דברי ימי נעמה / אריה לב סטולמן

"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים" כתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, זאת הסיבה שקשה מאוד למצוא תיעוד היסטורי מן העבר הרחוק הסותר את הקאנןן שהתקבע במהלך השנים. גם על סיפורי התנ"ך נאמרו לאורך השנים דברים דומים, אך רק מחקרים וממצאים מן המאות האחרונות מעידים כי אמרתו של סארטר נכונה גם לעדויות המופיעות בתנ"ך.

זהן ספרו הרביעי של מחבר הספר, רופא המתגורר בניו-יורק וספריו זוכים להצלחה ומתורגמים לשפות רבות. הנושא בו הוא בוחר לעסוק מעורר עניין אצל רבים אשר גדלו על ברכי התנ"ך (יהודים ונוצרים כאחד) ומגלים עניין בסיפורים שמאחורי הקלעים של סיפורי התנ"ך המוכרים לכולנו. 

גיבורת הספר הנוכחי היא נעמה, אשת שלמה המלך ואם רחבעם, אשר ירש אותו ואשר בתקופתו חולקה ממלכת שלמה לממלכת ישראל וממלכת יהודה. כל המידע המופיע על נעמה במקרא הוא רק מוצאה מהעמונים והיותה רעיית שלמה ואם בנו רחבעם. יהודה לב סטולמן מחבר את גורלה של נעמה זו לגורל העם הנוצרי כולו ומשלב בסיפור חייה, כפי שהוא מובא בספר זה, את הסיפורים הנוספים ששרדו מאותם הימים ונושאים דמיון רב לסיפורי המקרא.

הספר נפתח בהגעתה של אניגר, בתו המאומצת של מלך עמון, המלך אור מולך, אחיו התאום של אביה המלך נחש מולך שהלך לעולמו. אניגר גדלה רוב חייה עם אמה שהפכה לנכה בלידתה, לצדם של שתי בנות המלך אור מולך ואשתו. בתחילה שוקל אביה המאמץ, מלך עמון, להשיא אותה לאחד המלכים אך סירובה של האם מוביל לכך שהיא נישאת לשלמה המלך. הגעתה לחצר המלוכה נפתחת בשגיאת לשון שיכולה הייתה להסתיים בצורה מביכה, אך היחלוצתה של בת שבע, אם המלך, מסייעת לה להפוך את החוויה לנעימה. שלמה המלך מגלגל את שמה על לשונו, ומעניק לה את השם העברי: "נעמה" שיש לו פירוש זהה, וחיובי, בשתי השפות.

נעמה ושלמה המלך מתקרבים אלו לאלו, על אף היותה אחת מנשים רבות, והוא אף מבכר אותה על רובן. הגעתה של בת פרעה, אשר קיום נישואיה עם שלמה המלך הוסדר שנים רבות קודם לכן, הופכת אותה לחביבה עליו. נעמה ובת פרעה מתקרבות זו לזו, ונעמה היא זו המלווה אותה במסעה חזרה למצרים לביקור אביה החולה.

לצד סיפור העלילה, הנשען על סיפורים ששרדו מאותן השנים מן האומות השונות, מגולל סיפור חייה של נעמה מבט אחר על עולם בריתות הנישואים ככלי לשימור השלום ולקידום המסחר, על הפער בין התדמית למציאות ועל מקומן של נשים (אמהות, רעיות וילדים) בהנעת גלגלי ההיסטוריה ובעיצוב העולם המוצג בשרידים מאותה התקופה, בעיקר דרך עיניהם של גברים והגברים שתיעדו אותם.

אריה לב סטולמן כותב ספר חביב שתורגם באופן קולח בידיה של נעה בן פורת, ומעניק כמה שעות של קריאה מענגת הקוראת תיגר על האופן בו התקבעו סיפורי התנ"ך. מי שנהנו מן הספרים הקודמים בהוצאה אשר בחרו להתכתב עם סיפורי התנ"ך בדרך מקורית ומנקודת מבטן של הנשים, קרוב לוודאי ייהנו מאוד גם מן הספר הנוכחי. אנחנו אהבנו.

* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.

דברי ימי נעמה     מאת: אריה לב סטולמן     מאנגלית: נעה בן פורת     הוצאת אריה ניר     2020     303 עמ' - כולל הערת המחבר ורשימת מונחים     

פתח דבר: כשל לשון

בת ארבע־עשרה הייתי כשנשלחתי מביתי בארץ עמון להינשא למלך שלמה.

אחרי שלושה ימי מסע הגעתי לירושלים, מותשת ומסוחררת מהעיר שבניינים חדשים הוקמו בה על כל צעד ושעל. לא ניתנה לי שהות לנוח או להתרחץ וללבוש שמלות נקיות. יחד עם מורתי ועם השגריר של דודי, הובהלתי אל הארמון במעלה גרם תלול של מדרגות אבן.

הוכנסתי לאולם גדול מלא אנשים שאת פניהם לא הצלחתי לראות באור העמום.

הבחנתי בדמותו של אדם זקן. לא ידעתי זאת אז, אבל זמן רב לפני הולדתי, בימים שבהם היה סבי מלך עמון, הזקן הזה שלח את שר צבאו לצור על עיר בירתנו, רבת עמון. שר הצבא הזה הרס את בורות המים שלנו וגנב את כתרו של סבא. ואולי עירנו הייתה נחרבת אז עד היסוד אלמלא שלח המוֹלֶךְ, האל שלנו, מגפה שהכתה בצבא האויב והניסה אותו.

השגריר של דודי, שליווה אותי לאורך כל הדרך מרבת עמון, נעץ את מרפקו בצלעותיי — "זה המלך דוד, ילדה טיפשה! תשתחווי לו!" — והדף אותי לפנים.

השתחוויתי. הייתי מבועתת. נאמר לי שבעלי לעתיד הוא מלך צעיר! אמי ודודי שיקרו לי!

נכשלתי בלשוני. המורה שלי תמיד אמרה, "השפות שלנו הן אחיות," אבל דווקא כששתי שפות דומות כל־כך, הן יכולות להפוך אותנו לשוטים גמורים ולנסות להרוס אותנו.

אמרתי, "לאונס לי להכיר אותך."

דממה השתררה באולם. המילים נעתקו מפיו של השגריר. במשך כל המסע הוא לא הפסיק לדבר: על העצירוּת שלו, שגרמה לו לצרוח בכל פעם שפרש אל בין העצים הסמוכים לדרך המלך; על הנכסים שקיבל מסבי מצפון לעיר הבירה, באזור מוכה שודדים; ועל ארבע נשותיו, שכל אחת מהן נרגנת יותר מהאחרות.

כעת הלבינו פניו של השגריר כמו רגלי השנהב של כיסא המלכות שעליו ישב המלך הזקן. "מפלצת," התיז לעברי בלחישה.

הוא היה בטוח שכולנו עומדים למות, והניח את ידו על ניצב חרבו. הוא קרא לאלוהינו, "שמע את תחינתנו, מולך! תהילה למולך!"

אנשי המשמר המלכותי נדרכו. למרות הבּוּרות שלי בעברו של עמנו, איש מהנוכחים כאן לא שכח את סכסוך הדמים בין שני העמים, שעליי הוטל לאחות את הקרע שיצר. כולם תלו תקוות גדולות ביכולתי לקרב בין עמי לעמו של שלמה, בעלי המיועד.

גם אחרי שנים רבות, עדיין היו אנשים שטענו בתוקף שנכשלתי בלשוני בכוונה, כי אני יצור מרושע ושואף נקם שהשתעשע בחורבן של עצמו ושל עמו. האמת היא שהייתי בסך הכול ילדה, קשת עורף ולא מודעת למשקעי העבר.

הדממה הפתאומית ליד כיסא המלכות הייתה כמו חשכה שיורדת פתאום, כמו ליקוי לבנה.

ואז בת־שבע, אשתו של דוד המלך ומי שתהיה חמותי בקרוב, צעדה לפנים. היא צחקה.

"איזו אפרוחית טיפשונת!"

בעלה הראשון של בת־שבע היה חִתי, והיא עצמה, כפי שייוודע לי מאוחר יותר, הייתה יבוסית בחלקה — "אני קצת מזה וקצת מזה," נהגה להתפאר באוזניי כל השנים — כך שהבינה את המלכודות של מבטא והיגוי. היא, שהייתה פעם נאיבית בעצמה, התענגה על תמימותי. היא ניגשה אליי בחיוך, ליטפה את ראשי ומשכה אותי בזרוע אחת כדי להקימני מכריעתי על הרצפה.

את זרועה האחרת הרימה כדי לעצור את אנשי משמר המלך. "לאט לכם! אתם מפחדים מהילדה המקסימה הזאת?"

המראה היה מצחיק בוודאי, אישה קטנה עוצרת את הגברים החמושים האלה בהינף של זרוע רועדת קלות.

הם צייתו לה ונסוגו לאחור.

גם בגיל מבוגר הייתה בת־שבע אישה יפה. שערותיה נערמו על ראשה בתסרוקת הגבוהה האופיינית לנשות חוף הים. היא הניפה את זרועותיה בתנועה רשמית, נוקשה, כאילו הייתה כוהנת במקדש של האֲשֵׁרָה, אבל מאז נישואיה לדוד לא סטתה מדרך הישר ולא סגדה לאל אחר מלבד אלוהים, האל האחד של אנשי ירושלים החדשה. אני שיערתי שכמו אמי, גם בת־שבע הייתה פעם רקדנית מסוג כזה או אחר, אולי למדה לרקוד בסגנון המצרי. היא סבלה מכאבי עצמות שלטענתה היו קללה שהטילו עליה מדרגות האבן העתיקות של הארמון. למרות, כך אמרה, "שלא עשיתי להן כל רע ולא התייחסתי אליהן כאל מובן מאליו." בסוף ימיה איבריה נעשו נוקשים כל־כך, עד שכמעט לא יכלה לזוז.

היא הביטה בבעלה והכריזה שוב, כפי שעשה הכרוז רגעים אחדים קודם לכן, בקול עמוק ורציני ובזרועות פשוטות לעברי: "נסיכת עמון!" כי הייתי גם בת הממלכה הזאת וגם נסיכתה.

ובבת־אחת נחתה עליי ההכרה שאני מייצגת במקום הזה לא את עצמי, אלא דברים רבים אחרים. אני הייתי כל מי וכל מה שהכרתי ואהבתי קודם: ההורים שלי ודודי היקר, הדודניות שלי, בני עמי, הגבעות והיערות המקיפים את עיר הבירה רבת עמון, הדרכים הראשיות שבהן חוצים הנוסעים ארצות וממלכות רבות, והאבנים הענקיות של בורות המים שנחצבו לפני עידן ועידנים — יש אומרים שחצבו אותן הנפילים שהיו בארץ בימים ההם, ויש אומרים כי זה מעשה ידיהם של האלים.

כך או כך, עמדתי בין שתי תקופות החיים, הישנה והחדשה.

זאת הייתה הרגשה מפחידה.

עד אז חייתי רק את חיי היומיום, רקדתי וקראתי ושיחקתי עם הדודניות שלי.

לא יכולתי לדעת שביום מן הימים אהיה מלכת ירושלים ואמו של מלך, ושמה שהייתי פעם יימחה כליל ואני אהיה חלק ממשהו שונה. הייתי כמו האלה אֲשֵׁרָה שנולדה בים וצעדה על הגלים אל חייה החדשים ביבשה, שם זרעה את הזרעים של כל העצים.

בת־שבע חייכה ואמרה לאט, כשהיא צרה בשפתיה כל מילה ורומזת לי לחזור עליהן, "כן. כן. ונסיכת עמון אומרת שלעונג לה להכיר את המלך."

פניי להטו מבושה על איוולתי וחששתי לדבר. הבטתי בבת־שבע והשתחוויתי שוב. הפעם קדתי קידה עמוקה מאוד כדרכו של התור, העוף הצנוע ושפל הרוח ביותר מכל העופות, הידוע בהכרת התודה והנאמנות הקיצונית שלו — יצור מתרפס שלמדתי לבוז לו.

כל אנשי החצר צפו בי בשתיקה.

לבסוף הצלחתי להוציא מפי ציוץ רפה כמו של ציפור, כשאני מושכת את המילה, "כן, לעווונג לי. לעווונג לי להכיר את המלך."

"אתם רואים, סתם אפרוחית טיפשונת, אבל נחמדה מאוד!" אמרה בת־שבע. "לא, לא סתם נחמדה אלא יפהפייה! כבר הרבה זמן לא ראינו יופי כזה!"

דוד המלך, שעד כה נראה שקוע בשינה, צחק.

הוא היה שופט מהיר ובעל תפיסה חדה.

הוא אמר בקול חזק להפתיע, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון. תזדקפי. את נראית מבוהלת. חשבת שאת עומדת להתחתן איתי? אני בן שבעים ובקרוב אשכב עם אבותיי!" הוא רמז באצבעו המעוקמת. "הנה שלמה בני, שימלוך אחריי ויֵשב על כיסאי. את תתחתני איתו!"

שמחתי לראות ששלמה, חתני, אינו מבוגר ממני בהרבה, והוא עדיין נער — גבוה ורזה מאוד, שונה בתכלית מהאיש בעל הגוף הכבד, הבצקי, שנעשה בזקנתו. קולו טרם השתנה לגמרי והיה גבוה למדי. הוא צחק וחזר על דברי אביו, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון." הוא נעץ מבט חודר באנשי החצר המקיפים אותו וכולם התחילו לצחקק. לא היה להם די בכך שהמלך דוד צחק; כולם חיכו לראות אם גם הנער הצנום יצחק. הוא כבר נבחר מבין כל אחיו למשול לצד אביו, להוריד את העול מכתפיו של האיש החולה ולחסל אחת ולתמיד את כל סכסוכי הירושה. אמו בת־שבע עזרה למלך הזקן להרים את הכתר הכבד שבו הכתיר את בנו.

"היא הייתה מגושמת למדי," סיפרה לי כעבור זמן נסיכת צור. "הכתר כמעט נשמט מידיה!"

דוד נשאר מלך רק בתוארו, כבר לא היה לו חלק בניהול ענייניה היומיומיים של הממלכה. אמנם היו התלחשויות ששלמה צעיר מדי, אבל הוא היה נבון וסבלני. הוא הלך בדרכי שלום. בימיו הממלכה התעשרה והתחזקה.

בו־במקום התחיל שלמה להשתעשע בעיצורים של שם עמי, עמון, שינה את התנועות, ונתן לי שם חדש: "מעתה ייקרא שמך נעמה!"

בשתי השפות פירוש השם הזה הוא טובה ורצויה.

זאת הייתה מחמאה מפתיעה ונוגעת ללב.

בת־שבע מחאה כף, הטתה את ראשה עם מגדל השיער לצד אחד ואמרה, "מושלם! מושלם! המלך הצעיר חכם כל־כך. משורר אמיתי!"

חזרתי על שמי פעמיים, תחילה בהקלה ולאחר מכן בחדווה, ניסיתי אותו כאילו היה תכשיט חדש, צמיד או מחרוזת. התכוונתי לומר אותו רק לעצמי, אבל מרוב התרגשות אמרתי אותו בקול רם.

"נעמה. שמי נעמה."

אצלנו בבית לא היה נהוג לחלק מחמאות לילדים, ולכן החמיאו לי רק לעתים נדירות. כאן התחלתי להאמין בכל המחמאות שקיבלתי ולהתענג עליהן. התרגלתי לחפש אותן, לתור אחריהן בכל מקום שיכלו להסתתר בו. זאת הייתה אחת מחולשותיי המטופשות.

השתחוויתי שוב, פעם אחת לכל מלך. צחקתי.

"תודה לך על מתנת השם הזה," חזרתי בשינוי קל על דברי האלה אשרה, שאחרי בקיעתה מחלק גופו התחתון של אל עליון הטובל בים אמרה לו, "תודה לך על מתנת החיים שלי!"

"השם החדש שלך מתאים לך," אמר שלמה.

"כן, הוא מתאים לה," אמר דוד.

בת־שבע שוב מחאה כפיים. "כן. כן. זה באמת מתאים לך. לא אמרתי שהבן שלי חכם? כמה נחמד!"

ואז לחשה בת־שבע באוזני, "אני יודעת שאת לא אפרוחית טיפשונת. ואני מקווה שתהיי מאושרת כאן."

"כן, אני מאושרת להיות בירושלים."

"ירושלים החדשה," תיקנה אותי בת־שבע בלחישה. "אנחנו ירושלים החדשה עכשיו. בעלי כבש את המקום הזה מהיבוסים."

לאחר מכן היא קירבה אותי ואת שלמה זה אל זה, אחזה בידינו ומשכה אותנו לקרבתו של דוד.

"בואו עכשיו. עמדו יחד לפני אביךָ והוא ישיא אתכם במילותיו."

שלמה פנה וחייך אליי. היו לו עיניים ירוקות, שכמותן לא ראיתי עד אז. הוא בחור יפה תואר, חשבתי.

וכך, אף־על־פי שנכשלתי בלשוני, התחילו בת־שבע, דוד המלך הזקן ושלמה המלך החדש לאהוב אותי.