אני לא זוכרת שנתקלתי פעם בסופר שכל ספר שלו בעברית יצא לאור בהוצאה אחרת, אבל תמיד יש פעם ראשונה. נדמה לי שאת שני ספריו הקודמים של הסופר שתורגמו לעברית קראתי, אבל רק אחד מהם אני יכולה לומר בוודאות משום שאני זוכרת את הסקירה שכתבתי אודותיו. כך או כך, כל כך נהניתי מספרו הקודם שהיה לי ברור שכל ספר שלו שיצא לאור יגיע אלי ולא התאכזבתי כשקראתי גם את הספר הנוכחי. אחר כך גיליתי שיש עוד מספר ספרים שלו שטרם תורגמו לעברית כך שאני שמחה שיש לי למה לצפות.
ומההקדמה הארוכה כל כך ברור שאהבתי את מה שקראתי בספר הנוכחי, שכדרכו של הסופר הזה נעה בין מציאות לפנטזיה כשהיא עוסקת במהות החיים, בטבע האנושי ובפילוסופיה של הקיום שלנו, אבל עושה זאת באופן קליל שהופך את חווית הקריאה בו למהנה, גם למי שלא שואל את עצמו מד יום: "למה אני קם בבוקר?".
נורה בת 35, היא עובדת בחנות מוסיקה, אביה נפטרה כשהייתה צעירה ואמה כמה שנים אחריו. יש לה אח אחד אבל הוא לא סולח לה כבר שנים על העובדה שפירקה את להקת הרוק שהקימו ביחד עם חברו הטוב, ראבי. ראבי פוקד מדי פעם את חנות המוסיקה בה היא עובדת אבל הוא לא שם ביום בו היא מאחרת ונמסר לה שהיא מפוטרת כי, בלשונו של הבעלים, היא טובה מדי לעבודה בחנות שממילא כבר לא מוכרת כמו בעבר בגלל השינויים שיש בעולם המוסיקה ומכירת כלי הנגינה.
כשהיא יוצאת משם במזג אוויר נוראי היא נכנסת כדי להתייבש באחת החנויות בדרך, אבל לא נשארת שם כי ראבי נמצא דווקא שם ויש לו מה להגיד לה. היא מגיעה הביתה ספוגה במים ובדיוק כשהיא מנסה להירגע יש דפיקה בדלת, החתול שלה מת. מי שמצא אותו הוא מנתח נאה שפוקד את חנות המוסיקה כבר שנים ותמיד מתייעץ אתה לגבי התווים החדשים שהוא רוצה לקנות.
זהו, נדמה לנורה שבאמת כבר אין לה בשביל מה או בשביל מי לחיות, אם גם את החתול שלה היא הצליחה להרוג. הוא יצא לרחוב, נדרס, ולולא המנתח שהיה באמצע הריצה שלו, לא הייתה יודעת שמת. היא כותבת מכתב פרידה, מפרסמת סטטוס עלום ברשתות החברתיות ומתכוננת לפרידה מהעולם. אבל במקום להגיע לעולם הבא, היא מגיעה לספריה. ספריית האפשרויות השונות של חייה. בספרייה הזו היא יכולה לבחור לחוות את המציאות מרגע זה ואילך בכל קו חיים שהוא המשך של בחירות שונות שהייתה עושה:
מה היה קורה אם לא הייתה פורשת מחוג השחייה לאחר שזכתה במספר אליפויות אלא ממשיכה לאולימפיאדה?
מה היה קורה אם לא הייתה מבטלת את החתונה עם דן יומיים לפני התאריך?
מה היה קורה אם לא הייתה מוותרת על החוזה שהציעה ללהקה חברת התקליטים, מוציאה כחלק מהלהקה אריך נגן ויוצאת למסע הופעות?
מה היה קורה אם הייתה נענית בחיוב להצעות של המנתח המגיע לחנות המוסיקה ויוצאת אתו לדייט?
ואם הייתה טסה לאוסטרליה ביחד עם החברה הכי טובה שלה וגרה שם?
בכל סיבוב כזה היא מגלה איך כל החלטה קטנה משפיעה גם על משפחתה, מקומות העבודה שלה, חבריה ועוד. באילו מן האפשרויות אביה בחיים? באילו אמה נפטרה? באילו מקרים היא ואחיה חברים קרובים?
בקיצור, סוג של דלתות מסתובבות עם אינספור אפשרויות, שהסופר מאפשר לקוראים לדמיין כי דווקא כן יכול להתרחש במציאות כשהוא נותן לה דוגמאות לחוויות יומיומיות כמו 'דה ז'ה וו' היכולות להסביר את התיאוריה שהוא יוצר בספרו ופתאום לא נראית כל כך מופרכת. וכמו בסרט דלתות מסתובבות, יש כמה אירועים משמעותיים בחיים של נורה שהולכים אתה מאפשרות לאפשרות, היבטים בסיסיים של האישיות והקיום שלה שלא מושפעים מן השינויים הרבים בסביבה, אבל היא לומדת להבין איך כל בחירה משפיעה על היכולת שלה להתמודד אתם.
אחד הספרים המהנים ביותר שקראתי לאחרונה וכזה שגורם לי לחכות בקוצר רוח לתרגום ספריו הנוספים של הסופר לעברית. מומלץ בחום. לכולם.
* הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט
ספריית חצות מאת: מאט הייג מאנגלית: ניצן לפידות הכורסא הוצאה לאור 2021 293 עמ'
שיחה על גשם
תשע־עשרה שנה לפני שנורה סיד החליטה למות, היא ישבה בספרייה הקטנה החמימה בבית הספר הייזלדין בעיר בדפורד ובהתה בלוח שחמט שניצב על שולחן נמוך.
"נורה מתוקה, זה טבעי לחשוב על העתיד שלך," אמרה הספרנית, גברת אֶלְם, ועיניה נצצו כמו קרני שמש על כפור.
גברת אלם עשתה את המהלך הראשון. פרש קופץ מעל שורה מסודרת של רגלים לבנים. "ברור שהבחינות יטרידו אותך. אבל את יכולה להיות כל מה שתרצי, נורה. תחשבי על כל האפשרויות שיש לך. זה מרגש."
"כן. אפשר לומר."
"יש לך חיים שלמים לפנייך."
"חיים שלמים."
"את יכולה לעשות מה שתרצי, לגור איפה שתרצי. במקום קצת פחות קר ורטוב."
נורה הזיזה רגלי שני צעדים קדימה.
ההשוואה בין גברת אלם לאמה של נורה היתה מתבקשת. אמא שלה התייחסה אליה כמו אל טעות שצריך לתקן. כשנורה היתה תינוקת, למשל, אמא שלה דאגה כל כך שהאוזן השמאלית שלה בולטת יותר מהימנית, עד שהיא הדביקה אותה בנייר דבק כדי לטפל בבעיה, ואז כיסתה את זה בכובע צמר.
"אני שונאת שקר ורטוב," הוסיפה גברת אלם לשם הדגשה.
לגברת אלם היה שיער אפור קצר ופניה הצרות, האדיבות והמקומטות מעט, נראו חיוורות מעל סוודר הגולף שלבשה, שהיה בגוון ירוק־צב. היא היתה די מבוגרת. אבל הבינה את נורה טוב מכל האנשים בבית הספר, וגם בימים שלא ירד גשם נורה נהגה לבלות את הפסקות הצהריים שלה בספרייה הקטנה.
"קור ורטיבות לא תמיד הולכים יחד," אמרה נורה. "אנטרקטיקה היא היבשת הכי צחיחה בכדור הארץ. טכנית זה מדבר."
"נו, נשמע מתאים לך."
"זה לא מספיק רחוק מכאן."
"נו, אז אולי את יכולה להיות אסטרונאוטית. לטייל בגלקסיה."
נורה חייכה. "בכוכבי לכת אחרים הגשם אפילו יותר נורא."
"יותר נורא מאשר בבדפורדשייר?"
"בנוגה הגשם הוא חומצה טהורה."
גברת אלם שלפה ממחטת נייר מהשרוול וקינחה את האף בעדינות. "רואה? עם ראש כזה את יכולה לעשות הכול."
נער בלונדיני, שנורה ידעה שלומד שנתיים מתחתיה, חלף בריצה מעבר לחלון המכוסה בטיפות. או שהוא רדף אחרי מישהו או שמישהו רדף אחריו. מאז שאחיה עזב, היא הרגישה קצת חשופה בחוץ. הספרייה היתה מקלט קטן של ציוויליזציה.
"אבא שלי חושב שהרסתי לעצמי את העתיד כשהפסקתי לשחות."
"נו, לא שאני מומחית גדולה, אבל יש עוד דברים בעולם הזה חוץ מלשחות ממש מהר. יש הרבה חיים אפשריים לפנייך. כמו שאמרתי לך בשבוע שעבר, את יכולה להיות חוקרת קרחונים. עשיתי קצת מחקר וה —"
באותו רגע צלצל הטלפון.
"רק רגע," אמרה גברת אלם בשקט. "אני צריכה לענות."
רגע אחר כך נורה הסתכלה על גברת אלם מדברת בטלפון. "כן. היא כאן." פניה של הספרנית נפלו בהלם. היא הפנתה את גבה לנורה, אבל המילים שלה הגיעו עד לצדו האחר של החדר השקט: "אוי לא. לא. אוי, אלוהים. כמובן..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה