ביהדות נחלק הידע התורני לשניים: התורה שבכתב, והתורה שבעל פה. התורה ניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני מפי הגבורה, ואילו התרה שבעל פה הנה מכלול הפירושים וההלכות שאינם מופיעים בה, ועברו מדור לדור והתחדשו על ידי חכמים. חלק מן המסורת היהודית, כמו המסורת שבכל תרבות, הוא הסיפורים שהועברו מאדם לאדם, מחזקים את המיתוס התרבותי הקיים.
מכונת הדפוס המערבית הראשונה, זו שהמציא יוהאן גוטנברג, נוצרה על מנת להדפיס ספרי תנ"ך ועיקר מפעלו של גוטנברג שימש להפצת ספרי התנ"ך והברית החדשה. שנים רבות שימש הדפוס בעיקר להפצת ידיעות (עיתונים) וספרות קודש, העידן התעשייתי הפך את ההדפסה לזמינה ונוחה יותר ועם הזמן החלו יוצאים לאור גם ספרים שלא הוקדשו למידע או דברי קודש. ספרים המכילים סיפורים שעד לאותה העת עברו מאוזן לאוזן, מאדם לאדם, מאב לבנו.
הספר הנוכחי ממשיך את מסורת הסיפורים העוברים מאדם לאדם. למעשה, הוא מקבץ שורה של סיפורים על מופתים להם זכו אנשים בזכות ברכתו של הרב ישראל אבוחצירא או פקידת קברו. את הסיפורים ליקטה נינתו של הרב, הרבנית לאה בן עבו אשר זכתה לשמוע אותם ממקור ראשון מפי מי שזכו לישועה ופגשו בה במהלך ערבי הפרשת החלה שהיא עורכת ברחבי הארץ.
מי היה הרב ישראל אבוחצירא?
רבי ישראל אבוחצירא, אשר נודע בשם ה"בבא סאלי", היה רב ומקובל מרוקאי. הוא נולד בעיר ריסאני שבמחוז תפילאלת במרוקו בשנת 1889, והיה נצר לשושלת רבנים ומקובלים מרוקאים. הרב נישא לראשונה בגיל מצוות, אך רעייתו נפטרה בעת לידת ביתם הראשונה שלא שרדה. בגיל 16 נישא בשנית והביא לעולם תשעה ילדים שרק שלושה מהם שרדו, אחד מילדיו ששרד, בנו בו ראה כממשיך דרכו, נפטר עוד בימי חייו של האב.
כשמלאו לו 17 נפטר אביו - רבי מסעוד, אחיו הגדול של הרב, רבי דוד, מילא את מקומו. בגיל 18 מונה על ידי אחיו לראש ישיבה בעיר ריסאני. בשנת 1919, לאחר שנרצח אחיו בידי מוסלמים, מונה הרב לרב המחוז תפילאלת והוא בן 30 שנה. הרב הגיע לישראל לראשונה כשהיה בן 33, בשנת 1922, ולמד בישיבת המקובלים בית אל תקופה קצרה, אך חזר בהוראת רבו למרוקו שם שהה עד לשנת 1933 בה מלאו לו 45., בשנת 1933 שב הרב לארץ ישראל ולמד בישיבת פורת יוסף, שוב לתקופה קצרה.
הרב נקרא לשוב למרוקו על ידי רבו ונישא בשלישית. יחד עם רעייתו השלישית הביא לעולם ארבעה ילדים אך גם אשתו זו נפטרה בדמי ימיה, בתאונת דרכים. במהלך השנים במרוקו כיהן גם כאב בית הדין בעיר ארפוד הסמוכה לריסאני. ובשנת 1951, והוא בן 62, עלה לישראל עם אשתו מרים וילדיהם והתגורר בירושלים. השניים עזבו את ישראל לצרפת לאחר זמן קצר, ומשם לתוניסיה ומרוקו.
בשנת 1954, והוא בן 65, הרב נישא ברביעית והביא לעולם שני ילדים נוספים, הבכור נפטר כשהיה פעוט והצעירה נפטרה לאחר מות אביה. כשמלאו לרב 75, בשנת 1964, חזר להתגורר בישראל עם משפחתו בעיר יבנה, ממנה עבר לאשקלון עד שקבע את מקומו בעיר נתיבות בשנת 1970, והוא בן 81 שנה.
מגיל צעיר הנהיג עצמו הרב בסיגופים, נמנע מאכילת בשר ונהג לצום בימי החול. הרב למד שחיטה, מילה וכתיבת סת"ם. לאורך השנים התפרסם הרב בכעל מופתים, הוא לא נודע ככותב קמעות אך נתן הסכמתו לרבנים בחצרו לכתוב. בגיל מבוגר, עם ההתדרדרות במצב בריאותו, התיר הרב את הנדר שנדר ושב לאכול בשר.
הרב נפטר בשנת 1984, והוא בן 94 שנים. הוא נקבר בבית העלמין בנתיבות ומאז זכה שיקראו על שמו רחובות ובתי כנסת בערים שונות. מדי שנה פוקדים את קברו של הרב מבקרים רבים, בייחוד ביום ההילולה שלו, ד' בשבט, ביניהם רבנים ואנשי ציבור.
כשמלאו לו 17 נפטר אביו - רבי מסעוד, אחיו הגדול של הרב, רבי דוד, מילא את מקומו. בגיל 18 מונה על ידי אחיו לראש ישיבה בעיר ריסאני. בשנת 1919, לאחר שנרצח אחיו בידי מוסלמים, מונה הרב לרב המחוז תפילאלת והוא בן 30 שנה. הרב הגיע לישראל לראשונה כשהיה בן 33, בשנת 1922, ולמד בישיבת המקובלים בית אל תקופה קצרה, אך חזר בהוראת רבו למרוקו שם שהה עד לשנת 1933 בה מלאו לו 45., בשנת 1933 שב הרב לארץ ישראל ולמד בישיבת פורת יוסף, שוב לתקופה קצרה.
הרב נקרא לשוב למרוקו על ידי רבו ונישא בשלישית. יחד עם רעייתו השלישית הביא לעולם ארבעה ילדים אך גם אשתו זו נפטרה בדמי ימיה, בתאונת דרכים. במהלך השנים במרוקו כיהן גם כאב בית הדין בעיר ארפוד הסמוכה לריסאני. ובשנת 1951, והוא בן 62, עלה לישראל עם אשתו מרים וילדיהם והתגורר בירושלים. השניים עזבו את ישראל לצרפת לאחר זמן קצר, ומשם לתוניסיה ומרוקו.
בשנת 1954, והוא בן 65, הרב נישא ברביעית והביא לעולם שני ילדים נוספים, הבכור נפטר כשהיה פעוט והצעירה נפטרה לאחר מות אביה. כשמלאו לרב 75, בשנת 1964, חזר להתגורר בישראל עם משפחתו בעיר יבנה, ממנה עבר לאשקלון עד שקבע את מקומו בעיר נתיבות בשנת 1970, והוא בן 81 שנה.
מגיל צעיר הנהיג עצמו הרב בסיגופים, נמנע מאכילת בשר ונהג לצום בימי החול. הרב למד שחיטה, מילה וכתיבת סת"ם. לאורך השנים התפרסם הרב בכעל מופתים, הוא לא נודע ככותב קמעות אך נתן הסכמתו לרבנים בחצרו לכתוב. בגיל מבוגר, עם ההתדרדרות במצב בריאותו, התיר הרב את הנדר שנדר ושב לאכול בשר.
הרב נפטר בשנת 1984, והוא בן 94 שנים. הוא נקבר בבית העלמין בנתיבות ומאז זכה שיקראו על שמו רחובות ובתי כנסת בערים שונות. מדי שנה פוקדים את קברו של הרב מבקרים רבים, בייחוד ביום ההילולה שלו, ד' בשבט, ביניהם רבנים ואנשי ציבור.
על הספר
בספר הנוכחי מציגה הרבנית לאה בן עבו את הקשר האישי שלה לבאבא סאלי, כנכדתה של בתו הבכורה של הרב מאשתו השלישית. אביה - משה אליהו בוסו, היא מספרת, היה נכדו הגדול של הרב והיה קרוב אליו במיוחד. אביגיל ומשפחתה חיו שנים רבות בפריז והרב היה נוהג לשהות בביתם מספר חודשים בכל עת שהגיע לבקר, והוא ביקש שמשה יהיה זה המשמש אותו.
בילדותה שמעה הרבנית סיפורים על צניעותו ורגישותו הרבה של הרב, לצד סיפורים על מופתים שחולל בטבעיות בכל רגע ורגע. הרבנית מספרת כי אחד הערכים שליוו את הרב היו טהרת המשפחה, נושא עבורו היה מוכן לחדול מלימוד תורה. הרב שלא נהג לקבל נשים, העביר את ברכותיו ותשובותיו לפונות אליו לאשתו או לבתו שנלוו אליו, ונהג להסביר כי ברכתו לא תוכל להתקיים אם לא תקפיד האישה על טהרת המשפחה. נושא זה, מספרת הרבנית בספרה, מלווה אותה בערבי הפרשות החלה שהיא עורכת בהן היא מציעה לנשים שלא שמרו על טהרת המשפחה להתחיל לעשות זאת, והיא מספרת כי שמעה מפי נשים שעשו זאת סיפורים נפלאים.
בספר מלקטת הרבנית עדויות שזכתה לשמוע בערבי הפרשות החלה שהיא עורכת על אנשים שנושעו בעקבות ברכת הרב או פקידת קברו. היא מציינת כי סיפורים רבים הקשורים בישועה מהרב, התרחשו בקרב אנשים שלא היו שומרי מצוות כלל ולקחו על עצמם משהו קטן (התחזקות במצווה כלשהי).
בספר מלקטת הרבנית עדויות שזכתה לשמוע בערבי הפרשות החלה שהיא עורכת על אנשים שנושעו בעקבות ברכת הרב או פקידת קברו. היא מציינת כי סיפורים רבים הקשורים בישועה מהרב, התרחשו בקרב אנשים שלא היו שומרי מצוות כלל ולקחו על עצמם משהו קטן (התחזקות במצווה כלשהי).
הדאגה הכנה שלה לשלמות עם ישראל ניכרת בבחירה שלה להקדיש פרק נפרד בספר להחלטה של אדם על עצתו של מי הוא בוחר להסתמך. היא מסבירה את הכללים הנכונים למציאת הרב של כל אדם ואדם, מבקשת מכל אחד לא להסתמך על מילתו של הרב אלא להעמיק ולבדוק מי הוא הרב עליו הוא נסמך בעצמו, ולהמשיך כך עד שימצא את האדם עליו נשענת שרשרת הרבנים אליה משתייך הרב בו בחר.
הרבנית מסיימת את ספרה בפניה ישירה לקוראיו, היא מציעה להם לאחר קריאת הסיפור האישי של הרב וסיפורי המופתים שחולל, לקחת על עצמם משהו ולבקש את כל הישועות בהם הם חפצים. מי שרוצה ליצור אתה קשר מוזמן לעשות זאת בפרטים אותם היא מפרסמת בעמוד האחרון בספר.
הרבנית מסיימת את ספרה בפניה ישירה לקוראיו, היא מציעה להם לאחר קריאת הסיפור האישי של הרב וסיפורי המופתים שחולל, לקחת על עצמם משהו ולבקש את כל הישועות בהם הם חפצים. מי שרוצה ליצור אתה קשר מוזמן לעשות זאת בפרטים אותם היא מפרסמת בעמוד האחרון בספר.
הספר הנתון בכריכה קשה מודפס בפונט גדול יחסית, עמודיו מקושטים במסגרת יפה והוא הובא לכתב על ידי שירן גבאי דמרי, אשר יחד עם העורכת הלשונית שרון צוהר, יצרה ספר קריאה קולח ומרתק אודות אחד המקובלים הגדולים ביותר של המאה שעברה. הספר בנוי במתכונת המאפיינת ספרי צדיקים רבים היוצאים במגזר החרדי ופחות נפוצה בספרות הפונה לקהל הבוגר במגזר הכללי.
אי אפשר להסביר אמונה, אי אפשר לגרום לאדם להאמין, "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו" (גמרא, מסכת מכות, י'). הספר הזה מוועד למאמינים, עבורם כל התכנים שבחרה הרבנית בספר מתחברים אלו לאלו ולקול פנימי בתוכם. אחרים ימצאו בו ליקוט של סיפורי אמונה ואגודה חביבים.
* טעימה מן הספר נמצאת בתחתית הפוסט.
הבבא סאלי - רבי ישראל אבו חצירא - כוחו של צדיק אמת מאת: לאה בן עבו מטאור הוצאה לאור 2020 98 עמ'
הקדמה
הייתי ילדה, קטנה ממש, וישבתי בכיתה. "למישהי מכן יש סבא או קרוב משפחה שהוא צדיק?" שאלה פתאום המורה. הרמתי את ידי ואז מסרתי את שמו של הצדיק שהכרתי, איבאחזן, כפי שכונה בקרב בני משפחתי. המורה כתבה את שמו על הלוח, אבל יכולתי להבחין שעשתה זאת רק כדי לכבד אותי. היא לא ידעה מי האיש שאת שמו מסרתי, וגם חברותיי לכיתה לא ידעו. חשבתי לעצמי שאולי רק בקרב בני משפחתי נודע שמו של מי שהלך לבית עולמו עוד לפני שנולדתי, מי שהיה סבו של אבי, הסבא־רבא שלי.
הנחתי לנושא. השנים חלפו, אני בגרתי ושמו המשיך להינשא בפי כל בני משפחתי בכבוד וביראה, אבל הזיכרון ההוא מהכיתה עדיין הדהד בתוכי. המשכתי להניח כי על אף שהיה צדיק גדול, דמותו הייתה מוכרת בעיקר במשפחתי.
לפני כשמונה שנים התחלתי לצאת לערבי הפרשות חלה. בהתחלה ליוויתי את סבתי שהעבירה בהם דבר תורה. בערבים אלה פגשתי בנשים שומרות מצוות לצד נשים שבינן לבין שמירת מצוות אין דבר. בכל זאת, כמעט בכל בית שאליו הגעתי, ראיתי תמונות שלו ובכל ערב כזה שבו הנוכחות ידה מי היה הסבא־רבא שלי, התעוררה התרגשות בקרב הנשים ולפחות לאחת מהן היה סיפור הקשור בו. וכך, סיפור אחרי סיפור, נחשפתי למעשיו, להקרבתו ולישועות שחולל. לא פעם אומתו הסיפורים כשנשמעו שוב ובזמנים אחרים מפי נשים אחרות במקומות שונים בארץ. הבנתי שמה שקרה אז בכיתה, בילדותי, לא שיקף את המציאות כפי שהייתה. הבנתי שדמותו מוכרת ואהובה בכל בית, שמשמעותו עבור עם ישראל אדירה ושאת היקף החסדים שעשה אי אפשר אפילו למנות. סוף־סוף יכולתי לתפוש באמת את דמותו של הסבא־רבא שלי: רבי ישראל אבו־חצירא – הבבא סאלי.
לאה בן־עבו, ישראל, התש"ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה