אִכְפַּת לִי מֵהֶם, וַאֲנִי לֹא צָרִיךְ שֶׁיֵּשְׁבוּ לְיָדִי, גַּם כָּכָה כֻּלָּם מְשַׁעְמְמִים אוֹתִי חוּץ מִנִּיצ.

נִיצ הוּא חָבֵר שֶׁלִּי וְהוּא קְצָת דּוֹמֶה לִי, אֲבָל אֲנִי לֹא דּוֹמֶה לוֹ, אֶצְלִי מַתְחִיל לְהִסְתּוֹבֵב מְעַרְבֵּל־בֵּטוֹן בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ, וּבְאֹזֶן שְׂמֹאל אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת כְּאִלּוּ בָּלַעְתִּי רַדְיוֹ, וְהַקּוֹלוֹת מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין, וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי כֵּן מֵבִין, וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת זֶה בְּעִבְרִית, וְהֵם עוֹלִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלוּם, כְּאִלּוּ עִרְבְּבוּ הֲמוֹן תַּחֲנוֹת רַדְיוֹ וַעֲרוּצִים שֶׁל טֵלֵוִיזְיָה. וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר אֶת זֶה לְאַף אֶחָד כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, וְאֵין לִי כּוֹחַ לִהְיוֹת מְשֻׁגָּע, מַסְפִּיק לִי שֶׁאֲנִי מֻפְרָע.

בַּסּוֹף, בַּכִּתָּה, הוֹשִׁיבוּ לְיָדִי אֶת לָלִי, שֶׁהִיא יַלְדָּה שַׂמְחָנִית שֶׁמִּתְנַהֶגֶת כְּאִלּוּ לֹא אִכְפַּת לָהּ מִשּׁוּם דָּבָר, וְלִפְעָמִים הִיא נֶחְמָדָה אֲבָל לֹא תָּמִיד. לְנִיצ לֹא הִרְשׁוּ לָשֶׁבֶת לְיָדִי כִּי הַמּוֹרִים לֹא מַסְכִּימִים, כִּי הֵם לֹא רוֹצִים בְּעָיוֹת.

וְהַבֹּקֶר, בְּאֶמְצַע שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת, חָזְרוּ הָרְעָשִׁים בְּאֹזֶן שְׂמֹאל, אָז כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם עָלִיתִי עַל הַחֵלֶק הֲכִי גָּבוֹהַּ שֶׁל הַסֻּלָּם — הַסֻּלָּמוֹת הָאֵלֶּה שֶׁמֻּדְבָּקִים לַקִּיר וּמַגִּיעִים כִּמְעַט עַד לַתִּקְרָה — וּכְשֶׁהָיִיתִי לְמַעְלָה, הֲכִי גָּבוֹהַּ, הֶחְלַטְתִּי לָעוּף וְלִנְחוֹת עַל עֲרֵמָה שֶׁל מִזְרָנִים, וְזֶה דַּוְקָא הִצְלִיחַ, אֲבָל שְׁלוֹמִי הַמּוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת נִבְהַל, כִּי פִּתְאוֹם הוּא שָׁמַע אֶת הַיְּלָדִים אוֹמְרִים, "וָאוּ, מַייקִי קוֹפֵץ", וְהִסְתּוֹבֵב וְהִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת הַנְּפִילָה שֶׁלִּי, וְהִתְעַצְבֵּן וְשָׁלַח אוֹתִי לְהֵרָשֵׁם אֵצֶל הַמְּנַהֶלֶת, אֲבָל כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמְּנַהֶלֶת הַזִּמְזוּם לֹא נִרְגַּע, כְּאִלּוּ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים מְקַשְׁקְשִׁים בְּיַחַד בְּתוֹךְ הָאֹזֶן שֶׁלִּי, וְכָל אֶחָד מְדַבֵּר בְּשָׂפָה אַחֶרֶת.

בַּהַפְסָקָה לֹא הָיוּ בְּעָיוֹת, אֲנִי הָיִיתִי בְּסֵדֶר וְהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה בְּסֵדֶר, וּפִתְאוֹם כָּל הָעוֹלָם נִרְגַּע, אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר וְהָיָה נִדְמֶה שֶׁכָּל הַיְּלָדִים נִרְדְּמוּ בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק. שְׁתֵּי יְלָדוֹת עָבְרוּ לְיָדִי מְחֻבָּקוֹת, אַחַת בָּכְתָה וְהַשְּׁנִיָּה דִּבְּרָה אֵלֶיהָ כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ לְהֵרָגַע, וְאָז בָּאָה יַלְדָּה שְׁלִישִׁית, גְּבוֹהָה וְרָזָה, וּכְשֶׁהִיא רָאֲתָה מָה קוֹרֶה הִיא שָׂמָה יָד עַל הַמֵּצַח שֶׁל הַיַּלְדָּה הַבּוֹכָה. הִיא עָשְׂתָה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁגְּדוֹלִים עוֹשִׂים כְּשֶׁהֵם מְנַסִּים לִבְדֹּק אִם לַיֶּלֶד יֵשׁ חֹם, אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁהִיא שָׂמָה אֶת הַיָּד כְּדֵי לְנַחֵם אוֹתָהּ, וְהִרְגִּיז אוֹתִי שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לִקְרוֹת לִי אַף פַּעַם, שֶׁכֻּלָּם מְבִינִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי חוּץ מִמֶּנִּי, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר, אָז הָלַכְתִּי בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל וּבְלִי לִרְאוֹת וְהִתְחַלְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת נִיצ־נִיצ.

מָצָאתִי אוֹתוֹ מִתְכּוֹפֵף, מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ. בַּהַתְחָלָה רָצִיתִי לִשְׁפֹּךְ לוֹ מַיִם לַתִּיק, כִּי זֶה מָה שֶׁעָשִׂינוּ לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים לְכַמָּה יְלָדִים שֶׁהִשְׁאִירוּ אֶת הַתִּיקִים שֶׁלָּהֶם לְיַד הַשַּׁעַר וְהָלְכוּ, מִלֵּאנוּ לָהֶם אֶת הַתִּיקִים בְּמַיִם, וְאֵיךְ נָפַלְנוּ מִצְּחוֹק כְּשֶׁרָאִינוּ אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהֵם חָזְרוּ וְרָאוּ שֶׁכָּל הַסְּפָרִים שֶׁלָּהֶם שׂוֹחִים בִּשְׁלוּלִית! אֲבָל אָז הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ שַׂק־קֶמַח־בְּהַפְתָּעָה, וּבָאתִי מֵאֲחוֹרָיו בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, וְעַפְתִּי בָּאֲוִיר וְנָפַלְתִּי עָלָיו מֵאָחוֹר, עִם הַיָּדַיִם מִסָּבִיב לַצַּוָּאר שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ אֲנִי שַׂק שֶׁל קֶמַח וְהוּא סוֹחֵב אוֹתִי עַל הַגַּב. נִיצ הִסְתּוֹבֵב וְהִתְחִיל לְהַרְבִּיץ לִי, הֵעִיף אוֹתִי עַל הָאֲדָמָה וְרָצָה לִבְעֹט בִּי, אֲבָל אֲנִי הִסְפַּקְתִּי לִתְפֹּס לוֹ אֶת הָרֶגֶל וְהִפַּלְתִּי אוֹתוֹ, וְאָז רְנָנָה, הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁל כִּתָּה ד2, שֶׁהָיְתָה תּוֹרָנִית וְשָׁמְרָה עַל הַיְּלָדִים בַּהַפְסָקָה, רָאֲתָה אוֹתָנוּ מֵרָחוֹק וְצָעֲקָה עָלֵינוּ שֶׁנַּפְסִיק. הִיא אָמְרָה, "מָה קוֹרֶה לָכֶם, תַּגִּידוּ לִי, אֵיזֶה מִין חַיִּים אֵלֶּה, כָּל הַזְּמַן רַק מַכּוֹת וּמַכּוֹת. אַתָּה לֹא מִתְבַּיֵּשׁ, מַייקִי?"

לִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּנִיצ בִּגְלַל שֶׁעָלָיו מְוַתְּרִים, כִּי הוּא אֶחָד כָּזֶה שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לוֹ הֶתְקֵפִים וְאָז הוּא מַתְחִיל לִבְכּוֹת וְלִצְרֹחַ, וּבִגְלַל זֶה אַף מוֹרֶה לֹא רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק אִתּוֹ וְכֻלָּם עוֹזְבִים אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט.

אִתִּי זֶה אַחֶרֶת. תָּמִיד מְדַבְּרִים אִתִּי, חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּפֵּר.

אָמַרְתִּי לִרְנָנָה, "אֲנַחְנוּ לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם..."

וּבֶאֱמֶת, לֹא הָלַכְנוּ מַכּוֹת. זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ בָּאֶמְצַע, בֵּין מַכּוֹת לְמִשְׂחָק. לָמָּה לֹא נוֹתְנִים לָנוּ, לַיְּלָדִים הַמֻּפְרָעִים, לְהַרְבִּיץ אֶחָד לַשֵּׁנִי? הֲרֵי כָּכָה אֲנַחְנוּ לֹא מְצִיקִים לְאַף אֶחָד אַחֵר.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

אדון שמחה וששון / גליה עוז



בגילאים צעירים מאוד, מציאות ודמיון (או לפחות דברים שמאוד רוצים) עשויים להתערבב באופן שקשה להפריד. אבל גם ילדים המבחינים בבירור בין מה שאמתי ומה שלא, נהנים לא פעם למתוח את הגבולות בעת המשחק.  כאשר מבוגר נכנס לתוך עולמם ומנסה לבדוק בעצמו את קו הגבול החמקמק לעתים, בין המציאות והדמיון, לילדים לוקח זמן להסתגל...




זה המקרה הניצב במרכזו של הספר הנוכחי, כאשר לתוך חדרם של אביגיל ואורי נכנסת דמות מחופשת המציגה את עצמה באופן רשמי בשם המורכב מן המלבושים המוזרים שהיא עוטה על עצמה. אביגיל ואורי מזהים את הדמות בקלות ומציינים זאת משועשעים, אבל אורי עושה את הצעד הראשון ומשחק אתה כשהוא מגיש לו כתר.

הדמות המוזרה עוזבת את החדר ודמות חדשה, מוזרה לא פחות, נכנסת אף היא. גם לדמות זו שם המתכתב עם הפריטים שהיא לובשת. אורי המשתף פעולה באופן מלא במשחק מושיט לו כלים. אביגיל המרגישה בבירור בוגרת יתר וילדה גדולה, עדין מסרבת לשתף פעולה ומתעקשת להגדיר בבירור את גבולות המציאות. היא שבה ומצביעה על הכשלים החושפים את האדם מאחורי הדמות.

רק כשמופיעה הדמות השלישית, מעט מפחידה, שני הילדים משתפים אתה פעולה. אחרי מהמורה קלה נוספת עם אביגיל שחייבת לדייק במילותיה, נעלמות הדמויות ואורי ואביגייל מחפשים אחריהן. כשהדמויות שבות, אביגיל מצטרפת למשחק באופן מלא ומשתפת פעולה.




צריך להודות על האמת, יש לא מעט שעות מתות כשבני המשפחה נמצאים יחד בבית. לצד שלל אפשרויות התעסוקה, לקטנים ולגדולים, נוצרים רגעים של שעמוום, גם אצל מבוגרים. הספר הנוכחי מתמקד בזמן המת הזה, בבית בו אב שוהה עם שני ילדיו. לשם שינוי, הילדים מצליחים להעסיק את עצמם במשחק, אבל האב משתעמם ולכן מחליט ליצור פעילות מהנה עבורו ועבורם. וכך הם מבלים במשחק שעות ארוכות, במהלכן הם מתקלחים, אוכלים ארוחחת ערב ומתארגנים לשינה.

היפוך התפקידים תופס את הילדים בהפתעה בתחילה, הילד הקטן מסתגל במהירות אך הגדולה, אולי כי היא מנוסה יותר, מתקשה לקבל את השינוי ומתעקשת לציין זאת.


הספר אוייר על ידי זויה צ'רקסקי - נאדי, ציירת ופסלת המציגה תערוכות בארץ ובעולם. זהו שיתוף פעולה שני של גליה עוז וזויה, אשר יצרו יחד את סדרת הספרים "שקשוקה". איורי הספר צויורו בגוונים עזים המושכים את תשומת הלב. את העין לוכדות הבעות הפנים של הדמויות השונות, המבטאות בבירור את הלך הרוח שלהן ומעניקות גם למי שטרם שולטים ברזי הקריאה אפשרות לפענח בעצמם את אוורית הספר והלך הרוח של הגיבורים.


הספר המנוקד מודפס בפונט גדול פונה לבני 6-8 ומתאים הן לקריאה משותפת עם מבוגר, והן למי שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הקריאה.


אדון שמחה וששון     מאת: גליה עוז     איורים: זויה צ'רקסקי-נאדי     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2019     לא ממוספר