אני זוכרת את מגוון הסיפורים והספרים שנדרשנו ללמוד בבית הספר התיכון במסגרת שיעורי הספרות. רובם היו מיושנים ורחוקים מאוד מעולמם של תלמידי התיכון של אותם הימים, אבל פה ושם הבליחו גם יצירות ספרותיות שנגעו ללבי והסיכוי שהייתי מגיעה אליהם בעצמי באותם הימים היה קטן מאוד. אחד היוצרים שפגשתי באותן שנים וחווית הקריאה בספרו נותרה אתי עד היום היה הסופר היידי יצחק בשביס-זינגר. העיסוק שלו ביהדות מנקודת מבט ייחודית ומקורית עבורי באותם ימים, היה שובה לב ממש. באותם השנים ספרו "העבד" היה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים בתיכון והסקרנות שנותרה בי אז לטעום עוד מכתיבתו ליוותה אותי במשך שנים. את הסרט "ינטל" בכיכובה של ברברה סטרייסנד ראיתי כמו כל עם ישראל, כמעט, בערוץ היחיד שהיה באותן שנים והתפעמתי מן המקוריות שביצירה שהמשיכה את הקו שזיהיתי בספרו "העבד".
היום, שלושה עשורים מאוחר יותר, אני מודעת גם לעולמו האישי של הסופר שמילותיו נכנסו ללבי, לבחירות הלא מקובלות שעשה כל חייו: החל מפריקת עול תורה המצוות בגיל צעיר על אף שגדל בבית יהודי חרדי והיה בן של רב, דרך גירושים מאם בנו, עזיבת מולדתו ובנו הצעיר במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת והגירה לארצות הברית בלעדיהם, וכלה בהתעקשות להצהיר בריש גליי על חוסר נאמנות לבנות זוגו, גם לזו שנישא לה ונשאר נשוי לה ארבעה עשורים תמימים.
זה היה הרקע שליווה את קריאת שני הסיפורים הקצרים שכתב הסופר יצחק בשביס זינגר בשנות ה-60 של המאה ה-20 ותורגמו לאחרונה על ידי ד"ר בלהה רובינשטיין לעברית. אחד הסיפורים, 'מכתב קטן לאמא' לא יצא לאור בעברית בעבר. אני חושבת שכוחם של שני הסיפורים הקצרים בספר הנוכחי טמון לא רק בתרגומה הנפלא של ד"ר רובינשטיין, אלא גם בבחירתה לעטוף אותם במילותיה אודות נסיבות התרגומים, ההקשרים המציאותיים של כל סיפור וסיפור ומשהו מעולמו של הסופר שיכול להוסיף נופך נוסף לחווית הקריאה, ובמקרה הנוכחי בהחלט תרם להבנת הסיפורים שנבחרו לתרגום.
הסיפור הראשון בספר, "הסנדלרונים הקטנים" מזכיר במידה מסיומת את הסיפורים היהודים הישנים אודות העיירות הקטנות וחייהם של היהודים בתוכן. הוא נע בין פרעות ת"ח ת"ט לעלייתו של היטלר לשלטון, והשלכות פרעות אלו על הגעת משפחה אחת לעיירה קטנה ועזיבתה אותה. במרכז הסיפור ניצבות דמויותיהם של דורות של סנדלרים שגידלו משפחות לתפארת בזכות אומנותם ויושרם, והתיאורים אודות אבות המשפחה וחייהם מתכתבים עם סיפורי הצדיקים שכל בן למשפחה חרדית גדל עליהן כבר דורות רבים. הסיפור הזה עטוף גם בממד אגדתי כמעט, בו עולמם של בני המשפחה הזו על הדלות והקשיים החיצוניים, נשמר מוגן ועטוף ורק הפרעות החיצוניות מאלצות את הגיבורים לנוע.
הסיפור השני בספר, "מכתב קטן לאמא" כבר מודרני יותר. הוא מתרחש כולו בארצות הברית במהלך המאה ה-20 ועוסק בהשפעתה של ההגירה היהודית לארצות הברית על האופי הדתי של חיי היהודים במדינה. במרכזו ניצבת דמותו של יהודי מהגר אחד שעשה חיל בעסקיו והתרחק משורשיו, המשפחתיים והדתיים, לאורך השנים. סיפור זה ברובו ראליסטי יותר מהמעטפת האגדתית שיש ל-"הסנלדרונים הקטנים", דמויותיו מתמודדות עם קשיי המציאות לאורך כל הדרך ואופיים של הגיבורים אנושי ולא מושלם. גם בסיפור הזה, כמו בסיפור הקודם, יש גם משהו אחר, סיומו מרמז על חוויה מעט אחרת המנסה לגשר על הפערים בין ילדותו לבגרותו של גיבורו ומתכתב במידה מסוימת עם תהליכים שעבר המספר עצמו שבדומה לגיבורו בספר הנוכחי נטש את העולם שהכיר והפנה לו עורף במהלך רוב חייו הבוגירם.
הספר הנוכחי יצא לאור בתמיכת מפעלי ספרות של מרכז הספר והספריות ובפרט של המפעל לתרגום ספרות מופת שמבקש לקרב את המיטב שבתרבות העולמית לקוראי השפה העברית. מפעל זה נוצר מתוך הבנה כי יצירות איכות כאלו זקוקות לתרגום מעמיק שדורש מן המתרגם בקיאות לא רק בשפה בה נכתבו אלא גם בתרבותו של היוצר. ההבנה כי ליצירות אלו לא תמיד יהיה קהל רחב שיצדיק כלכלית את יציאתן בשפה העברית הופכת את המיזם הזה למבורך בעיקר בעת הנוכחית
באופן אישי, כמי שתרה אחר יצירותיו של הסופר בשביס זינגר שתורגמו לעברית, שמחתי לגלות תרגום נוסף ליצירות פרי עטו והתמוגגתי מן הקריאה בהן, בעיקר מן הסיפור הראשון בספר "הסנדלרונים הקטנים". בחירתה של המתרגמת, ד"ר בלהה רובינשטיין, להוסיף לסיפורים רקע אודות עולמו של הסופר והתקופה בה נכתבו הפכה את חווית הקריאה לשלמה יותר עבורי ואני שמחה על מילותיה.
מכתב קטן לאמא מאת: יצחק בשביס-זינגר מיידיש: ד"ר בלהה רובינשטיין פרדס הוצאה לאור 2021 160 עמ' - כולל תוספות מאת המתרגמת
הסנדלרונים הקטנים
א
משפחת הסנדלרונים הקטנים הייתה ידועה בפְרַאמְפּוֹל ובעיירות בסביבתה: יַאנוֹב, קְרֶשֶב, בִּילְגוֹרֵיי, ואפילו בזַ'אמוֹשְץ.6 אבי המשפחה, אבא הסנדלר, הגיע לפראמפול ה אחרי גזרות ת״ח ות״ט.7 הוא קנה מגרש על גבעה רמה מאחורי האטליזים, והקים עליו בקתה קטנה שהמשיכה להתקיים במשך דורות, אף שהזדקנה במהלך השנים. בסיס האבן של הבקתה שקע במקצת, האשנבים הקטנים עמדו מלוכסנים כמו שורוק, קיני סנוניות עיטרו את קצה גג הרעפים שהוריק בגלל האזוב שכיסה אותו, דלת הכניסה שקעה, המזוזות התעקמו, ובמקום לעלות על מדרגה כדי להיכנס, היה צריך לרדת קצת.
מאז בניית הבקתה פרצו בפראמפול כמה וכמה שרפות, אבל בית הסנדלרונים הקטנים נותר שלם. אמנם, מנקה הארובות לא היה יכול לעלות על הגג הרעוע כדי לנקות את הארובה, והפיח שהצטבר בתוכה היה ניצת לעתים קרובות ומתיז גצי־אש; אבל למשפחת הסנדלרונים עמדה זכות אבות, ושום תקלה לא אירעה. אדרבא: קורות התקרה הרקובות הצמיחו פטריות־כלב, וכשהיה צורך לעצור דימום של תינוק אחרי ברית מילה, הסירו פיסת עץ מהקורה הרקובה, פוררו אותה באצבעות, מרחו את המחית על החתך הטרי, והגוזל הנימול הפסיק לדמם...
אבא הסנדלר מוזכר בפנקס הגוויל של קהילת פראמפול כמי שנהג לייצר בכל שנה שישה זוגות נעליים ולתת אותם בחינם לאלמנות וליתומים. הקהילה גמלה לו על נדיבות לבו בכך שקראו לו ״מורנו״ כשהזמינו אותו לעלות לתורה בבית הכנסת. המצבה שעל קברו בבית העלמין העתיק שקעה לגמרי, אבל לסנדלרונים הקטנים היה סימן שהורה להם את מקומה: ליד הקבר גדל עץ אגוזי־ארנבת, ונשים זקנות אמרו שהעץ הענק הזה צמח מתוך שערות הזקָן של ר' אבא.
לר' אבא היו חמישה בנים. ארבעה מהם עברו לגור בעיירות סמוכות, ורק אחד, גֶּצְל, נשאר לגור בפראמפול. הוא קיבל על עצמו להמשיך לקיים את המצווה של אביו, ובכל שנה תרם כמה זוגות נעליים לאלמנות וליתומים. כמו־כן הוא היה עסקן פעיל ב״חברה־קדישא״. לפי הכתוב בפנקס הקהילה, הבן של גצל נקרא גוֹדְל, הבן של גודל נקרא טְרַיְיטְל, ולבן של טרייטל קראו גימפל. מורשת הסנדלרות עברה במשפחה מדור לדור, ולפיה קבעו שהבן הבכור יישאר בבית ויירש את הסנדלרייה.
הסנדלרונים היו דומים זה לזה: כולם היו גוצים, לכולם היה שיער צהבהב־אדמוני, וכולם היו בעלי מלאכה טובים ואנשים הגונים. בפראמפול אמרו שר' אבא הראשון שהגיע לעיירה למד סנדלרוּת אצל אומן ידוע בעיר ברוד.8 בין השאר הוא למד שם מה לעשות כדי שהעור יהיה חזק. במרתף הבית עמדה חבית ובה הִשְרו הסנדלרונים את יריעות העור לפני שהתקינו מהן נעליים. מובן מאליו שהם לא גילו לאיש איזו תמיסה הם הוסיפו למֵי ההשריה, והסוד עבר בירושה מאב לבנו.
נו, אי־אפשר למנות כאן את כל הדורות במשפחת הסנדלרונים הקטנים. לכן נסתפק בשלושת הדורות האחרונים: לר' ליפֶּה הסנדלר לא היה ילדים עד גיל זִקנה. כולם כבר היו בטוחים שזהו סוף שושלת היוחסין המשפחתית. אבל אשתו של ליפֶּה נפטרה כשהוא הגיע לשנות השישים המאוחרות שלו, והוא התחתן עם בתולה בוגרת, חלבנית. היא ילדה לו שישה בנים. פַיְיבְּל, הבן הבכור של ליפֶּה, היה גביר אדיר. הוא היה מעורב בענייני הקהילה, בא לאספות ובמשך שנים רבות כיהן כגבאי בבית הכנסת הקטן של החייטים.9 בבית הכנסת הזה נהגו לבחור גבאי בכל שמחת תורה. כדי לכבד במיוחד את המועמד, היו חובשים לראשו דלעת שתקעו בתוכה נר שעווה, וכך הובילו אותו מבית לבית. התהלוכה נעצרה בכל בית, והמועמד שתה שם יין וקינח בשטרודל או בדובשניות. והנה, ר' פַייבל מת בשמחת תורה, באמצע הדרך מ״קידוש״ אחד לאחר. הוא התמוטט באמצע השוק, ולא היה אפשר להחיות אותו. הרב הספיד אותו בזכות היותו ״בעל צדקה״, ואמר: ״הנר שהנפטר נשא על ראשו יאיר את דרכו אל גן־העדן״. צוואתו נמצאה בתוך ארגז העץ עם כפתורי הנחושת שבביתו, ובה הורה פַייבל שכאשר יישאו אותו אל בית העלמין, יניחו על הכיסוי השחור של מיטת המת את הפטיש, המרצע ואימום הסנדלרים שלו כדי לציין שהוא עשה את מלאכתו באמונה שלמה. מובן שקיימו את צוואתו.
הבן הבכור של פַייבל נקרא ״אבא״, על שם מייסד שושלת הסנדלרונים הקטנים. הוא היה קטן־קומה ושמנמן, כמו כל בני המשפחה. זקנו הרחב היה אדום־זהוב, עיניו צהובות, ובמצחו הגבוה נקוו 'מפרצים' עמוקים. מצח כזה יש רק לרבנים ולסנדלרים. המראֶה שלו הזכיר צורה של תרנגולת מנופחת. אבל אבא היה בן־אדם חכם, סנדלר טוב, בעל־צדקה, והאיש ההגון ביותר בפראמפול. מילה שלו הייתה תמיד מילה. מעולם לא הבטיח דבר אם לא ידע בוודאות שהוא יכול לעמוד בדיבורו. לעתים הוא היה אומר ״בלי נדר״, ״אולי״, או ״אם ירצה ה'״. נוסף לכך הוא היה איש־סֵפר: כל יום למד פרק תורה מתוך חומש מתורגם ליידיש,10 ובזמנו הפנוי היה מציץ ב״מנורת המאור״ וב״נחלת צבי״.11 הוא לא החמיץ אף הזדמנות ללכת לשמוע דרשה של ״מגיד״, ובמיוחד אהב לשמוע את הדרשות הנוגעות בפרשות השבוע של עונת החורף. בשבתות, כשאשתו פֶּשֶה הייתה קוראת בקול מתוך ה״צאינה וראינה״ ואת המעשיות ב״ספר הישר״,12 היה מדמיין לעצמו שהוא נֹח, וילדיו הם שם, חם ויפת. לעתים ראה את עצמו בדמיונו כבן־דמותם של אברהם, יצחק ויעקב. לא פעם חשב בלבו, שאם אלוהים היה קורא אליו ממרום ומורה לו להקריב את בנו בכורו, גימפל, הוא היה משכים קום והולך ברצון לאן שיורו לו ללכת. ודאי שהיה עוזב את אדמת פולין ואת הבית שנולד בו ופונה לאן שיאמרו לו ללכת. הוא זכר היטב את כל פרטי הסיפור על יוסף ואחיו, ולמרות זאת לא התעייף לחזור ולקרוא אותו. הוא קינא בבני הדורות הקדומים, שאלוהים הכול־יכול התגלה בפניהם ועשה להם נסים. עם זאת, המחשבה על שלשלת הדורות שנמתחת בינו ובין האבות הקדומים גרמה לו הנאה רבה. זה היה כאילו גם הוא — אבא הסנדלר — נמנה עם צאצאי ירך יעקב, וגם לו יש חלק בחוּמש: הוא וילדיו הם בני זרע ישראל, והם יהיו רבים כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים במרום. כעת הוא, אבא, חי בגלות כי יהודי ארץ ישראל חטאו. אבל בבוא העת הוא עתיד להיגאל.
אבא היה הסנדלר הטוב ביותר בפראמפול. מעולם לא קרה שמגף מתוצרתו ילחץ או יהיה רפה מדי. אנשים שסבלו משלפוחיות־חורף, יבלות או ורידים תפוחים, הבריאו כשנעלו נעליים מעשה ידיו. הוא שנא את האופנות החדשות, שדרשו לייצר סנדלים מעודנים ונעליים מכופתרות בעלות עקבים גבוהים וסוליות דקות, שנפרמות ונקרעות אחרי המגע הראשון עם שלולית בוץ. בין לקוחותיו היו גם בעלי־בתים מבוססים ונשותיהם, וגם איכרים מהכפרים שבסביבת העיירה. הוא מדד את היקף כפות רגליהם בעזרת פתיל עם קשרים, בדומה למנהגם של סנדלרים בימי קדם.
רוב הנשים בפראמפול כיסו את ראשן בפאה נוכרית, אבל אשתו פֶּשֶה חבשה כיפה. היא ילדה לו שבעה בנים, והוא העניק להם את השמות של אבות אבותיו: גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, לִיפֶּה, חנינא.13 כולם היו דומים לאביהם: גוצים ובעלי שיער אדמדם־צהבהב. אבא הודיע מראש שהוא ידאג שכל בניו יהיו סנדלרים טובים. לכן הכניס אותם לסנדלרייה שלו כבר בילדותם, וכבר אז לימד אותם את הכלל הישן: עבודה טובה לא תֹאבַד לעולם. היא גומלת למי שמבקש אותה, ולעולם לא תעורר הרהורי חרטה.
הוא ישב שש־עשרה שעות ביממה על שרפרף הסנדלרים, כשברכיו מכוסות שק וידיו עמלות בלי סוף: רוצעות במרצע, מותחות את פתיל הסנדלרים המצופה שעווה, מלטשות את העור בעזרת פיסת זכוכית חדה, צובעות, מצחצחות ומבריקות. בה־בעת פיו זימר פיוטים של ימים נוראים: ״יראתי בפצותי״, ״ונסלח״, ״זוכְרֵנו לחיים״, ״כל מאמינים״. כל אותו זמן ישבה לידו החתולה של המשפחה והשגיחה עליו. גם לה היה ייחוס: אִמהּ וסבתהּ תפסו עכברים בבית הסנדלרונים הקטנים...
מול שולחן העבודה שלו היה חלון קטן, ומכיוון שהבקתה עמדה על גבעה רמה, אפשר היה לראות דרכו את כל העיירה, ואפילו את כל השטח שהשתרע מאחוריה, עד הדרך שמובילה אל בילגוריי ואל יער האורנים. אבא ראה את קבוצות הנשים שעמדו בכל בוקר ליד דוכני האטליזים, את הבחורים והבטלנים האחרים שנכנסו לחצר בית הכנסת ויצאו ממנה, ואת הנערות שהלכו אל המשאבה שֶעל פי הבאר כדי לשאוב מי שתייה. בשעות הערב הוא ראה נשים צעירות שמיהרו לחמוק אל הסמטה המובילה אל המקווה. קרני השמש השוקעת מילאו את הבקתה זוהר של דמדומי־חמה, פסי אור ריצדו בפינות החדר, רטטו על קורות התקרה, זהרו בשערות הזקן של אבא והעניקו לו גוון זהוב. פֶּשֶה אשתו עמדה במטבח ובישלה מרק וכוסמת. הילדים שיחקו, שכנות נכנסו לחטוף שיחה קלה ולרכל קצת. אבא קם, נטל ידיים, לבש קפוטה והלך לבית הכנסת של החייטים כדי להתפלל מנחה־מעריב.
הוא ידע שיש ערים גדולות וארצות רחוקות, ופראמפול אינה אלא עיירה קטנטונת, שגודלה אינו עולה על זה של אותיות ״טל ומטר״ בסידור קטן.14 אבל הוא הרגיש שהעיירה הקטנה שלו היא טבור העולם, וביתו הקט ניצב בראש הטבור הזה, ומפעם לפעם חשב שכאשר המשיח יבוא וכל היהודים יעלו לארץ ישראל עם רכושם ובני ביתם, הוא יישאר לגור בפראמפול, באותה בקתה על ראש הגבעה. אבל בשבתות ובחגים הוא יעלה על ענן ויעוף איתו לירושלים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה