יש הרבה ספרי ילדים טובים. מתוך העידית שבהם, מלקטת סדרת מרגנית של הוצאת כנרת זמורה דביר ספרים. בתוך ספרי מרגנית, יש מקום של כבוד בשנים האחרונות לספריה של קיט די-קמילו. מעבר לעובדה שמדובר בספרי ילדים מרתקים שהקריאה בהם קולחת, יש בספרייה של די-קמילו הדהוד לספרות הילדים האיכותית שיצאה לאור לפני מספר עשורים. הממד הרגשי בספריה של די-קמילו תופס מקום מרכזי ואינו מוגש לקוראים הצעירים לעוס היטב. הוא עולה מתוך תיאור החוויות של הגיבורים וכמו בספר הנוכחי, אינו מוביל בהכרח לקתרזיס מזכך אלא כמו במציאות, לעימות עם הנקודות העיוורות בחיים ולהבנה שלא תמיד הסוף הטוב שאנו מקווים אליו אכן יתרחש. כל אירוע, יכול לשנות את האופן בו אנו תופסים את המציאות ובזכות שינוי התפיסה ללמד אותנו לחוות את הטוב במה שיש.
בסיום הספר פונה המחברת לקוראים הצעירים ומספרת להם שבספר הנוכחי, 'ריימי נייטנגייל', טמונות חוויות מעולמה שלה כילדה צעירה. נדמה שהמילים הללו מסבירות את ההבדל שיש בינו לספרים האחרים של המחברת שתורגמו בעבר לעברית, ומבהיר מדוע הקריאה בספר מהדהדת לדור ההורים משהו מהעולמות ששוקפו בספרות הילדים עליה גדלו. הבחירה הזו לכתוב לדור הקוראים הנוכחי באופן דומה לזה בו נכתבו ספרים לפני מספר עשורים, היא בחירה אמיצה המעניקה שכר גדול יותר לקוראים הצעירים שנפגשים עם הספר.
ההקדמה הארוכה נכנסה להיבטים מורכבים. הספר 'ריימי נייטנגייל',שונה מספרי הילדים האחרים של די-קמילו. הממד הפנטסטי שאפיין ספרים אחרים שלה שקראנו בעברית נעדר מהספר הנוכחי. המציאות המכוערת מוצגת באופן בו ילדים חווים אותה, תחושה של תסכול מתמשך, מציאות לא נעימה ורצון לברוח מן המציאות הקיימת לתוך עתיד פנטסטי שנדמה שאפילו הילדים בספר יודעים שהוא אינו ריאלי. לא ריאלי לפחות עבור חבריהם, כי שלוש הגיבורות בספר הנוכחי שקועות כל אחת בחלום משלה, חלום שחברותיה משקפות לה שסיכוייו להתגשם אפסיים. כל אחת מתעקשת להיאחז בחלום שלה ולו משום שהיא אינה רואה אפיק חיובי אחר במציאות היומיומית שלה.
שלוש בנות מניעות את עלילת הספר הנוכחי. הן נפגשות בחוג לשרביטנות, כל אחד רוצה להצטיין בתחום ולזכות בתחרות היופי המקומית על מנת שהזכייה תעניק לה משהו שהיא לא חושבת שהמציאות העגמומית שלה תוכל לספק לה:
ריימי קלארק רוצה שאבא שלה יחזור לבית שלה ושל אמא, אחרי שעזב אותן כדי לחיות עם השיננית.
לואיזיאנה אלפנט רוצה להציל את הכלב שלה שנמסר למרכז לחיות.
בברלי בכלל לא רוצה להתחרות, זו אמא שלה שרושמת אותה לכל התחרויות ורוצה שהיא תשתפר בשרביטנות, למרות שבברלי ממש מנוסה גם בזה והיא טובה מאוד, לריימי אפילן לא ברור למה היא צריכה ללמוד.
שלושתן מזהות מהר מאוד שהחלומות של החברות שלהן לא ריאליים, אבל היכולת להתבונן על החלום שלהן בעיניים פקוחות מצריכה זמן ותהליך של קבלת המציאות ובחירה לפעול בתוך מגבלותיה. עד שהן תסיימנה את החוג ותגענה לתחרות, הן מבלות זו בחברת זו ומוצאות שימושים טובים יותר לזמן בו הן אמורות להיות בחוג לשרביטנות, במיוחד כשהמורה של החג אף פעם לא ממש שם, בטח לא לאורך השיעור כולו...
מדובר באחד מספרי הילדים הייחודיים שקראנו בשנים האחרונות, החן הטמון בו נמצא בבחירה של המחברת לתאר מציאות רחוקה מאוד עד כדי כך שהקורא הממוצע יחשוב שהיא דמיונית, באופן נאמן לחוויות היום יום של כל ילד ממוצע, הכוללות בתוכן התנפצות של חלומות על שרטוני מגבלות המציאות אבל גם מפגש עם נקודות אור לא צפויות שמשפיעות על היווצרות חלומות אחרים.
הספר מומלץ בחום לתלמידי הכיתות הבוגרות בבית הספר היסודי.
* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.
ריימי נייטינגייל מאת: קייט די-קמילו מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ זמורה מוציאים לאור - מרגנית, ספרי מופת לילדים ולנוער 2021 207 עמ' - כולל פניה לקוראים
אחת
הן היו שלוש. שלוש בנות.
הן עמדו זו לצד זו.
הן עמדו בדום מתוח.
ואז הילדה בשמלה הוורודה, זאת שעמדה ליד רֵיימי, נאנחה ואמרה, ״כמה שאני חושבת על זה יותר, ככה אני פוחדת יותר. הפחד פשוט משתק אותי!״
היא אחזה בשרביט, הצמידה אותו לחזהּ ונפלה על ברכיה.
ריימי הביטה בה בפליאה ובהערצה.
היא עצמה, פעמים רבות, הרגישה משותקת מרוב פחד, אבל היא מעולם לא הודתה בזה בקול.
הילדה בשמלה הוורודה נאנחה ונפלה על צדה.
עיניה מיצמצו פעמיים ונעצמו. רגע היא שכבה דוממת, ואז פקחה את עיניה, פערה אותן וצעקה, ״סלח לי, ארצ׳י! אני מצטערת שבגדתי בך!״
היא שבה ועצמה את עיניה. הפה שלה נשאר פתוח.
ריימי מעולם לא ראתה או שמעה משהו דומה לזה.
״אני מצטערת,״ ריימי לחשה. ״שבגדתי בך.״
משום־מה היה נדמה לה שראוי לחזור על המילים האלה.
״די כבר עם השטויות האלה,״ אַיידָה נִי אמרה.
איידה ני היתה המדריכה לשרביטנות. למרות שהיתה זקנה — בת חמישים לפחות — היה לה שיער צהוב בוהק במיוחד. היא נעלה מגפיים לבנים גבוהים שהגיעו לה עד הברכיים.
״אני לא מתבדחת,״ איידה ני אמרה.
ריימי האמינה לה.
איידה ני ממש לא נראתה כמו אחת שמתבדחת.
השמש עמדה אי־שם גבוה בשמיים, וכל העניין נראה כמו שעת צוהריים במערבון. אבל זה לא היה מערבון, זה היה שיעור שרביטנות בבית של איידה ני, בחצר האחורית של איידה ני.
זה היה קיץ 1975.
זה היה בחמישה ביוני.
ויומיים לפני כן, בשלושה ביוני, אבא של ריימי קלארק עזב את הבית ועבר לחיות עם שיננית.
הֵי, דידל דידל, הדייסה ברחה עם הכפית.
אלה היו המילים שעלו בראשה של ריימי בכל פעם שחשבה על אבא שלה והשיננית.
אבל היא הפסיקה לדקלם את זה בקול כי אמא שלה היתה מדוכאת, ודיבורים על דייסות וכפיות שברחו יחד לא היו במקום.
למעשה, זאת היתה טרגדיה גדולה, מה שקרה.
זה מה שאמא של ריימי אמרה.
״זאת טרגדיה גדולה,״ אמא של ריימי אמרה. ״תפסיקי לדקלם שירי שטות.״
זאת היתה טרגדיה גדולה כי אבא של ריימי הוציא לעצמו שם רע.
זאת היתה טרגדיה גדולה גם כי עכשיו ריימי היתה ילדה בלי אבא.
כאב קטן וחד פילח את לבה של ריימי בכל פעם שחשבה על העובדה הזאת, שהיא, ריימי קלארק, ילדה בלי אבא.
לפעמים הכאב הזה שבלב גרם לה להיות משותקת מפחד. לפעמים זה גרם לה לרצות להתפרק.
אבל תמיד כשזה קרה לה היא נזכרה שיש לה תוכנית.
שתיים
״קומי,״ איידה ני אמרה לילדה בשמלה הוורודה.
״היא התעלפה,״ אמרה ילדה אחרת משיעור השרביטנות, ילדה ששמה בוורלי טפינסקי ואבא שלה שוטר.
ריימי ידעה איך קוראים לילדה ומה אבא שלה עושה, כי בוורלי הצהירה על כך בתחילת השיעור. היא הביטה היישר לפנים, לא על מישהו מסוים, ואמרה, ״קוראים לי בֵּוורלי טַפּינְסקי ואבא שלי שוטר, אז לא כדאי לכן להסתבך איתי.״
לריימי, בכל אופן, לא היתה שום כוונה להסתבך איתה.
״ראיתי המון אנשים שהתעלפו,״ בוורלי אמרה עכשיו. ״ככה זה כשאת בת של שוטר. את רואה כל מיני דברים. את רואה הכול.״
״תשתקי, טפינסקי,״ איידה ני אמרה.
השמש עמדה גבוה מאוד בשמיים.
היא לא זזה.
נראה כאילו מישהו תקע אותה שם והסתלק.
״אני מצטערת,״ ריימי לחשה, ״שבגדתי בך.״
בוורלי טפינסקי כרעה על ברכיה לצד הילדה המעולפת והניחה את ידיה על לחייה.
״מה את חושבת שאת עושה?״ איידה ני שאלה.
צמרות האורנים מעליהן התנועעו ברוח. האגם, אגם קלרה — המקום שבו, מאה שנים לפני כן, מישהי שקראו לה קלרה וינְגְטיפּ הצליחה להטביע את עצמה — ניצנץ וזהר.
האגם נראה רעב.
אולי הוא ציפה לקלרה וינגטיפ נוספת.
גל של ייאוש הציף את ריימי.
לא היה לה זמן לאנשים מתעלפים. היא צריכה ללמוד שרביטנות והיא צריכה ללמוד את זה מהר, כי אם היא תלמד ללהטט בשרביט יש סיכוי שהיא תיבחר להיות ליטל מיס צמיגֵי מרכז־פלורידה.
ואם היא תהיה ליטל מיס צמיגי מרכז־פלורידה, אבא שלה יראה את התמונה שלה בעיתון ויחזור הביתה.
זאת היתה התוכנית של ריימי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה