שחיתות במצולות / אליעד שרגא

 

אין לי מושג מאיפה להתחיל את הסקירה על הספר הנוכחי. אולי בהמלצה רותחת לקרוא אותו? אולי בעובדה שלמרות שהוא ספר עיון הוא כתוב בצורה מופלאה, הקריאה בו קולחת והוא מרגיש קצת כמו ספר פרוזה? אולי בעובדה שגם אם נדמה לכם שאתם יודעים כל מה שקשור לפרשת הצוללות הספר הנוכחי יפתיע אתכם? אולי בעובדה שאם עקבתם בסקרנות, ובתמיהה אינסופית, אחרי כל נושא הגז הטבעי, ההפקה, ועדת צמח ועוד, הספר הזה ידבר אליכם? אז פשוט אתייחס לכל שאלה שעלתה ואסביר למה היא כשלעצמה מספיקה כדי שאמליץ לכם לקרוא את הספר הנוכחי, בהקדם האפשרי.

לשם שינוי, אתחיל מהסוף. מדובר בספר קריאה שלמרות שהוא משתייך לספר עיון, עמוס בעובדות, תאריכים, שמות ופרטים, הוא כתוב בצורה קולחת ומרתק לקריאה גם אם אתם לא נמנים על חובבי הז'אנר. לשרגא אליעד, מייסד ויו"ר ארגון התנועה למען איכות השלטון בישראל יש כישרון כתיבה. בספר הנוכחי הוא מצליח לקחת נושא מורכב, משעמם לעיתים משום סיבה זו, ולהפוך אותו לספר שפשוט קשה להניח מן היד.

הספר מוקדש לנושא שנדמה שנשתכח, ולא פלא לאחר טבח 7 באוקטובר, אבל הקריאה בו וההעמקה בנושא דווקא ממחישה בצורה בהירה עד כאב עד כמה שורשיה של פרשת קטרגייט ואף חלק מן התיקים עליהם נחקר ראש ממשלת ישראל, נעוצים עוד הרבה שנים לפני שאיש העלה בדעתו שראש ממשלת ישראל יכול להיות קשור לנושאים כאלה. למען האמת, גם לאורך הספר מתקשים כל הנוגעים בדבר להעלות על הדעת את האפשרות שראש ממשלת ישראל מעורב בפרשיה שעל פניה נראית מעוררת תמיהה ובתחילה הכול מניחים שמקורה באי-הבנה, חוסר תיאום או התערבות גורמים לא קשורים.

במה עוסק הספר? ברכישת צוללות מחברת טיסנקרופ הגרמנית. לכאורה, עסקה ביטחונית שרלוונטית לפעילותו השוטפת של חיל הים הישראלי, אבל שורשיה בבקשה אישית של ממשלת גרמניה מישראל לסייע במתן עבודה לתושבי אחד מאזורי הממשל ולחברה מסוימת, והמשכה ביצירת חוזים לכלים צבאיים שהצבא אינו צריך, אינו רוצה ולא יוכל לעמוד באחזקתם. ככל שמעמיקים לבחון את הנושא התמיהות הולכות וגדלות, וגם אנשי המקצועי, הפקידות והממונים על הנושא אינם מצליחים לעקוב אחר השתלשלות העניינים. בעיקר כי איש לא מעלה בדעתו מי האדם שמניע את החוטים ולכאורה, לא אמורה להיות לו שום נגיעה לעניין.

כי מעבר לעובדה שהאדם שניצב בתמונה על כריכתו הקדמית של הספר מעורב עד צוואר ברכישת צוללות לחיל הים הישראלי בניגוד לצורך או לחוות דעת מקצועיות בעניין, מסתבר שמעורבתו של האיש נעשית באופן שאיש מאנשי המקצוע העובדים יחד איתו בעניין זה ובנושאים ביטחוניים אחרים, אינו מודע לעובדה כי הוא זה המניע את הרכישה, גם לא שר הביטחון שהדבר אמור להיות תחת אחריותו או גורמי המקצוע הרלוונטיים בצבא ההגנה לישראל... עוד בספר: אי-סדרים הנוגעים להפקת הגז הטבעי בישראל והיכרות ראשונית עם מכונת הרעל.

ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעת הזאת, דווקא לאור פרשת קטרגייט והתמיהה לגביה, דווקא לאחר 7 באוקטובר, כדי להבין היכן נטמנו השורשים שאפשרו את המחדלים שבאו בשנים שלאחר מכן.

* להתרשמות אישית מהספר, הפתיחה מופיעה בתחתית הפוסט:

שחיתות במצולות - פרשת הצוללות: השקרים, הסודות והאמת     מאת: אליעד שרגא     הוצאת כנרת זמורה ביתן     2026    286 עמ' - כולל תודות

מבוא

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

1. "היינו נפטרים ממך כבר אז"

פנקס השבי שהוגש לי נפתח, ומתוכו נשרה תמונתה של תינוקת מחייכת. שי כתאין, הלוחם שהגיש לי את הפנקס, נבוך לרגע. סביבו עמדו במסדר חבריו ליחידת הצנחנים בחטיבת הקומנדו, כולם חמושים עד לשיניים. ופתאום — תמונת תינוקת.

"זה הדבר הכי חשוב לי בחיים", לחש לעברי שי כשהרים את התצלום מהרצפה. "קוראים לה גוני, והיא עוד מעט תהיה בת שנה".

הבטתי לו בעיניים וידעתי שלשנינו חולפת בראש אותה מחשבה: האם הגיוני לשלוח גם אותו, אב טרי, למשימה כה מסוכנת ורחוקה, שנראית כפעולת התאבדות? האם גם הוא צריך לנחות איתנו אי שם בלב המדבר בעיראק, בפעולה שהסיכוי לחזור ממנה בחיים אינו גבוה? האם אני, כמפקדו, יכול לומר לו שהכול מאורגן כראוי ושדבר לא ישתבש? שהוא יוכל לחזור ולראות שוב את בתו, והיא תזכה לגדול לצד אביה?

כשהמסדר הסתיים המשכנו להתאמן כרגיל, אבל בדרך הביתה מהבסיס הדבר היכה בי בעוצמה רבה יותר. הרי גם אני אהיה שם, יחד איתו, ואפקד על שי ועל עוד חמישה צוותים מצומצמים שנבחרו להרכיב את הכוח המיוחד של צה"ל. הייתי אז בן 31, נשוי טרי, ובלהט האימונים נראה שהדחקתי, או אולי לא נתתי די את הדעת לכך שאשתי הצעירה, דלית, כבר הייתה בהיריון. גם אני עתיד להפוך בקרוב לאבא, כמו שי. ואם משהו ישתבש בדרך לעיראק, או אולי הרחק במדבר, לא אזכה להכיר את הילד שעומד להיוולד לי.

החלטתי שבבית אספר לדלית את מה שאפשר. לא אחשוף את המשימה, כמובן, מפני שאנחנו מקפידים תמיד על חשאיות ועל מידור. אף שגם היא קצינה ומשרתת ביחידה מסווגת אף יותר משלי, הנחתי שהיא יודעת על מה אנחנו מתאמנים כבר כמה שבועות ברציפות. אבל כן אספר לה על תמונת התינוקת המחייכת ועל מה שעבר לי בראש. וכן, נדבר בכנות גם על האפשרות שמשהו ישתבש, ואולי לא אזכה להכיר את בננו הבכור, הילד שכבר נוצר בבטנה אך עדיין לא בא לעולם.

קיימנו שיחה נרגשת שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר חזרתי לבסיס לעוד יום של אימונים מתישים. כשנערכתי למסדר, בדקתי כרגיל גם את פנקס השבי שלי, כדי לוודא שהוא ממוגן היטב ושמור בהתאם לכללים. כשפתחתי את הפנקס, להפתעתי נשרה גם ממנו תמונה. במהלך הלילה הוסיפה דלית צילום שאקח עימי וילווה אותי בכל יעד שאליו אגיע עם חבריי ליחידה. היה זה צילום אולטרסאונד שביצעה ימים ספורים קודם לכן, ובו יכולתי לראות את צלליתו של עומר, בני הבכור.

המשימה שלקראתה התאמנו אז הייתה חסרת תקדים, ורבים ביחידה סברו שהיא גם חסרת סיכוי. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית באוגוסט 1990, התגבשה במהירות קואליציה בין־לאומית לפעולה נגדו. בתגובה החל לאיים בשיגור מטחי טילים לעבר העורף הישראלי. האימונים המשיכו ביתר שאת גם בשלב שבו טילים בליסטיים כבר נחתו מדי יום בערי גוש דן. במקביל לאימונים עקבנו אני וחבריי בדריכות אחר החדשות והדיווחים על היקף הנזק, כדי להבין אילו דגמי טילים נחתו ואם היו נפגעים. כדי להיערך, קיבל קבינט המלחמה, בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, החלטה שלפיה ינחית צה"ל כוחות מיוחדים בלב עיראק, שיפעלו יחד עם טייסי חיל האוויר כדי לפגוע במשגרי הטילים שם.

הכוח שעליו פיקדתי מנה חמישה צוותים, שתודרכו כיצד להגיע למקומות מבודדים בעיראק. כל צוות תרגל כיצד לפעול בנפרד, בנקודה המרוחקת עשרות קילומטרים מהצוות הקרוב אליו. בכל צוות היו 16 לוחמים, ובהם רופא, שיונחתו במדבר במסוקי תובלה גדולים. בכל מסוק היו שני ג'יפים. מיד לאחר הנחיתה, בחסות החשכה, היה עלינו לצאת לעבר היעדים שנקבעו, לחפור במהירות בקרקע ולהיעלם מתחת לפני האדמה עם כלי הרכב, הנשקים והציוד. ברגע הנכון היינו אמורים לשלוף מהמסתור אמצעי תצפית ומכשור שיאפשרו יצירת קשר עם מטוסי חיל האוויר שלנו, וכן ציוד לראיית לילה, כדי לאתר את כוחות האויב ולפגוע בהם. הכוונה הייתה לוודא שמשמרות הרפובליקה לא יוכלו לשגר טילים הנושאים ראשי קרב כימיים או ביולוגיים, ולפגוע בכוחות העיראקיים כדי שלא יוכלו לקדם גייסות לעבר ישראל.

זו הייתה אופרציה יומרנית. תחילתה בבטן מסוקי התובלה, שיתדלקו באוויר כדי לעבור מרחקים ארוכים במסלול מפותל ויקרבו אותנו אל היעד. עם ההנחתה הייתה אמורה להתחיל הפעולה היבשתית. הצוות שלי היה אמור לנווט במדבר אל הנקודה המרוחקת ביותר, שבה נהר החידקל מתקרב לנהר הפרת, להסתתר במיקום שממנו ניתן לתצפת על הגשרים החוצים את הנהרות, ולהמתין עד שמשמרות הרפובליקה יתחילו לנוע. אז היה עלינו ליצור קשר עם הטייסים, כדי שיכוונו את החימוש שישוגר ממטוסי הקרב.

בלילה הראשון היינו אמורים לנווט 150 קילומטרים ולקוות שאף בדואי מקומי לא יבחין בנו. קיבלנו תדריך מפורט שלא חסך בתיאורים על אכזריותם של העיראקים. לימים התברר שיחידת הקומנדו הבריטית SAS נשלחה למשימה דומה, אך לוחמיה נחשפו על ידי מקומיים ונלכדו. בבריטניה פורסמו לא פחות מ־14 יצירות, ספרים וסרטים, שתיארו את המסלול שעברו, שכלל עינויים ושהות במרתפי כלא אבו־גרייב הידוע לשמצה.

כאשר קיבלנו את התדריכים היה ברור שלא מדובר בפתרון צבאי מושלם. למרות זאת, היינו להוטים לבצע את המשימה, בידיעה שהעורף חשוף ושאין דרך אחרת להגן על האזרחים. כל טיל בליסטי שנחת בישראל רק הגביר את המוטיבציה שלנו.

אלא שככל שהאימונים נמשכו, התברר שיש בעיה קשה עם הציוד, שחלקו היה מיושן ולא תקין. לא היה ברור אם באמת נוכל לנווט במדבר ולבצע תצפיות. מעל הכול, התעורר חשש שלא ניתן יהיה לנוע בדרכים לא סלולות בג'יפים המקרטעים שקיבלנו. בכל פעם שיצאנו משער הבסיס לאימון, כלי הרכב המיושנים החלו להתפרק בתוך דקות והושבתו. היה ברור למדי שלא כולם יצליחו להגיע אל היעד. ואם האויב יחשוף חלק מהכוח — וזו הייתה אפשרות סבירה שנלקחה בחשבון — לא ניתן יהיה להגיע לנקודות המילוט.

סימני השאלה סביב ההתארגנות התפתחו לתרעומת גלויה. כשלא יכולתי לתת ללוחמים תשובות מספקות, פניתי בשלב מסוים למפקד האוגדה, תא"ל אריק מורן.

"עושים מאיתנו צחוק?" שאלתי אותו. "עם גרוטאות כאלה אנחנו אמורים לפעול שם? איך נגיע עד נהר החידקל? עם הציוד הזה בקושי נצליח לצאת משער הבסיס ברמלה".

ביקשתי ממפקד האוגדה שיעשה כל מאמץ, בדחיפות, ויפנה למי שאפשר בדרגים הגבוהים של צה"ל. אבל הוא הסביר לי בפנים עגומות את המצב ואמר לי בגילוי לב: "אליעד, אני יודע שיש בעיות וכבר פניתי למי שיכולתי, אבל לצערי לא קיבלתי תשובות. כנראה שזה למעלה מכוחותיי".

היה לי ברור שאסור להשלים עם המצב. הייתי אז בדרגת רב־סרן בלבד, ובכל זאת שאלתי אותו: "המפקד, אתה מרשה גם לי לנסות? אולי איכשהו אצליח להזיז מישהו שם למעלה? לגרום לבכירים להבין את המצב ולעשות מה שצריך?"

הוא הרהר לרגע, הניד בראשו והשיב בחיוב. מבחינתי זה היה כל מה שהייתי צריך. ידעתי שאסור לבזבז זמן.

בלילה הכנתי רשימה מסודרת ומפורטת של חוסרים בציוד, ולמחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הגעתי לבסיס הקריה בתל אביב, כשאני מצויד ברשימה, ולא פחות חשוב — במוכנות להתעקש, להפוך שולחנות ולהרים את הקול. ידעתי שאני מגיע בשמם של לוחמים שאמורים לסכן את חייהם כדי שהמבצע לא ייכשל. לכן היה עליי לעשות הכול, גם מול הדרג הבכיר ביותר.

נכנסתי דרך שער הבסיס וצעדתי, ללא כל הזמנה, ישירות ללשכת הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן שומרון. דיברתי שם עם כמה קצינות זוטרות ודפקתי על כמה דלתות. בסערת הרגשות אינני זוכר כיום את כל הפרטים, אך זכור לי שהבהרתי היטב מדוע במקום להיות באימונים התייצבתי אצלם: אסור היה לשלוח כך לוחמים למשימה כזאת. בשלב מסוים הפנה אותי ראש לשכת הרמטכ"ל לאלוף אילן בירן, שהיה ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

הייתי דרוך ומוכן לעימות חזיתי גם מולו, אבל להפתעתי הרבה לא היה בכך צורך. ברגע שנכנסתי ללשכה שאל האלוף בירן מיד בחיוך רחב: "מה אתה צריך, רב־סרן צעיר?" הוא ביקש שאדבר בבירור והגיב במהירות: "תקשיב", אמר לי, "שמעתי אותך, ואל תדאג, אנחנו נעשה כל מה שאפשר לעזור לפלגה לצאת למשימה חמושה מכף רגל ועד ראש".

כמה דקות אחר כך התייצב בלשכתו תא"ל בשם שלמה פאסי, מהנדס במקצועו. הוא הוציא נייר ועט, רשם הכול ולקח גם את הרשימה שהכנתי, שהייתה מפורטת וארוכה. מלבד כלי רכב המתאימים לתנאי המדבר, נדרשו אמצעי תצפית וראיית לילה טובים יותר, ציוד ניווט, כלי נשק משופרים, תחמושת, לבוש מיוחד ועוד.

חזרתי מהקריה להמשך האימונים בבסיס. עדכנתי את תא"ל אריק מורן, מפקד האוגדה, ואת כל מי שהיה צריך. חלק מהתגובות שבהן נתקלתי היו ספקניות ומגחכות. נו באמת, מה אתה, דון קישוט? נראה לך שמישהו באמת סופר אותך שם? עשית סקנדל בקריה, וזה יעזור?

הרושם היה שמרחו אותי. אבל שלושה ימים אחר כך, בשעות הצהריים, נשמעו לפתע צפירות חזקות מכיוון שער הבסיס. על הכביש, בצידה השני של עמדת הש"ג, עמדו משאיות ענק, סמיטריילרים בגובה שתי קומות, כשהן עמוסות בציוד צבאי. כבר מרחוק אפשר היה לראות עליהן 16 ג'יפים חדשים ונוצצים מדגם "סיקס" משופר, ששימש אז את היחידות המיוחדות.

וזה לא היה הכול. קיבלנו גם את מכשיר ה־GPS הראשון שהגיע לצה"ל. למעשה, האמריקנים העניקו לנו שלושה מכשירים כדי שנוכל לנווט בעיראק, ואף פתחו לשימוש את הלוויינים שלהם. הכול נראה חדשני, מודרני ומתקדם: ציוד תצפית משופר, אמצעים תרמיים לראיית לילה, טלפונים לווייניים, טילי סטינגר לכל צוות וחומרי נפץ בכמות גדולה, למקרה שניתפס, כדי לפוצץ את כל מה שהבאנו לפני מעבר למילוט רגלי.

האימונים נמשכו, ההכנות הושלמו, ונקבעו תאריך מדויק ושעת אפס לביצוע. הג'יפים העמוסים כבר נשקלו על המסלול בתל נוף לקראת ההמראה, בידיעה שכל קילוגרם מיותר עלול להיות קריטי מבחינת היכולת לתדלק באוויר. הרגשנו כמו ג'יימס בונד, לפחות, והיינו להוטים לצאת למשימה.

אבל זמן קצר לאחר מכן האמריקנים התחרטו, ומישהו בפנטגון החליט שלא לתת לישראל את מה שהיה חיוני יותר מכול: לעדכן את טייסי חיל האוויר בקודים של "עמית טורף". למעשה, היה בכך משום הטלת וטו על ממשלת ישראל, שבלי דרך אחרת לפעול מול אויב כה מרוחק נתפסה בחוסר אונים.

בשעת ערב בבסיס, כאשר כולנו היינו מוכנים ודרוכים, קיבלנו הודעה שיש סיכוי שהמשימה תבוטל, וכי הכול תלוי כעת בהחלטת הקבינט. כססנו ציפורניים והמתנו לישיבת הקבינט, שהייתה אמורה להתקיים למחרת היום.

שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל דן שומרון, סגן הרמטכ"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון תמכו במהלך התקיפה בדיון שנמשך שעות ארוכות. בסופו של דבר, היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שהוביל את ההחלטה שלא לתקוף, ורק לימים הבנתי שפעל בשיקול דעת ובהיגיון. ללא קוד "עמית טורף" לא ניתן היה לזהות את כוחותינו ככוחות ידידותיים, והקואליציה הבין־לאומית, שנהנתה מעליונות אווירית בעיראק, הייתה מפילה את מטוסי ה־F-16 הישראליים, ואולי גם את מסוקי התובלה ובהם צוותי הסיירת. לכל מי שהיה מעורב בתוכנית ובאימונים היה ברור שבעתיד תצטרך ישראל למצוא דרכים יעילות יותר להתמודד עם איומים מסוג זה.

יצאתי מהאירוע הזה עם לקח אחד, מרכזי וחשוב. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הפשלתי שרוולים כדי להיאבק במערכת ממשל חזקה, לאחר שהבנתי שמשהו לא תקין מתרחש בדרגים הגבוהים. רבים זוכרים לי מאבקים אחרים שניהלתי במהלך השנים במגוון רחב של נושאים ציבוריים ופוליטיים, החל ב"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, ובהמשך בעימותים עם כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שמה שמטלטל אותי יותר מכול, מדיר שינה מעיניי ורותם אותי כמעט לכל מאבק, הן סוגיות הקשורות לצה"ל ולביטחון. לא במקרה פעלתי בשורה של אירועים חמורים כדי שהאמת תתברר, החל מפרשת צאלים ב׳, דרך אסון השייטת, פרשת מוני חורב, פרשת הרפז, פרשת אסון הכבל ומלחמת לבנון השנייה, ועד הקמת ועדת וינוגרד ופרשות נוספות, שבכולן הוגשו עתירות לבתי המשפט לצד מערכה ציבורית שהובילה להקמת ועדות חקירה או לפרסום דוחות חמורים של מבקר המדינה.

מה שעלול להיראות לאחרים כ"אי־סדרים" בתחום הביטחוני מעורר אצלי חשש לפגיעה קטלנית בחיי לוחמים. אירוע צה"לי שלאחרים נראה "בלתי תקין" מדליק אצלי נורות אזהרה בנושאים של דיני נפשות. בכל הנוגע לסוגיות האלה, כנראה מדובר במשהו חזק ממני, ואני מתגייס למאבק יותר מאשר במקרים של שחיתות "סטנדרטית", שגם היא כמובן תופעה הרסנית, אך כזו שנזקיה מחייבים מאבק מסוג אחר, בין היתר מול מבול של תגובות פוליטיות, שחלקן רעילות וארסיות. לפני כמה שנים אמר לי אחד הפוליטיקאים, בבדיחות הדעת, שההחלטה של יצחק שמיר לא לשלוח אותנו לעיראק הייתה טעות נוראה. "היינו נפטרים ממך כבר אז", אמר לי בחצי חיוך, "ולא סובלים מהצרות שאתה עושה לנו כל השנים".

מבחינתי, הרגישות בכל מה שקשור לצה"ל אינה נובעת רק מהאירוע המכונן שתיארתי כאן, אלא גם מכך שבהמשך ייצגתי בהתנדבות, כעורך דין, משפחות שכולות, הורים וילדים מוכי יגון, וראיתי מקרוב את המשמעות הנוראה של מה שנראה כ"אי־סדרים" בתחום הביטחון. אני יודע כיצד המערכת הצבאית פועלת מבפנים ומכיר את פרטיה, גם לאחר שביצעתי אלפי ימי מילואים במהלך השנים, תחילה כלוחם ובהמשך כמפקד בדרגת סגן־אלוף באוגדה 98, שייעודה הוא הנחתת כוחות קומנדו של צה"ל מאחורי קווי האויב.

מדי פעם אני מביט לאחור כדי לבחון את עצמי, ונאלץ להודות שקשה לדעת אם ומתי המאבקים האלה אכן מביאים לתיקון. מצד אחד, לעיתים נראה שהכול נשאר כפי שהיה, בוודאי בכל מה שקשור למחסור הכרוני באמצעים ובציוד לחימה. הרי 15 שנים אחרי אותו אירוע, הימ"חים שוב היו ריקים במלחמת לבנון השנייה, וכדי להבין את משמעות הדבר לא הייתי צריך להמתין למסקנות ועדת וינוגרד. ראיתי זאת במו עיניי, כקצין מבצעים באוגדה.

וכך, גם שלושים שנה אחרי אותו אירוע, במלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר, שוב נראה כאילו דבר לא השתנה. אני ואשתי נאלצנו, כמו הורים רבים אחרים, לרכוש מכספנו ציוד ואפודים קרמיים לששת ילדינו, כולם קצינים ולוחמים ביחידות המיוחדות, או לקנות תרמיל רופא לבתנו, ששירתה כרופאה של סיירת צנחנים.

מצד שני, מי יודע לאן היינו מידרדרים אלמלא הניסיונות לתקן, אילו בחרנו להעלים עין מכל פרשה. בסופו של דבר, כל תהליך כזה מלווה בהפקת לקחים ולעיתים גם במסקנות אישיות; נקבעים נהלים מחמירים יותר, ורבים מבעלי התפקידים לומדים לעסוק בנושאים אלה בחרדת קודש. אני יודע שלי ולאחרים שפעלו כמוני יש חלק נכבד בכך. לכן הלקח שלי היום, כפי שהיה אז, הוא שיש נסיבות שבהן אסור לוותר. כאשר נחשפת פרשה משמעותית, עניין של דיני נפשות, עליי להירתם ולגייס את כל כוחותיי למאבק ארוך ומתיש. הניסיון לימד אותי שמה שמדווח בשלב הראשון בכלי התקשורת הוא תמיד רק קצה הקרחון. כשמתחילה חקירה, מתגלים פרוטוקולים, נחשפים מסמכים ונפרש עולם ומלואו של מעשים, שאת חומרתם לא ניתן היה לשער או לדמיין.

2. ההפרדה בין שקר לאמת

וזה בדיוק מה שהנחתי שיקרה למשמע הדיווחים המרעישים בנובמבר 2016 על פרשת רכש הצוללות והספינות מתאגיד טיסנקרופ. בשלב הראשון גם אני שפשפתי את אוזניי בתדהמה, כמו רבים אחרים, והתקשיתי להאמין. האם באמת הוסתר מצה"ל מידע על צוללות גרמניות שיימכרו למצרים? הייתכן שמכרז לרכש ספינות בוטל באופן פסול כדי להעדיף דווקא את מספנת טיסנקרופ? זו הייתה שורת אירועים שנשמעה לי, ולרבים אחרים בציבור, בלתי סבירה.

אלא שלאחר שנפגשתי עם כמה קצינים שאני סומך עליהם, שהכירו את הפרטים, התחוור לי שהמידע נכון, ושהדברים חמורים אף יותר מכפי שנדמה היה בתחילה. זו הייתה כנראה הפרשה החמורה מכולן: עניין מובהק של דיני נפשות, רכישות ענק שנעשו משיקולים זרים, פגיעה בביטחון המדינה, והכול במעורבות ישירה של ראש הממשלה וסביבתו הקרובה, לרבות בני משפחתו.

בתחילת 2017 נפתחה חקירת משטרה. באופן מוזר, כבר בשלב מוקדם החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שראש הממשלה אינו חשוד. נוכח המידע שקיבלתי מקצינים שהיו בקיאים בחומר, היה לי ברור שהחלטה כזו, עוד בטרם החלה החקירה בפועל, בעייתית ביותר. ידעתי שראש הממשלה הוא שהוביל את עסקאות הענק, ושגם בני משפחתו עשויים ליהנות מהן מבחינה כלכלית, בנסיבות שעוררו חשדות כבדים שאי אפשר היה להתעלם מהם.

בעוד החקירה מתנהלת בכפוף למגבלה שהטיל מנדלבליט, התחולל בזירה הציבורית קרב גרסאות. מול עדויות ותיאורים על רכש צוללות וספינות שנגוע בשחיתות, הציבה לשכת ראש הממשלה סוללת דוברים שהציגו גרסה הפוכה. העסקאות עם תאגיד טיסנקרופ, כך הצהירו מעל כל במה, בוצעו ב"הליך התקין ביותר שנעשה אי פעם". הם תקפו את מי שהשמיע ביקורת על התנהלותו של נתניהו, ובסיוע כלי תקשורת מסוימים טענו שמדובר בעלילת דם שנרקמה נגדו ממניעים פוליטיים.

מאחר שההכחשות סתרו את הנתונים שנמסרו לי, החלטתי לנקוט צעד חריג ולבקש מגורמי ביטחון שהכירו את הפרשה לחתום על תצהירים בשבועה. רק ירידה לחקר האמת הייתה יכולה לאפשר נקיטת פעולה משפטית במאבק שצפוי היה להיות ארוך וקשה מול גופים רבי־עוצמה. פניתי גם למספר בעלי תפקידים שתמכו בעמדת נתניהו וטענו שהכול תקין, אך מטעמים השמורים עימם הם לא נעתרו לבקשתי ובחרו שלא למסור את הידוע להם בתצהיר מחייב.

המטרה הייתה להגיש עתירה לבג"ץ באמצעות התנועה לאיכות השלטון, עמותה הנאבקת בשחיתות, במגוון רב של אמצעים, לרבות משפט, מחאה, תקשורת וחינוך שהקמתי ב־1990, ומאז אתגרה את כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. בפרשה זו, בשל המחלוקת הציבורית, נעזרה התנועה במחלקת תחקירים שהוקמה לצורך איסוף התצהירים ובדיקת העובדות. בשל הסודיות, התצהירים שהתקבלו נשמרו בכספת מאובטחת, ובהדרגה התגבש מסד עובדתי אמין ומדויק. בין היתר בזכות כמה מצהירים שאף אספו מסמכים בזמן אמת, כאשר חשדו שהם עדים להתרחשות חמורה שעלולה להיחקר בעתיד בהליך פלילי. עם השלמת גביית התצהירים נפרשה בפניי לראשונה תמונה עשירה בפרטים של אירועים שהתרחשו במשך שבע שנים תמימות.

קשה להפריז בחשיבותה של קבלת התמונה המלאה. כעת אפשר היה להבחין בין שקר לאמת ובין עיקר לטפל. בין היתר הבנתי שבין הגרסאות השונות, חלק מהמידע השגוי שהגיע לציבור הופץ מתוך חוסר ידיעה. בעלי תפקידים האמינו בתום לב שהם מכירים את ההתרחשות שבה היו מעורבים, אך בפועל כל אחד מהם הכיר פרט מסוים, קטע קצר שבו נטל חלק, מבלי שהיה לו מושג מה התרחש מעט לפני כן, מעט לאחר מכן או במקביל, לעיתים מחוץ לכותלי משרד הביטחון או לשכת ראש הממשלה, לרבות מפגש בתחנת דלק או שיחה חשאית במושב האחורי של מכונית.

כשהמשטרה סיימה את עבודתה, גם צוות החוקרים נחשף לתמונה המלאה ומסר את חוות דעתו. החקירה התנהלה, כאמור, בכפוף למגבלות שהטיל היועץ המשפטי לממשלה, וההמלצה הייתה להגיש כתבי אישום נגד כמה חשודים, ובהם שלושה מאנשיו הקרובים של ראש הממשלה, כולל ראש הסגל בלשכתו, וכן נגד מי שנתניהו החליט למנות לתפקיד הרגיש של יושב ראש המועצה לביטחון לאומי.

באופן חריג הקפידה המשטרה לציין בממצאיה כי מלאכתה טרם הושלמה וכי יידרש המשך בדיקה בידי "גורמים מוסמכים". זאת לאחר שהחוקרים נחשפו לפעולות שביצעו נתניהו ואנשיו "מול גורמים עסקיים ופרטיים", כהגדרת המשטרה, "בכל הנוגע לרכש ביטחוני ואסטרטגי למדינת ישראל". סיכום הממצאים נוסח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, כדי להגן על הרכש האסטרטגי "מפני אינטרסים זרים והשפעות פסולות", כדברי החוקרים.

הממצאים תאמו את מה שעלה מן התצהירים, והיה ברור כי מעבר לשחיתות מדובר גם בפגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. סיבה נוספת לכך שנדרש המשך חקירה הייתה שלאחר סיום עבודת המשטרה התגלה קשר כלכלי בין תאגיד טיסנקרופ לבין נתן מיליקובסקי, אזרח ארצות הברית וקרוב משפחה נוסף של נתניהו, שהעביר לו במהלך השנים סכומי כסף גבוהים מאוד.