רוב בני האדם מתעוררים יום אחד לגלות כי הם חיים חיים שלא תכננו לעצמם. רובנו מתקשים להבין כיצד התגלגלו חיינו עד לאותה נקודה בה אנו מתעוררים ובוחנים את הנסיבות הקיימות שלנו בלי שיהיה לנו מושג אמתי איזו בחירה ביצענו שהובילה אותנו למקום שונה מכפי שדמיינו לעצמם כשהיו צעירים.
גרמניה, המאה ה-21, 5 נשים בעשור הרביעי לחייהן בוחנות מחדש את חיי האהבה שלהן. כל אחת מהן נמצאת במקום אחר במערכת היחסים שלה, וכל אחת מהן מתעוררת לגלות את המסלול שעשתה בחיי האהבה שלה ובוחנת מחדש את הבחירות שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת. זה לא יהיה ספויילר אם אכתוב שחמש מערכות היחסים המתוארות בספר אינן אידאליות, שום אישה בספר הנוכחי לא חלמה שלקראת העשור החמישי שלה חיי האהבה שלה יהיו רחוקים מאוד מאלו שהספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה עליהן גדלה הציגו בפניה. חוט מקשר מחבר בין חמש הנשים בספר הנוכחי, החיים שלהן קשורים אלו לאלו גם אם הן עצמן לא בהכרח מכירות זו את זה. הבחירות שהן עושות בחיי האהבה שלהן משפיעות ומושפעות מחייהן של האחרות.
ברידה שהתאהבה בבן זוגה כשהיה עם אחרת עזבה אותו כדי למצוא את עצמה רק כדי לגלות שכשהוא מוצא לעצמו זוגיות חדשה היא שוב רוצה אותו.
פאולה יצא ממערכת יחסים בה לא חוותה אהבה במובן שחיפשה, אך המשקעים שנותרו בה הופכים את היכולת שלה להנות מפרק ב' למורכבת יותר.
יודית לא מצאה זוגיות עדין, לפחות לא כזו שתספק לה את כל הצרכים שאדם זקוק להם במערכת יחסים, אבל היא משכנעת את עצמה, ואחרים, שהיא לא זקוקה לאחת כזו.
יורינדה חיה את החיים הטובים, לפחות כלפי חוץ, היא אמא צעירה ויפה הנשואה לכוכב קולנוע, רק שהחיים שונים מאוד מכפי שהם מצטיירים גם לאנשים הקרובים אליה ביותר, בני משפחתה.
מאליקה היא אחותה הגדולה של יורינדה, האחות הפחות מוצלחת מכל הבחינות, היא רווקה שעדין מאוהבת בגבר שלקחה לה אחת ואיש, אפילו לא בקרב בני משפחתה, אינו צופה לה גדולות בשום תחום בחיים.
הקריאה בספר קולחת, אך הוא מותיר בקורא עם סיומו, תחושה עגמומית קלה שהיא תולדה של רצונה של המחברת לשקף את חיי הזוגיות כפי שהם באמת, מלאים ברגעים קטנים מכל הסוגים ומושפעים משורה ארוכה של גורמים ששום זוג צעיר לא מעלה בדעתו שיהיו אלו שיכריעו בסופו של דבר את אופי הזוגיות שלו. מהספרים שמעבירים את הזמן, גם אם לא בהכרח בנעימים.
אהבה בחמש מערכות מאת: דניאלה קרין מגרמנית: נועה קול כתר 2022 254 עמ' - כולל תודות
פאולה
היום שבו פאולה מבחינה שהיא מאושרת הוא אחד מימי ראשון בחודש מרס.
גשם יורד. עוד בלילה החל לרדת ומאז לא הפסיק. כשפאולה מתעוררת בסביבות שמונה וחצי, הטיפות נוקשות על החלון האלכסוני של חדר השינה. היא מתהפכת לצד השני ומושכת את השמיכה עד לסנטר. לאורך הלילה לא התעוררה אפילו פעם אחת. היא גם לא זוכרת שחלמה משהו.
פיה יבש, ולחץ קל בראשה מזכיר לה את ליל אמש. וֶנצֶל בישל ופתח בקבוק יין אדום צרפתי לכבוד הארוחה. אחר כך הם ישבו זה לצד זה על הספה והאזינו למוזיקה — "שיר על הארץ" של מאהלר, הסונטה האחרונה לפסנתר של בטהובן, לידר של שוברט, ברהמס ומנדלסון. הם חיפשו ביוטיוב מְבַצעים שונים, השוו ביניהם ושמחו כמו ילדים בכל פעם שהיו בתמימות דעים.
פאולה הייתה יכולה להישאר אצלו, הייתה יכולה להעביר איתו את הלילה, אך היא טענה ששכחה את התרופה שלה בבית. למעשה, ההידרוקורטיזון היה בתיק שלה. מה שחָסַר לה היו מברשת שיניים ונוזל לניקוי פנים. וֶנצֶל היה טוען שהדברים האלה אינם חשובים מספיק ומשכנע אותה להישאר.
בסביבות שתיים בלילה היא נכנסה למונית. וֶנצֶל עמד בכניסה לבניין עד שהמונית פנתה בקצה הרחוב.
היא שולחת את ידה לבקבוק המים שליד מיטתה, לוגמת ממנו ואז מדליקה את הנייד וקוראת את ההודעה שלו. בוקר טוב, אהובה. מחשבתי הראשונה, כמו תמיד, מוקדשת לך. בכל בוקר ובכל ערב ברכה. כבר עשרה חודשים ככה, ללא יוצא מן הכלל.
גם לֶני אוהבת את וֶנצֶל, וונצל אוהב את לני.
במפגש הראשון ביניהם הוא הרשים אותה עם דיוקן של פניה שצייר בתוך שניות. הדמיון היה מהמם, ולני רצתה עוד כאלה כדי שתוכל להשוויץ בבית הספר.
פאולה מביטה בשעון. עוד תשע שעות עד שלני חוזרת. היא תשליך מעליה את התיק ואת הנעליים, תמלמל שלום ותיסוג אל חדרה או אולי תדווח בהתרגשות, בלי לנשום בין מילה למילה, על סוף השבוע שלה, כולל תמונות של אחיה ואחיותיה למחצה ומחמאות חמות לבישולים של פיליפָּה.
בזמן שפאולה משיבה לברכת הבוקר שלו, היא מתגעגעת לוונצל.
בבקרים היא הכי משתוקקת אליו. בזמן שהיא שופתת קפה במטבח היא כותבת לו הודעה שאינה משתמעת לשתי פנים.
מאז שוונצל נכנס לחייה היא פחות מתגעגעת ללֶני בסופי השבוע. ומה היא יכולה לעשות בעניין? לני כבר אינה ילדה קטנה. בבקרים היא מְתַרְגלת חיוכים שונים מול המראה, עושה קרעים במכנסיים שלה, לובשת חולצות שמחליקות מכתפה כאילו במקרה, מורחת ליפגלוס ושולחת הודעות מסתוריות לצ'אט של כיתה ז'2, שלרוב מורכבות מאמוג'ים וקיצורים. לעיתים היא מדברת ללא הפסקה, ושוקעת בשתיקה אגרסיבית מייד לאחר מכן. עם סיוטי הלילה שלה היא מתמודדת לבד, וכבר מזמן פאולה לא ראתה את בתה עירומה. אפילו לא באותו בוקר שלני שאלה אותה אם כבר בגיל שלוש־עשרה השדיים יכולים להיות נפולים. היא בחנה את שדיה והבחינה שזו הצורה שלהם. ביד ימין היא שרטטה באוויר צורה מוגזמת עד כדי גיחוך, זרוע שמאל הייתה מוצמדת לפלג גופה העליון. עוד לפני שפאולה הספיקה להשיב לה, האשימה אותה לני בכך שהורישה לה רק את הדברים הגרועים ביותר, את הנמשים ואת העור הבהיר, את השיער האדום, את הברכיים הגרומות, את קוצר הראייה ואת קשיי התפיסה במקצועות פיזיקה וכימיה.
תורשה היא מקריות, לא החלטה, העירה פאולה ורצתה ללטף את שֹער בתה, אבל לני חמקה ממנה, רצה החוצה וטרקה אחריה את הדלת. כעבור שעה קלה היא שבה ונפלה לזרועותיה של פאולה כאילו רצתה להתמלא לקראת השלב הבא של ההיפרדות.
עדיין יורד גשם. פאולה סוחטת תפוזים ומקציפה חלב לקפה. על השולחן ניצב זר צבעונים.
שנה קודם לכן עוד היה היום המצפה לה מעורר בה חרדה. היא הייתה מתחילה לנקות או לכבס, הייתה יוצאת לג'וגינג או לקולנוע, הייתה מתקשרת ליודית כדי לנסוע איתה יחד אל הסוס שלה. לא היה משנה מה היא עושה, מה שחשוב היה שהיא עושה משהו. שכן אחרת השדים היו מופיעים וחוטפים אותה מעצמה.
***
אחרי הפרידה מלוּדגֶר היא שאלה את עצמה לעיתים קרובות מתי הייתה ההתחלה של הסוף. מתי יצאו הדברים משליטה?
מותה של יוֹהָנָה סימן את השבר. אבל עם הזמן תלתה את כישלונה באירועים אחרים, מוקדמים יותר, חזרה עוד ועוד אחורה בזמן, עד שכבר לא היה עוד אחורה בזמן.
הכול התחיל בחגיגה.
פאולה ויודית חלפו במקרה ליד חנות הטבע שבדיוק נפתחה בפרוור דרומי של העיר. לפני כן הן היו באגם, שכבו עירומות בשמש, מרחו זו את זו בקרם, אכלו גלידה ומשכו אליהן מבטים. מרוצות מעצמן ומקסמן הן דיוושו לבסוף בחזרה אל העיר וחצו את הפארק דרך חורשת האגם, שהאוויר בה עוד היה חם ודביק. עוד ממרחק ראו את הבלונים, את האדניות המלאות בפרחים ואת האנשים הרבים שהתגודדו לפני החנות. התחשק להן לשתות משהו קר ולכן עצרו.
לוּדגֶר עמד לא רחוק מהדלת כשהן נכנסו לחנות. פאולה מייד הבחינה בו. אחר כך הוא סיפר שגם הוא קלט אותה בזווית העין ועקב אחריה במבטו. פאולה לבשה שמלה נטולת כתפיות בצבע ירוק טחב וחבשה כובע רחב שוליים שתחתיו בצבצו תלתליה האדומים.
בחוץ יקדה השמש, ריח אגזוזים ופריחת תרזות עמד באוויר, וכל משב רוח הסיע את התמהיל הדביק־מתקתק אל תוך החנות. לודגר לבש חולצת פשתן. שערו היה בלונדיני, עיניו כחולות. הוא לא היה כובש.
זמן קצר לאחר מכן הם עזבו את החגיגה. הם דחפו את אופניהם זה לצד זה ופטפטו. שוב ושוב שלח לודגר את מבטו אליה, אך לא עמד במבטה. כאשר האריך בדיבור, נעמד מלכת.
כמו פאולה, גם הוא חיפש את הדרכים המוצלות.
על גדת הנהר ליטף באגביות את זרועה.
בדמדומי הערב נשקה לו על אחד הספסלים בפארק.
*
בשבועות הראשונים הם נפגשו מדי יום.
המפגשים היו מתחילים ליד עץ אלון בפארק קלרה. פאולה, שתמיד הקדימה לבוא, הייתה רואה אותו פונה אל השביל באופני המרוץ שלו ונפנפה לו עוד ממרחק. כל מפגש מחודש החל במבוכה קלה שנעלמה מייד אחרי הנשיקה הראשונה.
מהעץ הם היו יוצאים לטיולים בחלקי הפארק וברובעי העיר הסמוכים. פאולה אהבה את הדרך שבה הוא הסיט את ראשו הצידה וקרנה כאשר הביט בה. קולו העמוק ודיבורו השלו מצאו חן בעיניה. הצורך שלו בתנועה הדביק אותה, הידע שלו בנושאי בנייה אקולוגית, חיים אוטרקיים וצמחייה הרשים אותה.
תכופות ביקר אותה לודגר בחנות הספרים.
לפעמים הייתה רואה קודם את ראשו מגיח כאשר עלה במדרגות הנעות אל מחלקת הספרות היפה. לפעמים היה מפתיע אותה בזמן שהייתה עסוקה במיון או ערכה הזמנות. הוא היה נוגע חטופות בידה או בזרועה, והיא הייתה מסתובבת אליו ונמלאת שמחה חשאית על כך שעמיתותיה השגיחו מן הסתם עד כמה נאה הוא.
את הלילות המשותפים הם העבירו אצלו. רק פעם אחת הוא נשאר לישון אצלה בדירה, שאותה חלקה אז עם יודית. את הפיצה והיין האדום אכלו ושתו בשלושה. לודגר משך כל נושא שעלה בשיחתם לעבר התחום המקצועי שלו — העקבות האקולוגיים שהאדם משאיר אחריו וכיצד אפשר לצמצמם עד למינימום האפשרי. שוב ושוב קטע את יודית כדי להעמיק עוד יותר בנושא הנידון או כדי להעמיד דברים על דיוקם.
פאולה הבחינה ברגל הרועדת ובפה הקפוץ של חברתה. היא הבינה בדיוק.
יום למחרת נכנסה יודית לחדרה. עם ערימה של ספרי לימוד ברפואה בידיה הסבירה לפאולה שלקראת בחינות הגמר היא צריכה שקט בדירה ומוטב שלודגר לא יבוא יותר לעת עתה.
*
בלילות הם שכבו צמודים זה לזה.
תמיד היה מגע בין רגליהם או זרועותיהם. פאולה הייתה מלטפת לו את הגב, אגב כך הייתה סופרת את צלצולי השעון של מגדל הכנסייה שממול, ואם היה נותר מספיק זמן עד לבוקר, הייתה מניחה את ידה בין רגליו.
היא לא דאגה מהדרך שבה שכבו ומכך שלודגר תמיד קרא לכל מה שעשו ״זה״. את אוהבת את זה? את רוצה את זה? היא גם לא התפלאה כשנרתע בפעם הראשונה שחקרה בלשונה את האזורים המוצנעים בגופו. בסופו של דבר הוא הניח לה לעשות זאת. בדממה גמורה שכב שם, זרועותיו שלובות מעל פניו.
אחר כך הם נפתחו זה לזה.
לודגר סיפר על מות הוריו. כשדיווח כיצד נמחצו על ידי משאית בסופו של פקק, התקשה קולו. הם היו בדרכם אליו. ימים מעטים לפני כן הוא קיבל את תעודת האדריכל שלו.
פאולה נישקה את כתפיו ואת צווארו, והוא הניח את ראשו על חזהּ.
*
חודשים אחדים לאחר שהכירו ביקש ממנה לודגר לעבור אצלו במשרד. הוא נשמע נרגש אך סירב לחשוף את הסיבה. כשפאולה הופיעה ב'ברינקמן וקרוהן' הסתובבו בבת אחת האחים ברינקמן על כיסאותיהם וחייכו. לודגר הרכין את ראשו, לקח את ידה של פאולה ומשך אותה אל חדר הישיבות.
על השולחן היה מונח מתווה של דירה. זה היה לופט עם תקרה בגובה ארבעה מטרים ושטח מגורים של שלוש מאות מטר מרובע. בלי להשתהות הסביר לה באילו מקומות יונחו הגבהות לעיצוב החלל, היכן גרם מדרגות יוביל לגלריה פתוחה ומדוע אפשר לתכנן מגורים ללא חדרים נפרדים ואפילו ללא קירות הפרדה. נסחף מהתפעלותו שלו הכריז לבסוף כאילו באגביות: שם אנחנו נגור.
פאולה לא אמרה דבר. היא נזקקה לכמה רגעים כדי לקלוט.
היא נזכרה באיזו תכיפות נהג לומר שהכנסייה מול ביתו מדכאת אותו. לודגר לא היה מעוניין בתזכורת יומיומית למבנים מלאי חרדת הקודש שאנשי כריסטוס, כפי שנהג לכנותם, הקימו לכבוד האל שלהם.
מה את אומרת על זה? הוא שאל. את שמחה?
למחרת הם רכבו לשם על אופניהם כדי לראות את המקום. הם נפגשו ליד עץ האלון בפארק. בכובעים, צעיפים וכפפות דיוושו אל אותו רובע שפאולה לא הרבתה לשוטט בו אך לודגר חזה לו שגשוג בעתיד הקרוב. הלופט שכן ברחוב מרוצף אבן ומוקף בעצים, השקיף על התעלה והיה גדול כמו תחנת רכבת. לא היו כנסיות בקרבתו, ולמעשה גם לא היו הרבה דברים אחרים. הקירות ניצבו מולה לא מטויחים, היה קר בפנים, והדחף הראשון שלה היה להסתלק משם מהר ככל האפשר.
לודגר פרש את המתווה על הרצפה. הוא מדד את שטח הדירה בצעדיו, בחן את הקירות והחלונות והחל לתאר את רשמיו. פאולה כבר ראתה את ארונות המטבח שלה ניצבים על הגבהת עץ, היא כבר הרגישה את לוחות הפרקט תחת רגליה, עלתה במדרגות לאזור השינה והביטה מלמעלה, שעונה על מעקה הגלריה, על חלל הלופט כולו.
*
הפרידה מיודית הייתה קשה.
הן גרו יחד יותר מחמש שנים. אף אחד אחר לא היה קרוב אליה כל כך. כשהיו תינוקות הן נדחפו זו לצד זו בעגלות זהות כמעט על ידי אימהותיהן, הן היו באותו פעוטון, באותו גן ילדים, באותו בית ספר. הן עברו יחד את טקס הקונפירמציה בכנסייה, קיבלו מחזור באותו חודש של אותה שנה, ושתיהן עזבו את נאומבורג בגיל שמונה־עשרה. יודית הלכה ללמוד רפואה בלייפציג, פאולה פנתה להתמחות כמוכרת ספרים ברגנסבּוּרג.
במהלך מעבר הדירה הסתובבה להם יודית בין הרגליים ולא הביאה תועלת. בדממה האזינה לשבחים שכולם חלקו לדירה, ועוד לפני שהועלה הארגז האחרון ממשאית ההובלה נפרדה מפאולה.
*
בחודשים הראשונים לחייהם המשותפים העסיק את לודגר נושא אחד ויחיד — פרויקט שימור במרכז העיר של בית מהמאה השבע־עשרה. למרות עבודות שימור שנעשו בו ניזוק הבית שוב ושוב מלחות ועובש. האדריכלים המקוריים של הפרויקט פוטרו. תחשיב העלויות החדש שלהם חרג בהרבה מהרף העליון שהוצע בתחילה, ולודגר ניצל את ההזדמנות. הוא כתב הצעה שאיש לא היה מסוגל להתחרות בה. ההצעה שלו הייתה כל כך משתלמת, עד שזה עורר חשד, והפתרון שלו נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. השיטה של טמפרציה על בסיס עקרון חלוקת החום נוסתה בהצלחה על ידי ממציאהּ, הרסטורטור הניג גרוסשמידט, בטירות ובמוזיאונים רבים. לודגר היה תלמיד שלו. הוא הלך לסמינרים רבים של גרוסשמידט.
במקום גופי חימום רגילים הונחו בקירות החיצוניים צינורות חימום מתחת לטיח, והחימום האחיד בכל המקומות שם קץ לבעיית הלחות והעובש. האקלים הפנימי של המבנה השתפר, איכות האוויר השתפרה, צריכת האנרגיה ועלויות האחזקה פחתו.
אפילו במהלך ארוחת הערב הוא תכנן תוכניות והסביר לפאולה באיזה עומק יונחו הצינורות מתחת לטיח, מאיזה חומר הם יהיו עשויים, באילו מבנים כבר נוסתה השיטה הזו בהצלחה. את המילה טמפרציה הוא הגה כמעט בחרדת קודש, ואפילו פעם אחת לא קרה שהתוכניות לחתונה המתקרבת עוררו בו התרגשות דומה.
לודגר פסל נישואים בכנסייה, ופאולה לא התווכחה. לתחושתה היה נכון לייצר הרמוניה באמצעות הסכמה, ורוב האורחים יהיו מהצד שלה. לודגר הזמין את האחים ברינקמן עם נשותיהם ואת הנבחרת שכבר השתתפה במעבר הדירה. מבין קרובי המשפחה שלו לא בא אף אחד. רשת הקשרים שלו הייתה מוגבלת לעמיתים לעבודה, ללקוחות ולבעלי מלאכה.
פאולה לקחה על עצמה את בחירת המנות שיוגשו, וכן את בחירת המשקאות, את עיצוב ההזמנות ואת קישוט הדירה. רק בבחירת המוזיקה ביקש לודגר להיות מעורב.
במשך מחצית הלילה הם ישבו יחד. לודגר עבר על תקליטי ג'אז בחיפוש אחר היצירות הכי טובות, עישן תוך כדי, מדי פעם זמזם בשקט לפי המנגינה, וכשפאולה החלה לרקוד בספונטניות אחרי כוס היין השנייה, הוא התבונן בה. הוא עשה זאת במבוכה אופיינית, שפאולה כבר הכירה.
בראש שמוט ובכתפיים משוכות, בקבוק הבירה צמוד לפה, הוא ישב שם והתבונן. מבטו עקב אחריה.
כשפאולה צנחה בחיקו, הוא הניח את הבירה בצד, כרך את זרועותיו סביב מותניה ונשק לה. מייד אחר כך הדף אותה מעליו וקם על רגליו. גופו היה מתוח, מבטו הקיף את החדר, והוא הכריז בהתרגשות שגם בדירה הזאת טמפרציה היא הפתרון הטוב ביותר.
אף אחד אינו מה שרצינו שיהיה.
פאולה קיוותה שעם הזמן יצטמצם הפער שבין משאלות ליבה למציאות.
***
כותונת הלילה עדיין לגופה כאשר היא יוצאת למרפסת אחרי ארוחת הבוקר ומביטה על הגינה שלמטה. זו הדירה החמישית של פאולה בעיר הזאת; סוף־סוף היא מרגישה בבית.
כרכומים ושַלגיות פורחים בגינה המשותפת שגדר אבנים גבוהה מפרידה אותה מגינות הבניינים השכנים. מתחת לפאולה ולני גרה משפחה עם שני ילדים קטנים יותר, ובקומה הראשונה גר זוג נשוי מבוגר יותר. על פי רוב הם חיים בשלום זה לצד זה. רק הגינה המשותפת מובילה מדי פעם לוויכוחים. חיבתו של הזוג המבוגר לסדר מתנגשת עם הנטיעות הספונטניות, שרק לעיתים רחוקות מוכתרות בהצלחה, של המשפחה מקומת הביניים. אבל בסך הכול שורר כבוד הדדי בין כולם, ומדי שנה מתקיימת מסיבת קיץ משותפת.
פאולה פוסעת באיטיות מקצה אחד לקצה השני של המרפסת, הנמתחת לרוחבם של שלושה חדרים, שמכל אחד מהם יש יציאה אליה. הגשם שוכך בהדרגה, ועדיין אין תשובה מוונצל. אולי הוא עובד בסטודיו, אולי עדיין לא קרא את ההודעה שלה, אולי הוא בדרך אליה. הוא יבוא, בזאת אין לה ספק.
היא מסיעה את ידיה על מעקה העץ של המרפסת, עוקבת אחר תנועת הזרועות, הידיים, בוחנת את נשימתה ונותנת את דעתה למאמץ שנדרש ממנה כדי לחוש את גופה. הוא אינו כופה את עצמו עליה באמצעות כאבים, חוסר תנועה או תשישות מוגזמת. היא כבר מזמן חדלה להתייחס כמובן מאליו לדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם.
במהלך נישואיה ללודגר היה מבטה שלוח אל עתיד מעורפל, לאחר מות יוהנה הוא נשלח אל עבר חד מדי. בהווה היא שומעת את פעמון הדירה ורצה לדלת הכניסה.
ונצל מגיע עם פרחים גנובים. הוא מוצא אותם בחולפו דרך פארק רוזנטל, אחר כך הם יועברו לאגרטלים קטנים שמפוזרים בדירתה של פאולה.
הוא קיצץ את שערו ההולך ומקליש. ונצל הוא הגבר הראשון שאינו מנסה לעצב אותה. הראשון שלפעמים טורח אך ורק סביב העונג שלה. הראשון שהיא אינה מציגה בפני הוריה.
היא אוחזת בידו ולוקחת אותו לחדר השינה.
בזמן שהוא מפשיט אותה באיטיות, פוקד עליה לשכב על בטנה ומעסה אותה בקצות אצבעותיו מהצוואר מטה עד אל השוקיים, שאותן הוא מפריד זו מזו, היא מדמה לרגע שפעולותיו הן תזכורת לכל מה שהיא כולאת בתוך תוכה. היא מספרת לו על הגברים. מספרת לו עד לאן הרחיקה לכת, אילו דברים הרשתה להם רק כדי להרגיש צורה אחרת של כאב. כאב שישלוט באבל שמשתולל בה כמו שד פרוע. בדמעות היא מספרת מה גרם לה להתבייש בעצמה, מה מצא חן בעיניה אפילו שהתביישה בעצמה, וכיצד הכניעות אפשרה לה לשכוח לכמה שעות את מות בתה. וכשהיא מפסיקה לדבר הוא מנשק אותה, שפתיו עוברות שוב במסלול שהתוו קצות אצבעותיו.
***
בבוקר יום כלולותיהם העיר אותם רעש. אחד החלונות נותר פתוח במהלך הלילה. ציפור התעופפה פנימה. היא פרכסה באמוק בין המנורות והרהיטים, נחבטה בשמשות החלון ונפלה ארצה, ניסתה לצאת שוב והחטיאה פעם אחר פעם את הדרך החוצה.
פאולה זינקה מהמיטה. היא פתחה את כל החלונות. ליבה הלם בפראות. בכל פעם שהציפור נתקלה בשמשה, היא נבהלה. לודגר עזר לה. ביחד דלקו אחריה ברחבי החלל הגדול, במטרה להניסה דרך החלון, אך לשווא. היא לא מצאה את דרכה החוצה. עוד היה מוקדם בבוקר; השחר הפציע באור דמדומים ורדרד. הציפור נעצרה במקומה על הרצפה, והם החליטו להמתין.
מששבו למיטה התקרב אליה לודגר עד שנצמד אליה בגופו. הוא כרך את זרועו סביבה וטמן את ראשו בשערה. קצות אצבעותיו ליטפו את בטנה. כשרעד חלף בגופה, קפאה תנועת זרועו. זמן קצר לאחר מכן נרדם שוב. פאולה האזינה לחבטת הכנפיים ולצווחות הקצרות והצורמניות של הציפור בזמן שאצבעותיה התנועעו בין רגליה המרווחות. בזהירות היא נחלצה מחיבוקו. היא שכבה על בטנה וטמנה את פניה בכרית.
מאוחר יותר התעוררה בבהלה למשמע צלצול השעון המעורר. היא קמה מייד מהמיטה וסרקה את חלל הדירה. הציפור נעלמה.
*
מירח הדבש שלהם, מסע בהרי הווז', שבה פאולה עייפה ומרוצה. מסנט אוֹדיל הם צעדו דרך קוֹל דוּ קרויצוֶוג אל קייזרזברג ואז פנו דרומה לשמורת הטבע, במזג אוויר הפכפך ועם עליות ומורדות שהיו — לדעתה של פאולה — סכנת מוות. לפרקים צעדו במשך שעות אחד אחרי השני בלי להחליף מילה, כי השבילים היו צרים מדי והדיבור דרש מאמץ רב מדי. ואז הם שוב צעדו זה לצד זה ודמיינו ביחד את עתידם המשותף.
לאורך קילומטרים רבים לא פגשו איש בדרכם. הם ערכו פיקניקים על סלעים שהשמש חיממה, בחורבות של טירות עתיקות ובביצורי מלחמה ישנים.
ברגע שהיו מתיישבים היה לודגר שולף את המפות. היו לו כל מיני מפות בקני מידה שונים, והוא תמיד הראה לפאולה היכן בדיוק הם נמצאים. בזמן שאכלו לחם, גבינה ותפוחים, הסביר לה את המסלול לשעות הקרובות. התפעלותו מרמת הדיוק של המפות, שכללו גם את השביל הקטן ביותר, לא ידעה גבולות.
בבתי ההארחה הכפריים שבהם לנו בלילות, הם חלקו את אולם השינה עם מטיילים אחרים. רק בלילה הראשון והאחרון במסעם בן עשרת הימים לנו בבית מלון, עם חדר אמבטיה משלהם ומיטה זוגית נוחה, ורק בשני הלילות האלה שכבו זה עם זה. לודגר סיגל לעצמו מנהג להשתבלל לאחר מעשה ולהטמין את ראשו בחזה של פאולה. כך הכי אהב להירדם. אם פאולה הייתה פונה ממנו בזהירות, שכן בתנוחה זו לא הייתה מסוגלת להירדם, הוא היה מתקרב ונצמד אליה שוב. אפילו מתוך שינה עמוקה הוא שב ונצמד אליה ברגע שניתק המגע בין גופיהם. פאולה הייתה קמה מהמיטה בצד אחד, רק כדי לשוב ולהישכב בצידה האחר. אף על פי כן, היא שמחה על האישור הגופני הזה של אהבתו.
*
ביום העבודה הראשון אחרי הטיול בירכו אותה עמיתיה של פאולה בעבודה לשלום בשם משפחתה החדש — פאולה קרוהן. וכשמריון, שעבדה איתה במחלקת ספרות יפה, קראה לעברה בסופו של אותו יום פאולה, בעלך כאן! היא הזדקפה וחייכה.
זה היה אחד מאותם רגעים שגם מאוחר יותר לא איבדו מערכם.
בג'ינס וחולצת פשתן עמד לודגר לפני שולחן הכותרים החדשים ונופף לה. היא לא ידעה מה פשר הגאווה שהדבר עורר בה.
*
מסך ההורמונים עלה.
ערבים רבים העבירה פאולה לבדה בלופט. כשהייתה פותחת את החלון המשקיף לתעלה חלחל לדירה ריחם המעופש של המים המטונפים. כאשר סגרה את החלון השתררה דממה מסתורית. קולה שלה הדהד בחלל הענקי. לא היו בו חדרים נפרדים, רק קובייה באמצע, שבה היה חדר האמבטיה.
בכל ערב היא המתינה לשובו של לודגר. פרויקט הטמפרציה תבע את זמנו יותר מכל פרויקט אחר, ותכופות שב הביתה מאוחר. בשעות ההמתנה היא בישלה או קראה, שוחחה בטלפון או עמדה ליד החלון, בלי לשכוח לרגע שכל מעשיה אינם אלא דרך להעביר את הזמן. הציפייה הדרוכה הסתיימה רק בהישמע קרקוש המפתח במנעול, ופאולה שאלה את עצמה אם זו באמת רק הדירה והריק שבה.
ציפורים התעופפו אל תוך הלופט שוב ושוב. לא כולן מצאו את הדרך החוצה. באחד הימים מצאה יונה שבורת כנף רובצת על הרצפה ליד שולחן האוכל. ביום אחר מצאה דרור מת מוטל מתחת לחלון שדרכו נכנס.
מאותו רגע ואילך נותרו החלונות סגורים.
*
בכל יום ראשון הם אכלו ארוחת בוקר בקפה טלגרף.
לודגר קרא את ה'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג' ואת ה'נויה ציריכר צייטונג', פאולה את ה'שפיגל' ואת ה'צייט'.
הם רכבו על שבילי אופניים לאורך נהרות הזאלה והמולדה, ביקרו בתערוכות, הלכו לקולנוע והתווכחו על בחירת הסרט. לודגר העדיף סרטים דוקומנטריים ופאולה העדיפה ביוגרפיות של אמנים. לודגר לגלג על כך שפאולה למעשה לא הייתה יכולה לשאת אפילו יום אחד בחייו של מישהו כמו גיאורג טראקל ואפילו לא שבוע בחייה של קאמי קלודל. היא טענה כלפיו שהוא מתייחס לכל דבר ברצינות רבה מדי, שהוא כבד וחסר הומור, והוא השיב על כך שהקלילות והשאננות הן בדיוק מה שמדרדר את העולם לתהום.
הם רבו על דברים שהם מעולם לא האמינו שאפשר לריב עליהם. ברכיבה על אופניים הוא רכב מהר יותר ממנה. הוא לא הפנה את ראשו לאחור אליה. הוא שעט עם אופניו לעבר רמזורים שעמדו להתחלף לאדום, חצה את הכביש והמשיך לנסוע בזמן שפאולה נשארה לחכות שהרמזור יתחלף לירוק שוב. הוא גם תמיד קבע את המסלול. הוא הכיר את המסלול הטוב ביותר מכל נקודה בעיר לכל יעד. התנגדותה של פאולה נשברה לכל המאוחר כאשר זרק מבט על המפה שתמיד נשא עימו.
לפעמים נותרה מאחור בכוונה ורכבה במסלול משלה. היא ידעה כמה זה מכעיס אותו והיא ידעה שההתפייסות קורית לפעמים במיטה.
כשלודגר זעם, הוא לא ריסן את כוחו הגופני. הסקס היה חופשי יותר מבדרך כלל. ואלה היו הלילות שמילאו את פאולה בתקווה. בלילות אחרים היא שכבה ערה, נחלצה מהחיבוק שלו ולא ידעה לאן להוליך את תשוקתה.
*
עזיבת הלופט הייתה ההחלטה הראשונה שפאולה הצליחה לממש.
זה לא היה צעד נבון. מחירי השכירות היו בשמיים, ולודגר היה בעיצומו של משבר.
למרות ההצלחה לא הגיעו חוזי טמפרציה נוספים. היעד שלו נראה לו במרחק נגיעה. כאילו בקרוב מאוד יתפרסם 'ברינקמן וקרוהן' בתור משרד האדריכלים הטוב ביותר בתחום הבנייה האקולוגית. הוא דחה פרויקטים יוקרתיים אחרים ונקלע למריבה עם האחים ברינקמן.
באותו זמן היה העובר ברחמה בגודל שמונה סנטימטרים. הוא היה מסוגל לתחוב את האגודלים לפה, להחזיק את חבל הטבור בין האצבעות, והוא התנועע במרץ.
תמונת האולטרסאונד הייתה מונחת ביניהם על השולחן. פאולה בכתה. היא דיברה והתחננה. קירות וחדרים! לודגר חזר על דבריה ונענע את ראשו. המיטה גדולה מספיק לשלושה, והלופט אידיאלי לתינוק. אפשר לשחק בכל סוגי המשחקים. לרכוב על אופניים, לקפוץ על טרמפולינה, להתנדנד — מה עוד היא רוצה?
פאולה קמה מהשולחן ומחתה את הדמעות מפניה, נטלה את תצלום האולטרסאונד ותחבה אותו לתיקה.
בחודשים הבאים היא תרה את העיר באופניה לכל אורכה ורוחבה. היא התקשרה למתווכים ולמשכירים פרטיים, בחנה כל מיני דירות והחליטה על מבחר מסוים שאותו הציגה בפני לודגר בערבים.
הדירות, כך התברר, נמצאו באזורים שלודגר לא היה מוכן להביא בחשבון, ברחובות נטולי עצים ועל כן בלתי מתקבלים על הדעת, במצבי תחזוקה שהוא לא היה יכול לחיות עימם, עם שכנים שלא מצאו חן בעיניו רק על בסיס מה שידע מפי השמועה. הוא התנגד למגורים בסמיכות לעורכי דין, יועצי מס או סוכני נדל"ן. הוא תיעב את רכבי הארבע על ארבע שלהם שמהם הביטו על האחרים מלמעלה, זלזלו בחוקי התנועה וחנו בחניה כפולה. הוא התחלחל מסמלי הסטטוס שלהם, תביעתם לכריתת עצים לטובת מקומות חניה חדשים, חוסר המודעות שלהם לחיים הנכונים.
באחד הימים הם עמדו על מרפסת דירת ארבעה חדרים משופצת למחצה והשקיפו על חלקו הדרומי של היער ולודגר הסכים סוף־סוף, אך פאולה לא חשה שמחה. ריחו המעופש־לחלוחי של שום הבר העלה בה קבס. היא נשענה על מעקה המרפסת ועצמה את עיניה.
הדירה הייתה בבניין עורפי. שאון מכוניות לא חדר אליה, גם לא טרטור החשמליות, רק צמרות העצים הירוקות וציוץ הציפורים. המרחק למרכז העיר היה עשר דקות באופניים, מקומות העבודה של שניהם היו קרובים באותה מידה. בחדר המדרגות ניצבו המון זוגות אופניים, ומכל חלון שהשקיפו דרכו לא נראתה אף מכונית. זה היה מושלם.
ביום המעבר פאולה יכלה רק להשגיח ולחלק הוראות למובילים. נותרו לה רק ארבעה שבועות עד ללידה. הרגליים כאבו לה והנעליים לחצו על כפות הרגליים הנפוחות. היא סבלה מצרבת והייתה עייפה להחריד. יותר מכול רצתה לשוב אל תוך הקונכייה שלה כמו חילזון.
אבל בסופו של אותו יום, בתוך הבלגן של ארגזים, מזוודות ורהיטים מפורקים, רק המיטה ניצבה במקומה. וכאשר נשכבה סוף־סוף חשבה פאולה על הלילות שהעבירה בה ללא שינה ועל העובר חסר השם שבבטנה.
הלידה התרחשה שבועיים לפני המועד, במיטה הזאת. הלידה הביתית הייתה רעיון של לודגר. את יודית, שעבדה בהנובר כרופאה מתמחה, היא לא שיתפה בכוונה הזו. פאולה ידעה מה דעתה של חברתה בנושא. ימי־ביניימי, היא הייתה אומרת, מטומטם לגמרי.
את החרדות שלה עצמה הרגיעה בידיעה שבמקרה הצורך, רופא יגיע אליה בתוך דקות. גם עמיתיה לעבודה חיזקו אותה בהחלטה ללדת בבית. הסתובבו סיפורים על חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. בית החולים לא היה מקום בטוח יותר מהמיטה הפרטית.
כעת היא כרעה לפניה והביטה מעלה. נורה עירומה השתלשלה על חוט. מנורות ומדפים עדיין לא הותקנו. עשרים דקות חלפו מאז שהתקשרה. קח מונית, אמרה בלי הרבה תקוות. אבל לודגר, כצפוי, רכב הביתה באופניים. היא שמעה את המפתח במנעול, את צעדיו במסדרון ואת חבטת התיק המוטל ארצה, ואז לא שמעה עוד דבר. ציר לידה פקד אותה, ההכרה שלה הצטמצמה לגב ולבטן התחתונה. בתשע השעות הבאות הוא יצא וחזר פעמים רבות. הוא כרע על ברכיו לצידה, נשכב לידה, החזיק לה את היד ומחה זיעה ממצחה.
גומי לשיער! היא צעקה. תכבה את המוזיקה! היא ציוותה וגם תסגור את החלון! ועד שהמיילדת אישרה להם סוף־סוף להתחיל עם הלחיצות, כבר מזמן לא נותרו בה כוחות למילים.
אבל כמה מהר החווירו הפרטים, כמה מהר נשכחו הכאבים. המיילדת הניחה את התינוק בחיקה של פאולה, וכשפאולה ראתה שזו בת, צנחה מחויכת בחזרה לכרית. לודגר גזר את חבל הטבור, ורגע לאחר מכן ינקה לני אנטוניה קרוהן מחזהּ של פאולה.
*
שלושה שבועות נשאר לודגר בבית.
בשלושת השבועות האלה היו הוא והיא ולני העולם. גם במהלך ההנקה הוא שכב לצידן. את הגיחות ההכרחיות החוצה הוא השלים במהירות המרבית. הם היו כמו שדה כוח שאבד לו כוחו בכל עת שאחד מהם נטש את המעגל הסגור.
לעיתים נדירות יצא לה ללוות משפחה שבה הכול מתנהל בהרמוניה כזו, אמרה להם המיילדת בביקורה האחרון.
ביומם המשותף האחרון הם התעוררו עם עלות השחר. פאולה הייתה שמחה להמשיך לשכב. במהלך הלילה הניקה את לני כל שעתיים. היא הייתה כל כך מותשת שאפילו ההליכה לשירותים הייתה מעל לכוחותיה.
הפארק היה ריק מאנשים. ערפילי בוקר כיסו את המדשאות. צינת סתיו שררה באוויר. כשהם הגיעו לעץ האלון, שבראשית הקשר שלהם נהגו להיפגש לידו תמיד, הניח לודגר את התרמיל על הארץ, שלף מתוכו את חפירה ומכוש והחל לחפור בור. כאשר נתקל המכוש בשורש, ניתר הכלי בחזרה וכמעט פגע לו בראש. הוא חיפש מקום אחר.
לני התחילה לבכות. היא שכבה בעגלה, מכוסה בשכבות רבות כמומיה. זרועותיה חתרו באוויר וצרחותיה קרעו את הדממה. פאולה נדנדה את העגלה. רוכב אופניים חלף על פניהם ביעף. עוד מעט יתמלאו השבילים ברוכבי אופניים, ברצי ג'וגינג ובבעלי כלבים. באיטיות היא התרחקה מלודגר מטרים אחדים. העמידה פנים שאינה קשורה אליו, כאילו היא עצמה עוברת אורח בלבד.
כעבור כעשר דקות הגיע הבור לעומק של כשלושים סנטימטרים. הוא שוב שלח את ידו אל התרמיל. שלף משקית ניילון את השליה המופשרת, החזיק אותה למשך זמן־מה בידיו ולבסוף הכניס אותה לבור. אחר כך הושיט את זרועו לעבר פאולה.
היד שלו הייתה לחה, ופאולה הבחינה בטעם מתקתק בפיה.
כשהבור כוסה שוב, לני עדיין צרחה. פאולה פנתה אחורה ודחפה את העגלה במהירות על הדשא עד לשביל. רק פעם אחת שלחה מבט לאחור. כלב גדול שעט בנחישות לעבר המקום שבו אדמה לחה התגבהה מעל הדשא הירוק.
לפני שהוא הגיע לקבר השליה היא הסתובבה.
*
להיות לבד עם הילדה היה שונה בכל היבט.
מקצב חייה הותאם לצורכי היניקה והשינה של התינוקת. גופה היה לה זר. השדיים השתייכו ללני, הגפיים היו כבדות, השיער יבש כמו קש, ורק באיטיות שבה בטנה לצורתה הקודמת.
בשובו הביתה היו מעייניו של לודגר נתונים לבתו בלבד. אם הייתה בזרועות פאולה, היה שולח מייד את ידיו ולוקח אותה ממנה בלי לבקש רשות. פאפא היה באתר בנייה, היה אומר לה, או פאפא קיבל חוזה עבודה חדש. הוא הסביר ללני מדוע בתים חסכניים באנרגיה הם רגישים לעובש, מהם יתרונותיהם של לוחות טיט, כיצד הוא מתכוון לשכנע את הלקוח לבחור בטמפרציה, ואילו סוגי דשא וצמחים מתאימים לשתילה על גגות מכוסים באדמה.
בשעות הערב עשה כל מיני עבודות בדירה. כל דבר שהוא נגע בו, נהיה יפה. הכוננית במחסן הקטן שבנה בעצמו וסידר לה תאורה, מתלי הבגדים בפרוזדור שעיצב בעצמו, המנורות המהודרות — הכול עוצב ברישול מסוגנן ונראה מושלם.
כשמשהו היה מוכן הוא קרא לה, והיא הייתה באה ומחמיאה לו, וידו גיששה אחר ידה.
רק אחר כך, במיטה, כשלני שכבה ביניהם והוא התבונן בה בעיניים פעורות מהתפעלות, עלתה בפאולה מבוכה. הרוך במבטו היה שמור לילדה בלבד. כל אחד מהרחשים הקטנים שלה ריגש אותו.
היא התביישה ברגשותיה אלה, אבל ההתפעלות שלו עוררה בה גועל.
*
בכל הזדמנות שהייתה לה נפגשה כעת עם יודית, ששבה לגור בלייפציג והחלה בהתמחות הרפואית שלה.
פאולה אהבה את השעות האלה. עם יודית היא הייתה שנונה, אירונית, בטוחה בעצמה. אבל ככל שבילתה איתה זמן ממושך יותר, כך התקשתה יותר להסתגל שוב למה שציפה לה אחרי המפגש עם חברתה. וכך גם התקשתה יותר להסתיר מחברתה את האמת.
על הלילות שבהם התעוררה כי ליבה הלם מהר מדי היא לא סיפרה דבר. וגם לא על הרגעים שבהם הכול נראה לה שגוי, כמו טעות שאין ממנה חזרה. והיא לא סיפרה שלודגר לא שכב איתה כבר חודשים. לפני הלידה זה היה התינוקת שבבטן, אחרי הלידה זה היה התינוקת שבמיטה. נשיקה חטופה בבוקר, חיבוק קצר בערב. בין לבין כלום.
באותם שבועות הרבה לודגר לציין עד כמה הוא מאושר. פאולה הרגישה שאת מחיר האושר הזה משלמת היא. כאילו הוא ניזון ממנה. ככל שהיה לו יותר מרץ, כך חשה היא חלשה יותר. ככל שרקם הוא תוכניות בלהט רב יותר, כך הלכה ופחתה המוטיבציה שלה.
באותה עת הוא החל לגדל זקן והפסיק לאכול בשר ולהרוג חרקים. הוא התקין מסנן מים וקנה מכשיר ביתי להכנת דגני בוקר. הוא גם החל להקצות חלק נכבד ממשכורתו לארגונים למען בעלי חיים ולאגודות למען זכויות אדם והעביר את חשבון הבנק שלהם לבנק חברתי. הוא נימק את מעשיו באמת פשוטה: עשיית הדבר הנכון היא לעולם אינה טעות.
לעיתים קרובות בערבים חשב בקול רם על הדרך והצורה שעליהם לחיות בה. כיצד להותיר אחריהם עקבות מעטים ככל האפשר. פאולה הייתה יושבת איתו לשולחן. מאזינה אילמת שמדי פעם מהנהנת בהסכמה.
במקביל גבר סבלו מן העולם ומבני האדם. לביקוריהם בבית הקפה הביא עימו אטמי אוזניים. הוא לא היה מסוגל לשאת קרעי שיחות של אחרים, את המעורבות הכפויה בחייהם האישיים של זרים. פאולה זיהתה את הגועל בארשת פניו המתוחה.
ביסודו של דבר היא הייתה שותפה לעמדותיו. עוד בהתחלה התפעלה מיושרתו של לודגר ומנכונותו להקרבה עצמית. בניגוד לרוב האחרים הוא פעל כמתבקש מאמונותיו והיה מוכן לשאת את הוויתורים הכרוכים בכך. היא גם הבינה את הרגישות. ובדיוק כמוהו גם היא רצתה שלני תגדל בעולם טוב יותר. והאם אותה הרמוניה ערכית לא הייתה האהבה שעליה לודגר דיבר?
אלא שכל הדברים הללו לא היו קשורים אליה אישית. אליה — פאולה.
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה