יום שלישי, 26 ביולי 2022

בת המעמקים / ריק ריירדן

 



קו דק מפריד בין ספרות הפנטזיה לספרות המדע הבדיוני. הראשונה עוסקת בדברים שהמוח האנושי תופס כבלתי אפשריים למימוש ולכן מייצגים עולם דמיוני שלעולם לא יוכל להתקיים. השנייה מדבר על מציאות אפשרית, עתידית, שקיומה תלוי ביכולות של בני האדם ליצור את מה שהיא מציגה להם. נדמה כי בעבר הקו הדק הזה לא התקיים, סופרים בני המאות שקדמו למאה ה-20 יצרו בספרים שלהם מציאות שהשיקה למה שהם מכירים או לאגדות ומיתוסים עליהם גדלו ואיש לא נדרש לתחום את היצירה שלהם בהקשרים כלשהם. ריק ריירדן המשיך במידה מסוימת את הקו של סופרים במאות הקודמות, הוא יצר שורה של ספרים שעסקו במיתולוגיות היוונית והרומית כשהוא מתאים אותם לעידן שלנו באופן שהפך אותם לכאלו המשתייכים לז'אנר הפנטסטי. 

בספר הנוכחי "בת המעמקים" שהוא ראשון בסדרת ספרים חדשה שלו, נכנס ריירדן לתחום חדש, עולם המדע הבדיוני, אבל ממש כמו בעבר, גם הפעם הוא עושה זאת כמחווה ליצירת מופת אלמותית ממש: "20,000 מייל מתחת למים" של הסופר הצרפתי ז'ול ורן. ריירדן, כמו רבים מבני דורו, הכיר את ספריו של ורן לעומק והתרשם מהיכולת שייחסו להם רבים לחזות פיתוחים טכנולוגיים שהתרחשו רק מאה שנה ויותר לאחר כתיבתו.





















ז'ול ורן (צילום משנת 1878 בערך)

ז'ול ורן הןא סופר צרפתי שנולד בשנת 1828 ואת רוב חייו חי במאה ה-19, הוא נפטר בשנת 1905 בגיל 77. לאורך חייו חיבר עשרות ספרים, הידועים שבהם הם "מסע לבטן האדמה" (1864), "מהארץ לירח" (1865), "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1869) ו"מסביב לעולם בשמונים יום" (1872). 

אחד ממאפייני ספריו של ורן הוא תיאור של המצאות בדיוניות, שהתממשו ברבות הימים. ברוב המקרים התבסס ז'ול ורן על המצאות דומות שהיו ידועות גם בתקופתו:

* בספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1870) מתוארת הצוללת "נאוטילוס", הצוללת השתמשה בכוח חשמלי, ובמכשור חשמלי משוכלל. 
* בספר "כוכב הדרום" (אשר נכתב בשנת 1884) מתוארת יצירת יהלומים מלאכותיים. יהלומים מלאכותיים יוצרו לראשונה בשנת 1953, זמן רב לאחר מותו של ז'ול ורן. 
* בספר "מהארץ לירח" (1865) מתוארת חללית. 
* בספר "פריז במאה העשרים" (שנכתב בשנות ה-60 של המאה ה-19 ויצא לאור רק בסוף המאה ה-20) מתואר עולם מפותח ובו גורדי שחקים, מכונות למיזוג אוויר, מכוניות המונעות בדלק, רכבות מהירות, מחשבונים ורשת תקשורת טלגרפית המזכירה את האינטרנט.



בחלק הראשון של סדרת הספרים החדשה 'בת המעמקים' אנחנו פוגשים את צאצאיהם של מי שכיכבו בספר 20,000 מיל מתחת למים: קפטן נמו, הרדינג ופנקרופט. כולם לומדים בתיכון ימי על שם הרדינג ופנקרופט, אשר השניים הקימו כדי להעניק הכשרה לצאצאיהם ולמי שניחנו ביכולות מתאימות הקשורות לימים: לחימה, הגנה, מחקר ועוד. בית הספר מורכב מארבעה בתים שכל אחד מהם מתמחה בתחום אחר:

בית דולפין - תקשורת, גילוי ארצות, צפנים ומודיעיו מסכל.
בית כריש - פיקוד, קרב, מערכות נשק, לוגיסטיקה.
בית סילונית - הנדסה, מכניקה יישומית, חדשנות, מערכות הגנה.
בית אורקה - רפואה, פסיכולוגיה, חינוך, ביולוגיה ימית, זיכרון קהילתי.

גיבורת הספר הנוכחי היא אנה דקר, צאצאיתו של קפטן נמו. אנה היא תלמידת כיתה ט' ויש לה אח גדול בכיתה י"ב - דב. שני הוריהם היו גם תלמידים וחוקרים של האקדמיה אבל נספו בתאונה במסגרת אחד המחקרים שערכו ולאנה ודב יש כעת רק זה את זו. המוות של הוריהם קירב אותם זה לזו, אבל כל זה לא מונע מדב להסתיר מאחותו הצעירה, תלמידת כיתה ט', את המדע הרב אליו נחשפים התלמידים הבוגרים בתיכון. אנה יודעת שרק החל מעוד שנה היא תיחשף בהדרגה לסודות של בית הספר אבל הסקרנות שלה לא מונעת ממנה לרצות ולהקדים את המאוחר. כשזה קורה בסופו של דבר, אנה הייתה מעדיפה שלא לדעת אילו סודות הוסתרו ממנה כל חייה.


אין בספר הנוכחי של ריירדן חידוש מבחינת המבנה והעלילה, כל מי שהתאהבו בספריו הקודמים ובגיבוריו ימצאו להם מושאי הזדהות גם בספר הנוכחי שגיבוריו הם שום בני נוער על ספה של ההתבגרות, תלמידי הכיתות הגבוהות בחטיבת הביניים שמגלים שהעולם שהכירו עד לאותו רגע השתנה באופן בלתי הפיך והם בין המעטים בעולם שמודעים לעובדה זו. במקום כוחות על של אלים מיתולוגיים, הספר הנוכחי מציע לגיבורה הראשית שלו ולחבריה שורה של פיתוחים טכנולוגיים עתידניים שהוזכרו בספריו של ז'ול ורן וחלקם טרם יושמו עד היום.

ריירדן עושה שימוש בתיאוריות מדעיות שונות שעדין לא זכו כולן ליישום ממשי, כדי להעניק לגיבורים שלו יתרונות על מי שמבקשים להרע להם או לעולם, והדרך שלו להעניק להם אותם מתבססת על ספרות מופת קלאסית שלמחברה יוחסה היכולת לחזות את העתיד הטכנולוגי של המאות הבאות. הבחירה הזו קוסמת במיוחד לבני נוער עם זיקה ואהבה לתחום הטכנולוגי, אבל העובדה שריירדן לא מוותר על הרפתקאות, מתח, ומה שמאפיין את בני הנוער בימינו - העיסוק במערכות יחסים בין המינים ומהות החברות בכלל, הופכת גם את סדרת הספרים החדשה שלו והספר הנוכחי לכזו שלא תרצו לפספס.


'בת המעמקים' הוא ספר ראשון בסדרת ספרים חדשה של מחבר רבי המכר 'ריק ריירדן', הגולשת לעולם המדע הבדיוני ומתכתכבת עם יצירותיו האלמותיות של ז'ול ורן ועושה זאת בחן תוך שהיא מייצרת עניין בעולם של גיבוריה ובעולם הטכנולוגי שהם חיים בתוכו. אנחנו אהבנו, מאוד, ומחכים לקרוא גם את הספרים הבאים בסדרה. מומלץ בחום!


בת המעמקים     מאת: ריק ריירדן     מאנגלית: יעל אכמון     הוצאת כנרת זמורה - ספרי מרגנית     2022     396 עמ' - כולל הקדמה ותודות


1

אז זה הקטע של ימים שהורסים לך לגמרי את החיים.

הם מתחילים כמו כל יום אחר. את לא קולטת שהעולם שלך עומד להתפוצץ למיליון חתיכות נוראות ואיומות ומעלות עשן עד שמאוחר מדי.

ביום שישי האחרון של כיתה ט' אני מתעוררת כרגיל בחמש בבוקר בחדר שלי במגורים. אני קמה בשקט כדי לא להפריע לשותפות שלי לחדר, לובשת ביקיני ויוצאת אל הים.

אני אוהבת את הקמפוס בשעות הבוקר המוקדמות. חזיתות הבטון הלבנות של הבניינים נצבעות ורוד וטורקיז באור הזריחה. המדשאה של הכיכר המרובעת ריקה חוץ משחפים ומשקנאים שמנהלים מלחמה נצחית על פירורי החטיפים שהשאירו תלמידים. לאוויר יש ריח של מלח ים, עצי איקליפטוס ומאפי קינמון טריים שנאפים בקפיטריה. הרוח הקרירה של דרום קליפורניה עושה לי עור ברווז בידיים וברגליים. ברגעים כאלה אני פשוט לא מאמינה שהתמזל מזלי ואני לומדת באקדמיית הרדינג־פנקרופט.

בהנחה שאשרוד את המבחנים של סוף השבוע, כמובן. ייתכן שאביך את עצמי ואנופה בבושת פנים, או אמות כשאני מסובכת באיזו רשת במעמקי מסלול מכשולים תת־מימי כלשהו... אבל הי, זה עדיין יותר טוב מלסיים את המחצית כשאת עונה על חמישה מיליון שאלות במבחן משווה מטעם המדינה.

אני צועדת בשביל החצץ שמוביל אל הים.

מאה מטרים מעבר לבניין הלוחמה הימית הצוק יורד ישר אל האוקיינוס האטלנטי. רחוק למטה לים יש צבע כחול פלדה מעוטר פסים של קצף לבן. גלים רועמים ומהדהדים לאורך עיקול המפרץ כמו נחרות של ענק.

אחי, דֶב, מחכה לי על שפת הצוק. "איחרת, אנה בננה."

הוא יודע שאני שונאת שהוא קורא לי ככה.

"אני יכולה לדחוף אותך," אני מזהירה אותו.

"את יכולה לנסות." דֶב מחייך במין צמצום עיניים עקום, כאילו הוא לא מצליח להשוות לחצים באוזן אחת. שאר הבנות אומרות שזה חמוד. אני לא השתכנעתי. בשיער הכהה שלו יש קוצים מלפנים, כמו קיפוד ים. הוא טוען שזה ה"סטייל" שלו. אני חושבת שזה בגלל שהוא ישן עם כרית על הפנים.

כרגיל, הוא לובש את חליפת הצלילה השחורה של בית הספר עם סמל הכריש של הבית שלו בחזית. דֶב חושב שמטורף מצדי לצלול בביקיני. מרוב הבחינות הוא בחור קשוח. אבל בכל מה שקשור בהתמודדות עם קור, הוא סוג של תינוק.

אנחנו עושים את המתיחות שלפני הצלילה. זה אחד המקומות היחידים לאורך חוף קליפורניה שאפשר לקפוץ בהם למים בלי להתרסק על סלעים. השיפוע של הצוק הזה תלול וצונח ישר למטה אל מעמקי המפרץ.

שקט ושלֵו כאן בשעה הזאת. למרות תחומי האחריות של דֶב כקפטן, הוא אף פעם לא עסוק מדי לטקס הבוקר שלנו. אני אוהבת את זה אצלו.

"מה הבאת לסוקרטס היום?" אני שואלת.

דֶב מסמן למקום קרוב. שני דיונונים מתים נחים מבריקים על העשב. כתלמיד י"ב יש לדֶב גישה לאספקת המזון לאקווריום. מה שאומר שהוא יכול להגניב חטיפים קטנים לטובת החבר שלנו במפרץ. אורך הדיונונים שלושים סנטימטר בערך — הם חלקלקים, כסופים־חומים כמו אלומיניום שהתחמצן. לוֹליגוֹ אוֹפָּלֶסְקֶנְס. דיונון נפוץ בקליפורניה. תוחלת חיים של שישה עד תשעה חודשים.

אני לא מסוגלת לכבות את שטף המידע. המורה שלנו לביולוגיה ימית, ד"ר פארֶז, הכשירה אותנו טוב מדי. את לומדת לזכור פרטי פרטים כי הכול, ואני מתכוונת הכול, מופיע בבחנים שלה.

לסוקרטס יש שם אחר ללוליגו אופלסקנס. הוא קורא להם "ארוחת בוקר".

"יפה." אני מרימה את הדיונונים, שעדיין קרים מהמקפיא, ומושיטה אחד לדֶב. "מוכן?"

"הי, לפני שאנחנו קופצים..." הפנים שלו מרצינות. "רציתי לתת לך משהו..."

אני לא יודעת אם זאת האמת, אבל אני תמיד נופלת בהסחות הדעת שלו. ברגע שתשומת הלב שלי ממוקדת בו, הוא מסתובב וקופץ מהצוק.

אני מקללת. "חתיכת —"

למי שקופץ ראשון יש סיכוי טוב יותר למצוא את סוקרטס ראשון.

אני נושמת נשימה עמוקה ומזנקת בעקבותיו.

קפיצה מצוקים היא הריגוש המושלם. אני צונחת בצניחה חופשית מגובה עשר קומות, הרוח והאדרנלין צורחים לי באוזניים, ואז חודרת את המים הקפואים.

אני מתענגת על ההלם לכל המערכות: הקור הפתאומי, צריבת המלח בכל השפשופים והחתכים שלי (אם אין לכם שפשופים וחתכים כתלמידי ה"פ, לא עשיתם את תרגילי הקרב שלכם כמו שצריך).

אני צוללת היישר מבעד ללהקת דגי ורדון — עשרות בריונים מקושטים בכתום ובלבן שנראים כמו דגי קוי פנקיסטים. אבל הלוק הקשוח שלהם הוא רק הצגה, והם מתפזרים בהתפרצות אמא'לה! ענקית. עשרה מטרים מתחתיי אני מבחינה במערבולת המנצנצת של שביל הבועות של דֶב. אני יורדת בעקבותיו.

השיא שלי בעצירת נשימה ללא תנועה הוא חמש דקות. אני לא יכולה, מן הסתם, לעצור את הנשימה לכל כך הרבה זמן כשאני מתאמצת, אבל עדיין, זה המגרש הביתי שלי. על היבשה יש לדֶב יתרונות כוח ומהירות. מתחת למים אני ביתרון מבחינת סבולת וזריזות. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.

אחי צף מעל קרקעית הים החולית, ברגליים משוכלות כאילו עשה שם מדיטציה במשך שעות. הוא מחזיק את הדיונון מאחורי הגב, כי סוקרטס הגיע ומחכך עם האף את החזה של דֶב כאילו אומר, נו כבר, אני יודע מה הבאת לי.

סוקרטס הוא יצור יפהפה. ואני לא אומרת את זה רק כי אני מבית דולפין. הוא דולפינן זכר צעיר באורך שלושה מטרים כמעט, עם עור אפור־כחלחל ופס כהה מודגש לרוחב סנפיר הגב. אני יודעת שהוא לא באמת מחייך. זאת פשוט הצורה של הפה המוארך שלו. ועדיין, זה חמוד להדהים.

דֶב שולף את הדיונון שלו. סוקרטס חוטף אותו ובולע אותו בשלמותו. דֶב מחייך אליי ובועה נמלטת לו מהשפתיים. ההבעה שלו אומרת חה חה חה, הדולפין אוהב אותי יותר.

אני מציעה לסוקרטס את הדיונון שלי. הוא לא מתנגד למנה שנייה. הוא נותן לי לגרד לו בראש החלק והמתוח כמו בלון מים, ואז ללטף את סנפירי החזה שלו (דולפינים מתים על ליטופים של סנפירי החזה).

ואז הוא עושה משהו שאני לא מצפה לו. הוא נסוג לאחור וסוחף את היד שלי כלפי מעלה עם החרטום שלו במחווה שלמדתי לפרש כאומרת "בואי נזוז!" או "מהר!" והוא מסתובב ושוחה משם, הגלים שמעלה הזנב שלו חובטים בפניי.

אני צופה עד שהוא נעלם באפלולית. אני מחכה שהוא יחזור. הוא לא חוזר.

אני לא מבינה.

בדרך כלל הוא לא אוכל ובורח. הוא אוהב להישאר איתנו. דולפינים הם יצורים חברותיים מטבעם. בדרך כלל הוא עולה בעקבותינו לפני המים וקופץ מעל הראשים שלנו, או משחק מחבואים, או ממטיר עלינו צפצופים ונקישות שנשמעים כמו שאלות. בגלל זה אנחנו קוראים לו סוקרטס. הוא אף פעם לא נותן תשובות — רק שואל שאלות.

אבל היום הוא נראה לחוץ... כמעט מודאג.

בקצה שדה הראייה שלי נמתחים האורות הכחולים של רשת האבטחה לרוחב פתח המפרץ — דפוס מעוינים זוהר שהתרגלתי אליו בשנתיים האחרונות. בזמן שאני מסתכלת, האורות כבים לרגע ואז נדלקים שוב. בחיים לא ראיתי אותם עושים דבר כזה.

אני מעיפה מבט בדֶב. לא נראה שהוא הבחין. הוא מצביע למעלה: נראה מי יגיע ראשון.

הוא בועט בכיוון פני המים ומשאיר אותי מאחור בעננה של חול.

אני רוצה להישאר עוד קצת למטה. אני סקרנית לראות אם האורות יכבו שוב ואם סוקרטס יחזור. אבל הריאות שלי בוערות. אני עולה בעקבות דֶב באי־רצון.

אחרי שאני מצטרפת אליו מעל פני המים וחוזרת לנשום, אני שואלת אותו אם ראה שהרשת היבהבה.

הוא מסתכל עליי בעיניים מצומצמות. "את בטוחה שלא פשוט איבדת את ההכרה לרגע?"

אני מתיזה לו מים בפרצוף. "אני רצינית. אנחנו צריכים להגיד למישהו."

דֶב מנגב את המים מהעיניים. הוא עדיין נראה ספקן.

אני מודה שמעולם לא הבנתי למה יש לנו מחסום חשמלי תת־מימי משוכלל לרוחב פתח המפרץ. אני יודעת שהוא אמור להגן על בעלי החיים הימיים בכך שימנע כניסה מכל אחד אחר, כמו דייגים לא חוקיים, צוללים אקראיים ותלמידים מהתיכון היריב, מכון לֶנְד, שיבואו לעשות צרות. אבל זה נראה לי מוגזם, אפילו בבית ספר שבוגריו הם המדענים והצוערים הימיים הטובים בעולם. אני לא יודעת איך בדיוק הרשת פועלת. אבל אני כן יודעת שהיא לא אמורה להבהב.

דֶב כנראה רואה שאני באמת מודאגת. "בסדר," הוא אומר. "אני אדווח על זה."

"וחוץ מזה סוקרטס התנהג מוזר."

"דולפין שהתנהג מוזר. בסדר, אני אדווח גם על זה."

"אני יכולה לדווח, אבל כמו שאתה תמיד אומר, אני בסך הכול תלמידת ט' עלובה. אתה הקפטן הגדול והחזק של בית כריש, אז —"

הוא מתיז עליי מים בתגובה. "אם גמרת עם הפרנויות, באמת יש לי משהו בשבילך." הוא שולף שרשרת נוצצת מכיס בחגורת הצלילה שלו. "יום הולדת מוקדם שמח, אנה."

הוא מושיט לי את השרשרת, פנינה שחורה יחידה משובצת בזהב. לוקח לי רגע להבין מה הוא נתן לי. החזה שלי מתכווץ.

"של אמא?" אני בקושי מצליחה להגיד.

הפנינה היתה המרכז של המַנְגַלְסוטְרָה של אמא, מחרוזת הנישואים שלה. זה הדבר היחיד שנשאר לנו ממנה.

דֶב מחייך, למרות שהעיניים שלו מתערפלות בשמץ מלנכוליה מוכרת. "דאגתי שישבצו מחדש את הפנינה. את תהיי בת חמש־עשרה בשבוע הבא. היא היתה רוצה שתענדי אותה."

זה הדבר המקסים ביותר שהוא עשה למעני אי־פעם. אני עומדת להתחיל לבכות. "אבל... למה לא חיכית לשבוע הבא?"

"את יוצאת למבחני כיתה ט' היום. רציתי לתת לך את הפנינה למזל — רק ליתר ביטחון, את יודעת, למקרה שתיכשלי נוראות או משהו."

הבחור יודע איך להרוס רגע מוצלח.

"אוי, שתוק," אני אומרת.

הוא צוחק. "ברור שלא התכוונתי לזה. את תהיי מעולה. את תמיד מעולה, אנה. רק תיזהרי, בסדר?"

אני מסמיקה. אני לא בטוחה מה לעשות בכל החום והחיבה האלה. "טוב... השרשרת יפהפייה. תודה רבה."

"בכיף." הוא בוהה באופק, ודאגה מבזיקה בעיניו החומות הכהות. אולי הוא חושב על רשת האבטחה, או שהוא באמת לחוץ מהמבחנים שלי בסוף השבוע. ואולי הוא חושב על מה שקרה לפני שנתיים, כשההורים שלנו טסו מעבר לאופק הזה בפעם האחרונה.

"בואי." הוא מגייס עוד חיוך מעודד, כמו שעשה בשבילי פעמים רבות כל כך. "אנחנו נאחר לארוחת הבוקר."

תמיד רעב, אחי, ותמיד בתנועה — הקפטן המושלם לבית כריש.

הוא שוחה לחוף.

אני מסתכלת על הפנינה השחורה של אמא שלי — הקמע שלה, שהיה אמור להבטיח חיים ארוכים ולהגן מרע. לרוע מזלה ומזלו של אבא, הוא לא עשה לא את זה ולא את זה. אני סורקת את האופק ותוהה לאן סוקרטס נעלם ומה הוא ניסה להגיד לי.

ואז אני שוחה בעקבות אחי, כי פתאום אני לא רוצה להישאר לבד במים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה