היא לא תכננה להתחתן בגיל 40, זאת אומרת כמו כולם היו לה חלומות להקים משפחה אבל כשזה לא קרה בגיל צעיר והזמן חלף, היא התרגלה. היא התרגלה לעובדה שתבלה את שארית חייה כשהיא לא נשואה. היא לא חוותה משפחה מגיל צעיר, הוריה אהבו זה את זו, רוב הזמן, אבל לא ממש ידעו להיות הורים והיא גדלה אצל סבה, אבי אמה, שלימד אותה את אומנות העץ והעניק לה מקצוע ייחודי שאפשר לה למצוא נישה משלה שהכניסה לה כסף רב ונתנה לה סיפוק ועניין בעשיה שהיא אוהבת.
אבל האהבה הגיעה אליה בדרך הכי פחות צפויה ועם מטען עודף, מתבגרת זועפת בת 16 שלא מרוצה מכלום, גם לא ממנה. כשהיא מדדה את הדברים אלו לצד אלו היא הגיעה למסקנה שהאהבה שמצאה בגיל מבוגר והבן זוג שנכנס לחייה, עולים על אי נעימות זמנית שבוודאי תעבור מול בתה החורגת, שכמוה גדלה בלי אהבת אם אבל בנסיבות שונות.
וזה מוכיח את עצמו, זאת אומרת, זה מוכיח את עצמו במשך שנתיים עד שבעלה נעלם. הוא שולח לה פתק מוזר ובו כתוב "תשמרי עליה" ומאז איש לא עולה על עקבותיו. היא מחליטה לחפש אותו, ביחד עם בתו היחידה והאהובה שאין לה ספק שלא ינטוש לעולם, אבל החיפוש פותח תיבת פנדורה שבשלב מסוים אין לה אפשרות לסגור מחדש וכל מה שידעו היא ובתה החורגת על הבעל והאב הנעלם מתמוטט ומה שמתגלה עלול להעמיד את החיים של כולם בסכנה...
270 עמ' של ספר מתח קולח, קללי וכתוב היטב, אשר קוראים ותיקים בז'אנר יזהו את הטוויסט שלו (פחות או יותר) יחסית מהיר, ובכל זאת לא ירצו להניח אותו מהיד עד שיסיימו, וזה בעצם כל מה מה שצריך כשמחפשים ספר קליל לניקוי ראש. נראה שמצאתי לי מחברת ספרי מתח חדשה שתעניק לי שעות של הנאה. אני אהבתי וממליצה, אפילו מצאתי כמה רגעים מרגשים שהסופרת מצליחה להעמיק בהם את חווית הקורא, גם אם זו לא המטרה העיקרית בספר הנוכחי. מומלץ לחובבי הז'אנר וגם למי שפחות אוהבים.
הדבר האחרון שהוא אמר לי מאת: לורה דייב מאנגלית: קטיה בנוביץ' הוצאת כנרת זמורה 2022 270 עמ'
פתח דבר
אוֹוֶן נהג להקניט אותי על כך שאיבדתי הכול, על כך שבדרכי שלי, הבאתי את האובדן לדרגת אמנות. משקפי שמש, מפתחות, כפפות, כובעי בייסבול, בולים, מצלמות, טלפונים סלולריים, בקבוקי קוקה קולה, עטים, שרוכים. גרביים. נורות. תבניות קרח. הוא לא טועה. אכן הייתה לי נטייה להניח דברים שלא במקומם. דעתי הייתה מוסחת. שכחתי.
בדייט השני שלנו, כשיצאנו לאכול, איבדתי את כרטיס החניה. הגענו במכוניות נפרדות. בהמשך אוון התבדח על כך — הוא אהב להתבדח על כך שהתעקשתי לנהוג לבד לדייט השני שלנו. הוא הזכיר את זה אפילו בליל הכלולות שלנו. ואני התבדחתי על כך שערך לי חקירה צולבת באותו ערב, שאל אינספור שאלות על העבר שלי — על הגברים שהשארתי מאחור, על הגברים שעזבו אותי.
הוא קרא להם הבחורים־שכמעט. הוא הרים כוס לכבודם והודה להם על כך שלא ענו על הצרכים שלי, ולכן הוא זכה לשבת מולי.
אתה בקושי מכיר אותי, אמרתי.
הוא חייך. אני דווקא מרגיש שאני מכיר אותך.
גם אני הרגשתי ככה. זה היה מדהים, הדבר הזה שחי בינינו מהרגע הראשון. אני אוהבת לחשוב שבגלל זה דעתי הוסחה. בגלל זה איבדתי את כרטיס החניה.
חנינו בחניון של ה"ריץ־קרלטון" בדאונטאון סן פרנסיסקו. הסדרן צעק שלא אכפת לו אם בסך הכול אכלתי במסעדה.
הקנס על אובדן הכרטיס היה מאה דולר. "יכולת להשאיר כאן את המכונית במשך שבועות," אמר הסדרן. "מנין לי שאת לא עובדת עליי? מאה דולר פלוס מיסים על אובדן כרטיס. תקראי את השלט." מאה דולר פלוס מיסים כדי לחזור הביתה.
"את בטוחה שאיבדת אותו?" שאל אוון. אבל הוא חייך, כאילו זה הפרט העסיסי ביותר שלמד עליי במהלך הערב.
הייתי בטוחה. ובכל זאת בדקתי כל סנטימטר בוולוו השכורה שלי ובמכונית הספורט המפוארת של אוון (אפילו שלא נסעתי בה מעולם), וגם על הרצפה האפורה הבלתי אפשרית של החניון. שום כרטיס. בשום מקום.
שבוע אחרי שאוון נעלם, חלמתי שהוא עומד בחניון הזה. לבוש באותה החליפה — עם אותו חיוך מוקסם. בחלום הוא הסיר את טבעת הנישואים שלו.
תראי, האנה, הוא אמר. עכשיו איבדת גם אותי.
חלק 1
אין לי סבלנות למדענים שלוקחים קרש, מחפשים את החלק הדק ביותר וקודחים המון חורים היכן שקל לקדוח.
— אלברט איינשטיין
כשפותחים את הדלת לאנשים זרים...
תמיד רואים את זה בטלוויזיה. דפיקה על הדלת. מהצד השני מחכה נושא הבשורה שתשנה הכול. בטלוויזיה זה בדרך כלל שוטר או כבאי, אולי קצין במדים. אבל כשאני פותחת את הדלת — כשאני מגלה שהכול עומד להשתנות — השליח אינו שוטר או חוקר פדרלי במכנסיים מעומלנים. זו נערה בת שתים־עשרה בתלבושת כדורגל. עם מגיני שוקיים והכול.
"גברת מייקלס?" היא אומרת.
אני מהססת — כמו בדרך כלל, כשמישהו שואל אם אני מי שאני. התשובה היא כן ולא. לא החלפתי את שם המשפחה שלי. עד שפגשתי את אוון הייתי האנה הול במשך שלושים ושמונה שנים, ולאחר מכן לא מצאתי סיבה להפוך למישהי אחרת. אבל אוון ואני נשואים קצת יותר משנה. ובתקופה הזאת למדתי לא לתקן אנשים. כי מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם אני אשתו של אוון.
זה בבירור מה שהנערה הזאת רוצה לדעת, ולכן אני בטוחה שהיא בת שתים־עשרה, אחרי חיים שלמים שבהם סיווגתי אנשים לשתי קטגוריות רחבות: ילדים ומבוגרים. השינוי הוא תוצאה של השנה וחצי האחרונות, תוצאה של הבת של בעלי, ביילי בת השש־עשרה — גיל מאוד לא מזמין. זו תוצאה של הטעות שעשיתי כשפגשתי לראשונה את ביילי המסויגת, ואמרתי לה שהיא נראית צעירה לגילה. זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות.
או בעצם הדבר השני הכי נורא. הכי נורא היה הניסיון שלי לתקן את המעוות בהלצה, כשאמרתי שהלוואי שמישהו היה מוריד לי כמה שנים. ביילי בקושי עיכלה אותי מאז, חרף העובדה שלמדתי שאסור להתלוצץ עם נערה בת שש־עשרה. או בעצם, לדבר איתה בכלל.
אבל נחזור לידידתי בת השתים־עשרה, שעמדה בכניסה והעבירה משקל מנעל כדורגל מטונפת אחת לשנייה.
"מר מייקלס ביקש ממני לתת לך את זה," היא אומרת.
היא מושיטה את היד ומציגה בפניי דף שורות צהוב מקופל. האנה, כתוב בחזיתו, בכתב ידו של אוון.
אני לוקחת את הפתק המקופל ומסתכלת בעיניה. "סליחה," אני אומרת. "פיספסתי משהו? את חברה של ביילי?"
"מי זאת ביילי?"
לא ציפיתי לתשובה חיובית. תהום פעורה בין גיל שתים־עשרה לשש־עשרה. אבל אני לא מבינה מה קורה. למה אוון לא התקשר אליי פשוט? למה הוא עירב את הילדה הזאת? הניחוש הראשון שלי הוא שמשהו קרה לביילי, ושאוון לא יכול להתפנות אליה. אבל ביילי בבית. היא מתעלמת ממני כרגיל, והמוזיקה (הבחירה היומית: ביוטיפול, המחזמר על קרול קינג) מרעימה במורד המדרגות כמו תזכורת מתמדת לכך, שאני לא מוזמנת להיכנס לחדרה.
"סליחה. אני קצת מבולבלת... איפה ראית אותו?"
"הוא רץ אליי במסדרון," היא אומרת.
לרגע אני חושבת שהיא מתכוונת למסדרון הבית שלנו, החלל שנמצא ממש מאחורינו. אבל זה לא הגיוני. אנחנו גרים בבית צף במפרץ — בֵּית סירה כמו שנהוג לכנות זאת היום, למעֵט כאן, בסוסָליטוֹ, שיש בה קהילה שלמה של בתים כאלה. ארבע מאות במספר. כאן הם נקראים בתים צפים — עתירי זכוכית ונוף. המדרכה שלנו היא מזח, המסדרון הוא סלון.
"אז פגשת את מר מייקלס בבית הספר?"
"זה מה שאמרתי." היא נועצת בי מבט של, מה לא ברור? "אני וחברה שלי קלייר היינו בדרך לאימון. הוא ביקש שנקפיץ לך את זה. אמרתי שאני יכולה רק אחרי האימון, והוא אמר בסדר. הוא נתן לנו את הכתובת שלכם."
היא מרימה פיסת נייר שנייה, כמו הוכחה.
"הוא גם נתן לנו עשרים דולר," היא מוסיפה.
את הכסף היא לא מראה לי. אולי חוששת שאקח אותו ממנה.
"הטלפון שלו התקלקל או משהו והוא לא הצליח להשיג אותך. לא יודעת. הוא מיהר נורא."
"אז... הוא אמר שהטלפון שלו התקלקל?"
"אחרת מאיפה לי לדעת?" היא אומרת.
ואז הטלפון שלה מצלצל — לפחות נדמה לי שזה טלפון, עד שהיא שולפת אותו מתוך המכנסיים, והוא נראה יותר כמו ביפר מתוחכם. הביפרים חזרו?
מחזמר על קרול קינג. ביפרים מתוחכמים. עוד סיבה לכך שלביילי אין סבלנות אליי: יש עולם שלם של מושגי נעורים שאני לא מבינה בהם.
הנערה מקישה בזריזות על המכשיר שלה, כבר שוכחת מאוון ומהמשימה שזיכתה אותה בעשרים דולר. אני לא רוצה לתת לה ללכת, לא מבינה בדיוק מה קורה. אולי זאת מין בדיחה. אולי הוא חושב שזה מצחיק. אותי זה לא מצחיק. כרגע, לפחות.
"ביי," היא אומרת.
היא מתחילה להתרחק על פני המזח. אני צופה בה הולכת וקטנה בשמש השוקעת מעל ריצ'רדסון בֵּיי, קו הרקיע של הערב המוקדם בסן פרנסיסקו מאיר את דרכה.
ואז אני יוצאת מתוך עצמי. בתוך תוכי אני עדיין מצפה שאוון (אוון הליצן החמוד שלי) יזנק מצד המזח, ושארית נבחרת הכדורגל תצחקק מאחוריו ותחשוף את המתיחה שלא הבנתי. אבל הוא לא שם. אין אף אחד.
אני סוגרת את הדלת. משפילה מבט אל הפתק הצהוב המקופל בכף ידי. עדיין לא פתחתי אותו.
בשקט שהשתרר פתאום מתחוור לי שאני לא רוצה לפתוח אותו. אני לא רוצה לדעת מה כתוב בפתק. משהו בי עדיין רוצה להיאחז ברגע האחרון — הרגע שבו עוד חושבים שמדובר בבדיחה, בטעות, בשום דבר; הרגע לפני שיודעים בוודאות שמשהו התחיל, ואי־אפשר לעצור אותו.
אני מיישרת את הפתק.
הפתק של אוון קצר.
שורה אחת, חידה.
תשמרי עליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה