עלה על המדף: ספר פרוזה ישראלי חדש בהוצאת מטר: מאחורי המסכות מאת רותי פרוינד.
הספר מתרחש בשיאה של מגפת הקורונה בישראל. הגיבורה שלו היא הילית, אחות ראשית ביחידה לטיפול נמרץ שבאותה תקופה הייתה עמוסה בחולים עם בעיות נשימה קשות. הוא נפתח בלווית בעלה של הילית, פרופסור לכירורגיה, שנהרג בתאונת דרכים.
אבל מפה, שום דבר לא מתפתח כפי שהייתם מצפים, פשוט כי הילית מגלה משהו שגורם לה לחשוב שאולי בעלה לא מת וההלוויה והקבר. . . רותי מחליטה לעשות הכול כדי לדעת מה באמת קרה, האם היה זה בעלה שנקבר, מישהו אחר, האם יכול להיות שבעלה באמת חי?
הספר שנערך בידיו האמונות של אמנון ז'קונט, כתוב בשפה קולחת ומורכב מ-45 פרקים קצרים.
מוזמנים להתרשם מפתיחת הספר:
פרק 1
אני עומדת ליד הקבר, נשענת על גזע ברוש נטוי, מביטה בתלולית שמכסה את האיש שאהבתי. יריעה של ערפל אפור ממסכת את אור היום. דומה שהשמים מתחילים רק מטר או שניים מעל צמרות הברושים של בית הקברות. אני סבה על העקבים, קשובה להמיה החרישית של העצים, גוררת רגליים. ילדַי אביתר וגלית צועדים מחובקים לצדי.
לוויה מכובדת במובן שיש בה נוכחות נכבדה, הכול מאורגן ביעילות על ידי אנשי המחלקה של ויקטור, שלא הותירו לי הרבה לעשות חוץ מאשר להמתין למועד שנקבע ולהופיע. ההספדים שנאמרים על ידי רופאי המחלקה, תלמידיו ואחיו לולק, גוזמאות מנחמות עוטפות את המעמד במילים שאני בקושי יכולה לשמוע, כולי מרוכזת בניסיון לעצור את ראשי מלהתפוצץ. הקברנים מחליקים את הגופה לבור, מטר וחצי מתחת לפני האדמה שעליה עדיין ניצבים החיים. הרב במלמול מהיר מציע עוד כמה מילות נחמה ומבקש מוויקטור סליחה אם לא נהגו בגופתו בכבוד הראוי. אמירה שקטה אחרונה וזהו. זה נגמר. דבר לא יקרה עוד לבעלי, פרופ' ויקטור סלע הכירורג ששמו הלך לפניו. מישהו תוקע על תלולית העפר פיסת עץ קטנה שעליה רשומים בכתב יד שמו של ויקטור ושם אמו מגדה. בשורה השנייה רשומים תאריכים 2022-1960, ואני שואלת ביני לביני, מהן שישים ושתיים שנות חיים? בסך הכול מקף אחד קטן בין המספרים.
כמה מהאבלים משתהים לעוד רגע נוסף, בעיצומה של המגפה הם אינם מתעכבים, עטויי מסכות משיקים מרפקים ונעלמים בשתיקה. אביתר וגלית מתקדמים בשביל לעבר שער היציאה. גם הורי שעמדו מכונסים מאחור, מתקדמים לאותו הכיוון.
לבדי ליד ערמת העפר גרוני בוער ומתאבן, ראשי קודח. קר כאן מאוד. האוויר צלול ודומם. אני יודעת שאני לא יכולה לעמוד כאן לנצח, אין בכך שום היגיון וזה לא ישנה דבר. רוח החורף ששוטפת בפראות את המצבות חודרת אל גופי כמחטי קרח, אני חושקת שיניים מולה ומרימה מבט. רק מארי עדיין כאן. היא קרֵבה אלי, מושיטה את ידה ומניחה אותה על כתפי. שתינו שותקות לזמן מה, עיניה יבשות, פניה חמורות סבר, אולי בשל הידיעה שגורל דומה מחכה לכולנו וגם לה, אישה בשנות השישים לחייה. אני מניחה לשתיקה להשתרר ומהנהנת.
ליד שער היציאה אביתר וגלית נפרדים ממני בלי חיבוק, בלי דמעות ובלי אומר. גם הורי, עטופים במעילים וכובעים עומדים שם דוממים, לא אומרים כלום. אמא מחבקת אותי חיבוק קורונה קליל. אבא שולח נשיקה באוויר.
במונית בדרך הביתה אני מביטה בהשתקפות שלי בחלונות הכהים, דומה שפנַי הרבה יותר זקנות ממני. על הזכוכית, פניה של אמי בוקעות מתוך שלי, אוגרות את צער הפרֵדה מכל מה שהנני, אתון זקנה שאינה מנחשת את שעומד להתחולל.
איש לא מחכה לי בבית, הקורונה מבריחה אנשים. אפילו קלרה, כלבת הבית שלנו, אינה ממהרת לרוץ לעברי.
לפני השינה אני מרסקת לתוך צלוחית שתי גלולות אוקסיקודון שנשארו ליד המיטה של ויקטור, מעבירה את האבקה בכפית לכוס וודקה ולוגמת. כך יאה לאלמנה טרייה, אני לוחשת לעצמי, ומקץ דקות קורסת אל מיטתי וצוללת אל תוך שינה עמוקה שלא אזכור ממנה דבר.
זריחה טבולה באור מסנוור של כאב מעירה אותי. עטופה בחלוק אני מובילה את עצמי אל חדר העבודה של ויקטור. שעונה לאחור בכיסא המכתבה שלו אני צופה מן החלון החוצה אל החצר ואז, למשך זמן ארוך, בוכה בפרצים עזים. אמא תמיד אומרת שמי שבוכים על המתים בעצם בוכים על עצמם.
יום חורף בהיר. דרך החלון הסגור אני עוקבת אחר להקות עורבים שמחפשים מזון. כנפיהם השחורות מנצנצות בשמש הבוקר. על החומה ממול עורב גדול במיוחד מהדס בראש זקוף, נוצותיו תפוחות, שאנן, נע לאטו מצד אל צד. צללים מקפיאים אופפים את החדר, אירועי אמש עדיין כאן בלי שמישהו נגע בהם. קלרה מתרוממת ממרבץ השטיח החבוט שלה ומתיישבת למרגלותי, אפה הרטוב כבר שקוע כולו בכף ידי והיא מחככת בה את פניה ולחייה. אני מלטפת אותה. ממחוות הניחומים שלה נודף ריח נורא. ויקטור צדק, חייבים לצחצח לה שיניים.
שולחן העבודה של ויקטור עמוס. בקבוק הוויסקי הניצב על המכתבה כמעט ריק, לצדו כוס ריקה, כתם חום בתחתיתה. ליד המחשב מונח ספרון קטן ובו רשומים בכתב ידו של ויקטור טורים של סיסמאות, מספרי דרכון שלי ושל הילדים, תאריכים של ימי הולדת, מספר נוסע מתמיד ועוד. אני מקלידה את הסיסמה הראשונה ועיני נפערות, הפלא ופלא המחשב נפתח. דרך גוגל אני נכנסת למייל. על המסך עשרות מיילים שחלקם עדיין לא נפתחו. אני מעיינת במייל הפתוח הראשון. חוות דעת על איזה מקרה שהסתבך בניתוח. גם המייל שאחריו מקצועי, תוצאות מעבדה של מישהו, גם זה שאחריו מייגע, תכתובת ארוכה עם קולגה משיקגו, בזה שאחריו צילומי סי־טי. אני מאבדת עניין, מכבה את המחשב ושולחת את מבטי לסייר סביב. על המכתבה ניירות בערמות. קלסרים, עיתונים מקצועיים וגם ספר קריאה אחד, "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו. דחף משונה מנחה אותי ליטול את הספר לידי ולדפדף בו, אולי כדי להיזכר בתוכנו שכבר שכחתי מזמן. אני פותחת בעמוד שבו נמצאת הסימנייה ומגלה פיסת נייר קטנה שתחובה בו. אני מושכת אותה החוצה, מקרבת לטווח קריאה וקוראת שורה אחת בכתב ידו של ויקטור.
"הילית שלי, אני לא מת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה