‏הצגת רשומות עם תוויות צ'יילד לי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צ'יילד לי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

חדש על המדף: ספרי מתח מתורגמים

 


שלושה ספרי מתח מתורגמים ראו אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר:



זה שילוב שלא חשבתי שאפגוש בחיי, אבל השחקנית שגם עוסקת בשנים האחרונות בהפקה, ריס וית'רספון, יצרה יחד עם הסופר הרלן קובן ספר מתח.

הפעם הגיבור הקבוע של קובן אינו חלק מהן העלילה. ולא רק זאת, אלא שהגיבורה שלו היא רופאה. מאגי מקייב היא כירורגית עם רקע צבאי שרשיונה נשלל והיא נאלצת למצוא עבודה חדשה. אבל משום מקום, מכר ותיק מציע לה להמשיך לעסוק בתחום שלה גם בלי רישיון, אצלו. 

המכר הוא מנתח פלסטי שמטפל באנשים שיש להם הרבה מאוד כסף ודורשים דיסקרטיות. כשהיא מסכימה לעבודה אצלו היא לא יודעת לאן היא נכנסת...

כל מילה נוספת מיותרת. מי שאוהבים את קובן יודעים בדיוק מה הם מקבלים, ספרות מתח שלא נכנסת לזוועות אבל משאירה אותך מתוח עד הסוף כשהסיום אף פעם לא דומה למה שתיארת לעצמך



ספר חדש של מחבר סדרת ספרי המתח במרכזם נצבת דמומות של ג'ק ריצ'ר, והפעם במרכזו שורה של סיפורים קצרים שעוסקים בדמויות שברא לי' ציילד לאורך השנים בסיפורים קצרים ששולבו באנתולוגיות שונות. בספר הנוכחי הוא מלקט 20 מתוך אותם סיפורים את אלו שאהב ליצור במיוחד.

יום שלישי, 24 במרץ 2026

חדש על המדף: ספר מתח

 



עלה על המדף, ספר מתח חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר: 



הספר הנוכחי, "עמוק מדי, הוא הספר ה-29 שתורגם לעברית בסדרת הספרים שעוסקת בג'ק ריצ'ר - גיבור אמריקאי עשוי ללא חת, בוגר סוכנות המודיעין האמריקאית שחי כנווד ובכל מקום שהוא מגיע אליו מרגיש צורך לתקן את העוול בו הוא נתקל.

הסדרה נכתב על ידי לי צ'יילד, שם העט של ג'יימס דובר גרנט, יליד בריטניה שעבר להתגורר בארצות הברית בגיל 34, סמוך לצאתו לאור של הספר הראשון בסדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר. ספריו האחרונים של צ'יילד נכתבים בשיתוף פעולה עם אחיו, אשר מעשיר את הספרים בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות הקיימות, על אף שריצ'ר עצמו לא מחובר לעולם הזה.

בספר הנוכחי ריצ'ר מתעורר כפות בלי שהוא יודע היכן הוא נמצא ואיך הגיע לשם, אבל אין שום צורך לדאוג לו, אם קראתם את הספרים הקודמים בסדרה, גם אם רק חלק מהם, ברור לכם שהוא ייחלץ מהמקום וידאג שמי שהביא אותו למצב הזה ישלם את המחיר, בכל דרך שלא תהיה.

מי שקרא ואהב את הספרים הקודמים בסדרה ימצא בספר הנוכחי את כל מה שהוא מחפש. אבל רק למקרה הבלתי סביר שטרם נתקלתם בספריו של צ'יילד ואתם אוהבים ספרות מתח טובה עם גיבורים עשויים ללא חת. הספר הזה בדיוק בשבילכם. אנחנו, נמשיך לחכות לספרים הבאים בסדרה.

יום שני, 2 ביוני 2025

חדש על המדף: ספרי מתח

 



 חדש על המדף: שני ספרי מתח של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:




חשוב להציג אל ליסה ג'ואל למי שלא קרא מספרי המתח הקודמים שלה בעבר. מדובר בסופרת שמובילה אותך באף עד הרגע האחרון כמעט ואז שומטת את הקרקע מתחת לרגליים שלך כשמתברר לך שכל פיתול עלילה שנדמה לך שצפית והתגברת עליו היה רמז מטעה ששתלה ביודעין, בהכירה את ספרות המתח העכשווית, כך שתהיה בטוח שאתה אוחז בידך את פתרון התעלומה.

אלקיס סאמר, בעלת פודקאס נשי מצליח, פוגשת בחגיגות יום ההולדת ה-45 שלה במסעדה את תאומת יום ההולדת שלה, ג'וזי. לשתיהן מדובר בפגישה אקראית אבל בניגוד לאלקיס שהמפגש לא מותיר עליה רושם כלל ג'וזי מחליטה שזה הרגע בו החיים שלה יכולים סוף-סוף לפרוח כמו שתמיד היו צריכים להיות והיא תעשה הכול כדי שזה יקרה.

אלקיס נשואה ואם לשניים, בן ובת הלומדים בבית הספר היסודי. גם ג'וזי נשואה ואם, לשתיים, שת הבנות שלה כבר בוגרות אחת עדיין מתגוררת בביתם בעוד השנייה נעלמה לפני שנים. הבעל של ג'וזי מבוגר ממנה ביותר מ-20 שנה ועל הכרטיס הזה ג'וי מתכננת לרכב עד להצלחה שתמיד חיכתה לה.

הספר עוסק בניסיון להבין מה הסיפור של ג'וזי תוך שהוא זרוע רמזים מטרימים שנדמה לקוראים שמוליכים אותו לסוף מאוד מסוים, אבל הוא לא מתגשם בדיוק איך שקורא ממוצע מצפה.

אישית, הספר הנוכחי היה מעווות מדי עבורי משום שהמשחק עם הציפיות היה מעט פתולוגי על אף שההתרה שלו שונה בתכלית. מי שקראו את ספריה בעבר, כמוני, אין ספק שממתינים לצלול לתוך עולם ששום דבר בו אינו כמו שהוא נראה. אני אישית, מחכה לספרים אחרים שלה ומקווה שבניגוד לנוכחי יהיו מעט פחות מהפכי קרביים.



אין צורך להציג את ג'ק ריצ'ר, הגיבור העשוי ללא חת של לי צ'יילד. הספר הנוכחי, שנכתב גם הוא כמו שאר הספרים האחרונים בסדרת ג'ק ריצ'ר, יחד עם אחיו של לי, אנדרו, חוזר אחורה 33 שנה, לשנת 1992.

בשנת 1992 ריצ'ר הוא סרן במשטרה הצבאית שהורד בדרגה בגלל ההתעקשות שלו ללכת עד הסוף עם התפקיד שלו. לאחר שורה של מקרי מוות שנעים בין התאבדות לרצח הוא מזומן יחד עם נציג CIA, נציגת FBI ונציג משרד האוצר האמריקאי למשרד ההגנה בפקודה ישירה של מזכירה ההגנה שקרא להקים כוח משימה מיוחד לחקור את מקרי המוות הקשורים כולם למאורע שאירע בהודו בשנת 1969.

כל מילה נוספת מיותרת. מי שאוהבים לקרוא את הספרים על ריצ'ר יהנו גם הפעם, מי שמאיזושהי סיבה מוזרה לא שמעו עליו עד היום יכולים לטעום בספר הנוכחי משהו מהעולם של הגיבור האנושי שמצליח תמיד במשימות שלו. אנחנו אוהבים ונמשיך לקרוא כל עוד לי צ'יילד יוסיף לכתוב. 

יום שבת, 21 במאי 2022

הזקיף / לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד

 


ג'ק ריצ'ר הוא סוג של מקגייוור של סוכנים חשאיים. אני משערת שזה יאמר הרבה יותר למי שצפו בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-90 של המאה הקודמת מאשר ברימייק של העשור הקודם שלדעתי פשוט לא הצליח לעשות חסד עם התופעה של אותן השנים. כי ג'ק ריצ'ר, על אף שהוא כבר שנים לא חלק מה-F.B.I האמריקאי, ניחן בחושים מחודדים וביכולת שליטה על טבעית כמעט בגופו. מה זה אומר? הוא קשוב לסימנים של המוח הפרימיטיבי שלו, זה שיש לבעלי החיים כמוח הבלעדי. בזכותו הוא יכול לחוש בסכנות סביבו עוד לפני שהקוגניציה יודעת לזהות את טיבה המדויק. בזכות החיבור המיוחד לגופו הוא מתכנת את עצמו להתעורר בשעה שהחליט, וגם כשיש סכנה. ובזכות החישה המדויקת של הסביבה הוא יכול לעמוד מול שורת גברים צעירים וחסונים ולהביס אותם בלי להיפגע, על אף שהוא מבוגר מהם בהרבה.


את כל זה, בנוסף לאינטליגנציה וסוג של קריאת מצבים חברתיים ביעילות מרבית, הוא מביא לכל עיר או עיירה בה הוא מבקר לזמן קצר. כי ג'ק ריצ'ר לא רוצה להתיישב בשום מקום. אחרי ילדות לא פשוטה שהייתה כרוכה בהישרדות פיזית שלו ושל אחיו מול מקרי אלימות שרווחו במקום בו גדלו ולא נעשו נגדם ספציפית מסיבה מיוחדת, הוא יודע להילחם על החיים שלו גם בצורה אינסטינקטיבית וגם בצורה שנלמדה בזכות שנים של הכשרה וניסיון כסוכן מיוחד. אז הוא נודד מעיר לעיר, עיירה לעיירה, בכל מקום הוא שוהה זמן קצר מאוד ומסתפק במה שהוא יכול להרוויח במזומן, אשר זה הדבר היחיד שמקיימו. הנוכחות הפיזית שלו כמו גם הרגליו מעוררים חשד לעיתים במקומות בהם הוא מבלה אבל גם אם הוא נעצר או נבדק, בטעות, השם הטוב שקנה לו בקרב רשויות החוק משרת אותו כששמו עולה במערכות וחוזר צח ונקי כשלג.

בספר הנוכחי, ג'ק מגיע לעיירה קטנה במקרה. האדם שעוצר לו טרמפ נוסע למקום שג'ק לא מכיר אבל נראה לו סביר כמו כל מקום אפשרי אחר וכשהוא משוטט ברחובות הוא מגלה כי שורה של חוטפים עומדת ללכוד אדם שנראה שלא מודע לכך. הוא מתערב כדי למנוע את החטיפה ומגלה בעקבות שיחה קצרה אתו כי הוא מודע לכך שהוא שנוא בעיירה אך לטענתו הוא קורבן לעלילה שאת נסיבותיה הוא לא יודע. הוא נעצר ביחד עם הקורבן הפוטנציאלי ומואשם בהאשמה חסרת בסיס שהרקע שלו נבדק הוא משוחרר עם המלצה לעזוב את המקום. זה בדיוק מה הוא מתכנן לעשות רק שמתקפה פיזית נוספת, הפעם כזו המכוונת אליו אישית, מעוררת בו רצון להיכנס לעובי הקורה ומה שהוא מגלה מתפתח לממדים רחבים הרבה מעבר לאלו שהכיר בעבר.


זהו. כל הספרים שכותב לי צ'יילד על ג'ק ריצ'ר נעים באותה תבנית: הסוכן המיוחד שלו לשעבר שניחן במראה מסוקס ויכולות גבריות כמעט על טבעיות, מצליח פעם אחר פעם להיכנס לתוך קנוניה מקומית ולצאת ממנה כשידו על העליונה. בכל סיפור כזה יש לו השפעה לא מבוטלת על דמויות נשיות שהגבריות שלו מהלכת עליהן קסם, אפשרות להגן בחסדיו על אנשים חלשים יותר (נשים או גברים) ובחירה להעלם מהשטח בלי להותיר עקבות ובלי להשתתף בתחקיר שאחרי, כשהכל מסתיים. הקשרים של ריצ'ר עם רשויות החוקות וההבנה כיצד הן עובדות מסייעים לנו להיות שותף לפתרון הבעיות וגם לצאת מן הסביבה בלי שמעורבת תיחשף או תחקר.


בספר הנוכחי חבריו אליו לכתיבה אחיו, לי צ'יילד. נדמה לי שזו הסיבה שהספר הנוכחי מיישר קו עם המציאות הדיגיטלית המוכרת לכולנו ופחות שימושית לסוכן המיוחד. אולי גם לי צ'יילד הבין שהגיבור שלו לא יכול להישאר אנטי טכנולוגיה כשכל הסביבה האנושית שלו משתמשת בה. זו גם הסיבה שהוא מותיר את ריצ'ר כמעט ללא שימוש בטכנולוגיה אך העלילה כולה סובבת סביב נוכלות טכנולוגית מתוחכמת והשלכות הפשיעה הטכנולוגית ברמה מקומית ולאומית. נדמה שלי עצמו אינו חובב או בקי מספיק בטכנולוגיה והבחירה להוסיף שותף כתיבה נוגעת גם בהיבט זה שחיוני להמשך חיותו של הסוכן המיוחד לשעבר ריצ'ר והתפתחות עלילותיו.


חובבי ספרות מתח וספריו של צ'יילד במיוחד, ייהנו גם מן הספר הנוכחי. ושוב אני שמחה על הבחירה לקרוא את ריצ'ר ולא כותבי מתח אחרים, משום ההתעקשות שלו שלא להיכנס לפורנוגרפיה של אלימות מכל סוג שהוא ולבחור שלא להכניס לעלילה תיאורים מהפכי קרביים על אלימות מכל סוג שהוא. אני כבר מחכה לספר הבא בעלילות ריצ'ר.


* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר זמין בתחתית הפוסט.


הזקיף     מאת: לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד     מאנגלית: אביגיל בורשטיין     הוצאת כנרת זמורה     2022     320 עמ'


1


ראסטי רת'רפורד הגיח מדירתו ביום שני בבוקר, שבוע בדיוק אחרי שפוטר. את הימים הראשונים אחרי שנחתה הגזירה הוא בילה עם התריסים מוגפים, מחסל את מלאי הפיצות הקפואות שלו וממתין לצלצול הטלפון. חולשות ניכרות, היה כתוב במכתב הפיטורין. כישלון מנהיגותי עמוק. טעויות בסיסיות ועקרוניות. זה היה בלתי ייאמן. כזה עיוות של האמת. וכל כך לא הוגן. למעשה, הם ניסו להדביק לו את הצרות שהתעוררו לאחרונה בעיירה. וזו הייתה... טעות. חד וחלק. שמן הסתם תתוקן. ובמהרה.


השעות הזדחלו. הטלפון נשאר דומם. והאימייל האישי שקע במדמנת ספאם, לא יותר.


הוא החזיק מעמד עוד יום תמים, אחר כך לקח את המחשב הנייד הישן והטעין אותו. אין לו אקדח או סכין. הוא לא יודע לגלוש ממסוק או לצנוח ממטוס. ובכל זאת, מישהו חייב לשלם על זה. אולי אויביו בחיים האמיתיים יתחמקו. הפעם. אבל לא הנבלים במשחק המחשב שידיד מפתֵח שלח לו. עד כה הוא נרתע ממשחקי מחשב. האלימות קיצונית מדי. מיותרת מדי. אבל הוא כבר לא הרגיש כך. נגמרו ימי החמלה. אלא אם כן...


הטלפון המשיך לשתוק.


כעבור עשרים וארבע שעות היו לו שלל תוצאות גבוהות והתייבשות קלה, אבל חוץ מזה מעט מאוד השתנה. הוא סגר את המחשב והסתרח שוב על הספה. הוא נשאר שם רוב היום הבא, צופה בסרטי די־וי־די שלא זכר שקנה, ששלף מערימה אקראית, ומפציר בדממה ביקום שישלח אותו בחזרה לעבודה. הוא יהיה אחר, הוא נשבע. נוח יותר. סבלני יותר. דיפלומטי. אפילו אמפתי. הוא יקנה דונאטס לכל המשרד. פעמיים בחודש. שלוש פעמים, אם זה מה שיעשה את העבודה.


הטלפון המשיך לשתוק.


הוא לא שתה לעיתים קרובות, אבל מה עוד נשאר לו לעשות? כותרות סרט נוסף גלשו על המסך. כיוון שידע שלא יעמוד בעוד סרט, הוא נסוג למטבח. שלף בקבוק ג'ים בים סגור ממעמקי הארון. חזר לסלון והניח תקליט ישן ושרוט של אלמור ג'יימס על הפטפון.


זה נגמר בזה שנרדם עם הפרצוף על הרצפה, אחרי... הוא לא ידע כמה זמן. כל מה שידע הוא שכשהתעורר, ראשו הרגיש כאילו הוא מתפקע מאבנים מיטלטלות ונשחקות, שניסו לכאורה להתפרץ מגולגולתו. הוא חשב שהכאב לעולם לא ייגמר, אבל כשההנגאובר סוף־סוף חלף, התברר לו שהוא חווה רגש חדש. התרסה. הוא חף מפשע, אחרי הכול. שום דבר מהדברים הרעים שקרו לא היה באשמתו. זה בטוח, לעזאזל. הוא זה שצפה אותם. הוא זה שהזהיר את הבוס שלו מפניהם. שוב ושוב. בפרטיות ובפומבי. וזכה להתעלמות. שוב ושוב. לפיכך, אחרי שבעה ימים שהיה מסוגר לבדו, החליט רת'רפורד שהגיע הזמן להראות את פניו. לספר את הצד שלו של הסיפור. לכל מי שיהיה מוכן להקשיב.


הוא התקלח ודלה כמה בגדים מהארון. מכנסי בד וחולצת פולו. חדשים. צבעים כהים, עם לוגואים, כדי להראות שהוא רציני. אחר כך הוא הביא את הנעליים מקצה המסדרון, לשם העיף אותן. הוא אסף את המפתחות ומשקפי השמש ממדף הספרים ליד הדלת. יצא אל חדר המדרגות. ירד במעלית, לבד. חצה את הלובי. דחף את הדלת המסתובבת הכבדה ונעצר במדרכה. שמש הצהריים הייתה כמו כבשן, ובחום הפתאומי צצו אגלי זיעה על מצחו ובבתי השחי שלו. רפרוף בהלה אחז בו. אנשים אשמים מזיעים. הוא קרא את זה איפשהו, והדבר שרצה נואשות להימנע ממנו הוא להיראות אשם. הוא העיף מבטים סביבו, משוכנע שכולם נועצים בו מבטים, ואחר כך אילץ את עצמו לזוז. הוא האיץ את צעדיו והרגיש בולט יותר מאשר אילו צעד ברחוב עירום. אבל האמת היא שרוב האנשים שחלף על פניהם אפילו לא הבחינו בקיומו. למען האמת, רק שניים הקדישו לו תשומת לב.


באותו זמן שראסטי רת'רפורד יצא מדירתו, התפרץ ג'ק ריצ'ר לבר. הוא היה בנשוויל, טנסי, שבעים וחמישה מייל צפונית־מזרחית לעיירה המנומנמת של רת'רפורד, עסוק במציאת פתרון לבעיה. בעיה מעשית ברובה. עניין של פיזיקה. וביולוגיה. בעיקרו של דבר, איך לתלות גבר מהתקרה בלי יותר מדי נזק. לתקרה לפחות. הגבר פחות עניין אותו.


התקרה הייתה שייכת לבר. והבר היה שייך לַגבר. ריצ'ר דרך במקום לראשונה רק קצת יותר מיממה לפני כן. בשבת. כמעט ראשון, כיוון שכשנכנס השעה הייתה כמעט חצות. המסע שלו לא היה חלק. באוטובוס הראשון שתפס פרצה דליקה, והאוטובוס החלופי נתקע בגשר נמוך, אחרי שהנהג פנה בפנייה הלא נכונה, עשרים מייל אחרי שיצא לדרך. כשריצ'ר ירד בסופו של דבר בתחנת המרכזית, נוקשה מהישיבה הממושכת, הוא נעמד בצד ליד פינת העישון, ובמשך דקות אחדות מתח את שריריו ומפרקיו הדואבים. הוא עמד שם, חבוי למחצה בצללים, בזמן ששאר הנוסעים הסתובבו ודיברו ועשו דברים בטלפונים שלהם ולקחו את התיקים שלהם ונעלמו בהדרגה.


ריצ'ר נשאר במקומו. הוא לא מיהר. הוא הגיע מאוחר משציפה, אבל זו לא הייתה בעיה. הוא לא קבע עם אף אחד. לא היו לו פגישות. אף אחד לא חיכה לו בדאגה גוברת, או כעס גובר. הוא תיכנן למצוא מקום ללילה. דיינר לארוחת ערב. ובר שבו ישמע קצת מוזיקה טובה. ואת כל זה הוא עדיין יוכל לעשות. אם כי אולי בסדר הפוך. אולי לשלב כמה מהפעילויות. אבל הוא יתמודד. ובמלונות מסוימים, מהסוג שריצ'ר מעדיף, אפשר להגיע מאוחר. בייחוד אם אתה משלם במזומן. כפי שהוא תמיד נהג לעשות.


מוזיקה קודם, החליט ריצ'ר. הוא ידע שלא חסרות הופעות בנשוויל, אבל רצה סוג מסוים של מקום. משהו משופשף. עם קצת היסטוריה. איפה שבליינד בלייק היה עשוי לנגן בזמנו. או אפילו האולין וולף. בהחלט לא מקום חדש, או מדובר, או שעבר ג'נטריפיקציה. השאלה היחידה הייתה איך ימצא מקום כזה. בתחנת האוטובוסים עדיין דלקו האורות, וקומץ אנשים עדיין עבדו שם או המתינו או פשוט התרחקו מהרחוב. חלקם ודאי מקומיים. אולי כולם. ריצ'ר יכול לבקש הנחיות. אבל הוא לא נכנס. הוא העדיף לנווט על פי דחף. הוא הכיר ערים. הוא קרא את צורתן וזרימתן כמו שמַלח חש את כיוון הגלים המתקרבים. הבטן אמרה לו ללכת צפונה, אז הוא חצה את הצומת המשולש הרחב והמשיך למגרש ריק, עם כמה הריסות פה ושם. הריח הכבד של דיזל וסיגריות התפוגג מאחוריו, וכשצעד, הצל שלו הלך והתארך לפניו. הדרך הובילה לשורות של רחובות צרים ומקבילים שבתיהם זהים, לבנים, מוכתמים בפיח. התחושה הייתה תעשייתית, אבל מרקיבה וחלולה. ריצ'ר לא ידע אילו עסקים שיגשגו בנשוויל של פעם, אבל ברור שמה שיוּצר או נמכר או אוחסן, קרה באזור הזה. וללא ספק הפסיק מאז. המבנים היו כל מה שנשאר. ולא להרבה זמן, חשב ריצ'ר. או שכסף יעוף פנימה ויחזק אותם, או שהם יתמוטטו.


ריצ'ר ירד מהמדרכה המתפוררת והמשיך לצעוד באמצע הרחוב. הוא החליט שימשיך עוד שני רחובות. שלושה לכל היותר. אם לא ימצא שום דבר טוב עד אז יפנה ימינה, לכיוון הנהר. הוא חלף על פני מקום למכירת צמיגים משומשים. מחסן צדקה ששימש לאחסון רהיטים שנתרמו. ואז, כשחצה את הרחוב הבא, זיהה צליל של גיטרה בס ורעם של תופים.


הצליל בקע ממבנה במרכז הרחוב. הוא לא נראה מבטיח. לא היו שם חלונות. ולא שלט. רק רצועת אור צהוב דקיקה חמקה מתחת לדלת עץ יחידה. כיוון שריצ'ר לא אהב מקומות עם מעט אפשרויות יציאה, הוא נטה להמשיך בהליכה, אבל כשהגיע אל הדלת, היא נפתחה. שני גברים, בסוף שנות העשרים לחייהם פחות או יותר, עם גופיות וכתמי קעקועים אנמיים, דישדשו אל הרחוב. ריצ'ר זז כדי לחמוק מהם, ובאותו רגע התחילה גיטרה לייבב בפנים. ריצ'ר עצר. הריף היה טוב. הוא נבנה וגאה והמריא, וברגע שנדמה שנגמר והצליל האחרון גווע, החליף אותו קול נשי. מקונן, נואש, מתייסר, כמו צינור לעולם של צער עמוק בלתי יתואר. ריצ'ר לא עמד בזה. הוא חצה את המפתן.


בפנים שרר ריח של בירה וזיעה, והחלל מהחזית לקיר האחורי היה קצר משריצ'ר ציפה. הוא היה גם רחב יותר, ולמעשה היו בו שני אזורים נפרדים עם שטח מת במרכז. הצד הימני נועד לחובבי מוזיקה. באותו ערב היו שם כעשרים וחמישה איש, חלקם עומדים, חלקם רוקדים, חלקם עושים קצת מזה וקצת מזה. הבמה שמאחוריהם הייתה צמודה לקיר המרוחק ותפסה את כל עומקו של החדר. היא הייתה נמוכה, בנויה מארגזי בירה ומין משטח עץ ממוסמר מעל. בכל צד עמד רמקול צנוע, ומהתקרה השתלשלו שני מוטות מתכת שנשאו את התאורה. הזמרת עמדה בקדמת הבמה. לריצ'ר היא נראתה קטנטונת. מטר וחצי לכל היותר, ודקיקה כמו מחט. שערה היה קארה בלונדיני מושלם בוהק עד כדי כך, שריצ'ר תהה אם זו פאה. נגן הגיטרה עמד לשמאלה, קרוב ביותר לדלת. הבסיסט היה הבבואה שלו, לימינה. לשניהם היו שיער מתולתל פראי ועצמות לחיים גבוהות וחדות, והם דמו זה לזה כמו זוג תאומים. ללא ספק אחים. הייתה גם מתופפת, שחבטה את המקצב, אבל הצל בצד האחורי של הבמה היה עמוק מכדי שריצ'ר יראה אותה בבהירות.


החלל השמאלי נועד לשתייה. היו שם שישה שולחנות עגולים, סביב כל אחד מהם ארבעה כיסאות, וארבעה כיסאות גבוהים עמדו ליד הבר שהיה צמוד לקיר שמול הבמה. הוא היה מצויד במגוון הרגיל של ברזי בירה ומקרר בקבוקים ומשקאות. מראָה השתרעה לכל רוחבו, ובמרכזה סדק משונן דמוי כוכב. תוצאה של השלכת בקבוק, חשב ריצ'ר. הוא אהב את המראֶה. זה הוסיף אופי. אבל לא היה די בכך לגבור על החיסרון העיקרי של המקום. אזור התקרה לפני הבר. עשרות חזיות השתלשלו ממנו. אולי מאות. בכל מיני סגנונות וצבעים וגדלים. ריצ'ר לא ידע מאין הגיעו. זה נראה לו מפוקפק. בלתי נחוץ. ורע מבחינה מעשית. כדי להגיע לבר, כל מי שגבוה מעט היה צריך לתמרן סביבן או להשתופף תחתן. ריצ'ר חיכה שהלהקה תגמור את השיר האחרון, ואז רכן ותימרן עד שהגיע קרוב מספיק למשוך כיסא בר. הוא היה היחיד בחלק הזה של החדר, והבעתו האטומה של הברמן לא הבהירה לו אם הוא מרוצה מהמצב או לא.


"קפה," אמר ריצ'ר כשהברמן הואיל להכיר בנוכחותו. "שחור."


"אין קפה," ענה הברמן.


"או־קיי. צ'יזבורגר. צ'יפס. בלי חסה. בלי חמוצים. וקולה."


"אין צ'יזבורגר."


"איזה אוכל יש לכם?"


"אין אוכל."


"איפה יש כאן אוכל בסביבה?"


הברמן משך בכתפיו. "אני לא גר בסביבה."


ריצ'ר לקח את הקולה שלו ופנה לצפות בבמה. הוא קיווה שלהקה אחרת תעלה, אבל לא נראה שום רמז לפעילות. חצי מהקהל נדד והתקבץ סביב השולחנות. האחרים כבר פנו אל הדלת. בלי עוד מוזיקה ובלי תקווה לאוכל, ריצ'ר החליט שיגמור את המשקה ויצא בעקבותיהם. הוא המשיך באותו כיוון שהלך בו, לפני שהתפתה להיכנס, אבל כשהגיע לסמטה בקצה הבניין שמע קולות דשדוש. הוא פנה וכמעט התנגש בנגן הגיטרה מהלהקה ששמע לפני שעה קלה. הבחור עשה צעד אחורה, עיניו רחבות מפחד ונרתיק הגיטרה מורם כמגן. הזמרת כמעט התנגשה בו מאחור. ריצ'ר הרים ידיים, כשכפות ידיו מופנות החוצה. הוא היה מודע לרושם שהוא עשוי לעורר. הוא היה מטר תשעים וחמישה. מאה ועשרה קילו. שערו היה בלגן פרוע. הוא היה לא מגולח. ילדים נמלטו ממנו לא פעם בצווחות.


"מצטער, חברים." ריצ'ר ניסה לחייך חיוך מעודד. "לא התכוונתי להבהיל אתכם."


הגיטריסט הוריד את התיק אבל לא צעד קדימה.


"הופעה מצוינת הערב, דרך אגב," אמר ריצ'ר. "מתי אתם מנגנים שוב?"


""תודה," הגיטריסט נשאר במרחק־מה. "בקרוב, אני מקווה."


"כאן?"


"אין סיכוי."


"למה? קהל גרוע?"


"לא. בעלים גרוע."


"רגע." הזמרת לטשה עיניים בריצ'ר. "למה אתה כאן? אתה עובד בשבילו?"


"אני לא עובד בשביל אף אחד," אמר ריצ'ר. "אבל מה גרוע בבעלים? מה הבעיה?"


הזמרת היססה ואז הרימה אצבע ועוד אחת. "הוא לא הסכים לשלם לנו. והוא שדד אותנו. גנב לנו גיטרה."


"אחת משלי," אמר הגיטריסט. "את הטובה."


"ברצינות?" ריצ'ר צעד לאחור. "זה לא נשמע כמו טקטיקה עסקית נבונה. בטח יש עוד חלק בסיפור הזה."


"מה למשל?" הזמרת הסתכלה על הגיטריסט.


"כלום," הוא אמר. "גמרנו את ההופעה. ארזנו. ביקשנו את הכסף. הוא סירב."


"אני לא מבין," ריצ'ר השתתק. "במָקום כזה המוזיקה היא מוקד המשיכה. לא העיצוב, זה בטוח. צריך להקות בשביל מוזיקה. ואם אתה לא משלם ללהקות, איך תביא אותן לנגן? זה נשמע לי אסטרטגיה כושלת. בטח עשיתם משהו שעיצבן אותו."


"אתה לא קולט את עסקי המוזיקה." הגיטריסט הניד בראשו.


"תסביר לי."


"למה?"


"למה? כי אני מבקש. אני אוהב מידע. למידה היא מעלה טובה."


הגיטריסט הניח את נרתיק הגיטרה על הארץ. "מה יש להסביר? דברים כאלה קורים כל הזמן. אין מה לעשות נגד זה."


"ללהקות אין כוח." הזמרת הניחה יד על כתף הגיטריסט. "למקומות יש."


"אין מי שיכול לעזור לכם לסדר את זה? המנהל שלכם? הסוכן? מוזיקאים לא משתמשים באנשים כאלה?"


הגיטריסט הניד בראשו. "מוזיקאים מצליחים אולי. לא אנחנו."


"עדיין לא," אמרה הזמרת.


"והמשטרה?"


"לא." ידה של הזמרת החליקה על כיס הז'קט שלה. "בלי משטרה."


"אנחנו לא יכולים לערב אותם," אמר הגיטריסט. "אם יצא לנו שם של כאלה שעושים בעיות, אף אחד לא יזמין אותנו."


"מה הטעם בהזמנות אם לא משלמים לכם?"


"הטעם הוא שיוצא לנו לנגן. אנשים מקשיבים לנו." הזמרת נקשה על צידי ראשה. "אם לא שומעים אותך, אי־אפשר לגלות אותך."


"הגיוני." ריצ'ר השתתק. "אם כי למען האמת, לדעתי אתם צריכים לשקול מה המסר שאתם משדרים."


"איזה מסר?" הגיטריסט השעין כתף אחת על הקיר. "לסבול בשקט. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות."


"ככה נצליח," אמרה הזמרת. "בסוף."


ריצ'ר לא אמר כלום.


"מה? אתה חושב שאנחנו עושים את הדבר הלא נכון?"


"אולי זה לא במָקום להגיד את זה." ריצ'ר הסתכל על כל אחד מהם בתורו. "אבל יש לי הרגשה שאתם אומרים לבעל המועדון שזה בסדר לגנוב מכם. שאתם מרוצים להופיע בלי כסף."


"זה מטורף," אמרה הזמרת. "אני שונאת להופיע בחינם. זה הכי גרוע שיש."


"הבהרתם את זה?"


"ברור." הגיטריסט הזדקף. "אני הבהרתי. התעקשתי שהוא ישלם לנו. הוא העמיד פנים שהוא הולך לשלם, לקח אותי למשרד שלו. רק שפתאום אני רואה שיש שם מישהו. השומר־סף. הוא עצום. הם בטח תיכננו הכול מראש, כי הוא לא אמר כלום. לא חיכה. רק תפס לי את היד. השמאלית." הוא הניף את ידו השמאלית כדי להדגיש את הנקודה. "הוא תפס אותה ודחף לשולחן, למין לוח מתכת מלא חריצים וכתמים. בכל מקרה, הוא השאיר לי את היד שם, והבעלים עקף את השולחן ופתח את המגירה העליונה. הוא שלף פטיש. הפריד לי את האצבעות בצד המזלגי שלו ואמר לי שאני צריך לבחור. או שנקבל את הכסף והוא ישבור לי את האצבעות. אחת אחרי השנייה. או שנעזוב, בריאים ושלמים, בלי כסף."


ריצ'ר היה מודע לקול בראשו שאמר לו להסתלק. לא הייתה לו בעיה לומר את זה. אבל הוא שמע איך הבחור מקונן בגיטרה. הוא זכר שהביט באצבעותיו כשהיה על הבמה. הן היו ההפך מהאצבעות שלו עצמו. מהירות ועדינות, רוקדות על המיתרים. הוא דמיין את הבריון לופת את ידו. את הבעלים אוחז בפטיש. הוא נשאר במקומו.


"אם אתם רוצים, אני יכול לחזור לשם," אמר ריצ'ר. "לעזור לבעלים לראות את הדברים מזווית אחרת. אולי לגרום לו לשקול שוב את התשלום על הערב."


"אתה יכול לעשות את זה?" שאלה הזמרת בפקפוק.


"אמרו לי שאני יכול להיות מאוד משכנע."


"אתה עלול להיפגע."


"מישהו עלול. לא אני."


"היה לו פטיש." הגיטריסט דישדש במקום.


"אני מפקפק בכך שהפטיש ייכנס לתמונה. אבל לא תהיה בעיה אם זה יקרה. אז למה שלא אנסה? מה יש לכם להפסיד?"


"אני לא בטוח ש —"


"תודה." קטעה אותו הזמרת. "אנחנו מעריכים כל עזרה שתוכל להעניק לנו. רק תיזהר, בבקשה."


"אני תמיד נזהר," אמר ריצ'ר. "עכשיו ספרו לי על הגיטרה. הטובה שלך. הוא באמת גנב אותה?"


"הבחור הגדול גנב," אמר הגיטריסט. "סוג של. הוא עקב אחרי מהמשרד וחטף אותה. ואז זרק אותה במדרגות למרתף והסתכל עליי מוזר, כאילו הוא מתגרה בי שאלך לקחת אותה."


"והשארת אותה שם?"


הגיטריסט הסיט את מבטו.


"אל תרגיש רע. זה היה המעשה הנכון." ריצ'ר השתתק. "היא שווה הרבה?"


"אלף, משהו כזה." הגיטריסט משך כתפיים. "בשבילי זה הרבה."


"והבעלים, עם הפטיש, איך קוראים לו?"


"לוקהארט. דֶרֶק לוקהארט."


"כמה הוא הבטיח לשלם לכם?"


"מאתיים דולר."


"או־קיי. וחוץ מלוקהארט, הבחור שהיה איתו במשרד והברמן, מי עוד עובד שם?"


"אף אחד."


"יש מישהו," אמרה הזמרת. "ילד שמנקה שולחנות. רוב הזמן הוא מאחורה, מעשן ג'וינטים."


"עוד מישהו?"


"לא."


"ראיתם איזה כלי נשק איפשהו?"


הם הסתכלו אחד על השני והנידו בשלילה.


"בסדר. איפה המשרד של לוקהארט?"


"קומה שנייה," אמר הגיטריסט. "המדרגות מאחורי השירותים."


בחזרה בפנים, לקוח בודד עירסל בקבוק בירה אחרון. הברמן הדף מטאטא שחוק על הרצפה בין השולחנות לבמה. לא היה זכר לאף אחד אחר, אז ריצ'ר עשה את דרכו מעבר לשירותים ועלה חרש במדרגות. הוא ראה מישורת צרה ודלת. היא הייתה סגורה. ריצ'ר שמע קול מצדה השני. הקול היה גברי, בכך לא היה לו ספק, אבל הוא לא זיהה את המילים. הן היו שקטות. קצובות. כאילו מישהו סופר. בטח מונה את ההכנסה השבועית. אם כך, הם בוודאי נעולים בפנים. ריצ'ר תפס את הידית. סובב אותה. ובו בזמן חבט בכתפו בדלת. היא נכנעה בקלות, מעיפה שבבי עץ שהסתחררו באוויר.


"מצטער, רבותיי." הוא צעד לתוך החדר ודחף את הדלת בחזרה למסגרתה השבורה. "לא ידעתי שנעלתם."


החלל היה קטן. יותר ארון ממשרד. שני גברים ישבו דחוקים מאחורי השולחן, כתף אל כתף. ריצ'ר הניח שהגבר הממוצע הוא לוקהארט. השני, ענק נרפה ומרושל הוא בוודאי שומר הסף. שניהם קפאו בכיסאותיהם. השולחן היה מכוסה שטרות מקומטים ושמנוניים, מסודרים בערימות.


"מי אתה, לעזאזל?" לקח ללוקהארט רגע למצוא את קולו.


"קוראים לי ג'ק ריצ'ר. אני מייצג את הלהקה שניגנה בשבילכם הערב. באתי לדבר על החוזה שלהם."


"אין להם חוזה."


"עכשיו יש להם." ריצ'ר תפס כיסא בעל משענת מעוגלת שהיה הרהיט הנוסף היחיד בחדר, בחן אותו והתיישב עליו.


"הגיע הזמן שתלך," אמר לוקהארט.


"רק הגעתי."


"אתה לא יכול להיות כאן. לא בזמן הספירה."


"לא חשבת על זה עד הסוף, מה?"


לוקהארט השתתק, חיפש את המלכודת. "לְמה אתה מתכוון?"


"אמרת שאני לא יכול להיות כאן. ובכל זאת הנה אני. היגיון משובש מצידך."


"אתה יכול לעזוב." אמר לוקהארט בהטעמה מופרזת. "או שאני אעיף אותך."


"אתה תעיף אותי?" ריצ'ר הרשה לעצמו לחייך.


לוקהארט קמץ אגרוף על השולחן מולו. "אני יכול לדאוג שיעיפו אותך."


"אתה בטוח? איפה כל האנשים שלך?"


"יש לי את כל האנשים שאני צריך, ממש כאן." לוקהארט הצביע על חברו.


"הוא? קודם כול, מדובר באיש אחד. יחיד. אז צריך לומר, 'האיש היחיד שאני צריך'. אבל גם זה לא נכון, מה? כי ברור שהוא לא בנוי למשימה. הוא לא יצליח להעיף אותי ישֵן אפילו. גם אם הייתי מת בשֹיבה טובה הוא לא היה מצליח."


לאורך כל הדיאלוג, ריצ'ר הביט בעיניו של האיש הגדול. הוא ראה אותן מרפרפות לכיוון לוקהארט. ראה את לוקהארט משיב בהנהון זעיר. האיש הגדול קם מהכיסא. ריצ'ר ידע שיש רק תסריט אחד שיכול לעבוד. הבחור עשוי לזנק מעל השולחן. אם הוא מהיר מספיק, הוא יגיע לפני שריצ'ר ייעמד. אבל גם אם ריצ'ר כבר יעמוד, עדיין ייזקף לזכות האיש כלי הנשק החזק ביותר שלו. המשקל. הוא שקל לפחות ארבעים קילו יותר מריצ'ר. יחד עם מהירות הזינוק, כל הקילוגרמים האלו ייתרגמו למומנטום מרהיב. ריצ'ר לא יצליח להתחרות עם זה. הוא יעוף לאחור על הרצפה. וימוסמר אליה. תקוע בפינה, בלי אפשרות להתגונן בידיים, רגליים או אגרופים. ולא מסוגל לנשום. ואז כל מה שהאיש יצטרך לעשות הוא לחכות. הפיזיקה תגמור בשבילו את הקרב. הוא פשוט ישכב שם עד שריצ'ר יתעלף. זה יהיה הניצחון הכי קל שלו.


הבחור בחר באפשרות הגרועה. במקום לזנק מעל השולחן הוא ניסה להידחק סביבו. טעות רצינית במקרה של אחד עם מבנה גוף כמו שלו. הדִרבּוּן של ריצ'ר עירפל את מחשבותיו. הוא לא התמקד בניצחון. הוא דמיין את המכות שיוכל להחטיף. מה שנתן לריצ'ר זמן להניף את לוח המתכת מהשולחן. לאחוז אותו בחוזקה מהפינה. ולהטיח אותו בצווארו המזדקר־בתנופה של האיש, כמו גיליוטינה הפוכה, מוחץ את בית הקול וקנה הנשימה שלו. אחר כך נתן לו ריצ'ר דחיפה בפרצוף, והאיש נפל לכיוון שממנו הגיע ונחת בפינה, נחנק ויורק.


"בדרך כלל לא הייתי מתחיל ככה," אמר ריצ'ר והתיישב בחזרה. "הייתי נותן לו הזדמנות להסתלק. אבל אז נזכרתי שהוא זה שלקח לילד את הגיטרה, אז החלטתי להוריד את הכפפות."


לוקהארט גישש אחרי הטלפון שלו. "צריך להתקשר לאמבולנס. מהר."


"חבר שלך יהיה בסדר," אמר ריצ'ר. "או שאולי לא. אבל בינתיים, בזמן שהוא מתמודד עם בעיות נשימה, בוא נדבר על החוזה של הלהקה. כמה הבטחת לשלם להם?"


"לא הבטחתי כלום."


ריצ'ר החליק אצבעות על שולי הלוח. "אני חושב שכן."


לוקהארט זינק הצידה, לכיוון המגירה. ריצ'ר עקב אחרי התנועה והשליך את הלוח, שהסתחרר כמו פריזבי. הוא פגע בגשר האף של לוקהארט, ניפץ את העצם והעיף אותו בחזרה לכיסאו.


"אני מתחיל לחשוב שהצעצוע הזה מסוכן." ריצ'ר הרים את הלוח ושמט אותו על הרצפה. "לא כדאי שתמשיך לשחק איתו. עכשיו. החוזה. תן לי מספר."


"מאתיים דולר."


"מאתיים דולר היה הסכום המקורי. אבל מאז שהוסכם עליו גילית עניין באצבעות אדם. תגיד, כמה כאלה יש בכף יד שמאל של גיטריסט, למשל?"


"חמש." קולו של לוקהארט היה עמום בגלל מעבר האוויר המוגבל.


"טכנית יש ארבע. החמישית היא אגודל. אבל אני אקבל את התשובה שלך. אז מאתיים דולר כפול חמש זה..."


"אלף."


"טוב מאוד. זה הסכום החדש שלנו. אנחנו מקבלים מזומן."


"תשכח מזה."


"יש כאן שפע של מזומן. אם קשה לך מדי לספור, אולי אני אקח הכול וזהו?"


"בסדר." לוקהארט כמעט צווח. הוא בחר שתי ערימות שטרות והחליק אותן לצד השני של השולחן.


"יופי. עכשיו נוסיף את תעריף עיכוב התשלום. זה עוד חמש מאות."


לוקהארט הביט בו בזעם והחליק עוד ערימה.


"כמעט גמרנו. הדבר הבא הוא תוספת על החלפת ציוד. אלף עגול."


"מה ל —״


"על הגיטרה של הילד. החבר שלך זרק אותה במורד המדרגות. קח ממנו את הכסף אם אתה רוצה, אבל אין סיכוי שזה יצא מהכיס של הלקוח שלי."


עיניו של לוקהארט ריפרפו הלוך ושוב על ערימת המזומן ההולכת ומידלדלת. ריצ'ר כמעט ראה את מוחו מחשב כמה נשאר לו, ותוהה אם סיכוייו לשמור על חלק מהכסף ישתפרו אם ישתף פעולה. "או־קיי. עוד אלף. אבל אפילו לא סנט אחד נוסף. ותגיד לילדים האלה שאם הם יחזרו אי־פעם, אני אשבור להם יותר מאשר את האצבעות. וגם אם הם לא יבואו, הם בחיים לא ינגנו שוב בעיר הזאת."


ריצ'ר הניד בראשו. "הלך לנו כל כך טוב, אבל היית חייב להרוס. לא נתת לי לגמור. כיסינו את התשלומים. אבל לא הגענו לתמריצים. זה חשוב, אז תקשיב טוב. כל חבר להקה שאני מייצג שומר אותי בחיוג מהיר. אם משהו יקרה לאחד מהם, אני אחזור. אני אשבור לך את הידיים. אני אשבור לך את הרגליים. ואני אתלה את התחתונים שלך מהתקרה של הבר. בזמן שאתה לובש אותם. זה ברור?"


לוקהארט הינהן.


"יופי. עכשיו, תמריץ מספר שתיים: להקות אחרות. גם אם אני לא מייצג אותן, אני פורש הסכם מטרייה. אני רואה בזה מחווה של אדיבות. תחשוב על זה כעל תרומתי לתרבות. פירוש הדבר שאם אשמע שרימית להקה אחרת, אני אחזור. אני אקח לך את כל הכסף. ואני אתלה את התחתונים שלך מהתקרה של הבר, כמו קודם. גם זה ברור?"


לוקהארט הינהן.


"מצוין. ולמקרה שתהית. אני אגיע לביקורי פתע, לבחון את שיתוף הפעולה שלך. מתי הלהקה הבאה מופיעה כאן?"


"מחר."


"טוב. אני מקווה שהם טובים כמו הלהקה של הערב. אבל גם אם לא, תזכור. משלמים להם."

יום שלישי, 30 במרץ 2021

יום אחד תפסיד / לי צ'יילד

 


נהגתי לקרוא הרבה ספרי מתח בעבר, למען האמת בגילאים צעירים קראתי הרבה יותר, מכל הז'אנרים הקיימים (כמעט, רומנים רומנטיים תמיד היו הגבול שלי). באותם גילאים התכנים, קשים ככל שיהיו, לא הפריעו לי. הם נדמו כמתקיימים ביקום מרוחק, דמיוני, כזה שהקשר שלו למציאות מקרי בהחלט, אם בכלל אפשרי. השנים חלפו, הרגישות גדלה והיכולת שלי לקרוא ספרים בזמן הפנוי שיש לי (בעידן בו הפיתויים על המסך הקטן מתחרים בספרים לא פעם, ובהצלחה מרובה) הלכה והצטמצמה. מעבר לזמן שמטבע הדברים הצטמצם, פתאום גיליתי שאין בתוכי מקום לספרות אימה וגם לספרות מתח או ספרות פרוזה המתעקשת לעסוק בחוליי האנושות לפרטי פרטים.

אז השנים צמצמו את מגוון הספרים הפוטנציאלי שלי, וצמצום משמעותי אירע בגזרת ספרות המתח, שהתרבות הפופולרית הפכה אותה למזעזעת יותר ויותר ככל שחלפו השנים. לאט לאט גיליתי שסופרים שנהגתי לקרוא בעבר כבר לא עוברים את סף העיכול שלי, אבל לי צ'יילד, נותר בשלו. אני עדין מוצאת את עצמי נהנת לשקוע בתוך עולם חדש שברא לגיבור שלו ג'ק ריצ'ר, פינה נדחת בארצות הברית, בה החוקים כפי שאנו רוצים להאמין שמתקיימים בכל מקום, קצת פחות תקפים. והכל, תוך שהסופר מקפיד שלא לגלוש לתוך תיאורים גסים, אלימים או מזעזעים, גם הרמיזות שהוא מחליט להותיר על כנן עדינות הרבה יותר מכפי שמקובל היום בתרבות הפופולרית שתעשה הכל כדי להגיע לקהל הגדול ביותר, בכל מחיר אפשרי.

בספר הנוכחי, 'יום אחד תפסיד', האחרון שתורגם עד כה לעברית ויצא לאור בהוצאת כנרת, השם עצמו רומז, כפי שיעיד הסיפור, שגם ג'ק ריצ'ר שהוא סוג של מקגייור בהישרדות מול פושעים בכל סדר גודל אפשרי, יודע שהזמן עושה את שלו והיכולת שלו לצאת עד כה מכל סיטואציה אליה נקלע כשידו על העליונה, הולכת ופוחתת ויום אחד... הוא עלול להפסיד.

אל העיירה הנוכחית ריצ'ר מגיע במקרה, כשהוא רואה כיצד נוסע צעיר באוטובוס עליו הוא נמצא מתכנן לשדוד איש זקן שמשך סכום של כמה אלפי דולרים במזומן והניח אותו במעטפה בבטנת הג'קט שלו. האיש הזקן נרדם, וג'ק חושש שהשוד יתרחש במהלך הנסיעה ועוד לפני שלזקן תהיה שהות לגלות שהכסף נעלם הבחור הצעיר כבר ירד מן האוטובוס בתחנה שלו ויעלם. אבל הזקן מתעורר ונראה שהוא עומד לרדת בתחנה בלי שהוא יודעת שיש שודד צעיר שמתכוון לעקוב אחריו, אז ריצ'ר מתערב, יורד באותה תחנה ומונע מן השוד להתרחש. אבל כשהוא מגלה מה הסיבה שהזקן נושא סכום כסף גדול כל כך במזומן, הוא מחליט להתערב ולעזור למרות שהזקן מפציר בו לא לעשות זאת.

וכך, ריצ'ר נקלע למאבק טריטוריאלי בין שתי מאפיות שמקורה של כל אחת במדינה אירופאית אחרת. במהירות רבה הוא לומד לזהות מי מהאנשים המתגוררים במקום יכול לסייע לו, ומי יבחר שלא. וכל זה כשחולייה של מערכת הבריאות האמריקאית משמשים רקע להתרחשות בספר הנוכחי, תוך הדהוד הביקורת הקשה שמוטחת בביטוח הבריאות האמריקאי ובניסיונות לחסל או לשפר אותו, על פי השלטון המתחלף.


אם יש לכם כמה שעות פנויות וספרות מתח היא כוס התה שלכם, אין ספק שתהנו מן הספר הנוכחי שעשוי היטב למרות שהוא נמנע במכוון מלהיכנס לתיאורים גרפיים מכל סוג שהוא. ואני מאמינה שאמשיך לקרוא את צ'יילד גם עוד שנים רבות.


* טעימה מן הספר ממתינה בתחתית הפוסט


יום אחד תפסיד     מאת" לי צ'יילד     מאנגלית: שאול לוין     בהוצאת כנרת-זמורה     2020     365 עמ'

1


העיר נראתה קטנה במפת אר צות הברית. היא היתה רק נקודה זעירה ומנומסת ליד דרך דמוית חוט אדום שנמשכה על פני סנטימטר וחצי של נייר שלא היה בו דבר מלבדה. אבל מקרוב ובשטח גרו בה חצי מיליון איש. היא כיסתה יותר מ־250 קמ"ר. היו בה כמעט 150,000 משקי בית. היו בה פארקים בשטח של יותר מ־8,000 דונם. היא הוציאה חצי מיליארד דולר בשנה וגייסה סכום דומה במסים ועמלות וגבייה. היא היתה גדולה מספיק לתחנת משטרה של 1,200 שוטרים.

והיא היתה גדולה מספיק לפשע מאורגן שחילק את העיר לשניים. את מערב העיר ניהלו אוקראינים. את המזרח אלבנים. קו ההפרדה ביניהם שורטט בדקדקנות של מחוזות בחירה. להלכה, הוא נמשך לאורך רחוב סֶנטֶר, שנמתח מצפון לדרום וחילק את העיר לשתי מחציות, אבל בפועל הזדגזג הלוך ושוב כדי לכלול ולהדיר גושי בניינים וחלקי שכונות מסוימים בכל מקום שהיתה תחושה שתקדימים היסטוריים מצדיקים נסיבות מיוחדות. המשא ומתן היה מתוח. ניטשו מלחמות קטנות על טריטוריה. היו כמה אי־נעימויות. אך בסופו של דבר נחתם הסכם. היה נדמה שהוא עובד. כל צד נשמר לעצמו. במשך זמן רב לא חל שום מגע משמעותי בין הצדדים.

עד בוקר אחד במאי. הבוס האוקראיני החנה את מכוניתו בחניה מקורה ברחוב סֶנטֶר ונכנס ברגל מזרחה לשטח האלבני. לבד. גבר בן חמישים בעל גוף פסל־ברונזה של גיבור זקן, גבוה, מוצק וקשוח. הוא כינה את עצמו גרגורי — הכי קרוב לשמו האמיתי שהאמריקאים היו מסוגלים לבטא. הוא לא היה חמוש ולבש מכנסיים צמודים וטי־שרט צמודה כדי להוכיח זאת. שום דבר בכיסים. שום דבר מוסתר. הוא פנה שמאלה וימינה, הלך והעמיק לעבר גוש בניינים ברחוב צדדי, שבו ידע שהאלבנים מנהלים את עסקיהם מקובץ משרדים בחלקו האחורי של מחסן עצים.

עיניים עקבו אחריו לכל אורך הדרך, מרגע שחצה את הקו. שיחות טלפון הקדימו את בואו, כך שכשהגיע, מצא את עצמו מול שש דמויות דוממות, כולן עומדות הכֵן בחצי מעגל בין המדרכה לשער מחסן העצים. כמו כלֵי שחמט במערך הגנה. הוא נעצר והרחיק את זרועותיו מצדי גופו. הוא הסתובב לאיטו, מעגל שלם של 360 מעלות, זרועותיו עדיין פרושות לרווחה. מכנסיים צמודים, טי־שרט צמודה. בלי בליטות. בלי תפיחות. בלי סכין. בלי אקדח. לא חמוש, מול שישה חבר'ה חמושים בעליל. אבל הוא לא היה מודאג. האלבנים לא יתקפו אותו בלי שום פרובוקציה. הוא ידע את זה. יש לשמור על כללי ההתנהגות. נימוס זה נימוס.

אחת משש הדמויות הדוממות צעדה לפנים. ספק תמרון חסימה, ספק אוזן קשבת.

גרגורי אמר, "אני צריך לדבר עם דינוֹ."

דינו היה הבוס האלבני.

הבחור אמר, "למה?"

"יש לי מידע."

"על מה?"

"משהו שהוא צריך לדעת."

"אני יכול לתת לך מספר טלפון."

"זה משהו שצריך להגיד פנים אל פנים."

"צריך להגיד אותו ברגע זה?"

"כן."

הבחור שתק רגע, ואחר כך הסתובב, התכופף ונכנס דרך דלת עובדים נמוכה בשער גלילה מתכתי. חמשת הבחורים האחרים נצמדו זה לזה כדי לחפות על נוכחותו הנעדרת. גרגורי המתין. חמשת הבחורים צפו בו במזיגה של זהירות וסקרנות. זה היה מאורע יחיד במינו. פעם בחיים. כמו לראות חד־קרן. הבוס של הצד השני. פשוט עומד שם. משׂאים ומתנים קודמים התנהלו בשטח ניטרלי, במגרש גולף הרחק מהעיר, מעברו השני של הכביש הראשי.

גרגורי המתין. כעבור חמש דקות ארוכות הבחור שב ויצא מבעד לדלת העובדים. הוא השאיר אותה פתוחה. הוא החווה עליה. גרגורי צעד לפנים, התכופף ונכנס פנימה. הוא הריח אורן טרי ושמע יבבה של מסור.

הבחור אמר, "אנחנו צריכים לבדוק אם יש עליך ציוד האזנה."

גרגורי הינהן ופשט את הטי־שרט. חזהו היה רחב ומוצק ועטור שיער. שום ציוד האזנה. הבחור בדק את תפרי החולצה והושיט אותה בחזרה. גרגורי לבש אותה והעביר אצבעות בשערו.

הבחור אמר, "מכאן."

הוא הוביל את גרגורי אל עומק מחסן הפח הגלי. חמשת הבחורים האחרים באו בעקבותיהם. הם הגיעו אל דלת מתכת פשוטה. מעבר לה היה חלל נטול חלונות בדמות חדר ישיבות. ארבעה שולחנות פורמייקה צמודים זה לזה בשורה מקצה לקצה, כמו מחסום. על כיסא מרכזי בקצה הרחוק ישב דינו. הוא היה צעיר מגרגורי בשנה־שנתיים, ונמוך בשלושה־חמישה סנטימטרים, אבל רחב ממנו. היו לו שיער שחור וצלקת מסכין בצד שמאל של הפנים, קצרה יותר מעל הגבה וארוכה יותר מעצם הלחי עד הסנטר, כמו סימן קריאה הפוך.

הבחור שדיבר קודם שלף כיסא לגרגורי מול דינו, ואחר כך הקיף את השולחנות והתיישב לימינו של דינו, כמו סגן נאמן. חמשת האחרים התפצלו לשניים ושלושה והתיישבו לצדם. גרגורי נשאר לבד בצד השולחן שלו, מול שבעה פרצופים חתומים. בתחילה אף אחד לא דיבר. ואז, לבסוף, דינו שאל, "כיצד נפל בחלקי העונג הזה?"

נימוס זה נימוס.

גרגורי אמר, "העיר עומדת לקבל מפקד משטרה חדש."

"אנחנו יודעים את זה," אמר דינו.

"קידום מבפנים."

"אנחנו יודעים את זה," אמר דינו שוב.

"הוא הבטיח לפעול ביד קשה, נגד שנינו."

"אנחנו יודעים את זה," אמר דינו בפעם השלישית.

"יש לנו מרגל במשרד שלו."

דינו לא אמר כלום. הוא לא ידע את זה.

גרגורי אמר, "המרגל שלנו מצא קובץ סודי על דיסק קשיח חיצוני שמוסתר במגירה."

"איזה קובץ?"

"תוכנית הפעולה שלו נגדנו."

"שהיא מה?"

"היא לא מפורטת," אמר גרגורי. "בחלקה עדיין בקווים כלליים מאוד. אבל אין מה לדאוג. כי יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע הוא ממלא את הפאזל בעוד ועוד חלקים. כי הוא מקבל זרם שוטף של מידע פנימי."

"מאיפה?"

"המרגל שלנו חיפש וחיפש ומצא קובץ אחר."

"איזה קובץ אחר?"

"רשימה."

"רשימה של מה?"

"של המודיעים הכי מהימנים ונחשבים של תחנת המשטרה," אמר גרגורי.

"וְ...?"

"היו ברשימה ארבעה שמות."

"וְ...?"

"שניים מהם היו אנשים שלי," אמר גרגורי.

אף אחד לא דיבר.

לבסוף דינו שאל, "מה עשית איתם?"

"אני בטוח שאתה יכול לדמיין."

שוב, אף אחד לא דיבר.

ואז דינו שאל, "למה אתה מספר לי את זה? איך זה קשור אליי?"

"שני השמות האחרים ברשימה הם אנשים שלך."

שתיקה.

גרגורי אמר, "שנינו באותה סירה."

דינו שאל, "מי הם?"

גרגורי נקב בשמות.

דינו אמר, "למה אתה מספר לי עליהם?"

"כי יש לנו הסכם," אמר גרגורי. "אני אדם שעומד במילה שלו."

"אתה תרוויח המון אם יפילו אותי. אתה תנהל את כל העיר."

"אני ארוויח רק על הנייר," אמר גרגורי. "פתאום אני קולט שאני צריך לשמוח עם הסטטוס קוו. איפה אמצא מספיק אנשים ישרים שינהלו את העסקים שלך? מתברר שאני לא מצליח למצוא אפילו מספיק לנהל את שלי."

"מתברר שגם אני לא."

"אז מחר נילחם אחד בשני. היום נכבד את ההסכם. אני מצטער לבשר לך את החדשות המביכות. אבל הבכתי גם את עצמי. מולך. אני מקווה שיש לזה ערך. שנינו באותה סירה."

דינו הינהן. לא אמר כלום.

גרגורי אמר, "יש לי שאלה."

"אז תשאל," אמר דינו.

"היית מספר לי, כמו שאני סיפרתי לך, אם המרגל היה שלך ולא שלי?"

דינו שתק רגע ארוך.

ואז הוא אמר, "כן, ומאותן הסיבות. יש לנו הסכם. ואם לשנינו יש שמות ברשימה הזאת, אז אף אחד מאיתנו לא צריך למהר לעשות משהו טיפשי."

גרגורי הינהן וקם.

יד ימינו של דינו קם ללוות אותו החוצה.

דינו שאל, "אנחנו יכולים להיות רגועים עכשיו?"

"יכולים, מהצד שלי," אמר גרגורי. "אני ערב לזה. משש בבוקר היום. יש לנו מישהו בקרמטוריום העירוני. הוא חייב לנו כסף. הוא הסכים להדליק את האש קצת מוקדם יותר היום."

דינו הינהן ולא אמר כלום.

גרגורי שאל, "אנחנו יכולים להיות רגועים מהצד שלך?"

"נוכל," אמר דינו. "עד הערב. יש לנו מישהו במתקן גריסת המכוניות. גם הוא חייב לנו כסף."

יד־ימין הוליך את גרגורי החוצה, על פני המחסן העמוק אל הדלת הנמוכה בשער הגלילה, והחוצה אל אור השמש העז של בוקר מאי.

באותו הרגע בדיוק נמצא ג'ק ריצ'ר במרחק של כמאה ועשרה קילומטרים משם, באוטובוס גרייהאונד, על הכביש המהיר. הוא ישב בצד שמאל של הרכב, לקראת הסוף, במושב החלון מעל הגלגלים. איש לא ישב לידו. בסך הכול היו באוטובוס עשרים ותשעה נוסעים. התערובת הרגילה. שום דבר מיוחד. חוץ ממצב מסוים אחד, שהיה בו עניין כלשהו. מעֵבֶר למַעבר ושורה אחת לפניו ישן גבר, ראשו שמוט מטה. שערו האפור היה זקוק לתספורת ועורו האפור היה רפוי, כאילו רָזָה מאוד. אולי בן שבעים. הוא לבש מעיל כחול קצר עם רוכסן, מין כותנה כבדה. אולי חסין מים. מתוכו הציץ החלק התחתון של מעטפה שמנה.

מעטפה מהסוג שריצ'ר זיהה. הוא ראה דומות לה בעבר. לפעמים, כשהכספומט היה מקולקל, הוא נכנס לסניף בנק ומשך כסף מזומן באמצעות כרטיס האשראי שלו ישירות מהפקיד, מעבר לדלפק. הפקיד היה שואל כמה הוא רוצה, והוא היה חושב לעצמו, אם האמינות של כספומטים באמת מידרדרת, אולי כדאי שאמשוך חבילה הגונה, ליתר ביטחון, והיה מבקש פי שניים או שלושה מכפי שמשך בדרך כלל. סכום גדול. ואז הפקיד היה שואל אם ירצה מעטפה עם הכסף. לפעמים ריצ'ר אמר כן, סתם כדי להגיד, והיה מקבל את החבילה שלו במעטפה בדיוק כמו זו שהציצה עכשיו מכיסו של האיש הישן. אותו נייר עבה, אותו גודל, אותן פרופורציות, אותה תפיחה, אותו משקל. כמה מאות דולרים, או כמה אלפים, תלוי בהרכב השטרות.

ריצ'ר לא היה היחיד שראה אותה. הבחור שישב ממש לפניו ראה אותה גם הוא. זה היה ברור. הוא התעניין בה מאוד. הוא העיף מבטים שוב ושוב, שוב ושוב. צעיר רזה בעל שיער שמנוני וזקנקן דקיק. בן עשרים ומשהו, בז'קט ג'ינס. לא הרבה יותר מילד. מעיף מבטים, חושב, מתכנן. מלקק שפתיים.

האוטובוס המשיך בדרכו. ריצ'ר הביט החוצה מהחלון, והביט במעטפה, והביט בבחור שהביט במעטפה.

גרגורי יצא מהחניה ברחוב סנטר ונהג בחזרה אל בטחת השטח האוקראיני. המשרדים שלו היו ממוקמים מאחורי תחנת מוניות, מול בית משכונות, ליד שירותי שחרור בערבות, שכולם היו בבעלותו. הוא חנה ונכנס. החבר'ה הבכירים שלו המתינו שם. ארבעה, כולם דומים זה לזה, ולו. לא קרובי משפחה במובן המסורתי המקובל, אבל כולם מאותם הכפרים והעיירות ובתי הכלא במולדת, מה שאפילו טוב יותר.

כולם הביטו בו. ארבעה פרצופים, שמונה עיניים פעורות, אבל רק שאלה אחת.

והוא ענה עליה.

"הצלחה גמורה," הוא אמר. "דינו קנה את כל הסיפור. חתיכת חמור מטומטם, תאמינו לי. יכולתי למכור לו את גשר ברוקלין. שני השמות שנתתי לו הם היסטוריה. ייקח לו יום להתארגן מחדש. ההזדמנות דופקת בדלת, חברים. יש לנו עשרים וארבע שעות. השורות שלהם פרוצות לגמרי."

"תראה מה זה אלבנים," אמר יד ימינו.

"לאן שלחת את השניים שלנו?"

"לבָּהאמה. יש שם בחור בקזינו שחייב לנו כסף. יש לו מלון נחמד."

השלטים הפדרליים הירוקים בשולי הכביש המהיר העידו על עיר מתקרבת. התחנה הראשונה באותו היום. ריצ'ר צפה בבחור עם הזקנקן טווה את תוכניתו. היו שני נעלמים. האם האיש עם הכסף מתכוון לרדת כאן? ואם לא, האם יתעורר בכל מקרה, עם ההאטה והפנייה והטלטלה?

ריצ'ר צפה. האוטובוס ירד מהכביש המהיר. עלה על כביש של ארבעה נתיבים, שלקח אותו דרומה, באזור מישורי לח מגשם שירד לאחרונה. הנסיעה היתה חלקה. הצמיגים ליחששו. האיש עם הכסף המשיך לישון. הבחור עם הזקנקן המשיך לצפות בו. ריצ'ר ניחש שהתוכנית שלו מוכנה. הוא תהה עד כמה היא טובה. המהלך הנבון יהיה לכייס את המעטפה בהקדם, להסתיר אותה היטב ולנסות לרדת מהאוטובוס ברגע שיעצור. גם אם האיש יתעורר עוד לפני התחנה, הוא יהיה מבולבל תחילה. אולי אפילו לא ישים לב שהמעטפה נעלמה. לא מיד. וגם כשיבחין, למה שימהר להסיק מסקנות? הוא יחשוב שהיא נפלה. הוא יבזבז דקה בחיפושים על המושב, ומתחת לו, ומתחת למושב שלפניו, כי אולי בעט בה בשנתו. רק אחרי כל זה הוא יתחיל לחפש סביבו במבטים תוהים. אלא שעד אז האוטובוס כבר יעצור ואנשים יקומו וירדו ויעלו. המעבר יהיה חסום. הבחור יוכל להתחמק בלי בעיה. זה המהלך הנבון.

האם הבחור יודע זאת?

ריצ'ר לא יגלה לעולם.

האיש עם הכסף התעורר מוקדם מדי.

האוטובוס האט ואז נעצר באור אדום בחריקת בלמים, וראשו של האיש הוטח מעלה, והוא מיצמץ, וטפח על הכיס, ותחב את המעטפה עמוק יותר פנימה, כך שאיש לא יוכל לראות אותה.

ריצ'ר נשען לאחור.

הבחור עם הזקן נשען לאחור.

האוטובוס המשיך לנסוע. היו שדות משני העברים, מאובקים ירוק חיוור של אביב. אחר כך הגיעו האזורים המסחריים הראשונים, לציוד חקלאי, ומכוניות פרטיות, כולם פרושים על פני שטחים עצומים, עם מאות מכונות בוהקות ערוכות תחת דגלים וכרזות. אחר כך הגיעו בנייני משרדים, וסופרמרקט ענקי בשולי העיר. אחר כך הגיעה העיר עצמה. ארבעת הנתיבים הצטמצמו לשניים. מלפנים היתמרו בניינים גבוהים יותר. אבל האוטובוס פנה שמאלה והקיף אותם, שומר על מרחק מנומס מהאזורים היוקרתיים, עד שכעבור כקילומטר הגיע לתחנה. ריצ'ר נשאר לשבת במקומו. הכרטיס שלו היה לתחנה הסופית.

האיש עם הכסף קם.

הוא ספק הינהן לעצמו, ומשך את מכנסיו כלפי מעלה, ומשך את המעיל כלפי מטה. כל הדברים שאדם זקן עושה כשהוא עומד לרדת מאוטובוס.

הוא יצא למעבר ודישדש לפנים. בלי תיק. רק הוא. שיער אפור, מעיל כחול, כיס אחד שמן, כיס אחד ריק.

לבחור עם הזקנקן היתה תוכנית חדשה.

היא קפצה עליו פתאום. ריצ'ר ממש ראה את הגלגלים מסתובבים לו בתוך הראש. הכול מתיישב במקומו. שורה של מסקנות על בסיס שרשרת הנחות. תחנות אוטובוסים אף פעם לא ממוקמות באזור נחמד של העיר. דלתות היציאה יובילו לרחובות זולים, לעורפם של בניינים אחרים, אולי למגרשים ריקים, אולי לחניונים בתשלום עצמי. יהיו פינות נסתרות ומדרכות ריקות. זה יהיה בן עשרים ומשהו נגד בן שבעים ומשהו. מכה מאחור. שוד פשוט. קורה כל הזמן. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

הבחור עם הזקנקן זינק ממקומו ולאורך המעבר, שני מטרים מאחורי האיש עם הכסף.

ריצ'ר קם והלך בעקבות שניהם.

יום שבת, 1 בפברואר 2020

זמן עבר / לי צ'יילד



היה לי פעם דיון קצר עם אושייה ספרותית בתחום ספרות הילדים, היא הסבירה לי שספרות טובה לילדים חייבת להכיל בתוכה גם מצבים לא חיוביים, כאלו שהם לא נעימים ולא תמיד מסתדרים מעליהם. הטיעון שלה היה הגיוני, המציאות היא כזו ואין טעם לטשטש אותה עבור הילדים, להיפך, ספרות כזו נועדה בין השאר להכין אותם לחיים האמתיים (המילים שלי, הכוונה שלה). אני לא חולקת על השורה התחתונה שלה, שצריך להכין ילדים לחיים, רק על העובדה שזה חייב להעשות בדרך לא נעימה ובספרות ילדים.

לעניות דעתי, ספרות לא חייבת להיות מכאיבה, מפותלת, מלאה ספקות וייסורים. עבור רובינו המציאות עצמה מכילה גם רגעים כאלו, אף על פי שהיינו מבכרים לוותר עליהם, וכשאנו נמלטים (לעיתים) אל הספרים, הסדרות והסרטים, אנו צריכים אסקפיזם כזה שיסייע לנו לשכוח מן הצרות שלו, ולרגעים ספורים אפילו להאמין במציאות דמיונית (פנטסטית או לא) בה דברים מסתדרים, הטוב תמיד מנצח ואנשים רעים לומדים לקח.

את החינוך עדיף לא להותיר ביד הספרים, גם לא ביד גורמים חיצוניים אלא בעזרת השראה מעשית של ההתנהלות היומיומית שלנו, והסברים מעמיקים לילדינו על הדרך בה אנו פועלים ועל הדרך בה ראוי לנו ולהם לפעול. אבל, מכיוון שאני לא אושיית חינוך או ספרות ילדים, אוותר על המשך הדיון בנושא ואקשר את ההקדמה הארוכה הזו לספר האעחרון של סופר המתח לי צ'יילד אשר תורגם לעברית: "זמו עבר".

מי שקורא את ספריו של לי צ'יילד קרוב לוודאי יודע מה ממתין לו, גיבור עשוי ללא חת הנקלע שלא בטובתו לסיטואציה שלילית ומורכבת במיוחד, בה הוא בוחר לסייע למי שנמצאים בצרה ומצליח להעניק להם מעבר לסיוע גם משהו שמלווה אותם בהמשך הדרך. הדרך של הגיבור הזה לא תמיד מקובלת על הרשויות, אבל בדרך כלל הם מחליקים לו את הזליגות מדרך הישר בזכות המעשים שלו, או בזכות העובדה שהם לא נחשפים (ולא רוצים להיחשף בחלק מן המקרים) להיקף הסטייה שלו מדרך החוק.

הספר הנוכח לא שונה מקודמיו, ריצ'ר הנמצא במסע טרמפים עם יעד מעורפל, יורד מטרמפ ומגלה כי הוא קרוב לעיר הולדתו של אביו במדינת ניו המפשיר. הסקרנות מכריעה אותו, כילד שגדל כשהוא יודע מעט מאוד על אביו וההיסטוריה שלו נכרה בידו ההזדמנות לתור אחר שורשיו של אביו והוא מחליט לעשות זאת. החיפוש אחר אביו מעלה בתחילה חרס, את התעקשותו של ריצ'ר מובילה לכך שהוא מצליח לאתר את סבוו וסבתו ואת מקום המגורים שלהם, ומחליט לעשות את המסע לשטח בו גדל אביו.

במקביל להגעתו של ריצ'ר לעיר, פאטי ושורטי זוג צעיר שעזב את קנדה כדי לנסות את מזלו בארצות הברית, נקלע למוטל בשוליה של העיירה, כאשר רכבם מקרטע והם חוששים שלא ישרוד את תלאות הדרך.  המוטל נמצא בשיפוצים, כך מסביר להם פקיד הקבלה שנראה להם משכיל מכדי שיהיה תושב עיר קטנה כל כך, אבל במקרה נותר חדר אחד פנוי. המחיר קצת גבוה לזוג הצעיר שתכנן לעשות את המסע ליעדו ביום אחד, אבל העייפות ומצב הרכב מכניעים אותם. הם משלמים ונשארים ללון לילה אחד. בבוקר שלמחרת הרכב שלהם כבר לא יתניע, שורטי יחשוד בבעל המקום שחיבל בו, אך פאטי תסרב להגיע לאותה מסקנה. 

אחרי כמה ימים נוספים במקום תחושותיהם של השניים יתערבבו והם ינועו, כל אחד בנפקד, בין חשד להשלמה עם מצבם. בשלב הזה רוב הקוראים שצפו בכמה סרטי אימה אמריקאים יפליגו עם דמיונם למקומות שצ'יילד מניח שיצאו אליהם, יפליגו בלי שריצ'ר מספק להם קצה חוט באשר לעובדה כי השניים נתקעו במוטל נידח בלא יכולת להגיע אפילו לעיר הקרובה...

צ'יילד הוא אמן מתח, לצד בניית גיבור אמריקאי טיפוסי בעל רקע צבעי והתנהלות של זאב בודד, הוא מיטיב לקלוע לעולם האסוציאציות האמריקאי (והמערבי) כשהוא מספק לגיבורי הספר הנוכחי סיטואציה לא ברורה ההולכת ומסתבכת עד להגעת קצה חוט שאינו מקל על תחושת החשש שנבנתה בתוך הגובורים והקוראים כאחד.

לצד בניית סיפורו של הזוג הצעיר, אנו מרחיבים את יריעת עולמו של גיבור סדרת הספרים, ריצר', אשר נדמה כי עובר שינוי כלשהו במהלך ספרי הסדרה, ומשהו בקרירות ובריחוק שלו נסדק. ריצ'ר המגלה רצון להכיר את שורשי משפחת אביו מתחקה אחר ההיסטוריה אשר מלמדת אותו לא מעט דברים על הנסיבות בהם התעצב אביו, למפקד, להורה ולבן הזוג שהפך להיות. כדרכו של צ'יילד התשובה אינה מספקת מענה מספיק, ממה שולח את ריצ'ר ואת הקוראים לקראת חיפוש נוסף בעתיד לא ידוע.

חובבי ספריו של צ'יילד יהנו מספר נוסף בכיכובו של ריצר. מי שכמוני נרתעים לאחרונה מספרות מתח, יישמחו לדעת כי צ'יילד נמנע מפורנוגרפיית האלימות, אשר נדמה כי סופרים רבים בעידן הנוכחי חשים כי היא חיונית על מנת להעניק לספר נופך מרשים במיוחד.


* מומלץ לקרוא את הפרק הראשון של הספר, המופיע בתחתית הפוסט, על מנת להתרשם באופן אישי מן הספר.

זמן עבר     מאת: לי צ'יילד     מאנגלית: שאול לוין     כנרת זמורה ביתן     2020     400 עמ'

1


ג'ק ריצ'ר תפס את קרניה האחרונות של השמש הקיצית בעיירה קטנה לחוף מיין, ואז, כמו הציפורים שבשמים מעליו, הוא פתח בנדידה הארוכה דרומה. אבל לא, הוא חשב, ישר לאורך החוף. לא כמו הזהבנים והגבתונים והטירנים והסבכים והצופיות אדומות הגרון. הוא החליט לרדת דווקא במסלול אלכסוני, דרומה ומערבה, מהפינה הימנית העליונה של הארץ ועד הפינה השמאלית התחתונה, אולי דרך סירקיוז, וסינסינטי, וסנט לואיס, ואוקלהומה סיטי, ואלבקרקי, וכן הלאה כל הדרך עד סן דייגו. שבשביל איש חילות היבשה כמו ריצ'ר היתה אולי קצת מלאה מדי באנשי חיל הים, אבל במובנים אחרים היתה נקודה טובה להתחיל בה את החורף.

זה נועד להיות מסע דרכים אפּי, וכזה שלא ערך כבר שנים.

הוא ציפה לו מאוד.

הוא לא הגיע רחוק.

הוא צעד כשני קילומטרים כלפי פנים הארץ והגיע לכביש כפרי ושלף את האגודל. הוא היה גבר גבוה, יותר ממטר תשעים וחמש בנעליים, בעל גזרה מוצקה, כולו עצמות ושרירים, לא יפה תואר במיוחד, אף פעם לא לבוש יפה במיוחד, בדרך כלל קצת מוזנח. ככלל, לא מראה מעורר התפעלות במיוחד. כתמיד, רוב הנהגים האטו והעיפו מבט והמשיכו לנסוע. המכונית הראשונה שהיתה מוכנה להעניק לו הזדמנות הגיעה אחרי ארבעים דקות. זאת היתה סובארו סטיישן ישנה נהוגה בידי איש רזה בגיל העמידה, לבוש מכנסי כותנה עם קפלים וחולצת חאקי רעננה. מישהו שאשתו הלבישה, חשב ריצ'ר. האיש ענד טבעת נישואים. אבל מתחת לאריגים המשובחים היה לו גוף של פועל. צוואר עבה ומפרקי אצבעות אדומים גדולים. בוס קצת מופתע ודי מסויג של משהו, חשב ריצ'ר. מסוג החבר'ה שמתחילים לחפור בורות לעמודים ומוצאים את עצמם בעליה של חברה לבניית גדרות.

התברר שהניחוש היה לא רע בכלל. שיחה ראשונית העלתה שהבחור התחיל בלי שום דבר על התחת חוץ מהפטיש הישן של אבא שלו, ומצא את עצמו בעליה של חברת בנייה, אחראי לארבעים פועלים, ולתקוות ולחלומות של קבוצה גדולה של לקוחות. הוא סיים את הסיפור במשיכת שפתיים קלה, ספק צניעות ינקית ספק תימהון אמיתי. כאילו, איך בדיוק זה קרה? תשומת לב לפרטים, חשב ריצ'ר. זה בחור מאורגן מאוד, מלא רעיונות ופתרונות־שווא ועקרונות ואמונות מוצקות, שאחת מהן היא שבסוף הקיץ מוטב להתרחק גם מכביש מספר אחת וגם מה־I-95, ולמעשה לצאת לגמרי ממיין מהר ככל האפשר, מה שאומר בהקדם והצדה, בכביש מספר שתיים, ישר מערבה לתוך ניו המפשייר. אל מקום מדרום לברלין, שהאיש הכיר בו אוסף של כבישים צדדיים שיביאו אותם דרומה לבוסטון מהר מכל דרך אחרת. לשם הוא נסע, האיש, לפגישה בנוגע לדלפקי שיש. ריצ'ר שמח. אין כל רע בבוסטון כנקודת התחלה. שום רע בכלל. משם זה קו ישר לסירקיוז. שאחריה יהיה קל להגיע לסינסינטי, דרך רוצ'סטר ובאפלו וקליבלנד. אולי אפילו דרך אֶקרון, אוהיו. ריצ'ר כבר היה במקומות גרועים מזה. רובם במסגרת השירות.

הם לא הגיעו לבוסטון.

האיש קיבל שיחה בנייד, אחרי חמישים ומשהו דקות בדרך דרומה בכבישים הצדדים הנ"ל בניו המפשייר. שהיו בדיוק כפי שתיאר אותם. ריצ'ר היה מוכרח להודות שהתוכנית של האיש עובדת. לא היתה שום תנועה בכבישים. שום פקקים, שום עיכובים. הם נסעו חלק, מאה קמ"ש, קלי קלות. עד שהטלפון צילצל. הוא היה מחובר למכשיר הרדיו של המכונית, ועל מסך מערכת הניווט הופיע שם עם תמונה קטנה כעזר זיהוי חזותי, במקרה הזה של גבר אדום־פנים חובש כובע קשיח ונושא לוח כתיבה. איזה מין מנהל עבודה באתר בנייה. האיש שעל ההגה לחץ על כפתור, ורחש הטלפון מילא את המכונית מכל הרמקולים, כמו במערכת סראונד.

האיש על ההגה דיבר אל מגן השמש מעליו ואמר, "כדאי מאוד שיהיו לך חדשות טובות."

לא היו. היה איזה עניין עם פקח מאגף הבנייה העירוני, וציפוי לפיר מתכת מעל אח עצים במבואה שהייתה מבודדת כהלכה, לגמרי לפי התקן, אלא שלא היה אפשר להוכיח את זה חזותית בלי להרוס את חיפוי האבן — שבנקודה הזאת כבר התנשא לגובה של שלוש קומות, כמעט גמור, והבנאים כבר היו ערוכים להתחיל עבודה חדשה בשבוע הבא — או לחלופין בלי לעקור את חיפוי עץ האגוז בהזמנה אישית בחדר האוכל מהצד השני של הארובה, או את חיפוי העץ בארון מעל, עץ סיסם ועל כן מסובך עוד יותר, אבל המפקח לא היה מוכן לוותר והתעקש לראות את הבידוד במו עיניו.

האיש שעל ההגה העיף מבט בריצ'ר ואמר, "מי המפקח?"

האיש שבטלפון אמר, "החדש."

"הוא יודע שהוא מקבל תרנגול הודו לחג ההודיה?"

"אמרתי לו ששנינו באותו הצד כאן."

האיש שעל ההגה העיף מבט נוסף בריצ'ר, כאילו הוא מבקש את רשותו, או מביע התנצלות, או שניהם, ואחר כך חזר להביט לפנים ואמר, "הצעת לו כסף?"

"חמש מאות. הוא לא מוכן לקחת."

הקליטה בטלפון נעלמה. הקול התעוות כמו רובוט שטובע בבריכת שחייה, ואחר כך השתתק. במסך נאמר שהמכשיר מחפש תדר.

המכונית המשיכה בדרכה.

ריצ'ר אמר, "למה בן אדם רוצה אח עצים בכניסה?"

האיש שעל ההגה אמר, "קבלת פנים נעימה למי שנכנס."

"נראה לי שהיסטורית המטרה היתה דווקא לדחות. זה היה אקט הגנתי, כמו מדורה בוערת בפתח מערה. היא נועדה להרחיק טורפים."

"אני צריך לחזור," אמר האיש. "אני מצטער."

הוא האט את המכונית וסטה אל שולי העפר. לבד לגמרי, בכביש הצדדי. שום תנועה נוספת. על המסך נאמר שהמכשיר עדיין מחפש תדר.

"אני אצטרך להוריד אותך פה," אמר האיש. "זה בסדר?"

"אין בעיה," אמר ריצ'ר. "לקחת אותי חלק מהדרך. ועל זה אני מודה לך מאוד."

"בבקשה."

"של מי הארון מעץ הסיסם?"

"שלו."

"תעשה בו חור גדול ותַראה לפקח. אחרי זה תן ללקוח שלך חמש סיבות הגיוניות למה הוא צריך להתקין כספת. כי זה בחור שרוצה כספת. אולי הוא עדיין לא יודע את זה, אבל בחור שרוצה אח עצים בכניסה רוצה כספת בארון בחדר השינה. אין שום ספק. זה הטבע האנושי. תפיק מזה רווח. תגבה ממנו על הזמן שלקח לעשות את החור."

"גם אתה בעסק הזה?"

"היתי שוטר צבאי."

האיש אמר, "הא."

ריצ'ר פתח את הדלת ויצא, וסגר את הדלת מאחוריו, והלך רחוק מספיק לאפשר לאיש לסובב את הסובארו, משולי עפר עד שולי עפר, לכל רוחב הכביש, ולצאת לדרך חזרה על עקבותיו. והוא אכן עשה את כל אלה בלוויית תנועה קצרה שריצ'ר פירש כנפנוף "בהצלחה" עגום. אחר כך הוא נהיה קטן יותר ויותר באופק, וריצ'ר הסתובב והמשיך ללכת דרומה בכיוון המיועד. בכל הזדמנות אפשרית הוא אהב להמשיך קדימה. הכביש שצעד לצדו היה דו־נתיבי, רחב מספיק, מתוחזק היטב, מתעקל פה ושם, עליות וירידות קלות. אבל שום בעיה למכונית מודרנית. הסובארו נסעה בו מאה. אבל לא היתה תנועה. שום תנועה בכלל. שום דבר, בשני הכיוונים. דממה מוחלטת. רק אנחת רוח בעצים, וזמזום קל של חום העולה מהאספלט.

ריצ'ר המשיך ללכת.

כעבור שלושה קילומטרים הכביש התעקל במתינות שמאלה, וכביש חדש זהה בגודלו ובמראהו התפצל לימין. לא בדיוק פנייה. יותר כמו בחירה שוות־ערך. צומת מזלג קלאסי. הסטה קלה של ההגה שמאלה, או הסטה קלה של ההגה ימינה. בחירה שלך. שתי האפשרויות נבלעו מהעין בין עצים אדירים כל כך שממש יצרו מערה.

היה שלט בצומת.

חץ נוטה שמאלה שכתוב עליו פורטסמוּת, וחץ נוטה ימינה שכתוב עליו לאקוֹניה. אבל האפשרות הימנית היתה כתובה בכתב קטן יותר, והחץ היה קטן יותר, כאילו לאקוניה פחות חשובה מפורטסמות. סתם דרך כפרית, למרות העובדה שהכביש באותו הגודל.

לאקוניה, ניו המפשייר.

שֵם שריצ'ר הכיר. הוא ראה אותו על כל מיני מסמכים משפחתיים מן העבר, והוא שמע אותו מוזכר מפעם לפעם. מקום הולדתו של אביו המנוח, המקום שבו גדל, עד שברח בגיל שבע־עשרה להצטרף לחיל הנחתים. כך סיפרה האגדה המשפחתית המעורפלת. ממה בדיוק ברח, לא נאמר. אבל הוא אף פעם לא חזר. אפילו לא פעם אחת. ריצ'ר עצמו נולד יותר מחמש־עשרה שנה לאחר מכן, ואז כבר היתה לאקוניה פרט מת בעבר רחוק, נידחת כמו הטריטוריה של דקוטה, שעל פי הסיפורים אחד מאבותיו הקדמונים הקדומים יותר חי ועבד בה. שום ביקורים. הסבא והסבתא מתו בגיל צעיר והוזכרו רק לעתים רחוקות. לא היו כנראה דודות או דודים או בני דודים או קרובים רחוקים מכל סוג אחר. אבל לאף אחד חוץ מלאבא שלו לא היה שום מידע אמיתי, ואף אחד לא עשה ניסיון של ממש לחלץ את המידע הזה ממנו. היו דברים שלא דובר בהם במשפחות של נחתים. הרבה לאחר מכן, בהיותו קצין זוטר בחילות היבשה, הוצב אחיו של ריצ'ר, ג'ו, בצפון, ואמר משהו על כך שניסה למצוא את החווה המשפחתית, אבל שום דבר לא יצא מזה. יכול להיות שגם ריצ'ר עצמו אמר משהו מהסוג הזה מדי פעם. אבל גם הוא אף פעם לא היה שם.

שמאלה או ימינה. החלטה שלו.

פורטסמות תהיה בחירה מוצלחת יותר. יש בה כבישים ראשיים ותנועה ואוטובוסים. קו ישר ממנה לבוסטון. סן דייגו קורצת. האזור הצפון־מזרחי הולך להתקרר.

אבל מה זה כבר יום נוסף?

הוא סטה ימינה ובחר בפיצול המזלג שהוביל ללאקוניה.

באותו רגע של שעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט חמישים קילומטר משם, בדרכה דרומה בכביש צדדי אחר, נסעה הונדה סיוויק ישנה נהוגה בידי גבר בן עשרים וחמש ששמו שוֹרטי פלֶק. לידו במושב הנוסע ישבה אישה בת עשרים וחמש ששמה פּאטי סַנדסטרוֹם. הם היו חברים שנולדו וגדלו שניהם בסנט לֶנרד, עיירה קטנה ורחוקה בניו בראנסוויק, קנדה. לא הרבה קרה שם. החדשות הגדולות ביותר בזיכרונם של התושבים היו כאשר עשר שנים קודם לכן, משאית נושאת שנים־עשר מיליון דבורים התהפכה בעיקול דרך. העיתון המקומי דיווח בגאווה שזו התאונה הראשונה מסוגה בניו בראנסוויק. פאטי עבדה במנסרת עצים. היא היתה נכדתו של בחור ממינסוטה שחמק צפונה חצי מאה קודם לכן כדי להתחמק מהגיוס לווייטנאם. שורטי גידל תפוחי אדמה. משפחתו התגוררה בקנדה מדורי דורות. והוא לא היה נמוך במיוחד. אולי פעם, כשהיה ילד. אבל עכשיו הוא חשב שהוא נראה כמו מה שכל אחד יכנה בחור ממוצע.

הם ניסו להגיע בנסיעה רציפה מסנט לנרד לעיר ניו יורק. שזאת חתיכת נסיעה קשה בכל קנה מידה. אבל היה מבחינתם יתרון גדול בלעשות את זה. היה להם משהו למכור בעיר, וחיסכון של לילה במלון ימקסם את הרווח. הם תיכננו מראש את המסלול, עקפו ממערב את נופשי הקיץ שחוזרים הביתה מהחופים, נסעו בדרכים צדדיות, אצבעה הקהה של פאטי מונחת על המפה, מבטה שלוח לפנים לאתר שלטים ותמרורים. הם תיזמנו את הנסיעה על הנייר והגיעו למסקנה שהתוכנית בת יישום.

אלא שהם יצאו לדרך מאוחר משרצו, גם בגלל מעט חוסר ארגון ברמה הכוללת, אבל בעיקר מפני שהמצבר המזדקן של ההונדה לא אהב את הטמפרטורות הסתוויות הקרירות שהתחילו לנשב פתאום מכיוון האי פרינס אדוארד. העיכוב הביא לידי עמידה ארוכה בתור בגבול ארצות הברית, ולאחר מכן ההונדה התחילה להתחמם יתר על המידה, ולפרק זמן ארוך היה צריך להקפיד לא לנסוע יותר משמונים קמ"ש.

הם היו עייפים.

ורעבים, וצמאים, וזקוקים לשירותים, ובאיחור, בפיגור אחרי לוח הזמנים. ומתוסכלים. ההונדה התחממה שוב. המחוג נשק לאזור האדום. קולות טחינה בקעו מתחת למכסה המנוע. אולי אין מספיק שמן. אי־אפשר לדעת. כל האורות בלוח המחוונים דלקו כל הזמן כבר שנתיים וחצי.

שורטי שאל, "מה יש קדימה?"

פאטי אמרה, "שום דבר."

קצה האצבע שלה היה מונח על קו אדום מתעקל, מסומן במספר בן שלוש ספרות שנראה מתפתל מצפון לדרום דרך כתם ירקרק ששוליו משוננים. אזור מיוער. מה שעלה בקנה אחד עם הנוף בחוץ. העצים נדחקו מכל עבר, דוממים וכהים, כורעים תחת הנטל הכבד של עלי סוף הקיץ. המפה הראתה קורי־קווים אדומים זעירים פה ושם, כמו ורידים ברגלה של אישה זקנה, שהיו כנראה דרכים למקום כלשהו, אבל לא משהו גדול. לא משהו שאפשר לצפות שיהיה בו מכונאי או חנות חומרי סיכה או מים לרדיאטור. ההימור הכי מוצלח נמצא במרחק חצי שעת נסיעה, קצת יותר מזרחה מדרומה, עיירה ששמה מודפס באותיות לא כל כך קטנות ומודגשות מעט, מה שאומר שמוכרחה להיות בה לפחות תחנת דלק. קוראים לה לאקוניה.

היא שאלה, "נצליח לעבור עוד שלושים קילומטר?"

עכשיו המחוג כבר היה לגמרי בתחום האדום.

"אולי," אמר שורטי. "אם נלך ברגל את העשרים ותשעה האחרונים."

הוא האט את המכונית והמשיך בנסיעה על אדי דלק, שהפיקה פחות חום חדש במנוע, אבל גם משכה פחות אוויר דרך סבכת הרדיאטור, כך שהחום הישן לא היה יכול להתפזר מהר כל כך. בטווח הקצר אפוא מחוג הטמפרטורה המשיך לטפס. פאטי הסיעה את קצה האצבע קדימה על המפה, ניסתה להתאים אותה להתקדמותם לפי הערכתה. וריד אדום דקיק התקרב מימין. שביל דק מתעקל בתוך הדיו הירוקה למקום המרוחק רק שני סנטימטרים. בלי משב האוויר החזק מחלונה הלא־אטום היה ביכולתה לשמוע את הרעשים הבוקעים מהמנוע. קרקוש, דפיקה, טחינה. הולך ומחמיר.

ואז מימין מלפנים היא ראתה את פתחה של דרך צרה. הווריד הדקיק, בדיוק בזמן. אבל יותר מנהרה מאשר דרך. היה חשוך בפנים. העצים נפגשו מעליה. בכניסה על עמוד אכול־כפור היה תקוע לוח שהוברגו אליו אותיות פלסטיק מעוטרות, וחץ מצביע לעבר המנהרה. על השלט היה כתוב מוטל.

"מה דעתך?" היא שאלה.

המכונית ענתה. מחוג הטמפרטורה היה תקוע לגמרי בתחום העצירה. שורטי הרגיש את החום בשוקיו. כל גוש המנוע הלך ונאפה. לשנייה אחת הוא תהה מה יקרה אם ימשיכו לנסוע בכל זאת. אנשים מדברים על מנועי מכוניות שמתפוצצים או נמסים. אלה בטח רק צורות ביטוי. לא תהיה שום שלולית של מתכת מותכת. לא תתרחש שום התפוצצות של ממש. המנוע פשוט יתקלקל, בשלווה. או ייתפס. הוא פשוט ישייט במתינות עד שייעצר.

אבל באמצע שום מקום, בלי שום תנועה של מכוניות או קליטה סלולרית.

"אין ברירה," הוא אמר ובלם וסובב את ההגה ופנה אל תוך המנהרה. מקרוב הם ראו שאותיות הפלסטיק בשלט נצבעו בזהב במברשת דקה וביד יציבה, כמו הבטחה, כאילו המוטל הוא מקום משובח. שלט נוסף, זהה, ניצב בפניו לנהגים בכיוון ההפוך.

"או־קיי?" אמר שורטי.

האוויר היה קר במנהרה. בקלות עשר מעלות פחות מאשר בכביש הראשי. עלים מהסתיו שעבר ובוץ מהחורף שעבר נחו דחוסים יחד בשוליים.

"או־קיי?" שאל שורטי שוב.

הם עברו מעל כבל שהיה מונח על הכביש. משהו שמן מגומי, לא קטן בהרבה מצינור גינה. כמו שיש בתחנות דלק, שנועדו לצלצל בפעמון בחנות, כדי שהמתדלק יצא החוצה לעזור.

פאטי לא ענתה.

שורטי אמר, "כמה גרוע זה יכול להיות? זה מסומן במפה."

"השביל מסומן."

"השלט היה נחמד."

"אני מסכימה," אמרה פאטי. "הוא היה נחמד."

הם המשיכו לנסוע.