מה קורה כשיש לך משהו ממש חשוב להגיד, אבל ממש ממש ממש חשוב להגיד, ומי שאתה רוצה לספר לו את זה עסוק? אם אתה מבוגר מספיק ושולט בכתיבה, תוכל לכתוב לעצמך תזכורת ולדבר על זה אתו אחר כך. אבל מה עושים אתה ילד שעדין לא יודע לכתוב ורוצה לספר לאמא שלו משהו? הספר הבא מציע פתרון שדומה מאוד לזה שאנחנו מכירים מהיום יום שלנו גם אנחנו כבר לא ילדים, הבטחה לעצמנו שנזכור בעזרת עוגן זיכרון שניצור לנו, הבטחה שלא תמיד מתממשת...
לנמרוד יש משהו חשוב לספר לאמא שלו, אבל היא עסוקה. אחרי שהוא חיכה הרבה הוא ניגש להגיד לה שיש לו משהו לספר, אבל היא עדין הייתה עסוקה וביקשה ממננו לשמור את המחשבה זאת לעוד כמה דקות ונמרוד ניסה להבין איך שומרים מחשבה. הוא הניח אותה בכל מיני מקומות, אבל שום מקום לא התאים וכשסוף סוף מצא לה קופסה, אבל אמא עדיין הייתה עסוקה. הוא חזר לבקר אותה וגילה שהיא נהייתה רעבה, הוא חשב שמה שמחשבות אוכלות זה מילים, אז הוא גזר כמה מהעיתון והמקראה של השנה שעברה ונתן לה לאכול, ואמא עדיין הייתה עסוקה. עכשיו למחשבה היה משעמם לבד אז הוא הוסיף לה מחשבות אחרות לקופסה, ואמא עדיין הייתה עסוקה. ובקופסה כבר היו הרבה מחשבות ועכשיו הן רצו לצאת החוצה, אז הוא לקח אותן לגינה והן שיחקו יחד עד שהרוח פיזרה אותן. כשהוא חזר הביתה, עם הקופסה, אמא כבר לא הייתה עסוקה אבל לנמרוד היו כל כך הרבה מחשבות מחוברות והוא סיפר לאמא את כולן ביחד, ואמא הקשיבה, עד הסוף.
והסיפור הזה, שעומד בפני עצמו כסיפור דמיוני, מתאר בצורה חיה כל כך חוויה מציאותית שמוכרת לכולנו, בכל גיל. לפעמים משהו בוער בנו כל כך ורוצה לצאת החוצה, אבל הכתובת שאנו פונים אליה לא יכולה לקבל אותו באותו רגע, ואנחנו צריכים למצוא משהו לעשות אם הדבר הבוער הזה כדי לשמר אותו מצד אחד שלא יתכלה, ומן הצד השני להמתין לזמן בו ניתן יהיה לקבל אותו. וכמו ילדים, כשמשהו בוער בנו בכל גיל, אנחנו לא תמיד יודעים איך לשמר אותו. הספר הנוכחי מציע דרך אחת, קסומה וייחודית, לשמר דברים בוערים בצורה יצירתית שתורמת גם למי שממתין איתם וגם למי שיזכה לקבל אותם במעטפת מעט שונה אולי, אבל בזמן שיוכל להכיל.
מחשבה ממתינה מאת: אשכול נבו איורים: דיויד הול הוצאת כנרת זמורה 2022 לא ממוספר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה