חדש על המדף ב-1 בינואר 2026: ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר - כל צבעי העלטה מאת כריס ויטאקר.
על הספר הזה צריך להתחיל לכתוב מהסוף, עוד לפני שכותבים על העלילה שלו, צריך להבין מדוע נכתב ועל ידי מי. מחבר הספר, הסופר כריס ויטאקר, הוא פוסט טראומטי בשל אירוע שעיצב את ילדותו. הניסיון שלו להתמודד עם אותה פוסט טראומה, הוביל אותו למצוא דרכים שיעניקו לו שליטה חדש בחייו. וכמו שכתבו בעבר, סופר טוב כותב על מה שהוא מכיר וויטאקר שמתמודד עם טראומה כותב בדיוק על זה, על ניסיון לתקן חוויה פוסט טראומטית בדיעבד, על ידי לקיחת שליטה על ההווה והתמודדות עם פצעי העבר.
עלילת הספר נפתחת באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, במונטה קלר שבא רצות הברית בשנת 1975 בדיוק, במקרה חטיפה של נער ששמו פאץ'. החטיפה שלו מטלטלת את חברתו הטובה, סיינט, שמחליטה שתעשה הכול כדי שיימצא אבל הפאץ' שהיא מוצאת הוא לא הפאץ' שהכירה.
פאץ' טוען שבזמן חטיפתו שהתה איתו נערה, אך אין שום עדות שהתקיימה. גם אחרי שפאץ' נמצא החוטף שלו לא ידוע, והוא מקדיש את חייו, עשורים שלמים, על מנת למצוא את הנערה ואת האיש שחטף אותו. סיינט עוקבת מרחוק בניסיון להיות שם בשבילו אבל הפתרון לא בהכרח יוביל מישהו מהם למקום שחשב שהוא עומד להגיע.
הספר עב הכרס, בין 605 העמודים, מורכב מ-261 פרקים קצרים וקצרצרים, הנעים בין עמוד לחמישה עמודים ונע במהלך השנים עד לראשית המאה ה-21. מבנה פחות נפוץ בספרות מתח, אשר היווה אף הוא חלק מהסיבות שהפכו את הספר הנוכחי לרב מכר במשך חודשים רבים.
מדובר בספר מתח שני של הסופר המתורגם לשפה העברית, קדם לו הספר "אנחנו מתחילים בסוף" שיצא לאור בשנת 2025.
* ניתן להתרשם מפתיחת הספר בתחתית הפוסט.
הפיראט והדבוראית
1975
1
פּאץ' השקיף מגג המטבח השטוח, מבעד לאלונים הצפופים והאורנים הלבנים, אל הרי סן פרנסואה, שדחקו את העיירה הקטנה מונטָה קְלֶר אל צילה, בלי קשר לעונה. בגיל שלוש־עשרה, הוא האמין בכל ליבו שיש זהב מעבר להרי האוזארק. שיש עולם מואר יותר שמחכה לו.
אם כי בהמשך הבוקר, כששכב גוסס ביער, הוא ספג את דממת הבוקר ומעך אותה עד שהצבעים דלפו, כי ידע שלא ייתכן שזה יפה כל כך. שדבר לא יהיה עוד יפה כל כך בחייו.
הוא טיפס בחזרה לחדרו וחבש כובע שלוש־פינות ולבש את המותנייה, תחב את המכנסיים הכחולים לתוך הגרביים ופרש אותם באזור הברכיים עד שדמו לאברקיים. הוא תחב לחגורה פגיון קטן עשוי סגסוגת מתכת, אם כי יצרן החרבות היה מיומן.
בהמשך היום, השוטרים ינברו בסבך חייו ויגלו שהוא אהב פיראטים כי נולד עם עין אחת בלבד, ואמו מכרה לו את הרומנטיקה של חרב ורטייה, כי ילדים כמוהו אוהבים בדרך כלל בִּדיון שמעמעם את המציאות הקשה מדי.
בחדרו הם יבחינו בדגל השחור שננעץ אל קיר הגבס והסתיר את החור, בארון חסר הדלתות, במאוורר שלא פעל, ובמערכת הנגינה "סטיפלטון" שכן פעלה. תיבת האוצרות העתיקה שאמו מצאה בשוק פשפשים בסנט לואיס, מטבעות זהב מזויפים, העתק מדויק של אקדח בריח־צור. הם יִצְררוּ חופן נַפּצים ואת גיליון יוני 1965 של פלייבוי, כאילו אלה העידו על משהו.
ואז הם יראו את הרטיות.
הוא בחן אותן בקפידה, ולבסוף בחר את הסגולה עם הכוכב הכסוף. אמו תפרה אותן ואחדות מהן גירדו, אבל הסגולה הייתה רכה כמו סאטן. שמונה־עשרה בסך הכול, ורק אחת נושאת גולגולת ועצמות מוצלבות. הוא החליט שיחבוש אותה ביום חתונתו, אם אי־פעם יאזור אומץ וידבר עם מיסטי מאיֶיר.
הוא הסיר את הכובע. שערו כמעט הלבין בחודשי הקיץ, ובחורף דמה לחול. הוא סירק אותו, אבל אניץ אחד עמד דום כמו אנטנה בקודקודו.
אמו ישבה במטבח. עורה נמק ממשמרת הלילה.
"אתה קולט אותות עם הדבר הזה?" שאלה וניסתה ליישר את שערו בכף ידה. "תעביר לי את השמן."
כשצחקה, הוא חמק ממנה. פאץ' אהב את הצחוק של אמו.
בסוף השבוע היא לקחה אותו לברנסון כדי לבדוק אפשרות לעבודה. אייווי מקאולי רדפה אחרי כמעט־החמצות כאילו קַבּלה למשרה הייתה החטא החמור ביותר. הוא מילא את הפורד פרליין בכמות הדלק הדרושה, והיא מילאה את הקבינה בהתרגשות, סידרה את שערה בתסרוקת ג'יין פונדה ומעכה את ידו ואמרה לו, הפעם זה יקרה. כשהתראיינה, הוא היה ממתין לבדו כשעה בעיירות שלא הכיר.
היא הכינה ביצים, והוא תהה כמה קשה להיות הורה, ואם לפעמים כל הילדים העניים הם בעצם חרטה מלֵאת כוונות טובות.
"היום יהיה היום הכי טוב בחיי," הוא אמר.
הוא אמר זאת לעיתים קרובות.
כי הוא לא ידע מה עומד לקרות.
2
הוא שמע את הדוור ורץ לדלת, למקרה שהגיע עוד מכתב מבית הספר, אבל היא לקחה ממנו את המעטפה ועצמה את עיניה ונישקה אותה. "הבול מסנט לואיס."
חודשים לפני כן היא התראיינה בגן הבוטני, ופאץ' חייך אל משפחות סימטריות בצל הטאוור גרוֹב האוס.
הוא עצר את נשימתו עד שכתפיה נשמטו.
ביתם השכור במונטה קלר היה מסוג הדברים הזמניים שמכים שורש. היסודות השתרגו סביב קרסוליה של אימו, ולא משנה כמה התאמצה להלום בהם בהצהרות על שחרור האישה, או כמה חזק השמיעה את דילן כדי להזכיר לעצמה שהזמנים משתנים.
"לומדים משהו מכל מכה," אמרה וקימטה את המכתב. הוא סקר את המדפים הריקים במקרר. "בלאק בארט רוברטס השתלט על כמעט חמש מאות ספינות. אבל בהתחלה הוא בעצמו נפל בשבי. הוא היה נווט אגדי, והשובים שמו לב לפוטנציאל שלו והשאירו אותו בחיים. מהר מאוד הם בחרו בו לקפטן."
לפעמים היא הביטה עליו כאילו היה סך כל כישלונותיה. בכל לילה הוא הרים את המשקולות החלודות עד שזרועותיו הכחושות שרפו, נאבק להיפטר מילדותו.
כשהסירה את המותנייה שלו ויישרה את מכנסיו וליקקה את כף ידה כדי למעוך את שערו החלק, היא שמה לב לחבורה בלחיו.
"הולך מכות, ג'וזף. תנסה לזכור שאתה זה כל מה שיש לי." היא ניסתה להסיר את הרטייה אבל הוא אחז בשורש ידה, והיא התרככה.
"אז דפוק להיות את." הוא הוסיף חיוך.
לפעמים הוא הוציא את אלבום התמונות שלה מתחת למיטתה ועקב אחרי עלייתה ונפילתה.
"אתה צריך לאכול ארוחת בוקר," אמרה כשהדף את הצלחת לעברה.
"נותנים לנו משהו בבית ספר אם אנחנו שוכחים," שיקר בקלות רבה מדי.
"אתה עצבני? פיראט קטן שלי. מספיק עם הצרות. מספיק עם הגנֵבות והמכות. בית ספר חדש, התחלה חדשה, נכון?"
"תראי לי פיראט אחד שלא הסתבך."
"אני רצינית, ג'וזף. אני לא רוצה שיציקו לי מבית הספר. האישה הזאת שקפצה לפה, הסתכלה עליי כאילו אני לא מסוגלת אפילו לטפל בך." אייווי חפנה את פניו. "תבטיח לי."
הוא היה יכול להגיד לה שהוא אף פעם לא היוזם. "מספיק עם הצרות."
"אתה הולך עם סיינט?"
הוא הינהן.
אייווי תעבור על הכול עם הראשון שהגיע לזירה, ואחר כך עם מפקד התחנה ניקס. היא תספר להם שלא ראתה אף אחד בסביבה. או מסחרית כהה. או כל דבר אחר, מלבד התנועה המתעוררת ברוזווד אווניו.
ואחר כך, כשהמצב יחמיר, היא תתהה כמה מחייו של בנה היא החמיצה.
3
מעבר לרחוב, מר רוברטס דחף את מכסחת הדשא החדשה שלו. בית משפחת רוברטס נצבע מחדש בכל אביב, לוחות העץ בלבן, הגמלון בכחול. באותו לילה, במקום לראות "הוואי חמש־אפס", הזוג רוברטס יֵשב במרפסת ויצפה בשוטרים שורצים אצל מקאולי. גברת רוברטס תמזוג להם שתי אצבעות ברבן כדי להשקיט את העצבים, אחרי שמר רוברטס אמר שזה היה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו לילד הזה.
דשא ירוק. מכוניות סדאן ממורקות. דגלים שמוטים ודוממים. פעם ביתם היה גבוה ואולי מפואר, אבל דור של הזנחה עימעם את הברק. בחצר הבית השֹכוּר היחיד ברחוב, פאץ' עקר עשבים, פינה את העלים מהמרזבים ומיסמר לוחות צפחה אל הגג אחרי כל סערה, כאילו לא ידע שהוא מתַחזק את עתידו של מישהו אחר. הוא שרק תוך כדי עבודה, הניד בראשו לשלום לשכנים. חייך. תמיד.
למחרת בבוקר השוטרים יצעדו באותו השביל, ידפקו על דלתות וישאלו שאלות, ינסו לחבר בין האירועים שיכתימו את העיירה שלהם למשך שנים.
ניידות שידור יחנו מחוץ לתחנת המשטרה הקטנה ויפעילו לחץ על המפקד ניקס, שיתייצב מול הנורות המבזיקות ויגמגם הצהרה שלא הוכנה כראוי. למשך יום אחד, פאץ' יהדוף את לינֶט פְרוֹם ואת ניסיון ההתנקשות שלה בג'רלד פורד מהעמוד הראשי של הסנט לואיס פוסט־דיספאץ'.
הוא מצא מקל ארוך ונופף בו, אחר כך הפך אותו לרובה וירה יריות אזהרה לעבר הצי המתקרב.
"איישי את התותח," אמר לאלמנה אנדרסון שחלפה על פניו. היא לא איישה את התותח.
בתחילת הרחוב הראשי הוא חיפש את סיינט, את הסרבל הכחול עם הברכיים הקרועות, את הצמה שקלעה מדי יום, כי טענה שזה מרחיק את השיער מהעיניים כשהיא מטפסת על עץ התפוחים של מוריסון וזורקת למטה את הפירות הנבחרים.
הוא נתן לה חמש דקות, ואז בעט בפחית לאורך הרחוב הראשי. הוא חיקה כמיטב יכולתו את הקאובוי של קורט גאודי ואמר, "פאץ' מקאולי, הילד חד־העין הראשון שבעט לשבעים מטר."
מחוץ לדיינר של לייסי חנתה ת'נדרבירד בצבע אדום־דובדבן. צ'אק ברדלי ואֶחיו הגדולים נשענו עליה.
"ויקינגים," לחש פאץ' מתחת לאפו. הוא ניסה להסתובב כשצ'אק הבחין בו והכניס מרפקים לשני האחרים.
לשוטרים יידרשו יומיים להגיע לצ'אק ולאחיו, אבל רק חצי שעה לאשר את האליבי שלהם.
פאץ' השתופף בסמטה מאחורי החנויות.
הוא שמע צעדים, הסתובב וראה את השלושה, נדחק לפינה.
"אין לך לאן לברוח," אמר צ'אק. הוא היה גבוה ומבוגר יותר ודי יפה. אֶחיו, העתקים מחממי לב. צ'אק יצא עם מיסטי מאייר, היפהפייה המהוללת שפאץ' היה מאוהב בה עד כלות עוד מהגן.
הם התקרבו קצת. פאץ' נסוג עוד יותר עד שהרגיש את הלבֵנים הצוננות כנגד גופו, ואז את החוד מתחפר בגבו.
הוא שלף את הפגיון מהחגורה והידק את אחיזתו.
"אין סיכוי שתשתמש בזה," אמר צ'אק, אבל פאץ' שמע את הספק בקולו.
פאץ' לטש מבט בלהב וברכו רעדה. "נובמבר 1718, רוברט מיינרד סוף־סוף לכד את האגדה, אדוארד טיץ'. אתה מכיר אותו בשם בלאקבירד."
צ'אק העיף מבט אל אחיו. אחד מהם צחק.
"מיינרד חתך אותו בסכין כזאת עשרים פעם. ואז תפס אותו בשיער והוריד לו את הראש."
"אתה לא פיראט. אתה סתם יצור עם עין אחת."
"מיינרד תלה את הראש של בלאקבירד ממוט החרטום של הספינה כדי שכולם ידעו שאסור להתעסק איתו."
הוא הושיט את הפגיון לפנים.
ואז הוא התקרב אליהם בלב הולם, והם נרתעו. כעבור מטר הוא פתח בריצה.
הם איימו עליו בצעקות.
הוא לא עצר עד שאיבד אותם.
4
אורנים התנשאו מבעד לצללים זהובים וכחולים, והעלים הקלים הוסטו לצדדים כשפסע בשבילים שהקיפו את גבולות העיירה. הרחק למעלה הוא ראה את גבעות לוֹאֶס לוחכות את נהר מיזורי, את השיפוע המתון של אוויר תעשייתי מעל ערים וחוות מנוקדות בסילוֹאים כסופים.
דודג' נטולת פגוש הייתה שקועה באדמה, בלי גלגלים, מופקרת לאיתני הטבע, כך שילדים יוכלו ליידות אבנים אל השמשה הקדמית.
עלון נתפס בענפיו של כְּליל קנדי. גוני ורוד עטפו את ג'ימי קרטר המחייך בשרוולים מופשלים, כאילו היה מסוג האנשים שהתבקשו שיצביעו לו.
האגם נגלה לעיניו. שלט דהוי הזהיר מפני זרמים תחתיים. בקיץ, ילדים קפצו מסלעים חלקלקים בצבע ברקת. ילד בשם קולסון יצא לשחות ולא חזר, והשמועה אמרה שהוא חי בקרקעית, צופה ברגלי הבנות הבועטות, מחכה לשעת כושר כדי להושיט יד ולקחת אחת מהן.
פאץ' הרים אבן שטוחה וספר שש פגיעות כשהמים שילחו טבעות לעבר חודיהם של קנים מצויים.
הוא צפה בטירן זנב־סנונית מזנק ממקום קינונו.
הצרחה הקפיאה אותו.
צרחה קשה.
במורד העמק התלול הוא ראה שבבים של מסחרית כחולה, והתקרב בחסות הצמחייה הסבוכה. אולי מכונית משופצת או סתם פורד.
הוא כרע ברך בעפר וראה אותה.
מיסטי מאייר.
לרגע חשב שהיא מסתובבת עם מישהו ושפירש לא נכון את הצעקה. היא למדה איתו מתמטיקה, בת גילו, אבל נראית בקלות מבוגרת יותר.
ואז הוא ראה גב של גבר ולראשו ברדס, למרות החום.
פאץ' הביט סביבו בייאוש וחיפש מישהו. מישהו שיֵדע להתמודד עם זה, שיסיר מעליו את האחריות, את הנטל הכבד של מראה נערה בצרה.
צרחה נוספת.
הוא סינן קללה, הרים את ידו כדי לגעת ברטייה, ומחשבתו נדדה אל מרטין סילבר־טאנג, אל ויילד נד לוֹאו. כנופיית העשויים ללא חת.
הוא זז.
מיסטי צרחה כשפאץ' החליק במורד הגדה.
הוא השתופף, הרים אבן והצטער שלא הביא את הקלע שלו.
כשהגיע למרחק שלושה מטרים, הגבר שמע אותו והסתובב.
כובע גרב הסתיר הכול מלבד עיניו המתות.
פאץ' עצר את נשימתו, יידה את האבן והשתופף כשפגעה בברכו של האיש.
"רוצי!" צעק פאץ'.
הפחד לפת את שריריה של מיסטי, והיא קפאה. חולצה קרועה, התיק על האדמה. מטושטשת כאילו נקלעה לסיוט.
האיש התגלגל מעליו.
"רוצי," הצליח פאץ' ללחוש ברֵיאות ריקות. הוא הרגיש יד על גרונו והפציר במיסטי בעינו.
צאי מזה.
לבסוף היא ראתה אותו.
היא הייתה גבוהה, כוכבת על המסלול. מבטיהם הצטלבו, והיא הסתובבה ופילחה את היער בפמפום זרועות.
האיש קם והתחיל לרדוף אחריה, אבל פאץ' דלק בעקבותיו.
הוא שלף את הפגיון בפעם השנייה באותו בוקר.
האיש אחז בשורש כף ידו וסובב אותו.
השמש פגעה בלהב עד שזה פגש את בטנו של פאץ'.
הוא נפל לאחור ולפת את הפצע והיער הפך ללילה סביבו, אבל הוא לא ראה ירח ולא כוכבים.
למחרת, צבא של אנשים יצעד בסך ביער וימצא רטייה סגולה עם כוכב כסוף.
המפקד ניקס יבדוק כל איש רע ברדיוס של מאה וחמישים קילומטר.
אמו תתפרק לגורמים.
חברתו הטובה סיינט תסרוק את הרחובות זמן רב אחרי שאש התקווה תכבה, ותיקלע לעולם נוסף של צרות.
איש מהם עוד לא ידע על הטרגדיה המתגלגלת של חייהם.
5
באותו יום, סיינט התעוררה עם שחר, ירדה בשקט במדרגות ויצאה למרפסת האחורית.
במרחק שבעה רחובות משם, פאץ' צפה באותה הזריחה.
היא שיפשפה את עיניה כשהערפל היתמר מעל הדשא כמו עשן ממדורה.
שגרת הבוקר שלה הייתה זהה בכל יום מאז עברו לשם.
כשעמדה להיכנס, היא שמעה אותה.
או שלא.
היא חצתה את החצר, רגליים יחפות בדשא לח, ונעצרה מרחק כמה מטרים מהכוורת.
סיינט השתופפה והציצה על הדבורים שנשארו מאחור.
היא הביטה סביבה על הבית הגבוה, השכנים, הצמרות.
עיניה התרחבו כשניסתה להבין.
הדבורים נעלמו.
בבית, היא דהרה במדרגות הישנות והתפרצה לחדר השינה של סבתה.
"מישהו גנב את הדבורים," אמרה בקוצר נשימה.
נורמה הסתובבה ממקומה ליד החלון. "את לא מרכיבה משקפיים. אולי הדבורים שם ופשוט לא —"
סיינט יצאה מהחדר בריצה.
"ותצחצחי שיניים," קראה נורמה.
היא עלתה במדרגות הלולייניות אל חדרה שבעליית הגג. היא הרימה את המשקפיים העגולים משידת הלילה וראתה איך העולם מתמקד מבעד לעדשות העבות ששיוו לעיניה מראה פעור, נדהם.
היא לבשה סרבל ג'ינס עם שני טלאים חדשים בברכיים.
סיינט ציחצחה שיניים באצבע מרוחה במשחה כי השתמשה במברשת כדי להסיר עפר ממאובן שפאץ' מצא, והתברר שהוא סתם חרא מיובש של כלב.
בחוץ, היא מצאה את סבתה עומדת מול הכוורת הריקה ומביטה לרקיע בעיניים מצומצמות.
נורמה כיחכחה בגרונה, שערה הכסוף קצוץ, השרירים המגוידים בזרועותיה מרמזים על הפלדה מתחתם. "אבל למה שהן —"
"אולי נמלים. אבל שמתי מלכודות," אמרה סיינט בקול נמוך מבהלה.
"אז לא יכול להיות."
"כלומר, אם מפריעים להן כשהולכים... אבל אני..."
נורמה נאנחה. "את יושבת כאן איתן כל יום, לפעמים שעות."
"הן כבר מכירות אותי. עברו ארבע שנים."
"אולי בואש," הציעה נורמה.
סיינט הזדקפה. "בואש זקן ורקוב. אני הולכת להביא את הקלע."
"קראתי על דבוראי ממחוז ויין... עצרו אותו כי הוא גנב כוורות."
סיינט קפאה, ואפה הקטן התרומם כשרטנה. "מישהו גנב את הדבורים שלי?" היא פסעה הלוך ושוב, אדישה לצער שהלך והשתלט על פני סבתה.
"זה בטח מר לואיס." סיינט ירקה את השם.
"הכומר הזקן? הוא —"
"השמן הקמצן הזה —"
"דבּרי יפה," הזהירה נורמה.
"במכירה האחרונה הוא לקח שלוש דוגמיות. ליקק אותן מהאצבעות השמנות שלו ואפילו לא קנה צנצנת. אמרתי לפאץ' שיגביל את מספר הטעימות. אני אגש לשם ו —"
"את לא תיגשי לשם."
"אז אני אלך לניקס. הוא יזרוק את השמן הזה לבית —"
"מספיק."
סיינט הסתובבה ורצה אל השער הצדדי.
נורמה נאנחה וניענעה בראשה בייאוש.
6
במשך יותר משעה, סיינט רמסה את אדמת היער שנפרשה כמו קונכייה מאחורי הבית הגבוה, עד החווה של טוּמס ומעבר לה, עצרה מדי פעם והתפללה לאלוהים שתשמע את הזמזום החלוש של הדבורים שלה, אולי הן פשוט התקבצו על איזו בוקיצה גבוהה בזמן שהגששיות חיפשו להן בית חדש.
עד שהגיעה לרחוב הראשי, הצמה שלה התרופפה ואגלי זיעה ביצבצו מעל שפתה העליונה. בתחנת המשטרה הקטנה היא התכוננה לדרוש שיעצרו את מר לואיס ויערפו את ראשו, עד שראתה את מיסטי מאייר עומדת לפני שוטר.
צעירה ומפוחדת וקצרת נשימה.
ברכיה משופשפות.
סיינט ראתה ערימת ניירות מתבדרים כשהנערה נפלה כאילו שדדו את העצמות מגופה. השוטר תפס אותה ועזר לה להתיישב בכיסא.
"תנשמי," אמר וכרע לפניה.
"הוא שם," אמרה מיסטי והביטה לאחור על הרחוב השמשי, גופה רועד ומבטה חולף היישר דרך סיינט.
סיינט הבחינה בטביעה אדומה על זרועה. יד. יד גדולה. נפיחוּת קלה ליד העין, קרע בצווארון החולצה.
"זה נגמר," אמר השוטר. "אין שם אף אחד."
"אתה לא מבין," היא אמרה, עדיין מתנשפת. "הוא הציל אותי."
"מי הציל אותך?"
מיסטי לגמה מים, שפתיה המלאות ורודות כנגד שערה הבהיר כמו פלטינה. הִילה סביב נערה שמלכתחילה זהרה יותר מדי.
סיינט הייתה אולי מסתובבת, משאירה את הדבורים שלה ליום אחר, אבל כששמעה אותה דמה הצטנן ועורה עיקצץ, כאילו ידעה שהכול עומד להשתנות לצמיתות.
"הילד הפיראט," אמרה מיסטי.
האינסטינקט דחף את סיינט לעברם. האינסטינקט והאימה הקרה.
"הוא פגע בו. אבל הבחור היה גדול מדי," אמרה מיסטי, עכשיו בדמעות.
סיינט הרגישה שהדופק שלה מאיץ. "ג'וזף מקאולי?"
שניהם הסתובבו וראו אותה. סיינט עמדה שם זעירה, מסגרת המשקפיים מאוזנת על אפה הקטן עם כתם הנמשים. עצמות הבריח שלה הזדקרו בגאווה, צמתה העבה נחה על כתף אחת. היא ענדה צלב זהב פשוט על שרשרת דקה. סבתה נתנה לפאץ' שרשרת זהה.
"איפה הוא עכשיו?" שאלה סיינט.
השוטר השתופף, שריריו התפקעו מתוך חולצה בהירה, צחה.
סיינט ידעה מה זה הֶלם, איך הוא מסלק את המחשבה ההגיונית. היא למדה את זה ביום שחזרה מבית הספר ומצאה את סבה שוכב במטבח, ואת סבתה לוחצת שוב ושוב על חזהו בפנים ישרות, כאילו לשה בצק.
"מיסטי." סיינט ניסתה לחייך. סבה אמר שזה חיוך טוב, שמאיר את הבקרים של ינואר ומזכיר את האביב בטבורו של החורף במיזורי.
"איפה זה קרה, מיסטי?" שאל השוטר.
מיסטי לא השמיעה הגה כשהשוטר הביא מעיל ועטף אותה כדי להשקיט את הרעד.
"איפה פאץ', לעזאזל?" אמרה סיינט כשהשוטר הזדקף.
"בקרחת היער. ליד המסילה הישנה," אמרה מיסטי.
סיינט שמעה את השוטר מוציא את מכשיר הקשר, ואז רצה במורד הרחוב הראשי, מושכת מבטים בעודה שועטת לעבר היער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה