אמארי והמשחק הגדול / ב"ב אלסטון

 

אני משערת שאני לא היחידה שהבחינה בתופעה הזו בה ספרות הילדים והנוער (ויתר היצירות הפונות לקהל היעד הזה) מציגות לדור הצעיר של ימינו גיבורי תרבות שונים מאלו שרובנו גדלנו עליהם בעשורים האחרונים בעולם המערבי. ראשית, לא כל הגיבורים הם בנים וגם במקרים בהם יש גיבורים בנים לבנות יש לא פעם תפקיד מרכזי וכזה שלעיתים חיוני יותר מזה של הבנים המככבים לצידם. אבל לא רק מקומן של בנות בספרות השתנה גם המגוון התרבותי אליו נחשפים ילדים מגיל צעיר רחב הרבה יותר מזה שהיה בעולם המערבי בשנים בהם אני ובני דורי גדלנו והתבגרנו. המודלים הללו אולי מרגישים לפעמים כמו מס שפתיים אבל לטעמי יש לה אפקט מצטבר בבניית מציאות אחר עבור הדורות הנוכחיים שנחשפים למציאות בה שוויון הוא לא רק מילים בעלמא אלא משהו שלפחות בתרבות קיים באופן טבעי ונרחב.

גיבורת סדרת הספרים אמארי היא מתבגרת שחורה משכונה קשה בארצות הברית, לא היא ולא אמה או אחיה ציפו אי-פעם שמישהו מבני המשפחה יוכל לקבל הזדמנות להצליח בגדול. אימם שגידלה אותם לבד מפרנסת אותם מעבודתה כאחות ומצליחה בקושי להחזיק את הבית ואת הצרכים הבסיסיים שלהם. כשאחיה הגדול של אמארי מקבל הזדמנות ללמוד ולעבוד במקום טוב הם שמחים בשבילו, אבל כשהוא נעלם ולאיש לא ברור מה עלה בגורלו ברור לה ולאמה שאין שום דרך למצוא אותו יותר. לכן כשאמארי מקבל הזמנה לקייטנת קיץ אליה הלך גם אחיה היא מחליטה לצאת אליה רק כדי לגלות שמדובר בקייטנה לילדים בעלי כוחות על טבעיים שהיא ואחיה הם בין הבודדים שיש להם כוחות כאלו למרות שלא הגיעו ממשפחה ששייכת לעולם בעלי הכוחות העל טבעיים.

בספר הקודם אמארי מגלה שניחנה בכישרון טבעי עצום שיש לקוסמים בודדים בכל דור כישרון שבדרך כלל מנוצל לרעה ומגלה שמי שחשבה שהוא אחד החברים היחידים שלהם במקום בעצם לא פועל לטובתה או לטובת הכלל. היא גם איתרה את אחיה וגילתה שהוא חסר הכרה בעקבות קללה שהוטלה עליו שאיש אינו יודע כיצד ניתן להסירה. אמארי מחליטה לעשות הכול כדי להציל את אחיה ומגלה שהכוח הגדול שזכתה בו מאלץ אותה להתמודד עם דברים שהייתה מעדיפה שלא לעסוק בהם כמו המשחק הגדול שיקבע מי מבין בעלי כוח הקסמים הגדול ביותר בדורה יהיה זה שינהיג את הקוסמים הטבעיים בדור הזה, משחק שאין לה רצון לשחק או ידע איך לנצח בו.

כיף לקרוא את הספר הנוכחי שכמו קודמו מסתיים עם טעם של עוד. כדרכם של מעט ספרי פנטזיה לנוער הוא עוסק בחיברות המאתגרת שמתרחשת בגיל ההתבגרות הצעיר כשילדים עוברים ממסגרת למסגרת כשלא תמיד יש בסביבתם חברים שגדלו איתם או מסגרות שמעניקות להם את הכלים הטובים ביותר להם הם זקוקים. אמארי מתמודדת עם מסגרת חדשה ומבוגרים שרובם אינם תומכים בה או לומדים להכיר אותה לעומק, אבל כמו במציאות יש לה מספר חברים טובים ולפחות 2 מבוגרים שמאמינים בה ועושים את כל ההבדל.

סדרת ספרי אמארי היא סדרת פנטזיה קסומה לנוער צעיר שהגיבורה שלה לא יכולה הייתה להוביל סדרת ספרים לנוער בעולם המערבי בשנים בהן גדלתי והתבגרתי. משמח לפגוש ספרות שגיבוריה מגיעים מחוץ למיינסטרים ולמגוון התרבותי השליט עדיין בעולם המערבי, וכתמיד כיף לפגוש הרפתקאות בהן המציאות משולבת עם הדמיון בדרך מאתגרת המספקת אסקפיזם מוחלט למספר שעות. הספר והסדרה מומלצים בחום לתלמידי ותלמידות חטיבת הביניים.

* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר נמצאת בתחתית הפוסט.

אמארי והמשחק הגדול (אמארי 2)     מאת: ב"ב אלסטון     מאנגלית: יעל אכמון     הוצאת כתר     2023     340 עמ' - כולל תודות

1 

אני עוברת בריצה על פני בוטיקים, חנויות יוקרה וגלריות מפוארות. כמה רחובות מכאן נמצא הקמפוס העירוני הגדול של מכינת ויטמן. המבנה המרכזי, שכל קירותיו החיצוניים עשויים זכוכית, נוצץ באור הבוקר, וטור של מכוניות מקיף את המזרקה הגדולה שבחזית ומוריד ילדים שבניגוד אליי אולי יספיקו להגיע לכיתה לפני הצלצול של שמונה ורבע.

אבל גם אם אני מאחרת, אני אמורה ללכת עכשיו ישר לבית הספר.

במקום זה אני עוצרת מול צריף קטן ורעוע שנדמה שנדחס בין שני בניינים גדולים ויפים ממנו בהרבה. על השלט הדהוי בחזית כתוב "המינימרקט של מרקו".

אחרי כמה שניות כדי שאוכל לחזור לנשום, אני מוציאה את הטלפון שלי ומקשיבה שוב להודעה הקולית.

 

הודעה קולית מאלזי

"בואי למרקו לפני הלימודים. מקרה חירום!"

אם יש דבר אחד שלמדתי לגבי אלזי רודריגז בשנת הלימודים הראשונה שלנו יחד, זה שהילדה נוטה להגזמות. כשאני אומרת שיש מקרה חירום, אתם יכולים להאמין לי שמשהו גדול קרה. אלזי היא סיפור אחר — כשהיא משתמשת בביטוי "מקרה חירום", זה יכול להיות למשל איחור של השליח שהיה אמור להביא לה חלקים רובוטיים לפרויקט המדע האחרון שלה.

אבל המשמעות של להיות החברות הכי טובות היא תמיד להגיע כשהשנייה צריכה — גם אם זה יהרוס את גיליון הנוכחות המושלם שלי. זה שהייתי אמורה לקבל כבר ביום שישי, אני רוצה לציין, אם לא היינו נאלצים להשלים יום לימודים בגלל היום האחד בינואר שפתאום ירד בו שלג.

אני נכנסת לחנות. כבר מבחוץ הבניין נראה מפוקפק, אבל מבפנים הוא עוד יותר גרוע. הוא חשוך למדי, רק מספיק אור לחשוף את טלאי הצבע החסרים על הקירות. אמורים למכור כאן משקאות קלים וחטיפים, אבל כל דבר שיצא לי לקחת בעבר מהמדפים היה פג תוקף. אני לא חושבת שמכונת הסודה פעלה אי פעם.

אה, וציינתי כבר שתמיד יש בחנות ריח קל של ביצים מקולקלות? כאילו, תמיד.

אני מעקמת את האף וחותכת דרך מעבר הממתקים. הבחור בהמשך המעבר נראה לא מתרשם ממבחר חטיפי הצ'יפס. מבינה אותך, חבר. אני נדחקת על פניו והולכת אל הקופה.

בחור גדול, שרירי וקירח בחולצת טריקו עם הכיתוב "מרים לשרירים" עומד מאחורי הדלפק. העיניים שלו מצטמצמות כשאני מתקרבת.

אני מצמצמת עיניים בחזרה. קווצות פרווה בצבע אדום־אש מופיעות פתאום על הראש ועל הצוואר שלו, ושני חטים מעוקלים בולטים לו מהפה.

אבל ברגע שאני ממצמצת הוא שוב נראה אנושי. זה היתרון של הקסמות יקרות — אפילו טיפות העיניים שלי לראיית אמת פועלות רק כמה שניות ואז לחש ההסתרה נכנס שוב לפעולה. הלחש הזה הוא במאה אחוז מקולקציית "הסוואה עירונית" של ויווי לה־בום.

אני מכחכחת בגרון ושואלת בנימוס, "אני יכולה להשתמש בשירותים שלכם?"

הוא משלב זרועות עבות ובוחן אותי ואז רוטן, "למה שאתן לך?"

אני מחייכת ומגלגלת עיניים. "די נו, טייני. אני מאחרת לבית הספר."

חיוך מאיר לאט את הפנים של טייני והוא צוחק צחוק רועם. "בלי 'שלום'... בלי 'איך עבר עליך היום?'... רק 'תן לי מפתח'."

"בבקשה בבקשה?" אני אומרת.

"בסדר, בסדר. מה אני לא אעשה בשביל בן אנוש כמוני."

אני רוכנת אליו ומדברת בלחש. "רק שתדע, בדרך כלל אנחנו לא קוראים אחד לשני בני אנוש."

טייני מגרד בראשו הקירח ועיניו המבולבלות מבזיקות בצבע צהוב עז, ואז חוזרות למצבן הקודם. "אבל למה? את בת אנוש, לא?"

אני מהנהנת. "פשוט... אנחנו מניחים שכל מי שאנחנו פוגשים הוא בן אנוש, אז אין סיבה להזכיר את זה."

הכתפיים שלו נשמטות בדרמטיות. "צריך לזכור כל כך הרבה דברים בשביל להשתלב בעולם האנושי."

אני טופחת בעידוד על הזרוע שלו. "אתה עוד תקלוט את זה."

טייני מהנהן ומושיט יד מתחת לדלפק. אני מושיטה את היד והוא שומט עליה את המפתח לשירותים.

"אממ, סליחה?" הבחור מקודם צץ מאחורי מעמד חטיפי הצ'יפס. "אני שאלתי על השירותים לפני כמה דקות ואמרת לי שהם מקולקלים."

טייני עושה פרצוף. "מקולקלים בשבילך. עובדים מעולה בשבילה. עוד שאלות?"

נראה שהבחור עומד למחות, אבל הוא משנה את דעתו בעקבות נהמה לא אנושית של טייני.

"תיזהרי," טייני אומר לי בשקט. "הוא נראה לי כמו צופה."

אני נושכת שפתיים. צופים הם אנשים שמשוכנעים שיש בעולם יותר מהגלוי לעין. הם טוענים שיש קונספירציה עולמית ענקית להסתיר את העובדה שיצורים על־טבעיים ממיתוסים ומעשיות הם למעשה אמיתיים וחיים בינינו בסתר.

לטיפוסים האלה יש אתרים וחדרי צ'אט וחברים רשומים בכל העולם. הם מנסים למצוא ראיות שיוכיחו לעולם שהם צודקים. זאת כנראה הסיבה שמר צופה מסתובב במינימרקט שהוא בבירור לא מינימרקט.

רוב האנשים חושבים שאלה תיאוריות קונספירציה ולא ממש מתייחסים אליהם. אבל אני חייבת לקחת אותם ברצינות — כי הם צודקים, ואני חלק מארגון בשם "הלשכה לעניינים על־טבעיים" שפועל כדי לוודא שהראיות שהם מחפשים נואשות לא ידלפו לעולם.

ובאמת כשאני מסתכלת מעבר לכתף אני מגלה שהמבט של הצופה נעוץ בי. הוא מגשש בכיסים לחפש את הטלפון שלו — ומעז בחוצפתו להתחיל לצלם אותנו!

"אתה יכול להסיח את דעתו?" אני לוחשת לטייני.

הוא מחייך חיוך רחב ויוצא מאחורי הדלפק. "בזה אני באמת מוצלח." הוא פורש זרועות וצועק, "מזל טוב, אדוני! אתה הזוכה הגדול!"

המצח של האיש מתקמט כשטייני כורך זרוע עבה סביב הכתפיים שלו ומוביל אותו אל הדלפק. "א־אבל לא השתתפתי בשום הגרלה..." המסכן מסובב את הראש במהירות לכל הכיוונים בניסיון למצוא אותי, אבל אני כבר מיהרתי לאורך מעבר הממתקים בכיוון השירותים שבאחורי החנות.

אני מתעלמת משלט "מקולקל" ענקי שתלוי על הדלת ומכניסה את המפתח למנעול. ואז אני מעיפה עוד מבט לאחור כדי לוודא שהשטח פנוי.

הצופה נושא מבט אל טייני במצח מקומט. "אתה אומר שזכיתי... בדלי לשטיפת רצפה?"

"דלי איכותי לשטיפת רצפה," טייני עונה. "הרבה שימושים, לא דולף."

אני מחייכת ומסובבת את הידית.

החנות האמיתית של מרקו, זאת שמאחורי הדלת, היא לא סתם חנות מסוג אחר, היא ממש עולם אחר. רק הקהילה העל־טבעית של העיר יכולה להגיע אל "מרקו קינוחי עילית", ככה שלא צריך כאן הסוואה או הקסמה, ומוכרים כאן את קינוחי הקסם הכי טובים באטלנטה. "מילקשייק מידאס" שצובע את השיניים בזהב, "לחמניות אבק כוכבים" שגורמות לעור לזרוח, ואפילו "הקפה הגרוע הטוב בעולם", שההלם מהטעם המזעזע שלו יעיר גם את המתים. ברגע שאני נכנסת, ריחות מתוקים ממלאים לי את האף ומצב הרוח שלי משתפר מיידית.

אני נדחקת בין שתי הַרְפּיוֹת ומתכופפת כדי לעבור מתחת לכנפיים שלהן. יֵטי גבוה בכובע שף נובח אליי לשלום מאחרי הדלפק, ואני מנופפת לו לשלום. "היי, מרקו!" אבל בגלל דעתי המוסחת אני כמעט מועדת על בוגארט, והוא מרים עליי את האף המעוקל שלו וממלמל משהו על "בני אנוש חצופים" ואז מתרחק בדשדוש.

אני רואה את אלזי יושבת ליד שולחן עם עוד ילדת לשכה, ג'וליה ראוּת, שנראית תמיד ישנונית בגלל העפעפיים הכבדים שלה. אני ממהרת אליהן.

"בסדר," אני אומרת ומתיישבת במושב מולן. "מה כל כך חשוב שהיינו צריכות להיפגש כאן לפני הלימודים?"

המצח של אלזי מתקמט. "לא נראה לי שהשתמשתי במילה 'חשוב'."

"אמרת שזה מקרה חירום."

"מה פתאום," היא אומרת. "אני אמרתי 'קורה לך כלום'." היא מחייכת בשובבות. "כי זה מה שהיה קורה לך אם לא היית באה!"

ג'וליה מצחקקת.

"אלז... זה הולך לעלות לי בתעודת נוכחות מושלמת. את יודעת כמה הדברים האלה חשובים למאמא. האישה כבר בחרה מקום על הקיר."

"אל תדאגי," אלזי אומרת. "דוב מביא את מַשְגר הגיבוי של אבא שלו, אז נוכל להגיע לבית הספר מיידית. כל עוד נהיה באוטובוס כשהוא יוצא לאקווריום של ג'ורג'יה, מר אֵיימס יסמן לנו נוכחות."

"מותר להשתגר לבית הספר?" אני שואלת. "כי כל השנה הגעתי באוטובוס."

"מותר זאת מילה קצת חזקה," אומרת אלזי.

"עד כמה שאני יודעת, זה לא לא מותר..." ג'וליה מוסיפה בקול המתנגן שלה.

אני עושה פרצוף. "אני ממש מחכה למחנה הקיץ מחר, אז אולי עדיף שלא יעיפו אותנו מהלשכה לפני זה?"

אלזי רק מחייכת ומתחילה להקליד בטלפון הנייד שלה. "את חושבת שיעיפו מישהי שעושה כאלה כותרות?" היא מסובבת אליי את הטלפון ומראה לי את כל תוצאות החיפוש על השם שלי שמצאה באחרת־נט — החלק הנסתר של האינטרנט ששמור לעולם העל־טבעי. "כולן כתבות טובות."

"אפילו מגזין 'גמדי גנים ונוף' כתבו עלייך," ג'וליה אומרת. "יש לנו מושבה של גמדי גן בגינה וממש קשה לשכנע אותם לדבר על משהו מלבד פרחים, אז זה חתיכת הישג. את ממש מפורסמת."

"כן," אלזי אומרת. "תסתכלי מסביב."

אין בזה צורך, כי אני יודעת שהיא צודקת. מאז שהתיישבתי העל־טבעיים בחנות הקינוחים מצביעים עליי ונועצים מבטים. ראיתי שכמה מהם אפילו מצלמים, ואני בטוחה שהתמונות האלה יגיעו אל יורגפהמתהילתהמסהפלתהם — או בקיצור יוּרְג — אתר המדיה החברתית המוביל של העולם העל־טבעי.

אבל אני בכל זאת לוקחת מאלזי את הטלפון ולוחצת על הקישור הראשון.

 

אמארי פיטרס: הקוסמת הטובה?

הנערה השנויה במחלוקת חוזרת ללשכה הקיץ

הקוסמים ידועים בשני דברים: רמות קסם חסרות תקדים והיסטוריה ארוכה כנבלים הגדולים של עולמנו. ובכל זאת נראה כי נערה בת שלוש־עשרה נכונה להוכיח שקוסמים אינם חייבים להיות רעים. היא כבר הצילה את העולם פעם אחת וקנתה לה בכך מעריצים בכל רחבי העולם. אך אפילו זה לא עצר את המבקרים מלתהות לגבי מניעיה האמיתיים. מה עוד תוכל ילדת הפלא להשיג ככוח של טוב? דבר אחד בטוח, העולם העל־טבעי כולו עוקב אחריה בציפייה!

 

הפנים שלי קודרות למראה המילה "נבלים". בכל פעם שמוזכרים קוסמים, העולם העל־טבעי חושב קודם כול על אחוות הלילה — ולדימיר ומורו — ויש לזה סיבה טובה. השניים האלה התחילו את המלחמה העתיקה, ומורו שרד אותה וביצע פשעים מזוויעים במשך שבע מאות שנה — עד הקיץ הזה, כשבן חסותו הקוסם הצעיר דילן ואן הלסינג בגד בו. דילן, שחשבתי לחבר טוב. דילן הצליח לגנוב עבור מורו ספר לחשים רב־עוצמה, אבל אז הוא בגד באביו הרוחני ושמר את הספר לעצמו. הוא הציע לי להיות השותפה החדשה שלו, אבל סירבתי. נאבקנו באמצעות קסם ואני ניצחתי. בקושי.

למרות שכל הסיפור נחשב למסווג, איכשהו השמועה התפשטה והתקשורת העל־טבעית התחילה לשאול שאלות. בסופו של דבר הלשכה פרסמה את סרטון הקרב שלנו, והעולם העל־טבעי זכה לראות קוסמת שבוחרת לא להפוך לנבלית. הסרטון הפך מייד לוויראלי בכל רחבי האחרת־נט. יש אפילו ממים שלי בשריון, מושיטה יד למעלה לזמן ברקים.

אני מחזירה לאלזי את הטלפון. "סרטון ויראלי אחד לא הופך מישהי למפורסמת."

אלזי מרימה גבה. "בדקת את מספר העוקבים שלך בזמן האחרון?"

אני מוציאה את הטלפון שלי, פותחת את האינסטגרם ומצביעה על עשרים ושלושה העוקבים שלי — ששתיים מהם יושבות אל השולחן הזה. "לא כזה מרשים."

אלזי רק מגלגלת עיניים ומניחה את הטלפון שלה על השולחן. "את יודעת למה אני מתכוונת." היא פותחת את פרופיל יורג שלי.

 

@אמארי_פיטרס 

1.73 מיליון עוקבים

 

לא ידעתי שיש לך כל כך הרבה," ג'וליה אומרת. "אפילו יש לך וי של אישור."

"לדף 'חרם על כל הקוסמים' יש מספר כפול של עוקבים," מישהו רוטן מעבר לכתף שלי.

אוי. דוב.

הכינוי הוצמד לו כי הוא התלמיד הכי גבוה בחטיבה שלנו ובריון עוד יותר גדול. הוא גם החבר הרביעי, והיחיד מכל כיתה ח', ב"מועדון הטבע" של בית הספר שלנו — שם קוד למועדון העל־טבעי. זה מועדון לילדי הלשכה שיודעים על העולם העל־טבעי. יש מועדונים כאלה בהרבה חטיבות ותיכונים — לפעמים הם אפילו מופיעים במדריך לתלמיד. למרבה המזל, לילדים לא מהלשכה יש אפס עניין לוותר על השיעור החופשי שלהם כדי להשתתף במועדון טבע... שאפילו לא יוצא לטבע.

"דוב..." ג'וליה מנופפת עליו באצבע נוזפת. "תתנהג יפה."

דוב מתיישב בכבדות על הכיסא לידי אבל מקפיד להטות את גופו הצידה כמה שיותר רחוק ממני. העולם העל־טבעי התחיל לקבל קוסמים בשנה האחרונה, אבל עדיין יש אנשים שישנאו אותי לנצח כי אני קוסמת כמו אחוות הלילה. ולא משנה מה אעשה.

"כולנו כאן," דוב רוטן. "בשביל מה הפגישה המטומטמת הזאת?"

אלזי מעיפה בדוב מבט ואז מזדקפת בכיסא. "טוב... רק רציתי להגיד שאני ממש נהנית להיות נשיאת מועדון הטבע של ויטמן. חשבתי לאסוף את ארבעתנו פעם אחת אחרונה לפני שאנחנו יוצאים למחנה. הבאתי לכולכם מתנות!"

ג'וליה מוחאת כפיים. "אני אוהבת מתנות!"

אפילו דוב מתעודד קצת.

אבל אני מזהה את המבט בעיניים של אלזי — היא זוממת משהו. "מה עשית?"

אלזי מנופפת למרקו, וארבע צלחות מרחפות אל השולחן שלנו. "הזמנתי עוגיות מזל. מהסוג האמיתי."

אני מסתכלת בפה פעור על הצלחות שנוחתות בעדינות על השולחן, צלחת מול כל אחד מאיתנו. "המזל הוא שאת יכולה להרשות לעצמך. למה זה כל כך יקר?"

אלזי מהנהנת. "זה כי כל כך קשה להכין אותן. צריך להוסיף לבצק תמצית שהוכנה מעלי תה שחזו בהצלחה את העתיד, צריך להיות בחדר כדור בדולח, הכוכבים חייבים להיות מסודרים כמו שצריך, חייבים לאפות אותן בבור אש שהפיק לפחות שלושה חזיונות בשנה האחרונה... ואלה רק הדרישות שאני זוכרת. הוצאתי על זה את כל הזכיות שלי מירידי המדע, אבל לדעתי אתם שווים את זה."

ג'וליה מחייכת חיוך רחב ושוברת את העוגייה שלה. היא מוציאה את רצועת הנייר הקטנה ומניחה אותה. היא ריקה. אבל ג'וליה עוצמת עיניים ולוחשת לעצמה, ואז מכניסה חתיכת עוגייה לפה.

אותיות אדומות מופיעות על הנייר.

"מה כתוב שם?" אלזי שואלת.

ג'וליה מרימה את הנייר מולנו, שנוכל לראות.

 

הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר.

 

"שאלתי את העוגייה אם כדאי לי להחליף מחלקות הקיץ," ג'וליה אומרת. "אבל כנראה כדאי לי להישאר במחלקת המתים. באמת מתאים לי להיות מדיום."

אני נזכרת בג'וליה עולה על הבמה בטקס קבלת הפנים בקיץ שעבר, לגעת בכדור הבדולח — נדמה שהיכולת שקיבלה, היכולת לדבר עם רוחות, הייתה הדבר האחרון שציפתה לו. אבל ככה עובד כדור הבדולח; את לא יכולה לדעת איזה כישרון שלך ישודרג ליכולת על־טבעית. זה יכול להיות משהו מתבקש כמו אצל חברתי הטובה ביותר, שהיצירתיות שלה הפכה ליכולת המצאה גאונית, או משהו שבכלל לא ציפית לו.

במקרה שלי, כדור הבדולח העיר את הקסם שהיה רדום בתוכי כל חיי. רק שלבני אדם אמור להיות קסם רק אחרי שהם מגיעים ללשכה. כל חבר מקבל מנה קטנה של עשרה אחוזים בזמן טקס קבלת הפנים, מספיק כדי להקנות לכל אחד מאיתנו יכולת על־טבעית. אבל מכיוון שלי כבר היה קסם (והרבה קסם — כאילו, מאה אחוז קסם), הוגדרתי כקוסמת. וקוסמים יכולים להשתמש בקסם שלהם כדי לעשות דברים שעושים רושם בלתי אפשרי.

קשה להגיד שזה התקבל יפה. בכירי הלשכה ממש נלחצו — כמה מהם אפילו הציעו למחוק לי את הזיכרונות ולהתחיל לחקור אותי במעבדה. למזלי קיבלתי הזדמנות להוכיח שהמקום שלי הוא אכן בלשכה.

דוב הוא הבא בתור לנסות את העוגייה שלו. המצח שלו מתקמט כשהעוגייה חושפת את המזל הבא:

 

לפעמים האויב האמיתי נמצא במראה.

 

הוא משלב זרועות ומסתובב הצידה. אין סיכוי שהוא יספר לנו מה שאל.

אלזי היא הבאה בתור, ואני יודעת מה היא מתכוונת לשאול. אלזי היא ילדת־דרקון — רק שהיא אף פעם לא הצליחה לשנות צורה באופן מלא. היא הצליחה לנשוף אש כמה פעמים, זה הכול. מהספרים שקראה וממה שאמרה האימא המאמצת שלה שהיא מומחית לדרקונים, אלזי יודעת שכדי להחליף צורה בפעם הראשונה צריך לבצע מעשה גבורה גדול. אני יודעת שכאחרונה מבני מינה, זה מטריד אותה מאוד.

חברתי הטובה ביותר עוצמת עיניים ומכניסה את העוגייה לפה. היא עוצרת את הנשימה בזמן שאותיות מתחילות להופיע על הנייר.

 

העבודה הקשה שלך תשתלם.

 

הילדה שואגת בקול רם כל כך שכל מי שנמצא בחדר קופץ בבהלה.

"זה אומר —" אני מתחילה להגיד.

"נראה לי!" היא קורנת. "אולי הקיץ אני אחליף צורה לדרקון באופן מלא! סוף סוף. כמובן, העוגיות צודקות רק בשבעים אחוז מהמקרים, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו."

"זה מדהים!" אני אומרת. "אני ממש שמחה בשבילך."

עכשיו תורי! אני שוברת את העוגייה שלי. יש רק תשובה אחת שאני מחפשת.

הסיבה שהצטרפתי ללשכה בקיץ שעבר הייתה כדי לגלות מה קרה לאחי הנעדר קווינטון, שעבד שם שנים כסוכן ונלחם בפשעים על־טבעיים. מצאתי אותו בסופו של דבר, אבל רק אחרי שמורו הטיל עליו קללה נוראה, וקווינטון עדיין לא התעורר ממנה.

בהתחלה היה קל להאמין שמצבו ישתפר. שממש בקרוב הוא יחזור הביתה אליי ואל מאמא, והכול יחזור להיות כמו שהיה. אבל זה עדיין לא קרה, ועם כל יום נוסף שעובר קצת קשה יותר להיאחז בתקווה. בחודשיים האחרונים קווינטון קיבל טיפול ניסיוני מיוחד ממפרי קללות בסידני שבאוסטרליה, אבל אפילו הם לא הצליחו לעזור לו.

אני מתלבטת אם כדאי לשאול על זה. כי מה אם התשובה תהיה שלילית? אני אהיה בסדר?

בסופו של דבר אני פולטת את זה לפני שאאבד אומץ. "אחי יתעורר אי פעם?"

אלזי תופסת ביד שלי לפני שאני מספיקה לאכול את העוגייה. "סליחה — שני דברים. אסור לך לשאול את השאלה שלך בקול רם. וגם, אה... כדי שזה יעבוד היא חייבת להיות עלייך."

"אה," אני אומרת, מובסת. אני לא בטוחה מה חוץ מזה אני רוצה לשאול. אז אני מכניסה את העוגייה לפה וחושבת. אחרי כמה שניות אני מושכת בכתפיים ושואלת, יש משהו חשוב שאני צריכה לדעת?

אנשים מתנשפים סביב השולחן ואני מסתכלת למטה אל המזל שלי.

 

היזהרי מסכנות בלתי נראות.