ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

כשמדובר במו"לים קטנים, הוצאות בוטיק יש הקוראים להם, אתה יודע לזהות די מהר את הקו המאפיין של הספרים שיוצאים לאור. רוחו של המוציא לאור מנחה את הבחירה בספרים, כך גם בהוצאת הספרים החדשה שייסד שי סנדיק, מי שהיה שותף בעבר ביחד עם דורית תמיר בהוצאת תמיר-סנדיק (לימים הוצאת תמיר). משהו מהלך הרוח שמלווה את בחירת הספרים שלו כבר בצבץ בספרים שיצאו לאור בהוצאה הקודמת לה היה שותף, אך נדמה שהמעבר לבעלות אישית על הוצאה משלו אפשר לו להביא לידי ביטוי את העדפותיו הספרותיות.

"ים שקט ושפל גלים" הוא הספר השני שיוצא לאור בהוצאת לסה ספרות צפונית, קדם לו "ולס ולירי" שהתמקד בכפר דייגים קטן באיסלנד. הספר הנוכחי מתרחש רובו ככולו באירלנד, אף כי הוא נפתח בסיפורו של פליט סורי שאנו מלווים כקוראים מרגע ההחלטה לעזוב את סוריה השרויה בקרבות ביחד עם משפחתו. שלושה גברים מניעים את הספר הנוכחי, שלושה גברים המציגים לקוראים את העולם מנקודת מבטם, כשהקוראים מלווים אותם בנקודת זמן אחת בה הם בוחנים את החיים שלהם.

הדמות הראשונה שאנו מלווים היא פארוק, רופא סורי המחליט במהלך מלחמת האזרחים הסורית המתרחשת גם בימים אלו, לעזוב את עיר מגוריו ולחפש לעצמו ולמשפחתו חיים חדשים. הוא מספר את הדברים ממבט על, כזה המכיר את השלכות הבחירה שלו לעזוב ולכן יכול לדון את עצמו בגין הנסיבות שהובילו אותו לעזוב את ארצו. הוא לא תכנן לעזוב, אבל כשקיבל פנייה החליט לא לדחות אותה על אף שידע שהיא טומנת בחובה סיכונים. הוא ארז את אשתו, בתו וכמה מחפציהם ויצא למסע לארץ אחרת. המסע לא התנהל כפי שתכנן וההגעה כפליט למדינה אחרת יצרה משבר שאת סופו נגלה רק לאחר שנכיר את שתי הדמויות האחרות בספר.

הדמות השנייה היא למפי, בחור אירי צעיר, מי שזהות אביו לא ידועה לו אך גדל לצד אמו ובצל הסב האוהב המראה את דאגתו באופן ייחודי. הוא לא כל כך יודע מה יהיה בעתידו, הוא בזוגיות עם בחורה אוהבת אך הלב שלו שייך למי שעזבה אותו כשהחליטה לבנות את עצמה, קשר שמעולם לא הייתה לו בחירה בו, להתחילו או לסיימו. בינתיים הוא עובד בבית אבות, ממלא כל תפקיד שמטיל עליו המנהל, על אף שאנשי הצוות ובני משפחתו מודעים לכך שהוא עושה מטלות שאנשי מקצוע אחרים צריכים לעשות. הוא אוהב את אמו ואת סבו, הוא התרגל לחיים שלו והפסיק לתהות לגבי זהותו של אביו. אירוע אחד במקום העבודה שלו יהיה גם זה שיפגיש את כל הדמויות בספר יחד.

הדמות השלישית בספר אנגימטית, פרט לשמה, ג'ון, אנחנו לא באמת יודעים עליה דברים המעניקים לה הקשרים חברתיים ברורים. היא מתוודה בפני כומר לא ידוע על כל מעשי העוולה שהובילו אותה למקום היא נמצאת היום. מהילדות בה למד כי שקרים ובריונות משרתים אותו, ועד לחיים כאדם בוגר שבזכות שקר ומרמה קנה לעצמו שם של "פיקסר" והצליח לפרנס בכבוד את משפחתו. לאורך השנים הוא חטא ואף עבר על החוק, ובעת הוידוי הוא שוטח בפני הכומר העלום את כל החטאים עליהם לא התוודה מעולם.

לאחר ההיכרות עם שלוש הדמויות, אנו זוכים לשמוע במקטעים קצרים את קולותיהם של דמויות המשנה בסיפורים המתרחשים באירלנד: קשישים מבית האבות בו עובד הבחור האירי, סבו, אמו ואנשים נוספים. נקודת ההשקה בין הסיפורים השונים מבארת את כל הרגעים שנותרו מטושטשים בסיפורים.

בעבר גברים נהגו לכתוב ספרים, גם ספרות נשית וגם את קולותיהם של נשים. מטבע הדברים, העניקו הגברים לנשים קול שהיה תולדה של פרשנותם לאופן בו נשים חושבות ופועלות. הספר הנוכחי שנכתב בידי גבר, מציג את הקול הפנימי של שלושה גברים, שלושה גברים בגילאים שונים ובעלי רקע שונה, כל אחד מהם מוצג ללא כחל וסרק, כשהוא בוחן את חייו באופן שאינו חשוף לסביבה ובהתאם למודעות העצמית שלו, מכיר בכישלונות ובהצלחות שלו. יש משהו לא מרוכך באופן בו פורשים הגברים השונים בספר את משנתם, הם אינם מבקשים להתחנף לאיש ואינם חפצים לשקר לעצמם, לפחות לא באופן מודע.

זהו הספר הראשון של מחבר הספר, הסופר האירי דונאל ריאן, המתורגם לעברית. הספר היה מועמד ברשימה הקצרה של פרס מאן בוקר היוקרתי. מי שהתוודע לספרות אותה מתרגם ומפיץ שי סנדיק במהלך השנים, יזהה בספר הנוכחי המשכו של קו ספרותי המאפיין את בחירותיו. לטובת מי שטרם קראו את הספרים שהוציא לאור, מדובר בספר שונה מזה המאפיין את הספרות הפופולרית העכשווית, הוא נע פנימה במסלולים הנהירים רק לגיבוריו, וכמי שאינם פונים לצופה חיצוני, תוצאת ההתבוננות הפנימית של גיבוריו אינה יוצרת סיפור בעל רגעי שיא ושפל, אלא סוג של מונונטוניות מתמשכת ועגמומית.

שי סנדיק בוחר להביא לקהל הישראלי הקורא בעברית סגנונות ספרותיים שלא באו לידי ביטוי בספרות המיינסטרים שתורגמה לעברית בעשורים האחרונים. סנדיק מעניק היכרות עם סופרים וסגנונות כתיבה הפורצים את הגבולות המוכרים לנו. שותפיו ליציאת הספר לאור, העניקו לספרי הוצאת לסה מעטפת ייחודית ואסתטית. ההקפדה על התרגום וההגהה הופכים את העיון בספר לחוויה.

* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.

ים שקט ושפל גלים     מאת: דונאל ריאן     מאנגלית: שי סנדיק     לסה ספרות צפונית     2020     240 עמ'

פארוק

 

 

אני רוצה לספר לך משהו על עצים. הם מדברים זה עם זה. רק תנסי לדמיין מה הם אומרים. מה עץ יכול לומר לעץ? המון דברים. הם בטח יכולים לדבר לנצח. יש עצים שחיים מאות שנים. אילו דברים הם רואים, אילו דברים קורים סביבם, אילו דברים הם שומעים. הם מדברים זה עם זה דרך מנהרות שנפערו באדמה על ידי פטריות המתפשטות מהשורשים, מעבירים את המסרים שלהם מתא לתא, בסבלנות שרק יצור חי שאינו מסוגל לזוז ניחן בה. זה כאילו שאספר לך סיפור ובכל יום אגיד לך רק מילה אחת ממנו. בארוחת הבוקר אגיד אותה, את המילה של הסיפור, ואז אנשק אותך ואצא לעבודה ואת תחזרי לבית הספר וכל מה שיישאר לך מהסיפור אלה אותן מילים בודדות שנאמרו בכל יום ואני לא אגיד לך יותר עד למחרת, לא משנה כמה תתחנני. תצטרכי להתאזר בסבלנות של עץ, אפשר לומר. את מתארת לעצמך איך תרגישי? אם עץ גווע ברעב, השכנים שלו ישלחו לו אוכל. אף אחד לא באמת מבין איך זה קורה, אבל ככה זה. חומרים מזינים יזרמו במנהרה שיצרו הפטריות, משורשיו של עץ בריא אל שכנו הגווע ברעב, גם אם הוא מזן אחר. עצים חיים, כמוך וכמוני, חיים ארוכים והם יודעים דברים. הם מכירים את הכלל, הכלל היחיד האמיתי שמוכרחים להקפיד עליו. מה הכלל? את יודעת. כבר אמרתי לך הרבה פעמים בעבר. להיות טובי לב. עכשיו לכי לישון, אהובה שלי, מחר יום ארוך.

 

הוא עצר במישורת הקצרה וצפה בה מבעד לדלת הפתוחה קמעה, זזה בתוך השמיכות כדי למצוא את צורת השכיבה הנוחה ביותר. הוא שמע יריות ממזרח, מעבר לעיר, במרחק קצר מהחזית, ושאל את עצמו אם היריות נורו כדי לחגוג או מתוך זעם או כמחווה ללוחם שנפל על חרבו. הוא תהה אם בתו האמינה לשקר שלו — שהיריות הן רעש של מכונה גדולה שנועדה להפחיד ציפורים ולגרש אותן מהיבול שבשדות. עושים את זה לטובת הציפורים, אמר לה, הן יזללו את היבול עד שיחלו, אם יאפשרו להן. הוא שמע אותה לוחשת לעצמה, או לבובות ולדובים הפזורים לאורך שולי המיטה, תוהה: זה נכון מה שאבא אמר? שעצים מדברים עם עצים אחרים? זה בטח נכון, אחרת הוא לא היה אומר לי. אני לא יודעת אם להגיד לחברות שלי. אולי אשמור את זה ביני וביניכם ונוכל לחשוב על זה רק אנחנו ואולי לחלום על זה. טוב, לילה טוב, תינוקות שלי. והיא לחשה לכל אחד מהם את שמו בתורו ונשכבה באפלה החלקית, ואז נשמעו רק קולות הצרצרים ונשימותיה והרחק באופק, עוד סדרה של פרצי נפץ, כמו עלים יבשים הנרמסים מתחת לרגליים ומתפוררים לאבק. והזיכרון שוב דקר אותו, הפעם בחדות שכמעט הוציאה ממנו אנחה רמה, כמה קיווה והתפלל לאלוהים שהיא תיוולד בן. הירח נשקף בצוהר שמעל המישורת והמדרגות היו שטופות באורו החולני, והוא הרגיש שנאה פתאומית כלפיו, כלפי הדבר המת הזה שחג מעל כדור הארץ וחושף כלפיו תמיד את אותו צד באדישות מוחלטת.

 

מרתה ישבה לשולחן האוכל, זרועותיה פשוטות לאורך משטח העץ הכבד, אצבעותיה פרושות, ספל מונח לפניה, פניה מוטות לעבר האדים שעלו ממנו, עיניה עצומות. היא חשבה על כך שלפני כמה שבועות ישבה ממש כאן ודיברה בהתלהבות עם אדם מסוכן ומשונה, חייכה אליו וצחקה מדברים שאמר, צחוק מחושב שנועד לרצות את האיש, להרגיע אותו שהיא בעדו, שהיא האמינה לדברים שאמר, לסיבות שמנה למעשיו. פארוק צפה באינטראקציה ביניהם מחלון הגינה כשעישן עם בן לווייתו של האיש, בחור כחוש כבן עשרים עם עור מוכתם תחת זקנו המטולא — סימני פצעונים, פצעי בגרות, צלקות ממפתן הגבריות. היא רצתה לדבר עם האחראי, כדי להרגיש אותו, לבדוק אם ניחן ביציבות, אם עמידתו איתנה. היא עשתה כמיטב יכולתה, הוא ידע, כדי לשכך את האימה שאחזה בה בשביל שלא תבחר להישאר, לברר אם הם יכולים לשבת ולחכות שהוא ייגמר, אותו שטף משונה ומקביל של אמיתות סותרות, אותה מערכת ארמגדון בזעיר אנפין. הבחור הצנום ישב בדממה בגינה והביט מדי פעם דרך החלון בבוס שלו ובאישה היפהפייה שאיתה דיבר ושוב בבעלה של האישה וחייך, וזקר את גבותיו, ונשף את עשן הסיגריה כלפי מעלה בזרם דק והנהן בחיוך כדי להביע שביעות רצון או כדי להרגיע או סתם כדי לעשות משהו, להקל את המבוכה במידה מסוימת, את הדממה המעיקה שעמדה ביניהם; היה בלתי אפשרי לקבוע.

 

הוא שנא את אשתו באותו הרגע, אף שלא ידע בוודאות מדוע. אולי כי הייתה כשירה כל כך לשוחח עם אדם עלום כל כך, אדם שהוא ידע שאי אפשר לסמוך על מילתו. הוא הרגיש מושפל כשישב מחוץ לביתו שלו על שרפרף מתחת לעץ זית והחליף הנהונים עם מטומטם, שואף טבק חמוץ רק כי הציעו לו לעשות זאת והוא סירב להצטייר כאדם אדיש או אטום. הוא לא היה בטוח בעצמו. הוא לא היה מסוגל אפילו לפסוע בלי לחשוב על סגנון הליכתו, אם צעדיו בטוחים דיים, בלי לחשוב אם התנהלותו נראית גברית דייה, אם לחיצת היד שלו נחושה דייה בלי שתהיה נחושה מדי ותבטא קריאת תיגר כלפי הזרים, קריאת תיגר שתעבור דרך כפות הידיים והאצבעות. והוא הקפיד להסיט את מבטו ראשון לאחר ברכת השלום ולהשפיל מבט ארצה ביניהם, והמעשה הזניח הקטין אותו, כיווץ אותו בצורה איומה.

 

הוא רצה שהיא תעמוד מולו ותרכין את ראשה ותשפיל את עיניה ותתחנן לפניו שימחל לה על שסגרה את העסקה שהוא תכנן, על שלקחה את מעטפת הכסף מהמדף שמעל הכיריים, על שמנתה את השטרות בערימות קטנות על פני השולחן בשעה שהוא ישב ועישן עם בחור מקטר, צעיר גדוש בטיפשות ובמבטים אלכסוניים. היא הרחיקה לכת: היא הייתה אמורה לדבר איתו אך ורק על חששותיה מפני הספינה, לשאול אותו על סוגה ועל מוצאה, על גודלה ועל ניסיונם של אנשי הצוות. הם הסכימו שהיא תעשה זאת בלעדיו, כדי שתוכל לתשאל אותו בחופשיות. אילו היה נוכח, היה עליו לגעור בה על שהעזה לדבר בלי הרף ובעזות מצח — לא היה להם מושג אילו רגישויות יש לאנשים האלה, או איך הם עלולים לפרש דברים. ולכן הוא אמר לאחראי כשלחצו ידיים בפתח: אשתי פוחדת מחציית הגבולות, מהים. היא אף פעם לא הפליגה, אבל היא עשתה תחקיר על העניינים האלה. אולי תוכל למסור לה כמה פרטים טכניים על כלי השיט ועל מסלול הנסיעה ועל מיומנותם של אנשי הצוות, רק כדי לרכך את החלק הראשון במסע, כדי שנגיע לנמל בלי דרמות, אתה בטח יודע איך זה. ופיו יבש תוך כדי שאמר את המילים, והאיש כבד העצמות צחק בשקט ואור ריצד בעיניו כשאמר, ברור, ידידי, אני יודע איך זה.

 

נשימתו נעתקה כעת, כשנזכר בכך בגרם המדרגות תחת אור הירח בשעה שירד לאיטו, בשקט רב ככל האפשר, אל עבר הגל העדין של חולצתה של אשתו, שנעה קלות באוויר המשתנה, נצמדת לעורה ומתרחקת ממנו, ומיליון קוצים הפציעו לאורך מצחו, על צווארו, על גבו וחזהו ועל פני זרועותיו ורגליו ומשם התפשטו אל כפות רגליו וידיו בשעה שדמו געש וליבו הלם בקצב אגרופיו הקפוצים.

 

אשתו זעה כשהגיע למדרגה התחתונה ביותר. היא סובבה את ראשה כך שסנטרה נח על כתפה ופניה הוטו לעברו אבל עיניה היו נעוצות במקום אחר ומרוחק, והוא שם לב שהוא מחפש בפניה ובעיניה עדויות לדמעות, שכבר זלגו או עמדו לזלוג, והבין פתאום שהוא מקווה לראות עדות לדמעות, עדות למעין שחיקה בחוסנה הזר, בביטחון הנחרץ לכאורה בצדקת מעשיהם.