בשנים האחרונות אני נמנעת מצפייה בחדשות. לא רק צפייה בהן אלא גם צריכתן באמצעים אחרים (רדיו, עיתונות כתובה ואפילו אפליקציות חדשותיות). הגעתי למסקנה שחדירתן של ידיעות מזעזעות על הדברים הנוראיים שמתרחשים בעולם לא מועילה לבריאות הנפשית שלי, והעובדה שאני מודעת להתרחשותן לא מועילה במאומה לשיפור העולם. כחלק מאותו רצון לברור בקפידה את התכנים שנכנסים לחיי שיניתי גם את הרגלי הקריאה שלי. אחד הדברים הראשונים שהוצאתי ממדפי הספרים שלי היו ספרי המתח. היה בהם שילוב אשר הלך וגדל עם השנים, של זוועות אנושיות יחד עם מקדם משיכה שמקשה על הקורא לוותר על צריכת חלקים מהפכי קרביים, בשל הרצון להתיר את התעלומה שמחבר הספר הציג לו בתחילתו.
אני חושבת שהסופר הראשון ששבר את המחסום שהקמתי מול ספרי המתח היה הרלן קובן. ספרי המתח שלו התחוורו עם הזמן כפחות מזיקים מבין ספרי הז'אנר. מיד אחריו שבתי לקרוא את ספריו של לי צ'יילד שהגיבור שלו, ג'ק ריצ'ר, הוא סוג של מק'גייור בעולמות הצללים. כשנתקלתי לפני מספר חודשים בספרה של ליסה ג'ואל שתורגם לעברית 'ואז היא נעלמה', החלטתי להרחיב מעט יותר את יריעת סופרי המתח שאני מכניסה לביתי. הספר הצליח להלך בין הטיפות, בין עלילת מתח מרתקת ומפותלת להחלטה מודעת של הסופרת שלא להיכנס לתוך הפרטים המזוויעים שנרמזים במהלכה. לכן כשנודע לי כי תורגם ספר חדש של הסופרת , הספר הנוכחי "המשפחה בקומה העליונה", הרגשתי בטוחה מספיק להכניס אותו לביתי ולקרוא בו.
אני יכולה להתחיל מהחלק החשוב ביותר עבור חובבי ספרות המתח: מדובר בספר מתח קולח, כתוב היטב שמחזיק את הקורא דרוך כמעט עד לסופו. אולי כמי שקראה ספר קודם של הסופרת, משלב מסוים הייתה לי תחושה כי המחברת חותרת לקראת סיום שהצליח להזכיר במשהו את זה שעלה בראשי לאור ההיכרות עם כתיבתה. ועדין מדובר בספר מתח טוב שתורגם לעברית באופן נפלא ע"י סיוון מדר, ומכיל בתוכו מספר פיתולי עלילה לא צפויים שיסקרנו גם את חובבי הז'אנר ומיטיבי הלכת בו.
ועכשיו משגמלתי טוב לסופרת ולהוצאה שחברו יחד להוצאת הספר בשפה העברית, אני יכולה להתפנות לחוויה האישית שלי בקריאת ספר שהזכיר לי שאין טעם בהגפת הדלת מול זוועות העולם אם אני מכניסה אוותם לחיי בדלת האחורית דרך הספרים שאני קוראת:
עוד לפני שחיפשתי אותה בגוגל הייתה לי ההרגשה שאני ומחברת הספר צרכנו את הסרט והספר "פרחים בעליית הגג" בערך באותו גיל. היא בזמן שקנה לו פרסום בשפת המקור ואני כשהגיע לארץ העיבוד הקולנוע של החלק הראשון בסדרת הספרים שכיום אני תוהה איך הפכה לסחורה לוהטת בקרב בני גילי בשנים בהם למדתי בתיכון. אז לא, הספר לא חופף לסדרת הספרים, המזעזעת בכל גיל, שקראתי בצעירותי אבל הסופרת בהחלט מכירה את העולם שנברא בו ועושה בו טוויסטים שהופכים את עלילת הספר שלה לכזה שאינו פלגאיט אך עדין נשען בצורה יציבה מאוד על בסיס שיצר אדם אחר.
במרכז העלילה בספר הנוכחי ניצבת דמותה של צעירה בת 25 אשר אומצה בגיל 10 חודשים וגדלה במשפחה חמה ואוהבת, גם אם לא מתפקדת במיוחד כפי שמתברר לאורך הספר. ביום הולדתה ה-25 היא מקבלת מכתב המודפס על נייר יוקרתי ונתון במעטפה מכובדת ומבשר לה כי היא היורשת היחידה של רכוש הוריה. הרכוש הזה, מסתבר, הוא בית מידות מפואר באחד האזורים היקרים ביותר בלונדון. אותה צעירה שחייה נתונים בסדר יום מוקפד ועתידה מתוכנן בפרטי פרטים, כולל דמות המדויקת של בן הזוג העתידי שלה, מאבדת את המיקוד שליווה אותה כל חייה ומחליטה להתחקות אחרי המשפחה הביולוגית שלה, שאיש אינו יודע מה עלה בגורלה.
במקביל לדמותה של הצעירה בת ה-25, אנו מתלווים לאישה צעירה בת 39 ולגבר שזהותו וגילו עלומים, המספרים לנו על חייהם ועל העבר של הבית המדובר. שורשיו של בית המידות, שהיה נאה בעברו אבל היום חסום בקרשים ונדמה שאיש לא התגורר בו כבר שנים ארוכות, נחשפים בהדרגה כמו גם העולם המשתנה של דייריו לאורך השנים והמציאות שעולה מהסיפורים השונים אינה קלה לעיכול.
נדמה שליסה גו'אל, אשר כמו בספרה הקודם שקראתי מתעקשת גם בספר הנוכחי שלא להיכנס לפרטי הפרטים של הזוועות עליהם היא מרמזת, הרגישה צורך לשפוך לתוך העולם שהיא יוצאת בספר הנוכחי כמה שיותר נושאים קשים ומורכבים, אולי מתוך אמונה שהם יעניקו לספרה נופך עמוק ומשמעותי. לצערי, שורת הזוועות המוצגת בספר אינה תורמת לעלילה רבות אלא רק מעיקה על הקוראים שנאלצים לספוג בזה אחר זה, שורה של אירועי אלימות המתארים התנהגות אנושית לא נורמטיבית ולא מקדמים את העלילה כלל. הניסיון של המחברת להתיר את העלילה שלה באופן משביע רצון אך להותיר שמץ של מסתורין בנוגע לעתיד הדמויות, מרגיש כמו בחירה מאולצת של מי שרצה לקחת את הספר שלה למחוזות חדשים ולא מוכרים אבל לא ידעה עד סופו ממש מה הם.
מדובר בספר מתח קולח שכתוב ומתורגם היטב ובהחלט נאמן לכללי הז'אנר ויחזיק את הקוראים במתח עד לסופו ממש. אם התחלתם לקרוא אותו, סביר להניח שתרצו לסיימו כדי לדעת את הפתרון לשלל התעלומות שמוצגות לכל אורכו. אם כמוני, אתם מעדיפים את הספרות שלכם מעודנת ורגישה, ספר המתח הנוכחי פשוט לא בשבילכם.
* להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר זמין בתחתית הרשומה.
המשפחה בקומה העליונה מאת: ליסה ג'ואל מאנגלית: סיוון מדר הוצאת כנרת זמורה 2022 317 עמ' - כולל תודות
לא יהיה מדויק לומר, שהילדוּת שלי הייתה נורמלית לפני שהם הגיעו. היא הייתה רחוקה מנורמלית, אבל הרגשתי שהיא נורמלית כי לא הכרתי משהו אחר. רק עכשיו, אחרי עשרות שנים, ברור לי כמה מוזרה היא הייתה.
הייתי כמעט בן אחת־עשרה כשהם הגיעו, ואחותי הייתה בת תשע.
הם גרו איתנו במשך יותר מחמש שנים והפכו את החיים שלנו לאפלים מאוד. אחותי ואני נאלצנו ללמוד לשרוד.
וכשהייתי בן שש־עשרה ואחותי בת ארבע־עשרה, התינוקת הגיעה.
I
1
ליבי מרימה את המכתב משטיח הכניסה. היא הופכת אותו בידיה. הוא נראה רשמי מאוד; מעטפה בצבע שמנת עשויה נייר באיכות גבוהה, ולפי המגע ייתכן שאפילו מרופדת. מופיעה עליה חותמת דואר בזו הלשון: "סְמיתקין ראד ורוֹיל עורכי דין רחוב צ'לסי מנוֹר SW3".
היא לוקחת את המכתב למטבח ומניחה אותו על השולחן, ואז ממלאת את הקומקום ומכניסה שקית תה לספל. ליבי די בטוחה שהיא יודעת מה יש במעטפה. בחודש שעבר מלאו לה עשרים וחמש. היא חיכתה למעטפה הזאת, שלא במודע. אבל עכשיו כשהיא כאן, לא בטוח שהיא מסוגלת לפתוח אותה.
היא מרימה את הטלפון ומתקשרת לאמהּ.
"אמא," היא אומרת. "היא הגיעה. המעטפה מהנאמנים."
דממה מעבר לקו. היא מדמיינת את אמה במטבח ביתה שלה, מאות קילומטרים משם, בדֶנייה שבספרד: ארונות צחורים כשלג, אביזרי מטבח בגוונים מתואמים של ירוק־לַיים, דלתות הזזה מזכוכית שמובילות למרפסת קטנה עם נוף רחוק של הים התיכון, הטלפון מוצמד לאוזנה בנרתיק משובץ אבני בדולח — הבְּלינג שלה, כך היא קוראת לו.
"אוה," היא אומרת. "או־קיי. וואו. פתחת אותה?"
"לא. עדיין לא. אני רק רוצה לשתות קודם כוס תה."
"או־קיי," היא חוזרת. ואז אומרת, "שאני אשאר על הקו? כשאת פותחת אותה?"
"כן," אומרת ליבי. "בבקשה."
היא מרגישה קצת קצרת נשימה, כמו שקורה לפעמים כשעליה לקום ולהעביר מצגת מכירות בעבודה, כאילו שתתה קפה חזק. היא מוציאה את שקית התה מהספל ומתיישבת. אצבעותיה מלטפות את פינת המעטפה, והיא שואפת אוויר.
"או־קיי," היא אומרת לאמה, "אני עושה את זה. ברגע זה."
אמה יודעת מה יש במעטפה. בכל אופן, יש לה מושג כלשהו, אם כי מעולם לא אמרו לה רשמית מה מכיל הסכם הנאמנות. יכול להיות, כפי שנהגה לומר תמיד, שהוא מכיל קומקום תה ושטר של עשרה פאונד.
ליבי מכחכחת בגרונה ומחליקה אצבע מתחת לדש המעטפה. היא שולפת גיליון נייר עבה בצבע שמנת וסורקת אותו בזריזות.
לכבוד הגברת ליבי ג'ונס
אנוכי, הנאמן המופקד על הסכם הנאמנות של מרטינה והנרי לַאמבּ, שנחתם ב־12 ביולי 1977, מציע בזאת להעביר לידייך את תוכנו, על פי המתואר בלוח הזמנים המצורף...
היא מניחה מידה את המכתב הנלווה ושולפת את הטפסים המצורפים.
"נו?" אומרת אמה בנשימה עצורה.
"עדיין קוראת," היא עונה.
היא ממשיכה לסרוק. עיניה נתקלות בשם של נכס. צֵ'ייני ווֹק 16, SW3. היא מניחה שזה הנכס שבו גרו הוריה הביולוגיים בעת מותם. היא יודעת שהבית היה בצ'לסי. היא יודעת שהוא היה גדול. היא הניחה שהוא מזמן כבר איננו. שסגרו אותו בקרשים. שמכרו אותו. נשימתה נעתקת מגרונה כשמתחוור לה מה היא קראה.
"הממ," היא אומרת.
"מה?"
"נראה לי ש... לא, זה לא יכול להיות."
"מה!"
"הבית. הם הורישו לי את הבית."
"את הבית בצ'לסי?"
"כן," היא אומרת.
"את כל הבית?"
"נראה לי." יש מכתב נלווה, משהו לגבי זה שאף אחד מהמוטבים האחרים המצוינים בהסכם לא התייצב במועד הדרוש. היא לא מסוגלת לעכל את כל זה.
"אלוהים. כאילו, הוא בטח שווה..."
ליבי נושמת עמוק ונושאת את מבטה לתקרה. "זה לא יכול להיות," היא אומרת. "זאת בטח טעות."
"לכי לדבר עם עורכי הדין," אומרת אמה. "תתקשרי אליהם. תקבעי פגישה. תוודאי שלא מדובר בטעות."
"ומה אם זאת לא טעות? מה אם זה נכון?"
"אם כך, חמודה שלי," אומרת אמה — וליבי שומעת אותה מחייכת ממרחק של מאות קילומטרים, "את עומדת להיות אישה עשירה מאוד."
ליבי מסיימת את השיחה ובוהה ברחבי המטבח שלה. לפני חמש דקות זה היה המטבח היחיד שיכלה להרשות לעצמה, בדירה היחידה שיכלה להרשות לעצמה, כאן ברחוב השקט הזה, עם הבתים הטוריים הקטנים באזור נידח בסנט אַלבַּנס. היא זוכרת את הדירות והבתים שראתה במהלך חיפושיה באינטרנט, היא זוכרת איך נשימתה נעתקה כשנתקלה במָקום המושלם; מרפסת שמשית, מטבח עם פינת אוכל, חמש דקות הליכה מהתחנה, חלונות עופרת עתיקים, צליל קלוש של פעמוני קתדרלה מעבר למדשאה. ואז ראתה את המחיר ונתקפה מבוכה על שבכלל עלה בדעתה, שמקום כזה יכול להיות שלה.
בסופו של דבר היא התפשרה על הכול כדי למצוא דירה קרוב למקום העבודה שלה ולא רחוק מדי מתחנת הרכבת. לא הייתה לה שום תחושת בטן ברגע שחצתה את המפתן; ליבה לא אמר לה דבר בשעה שסוכן הנדל"ן הראה לה את הדירה. אבל היא הפכה אותה לבית שאפשר להתגאות בו, בררה בקפידה את המוצרים הכי טובים שאפשר למצוא בטי־קֵיי־מקס — ועכשיו הדירה שלה, דירה שהוסבה באופן גרוע לדירת חדר מגושמת, מסיבה לה הנאה. היא קנתה אותה, היא קישטה אותה. הדירה שייכת לה.
אבל כעת מסתבר שהיא הבעלים של בית ברחוב היוקרתי ביותר בצ'לסי, ופתאום הדירה שלה נראית כמו בדיחה גרועה, כמו כל שאר הדברים שנראו לה חשובים לפני חמש דקות — העלאת השכר השנתי שלה לאחרונה ב־1,500 פאונד, סוף־שבוע הרווקות בברצלונה שייערך בחודש הבא ונדרשו לה חודשים לחסוך בשבילו, צללית העיניים של מַאק שהרשתה לעצמה לקנות בסוף השבוע האחרון כפינוק לכבוד ההעלאה בשכר — התענוג הקליל שבהפרת התקציב החודשי הנוקשה שלה עבור רגע אחד מבריק ומבושם בניחוח מתוק בהָאוּס אוף פרֵייזֶר, תחושת השקית הקלילה כנוצה של מאק מתנדנדת בידה, צמרמורת ההתרגשות כשהכניסה את הדיסקית השחורה הקטנה לתיק האיפור שלה, הידיעה שצללית העיניים הזו שייכת לה, שאולי אפילו תשתמש בה בברצלונה, ואולי אפילו תלבש את השמלה שאמה קנתה לה לחג המולד, השמלה מפרֶנץ' קוֹנֶקשֶן עם רצועות התחרה שהשתוקקה לה זה מכבר. לפני חמש דקות הנאות החיים שלה היו קטנות, צפויות, נחשקות, מושגות בעמל רב ובזכות חיסכון ממושך, פינוקים קטנים חסרי חשיבות שלא השפיעו כלל על התמונה הגדולה אבל העניקו לחייה החדגוניים די זוהר, כך שהיה שווה לה לקום מהמיטה בכל בוקר וללכת לעבודה שהיא מחבבת אבל לא באמת אוהבת.
ועכשיו יש בבעלותה בית בצ'לסי, וכל הפרופורציות של חייה התנפצו לרסיסים.
היא מחליקה את המכתב בחזרה למעטפה היוקרתית וגומרת את התה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה