על שלמה המלך נכתב כי ידע את שפתם של בעלי החיים, האגדה המוכרת ביותר מספרת על מבחן בו העמידה אותו מלכת שבא וביקש כי יגלה אילו מן הפרחים שהגישה לו אמתיים ואלו תוצאה מלאכותית של טובי אמני ממלכתה. לולא עזרתה של דבורה שגילה למלך את טיב הפרחים השונים לא היה ביכולותו לענות נכון. אלפיים שנה מאוחר יותר, בתחילתה של המאה ה-20, יצר הסופר האנגלי יו לופטינג דמות של אדם אחר שלמד את שפתם של החיות בהם טיפל וידע לתקשר אתם. הקלסיקה של לופטינג הייתה זו שדורות של ילדים במאה ה-20 גדלו עליה והיוותה עבורם מעין חלום שרבים מהם, במיוחד מי שגידלו בביתם חיות מחמד, חלמו שיתגשם.
במאה ה-22 יצרה בטינה אוברכט סדרת ספרים קסומה במרכזה כלב מדבר, במקרה הזה בניגוד לסיפורים והאגדות שרווחו בדורות הקודמים לא מדובר בבני האדם שלמדו לדבר עם בעל החיים או בבעל חיים שלמד את שפתם של בני אדם אלא בהמצאה של בני אדם שהוכנסה לתוך הקולר של הכלב ומאפשר לו להבין את מה שאומרים בני האדם ולבני אדם להבין את דבריו. אם יוצרת הספר הייתה מכוונת אותו לילדים בוגרים יותר היינו משייכים אותו לז'אנר המדע הבדיוני, עולמות ספרותיים הנבראים מדמיונו של המחבר תוך שהם עושים שימוש בידע ובתיאוריות מדעיות המנסות לצפות את הפיתוחים העתידיים האפשריים בתוספת קפיצת דרך קטנה.
במרכז סדרת הספרים על הכלב חוט"ם נמצא הקשר שלו עם בעלי חיים אחרים והמשפחה אותה אימץ לאחר שברח מן המעבדה בה נערכו הניסויים שמצאו כי הוא הכלב המתאים ביותר להתהלך עם ההמצאה ולתקשר עם בני אדם. חוט"ם אוהב מאוד את שני ההורים ושני הילדים במשפחה אתה הוא חי אך קשור גם לבעלי החיים האחרים בסביבתו: כלבה מטופחת של שכנה מבוגרת וכלב וחתולה שאינם שייכים לאיש ומתגוררים ביער הסמוך למקום מגורי המשפחה אצלה הוא חי.
בחלק ה-3 בסדרה "חיי הפרא של אמיץ-על" הקוראים, ביחד עם חוט"ם, עוקבים אחרי הניסיונות של אמיץ-על להוכיח את היותו בעל חיים אחר מכפי שהוא נראה ולמצוא להקת זאבים להצטרף אליה. ובזמן שאמיץ-על נמצא במסע לחיפוש להקת זאבים, משפחתו של חוט"ם יוצאת במסע משלה למצוא בית חדש בו תוכל להתגורר לאחר שהבית בו הם גרים בשכירות נמכר. ההיצע המתאים ליכולתם הכלכלית מוגבל וחוט"ם, כמו ילדי המשפחה, לא כל כך אוהב את האפשרויות שמתאימות לכיס ההורים.
כל חבריו של אמיץ-על אוהבים אותו מאוד אך לא מאמינים כי הוא יכול לחיות עם זאבים, כולם פרט לפיפטה - הכלבה המטופחת, ובמסגרת המסע של אמיץ-על למצוא להקת זאבים הוא מגלה בית קטן ביער...
סדרת הספרים העוסקת בחוט"ם מציגה את עולמו של הכלב חוט"ם מבעד לעיניו, ופורשת לעיני הקוראים הצעירים את האופן בו הוא תופס את החיים בקרב בני האדם ובקרב בעלי החיים. יש משהו מרענן בגישה הבוחנת את הקשר בין חית המחמד לבעליה דרך עיניה של חיית המחמד כשעולמה אינו מסתיים רק בקשר שלה עם בני האדם אלא נפרש הרבה מעבר לגבולות שבני האדם מכירים מקרוב: עולמו הפנימי, רצונותיו, הקשר שלו עם בעלי החיים וההעדפות האישיות שלו...
הספר הנוכחי מנוקד ומלווה באיורים צבעוניים המלווים את הפרקים השונים החל מטביעת כף הרגל העוטפת כל מספר פרק וטביעות קטנטנות המפוזרות בתחתית חלק מהדפים השונים וכלה באיורים צבעוניים ומלאי פרטים הנפרשים על רקע צמדי עמודים ומתארים אירועים מרכזיים החיוניים להתפתחות העלילה. שפתו של הספר פונה לילדי בית הספר היסודי השולטים ברזי הקריאה ומתאימה לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי. אנחנו אוהבים מאוד את הסדרה וממליצים עליה בחום, לא רק לילדים שאוהבים בעלי חיים.
* להתרשמות מן הספר, פתיחת הספר מופיעה בתחתית הפוסט.
חוט"ם 3: חיי הפרא של אמיץ על מאת: בטינה אוברכט מגרמנית: חנה לבנת אגם ספרים 2022 171 עמ'
חוֹטֶ״ם, כֶּלֶב (כִּמְעַט) מֻשְׁלָם שֶׁיָּצָא מֵהַמַּעְבָּדָה, אוֹהֵב כַּדּוּרִים קְטַנִּים, אֶת הַמִּשְׁפָּחָה וְאֶת הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ. בִּזְכוּת קוֹלַר־הַשָּׂפָה הַגְּאוֹנִי שֶׁלּוֹ הוּא יָכוֹל לְשׂוֹחֵחַ עִם בְּנֵי־אָדָם.
הָאָח וְהָאָחוֹת, פְלִיפּ וּמַיָה, שְׂמֵחִים כָּל כָּךְ שֶׁחוֹטֶ״ם עָבַר לָגוּר אֶצְלָם! בְּלִי הַכֶּלֶב שֶׁלָּהֶם עִם קוֹלַר־הַשָּׂפָה, הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם הָיוּ בְּוַדַּאי מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד.
אַמִּיץ־עָל רַק נִרְאֶה כְּמוֹ כֶּלֶב פָּאג קָטָן.
בְּתוֹךְ־תּוֹכוֹ הוּא זְאֵב בּוֹדֵד אַמִּיץ,
וְהוּא אֵינוֹ מוּכָן בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן
לִהְיוֹת מְשָׁרְתָם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם...
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁלְּאַבָּא וּלְאִמָּא שֶׁל מַיָה וּפְלִיפּ יֵשׁ חוּשׁ הוּמוֹר מֻצְלָח כָּל כָּךְ! הוּא חִיּוּנִי מְאוֹד כְּשֶׁגָּרִים עִם כֶּלֶב כִּמְעַט מֻשְׁלָם שֶׁיָּכוֹל גַּם לְדַבֵּר.
הַחֲתוּלָה הִיא חֲבֶרְתָּם הַנֶּאֱמָנָה שֶׁל חוֹטֶ״ם וְשֶׁל אַמִּיץ־עָל, גַּם אִם אֵינָהּ רוֹצָה לְהוֹדוֹת בְּכָךְ. אֲבָל בְּתוֹךְ הָעִיר הִיא אֵינָהּ מוּכָנָה לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם: יֵשׁ שָׁם יוֹתֵר מִדַּי מְכוֹנִיּוֹת, וְהִיא פּוֹחֶדֶת מֵהֶן מְאוֹד.
פִּיפֶּטָה, הַכַּלְבָּה הַקְּטַנָּה,
אָמְנָם עוֹנֶדֶת סְרָטִים וְרֻדִּים חֲמוּדִים,
אֲבָל בְּסֵתֶר לִבָּהּ הִיא מַעֲרִיצָה אֶת
אַמִּיץ־עָל, הַפָּאג הַפְּרָאִי הַגֵּאֶה.
גְּבֶרֶת וַאן־בּוֹמֶל אוֹהֶבֶת עוּגוֹת וְעוּגִיּוֹת,
סְרָטִים לַשֵּׂעָר וְאֶת הַצֶּבַע הַוָּרוֹד,
אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל הִיא אוֹהֶבֶת אֶת פִּיפֶּטָה,
הַכַּלְבָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ.
אַמִּיץ־עָל, כֶּלֶב הַפָּאג הַשָּׁחוֹר, צָעַד כְּבָר שָׁעָה אֲרֻכָּה עַל רַגְלָיו הַקְּצָרוֹת. הוּא רָצָה לְהַגִּיעַ אֶל אֲתַר הַפִּיקְנִיקִים בַּיַּעַר. אַמִּיץ־עָל יָצָא לַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה הַזֹּאת רַק כְּשֶׁהָיָה רָעֵב בִּמְיֻחָד. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא לֹא אָהַב לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר מִדַּי מֵהַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁן עַל שְׂפַת הַנָּהָר, וְהֶעֱדִיף לְחַפֵּשׂ אֶת הָאֹכֶל לַאֲרוּחוֹת שֶׁלּוֹ רַק בַּסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה. אֲבָל בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים יָרַד גֶּשֶׁם, וְלָכֵן רַק מְעַט אֲנָשִׁים יָצְאוּ לְטַיֵּל. כִּמְעַט לְאַף אֶחָד לֹא נָפַל בַּטִּיּוּל מַשֶּׁהוּ שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱכוֹל.
לְעֻמַּת זֹאת, בָּאֲתַר הַפִּיקְנִיקִים הַגָּדוֹל בַּיַּעַר הָיָה אֶפְשָׁר תָּמִיד לִמְצוֹא מַשֶּׁהוּ. הָאֲנָשִׁים יָכְלוּ לִנְסוֹעַ בִּמְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם מַמָּשׁ עַד לַשֻּׁלְחָנוֹת וְלַסַּפְסָלִים, וְלָכֵן רַבִּים בִּקְּרוּ שָׁם.
הַכֶּלֶב הַקָּטָן זָקַר אֶת אַפּוֹ וְרִחְרֵחַ כְּשֶׁהִתְקָרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַפִּיקְנִיק הָרִאשׁוֹן. אֵיזֶה רֵיחַ נֶהֱדָר שֶׁל נַקְנִיק, שֶׁל לַחְמָנִיּוֹת וְשֶׁל עוּגִיּוֹת שְׁקֵדִים! "כַּמָּה טִפְּשִׁים הָאֲנָשִׁים," רָטַן הַפָּאג בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּשֶׁהִגִּיעַ אֶל פַּח הָאַשְׁפָּה. "הֵם מַחְבִּיאִים אֶת הָאֹכֶל שֶׁלָּהֶם בְּצוּרָה רַשְׁלָנִית כָּזֹאת, שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לִמְצוֹא אוֹתוֹ." הוּא מָשַׁךְ בְּשִׁנָּיו חֲצִי לַחְמָנִיָּה מִתּוֹךְ הַפַּח. "אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה רַק כְּדֵי לְהַרְגִּיז אֶת הָאֲנָשִׁים," הוּא הִסְבִּיר לִדְרוֹר שֶׁהִבִּיט בּוֹ בְּתִמָּהוֹן.
אַמִּיץ־עָל הִמְשִׁיךְ הָלְאָה, אֶל הַשֻּׁלְחָן הַבָּא. הוּא הִרְכִּין אֶת הָאַף הַפָּחוּס שֶׁלּוֹ וְרִחְרֵחַ.
וְאָז הוּא קָפָא בִּמְקוֹמוֹ.
הוּא הֵרִיחַ מַשֶּׁהוּ.
אֲבָל זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת.
זֶה הָיָה... חֲלוֹם. פֶּלֶא.
פֶּלֶא שֶׁל חֲלוֹם.
אֲפִלּוּ טוֹב יוֹתֵר מִגֶּשֶׁם שֶׁל נַקְנִיקִיּוֹת שֶׁהָיָה יוֹרֵד מֵהַשָּׁמַיִם.
טוֹב יוֹתֵר מֵהָרְגָעִים שֶׁבָּהֶם הִשְׂתָּרֵעַ לוֹ בְּנַחַת עַל שְׂפַת הַנָּהָר עִם הַחֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלּוֹ, חוֹטֶ״ם וְהַחֲתוּלָה.
כְּאִלּוּ הַשֶּׁמֶשׁ הִפְצִיעָה מֵאֲחוֹרֵי עָנָן שָׁחוֹר, חֲמִימָה וְזוֹהֶרֶת בְּזָהָב אַחֲרֵי תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל מֶזֶג אֲוִיר גָּרוּעַ.
לִבּוֹ הָלַם בִּפְרָאוּת, אֲבָל הוּא לֹא פָּחַד. הוּא הָיָה אוּלַי בַּעַל הַחַיִּים הַיָּחִיד בְּכָל הַסְּבִיבָה שֶׁלֹּא חָשַׁשׁ כְּשֶׁהָרֵיחַ הַזֶּה עָלָה בְּאַפּוֹ.
וְלָמָּה הוּא צָרִיךְ לִפְחוֹד בִּכְלָל?
אַמִּיץ־עָל הֲרֵי הָיָה רַק הַקִּצּוּר שֶׁל הַשֵּׁם הָאֲמִתִּי שֶׁלּוֹ: "הַזְּאֵב הַבּוֹדֵד הָאַמִּיץ". אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה הוּא הֶעֱנִיק לְעַצְמוֹ, כִּי לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם אָדוֹן וְגַם לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם גְּבֶרֶת. הוּא חַי לְבַדּוֹ בַּיַּעַר וְאָהַב לִחְיוֹת כָּךְ, וְלֹא רָצָה בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לִהְיוֹת מְשָׁרֵת שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.
אַמִּיץ־עָל רַק נִרְאָה מִבַּחוּץ כְּמוֹ כֶּלֶב מִסּוּג פָּאג. בְּתוֹךְ־תּוֹכוֹ הִסְתַּתֵּר זְאֵב אֲמִתִּי.
וְעַכְשָׁיו הוּא קָלַט אֶת עִקְבוֹתָיו שֶׁל זְאֵב מַמָּשִׁי, זְאֵב פֶּרֶא אֲמִתִּי. זְאֵב עִם רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת, עִם חֹטֶם רַב־עָצְמָה, זָנָב עָבֹת, אָזְנַיִם מְחֻדָּדוֹת — כָּל מָה שֶׁיָּפֶה וּמַתְאִים לִזְאֵב.
זְאֵב שֶׁיְּצָרֵף אֶת אַמִּיץ־עָל לַלַּהֲקָה שֶׁלּוֹ, לַהֲקַת זְאֵבִים אֲמִתִּית.
אַמִּיץ־עָל פָּצַח בִּדְהָרָה, אַפּוֹ קָרוֹב כָּל הַזְּמַן לַקַּרְקַע. הָעֲקֵבוֹת הָיוּ טְרִיִּים עֲדַיִן. הֵם הוֹבִילוּ בֵּין סַפְסְלֵי הָעֵץ, דֶּרֶךְ סְבַךְ הַשִּׂיחִים, וְאָז חָלְפוּ עַל פְּנֵי עֲצֵי אֵלָה בּוֹהֲקִים בְּיָרוֹק, אֶל תּוֹךְ יַעַר עָבֹת וְחָשׁוּךְ שֶׁל עֲצֵי אַשּׁוּחַ.
אַיָּל מְבֹהָל קִפֵּץ מוּלוֹ בְּזִנּוּקִים גְּבוֹהִים. הוּא לֹא הִקְדִּישׁ כָּל תְּשׂוּמַת לֵב לַפָּאג, אֶלָּא חָלַף עַל פָּנָיו וְנֶעֱלַם בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר. כָּל הַחַיּוֹת בַּיַּעַר פָּחֲדוּ מִפְּנֵי הַזְּאֵב.
הָרֵיחַ נַעֲשֶׂה בָּרוּר יוֹתֵר. אַמִּיץ־עָל הִתְנַשֵּׁף בְּפֶה פָּעוּר וּבְלָשׁוֹן מְשֻׁרְבֶּבֶת.
הוּא מָעַד, קָם שׁוּב עַל רַגְלָיו
וְנִתֵּר הָלְאָה. וְאָז הוּא רָאָה אוֹתוֹ.
הַזְּאֵב עָמַד לְיַד הַנַּחַל, הִצִּיב אֶת רַגְלָיו הָאֲפוֹרוֹת וְהַשְּׁרִירִיּוֹת עַל אֶבֶן חֲלָקָה, וְהִבִּיט לַמֶּרְחַקִּים בְּעֵינַיִם צְהֻבּוֹת.
אַמִּיץ־עָל קָפָא בִּמְקוֹמוֹ.
הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לָזוּז.
הוּא עָמַד שָׁם, הָמוּם לְגַמְרֵי, עַד שֶׁהַזְּאֵב פָּנָה כַּעֲבוֹר זְמַן־מָה לְאָחוֹר, חָצָה אֶת הַנַּחַל הָרָחָב וְהַסּוֹחֵף בִּצְעָדִים גֵּאִים וּגְמִישִׁים, וְנֶעֱלַם בֵּין הָעֵצִים בְּצִדּוֹ הָאַחֵר.
אַמִּיץ־עָל צָנַח עַל אֲחוֹרָיו הָרְחָבִים. הוּא הִתְקַשָּׁה לִנְשׁוֹם. הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַחְצוֹת אֶת הַנַּחַל בְּרַגְלָיו הַקְּצָרוֹת. הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֶל הַזְּאֵב.
הוּא הִטָּה אֶת רֹאשׁוֹ לְאָחוֹר וְנִסָּה לְיַלֵּל, אֲבָל מִגְּרוֹנוֹ בָּקַע רַק צִיּוּץ דַּקִּיק, שֶׁהָפַךְ עַד מְהֵרָה לִגְנִיחָה צְרוּדָה.
אַמִּיץ־עָל נֶאֱלַץ לְהִשְׁתַּעֵל. דְּמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינָיו.
נִרְאָה שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְרוֹץ בְּבֶכִי. אֲבָל זְאֵבִים בּוֹדְדִים אַמִּיצִים אֵינָם בּוֹכִים, כַּמּוּבָן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה