כהורים, אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו את הטוב והניסיון שרכשנו בחיים, יש מקרים בהם הדברים פשוטים יחסית לעשיה כמו צפייה, קריאה או האזנה משותפת ליצירות שנגעו בנו ואנו מאמינים כי תהיה להם השפעה דומה גם על ילדינו. במקרים מסוימים זה עובד, במקרים אחרים פערי הזמנים והמציאות שהשתנתה הופכים את הבילוי המשותף למשהו אחר, כזה שמעביר לילדים עוד נקודת מבט ואת הילדות שלנו, גם אם הם עצמם חווים את הדברים אחרת. המפגש עם הספר הנוכחי "אנה, בננה, והחברות שהתפרקה" הוא מעין פשרה, יש בו טעם מתוק של חוויות הילדות שילדים לאורך כל הדורות חווים, עם התאמה למציאות העכשווית שמטבע הדברים כוללת בתוכה מעטפת חוויות שונה לחלוטין.
אנה וסיידי הן החברות הכי טובות, לסיידי יש רעיונות טובים שאנה כמעט תמיד שמחה לקחת בהם חלק, לכן לא פלא שבזכות סיידי חגיגת יום ההולדת של אנה מתחילה נפלא למרות שהיא נערכת בבית בגלל שבחוץ גשום, כי סייד שחשבה על פיקניק יום הולדת הייתה גם זו שהציעה שיערכו את הפיקניק הזה, בדיוק כמו שתוכנן, בבית, וזו הפכה להיות חווית יום הולדת משמחת במיוחד. אבל כשאנה רוכנת לכבות את נרות עוגת היום ההולדת שלה, שוקולד עם ציפוי וניל ורוד ששתיהן אוהבות, רגע לפני שהיא עומדת לבקש בלב את המשאלה שלה, לבלות יום בעולם המים, סיידי מציעה לה לבקש סוסון, ואנה מחליטה שזה מה שתבקש.
אנה קצת מתלבטת אם היה שווה לה לבזבז את משאלת יום ההולדת שלה על משהו שלא יכול להתגשם, כמו סוסון שהיא יודעת שהוריה לא יאפשרו לה לגדל בבית, והיא אפילו כועסת על עצמה שכמו תמיד אפשרה לסיידי להגיד לה מה לעשות, כי יש מקרים בהם הרעיונות של סיידי לא מוצלחים, כמו עכשיו. אבל כשהיא פותחת את מתנת יום ההולדת של סבא וסבתא שלה היא מגלה שהמשאלה שלה התגשמה והיא קיבלה סוסון. סיידי מיד לוקחת בעלות על המתנה, כי זה היה רעיון שלה, ולצד ההחלטה שלה שתתחתן עם האח המעצבן של אנה צ'אק כשתהיה גדולה ותגדל את הכלב של המשפחה של אנה, בננה, אנה כבר פחות שמחה, וכשסיידי עוזבת את הבית שלה עם המתנה שאנה קיבלה ליום ההולדת כשהיא כועסת על אנה, אנה כבר בוכה.
אנה בטוחה שלמחרת בבית הספר הכל יסתדר, בבוקר היא מתכננת איך היא וסיידי ישלימו, סיידי תחזיר לה את מתנת יום ההולדת שלה ודברים יסתדרו. אבל אנה מגלה שסיידי כועסת ולא מוכנה לסלוח לה ודברים מסתבכים בבית הספר. היא מנסה להתחמק מלחזור לבית הספר ביום הבא, וכשזה לא מצליח לה שוב עובר עליה יום רע אבל עצה טובה שהיא מקבלת מאחיה בדרך הביתה משנה את כל התמונה, ובסופו של דבר אנה יוצאת ממנה עם כל מה שרצתה, ואפילו יותר.
עולמה הרגשי של הילדה אנה נפרש באופן כנה ופתוח לקוראים הצעירים ומאפשר להם לחוש הזדהות, באופן שיכול להפוך את הקריאה בספר לבסיס לדיון אודות קשיים שונים בחיי הים יום שלהם. הדרך בה בוחרת המחברת לפתור את הקושי שהתעורר אינה על ידי פתרון בזק, אלא דורשת מאנה לעבור תהליך, בו היא משתפת אחרים (צ'אק אחיה והוריה) אך מקבלת את ההחלטה כיצד לפעול בעצמה, ומתמודדת עם הבחירה שלה. כמבוגרים, סדר היום שלנו עמוס בטרדות ובדאגות ולעתים אנחנו שוכחים עד כמה צרות הילדים, שבעינינו נדמות כפשוטות וקלות, מהוות עבורם אבן רחיים ממש כמו הדאגות הגדולות היושבות על צווארנו ומכבידות על כתפינו.
מחברת הספר הנוכחי, אניקה מרוז ריסי, מצליחה לתרגם את הקשיים היום-יומיים אתם מתמודדים ילדים באופן שמדבר לילדים ולמבוגרים כאחד ובכך הופכת את הספר הנוכחי שלה לכזה המתאים גם לקריאה משותפת עם מבוגר, ויכול להוות בסיס לשיחה של הילדים על נושאים המטרידים אותם בבית הספר ועם החברים. מתרגם הספר דידי חנוך, הפך את הקריאה בו בשפה העברית לטבעית וקולחת. הספר מודפס בפונט גדול יחסית ומנוקד, ובכך פונה ישירות לקהל היעד שלו העושה את צעדיו הראשונים בעולם הקריאה העצמאית. מומלץ בחום לילדי הכיתות הנמוכות בבית הספר.
* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט
אנה, בננה, והחברות שהתפרקה מאת: אניקה מרוז ריסי איורים: מג פארק מאנגלית: דידי חנוך הוצאת ספר לכל 2020 111 עמ' - כולל תודות
פֶּרֶק 1
מִשְׁאָלָה
סֵיידִי אוֹמֶרֶת שֶׁהַדָּבָר הֲכִי טוֹב בִּימֵי הֻלֶּדֶת הוּא הַמַּתָּנוֹת, אֲבָל הַחֵלֶק הָאָהוּב עָלַי הוּא מִשְׁאֶלֶת יוֹם הַהֻלֶּדֶת. קָרָאתִי אֶת כָּל סִפּוּרֵי הָאַגָּדוֹת ― אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁים מִשְׁאָלוֹת, אָז הַשָּׁנָה תִּכְנַנְתִּי אֶת הַמִּשְׁאָלָה שֶׁלִּי שָׁבוּעוֹת מֵרֹאשׁ. הָיִיתִי מוּכָנָה.
כֻּלָּם שָׁרוּ כַּאֲשֶׁר אַבָּא הֵבִיא אֶת הָעוּגָה וְהִנִּיחַ אוֹתָהּ עַל הַמַּחְצֶלֶת שֶׁהָיְתָה פְּרוּשָׂה עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן שֶׁלָּנוּ. זֹאת הָיְתָה עוּגַת שׁוֹקוֹלָד עִם צִפּוּי וָנִיל וָרֹד: הָעוּגָה הָאֲהוּבָה עַל סֵיידִי וְעָלַי. תִּשְׁעָה נֵרוֹת צְהֻבִּים הִבְהֲבוּ עָלֶיהָ.
פָּתַחְתִּי אֶת פִּי לִשְׁאֹף הֲמוֹן אֲוִיר, וְאָז אִמָּא הִפְתִּיעָה אוֹתִי. "בָּנָנָה!" אָמְרָה. "תּוֹצִיאִי אֶת הָאַף שֶׁלָּךְ מִשָּׁם! עוּגָה לֹא נוֹעֲדָה לִכְלָבִים."
בָּנָנָה נָסוֹגָה מֵעוּגַת יוֹם הַהֻלֶּדֶת בְּמַבָּט מָלֵא אַשְׁמָה. הִיא כִּשְׁכְּשָׁה בְּכָל הַחֵלֶק הָאֲחוֹרִי שֶׁלָּהּ כְּדֵי לְהִתְנַצֵּל בִּפְנֵי אִמָּא וּפָנְתָה לְרַחְרֵחַ בִּמְקוֹם זֹאת אֶת סֵיידִי, הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
סֵיידִי צִחְקְקָה וּמָשְׁכָה אֶת בָּנָנָה לְחֵיקָהּ. "קָדִימָה, אַנָּה," אָמְרָה לִי. "תַּבִּיעִי מִשְׁאָלָה!"
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי לְרֶגַע וְדִמְיַנְתִּי אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה: נְסִיעָה לְעוֹלַם הַמַּיִם. יָכֹלְתִּי כִּמְעַט לְהַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי מַחְלִיקָה בְּמוֹרַד מַגְלֵשַׁת מַיִם אֲרֻכָּה וּמִתְפַּתֶּלֶת, נָעָה בִּמְהִירוּת בָּעִקּוּלִים כְּשֶׁסֵּיידִי מֵאֲחוֹרַי, וְאֶת שְׁתֵּינוּ נוֹחֲתוֹת בְּיַחַד וּמַתִּיזוֹת בִּבְרֵכַת הַגַּלִּים הָעֲנָקִית שֶׁלְּמַטָּה. בַּפִּרְסוֹמוֹת זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ הַמָּקוֹם הֲכִי כֵּיפִי בָּעוֹלָם, וּכְבָר מִזְּמַן רָצִיתִי לָלֶכֶת לְשָׁם. צָ'אק אָמַר שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ בַּחַיִּים לֹא יִקְּחוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם, אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁאִם אַקְדִּישׁ לְזֶה אֶת מִשְׁאֶלֶת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי, זֶה חַיָּב לְהִתְגַּשֵּׁם. לְמִשְׁאֲלוֹת יוֹם הֻלֶּדֶת יֵשׁ קֶסֶם מְיֻחָד. כָּכָה קִבַּלְתִּי אֶת בָּנָנָה.
גָּחַנְתִּי לְעֵבֶר הַנֵּרוֹת, מוּכָנָה לִנְשֹׁף. אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהוֹצִיא אֶת הָאֲוִיר סֵיידִי לָחֲשָׁה, "תְּבַקְּשִׁי סוּסוֹן."
קָפָאתִי. אֵיפֹה נוּכַל לְהַחְזִיק סוּסוֹן?
"אַתְּ מְתַכְנֶנֶת לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה, פַּרְצוּף קוֹף?" אָמַר צָ'אק, וְתָקַע אֶת אֶצְבָּעוֹ בְּצִפּוּי הָעוּגָה.
אוֹי. לְרֶגַע שָׁקַלְתִּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּשְׁאָלָה שֶׁלִּי כְּדֵי לְבַקֵּשׁ אָח בְּכוֹר פָּחוֹת מְעַצְבֵּן, אֲבָל נִרְאֶה לִי שֶׁאֲפִלּוּ הַקֶּסֶם שֶׁל מִשְׁאֶלֶת יוֹם הֻלֶּדֶת לֹא יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת צָ'אק.
סֵיידִי דָּחֲקָה בִּי. הִיא נָחֲרָה וְהִרְחִיבָה אֶת הַנְּחִירַיִם שֶׁלָּהּ כְּמוֹ הַסּוּסִים שֶׁרָאִינוּ בַּפַּארְק, וְהִשְׁמִיעָה צָהֳלַת עִידוּד קְטַנָּה. הִיא נִשְׁמְעָה מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס אֲמִתִּי.
חִיַּכְתִּי אֵלֶיהָ וְאֶל בָּנָנָה וּפָנִיתִי בַּחֲזָרָה אֶל הָעוּגָה שֶׁלִּי. כַּאֲשֶׁר כִּבִּיתִי אֶת הַנֵּרוֹת בִּנְשִׁיפָה גְּדוֹלָה חָשַׁבְתִּי, הַמִּשְׁאָלָה שֶׁלִּי הִיא סוּסוֹן.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְסָרֵב לְסֵיידִי. הִיא הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה