"ילדי דם ועצם" הוא סדרת פנטזיה חדשה לנוער, שפתו וחלק מהתכנים הנרמזים בו הופכים אותו לכזה שמתאים לבני נוער בוגרים ולמבוגרים מהם. הוא נע על מספר צירי עלילה כשבמרכזו, כמו ברוב הספרים בעולם, סיפור אהבה (שניים ליתר דיוק). אבל הספר הנוכחי מכיל גם אלמנט ייחודי, הגיבורה שלו, ורוב דמויות המשנה, שחורה. למען האמת העיסוק בצבע העור, ובכהות שלו, משמש גם ככלי להפרדה בין אזרחים שונים, כאשר צבע העור לצד מאפיין נוסף, מעיד על כוחות על קסם שהשלטון רוצה להכחיד.
זיילי ראתה את אמה הולכת לעולמה כשהותקפה בידי חיילי המלך, היא הייתה רק בת שש אך החוויה הותירה עליה חותם שאינה יכולה למחוק. מאז שהלכה לעולמה הפך אביה לצל של עצמו, המצליח לפרנס את המשפחה בקושי. אחיה הגדול והיא מבלים חלק ניכר מזמנם בפיתוח מיומנויות לחימה המותאמות למינם ולגילם, אך גם במקום הזה זיילי מתקשה לעבוד לפי התקנות בטח ובטח כשהחיילים הממשיכים לחפש בעלי כוחות קסם, גם לאחר שהשמידו את כל מי שנחנו בהם.
לא תמיד המציאות הייתה כך, בעבר השלטון ובעלי הכוחות חיו אלו לצד אלו, אך מעורבות של בעלי כוחות כאלה במותו של השליט הפכה את בנו לרדוף ולמי שהחליט למחות את הקסם מעל פני האדמה. האם זה אפשרי בכלל?
זיילי בת 16 כעת, היא מיומנת מאוד בשימוש במטה כדי להגן על עצמה ומוצאת את עצמה מגינה על נערה צעירה בשוק המקומי, מסייעת לה להמלט מחמות המקום לפני שייתפסו אותה. רק לאחר שהיא לוקחת אותה עמה היא מגלה שלא מדובר בנערה פשוטה אלא בנסיכה אמארי, בתו הצעירה של המלך, שבחרה לברוח מאביה אחרי שגילתה כיצד הוא מקיים את שליטתו בממלכה. זיילי מצרפת אליה, ללא שמחה, את בת המלך אך החיפושים אחריה מובילים להרס הכפר בו זיילי חיה וליציאתן של השתיים, ביחד עם אחיה הגדול של זיילי, למסע שישיב לעולם את כוחות הקסם כולם.
המסע של השלושה אינו חלק, אחריהם רודפים נציגי המלח ובראשם הנסיך, אחיה הבכור של הנסיכה אמארי, אשר נאלץ להתמודד עם בעיות נוספות המתעוררות במסע, ואינן נוגעות רק למרדף אחרי אחותו הצעירה.
הספר עב הכרס כתוב היטב, הוא נגמע במהירות ואחרית הדבר של המחברת מציגה את התמה המניעה את העלילה בהקשרים נוספים, אלו שהיוו את הבסיס שלה לכתיבת הספר. אומנם טומי אדיימי מחברת הספר לא המציאה את הגלגל, אך בעולם הפנטזיה שלה סיפורי אהבה, קשרי משפחה, ומאבק בין שמועות למציאות יוצרים יחד עלילה קולחת שכיף לקרוא.
בדרך כלל ספרות פנטזיה שגיבוריה בני נוער פונה ישירות אליהם, אך בספר הנוכחי בו המציאות המתוארת לא פשוטה, קהל היעד מעט מבוגר יותר וקוראים מבוגרים ימצאו בו עניין גם אם אינם נמנים על חובבי ספרות הפנטזיה ומוותרים עליה לא פעם משום שהיא פונה לצעירים.
על תרגום הספר הופקדה יעל אכמון, שתרגומיה בכלל ואלו לספרות פנטזיה בפרט, הופכים את החווית הקריאה לטבעית וקולחת. אנחנו מחכים לקרוא את החלקים הבאים בסדרה.
* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.
ילדי דם ועצם 1 - מורשת אורישה מאת: טומי אדיימי מאנגלית: יעל אכמון הוצאת כנרת זמורה דביר 2020 559 עמ' - כולל הערת המחברת ותודות
פרק ראשון
אני מנסה לא לחשוב עליה.
אבל כשאני כן חושבת עליה, אני חושבת על אורז.
כשמאמא עוד היתה, הבקתה תמיד היתה מלאה בריח של אורז ג'וֹלוֹף.
אני חושבת על איך שהעור הכהה שלה קרן כמו השמש בקיץ, איך שהחיוך שלה גרם לבּאבּא להתעורר לחיים. איך שהשיער הלבן שלה התפתל והסתלסל, כתר בלתי מרוסן שנשם ושיגשג.
אני שומעת את המיתוסים שהיא נהגה לספר לי בלילות. את הצחוק של טְזַיין כשהם שיחקו אַגְבּוֹן בפארק.
הצעקות של באבא כשהחיילים כרכו שלשלת סביב הצוואר שלה. הצרחות שלה כשגררו אותה אל לב החשכה.
ההשבעות שנשפכו מפיה כמו לַבָּה. מאגיית המוות שהסיטה אותה מדרך הישר.
אני חושבת על איך שהגופה שלה השתלשלה מהעץ ההוא.
אני חושבת על המלך שלקח אותה.
1.
זיילי
תבחרי בי.
אני מתאפקת רק בקושי מלצרוח. אני נועצת ציפורניים במטה עץ המארוּלָה שלי ולופתת אותו בכוח כדי לא לזוז באי־שקט. אגלי זיעה נוטפים על הגב שלי, אבל אני לא יודעת אם זה בגלל החום המוקדם של שעות השחר או הלב שלי שהולם לי בחזה. ירח אחרי ירח היא דילגה עלי.
היום אסור שזה יקרה.
אני תוחבת קווצת שיער לבנה כשלג מאחורי האוזן ועושה כמיטב יכולתי לשבת בשקט. כמו תמיד, תהליך הבחירה של מאמא אַגְבָּה מייסר, היא לוטשת מבט בכל ילדה עד שאנחנו מתפתלות.
הגבות שלה מתכווצות בריכוז ומעמיקות את התלמים בראש המגולח שלה. בעורה החום הכהה ובכַּפְתָן הדהוי שלה, מאמא אגבה נראית כמו כל שאר זקני הכפר. לעולם לא הייתם מנחשים שאישה בגילה יכולה להיות קטלנית כל כך.
"אהם." יֶמי מכחכחת בגרון בחזית האָהֵרֶה כתזכורת לא ממש מעודנת לכך שכבר עברה את המבחן הזה. היא מגחכת אלינו ומסחררת את המטה המגולף שלה, להוטה לגלות את מי מאיתנו תזכה להביס בקרב הגמר. רוב הבנות מתכווצות בפחד למחשבה שיצטרכו להילחם בימי, אבל היום אני משתוקקת לזה. התאמנתי הרבה ואני מוכנה.
אני יודעת שאני יכולה לנצח.
"זֵיילי."
הקול הצרוד של מאמא אגבה מפר את הדממה. חמש־עשרה הבנות האחרות, שלא נבחרו, נאנחות כאיש אחד. השם מהדהד בין קירות האָהֵרֶה העשויה קנים עד שאני קולטת שמאמא אגבה זימנה אותי.
"באמת?"
מאמא אגבה ממצמצת בשפתיה. "אני יכולה לבחור מישהי אחרת —"
"לא!" אני ממהרת לקום וקדה בזריזות. "תודה רבה, מאמא. אני מוכנה."
ים הפרצופים החומים נחצה לשניים כשאני עוברת. עם כל צעד אני מתמקדת בגרירת הרגליים היחפות שלי על קני הרצפה של מאמא אגבה, בוחנת את החיכוך שאזדקק לו כדי לנצח בקרב הזה וסוף־סוף לעבור את בחינת הסיום.
כשאני מגיעה למזרן השחור שמסמן את גבולות הזירה, ימי קדה ראשונה. היא מחכה שאעשה כמוה, אבל ההבעה שלה רק מלבה את האש בתוכי. אין שום הפגנת כבוד בעמידה שלה, שום הבטחה לקרב הוגן. היא חושבת שבגלל שאני אוב, אני נחותה ממנה.
היא חושבת שאני עומדת להפסיד.
"קוּדי, זיילי." על אף נימת האזהרה הברורה בקולה של מאמא אגבה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לזוז. כשאני קרובה כל כך אל יֶמי, אני לא רואה דבר מלבד השיער השחור המבריק שלה ועורה החום כמו קוקוס, הבהיר בהרבה משלי. גון העור העדין שלה הוא של אוֹרישית שלא עבדה יום אחד בשמש, חיי פינוקים, שמשולמים על ידי אבא שמעולם לא פגשה. בן אצולה כלשהו שהגלה את הבת הממזרה שלו לכפר שלנו ומממן אותה בדמי השתקה.
אני מושכת כתפיים לאחור ומנפחת את החזה, מזדקפת במקום להתכופף. המראה של יְמי יוצא דופן בין חבורת האוֹבוֹת בעלות השיער הלבן כשלג. אובות ששוב ושוב נאלצו להשתחוות בפני אנשים שנראים כמוה.
"זיילי, אני לא רוצה לחזור על עצמי."
"אבל, מאמא —"
"קודי קידה או צאי מהזירה! את מבזבזת את הזמן של כולן."
אין לי ברירה, ולכן אני חושקת שיניים וקדה. הגיחוך הבלתי נסבל של ימי מתרחב. "זה באמת היה כל כך קשה?" ימי קדה שוב כדי להשפיל אותי. "אם את עומדת להפסיד, תעשי את זה בגאווה."
צחקוקים כבושים עולים פה ושם מבין הבנות, אבל נפנוף חד מהיד של מאמא אגבה משתיק אותן מייד. אני מעיפה בהן מבט זועף ואז מתמקדת ביריבה שלי.
נראה מי תצחקק כשאני אנצח.
"למקומות."
אנחנו נסוגות לשולי המזרן ומניפות את המטות שלנו בבעיטה מהרצפה. הגיחוך של ימי נעלם והעיניים שלה מצטמצמות. האינסטינקט הקטלני שלה התעורר.
אנחנו לוטשות מבטים זו בזו ומחכות לאות להתחיל. אני מתחילה לחשוש שמאמא אגבה תגרור את זה לנצח, אבל אז היא צועקת.
"התחילו!"
ומייד אני נמצאת במגננה.
לפני שאני מספיקה אפילו לחשוב לתקוף, ימי מסתחררת במהירות של צ'יטָרָה. רגע אחד המטה שלה מונף מעל לראשה, וברגע הבא יורד לעבר הצוואר שלי. הבנות מאחורי מתנשפות, אבל אני לא מהססת לרגע.
ימי אולי זריזה, אבל אני יכולה להיות זריזה יותר.
