מומו / מיכאל אנדה

כרזת הסרט "הסיפור שאינו נגמר" (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה העברי של הסרט)

כשהייתי בת 10 נסעתי עם אימי לבית הקולנוע אדיסון בירושלים לצפות בסרט ילדים חדש שעלה על האקרנים "הסיפור שאינו נגמר". הגענו אל קופות בית הקולנוע באיחור של כמה דקות והשומר בכניסה לבית הקולנוע שראה את האכזבה על פני אמר לי: כשתתחיל ההקרנה הבאה באולם, תשארי לצפות בדקות הראשונות של הסרט. אני לא זוכרת אם נשארנו בסוף לראות את הדקות הראשונות בהקרנה ההיא, אבל החותם שהשאיר עלי הסרט נשאר עד היום, ויצר אצלי מקום של כבוד לסופר שעל ספרו בוסס הסרט: מיכאל אנדה. כמובן שקיבלתי במתנה את הספר עליו מבוסס הסיפור, כמו גם ספר אחר של הסופר שיועד לילדים מעט קטנים יותר: "ג'ים ונהג הקטר". 

הסרט "הסיפור שאינו נגמר" נותר אחד הסרטים האהובים עלי ביותר עד היום, לצד "צלילי המוסיקה". רק כשגדלתי גיליתי שמחבר הספרים הללו היה חי בשנים בהם קראתי את ספריו, איכשהו כמי שגדלה על קלסיקות ספרותיות שיערתי שכמו סופרים קלסיים רבים לילדים הוא היה בן המאה הקודמת. אולי זו הסיבה שהקריאה כעת בספר הנוכחי, "מומו", לא הפתיעה אותי כשבחנתי את תכני הספר מול האדם שגיליתי שכנער גויס לצבא הנאצי, ערק והצטרף לקבוצה אנטי נאצית ומאוחר יותר בחייו עסק באנתרופוסופיה - תורה פילוסופית שפיתח פילוסוף אוסטרי רודולף שטייינר, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ובמרכזה רוח האדם.

לפחות בחלק הראשון של הספר, "מומו" מרגיש כמו סיפור שילד ממציא, סיפור בו הכל חשוב והילד כל כך רוצה לספר שהוא עובר במהירות בין דמות לדמות, בהקשרים שנהירים בעיקר לו, אבל אחר כך בחלק השני של הספר כל החלקים מתחברים אלו לאלו וכל סיפור קצר שהוצג לנו בחלק הראשון ממלא תפקיד בהנעת עלילת הספר.

הספר נפתח במפגש עם ילדה צעירה בשם מומו, המגיעה לעיר משום מקום. תושבי העיר שפוגשים בה רוצים לעזור לה, יש כאלה שמציעים לסייע לה למצוא את הוריה, אך היא לא מכירה את הוריה. אחרים מציעים לה לפנות לרשויות שיסייעו לה באיתור ההורים או במציאת מסגרת, אך מכיוון שחוותה את המסגרות שמציעות הרשויות לילדים שמסתובבים בלי הורים, היא החליטה להישאר לבד ומסרבת להצעתם. היא מקבלת הצעה גם להתגורר בביתם של אנשים בעיר אבל מסרבת גם לזו, משום שהיא אוהבת להיות היכן שהיא נמצאת, בחדרון קטן מתחת לבימת אמפיתאטרון ישן ששרד מימים עתיקים יותר.

מרגע שהובהר לתושבי העיר שפגשו במומו כי היא רוצה להישאר בדיוק היכן שהיא נמצאת, כל אחד מהם חלק אתה מנסיונו, אחד בנה לה כיריים, אחר שולחן וכיסאות, היו מי שהביאו מיטה ומזרון, מי שניקו וסדרו ומי שבאו להביא לה משהו לאכול, לספר סיפורים או לחשוב מחשבות ביחד. כל אחד מהאנשים שבא לבקר את מומו מצא כי השהות לצידה מסייעת לו לעשות סדר במחשבות, אחד גילה שבזכות זה הוא הופך למספר סיפורים טוב יותר, אחר שהוא מסוגל לקבל החלטה בנושא שלגביו התלבט ארוכות, היו מי שהצליחו לפתור סכסוך ארוך טווח ועוד. החיים בעיר הזו יצאו נשכרים מהגעתה של ילדה אחת שידעה להקשיב היטב. גם הילדים בעיר יצאו נשכרים מנוכחותה של מומו שהפכה את המשחקים שלהם לחוויה אחרת שלא הכירו קודם, בזכותה עשו שימוש בדמיון שלהם ושיחקו יחד באופן שלא הכירו קודם.

אל אותה עיר הגיעו גם אנשים אפורים, בהתחלה איש אחד אבל מרגע שקנה אחיזה במקום החלו להגיע עוד ועוד. האנשים האפורים קנו זמן, הם קנו זמן מאנשים כדי שאנשים יוכלו להשתמש בזמן הזה בעתיד, ממש כמו בנק חיסכון רק שבמקום להפקיד בו כסף מפקידים בו זמן. ראשית הם סייעו לאנשים להבין שהם מבזבזים זמן בפעולות שלא מניבות להם דבר: מפגש עם אנשים שלא למטרה מועילה, שיחה בטלה או בהייה. אחרי שהאדם השתכנע שיש לו זמן מבוזבז, הם הציעו לו לחסוך אותו למועד בו ירצה לעשות בו שימוש. אנשים הסכימו, חתמו על חוזה, ופתאום היו מאוד עסוקים. כל כך עסוקים שלא היה להם זמן לילדים, אבל הייתה להם אפשרות לקנות לילדים שלהם דברים שיעסיקו אותם בזכות הכסף שהרוויחו בזמן שחסכו.

מומו הבחינה בכך כאשר בהדרגה פחות ופחות אנשים הגיעו לבקר אותה, לפחות אנשים היה זמן לשבת לשוחח או להקשיב, ואחרי שהאנשים הפכו לעסוקים גם הילדים נעשו כאלה. בהתחלה היא עוד ניסתה להניא אותם מלשחק במשחקים היקרים שהגבילו את הדמיון ואפילו יצאה אתם להפגנה שלא הועילה. בזמן שמומו הלכה לחפש פתרון כנגד העלמות הזמן הפנוי של האנשים, מצאו האנשים העסוקים פתרונות גם עבור הילדים, כאלו שמנעו מהילדים לבזבז את הזמן שלהם גם.

כשמומו חוזרת עם תשובה לאנשים האפורים היא מגלה שלאף אחד אין זמן לשמוע אותה, היא פוגשת את כל האנשים שעזרו לה ואת הילדים ששיחקו אותה, ומגלה שהם לא יכולים יותר לבלות אתה בגלל שהם עסוקים. האנשים האפורים מנסים לפתות גם את מומו לחתום על חוזה אך היא מסרבת והם לא מוכנים לוותר...

מיכאל אנדה כותב עבור ילדים, הוא מתבונן בעולמות שהוא יוצר מבעד לעיניהם של ילדים, אשר משאירים מקום בתוכם לקסם גם כשהם כבר גדולים מספיק כדי להבין שאינו קיים. מתוך המקום הזה הוא מתבונן על העולם והמבוגרים שבתוכו בספר הנוכחי, מעניק להתנהגות שילדים אינם מבינים הסברים מעולם הקסם וגם מוצא להם פתרונות מאותו עולם ממש.

ספרו הנוכחי, אשר יצא לאור בשנת 1973 ותורגם לעברית לראשונה בשנת 1983, מתמקד בהשלכותיה של המהפכה התעשייתית על העולם, בהופעתם של בתי הספר ובעבודה לשם רווח. המהפכה התעשייתית שינתה את העולם, היא הגיעה לעולם בין סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 באנגליה, ובסוף המאה ה-19 התפשטה לעולם כולו. המהפכה הובילה לשורת שינויים בכל תחומי החיים, היא שכללה את עבודת החקלאות והייצור, מיכנה אותו, הובילה למעבר נרחב מן הכפרים לערים, שינתה את התחבורה והולידה את תרבות הצריכה. החיים של בני האדם בכל העולם השתנו באופן בלתי הפיך. ממציאות בה פעלו בני האדם לקיומם ולסיפוק צורכיהם, למצב בו הם נכנסים למרדף בלתי פוסק להשגת יעדים שתמיד מתרחקים.

אנדה, יליד סוף המאה ה-19, אשר חווה על בשרו את שתי מלחמות העולם כאזרח גרמני, בוחן את המציאות בתוכה הוא חי לאחריהן ומנסה לרדת לשורש השינויים שעברו על העולם. את הפער בין הזמן כפי שתופסים אותו ילדים, לזמן כפי שחווים אותו מבוגרים, הוא ממחיש בעזרת המצאתם של גוזלי הזמן - האנשים האפורים, המציגים הסבר אפשרי לעובדה שילדים חווים עם השנים שינוי באופן בו הם יכולים להתנהל בעולם, שינוי שלא תמיד הם רוצים לקבל בברכה.

כמו בספר "הסיפור שאינו נגמר", גם בספר הנוכחי הפתרון להעלמות הפנאי מן העולם מגיע לידיה של ילדה התרה אחרי הסיבות להיעלמותו, וכמו בספר "הסיפור שאינו נגמר" היא זו המגינה על רוח האדם מפני כלייתה. את האיור על כריכת הספר יצרה שירז פומן, אשר חיברה יחד את צירי העלילה השונים של הספר באופן צבעוני ובמרכזו הילדה מומו והאנשים האפורים. בכריכה הקדמית מוצג המאבק בין מומו לאנשים האפורים, אך בדשי הכריכה מאויר העולם של מומו כפי שהוא מתקיים ללא האנשים האפורים.

ברמה המידית, הספר פונה לקוראים הצעירים ומעניק להם ספר אגדה קסום ומרתק, אך במבט נוסף גם קוראים מבוגרים יוכלו ליהנות מקריאה משותפת  על ילדיהם בספר, המעורר מחשבה אודות סדר העדיפויות המשתנה של כל אדם במהלך התבגרותו.

איני יודעת עד כמה ילדי העידן הנוכחי מכירים את ספריו של מיכאל אנדה, בני הדור שלי שהתאהבו ב"סיפור שאינו נגמר" יוכלו להעניק משהו מעולם חוויות הילדות שלהם לילדיהם שלהם בעזרת ספריו של אנדה, והספר "מומו" הוא ספר נפלא להתחיל אתו את ההיכרות עם יצירותיו של הסופר. הספר מיועד לתלמידים הבוגרים בבית הספר היסודי, אך יכול להתאים מאוד לקריאה כסיפור בהמשכים גם לילדים צעירים יותר, אשר ייהנו מסיפור אגדה בעוד הוריהם בוחנים את השינויים בחייהם מהילדות לבגרות. אנחנו ממליצים בחום.

* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון בתחתית הפוסט.

מומו     מאת: מיכאל אנדה     מגרמנית: חנה לבנת     כנרת זמורה דביר     2020     285 עמ'

עיר גדולה וילדה קטנה

 

 

בזמנים רחוקים־רחוקים, כשבני האדם עדיין דיברו בשפות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות ומפוארות. באותן ערים התנשאו ארמונותיהם של מלכים ושל קיסרים, היו רחובות רחבים, רחובות צרים וסמטאות עקלקלות, ניצבו היכלות נהדרים עם פסלי אלים מזהב ומשיש, היו שווקים ססגוניים שבהם הוצעו למכירה סחורות מכל קצווי תבל, וגם כיכרות יפות רחבות ידיים שאנשים התאספו בהן כדי לדון בחדשות, לשאת נאומים או להאזין להם. ובראש ובראשונה, היו שם תיאטרונים גדולים.

 

הם היו דומים לקרקס של ימינו, אלא שהיו בנויים מגושים מסותתים של אבן. שורות המושבים נערכו בצורת מדרגות זו על גבי זו כמו משפך ענקי. במבט מלמעלה נראו חלק מהמבנים האלה עגולים לגמרי, אחרים היו בצורת אליפסה ואילו אחרים יצרו חצי עיגול רחב. קראו להם תיאטרונים או אמפיתיאטרונים.

 

היו ביניהם גדולים כמו אצטדיוני כדורגל וגם קטנים יותר, שאליהם יכלו להיכנס רק כמה מאות צופים. היו ביניהם מפוארים, מעוטרים בעמודים ובפסלים, וכאלה שהיו צנועים ונעדרי קישוטים. לאמפיתיאטרונים הללו לא היו גגות, הכול התרחש שם מתחת לכיפת השמיים. לכן נמתחו בתיאטרונים המפוארים שטיחים שזורים בזהב מעל לשורות המושבים, כדי להגן על הקהל מפני השמש הקופחת או מפני גשם פתאומי. בתיאטרונים הפשוטים שימשו לאותה מטרה מחצלות עשויות סוּף וקש. בקיצור: התיאטרונים השונים התאימו לְמה שהאנשים יכלו להרשות לעצמם. אבל כולם רצו תיאטרון, כי כולם היו מאזינים וצופים נלהבים.

 

וכשצפו בהתרחשויות שהוצגו על הבמה, אלה הנוגעות ללב או אלה המצחיקות, נדמה היה להם כאילו החיים המשׂוּחָקים על הבמה היו באופן מסתורי כלשהו אמיתיים יותר מחייהם שלהם, החיים היומיומיים. והם אהבו לצפות במציאות האחרת הזאת.

 

מאז חלפו אלפי שנים. רוב הערים הגדולות של הזמנים ההם כבר נחרבו, ההיכלות והארמונות התמוטטו. רוח וגשם, קור וחום שחקו את האבנים וחוררו אותן, וגם מהתיאטרונים הגדולים לא נותרו אלא עיי חורבות. בין האבנים הסדוקות מזמרות עכשיו הציקדות את שירן החדגוני, הנשמע כאילו האדמה נושמת בשנתה.

 

אבל כמה מאותן ערים גדולות עתיקות נשארו ערים גדולות עד ימינו. מובן שהחיים בהן השתנו לגמרי. האנשים נוסעים במכוניות ובחשמליות, יש להם טלפונים ואור חשמלי. אבל פה ושם, בין הבניינים החדשים, עוד עומדים כמה עמודים, שער, קטע של חומה או אפילו אמפיתיאטרון מאותם זמנים רחוקים. ובאחת הערים האלה התרחש סיפורה של מומו.

 

בשוליה הדרומיים המרוחקים של העיר הגדולה הזאת, במקום שבו משתרעים השדות הראשונים והבקתות והבתים נעשים עלובים יותר ויותר, מסתתרות חורבותיו של אמפיתיאטרון קטן בתוך חורשה של עצי אורן. הוא לא היה אחד מהמפוארים גם בזמנים הקדומים ההם. כבר אז הוא היה, אם אפשר לומר כך, תיאטרון לאנשים עניים. בימינו, כלומר בתקופה שבה מתחיל סיפורה של מומו, השרידים הללו נשכחו כמעט כליל. רק כמה חוקרים של העת העתיקה ידעו שהמקום הזה קיים, אך לא גילו בו עניין מעבר לכך, כי כבר לא היה שם מה לחקור. נוסף על כך, האתר הזה לא היה יכול להתחרות מול אתרי תיירות אחרים בעיר הגדולה. כך שרק לפעמים הגיעו אליו תיירים תועים, שטיפסו על שורות המושבים המכוסות עשב, הקימו רעש, צילמו תמונה למזכרת והמשיכו בדרכם. אז שב השקט לשרור במעגל האבן, והציקדות פצחו בזִמְרת הבית הבא בשירן האינסופי, בית שלא היה שונה במאום מהבית שקדם לו.

 

למעשה, רק האנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה הכירו את המבנה העגול והמוזר הזה. הם הניחו לעיזים שלהם לרעות שם, הילדים שלהם שיחקו בכדור במגרש העגול, ולעיתים זוגות האוהבים נפגשו שם לעת ערב.

 

אבל יום אחד עברה שמועה בין האנשים כי בתקופה האחרונה מתגורר מישהו בין עיי החורבות. ראו שם ילד, ואולי הייתה זו ילדה קטנה, היה קשה לקבוע בוודאות מאחר שהבגדים שלבש, או לבשה, היו קצת מוזרים. מכל מקום, השם הוא מומו או משהו דומה לזה.

 

ההופעה החיצונית של מומו אכן הייתה משונה קצת, והייתה עלולה להבהיל במידה מסוימת אנשים שאכפת להם מאוד מסדר וניקיון.

 

היא הייתה קטנה ודי רזה, כך שגם אם השתדלת מאוד, קשה היה לקבוע אם היא בת שמונה או כבר בת שתים־עשרה. ראשה היה עטור תלתלי פרא שחורים כפחם שנראו כאילו מעולם לא נגעו בהם מסרק או מספריים. היו לה עיניים יפהפיות גדולות מאוד, אף הן שחורות כפחם, וכפות רגליים באותו הצבע, כי התרוצצה בדרך כלל יחפה. רק בחורף היא נעלה לפעמים נעליים, אבל הימנית לא הייתה זהה לשמאלית ושתיהן היו גדולות בהרבה ממידתן של כפות רגליה, מאחר שהיו ברשותה רק דברים שמצאה או שקיבלה במתנה. החצאית שלה הייתה עשויה טלאים־טלאים שנתפרו יחדיו, כל אחד מהם בצבע אחר, והיא הגיעה עד קרסולי רגליה. מעליה לבשה מעיל גברים ישן ורחב מדי, ששרווליו הופשלו מעל פרקי ידיה. מומו לא רצתה לגזור את השרוולים, כי חשבה מראש על כך שהיא עוד תגדל, ומי יודע אם תמצא אי־פעם עוד מעיל יפה ושימושי כזה, עם כל כך הרבה כיסים.

 

מתחת לבימה המכוסה עשב בין חורבות התיאטרון היו כמה חדרונים הרוסים למחצה, שאפשר היה להיכנס אליהם מבעד לחור בקיר החיצוני. כאן קבעה מומו את מקום מגוריה.

 

באחד הימים, בשעת צוהריים, באו כמה גברים ונשים מהסביבה הקרובה וניסו לחקור אותה. מומו עמדה מולם והביטה בהם בפחד, כי חששה שהם מתכוונים לסלק אותה משם. אבל מהר מאוד היא נוכחה לדעת שהם אנשים חביבים. הם עצמם היו עניים והכירו את החיים האלה.

 

"אז," אמר אחד הגברים, "מוצא חן בעינייך כאן?"

 

"כן," ענתה מומו.

 

"ואת רוצה להישאר כאן?"

 

"כן, מאוד."

 

"אבל לא מחכים לך באיזשהו מקום?"

 

"לא."

 

"זאת אומרת, את לא צריכה לחזור הביתה?"

 

"כאן הבית שלי," מיהרה מומו לומר בביטחון.

 

"מאיפה הגעת לכאן, ילדה?"

 

מומו החוותה בידה תנועה לא ברורה, שהצביעה למקום כלשהו במרחק.

 

"מי ההורים שלך?" המשיך הגבר לחקור.

 

הילדה תלתה בו ובאחרים מבט אובד עצות ומשכה קצת בכתפיה. האנשים החליפו ביניהם מבטים ונאנחו.

 

"את לא צריכה לפחוד," המשיך האיש, "אין לנו שום כוונה לסלק אותך מכאן. אנחנו רוצים לעזור לך."

 

מומו הינהנה בלי לומר מילה, אבל עדיין לא נראתה לגמרי משוכנעת.

 

"את אומרת שקוראים לך מומו, נכון?"

 

"כן."

 

"זה שם נחמד, אבל עוד אף פעם לא שמעתי שם כזה. מי נתן לך אותו?"

 

"אני," אמרה מומו.

 

"את נתת לעצמך את השם?"

 

"כן."

 

"ומתי נולדת?"

 

מומו הרהרה רגע, ולבסוף אמרה: "מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, כבר הייתי פה בעולם."

 

"אין לך שום דודה, שום דוד, שום סבתא, שום קרובי משפחה שאת יכולה ללכת אליהם?"

 

מומו רק הביטה באיש ושתקה זמן־מה. לאחר מכן מילמלה: "כאן הבית שלי."

 

"נו, טוב," אמר האיש, "ובכל זאת את הרי ילדה — בת כמה את בעצם?"

 

"מאה," אמרה מומו בהיסוס.

 

האנשים צחקו, כי חשבו שהיא מתבדחת.

 

"טוב, ברצינות, בת כמה את?"

 

"מאה ושתיים," ענתה מומו, עוד יותר בהיסוס.

 

כעבור זמן־מה הבינו האנשים שהילדה יודעת רק כמה שמות של מספרים שקלטה באקראי, אבל אינה מבינה את משמעותם מאחר שאיש לא לימד אותה לספור.

 

"תקשיבי," אמר האיש לאחר שהתייעץ עם האחרים, "זה יהיה בסדר מצידך אם נגיד למשטרה שאת כאן? ואז תוכלי לגור במעון ולקבל ֹשָם אוכל ומיטה וגם ללמוד לחשֵב ולקרוא ולכתוב ועוד הרבה דברים. מה דעתך?"

 

מומו הביטה בו בבהלה.

 

"לא," היא מילמלה, "אני לא רוצה ללכת לשם. כבר הייתי פעם במקום כזה. והיו שם עוד ילדים. והיו שם סורגים על החלונות. כל יום הרביצו לנו, ולגמרי לא בצדק. אז טיפסתי בלילה על הגדר וברחתי משם. אני לא רוצה ללכת לשם שוב."

 

"את זה אני יכול להבין," אמר איש זקן אחד והינהן. וגם האנשים האחרים יכלו להבין את זה והינהנו.

 

"טוב, בסדר," אמרה אחת הנשים, "אבל בכל זאת את עוד קטנה. מישהו בכל זאת צריך לדאוג לך."

 

"אני," ענתה מומו בהקלה.

 

"את מסוגלת לדאוג לעצמך?" שאלה האישה.

 

מומו שתקה זמן־מה ואז אמרה בשקט: "אני לא צריכה הרבה."

 

האנשים שוב החליפו ביניהם מבטים, נאנחו והינהנו. "את יודעת, מומו," אמר שוב האיש הראשון שפנה אליה בדברים, "אנחנו חושבים שאת יכולה אולי לבוא לגור אצל אחד מאיתנו. אומנם לנו בעצמנו יש רק מעט מקום ולרובנו כבר יש לא מעט ילדים וילדות שרוצים שידאגו להם לאוכל, אבל אנחנו גם חושבים שלא ממש משנה אם תהיה לנו עוד אחת. מה את אומרת?"

 

"תודה," אמרה מומו וחייכה בפעם הראשונה, "תודה רבה! אבל אולי תוכלו בכל זאת לתת לי פשוט לגור כאן?"

 

האנשים נועצו ביניהם ממושכות, הביעו לסירוגין דעות נגד ובעד ולבסוף הסכימו. כי הילדה יכולה לגור כאן, כך הם סברו, בדיוק באותה מידה שהיא יכולה לגור אצל מישהו מהם, והם יוכלו לדאוג למומו במשותף. בכל מקרה לכולם יחד יהיה פשוט יותר מאשר לאחד מהם לבדו.

 

הם התחילו לפעול מייד. בתחילה ניקו את חדרון האבן החרב למחצה שבו מומו השתכנה וסידרו אותו כמיטב יכולתם. אחד מהם, שהיה בנאי, אפילו התקין לה כיריים קטנות מאבן. גם ארובה חלודה הם הצליחו להציב שם. נַגָּר זקן בנה שולחן קטן ושני כיסאות מכמה קרשים של ארגזים. לבסוף הביאו הנשים גם מיטת ברזל מעוטרת בפיתוחים מסולסלים, שכבר לא הייתה בשימוש, ונוסף על כך מזרן שהיה קרוע רק בכמה מקומות וגם שתי שמיכות. החור העלוב העשוי אבן מתחת לבימת החורבות הפך עכשיו לחדר קטן, ביתי ונעים. הבנאי, שהתברך גם בכישרון אמנותי, צייר נוסף על הכול תמונה נאה של פרחים על הקיר, ולא שכח לצייר גם את המסגרת ואת המסמר שעליו נתלתה התמונה. ואז באו ילדיהם של האנשים האלה והביאו לה את מה שהצליחו לקבץ מן האוכל. האחד הביא לה חתיכת גבינה, האחר לחמנייה קטנה מקמח חיטה, השלישי קצת פירות וכך הלאה. ומאחר שהיו שם הרבה מאוד ילדים, הצטבר בערב כל כך הרבה אוכל שכולם יכלו לחגוג יחד באמפיתיאטרון הזה חגיגה קטנה לכבוד בואה של מומו. זאת הייתה חגיגה עליזה, שרק אנשים עניים יודעים לחגוג כמותה.

 

כך החלה הידידות בין מומו הקטנה ובין האנשים שגרו בסביבה.