כשהמטה שלה מתקרב אלי, אני מתקשתת לאחור ככל שהגב שלי מאפשר לי וחומקת מהמכה. אני עדיין מקושתת לאחור כשימי מכה שוב, הפעם הולמת כלפי מטה בכוח של נערה הגדולה ממנה פי שניים.
אני משליכה את עצמי הצידה ומתגלגלת על המזרן כשהמטה שלה פוגע בקנים שלו. ימי מזדקפת כדי לחבוט שוב, ואני נאבקת לקום.
"זיילי," מאמא אגבה מזהירה אותי, אבל אני לא צריכה את עזרתה. בתנועה חלקה אחת אני מתגלגלת, קמה ומניפה את המטה שלי כלפי מעלה, חוסמת את המכה הבאה של ימי.
המטות שלנו מתנגשים בקול חבטה רם. קירות הקנים רועדים. המטה שלי עדיין מהדהד מהחבטה כשימי מסתובבת במהירות כדי להכות בברכיים שלי.
אני מזנקת בדחיפה של הרגל הקדמית ונעזרת בתנופה של הזרועות כדי לעשות היפוך באוויר. כשאני עוברת מעל המטה המצליף שלה, אני מבחינה בפרצה ראשונה בהגנות שלה — הזדמנות לעבור למתקפה.
"הא!" אני נאנקת ומנצלת את תנופת ההיפוך כדי לכוון מכה משלי. נו כבר —
המטה של ימי נחבט בשלי ועוצר את המתקפה שלי עוד לפני שהתחילה.
"סבלנות, זיילי," מאמא אגבה קוראת. "הזמן שלך לתקוף טרם הגיע. הסתכלי. הגיבי. חכי עד שהיריבה שלך תכה."
אני כובשת אנקה אבל מהנהנת ונסוגה עם המטה שלי. את עוד תזכי בהזדמנות שלך, אני מורה לעצמי, חכי לתו —
"נכון מאוד, זייל." הקול של ימי כל כך שקט שרק אני שומעת אותו. "תקשיבי למאמא אגבה. תהיי מוגלה קטנה וטובה."
והנה זה.
המילה הזאת.
מילת הגנאי המכוערת, המשפילה.
שנלחשה בחוסר אכפתיות. שנעטפה בגיחוך היהיר הזה.
לפני שאני מצליחה לעצור בעצמי, המטה שלי נשלח קדימה, כחוט השערה מהבטן של ימי. אחר כך אני עוד אחטוף על זה את אחת ההצלפות הידועות לשמצה של מאמא אגבה, אבל הפחד בעיניה של ימי בהחלט שווה את זה.
"הי!" ימי מסתובבת אל מאמא אגבה כדי לגרום לה להתערב, אבל היא לא מספיקה להתלונן. אני מסחררת את המטה שלי במהירות שפוערת את עיניה, ופותחת במתקפה נוספת.
"זה לא התרגיל!" ימי צווחת וקופצת להתחמק מהמכה שכיוונתי אל ברכיה. "מאמא —"
"את רוצה שהיא תילחם במקומך?" אני צוחקת. "באמת, יֶם. אם את עומדת להפסיד, תעשי את זה בגאווה!"
זעם מבזיק בעיניה של ימי, כמו לְביאָרָה בעלת קרני־שור שעומדת לתקוף. היא לופתת את המטה שלה בכוח.
עכשיו יתחיל הקרב האמיתי.
קירות האָהֵרֶה של מאמא אגבה מהדהדים כשהמטות שלנו נחבטים שוב ושוב. אנחנו מחליפות מהלומות בחיפוש אחר הזדמנות לחדור את הגנות היריבה. אני מזהה הזדמנות ואז —
"אח!"
אני כושלת לאחור, מקופלת ומתנשפת, ובחילה מטפסת לי בגרון. לרגע אני חוששת שימי ריסקה לי את הצלעות, אבל הכאב בבטן מפריך את החשש הזה.
"עצרו —"
"לא!" אני קוטעת את מאמא אגבה בקול צרוד. אני מכריחה את ריאותי לשאוף אוויר ונעזרת במטה שלי כדי להזדקף. "אני בסדר."
עדיין לא סיימתי.
"זיילי —" מאמא מתחילה לומר, אבל ימי לא מחכה שהיא תסיים. היא מסתערת עלי רותחת מזעם, והמטה שלה עובר מרחק אצבע מהראש שלי. כשהיא מניפה אותו כדי לתקוף, אני חומקת בסיבוב אל מחוץ לטווח שלה. לפני שהיא מספיקה להסתובב אלי, אני מצליפה בה במהירות וחובטת בעצם החזה שלה.
"אה!" ימי מתנשפת. הפנים שלה מתעוותות מכאב ומהלם בעודה מושלכת לאחור מהחבטה. אף אחת מעולם לא הצליחה לפגוע בה בקרבות של מאמא אגבה. היא לא מכירה את ההרגשה הזאת.
לפני שהיא מספיקה להתאושש, אני מסתחררת ומכה בבטן שלה. אני עומדת לחבוט את חבטת המחץ, כשהיריעות האדמדמות שמכסות את פתח האהרה מוסטות באחת.
בּיסי רצה דרך הפתח, שערה הלבן מתעופף מאחוריה. החזה הקטן שלה עולה ויורד בעוד היא נועצת את מבטה במאמא אגבה.
"מה העניין?" מאמא שואלת.
דמעות ממלאות את עיניה של בּיסי. "אני מצטערת," היא מייבבת. "נרדמתי, אני — אני לא —"
"דברי, ילדה!"
"הם מגיעים!" ביסי אומרת בסופו של דבר. "הם קרובים, הם כמעט כאן!"
לרגע אני לא מסוגלת לנשום. אני לא חושבת שמישהי נושמת. הפחד משתק כל נים מישותנו.
אבל אז יצר ההישרדות גובר.
"מהר," לוחשת מאמא אגבה. "אין לנו הרבה זמן!"
אני מושכת את ימי לעמידה. היא עדיין מתנשפת, אבל אין זמן לוודא שהיא בסדר. אני חוטפת את המטה שלה וממהרת לאסוף את כל האחרים.
מהומת עולם פורצת באהרה בעוד כולן מתרוצצות כדי להסתיר את האמת. יריעות של בד צבעוני נפרשות באוויר. צבא של בובות דיגום עשויות קנים מוצב ברחבי החדר. בתוך כל המהומה הזאת אין דרך לדעת אם נספיק להסתיר הכול בזמן. אני לא יכולה אלא להתמקד במשימה שלי, שהיא להחביא את כל המטות מתחת למזרן הזירה.
אני מסיימת, וימי שמה בידי מחט עץ. אני עדיין ממהרת לכיוון המקום שבו עלי לשבת כשהיריעות המכסות את פתח האהרה מוסטות שוב.
"זיילי!" מאמא אגבה נובחת.
אני קופאת במקומי. כל העיניים באהרה ננעצות בי. לפני שאני מספיקה לדבר, מאמא אגבה חובטת לי בעורף; הבזק של כאב שרק היא מסוגלת לגרום לו ניתז במורד הגב שלי.
"שבי במקום," היא אומרת ברוגז. "את צריכה להמשיך לתרגל."
"מאמא אגבה, אני..."
היא רוכנת אלי והדופק שלי מואץ. האמת נוצצת בעיניה.
הסחת דעת...
דרך לקנות לנו עוד זמן.
"אני מצטערת, מאמא אגבה. סלחי לי."
"חזרי למקום שלך."
אני מבליעה חיוך וקדה בראשי בהתנצלות, הקידה נמוכה מספיק כדי שאוכל לבחון את השומרים שנכנסו. כמו רוב החיילים באוֹרישָה, לנמוך מבין השניים יש עור פנים הדומה לזה של ימי: חום כמו אוכף שחוק, ממוסגר בשיער שחור סמיך. למרות שאנחנו בסך הכול ילדות, הוא לא מוריד את היד שלו מניצב החרב. האחיזה שלו מתהדקת כאילו בכל רגע אחת מאיתנו עלולה לתקוף.
השומר האחר גבוה ורציני, כהה בהרבה מהראשון. הוא נשאר קרוב לכניסה ועיניו נעוצות בקרקע. אולי יש בו ההגינות לחוש בושה לקראת הדבר שהם עומדים לעשות, יהיה מה שיהיה.
על שריונות החזה העשויים ברזל של שני הגברים מתנוסס החותם המלכותי של המלך סָראן. מבט חטוף אחד בנָמֵרַר השלג המעוטר גורם לבטן שלי להתכווץ, תזכורת בוטה למלך ששלח אותם.
אני עושה הצגה שלמה של חזרה חמוצה אל בובת הקנים שלי ברגליים שכמעט קורסות מרוב הקלה. מה שהזכיר קודם לכן זירה, משחק עכשיו תפקיד משכנע של מתפרה. בדים שבטיים ססגוניים מעטרים את בובות החייטים שמול הבנות, לאחר שנגזרו וחוברו בדוגמאות היחודיות למאמא אגבה. אנחנו תופרות את אותן אִמרות דָשיקי שאנחנו תופרות כבר שנים, עובדות בדממה בעודנו מחכות שהשומרים יסתלקו.
מאמא אגבה מסתובבת בין שורות הבנות כדי לבחון את מלאכת היד של השוליות שלה. למרות המתח שאני חשה, אני מחייכת כשאני רואה איך היא מאלצת את השומרים לחכות, איך היא מסרבת להכיר בנוכחותם הלא רצויה.
"אני יכולה לעזור לכם במשהו?" היא שואלת בסופו של דבר.
"מיסים," השומר הכהה יותר רוטן. "תשלמי."
הפנים של מאמא אגבה הופכות צוננות כמו האוויר בלילה. "שילמתי את המיסים שלי בשבוע שעבר."
"לא מס הסחר." השומר השני מעביר את מבטו על כל אחת מהאובות בעלות השיער הלבן הארוך. "התעריף למוגלות עלה. יש לך כל כך הרבה, אז את צריכה לשלם יותר."
כמובן. אני לופתת את הבד המכסה את בובת החייטים שלי בכוח כזה שהאגרופים שלי כואבים. המלך לא מסתפק בדיכוי של האובות. הוא חייב לשבור גם את כל מי שמנסה לעזור לנו.
אני מהדקת את הלסת שלי כשאני מנסה להתעלם מהשומר, להתעלם מהצריבה שהמילה "מוגלות" גורמת. זה לא משנה שלעולם לא נהפוך למאגִ'יות שהיינו אמורות להיות. בעיניהם אנחנו עדיין מוגלות.
זה כל מה שהם יראו בנו לעולם.
מאמא אגבה קופצת שפתיים לקו דק. אין סיכוי שיש לה את כמות המטבעות הנדרשת. "כבר העליתם את המס על האובות בירח שעבר," היא מתווכחת. "ובירח שלפני כן."
השומר הבהיר יותר מתקדם, ידו מושטת לחרב, נכון להכות עם סימן ראשון להתרסה. "אז אולי עדיף שלא תתחברי עם מוגלות."
"אולי עדיף שתפסיקו לשדוד אותנו."
המילים פורצות ממני לפני שאני מספיקה לבלום אותן. החדר עוצר את נשימתו. מאמא אגבה נדרכת והעיניים הכהות שלה מתחננות שאשתוק.
"אנחנו האובות לא התחלנו להרוויח יותר. מאיפה אתם מצפים שיגיעו הכספים למיסים החדשים האלה?" אני שואלת. "אתם לא יכולים פשוט להעלות ולהעלות את התעריף. אם תמשיכו להעלות אותו, אנחנו לא נוכל לשלם!"
השומר ניגש אלי בצעד עצל שגורם לי לייחל שהמטה שלי היה בידי. עם החבטה הנכונה הייתי יכולה להפיל אותו מהרגליים; עם המכה הנכונה הייתי יכולה לרסק לו את הגרון.
רק עכשיו אני מבחינה שהחרב של השומר לא שגרתית. הלהב השחור בוהק מתוך הנדן, מתכת יקרה יותר מזהב.
מאגַ'סטיוּם...
סגסוגת שהמלך סָראן חישל והפך לנשק לפני הפשיטה כדי להחליש את המאגיה שלנו ולצרוב בבשרנו.
כמו זו ששימשה לשלשלת השחורה שכרכו סביב הצוואר של מאמא.
מאג'י חזק יכול להיאבק בהשפעה של המתכת הנדירה, אבל את רובנו היא מגבילה. למרות שאין לי מאגיה שאפשר לדכא, העור שלי מעקצץ מהקִרבה ללהב המאגַ'סטיוּם כשהשומר סוגר עלי.
"כדאי לך לסתום את הפה, ילדה."
הוא צודק. באמת כדאי. לסתום את הפה, לכבוש את הזעם. לשרוד יום נוסף.
אבל כשהוא מתקרב ככה לפנים שלי, אני בקושי מצליחה לעצור בעצמי מלנעוץ את המחט בעין הקטנה החומה שלו. אולי אני צריכה לשתוק.
ואולי הוא צריך למות.
"אתה צ —"
מאמא אגבה דוחפת אותי הצידה בכוח כזה שאני נופלת.
"הנה," היא קוטעת אותו וחופן מטבעות בידה. "קחו את זה."
"מאמא, אל —"
היא מסתובבת ונועצת בי מבט שהופך אותי לאבן. אני סוגרת את הפה וזוחלת לעמידה, מתכווצת אל תוך הבד הססגוני של בובת החייטים שלי.
השומר סופר את מטבעות הארד המצטלצלים שהונחו בכף ידו. כשהוא מסיים הוא משמיע נהמה. "זה לא מספיק."
"זה יצטרך להספיק," מאמא אגבה אומרת, ובקול שלה יש עכשיו נימה של יֵאוש. "זהו זה. זה כל מה שיש לי."
שנאה מבעבעת מתחת לעור שלי, דוקרת בי חדה ולוהטת. זה לא בסדר. מאמא אגבה לא צריכה להתחנן. אני נושאת מבט ומסתכלת לשומר בעיניים. טעות. לפני שאני מספיקה להסתובב או להסוות את הגועל שלי, הוא תופס בשיער שלי.
"אה!" אני מצטעקת כשכאב מפלח את הגולגולת שלי. בן־רגע השומר מטיח אותי עם הפנים על הרצפה, וכל האוויר יוצא לי מהריאות.
"אולי אין לך מטבעות." השומר נועץ ברך בגב שלי. "אבל לא חסרות לך מוגלות." הוא תופס בירך שלי ביד גסה. "אני אתחיל בזאת."
העור שלי מתלהט ואני מתאמצת לנשום, קופצת ידיים לאגרופים כדי להסתיר את הרעד. אני רוצה לצרוח, לשבור כל עצם בגוף שלו, אבל משנייה לשנייה אני נובלת. המגע שלו מוחק את כל מה שאני, את כל מה שנאבקתי כל כך קשה כדי להפוך להיות.
ברגע הזה אני שוב הילדה הקטנה ההיא, חסרת אונים בעוד החייל גורר את אמא שלי משם.
"זה יספיק." מאמא אגבה דוחפת את השומר ומושכת אותי אל חזה, והקול שלה נוהם כמו לביארה בעלת קרני־שור שמגוננת על הגורה שלה. "קיבלתם את המטבעות שלי וזה כל מה שתקבלו. לכו. ברגע זה."
השומר מתרתח מהחוצפה שלה. הוא עומד לשלוף את החרב שלו, אבל השומר האחר מרסן אותו.
"בוא. אנחנו צריכים להספיק לעבור בכל הכפר עד השקיעה."
הקול של השומר הכהה יותר נשמע אגבי, אבל הלסת שלו קפוצה. אולי בפנים שלנו הוא רואה אמא או אחות, תזכורת למישהי שהיה רוצה להגן עליה.
החייל האחר עומד במקום לרגע, דומם כל כך שאני לא יודעת מה הוא עומד לעשות. בסופו של דבר הוא מרפה מהחרב, ובמקומה הוא משסף אותנו במבטו. "תלמדי את המוגלות האלה לציית," הוא מזהיר את מאמא אגבה. "או שאני אעשה את זה."
העיניים שלו ננעצות בי; למרות שהגוף שלי נוטף זיעה, מבפנים אני קפואה כולי. המבט של השומר עובר עלי מלמטה למעלה, להזהיר אותי מפני מה שהוא יכול לקחת.
רק תנסה, אני רוצה לומר, אבל הפה שלי יבש מכדי לדבר. אנחנו עומדות בשתיקה עד שהשומרים יוצאים והלמוּת המגפיים בעלי סוליות המתכת נעלמת במרחק.
כל כוחותיה של מאמא אגבה כבים כמו נר ברוח. היא נשענת בכבדות על בובת חייטים, והלוחמת הקטלנית שאני מכירה מתמעטת והופכת לזרה זקנה וחלושה.
"מאמא..."
אני רוצה לעזור לה, אבל היא מרחיקה את היד שלי בחבטה. "אוֹדֶה!"
טיפשה, היא נוזפת בי ביוֹרוּבָּה, שפת המאג'ים שהוצאה מחוץ לחוק לאחר הפשיטה. כל כך הרבה זמן לא שמעתי את השפה שלנו, שנדרשים לי כמה רגעים להיזכר מה המשמעות של המילה בכלל.
"מה הבעיה שלך בשם האלים?"
ושוב כל העיניים באהרה ננעצות בי. אפילו ביסי הקטנה לוטשת בי מבט. אבל איך מאמא אגבה יכולה לצעוק עלי? למה זאת אשמתי, כשהשומרים המושחתים הם הגנבים?
"ניסיתי להגן עלייך."
"להגן עלי?" מאמא אגבה אומרת. "ידעת שההתחצפות שלך לא תשנה שום דבר. היינו עלולות להיהרג בגללך!"
אני נרתעת, המומה מחריפות דבריה. מעולם לא ראיתי אכזבה כזאת בעיניים שלה.
"אם אסור לי להילחם בהם, בשביל מה אנחנו כאן?" הקול שלי נשבר, אבל אני כובשת את הדמעות. "מה הטעם להתאמן אם אנחנו לא יכולות להגן על עצמנו? בשביל מה לעשות את זה אם אנחנו לא יכולות להגן עלייך?"
"בשם האלים, חשבי, זיילי. חשבי על מישהו מלבד עצמך! מי יגן על אבא שלך אם תפגעי באנשים האלה? מי ישמור על טזיין כשהשומרים יחזרו לשפוך דם?"
אני פותחת את הפה כדי לענות, אבל אין דבר שאוכל לומר. היא צודקת. גם אילו הייתי גוברת על כמה שומרים, לא הייתי יכולה לנצח צבא שלם. במוקדם או במאוחר הם היו מוצאים אותי.
במוקדם או במאוחר הם היו שוברים את האנשים שאני אוהבת.
"מאמא אגבה?" הקול של ביסי התכווץ, קטן כמו עכבר. היא נצמדת למכנסיים הרחבים של ימי, ועיניה מתמלאות דמעות. "למה הם שונאים אותנו?"
עייפות מכבידה על גופה של מאמא. היא פורשת את זרועותיה אל ביסי. "הם לא שונאים אתכן, ילדה שלי. הם שונאים את מה שהייתן אמורות להיות."
ביסי מתחפרת בבד הכפתן של מאמא, והוא מבליע את קול הבכי שלה. בעודה בוכה, מאמא אגבה בוחנת את החדר ורואה את הדמעות הכבושות של כל הבנות האחרות.
"זיילי שאלה למה אנחנו כאן. זאת שאלה טובה. לעיתים קרובות אנחנו מדברות על איך צריך להילחם, אבל לעולם לא למה." מאמא מושיבה את ביסי ומסמנת ליֶמי להביא את השרפרף שלה. "אתן חייבות לזכור שלא תמיד העולם היה ככה. היו זמנים שכולם היו באותו צד."
מאמא אגבה מתיישבת על השרפרף והבנות מתאספות סביבה, להוטות לשמוע. בכל יום השיעור של מאמא מסתיים בסיפור או במשל, דברי חוכמה מזמן אחר. בדרך כלל הייתי נדחקת לחזית להתענג על כל מילה. היום אני נשארת בשוליים, מבוישת מכדי להתקרב.
מאמא אגבה מחככת את ידיה בתנועה איטית ומחושבת. למרות כל מה שקרה, חיוך דק מרצד על שפתיה, חיוך שרק סיפור אחד יכול להעלות. אני לא מצליחה להתאפק ומתקרבת, נדחקת בין כמה בנות. זה הסיפור שלנו. ההיסטוריה שלנו.
אמת שהמלך ניסה לקבור עם המתים שלנו.
"בראשית היתה ארץ אורישה מקום שבו עלו והצליחו מאג'ים נדירים ומקודשים. האלים ממעל העניקו לכל אחד מעשרת השבטים יכולת השפעה אחרת על הארץ. היו מאג'ים שידעו לשלוט במים, אחרים משלו באש. היו מאג'ים שניחנו בכוח לקרוא מחשבות, מאג'ים שיכלו אפילו להציץ אל מרחבי הזמן!"
כולנו שמענו את הסיפור הזה בהזדמנות כזאת או אחרת — ממאמא אגבה, מהורים שכבר אין לנו — אבל הפלא שבמילים אינו פוחת בשמיעה חוזרת. עינינו מוארות כשמאמא מתארת מאג'ים עם היכולת לרפא ולגרום מחלה. אנחנו רוכנות קדימה כשהיא מספרת על מאג'ים שאילפו את חיות הבר, מאג'ים שנשאו בכפות ידיהם חושך ואור.
"המאג'י נולד עם שיער לבן, סימן למגע יד האלים. הם השתמשו ביכולותיהם כדי לעזור לאנשי אורישה, והכול העריצו אותם. אבל לא כולם זכו במתת האלים." מאמא אגבה מחווה תנועה על פני החדר. "בשל כך, הולדת מאג'י חדש שימחה מחוזות שלמים, וכולם חגגו למראה הראשון של התלתלים הלבנים. הילדים הנבחרים לא יכלו לבצע מאגיה לפני גיל שלוש־עשרה, ועד שכשלו כוחותיהם הם נקראו איבָּווי, 'אלוהיים'."
ביסי זוקרת סנטר ומחייכת כשהיא נזכרת במקור התואר שלנו — "אובות". מאמא אגבה מושיטה יד ומושכת בקווצה משערה הלבן של ביסי, סימן שכולנו למדנו להסתיר.
"המאג'ים עלו לגדולה בכל רחבי אורישה והפכו למלכים ולמלכות הראשונים. בזמן ההוא ידעו כולם שלום, אבל השלום לא האריך ימים. המאג'ים בעלי השררה החלו לנצל לרעה את כוחם, וכעונש נטלו מהם האלים את המתת. כשהמאגיה אזלה מדמם, שערם הלבן נעלם כאות לחטאם. עם השנים, האהבה למאג'ים התחלפה בפחד. הפחד הפך לשנאה. השנאה הולידה אלימות, רצון למחות את המאג'ים מעל פני האדמה."
החדר מתעמעם כהד לדבריה של מאמא אגבה. כולנו יודעות מה יגיע עכשיו; הלילה שלעולם איננו מדברות עליו, הלילה שלעולם לא נוכל לשכוח.
"עד אותו הלילה הצליחו המאג'ים לשרוד מכיוון שהשתמשו בכוחותיהם כדי להגן על עצמם. אבל לפני אחת־עשרה שנה, המאגיה נעלמה. רק האלים יודעים מדוע." מאמא אגבה עוצמת עיניים ונאנחת אנחה כבדה. "יום אחד המאגיה נשמה. ביום שלאחריו, היא מתה."
רק האלים יודעים מדוע?
מתוך כבוד למאמא אגבה אני בולעת את המילים שבפי. היא מדברת כמו כל המבוגרים ששרדו את הפשיטה. בהשלמה, כאילו האלים לקחו את המאגיה כדי להעניש אותנו, או כאילו הם פשוט שינו את דעתם.
עמוק בלב אני יודעת את האמת. ידעתי אותה ברגע שראיתי את המאג'ים של איבָּדַן כבולים. האלים מתו כשהמאגיה שלנו מתה.
הם לעולם לא יחזרו.
"באותו יום גורלי, המלך סָראן לא היסס," ממשיכה מאמא אגבה בסיפור. "הוא ניצל את חולשתם של המאג'ים כדי לתקוף."
אני עוצמת עיניים ונאבקת בדמעות שמבקשות לפרוץ החוצה. השלשלת שהם כרכו בכוח סביב הצוואר של מאמא. הדם שטיפטף על האדמה.
הזיכרונות הדוממים מהפשיטה ממלאים את בקתת הקנים עד שהאוויר ספוג כולו בתחושת אבל.
כולנו איבדנו את בני המשפחה המאג'ים שלנו באותו לילה.
מאמא אגבה נאנחת וקמה, אוזרת את כוחותיה, הכוחות שכולנו מכירות. היא בוחנת כל ילדה בחדר כמו גנרלית שסוקרת את החיילות שלה.
"אני מלמדת את דרכי המטֶה לכל ילדה שרוצה ללמוד, מכיוון שבעולם הזה תמיד יהיו גברים שיחרשו כלפיכן רעה. אבל הקבוצה הזאת נועדה לאוֹבוֹת בנות, לכל הילדות של המאג'ים שאינם עוד. אתן לעולם לא תוכלו להפוך למאג'יות, אבל השנאה והאלימות כלפיכן נותרו. זאת הסיבה שאנחנו כאן. זאת הסיבה שאנחנו מתאמנות."
בהצלפה חדה מאמא מאריכה את המטה המתקפל שלה וחובטת ברצפה. "היריבים שלכן חמושים בחרבות. למה אני מאמנת אתכן באומנות המטֶה?"
קולותינו נושאים את המנטרה שמאמא אגבה הכריחה אותנו לשנן שוב ושוב: "הוא נמנע במקום להכאיב, הוא מכאיב במקום להטיל מום, הוא מטיל מום במקום להרוג — המטה אינו משמיד."
"אני מלמדת אתכן להיות לוחמות בגן כדי שלעולם לא תיאלצו להיות גנניות במלחמה. אני מעניקה לכן את הכוח להילחם, אבל על כולכן ללמוד את כוח האיפוק." מאמא פונה אלי בכתפיים זקופות. "אתן חייבות להגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם. זו היא דרך המטה."
הבנות מהנהנות, אבל אני לא מסוגלת אלא לבהות ברצפה. שוב כמעט הרסתי הכול. שוב איכזבתי.
"בסדר," מאמא אגבה נאנחת. "זה יספיק להיום. אספו את החפצים שלכן. נמשיך מחר היכן שהפסקנו."
הבנות יוצאות בטור מהבקתה, שמחות להימלט. אני מנסה לעשות כמותן, אבל ידה המקומטת של מאמא אגבה אוחזת בכתפי.
"מאמא —"
"שקט," היא פוקדת. הבנות האחרונות מעיפות בי מבטים של השתתפות. הן משפשפות את אחוריהן, מחשְבות בוודאי כמה הצלפות יחטפו בקרוב האחוריים שלי.
עשרים על התעלמות מהתרגיל... חמישים על דיבור ללא רשות... מאה על כך שכמעט נהרגנו בגללה...
לא. מאה יהיה מספר הרבה יותר מדי נדיב.
אני כובשת אנחה ומתכוננת לכאב. זה יהיה זריז, אני אומרת לעצמי. זה ייגמר לפני —
"שבי, זיילי."
מאמא אגבה מושיטה לי ספל תה ומוזגת אחד גם לעצמה. הריח המתוק ממלא את האף שלי, וחמימות הספל מחממת את ידי.
הגבות שלי מתכווצות. "הוא מורעל?"
זוויות הפה של מאמא אגבה זעות, אבל היא מסתירה את השעשוע שלה מאחורי פנים חמורות סבר. אני מסתירה את שלי בלגימת תה, מתענגת על טיפת הדבש על הלשון. אני מסובבת את הספל בידי, ממששת את החרוזים בצבע לוונדר המוטבעים לאורך השפה. למאמא היה ספל כזה — עם חרוזים כסופים, מקושט לכבודה של אוֹיָה, אלת החיים והמוות.
הזיכרון מסיח את דעתי לרגע מהאכזבה של מאמא אגבה, אבל כשטעם התה מתפוגג, הטעם החמוץ של האשמה חוזר ומחלחל. לא בסדר שהיא עוברת את זה. לא למען אוב כמוני.
"אני מצטערת." אני מתעסקת בחרוזים שלאורך שפת הכוס כדי לא להרים את מבטי. "אני יודעת... אני יודעת שאני לא מקילה עלייך."
כמו ימי, גם מאמא אגבה היא קוֹסידית, אורישית שאין לה פוטנציאל מאגיה. לפני הפשיטה האמנו שהאלים החליטו מי ייוולד כאוב ומי לא, אבל עכשיו כשהמאגיה נעלמה, אני לא מבינה מה הטעם בהבחנה.
מאמא אגבה, שלא נושאת את נטל השיער הלבן של האובות, היתה יכולה להשתלב בין האורישים האחרים, להימנע מההצקות של השומרים. אילו היא לא היתה מתחברת איתנו, יכול להיות שהשומרים לא היו מטרידים אותה כלל.
חלק ממני היה מעדיף שהיא תיטוש אותנו, תחסוך לעצמה את הכאב. עם יכולות התפירה שלה היא היתה יכולה להפוך לסוחרת, לאגור מטבעות במקום שכולם ייגזלו ממנה.
"את מתחילה להיראות כמוה, את יודעת?" מאמא אגבה שותה לגימה קטנה מהתה שלה ומחייכת. "כשאת צועקת, הדמיון ביניכן ממש מפחיד. קיבלת ממנה את הזעם שלה."
הפה שלי נפער; מאמא אגבה לא אוהבת לדבר על האנשים שאיבדנו.
מעטים מאיתנו מדברים עליהם.
אני מסתירה את ההפתעה שלי בעוד לגימה מהתה, מהנהנת. "אני יודעת."
אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל אי אפשר להכחיש את השינוי שחל בבאבא. הוא הפסיק להסתכל לי בעיניים, לא מסוגל להסתכל עלי בלי לראות את הפנים של אשתו שנרצחה.
"יפה." החיוך של מאמא אגבה מתערער והפנים שלה קודרות. "היית ילדה קטנה בזמן הפשיטה. חששתי ששכחת."
"לא הייתי יכולה לשכוח גם אם הייתי מנסה." איך אוכל כשלמאמא היו פנים כמו השמש.
את הפנים שלה אני מנסה לזכור.
לא את הגופה שדם מטפטף לה במורד הצוואר.
"אני יודעת שאת נלחֶמֶת למענה." מאמא אגבה מעבירה יד בשיער הלבן שלי. "אבל המלך חסר רחמים, זיילי. הוא יעדיף לשחוט את כל הממלכה מאשר לעבור בשתיקה על מרדנות של אובות. כשליריב שלך אין כבוד, את חייבת להילחם בדרכים אחרות, בדרכים חכמות יותר."
"אחת הדרכים האלה כוללת להחטיף לחלאות ההם במטה שלי?"
מאמא אגבה צוחקת, והעור סביב עיני המהגוני שלה מתקמט. "רק תבטיחי לי שתיזהרי. תבטיחי שתבחרי את הרגע הנכון להילחם."
אני תופסת בידיים של מאמא אגבה ומרכינה ראש עמוקות כדי להפגין כבוד. "אני מבטיחה, מאמא. אני לא אאכזב אותך שוב."
"יפה, כי יש לי משהו להראות לך ואני לא רוצה להתחרט על זה."
מאמא אגבה מכניסה יד אל בין קפלי הכפתן שלה ומוציאה מוט שחור וחלק. היא מצליפה בו בתנועה חדה. אני קופצת לאחור כשהמוט מתארך למטֶה מתכת נוצץ.
"אלים אדירים," אני מתנשפת ונאבקת בדחף לחטוף ממנה את יצירת המופת הזאת. סמלים עתיקים מכסים כל סנטימטר במתכת השחורה, וכל חריטה מתייחסת לשיעור שמאמא אגבה לימדה אותנו. כמו דבורה אל צוף, העיניים שלי נמשכות תחילה אל אָקוֹפֵנָה, הלהבים המוצלבים, חרבות המלחמה. הכוח לא תמיד יכול לשאוג, היא אמרה ביום ההוא. האומץ לא תמיד מזדהר. העיניים שלי נודדות אל אָקוֹמָה שנמצאת ליד החרבות, הלב של הסבלנות ושל הסובלנות. ביום ההוא... אני כמעט בטוחה שחטפתי הצלפה ביום ההוא.
כל סמל מחזיר אותי לשיעור נוסף, לסיפור נוסף, לחוכמה נוספת. אני מסתכלת על מאמא ומחכה. האם זאת מתנה, או שהיא תשתמש במטה כדי לחבוט בי?
"הנה." היא מניחה את נשק המתכת החלק בידי. אני מרגישה מייד בכוח הצפון בו. הוא מצופה ברזל... כבד, כדי לפצח גולגולות.
"זה באמת קורה?"
מאמא מהנהנת. "נאבקת כמו לוחמת היום. מגיע לך לעבור."
אני קמה כדי לסחרר את המטה ונמלאת פליאה מעוצמתו. המתכת משספת את האוויר כמו סכין, קטלנית יותר מכל מטה עץ שגילפתי אי־פעם.
"את זוכרת מה אמרתי לך כשהתחלנו באימונים?"
אני מהנהנת ומחקה את הקול העייף של מאמא אגבה. "אם את מתכוונת לפתוח בתגרות עם השומרים, כדאי מאוד שתלמדי לנצח."
היא אומנם מכה בראשי, אבל הצחוק הלבבי שלה מהדהד בין קירות הקנים. אני מחזירה לה את המטה והיא חובטת אותו ברצפה; הנשק מתקפל בחזרה לכדי מוט מתכת.
"את יודעת לנצח," היא אומרת. "עכשיו תוודאי שאת יודעת מתי להילחם."
גאווה וכבוד וכאב מתערבלים לי בחזה כשמאמא אגבה מניחה את המטה בחזרה על כף ידי. אני לא חושבת שאוכל לדבר, ולכן אני מחבקת את מותניה ושואפת מהריח המוכר של בד נקי ותה מתוק.
מאמא אגבה מתקשחת, אבל אז היא מחבקת אותי בחוזקה, מועכת ומבריחה את הכאב. היא מרחיקה אותי ממנה כדי לומר לי עוד משהו, אבל עוצרת בעצמה כשהיריעות בפתח האהרה מוסטות שוב.
אני תופסת במוט המתכת, נכונה לפתוח אותו בהצלפה, אבל אז אני מזהה שאחי הבכור טזיין הוא זה שעומד בפתח. בקתת הקנים מתכווצת מייד בנוכחותו הענקית, כולו שרירי ומתוח. גידים בולטים כנגד עורו הכהה. זיעה נוטפת משערו השחור אל המצח. הוא מסתכל לי בעיניים ומשהו חד סוגר לי על הלב.
"זה באבא."
אבל כשאני כן חושבת עליה, אני חושבת על אורז.
כשמאמא עוד היתה, הבקתה תמיד היתה מלאה בריח של אורז ג'וֹלוֹף.
אני חושבת על איך שהעור הכהה שלה קרן כמו השמש בקיץ, איך שהחיוך שלה גרם לבּאבּא להתעורר לחיים. איך שהשיער הלבן שלה התפתל והסתלסל, כתר בלתי מרוסן שנשם ושיגשג.
אני שומעת את המיתוסים שהיא נהגה לספר לי בלילות. את הצחוק של טְזַיין כשהם שיחקו אַגְבּוֹן בפארק.
הצעקות של באבא כשהחיילים כרכו שלשלת סביב הצוואר שלה. הצרחות שלה כשגררו אותה אל לב החשכה.
ההשבעות שנשפכו מפיה כמו לַבָּה. מאגיית המוות שהסיטה אותה מדרך הישר.
אני חושבת על איך שהגופה שלה השתלשלה מהעץ ההוא.
אני חושבת על המלך שלקח אותה.
1.
זיילי
תבחרי בי.
אני מתאפקת רק בקושי מלצרוח. אני נועצת ציפורניים במטה עץ המארוּלָה שלי ולופתת אותו בכוח כדי לא לזוז באי־שקט. אגלי זיעה נוטפים על הגב שלי, אבל אני לא יודעת אם זה בגלל החום המוקדם של שעות השחר או הלב שלי שהולם לי בחזה. ירח אחרי ירח היא דילגה עלי.
היום אסור שזה יקרה.
אני תוחבת קווצת שיער לבנה כשלג מאחורי האוזן ועושה כמיטב יכולתי לשבת בשקט. כמו תמיד, תהליך הבחירה של מאמא אַגְבָּה מייסר, היא לוטשת מבט בכל ילדה עד שאנחנו מתפתלות.
הגבות שלה מתכווצות בריכוז ומעמיקות את התלמים בראש המגולח שלה. בעורה החום הכהה ובכַּפְתָן הדהוי שלה, מאמא אגבה נראית כמו כל שאר זקני הכפר. לעולם לא הייתם מנחשים שאישה בגילה יכולה להיות קטלנית כל כך.
"אהם." יֶמי מכחכחת בגרון בחזית האָהֵרֶה כתזכורת לא ממש מעודנת לכך שכבר עברה את המבחן הזה. היא מגחכת אלינו ומסחררת את המטה המגולף שלה, להוטה לגלות את מי מאיתנו תזכה להביס בקרב הגמר. רוב הבנות מתכווצות בפחד למחשבה שיצטרכו להילחם בימי, אבל היום אני משתוקקת לזה. התאמנתי הרבה ואני מוכנה.
אני יודעת שאני יכולה לנצח.
"זֵיילי."
הקול הצרוד של מאמא אגבה מפר את הדממה. חמש־עשרה הבנות האחרות, שלא נבחרו, נאנחות כאיש אחד. השם מהדהד בין קירות האָהֵרֶה העשויה קנים עד שאני קולטת שמאמא אגבה זימנה אותי.
"באמת?"
מאמא אגבה ממצמצת בשפתיה. "אני יכולה לבחור מישהי אחרת —"
"לא!" אני ממהרת לקום וקדה בזריזות. "תודה רבה, מאמא. אני מוכנה."
ים הפרצופים החומים נחצה לשניים כשאני עוברת. עם כל צעד אני מתמקדת בגרירת הרגליים היחפות שלי על קני הרצפה של מאמא אגבה, בוחנת את החיכוך שאזדקק לו כדי לנצח בקרב הזה וסוף־סוף לעבור את בחינת הסיום.
כשאני מגיעה למזרן השחור שמסמן את גבולות הזירה, ימי קדה ראשונה. היא מחכה שאעשה כמוה, אבל ההבעה שלה רק מלבה את האש בתוכי. אין שום הפגנת כבוד בעמידה שלה, שום הבטחה לקרב הוגן. היא חושבת שבגלל שאני אוב, אני נחותה ממנה.
היא חושבת שאני עומדת להפסיד.
"קוּדי, זיילי." על אף נימת האזהרה הברורה בקולה של מאמא אגבה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לזוז. כשאני קרובה כל כך אל יֶמי, אני לא רואה דבר מלבד השיער השחור המבריק שלה ועורה החום כמו קוקוס, הבהיר בהרבה משלי. גון העור העדין שלה הוא של אוֹרישית שלא עבדה יום אחד בשמש, חיי פינוקים, שמשולמים על ידי אבא שמעולם לא פגשה. בן אצולה כלשהו שהגלה את הבת הממזרה שלו לכפר שלנו ומממן אותה בדמי השתקה.
אני מושכת כתפיים לאחור ומנפחת את החזה, מזדקפת במקום להתכופף. המראה של יְמי יוצא דופן בין חבורת האוֹבוֹת בעלות השיער הלבן כשלג. אובות ששוב ושוב נאלצו להשתחוות בפני אנשים שנראים כמוה.
"זיילי, אני לא רוצה לחזור על עצמי."
"אבל, מאמא —"
"קודי קידה או צאי מהזירה! את מבזבזת את הזמן של כולן."
אין לי ברירה, ולכן אני חושקת שיניים וקדה. הגיחוך הבלתי נסבל של ימי מתרחב. "זה באמת היה כל כך קשה?" ימי קדה שוב כדי להשפיל אותי. "אם את עומדת להפסיד, תעשי את זה בגאווה."
צחקוקים כבושים עולים פה ושם מבין הבנות, אבל נפנוף חד מהיד של מאמא אגבה משתיק אותן מייד. אני מעיפה בהן מבט זועף ואז מתמקדת ביריבה שלי.
נראה מי תצחקק כשאני אנצח.
"למקומות."
אנחנו נסוגות לשולי המזרן ומניפות את המטות שלנו בבעיטה מהרצפה. הגיחוך של ימי נעלם והעיניים שלה מצטמצמות. האינסטינקט הקטלני שלה התעורר.
אנחנו לוטשות מבטים זו בזו ומחכות לאות להתחיל. אני מתחילה לחשוש שמאמא אגבה תגרור את זה לנצח, אבל אז היא צועקת.
"התחילו!"
ומייד אני נמצאת במגננה.
לפני שאני מספיקה אפילו לחשוב לתקוף, ימי מסתחררת במהירות של צ'יטָרָה. רגע אחד המטה שלה מונף מעל לראשה, וברגע הבא יורד לעבר הצוואר שלי. הבנות מאחורי מתנשפות, אבל אני לא מהססת לרגע.
ימי אולי זריזה, אבל אני יכולה להיות זריזה יותר.
כשהמטה שלה מתקרב אלי, אני מתקשתת לאחור ככל שהגב שלי מאפשר לי וחומקת מהמכה. אני עדיין מקושתת לאחור כשימי מכה שוב, הפעם הולמת כלפי מטה בכוח של נערה הגדולה ממנה פי שניים.
אני משליכה את עצמי הצידה ומתגלגלת על המזרן כשהמטה שלה פוגע בקנים שלו. ימי מזדקפת כדי לחבוט שוב, ואני נאבקת לקום.
"זיילי," מאמא אגבה מזהירה אותי, אבל אני לא צריכה את עזרתה. בתנועה חלקה אחת אני מתגלגלת, קמה ומניפה את המטה שלי כלפי מעלה, חוסמת את המכה הבאה של ימי.
המטות שלנו מתנגשים בקול חבטה רם. קירות הקנים רועדים. המטה שלי עדיין מהדהד מהחבטה כשימי מסתובבת במהירות כדי להכות בברכיים שלי.
אני מזנקת בדחיפה של הרגל הקדמית ונעזרת בתנופה של הזרועות כדי לעשות היפוך באוויר. כשאני עוברת מעל המטה המצליף שלה, אני מבחינה בפרצה ראשונה בהגנות שלה — הזדמנות לעבור למתקפה.
"הא!" אני נאנקת ומנצלת את תנופת ההיפוך כדי לכוון מכה משלי. נו כבר —
המטה של ימי נחבט בשלי ועוצר את המתקפה שלי עוד לפני שהתחילה.
"סבלנות, זיילי," מאמא אגבה קוראת. "הזמן שלך לתקוף טרם הגיע. הסתכלי. הגיבי. חכי עד שהיריבה שלך תכה."
אני כובשת אנקה אבל מהנהנת ונסוגה עם המטה שלי. את עוד תזכי בהזדמנות שלך, אני מורה לעצמי, חכי לתו —
"נכון מאוד, זייל." הקול של ימי כל כך שקט שרק אני שומעת אותו. "תקשיבי למאמא אגבה. תהיי מוגלה קטנה וטובה."
והנה זה.
המילה הזאת.
מילת הגנאי המכוערת, המשפילה.
שנלחשה בחוסר אכפתיות. שנעטפה בגיחוך היהיר הזה.
לפני שאני מצליחה לעצור בעצמי, המטה שלי נשלח קדימה, כחוט השערה מהבטן של ימי. אחר כך אני עוד אחטוף על זה את אחת ההצלפות הידועות לשמצה של מאמא אגבה, אבל הפחד בעיניה של ימי בהחלט שווה את זה.
"הי!" ימי מסתובבת אל מאמא אגבה כדי לגרום לה להתערב, אבל היא לא מספיקה להתלונן. אני מסחררת את המטה שלי במהירות שפוערת את עיניה, ופותחת במתקפה נוספת.
"זה לא התרגיל!" ימי צווחת וקופצת להתחמק מהמכה שכיוונתי אל ברכיה. "מאמא —"
"את רוצה שהיא תילחם במקומך?" אני צוחקת. "באמת, יֶם. אם את עומדת להפסיד, תעשי את זה בגאווה!"
זעם מבזיק בעיניה של ימי, כמו לְביאָרָה בעלת קרני־שור שעומדת לתקוף. היא לופתת את המטה שלה בכוח.
עכשיו יתחיל הקרב האמיתי.
קירות האָהֵרֶה של מאמא אגבה מהדהדים כשהמטות שלנו נחבטים שוב ושוב. אנחנו מחליפות מהלומות בחיפוש אחר הזדמנות לחדור את הגנות היריבה. אני מזהה הזדמנות ואז —
"אח!"
אני כושלת לאחור, מקופלת ומתנשפת, ובחילה מטפסת לי בגרון. לרגע אני חוששת שימי ריסקה לי את הצלעות, אבל הכאב בבטן מפריך את החשש הזה.
"עצרו —"
"לא!" אני קוטעת את מאמא אגבה בקול צרוד. אני מכריחה את ריאותי לשאוף אוויר ונעזרת במטה שלי כדי להזדקף. "אני בסדר."
עדיין לא סיימתי.
"זיילי —" מאמא מתחילה לומר, אבל ימי לא מחכה שהיא תסיים. היא מסתערת עלי רותחת מזעם, והמטה שלה עובר מרחק אצבע מהראש שלי. כשהיא מניפה אותו כדי לתקוף, אני חומקת בסיבוב אל מחוץ לטווח שלה. לפני שהיא מספיקה להסתובב אלי, אני מצליפה בה במהירות וחובטת בעצם החזה שלה.
"אה!" ימי מתנשפת. הפנים שלה מתעוותות מכאב ומהלם בעודה מושלכת לאחור מהחבטה. אף אחת מעולם לא הצליחה לפגוע בה בקרבות של מאמא אגבה. היא לא מכירה את ההרגשה הזאת.
לפני שהיא מספיקה להתאושש, אני מסתחררת ומכה בבטן שלה. אני עומדת לחבוט את חבטת המחץ, כשהיריעות האדמדמות שמכסות את פתח האהרה מוסטות באחת.
בּיסי רצה דרך הפתח, שערה הלבן מתעופף מאחוריה. החזה הקטן שלה עולה ויורד בעוד היא נועצת את מבטה במאמא אגבה.
"מה העניין?" מאמא שואלת.
דמעות ממלאות את עיניה של בּיסי. "אני מצטערת," היא מייבבת. "נרדמתי, אני — אני לא —"
"דברי, ילדה!"
"הם מגיעים!" ביסי אומרת בסופו של דבר. "הם קרובים, הם כמעט כאן!"
לרגע אני לא מסוגלת לנשום. אני לא חושבת שמישהי נושמת. הפחד משתק כל נים מישותנו.
אבל אז יצר ההישרדות גובר.
"מהר," לוחשת מאמא אגבה. "אין לנו הרבה זמן!"
אני מושכת את ימי לעמידה. היא עדיין מתנשפת, אבל אין זמן לוודא שהיא בסדר. אני חוטפת את המטה שלה וממהרת לאסוף את כל האחרים.
מהומת עולם פורצת באהרה בעוד כולן מתרוצצות כדי להסתיר את האמת. יריעות של בד צבעוני נפרשות באוויר. צבא של בובות דיגום עשויות קנים מוצב ברחבי החדר. בתוך כל המהומה הזאת אין דרך לדעת אם נספיק להסתיר הכול בזמן. אני לא יכולה אלא להתמקד במשימה שלי, שהיא להחביא את כל המטות מתחת למזרן הזירה.
אני מסיימת, וימי שמה בידי מחט עץ. אני עדיין ממהרת לכיוון המקום שבו עלי לשבת כשהיריעות המכסות את פתח האהרה מוסטות שוב.
"זיילי!" מאמא אגבה נובחת.
אני קופאת במקומי. כל העיניים באהרה ננעצות בי. לפני שאני מספיקה לדבר, מאמא אגבה חובטת לי בעורף; הבזק של כאב שרק היא מסוגלת לגרום לו ניתז במורד הגב שלי.
"שבי במקום," היא אומרת ברוגז. "את צריכה להמשיך לתרגל."
"מאמא אגבה, אני..."
היא רוכנת אלי והדופק שלי מואץ. האמת נוצצת בעיניה.
הסחת דעת...
דרך לקנות לנו עוד זמן.
"אני מצטערת, מאמא אגבה. סלחי לי."
"חזרי למקום שלך."
אני מבליעה חיוך וקדה בראשי בהתנצלות, הקידה נמוכה מספיק כדי שאוכל לבחון את השומרים שנכנסו. כמו רוב החיילים באוֹרישָה, לנמוך מבין השניים יש עור פנים הדומה לזה של ימי: חום כמו אוכף שחוק, ממוסגר בשיער שחור סמיך. למרות שאנחנו בסך הכול ילדות, הוא לא מוריד את היד שלו מניצב החרב. האחיזה שלו מתהדקת כאילו בכל רגע אחת מאיתנו עלולה לתקוף.
השומר האחר גבוה ורציני, כהה בהרבה מהראשון. הוא נשאר קרוב לכניסה ועיניו נעוצות בקרקע. אולי יש בו ההגינות לחוש בושה לקראת הדבר שהם עומדים לעשות, יהיה מה שיהיה.
על שריונות החזה העשויים ברזל של שני הגברים מתנוסס החותם המלכותי של המלך סָראן. מבט חטוף אחד בנָמֵרַר השלג המעוטר גורם לבטן שלי להתכווץ, תזכורת בוטה למלך ששלח אותם.
אני עושה הצגה שלמה של חזרה חמוצה אל בובת הקנים שלי ברגליים שכמעט קורסות מרוב הקלה. מה שהזכיר קודם לכן זירה, משחק עכשיו תפקיד משכנע של מתפרה. בדים שבטיים ססגוניים מעטרים את בובות החייטים שמול הבנות, לאחר שנגזרו וחוברו בדוגמאות היחודיות למאמא אגבה. אנחנו תופרות את אותן אִמרות דָשיקי שאנחנו תופרות כבר שנים, עובדות בדממה בעודנו מחכות שהשומרים יסתלקו.
מאמא אגבה מסתובבת בין שורות הבנות כדי לבחון את מלאכת היד של השוליות שלה. למרות המתח שאני חשה, אני מחייכת כשאני רואה איך היא מאלצת את השומרים לחכות, איך היא מסרבת להכיר בנוכחותם הלא רצויה.
"אני יכולה לעזור לכם במשהו?" היא שואלת בסופו של דבר.
"מיסים," השומר הכהה יותר רוטן. "תשלמי."
הפנים של מאמא אגבה הופכות צוננות כמו האוויר בלילה. "שילמתי את המיסים שלי בשבוע שעבר."
"לא מס הסחר." השומר השני מעביר את מבטו על כל אחת מהאובות בעלות השיער הלבן הארוך. "התעריף למוגלות עלה. יש לך כל כך הרבה, אז את צריכה לשלם יותר."
כמובן. אני לופתת את הבד המכסה את בובת החייטים שלי בכוח כזה שהאגרופים שלי כואבים. המלך לא מסתפק בדיכוי של האובות. הוא חייב לשבור גם את כל מי שמנסה לעזור לנו.
אני מהדקת את הלסת שלי כשאני מנסה להתעלם מהשומר, להתעלם מהצריבה שהמילה "מוגלות" גורמת. זה לא משנה שלעולם לא נהפוך למאגִ'יות שהיינו אמורות להיות. בעיניהם אנחנו עדיין מוגלות.
זה כל מה שהם יראו בנו לעולם.
מאמא אגבה קופצת שפתיים לקו דק. אין סיכוי שיש לה את כמות המטבעות הנדרשת. "כבר העליתם את המס על האובות בירח שעבר," היא מתווכחת. "ובירח שלפני כן."
השומר הבהיר יותר מתקדם, ידו מושטת לחרב, נכון להכות עם סימן ראשון להתרסה. "אז אולי עדיף שלא תתחברי עם מוגלות."
"אולי עדיף שתפסיקו לשדוד אותנו."
המילים פורצות ממני לפני שאני מספיקה לבלום אותן. החדר עוצר את נשימתו. מאמא אגבה נדרכת והעיניים הכהות שלה מתחננות שאשתוק.
"אנחנו האובות לא התחלנו להרוויח יותר. מאיפה אתם מצפים שיגיעו הכספים למיסים החדשים האלה?" אני שואלת. "אתם לא יכולים פשוט להעלות ולהעלות את התעריף. אם תמשיכו להעלות אותו, אנחנו לא נוכל לשלם!"
השומר ניגש אלי בצעד עצל שגורם לי לייחל שהמטה שלי היה בידי. עם החבטה הנכונה הייתי יכולה להפיל אותו מהרגליים; עם המכה הנכונה הייתי יכולה לרסק לו את הגרון.
רק עכשיו אני מבחינה שהחרב של השומר לא שגרתית. הלהב השחור בוהק מתוך הנדן, מתכת יקרה יותר מזהב.
מאגַ'סטיוּם...
סגסוגת שהמלך סָראן חישל והפך לנשק לפני הפשיטה כדי להחליש את המאגיה שלנו ולצרוב בבשרנו.
כמו זו ששימשה לשלשלת השחורה שכרכו סביב הצוואר של מאמא.
מאג'י חזק יכול להיאבק בהשפעה של המתכת הנדירה, אבל את רובנו היא מגבילה. למרות שאין לי מאגיה שאפשר לדכא, העור שלי מעקצץ מהקִרבה ללהב המאגַ'סטיוּם כשהשומר סוגר עלי.
"כדאי לך לסתום את הפה, ילדה."
הוא צודק. באמת כדאי. לסתום את הפה, לכבוש את הזעם. לשרוד יום נוסף.
אבל כשהוא מתקרב ככה לפנים שלי, אני בקושי מצליחה לעצור בעצמי מלנעוץ את המחט בעין הקטנה החומה שלו. אולי אני צריכה לשתוק.
ואולי הוא צריך למות.
"אתה צ —"
מאמא אגבה דוחפת אותי הצידה בכוח כזה שאני נופלת.
"הנה," היא קוטעת אותו וחופן מטבעות בידה. "קחו את זה."
"מאמא, אל —"
היא מסתובבת ונועצת בי מבט שהופך אותי לאבן. אני סוגרת את הפה וזוחלת לעמידה, מתכווצת אל תוך הבד הססגוני של בובת החייטים שלי.
השומר סופר את מטבעות הארד המצטלצלים שהונחו בכף ידו. כשהוא מסיים הוא משמיע נהמה. "זה לא מספיק."
"זה יצטרך להספיק," מאמא אגבה אומרת, ובקול שלה יש עכשיו נימה של יֵאוש. "זהו זה. זה כל מה שיש לי."
שנאה מבעבעת מתחת לעור שלי, דוקרת בי חדה ולוהטת. זה לא בסדר. מאמא אגבה לא צריכה להתחנן. אני נושאת מבט ומסתכלת לשומר בעיניים. טעות. לפני שאני מספיקה להסתובב או להסוות את הגועל שלי, הוא תופס בשיער שלי.
"אה!" אני מצטעקת כשכאב מפלח את הגולגולת שלי. בן־רגע השומר מטיח אותי עם הפנים על הרצפה, וכל האוויר יוצא לי מהריאות.
"אולי אין לך מטבעות." השומר נועץ ברך בגב שלי. "אבל לא חסרות לך מוגלות." הוא תופס בירך שלי ביד גסה. "אני אתחיל בזאת."
העור שלי מתלהט ואני מתאמצת לנשום, קופצת ידיים לאגרופים כדי להסתיר את הרעד. אני רוצה לצרוח, לשבור כל עצם בגוף שלו, אבל משנייה לשנייה אני נובלת. המגע שלו מוחק את כל מה שאני, את כל מה שנאבקתי כל כך קשה כדי להפוך להיות.
ברגע הזה אני שוב הילדה הקטנה ההיא, חסרת אונים בעוד החייל גורר את אמא שלי משם.
"זה יספיק." מאמא אגבה דוחפת את השומר ומושכת אותי אל חזה, והקול שלה נוהם כמו לביארה בעלת קרני־שור שמגוננת על הגורה שלה. "קיבלתם את המטבעות שלי וזה כל מה שתקבלו. לכו. ברגע זה."
השומר מתרתח מהחוצפה שלה. הוא עומד לשלוף את החרב שלו, אבל השומר האחר מרסן אותו.
"בוא. אנחנו צריכים להספיק לעבור בכל הכפר עד השקיעה."
הקול של השומר הכהה יותר נשמע אגבי, אבל הלסת שלו קפוצה. אולי בפנים שלנו הוא רואה אמא או אחות, תזכורת למישהי שהיה רוצה להגן עליה.
החייל האחר עומד במקום לרגע, דומם כל כך שאני לא יודעת מה הוא עומד לעשות. בסופו של דבר הוא מרפה מהחרב, ובמקומה הוא משסף אותנו במבטו. "תלמדי את המוגלות האלה לציית," הוא מזהיר את מאמא אגבה. "או שאני אעשה את זה."
העיניים שלו ננעצות בי; למרות שהגוף שלי נוטף זיעה, מבפנים אני קפואה כולי. המבט של השומר עובר עלי מלמטה למעלה, להזהיר אותי מפני מה שהוא יכול לקחת.
רק תנסה, אני רוצה לומר, אבל הפה שלי יבש מכדי לדבר. אנחנו עומדות בשתיקה עד שהשומרים יוצאים והלמוּת המגפיים בעלי סוליות המתכת נעלמת במרחק.
כל כוחותיה של מאמא אגבה כבים כמו נר ברוח. היא נשענת בכבדות על בובת חייטים, והלוחמת הקטלנית שאני מכירה מתמעטת והופכת לזרה זקנה וחלושה.
"מאמא..."
אני רוצה לעזור לה, אבל היא מרחיקה את היד שלי בחבטה. "אוֹדֶה!"
טיפשה, היא נוזפת בי ביוֹרוּבָּה, שפת המאג'ים שהוצאה מחוץ לחוק לאחר הפשיטה. כל כך הרבה זמן לא שמעתי את השפה שלנו, שנדרשים לי כמה רגעים להיזכר מה המשמעות של המילה בכלל.
"מה הבעיה שלך בשם האלים?"
ושוב כל העיניים באהרה ננעצות בי. אפילו ביסי הקטנה לוטשת בי מבט. אבל איך מאמא אגבה יכולה לצעוק עלי? למה זאת אשמתי, כשהשומרים המושחתים הם הגנבים?
"ניסיתי להגן עלייך."
"להגן עלי?" מאמא אגבה אומרת. "ידעת שההתחצפות שלך לא תשנה שום דבר. היינו עלולות להיהרג בגללך!"
אני נרתעת, המומה מחריפות דבריה. מעולם לא ראיתי אכזבה כזאת בעיניים שלה.
"אם אסור לי להילחם בהם, בשביל מה אנחנו כאן?" הקול שלי נשבר, אבל אני כובשת את הדמעות. "מה הטעם להתאמן אם אנחנו לא יכולות להגן על עצמנו? בשביל מה לעשות את זה אם אנחנו לא יכולות להגן עלייך?"
"בשם האלים, חשבי, זיילי. חשבי על מישהו מלבד עצמך! מי יגן על אבא שלך אם תפגעי באנשים האלה? מי ישמור על טזיין כשהשומרים יחזרו לשפוך דם?"
אני פותחת את הפה כדי לענות, אבל אין דבר שאוכל לומר. היא צודקת. גם אילו הייתי גוברת על כמה שומרים, לא הייתי יכולה לנצח צבא שלם. במוקדם או במאוחר הם היו מוצאים אותי.
במוקדם או במאוחר הם היו שוברים את האנשים שאני אוהבת.
"מאמא אגבה?" הקול של ביסי התכווץ, קטן כמו עכבר. היא נצמדת למכנסיים הרחבים של ימי, ועיניה מתמלאות דמעות. "למה הם שונאים אותנו?"
עייפות מכבידה על גופה של מאמא. היא פורשת את זרועותיה אל ביסי. "הם לא שונאים אתכן, ילדה שלי. הם שונאים את מה שהייתן אמורות להיות."
ביסי מתחפרת בבד הכפתן של מאמא, והוא מבליע את קול הבכי שלה. בעודה בוכה, מאמא אגבה בוחנת את החדר ורואה את הדמעות הכבושות של כל הבנות האחרות.
"זיילי שאלה למה אנחנו כאן. זאת שאלה טובה. לעיתים קרובות אנחנו מדברות על איך צריך להילחם, אבל לעולם לא למה." מאמא מושיבה את ביסי ומסמנת ליֶמי להביא את השרפרף שלה. "אתן חייבות לזכור שלא תמיד העולם היה ככה. היו זמנים שכולם היו באותו צד."
מאמא אגבה מתיישבת על השרפרף והבנות מתאספות סביבה, להוטות לשמוע. בכל יום השיעור של מאמא מסתיים בסיפור או במשל, דברי חוכמה מזמן אחר. בדרך כלל הייתי נדחקת לחזית להתענג על כל מילה. היום אני נשארת בשוליים, מבוישת מכדי להתקרב.
מאמא אגבה מחככת את ידיה בתנועה איטית ומחושבת. למרות כל מה שקרה, חיוך דק מרצד על שפתיה, חיוך שרק סיפור אחד יכול להעלות. אני לא מצליחה להתאפק ומתקרבת, נדחקת בין כמה בנות. זה הסיפור שלנו. ההיסטוריה שלנו.
אמת שהמלך ניסה לקבור עם המתים שלנו.
"בראשית היתה ארץ אורישה מקום שבו עלו והצליחו מאג'ים נדירים ומקודשים. האלים ממעל העניקו לכל אחד מעשרת השבטים יכולת השפעה אחרת על הארץ. היו מאג'ים שידעו לשלוט במים, אחרים משלו באש. היו מאג'ים שניחנו בכוח לקרוא מחשבות, מאג'ים שיכלו אפילו להציץ אל מרחבי הזמן!"
כולנו שמענו את הסיפור הזה בהזדמנות כזאת או אחרת — ממאמא אגבה, מהורים שכבר אין לנו — אבל הפלא שבמילים אינו פוחת בשמיעה חוזרת. עינינו מוארות כשמאמא מתארת מאג'ים עם היכולת לרפא ולגרום מחלה. אנחנו רוכנות קדימה כשהיא מספרת על מאג'ים שאילפו את חיות הבר, מאג'ים שנשאו בכפות ידיהם חושך ואור.
"המאג'י נולד עם שיער לבן, סימן למגע יד האלים. הם השתמשו ביכולותיהם כדי לעזור לאנשי אורישה, והכול העריצו אותם. אבל לא כולם זכו במתת האלים." מאמא אגבה מחווה תנועה על פני החדר. "בשל כך, הולדת מאג'י חדש שימחה מחוזות שלמים, וכולם חגגו למראה הראשון של התלתלים הלבנים. הילדים הנבחרים לא יכלו לבצע מאגיה לפני גיל שלוש־עשרה, ועד שכשלו כוחותיהם הם נקראו איבָּווי, 'אלוהיים'."
ביסי זוקרת סנטר ומחייכת כשהיא נזכרת במקור התואר שלנו — "אובות". מאמא אגבה מושיטה יד ומושכת בקווצה משערה הלבן של ביסי, סימן שכולנו למדנו להסתיר.
"המאג'ים עלו לגדולה בכל רחבי אורישה והפכו למלכים ולמלכות הראשונים. בזמן ההוא ידעו כולם שלום, אבל השלום לא האריך ימים. המאג'ים בעלי השררה החלו לנצל לרעה את כוחם, וכעונש נטלו מהם האלים את המתת. כשהמאגיה אזלה מדמם, שערם הלבן נעלם כאות לחטאם. עם השנים, האהבה למאג'ים התחלפה בפחד. הפחד הפך לשנאה. השנאה הולידה אלימות, רצון למחות את המאג'ים מעל פני האדמה."
החדר מתעמעם כהד לדבריה של מאמא אגבה. כולנו יודעות מה יגיע עכשיו; הלילה שלעולם איננו מדברות עליו, הלילה שלעולם לא נוכל לשכוח.
"עד אותו הלילה הצליחו המאג'ים לשרוד מכיוון שהשתמשו בכוחותיהם כדי להגן על עצמם. אבל לפני אחת־עשרה שנה, המאגיה נעלמה. רק האלים יודעים מדוע." מאמא אגבה עוצמת עיניים ונאנחת אנחה כבדה. "יום אחד המאגיה נשמה. ביום שלאחריו, היא מתה."
רק האלים יודעים מדוע?
מתוך כבוד למאמא אגבה אני בולעת את המילים שבפי. היא מדברת כמו כל המבוגרים ששרדו את הפשיטה. בהשלמה, כאילו האלים לקחו את המאגיה כדי להעניש אותנו, או כאילו הם פשוט שינו את דעתם.
עמוק בלב אני יודעת את האמת. ידעתי אותה ברגע שראיתי את המאג'ים של איבָּדַן כבולים. האלים מתו כשהמאגיה שלנו מתה.
הם לעולם לא יחזרו.
"באותו יום גורלי, המלך סָראן לא היסס," ממשיכה מאמא אגבה בסיפור. "הוא ניצל את חולשתם של המאג'ים כדי לתקוף."
אני עוצמת עיניים ונאבקת בדמעות שמבקשות לפרוץ החוצה. השלשלת שהם כרכו בכוח סביב הצוואר של מאמא. הדם שטיפטף על האדמה.
הזיכרונות הדוממים מהפשיטה ממלאים את בקתת הקנים עד שהאוויר ספוג כולו בתחושת אבל.
כולנו איבדנו את בני המשפחה המאג'ים שלנו באותו לילה.
מאמא אגבה נאנחת וקמה, אוזרת את כוחותיה, הכוחות שכולנו מכירות. היא בוחנת כל ילדה בחדר כמו גנרלית שסוקרת את החיילות שלה.
"אני מלמדת את דרכי המטֶה לכל ילדה שרוצה ללמוד, מכיוון שבעולם הזה תמיד יהיו גברים שיחרשו כלפיכן רעה. אבל הקבוצה הזאת נועדה לאוֹבוֹת בנות, לכל הילדות של המאג'ים שאינם עוד. אתן לעולם לא תוכלו להפוך למאג'יות, אבל השנאה והאלימות כלפיכן נותרו. זאת הסיבה שאנחנו כאן. זאת הסיבה שאנחנו מתאמנות."
בהצלפה חדה מאמא מאריכה את המטה המתקפל שלה וחובטת ברצפה. "היריבים שלכן חמושים בחרבות. למה אני מאמנת אתכן באומנות המטֶה?"
קולותינו נושאים את המנטרה שמאמא אגבה הכריחה אותנו לשנן שוב ושוב: "הוא נמנע במקום להכאיב, הוא מכאיב במקום להטיל מום, הוא מטיל מום במקום להרוג — המטה אינו משמיד."
"אני מלמדת אתכן להיות לוחמות בגן כדי שלעולם לא תיאלצו להיות גנניות במלחמה. אני מעניקה לכן את הכוח להילחם, אבל על כולכן ללמוד את כוח האיפוק." מאמא פונה אלי בכתפיים זקופות. "אתן חייבות להגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם. זו היא דרך המטה."
הבנות מהנהנות, אבל אני לא מסוגלת אלא לבהות ברצפה. שוב כמעט הרסתי הכול. שוב איכזבתי.
"בסדר," מאמא אגבה נאנחת. "זה יספיק להיום. אספו את החפצים שלכן. נמשיך מחר היכן שהפסקנו."
הבנות יוצאות בטור מהבקתה, שמחות להימלט. אני מנסה לעשות כמותן, אבל ידה המקומטת של מאמא אגבה אוחזת בכתפי.
"מאמא —"
"שקט," היא פוקדת. הבנות האחרונות מעיפות בי מבטים של השתתפות. הן משפשפות את אחוריהן, מחשְבות בוודאי כמה הצלפות יחטפו בקרוב האחוריים שלי.
עשרים על התעלמות מהתרגיל... חמישים על דיבור ללא רשות... מאה על כך שכמעט נהרגנו בגללה...
לא. מאה יהיה מספר הרבה יותר מדי נדיב.
אני כובשת אנחה ומתכוננת לכאב. זה יהיה זריז, אני אומרת לעצמי. זה ייגמר לפני —
"שבי, זיילי."
מאמא אגבה מושיטה לי ספל תה ומוזגת אחד גם לעצמה. הריח המתוק ממלא את האף שלי, וחמימות הספל מחממת את ידי.
הגבות שלי מתכווצות. "הוא מורעל?"
זוויות הפה של מאמא אגבה זעות, אבל היא מסתירה את השעשוע שלה מאחורי פנים חמורות סבר. אני מסתירה את שלי בלגימת תה, מתענגת על טיפת הדבש על הלשון. אני מסובבת את הספל בידי, ממששת את החרוזים בצבע לוונדר המוטבעים לאורך השפה. למאמא היה ספל כזה — עם חרוזים כסופים, מקושט לכבודה של אוֹיָה, אלת החיים והמוות.
הזיכרון מסיח את דעתי לרגע מהאכזבה של מאמא אגבה, אבל כשטעם התה מתפוגג, הטעם החמוץ של האשמה חוזר ומחלחל. לא בסדר שהיא עוברת את זה. לא למען אוב כמוני.
"אני מצטערת." אני מתעסקת בחרוזים שלאורך שפת הכוס כדי לא להרים את מבטי. "אני יודעת... אני יודעת שאני לא מקילה עלייך."
כמו ימי, גם מאמא אגבה היא קוֹסידית, אורישית שאין לה פוטנציאל מאגיה. לפני הפשיטה האמנו שהאלים החליטו מי ייוולד כאוב ומי לא, אבל עכשיו כשהמאגיה נעלמה, אני לא מבינה מה הטעם בהבחנה.
מאמא אגבה, שלא נושאת את נטל השיער הלבן של האובות, היתה יכולה להשתלב בין האורישים האחרים, להימנע מההצקות של השומרים. אילו היא לא היתה מתחברת איתנו, יכול להיות שהשומרים לא היו מטרידים אותה כלל.
חלק ממני היה מעדיף שהיא תיטוש אותנו, תחסוך לעצמה את הכאב. עם יכולות התפירה שלה היא היתה יכולה להפוך לסוחרת, לאגור מטבעות במקום שכולם ייגזלו ממנה.
"את מתחילה להיראות כמוה, את יודעת?" מאמא אגבה שותה לגימה קטנה מהתה שלה ומחייכת. "כשאת צועקת, הדמיון ביניכן ממש מפחיד. קיבלת ממנה את הזעם שלה."
הפה שלי נפער; מאמא אגבה לא אוהבת לדבר על האנשים שאיבדנו.
מעטים מאיתנו מדברים עליהם.
אני מסתירה את ההפתעה שלי בעוד לגימה מהתה, מהנהנת. "אני יודעת."
אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל אי אפשר להכחיש את השינוי שחל בבאבא. הוא הפסיק להסתכל לי בעיניים, לא מסוגל להסתכל עלי בלי לראות את הפנים של אשתו שנרצחה.
"יפה." החיוך של מאמא אגבה מתערער והפנים שלה קודרות. "היית ילדה קטנה בזמן הפשיטה. חששתי ששכחת."
"לא הייתי יכולה לשכוח גם אם הייתי מנסה." איך אוכל כשלמאמא היו פנים כמו השמש.
את הפנים שלה אני מנסה לזכור.
לא את הגופה שדם מטפטף לה במורד הצוואר.
"אני יודעת שאת נלחֶמֶת למענה." מאמא אגבה מעבירה יד בשיער הלבן שלי. "אבל המלך חסר רחמים, זיילי. הוא יעדיף לשחוט את כל הממלכה מאשר לעבור בשתיקה על מרדנות של אובות. כשליריב שלך אין כבוד, את חייבת להילחם בדרכים אחרות, בדרכים חכמות יותר."
"אחת הדרכים האלה כוללת להחטיף לחלאות ההם במטה שלי?"
מאמא אגבה צוחקת, והעור סביב עיני המהגוני שלה מתקמט. "רק תבטיחי לי שתיזהרי. תבטיחי שתבחרי את הרגע הנכון להילחם."
אני תופסת בידיים של מאמא אגבה ומרכינה ראש עמוקות כדי להפגין כבוד. "אני מבטיחה, מאמא. אני לא אאכזב אותך שוב."
"יפה, כי יש לי משהו להראות לך ואני לא רוצה להתחרט על זה."
מאמא אגבה מכניסה יד אל בין קפלי הכפתן שלה ומוציאה מוט שחור וחלק. היא מצליפה בו בתנועה חדה. אני קופצת לאחור כשהמוט מתארך למטֶה מתכת נוצץ.
"אלים אדירים," אני מתנשפת ונאבקת בדחף לחטוף ממנה את יצירת המופת הזאת. סמלים עתיקים מכסים כל סנטימטר במתכת השחורה, וכל חריטה מתייחסת לשיעור שמאמא אגבה לימדה אותנו. כמו דבורה אל צוף, העיניים שלי נמשכות תחילה אל אָקוֹפֵנָה, הלהבים המוצלבים, חרבות המלחמה. הכוח לא תמיד יכול לשאוג, היא אמרה ביום ההוא. האומץ לא תמיד מזדהר. העיניים שלי נודדות אל אָקוֹמָה שנמצאת ליד החרבות, הלב של הסבלנות ושל הסובלנות. ביום ההוא... אני כמעט בטוחה שחטפתי הצלפה ביום ההוא.
כל סמל מחזיר אותי לשיעור נוסף, לסיפור נוסף, לחוכמה נוספת. אני מסתכלת על מאמא ומחכה. האם זאת מתנה, או שהיא תשתמש במטה כדי לחבוט בי?
"הנה." היא מניחה את נשק המתכת החלק בידי. אני מרגישה מייד בכוח הצפון בו. הוא מצופה ברזל... כבד, כדי לפצח גולגולות.
"זה באמת קורה?"
מאמא מהנהנת. "נאבקת כמו לוחמת היום. מגיע לך לעבור."
אני קמה כדי לסחרר את המטה ונמלאת פליאה מעוצמתו. המתכת משספת את האוויר כמו סכין, קטלנית יותר מכל מטה עץ שגילפתי אי־פעם.
"את זוכרת מה אמרתי לך כשהתחלנו באימונים?"
אני מהנהנת ומחקה את הקול העייף של מאמא אגבה. "אם את מתכוונת לפתוח בתגרות עם השומרים, כדאי מאוד שתלמדי לנצח."
היא אומנם מכה בראשי, אבל הצחוק הלבבי שלה מהדהד בין קירות הקנים. אני מחזירה לה את המטה והיא חובטת אותו ברצפה; הנשק מתקפל בחזרה לכדי מוט מתכת.
"את יודעת לנצח," היא אומרת. "עכשיו תוודאי שאת יודעת מתי להילחם."
גאווה וכבוד וכאב מתערבלים לי בחזה כשמאמא אגבה מניחה את המטה בחזרה על כף ידי. אני לא חושבת שאוכל לדבר, ולכן אני מחבקת את מותניה ושואפת מהריח המוכר של בד נקי ותה מתוק.
מאמא אגבה מתקשחת, אבל אז היא מחבקת אותי בחוזקה, מועכת ומבריחה את הכאב. היא מרחיקה אותי ממנה כדי לומר לי עוד משהו, אבל עוצרת בעצמה כשהיריעות בפתח האהרה מוסטות שוב.
אני תופסת במוט המתכת, נכונה לפתוח אותו בהצלפה, אבל אז אני מזהה שאחי הבכור טזיין הוא זה שעומד בפתח. בקתת הקנים מתכווצת מייד בנוכחותו הענקית, כולו שרירי ומתוח. גידים בולטים כנגד עורו הכהה. זיעה נוטפת משערו השחור אל המצח. הוא מסתכל לי בעיניים ומשהו חד סוגר לי על הלב.
"זה באבא."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה