חזי החילזון/ קתרינה מקיורובה

 

כתיבה לילדים היא אומנות. אני מודה שלא הבחנתי בכך במשך שנים רבות עד שהתחלתי להתוודע לספרות ילדים שאין מילים אחרות לתאר אותה פרט לגרועה. ההבנה שספרות ילדים אינה רק שרבוט מספר מילים והוספת איורים הובילה אותי לבחון לעומק לאורך השנים מה הופך ספר ילדים טוב לכזה. 

ספרי הילדים של קתרינה מקיורובה, הפונים לבני 4-6, הם בדיוק כאלה, ספרים טובים. היוצרת שהיא מאיירת מוכשרת המלווה את האיורים שלה בטקסט קצרצר המתאר חוויות שילדים צעירים יכולים להזדהות איתם בקלות, מצליחה ליצור עולם שם במספר עמודים מצומצם ובמספר מילים מצומצם עוד יותר, באופן שמקרב את עולמם של גיבוריה לחיי ילדים פעוטים ומסייע להם להזדהות עם הגיבורים ואף ולאסוף משהו מן החוויה בספר אל עצמם.

"חזי החילזון" מתמקד בחילזון שמתקשה לממש חלק מייעודו והוא להתקדם לגובה ולא רק לאורך. הוא אינו מסוגל לעשות זאת משום שאינו יכול לייצר את הריר הדביק שמאפשר לחלזונות אחרים לנוע לכיוונים שונים בעזרת הצמדות למשטחים שונים. בתחילה, הוא מנסה לייצר את האלמנט הדביק באמצעים שונים אך משהוא כושל הוא מחליט למצוא דרך אחרת לטפס מעלה כמו יתר החלזונות. צמדי העמודים השונים בספר מלווים את הניסיונות השונים של החילזון, הכישלונות ודרכי ההצלחה השונים שהוא לומד להכיר כדי להגשים את מטרתו.

הבחירה של היוצרת להתמקד בגיבור שילדים רבים נתקלים בו בחיי היום-יום שלהם, חילזון, אשר נפוץ במקומות רבים, כפריים ועירוניים כאחד, היא בחירה יפה ממספר בחינות. האחת, העובדה שהילדים יכולים לפגוש חלזונות בחיי היום-יום שלהם ולבחון במציאות את העולם הספרותי שלמדו להכיר. מעבר לכך, הבחירה בגיבור שאינו גדול, חזק, בעל תכונות ייחודיות או שהעולם האנושי מייחס לו ערך כלשהו, היא זו המאפשרת לילדים למצוא דמות שניתן להזדהות איתה כמי שעדיין מחפשים את דרכם בעולם. דווקא משום שהוא אינו תופס מקום ואין לו יכולות המאפשרות לו לפעול באופן עצמאי כדי להגשים את מטרותיו, הילדים יכולים להזדהות עם הניסיונות שלו למצוא פתרונות בעצמו ולקבל יד המושטת אליו ומציעה לו פתרונות שלא חשב עליהם בעצמו.

איורי הספר עמוסים בגוונים שונים של הצבע הירוק, לצד איורי טבע הכוללים אדמה, שלל חרקים, פרחים צבעוניים, עלים וגבעולים ירוקים. סוג הטבע שילדים פוגשים כמעט בכל מקום, גם בסביבה עירונית, כאשר הטבע מוגבל בגדרות ומתובל באמצעים שונים המשמשים את בני האדם לטיפול בו: גדר, עציץ, צעצועי פלסטיק של ילדים. 

הקסם הגדול הטמון בספר הוא ההבנה כי העולם הרחב הנפרש בין דפי הספר הוא בעצם נקודת מבטם של יצורים קטנים שהחלל בו הם מתנהלים נתפס על ידי בני אדם בוגרים, ומעט פחות מזה אצל ילדים, כמצומצם וככזה לא תמיד זוכה למבט שני. נדמה שדווקא הקריאה בספר והידיעה של הילדים כי יוכלו לפגוש את העולם המתואר בספר מחוץ לביתם, עשויה לגרום להם להתעמק בחללים השונים הנמצאים סביב הדרך אותה הם עושים ביום-יום.

הטקסט המודפס בפונט גדול ומנוקד מותאם ליכולת הריכוז של ילדי גן צעירים. כמו ספריה הקודמים של היוצרת אשר זכו לנוסח עברי בידיה האמונות של נעמי בן-גור, גם הספר הנוכחי עשוי באופן המותאם במדויק לקהל היעד שלו ויכול להוות בסיס לטיול והתבוננות בטבע בעיניים חדשות, ולשיחה על קשיים, ניסיונות, כשלונות והצלחות. אנחנו ממליצים עליו בחום, כמו גם על ספריה הקודמים של היוצרת.

חזי החילזון    כתבה ואיירה: קתרינה מקיורובה     נוסח עברי: נעמי בן-גור     הוצאת מטר     2024     לא ממוספר

אישה מעידן אחר / פלישיה קינגסלי

 

כמעט שנה, מאז 7 באוקטובר 2023 שהתקשתי לקרוא והתקשתי הרבה יותר לכתוב על הספרים שאני קוראת. כמי שכשני עשורים סוקרת ספרים בבלוגים ובאתרים שונים, גיליתי יום למוחרת 7 באוקטובר 2023 שאין לי לחשק לקרוא. זו לא הייתה רק הקריאה, לא הצלחתי לצפות בטלוויזיה - ששידרה בעיקר את מוראות היום הארור והשלכותיו - לראות סדרות ולצפות בסרטים. תקופה ארוכה שלא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין בתרבות כלל.

אחרי מספר שבועות הושיטה לי אחותי ספר אחד מסדרת הספרנית. "קחי", היא אמרה לי, "אני חושבת שהספר הזה יעשה לך טוב". אני, ששנים סרבתי לראות בז'אנר הרומן הרומנטי על שלל שלוחותיו ז'אנר שראוי להיקרא ספרות הבטחתי לעצמי שרק אציץ בספר כדי לוודא ששום דבר לא השתנה ואחזיר לה אותו. סיימתי אותו. בהדרגה, במהלך השנה האחרונה נסחפתי לקרוא לא מעט ספרים באותה סדרה. גיליתי שלפעמים גילטי פלז'ר הוא בדיוק האסקפיזם שנחוץ לי כדי להצליח לשאוף מעט יותר אוויר בכל פעם.

"אישה מעידן אחר": במילה אחת: מענג; בשתי מילים: מענג במיוחד; בהרבה יותר מילים:

"אישה מעידן אחר" משלב בתוך ז'אנר הרומן הרומנטי את אחד הז'אנרים החביבים עליי מאז ומתמיד: ז'אנר הפנטסיה. אומנם ההיבט הפנטסטי היחיד בספר הנוכחי הוא גלישה בזמן אל העבר, אבל המשחק שעושה הסופרת עם הידיעות ההיסטרוריות שלנו אודות תחילת המאה ה-19 בלונודן, אנגליה, והתובנות המודרניות שלנו יוצר שילוב מקסים ומהפנט שגרמו לי לקרוא בבת אחת 514 עמודים שהסבו לי הנאה עמוקה.

גיבורת הספר היא רבקה אשר התייתמה משני הוריה. היא לומדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון ומתפרנסת, בקושי, כספרנית באותו קולג'. למרות גילה היא מיצתה את השימוש באפליקציות היכרויות אחרי ארבעה דייטים כושלים ועדיין שומרת על בתוליה. את הזמן הפנוי שלה היא מקדישה לא מעט ליצירת מציאות חלופית בה היא חיה במאה ה-19 כיתומה עשירה ואהובה בבית אלמנת דודה, ביחד עם בן דודה ובעלה השני של אותה אלמנה. המציאות הזו כמעט קורמת עור וגידים ביומנים שהיא מנהלת, בהם היא מתארת את עצמה כעלמה צעירה ורווקה, את בני המשפחה עימם היא מתגוררת ואת חיי החברה שלה. היא גם מקדישה זמן כדי לאייר את הדמויות והפרטים השונים ביומנים.

המציאות החלופית הזו שהיא יוצרת מושפעת מהרומנים שהכירה לה שכנתה גוונדה, גמלאית שלימדה פיזיקאית תיאורטית ומבלה את זמנה בקריאת רומנים העוסקים בתקופת העוצרות ובחברות באגודה הנוהגת לערוך אירועים המתנהלים לאור תקופות עוצרות שונות, תוך הקפדה על נאמנות לתקופה: החל מן הבגדים וכלה בגינונים השונים שהיו נהוגים באותה עת.

התמונה לקוחה מהערך Hatchards בויקפידה

אנחנו פוגשים את רבקה כשההיי לייט השבועי שלה עמוד להיות "ריג'ינסי רבייבל" אירוע בו נפגשים חובבי המלוכה לבלות יחד בשחזור תקופתי של תחילת המאה ה-19. האירוע עתיד להתקיים בחנות הספרים העתיקה ביותר בלונדון "האצ'רדס", שנפתחה בסוף המאה ה-18. רבקה מגיעה לשם ביחד גוונדה אבל במקום לבלות ערב שלם במחיצתם של חובבי שחזור תקופתי, היא מוצאת את עצמה בשנת 1816.

רבקה מגלה כי היא חיה חיים שהאמינה שבדתה ביומניה. השמות, המראות והאירועים השונים שהיא נקלעת לתוכם מתכתבים אחד לאחד עם העולם שנפרש ביומניה הדמיוניים. ההכירות המעמיקה של רבקה עם התקופה והסביבה שתיארה ביומניה, מאפשרת לה להשתלב במהירות במאה ה-19, גם אם מדי פעם צצים גינונים מודרניים יותר בהתנהלותה, כאלו שהסביבה מוכנה לקבל כמשובות של עלמה צעירה שטרם התיישבה. 

הציר המרכזי של הסיפור הוא הרצון של משפחתה של רבקה כי תנשא לשידוך הולם. לשם כך היא מוצגת בחברה ואנו פוגשים שורה של מחזרים, חלקם משעשים, וגם את מי שבספו של דבר לוכדים את תשומת ליבה ומתגלים כשונים מכפי ששיערה בתחילה, במיוחד כשהיא מגלה כי הם קשורים זה בזה. סיפור האהבה שנרקם בספר נטווה בחוטים של קסם, הוא הופך את מושא האהבה של רבקה לכזה שקרוב לוודאי כל קוראת הייתה רוצה שיהיה חלק מחייה. הקסם הזה - המעניק לז'אנר הרומן הרומנטי את מהותו - מצליח לברוא, לפחות למשך כמה שעות, עולם שרוב הזמן קוסם הרבה יותר מן המציאות היום-יומית השגרתית שלנו וגורם לקוראים לרצות להאמין שגם המציאות שלנו עשויה להתגלות יום אחד כקסומה, במידה כזאת או אחרת. 

מחברת הספר יודעת לעשות את זה בצורה מהפנטת ששואבת לתוך עולם שעל אף החוליים שבו אתה מרגיש צורך עז לקחת בו חלק.מחד היא בוראת עולם קסום של אצילים ואצילות, מלוכה, חיי פנאי עשירים ומאפשרת לדמיון של מי שגדלו, כמוני, על סרטי נסיכות ומלוכה להינות מחוויה המחייה את העולם הזה באופן שגם מבוגרים יכולים להינות ממנו. אך מאידך, הרצון של הסופרת להישאר נאמנה למאה ה-19, על שלל פניה, חושף את הגיבורה של הספר ואת הקוראים שלו גם לצדדים הנעימים פחות של אותה התקופה בו מעמדות שונים זכו ליחס שונה מן השלטונות והחלשים בחברה סבלו משורה של עוולות שאיש לא יכל, או אפילו רצה הרבה פעמים, לסייע להם להימלט מהם. 

הבחירה הזו הופכת את הספר הנוכחי לסוטה מעט מז'אנר ספרי הרומן הרומנטי השכיחים, כשחלקים לא מעטים בו מתעקשים להכניס את המציאות לתוך העלילה בדלת הקדמית ולהזכיר לקוראים את העולם האמיתי. אבל עולם הספרות מאפשר למחברת הספר להניע גם עלילות משנה שמשנות את המציאות הקשה המתוארת בו בהינף קולמווס ומעניקות שביב של תקווה שגם בתקופה בה רב הנסתר על הגלוי עדיין היו מי שבחרו לפעול בצורה הנכונה.

אני שמחה שגיליתי השנה מחדש את ז'אנר הרומן הרומנטי ובמיוחד שנפגשתי עם סדרת 'הספרנית' של הוצאת אהבות. זהו הספר הראשון של הסופרת פלישיה קינגסלי שאני קוראת, ואיני יודעת איזה במספר בסדרת הספרנית, ואני כבר מחכה לתרגומים נוספים של ספרי הסופרת לעברית. לשמחתי, הז'אנר הזה ממשיך להעניק לי שעות לא מעטות של הנאה ואסקפיזם שהופכות את המציאות היום-יומית למעט יותר נסבלת. הספר מומלץ בחום לחובבות הז'אנר. לעניות דעתי, הוא יסב הנאה לא מועטה גם לחובבי ספרות תקופתית טובה.

להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט.

אישה מעידן אחר     מאת: פלישיה קינגסלי     מאיטלקית: מורן אטיאס     הוצאת אהבות     2024     541 עמ' - כולל אנקדוטות ותודות

1

יום רביעי, 8 במאי

אם הייתה לי לירה שטרלינג על כל פעם ששמעתי את המשפט: "את זקנה מבפנים."

אני לא זקנה מבפנים. אני וינטאג', יש הבדל. דק אומנם, אבל יש הבדל.

תמיד הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה, וכל יום מעשרים ואחת שנות חיי נותן לי אישור לכך.

אני וינטאג' בחיים שלי, אני שונאת את המהירות ואת גסות הרוח. את הקללות המיותרות, במיוחד. אם בורחת לי קללה מהפה, סימן שאני ממש נסערת.

אני וינטאג' בעבודה. הייתי רוצה ללמד היסטוריה, או להיות אוצרת במוזיאון.

אני וינטאג' באהבה, כי אני אוהבת חיזור איטי.

והנקודה האחרונה הזאת היא הבעיה העיקרית שמציקה למיי, עמיתתי בספריית הקולג׳ האוניברסיטאי של לונדון, שעם הזמן הפכה לאשת סודי.

היא אפילו שכנעה אותי להוריד אפליקציית היכרויות כדי שאמצא לי מישהו.

אני, באפליקציית היכרויות. הקוטב הנגדי לחיזור איטי.

עד עכשיו, האפקט היחיד שהיה ל"מאץ'־מי" עליי היה לשכנע אותי שיש לי כוח־על להפוך את הנסיכים המקסימים למקרים אנושיים אבודים בעזרת נשיקה.

אחרי הבחור שגנב לי את חשבון האמזון. הבחור שאחרי התקף של מחלת השכחה, חזר לאקסית שלו. זה שכמעט גרם לכך שיאסרו אותנו לאחר שהגיע לאסוף אותי ברכב גנוב. אתמול בערב קרה ׳דבר חדש׳, הבחור הופיע לפגישה עם אשתו כדי להציע לי מין בשלישייה.

"אני נכנעת," אני אומרת למיי, ומוחקת את האפליקציה.

"קדימה, תני לעצמך עוד הזדמנות! החמישי!" היא מתעקשת. "החמישי הוא הגבר הנכון." ההבדל ביני ובין מיי הוא שהיא לא יודעת להיות לבד, אני לעומתה מרגישה מצוין עם זה, משהו שבעיניה פשוט לא נראה אפשרי.

"ארבעה שרוטים זה מספיק. אני לומדת לתואר בתרבות מצרים העתיקה, לא בעבודה סוציאלית."

"אבל את משחקת אותה קשה, זה לא שאת צריכה להתחתן איתם." היא עונה בטון מיואש.

"אני לא קשה," אני מוחה, "אני סלקטיבית."

"אם לא תפחיתי מעט את קריטריוני הבחירה שלך, בסוף תמותי בתולה. הזמן שלך תכף פג."

"תכף פג? אני לא יוגורט, לא מקועקע לי על המצח תאריך תפוגה."

"לך לא, אבל לקונדומים שנתתי לך, כן." היא פוסקת. "התאמה מינית טובה היא תנאי מהותי לשלוות הנפש של בני הזוג, והתנסות היא המפתח! את לומדת לתואר בתרבות מצרים, את אמורה לאהוב לחקור."

אני מעמידה פנים שאני מתעלמת מהתשובה שלה, ומתרכזת בהנחת הספרים שהוחזרו על העגלה לפני שאחזיר אותם למקומם. "מה עושה אצלנו ספר לימוד של הספרייה לרוקחות?"

היא מרימה את המדריך לכימיה אורגנית מהערמה. "אני אחזיר אותו לרוקחות, את תורידי שוב את 'מאץ'־מי'."

אנחנו לומדות בקולג׳ האוניברסיטאי של לונדון, ועובדות יחד זה שלוש שנים בדלפק הספרייה המרכזית, מאז שעברתי לבירה ממארדן, כפר בן 3,700 תושבים במחוז קנט, היא הדבר הכי קרוב לחברה שיש לי.

היא, בשונה ממני לומדת פסיכולוגיה ורוצה להפוך למטפלת זוגית (אם אפשר של הסלבריטאים), חיה בשביל לשדך אנשים. בשלוש השנים האלה ראיתי אותה משדכת בין שני עובדי הקפיטריה, בין מספר חברים לתואר ואפילו בין שני מרצים. היא כמו אמה וודהאוס של ג'יין אוסטן, רק עם שיער כחול.

מאז שהתוודיתי בפניה שאני בתולה, הפכתי להיות המשימה החדשה והמלהיבה שלה.

או מושא המחקר. אני חוששת שהיא רוצה להכניס אותי לעבודת הגמר שלה.

"אה, רֶבֶּקָה," היא פונה אליי שוב, "ביום ראשון אני עסוקה, את יכולה להחליף אותי אחרי הצוהריים?"

"אבל כבר עבדתי שלושה ימי ראשון רצופים," אני מוחה, "ואני משובצת גם בשבת," אני מוסיפה.

כל כך רציתי את החופש לומר לה 'לא', אבל החיים בלונדון יקרים — ובשונה ממיי — אף אחד לא עוזר לי עם שכר הדירה. ומזל שיש לי מלגת לימודים!

"בבקשה," היא מייבבת ומעפעפת לעברי. "יש לי מאץ'."

"היו לי תוכניות," אני ממלמלת.

"לאסוף זבל ישן בשווקים לא נקרא ׳תוכניות'."

"אלו עתיקות, מיי," אני מתקנת אותה, "לא זבל."

אני לקוחה קבועה בדוכני השווקים פורטובלו וקמדן, וסורקת כל סנטימטר במצוד אחר מניפות, חותמות שעווה וספלי הנצחה של משפחת המלוכה. אם יש לי מזל אני מוצאת גם סרטים, בדי תחרה וחרוזים מהם אני יכולה ליצור תכשיטים בסגנון ריג'נסי, אותם אני מוכרת באתר ׳אטסי׳ לאחר מכן.

אני אוהבת את העבר. העבר הוא מקום בטוח וצפוי, מושלם בשביל מישהי כמוני ששונאת הפתעות ואירועים בלתי צפויים.

"בואי נחליף משמרות, אני אעבוד במקומך בשבת," מציעה לי מיי. "וכך תוכלי ללכת לנשף התחפושות הזה."

"ריג'נסי רבייבל1," אני אומרת. זה אירוע שמאורגן על ידי אגודת ריג'נסי, בו נפגשים חובבי המלוכה לבלות אחר צוהריים על פי כללי החברה של תחילת המאה התשע־עשרה. הכול בלבוש תקופתי, כמובן. השנה הוא יתקיים ב׳האצ'רדס׳ חנות הספרים העתיקה ביותר בלונדון, שנפתחה ב־1797, ויארח גם את השקת הרומן החדש של פטרישיה אוניל, מלכת הרומנטיקה של הריג׳נסי. "זה שחזור תקופתי."

"זה אומר כן?"

ויתרתי על הרעיון ללכת לאירוע של אגודת ריג'נסי כשראיתי את המשמרות, אם כי בלב כבד. רומנים של ספרות ריג'נסי היו המפלט שלי אחרי מות הוריי, והעולם הזה, עם הכללים והגינונים שלו שיש לכבד בדיוק, הפך להיות רשת הביטחון שלי בתקופה שבה כל מה שהיה ודאי בחיי החל להתפורר.

מי שהכירה לי את הז'אנר הייתה שכנתי, גוונדה פאנינג, מרצה מוזרה לפיזיקה תיאורטית בגמלאות. היא חיה בגפה והתחילה להזמין אותי אליה אחרי ארוחת הערב ואז השאילה לי רומנים של ג'ורג'ט הבר, מרי באלוג, ג'וליה קין ופטריסיה אוניל, כמובן.

אני לא יכולה כבר לחכות, ורוצה להגיד לה שגם אני אהיה באירוע השחזור.

גוונדה גם עוזרת לי גם בכתיבת התזה שלי: ׳אגיפטומניה בממלכה: כיצד הציתו מסעות נפוליאון את התשוקה למצרים העתיקה׳.

"זה 'כן' ענקי!" אני נענית להחלפה עם מיי.

"אולי תמצאי איזה מר דארסי שתוכלי להעניק לו את פרח הבתולים שלך," מצחקקת מיי בסיפוק לאחר שקיבלה יום ראשון חופשי.

אני מסיימת את המשימות שלי בזמן שיא, להוטה לחזור הביתה ולמצוא תלבושת לאירוע השחזור. "נתראה מחר," אני נפרדת ממנה ויוצאת מהספרייה.

בדרך כלל אני אוהבת להישאר זמן רב יותר בערב, בספרייה, והמשמרות עד חצות הן המשמרות האהובות עליי, זה רגע קסום שבו נראה שהכול מתגבש בתוך הזמן והדממה, ללא קדחת הביקורים של אחר הצוהריים וזרם הקוראים בין שיעור לשיעור.

הבניינים והספרים העתיקים אוהבים שלווה, וגם אני.

"היי! רבקה," קוראת לי מיי וצועדת בעקבותיי על המדרכה. "שכחת את היומן שלך," היא אומרת ומנופפת בו בידיה.

"תודה!" אני נאנחת ומאמצת אותו אל ליבי. "אם הייתי מאבדת אותו, הייתי מתה."

"מגזימנית, קונים חדש. אולי אחד יותר יפה, אפילו." ובלי להוסיף דבר היא חוזרת על עקבותיה לתוך הספרייה המרכזית.

על העובדה שהוא קצת מכוער אני לא מתווכחת, בחרתי ביומן הכי פשוט כדי שלאף אחד לעולם לא יהיה פתאום חשק לעלעל בו.

יומן חדש אני יכולה לקנות, אבל את מה שנמצא בתוכו — לא. על הדפים האלה כתבתי את החיים שלי. לא את החיים האמיתיים, אלא את אלה שהייתי רוצה.

אני נמצאת שם, רבקה שרידן, בת עשרים ואחת, מתגוררת בלונדון, וההבדל הוא שהשנה היא 1816 ואני ליידי.

גם בנעליה של ליידי רבקה אני יתומה, אבל לפחות אני לא לבד בעולם. דואגים לי בן דודי ארצ'י, שירש את תואר המרקיז מאבי המנוח, דודתי קאלפורניה האהובה ובעלה השני — הדוד אלגרנון הבוטה — העוזרת האישית הנאמנה שלי לוסי ושכנתי שהיא חברתי הטובה, אמילי.

מאחר שאין לי אפילו חברה אחת שמבינה את תחביביי המוזרים, החלטתי להמציא לי אחת. אמילי אוהבת אותי, אמילי מבינה אותי.

היומן שלי הוא יומן תקופתי המלא במכתבים שאני כותבת לה והיא כותבת לי, ובהם אנחנו חולקות את תשוקתנו לתרבות מצרים העתיקה, ספרים וכתיבה.

החלפנו בינינו גם צמיד חברות, אחד מאלה שהכנתי בעזרת סרט משי בצבע טורקיז ופנינה בצורת טיפה, אני משתמשת בו בתור סימנייה.

אמילי כבר הוצגה בחברה ונישאה למחזר מובחר, במכתביה היא מספרת לי על הבילויים שלה בחברה הגבוהה.

יש לנו אפילו ׳אויבת׳ בלתי נסבלת, ליידי אוסוניה אוסבורן הרכלנית.

ליידי רבקה גרה ברחוב צ'ארלס, ברובע האלגנטי של מייפייר, באחד מאותם בתים גדולים ולבנים עם עמודים בחזית שכיום שוכנות בו עשרות דירות יוקרה למכירה, כל אחת תמורת חמישה־עשר מיליון לירות שטרלינג.

שום קשר למחסן הקטן באזור בת'נל גרין שהמודעה באתר ׳גמטרי׳ הציגה בתור דירת חדר, אבל אחרי הכול ל׳אני׳ של היום אין צרכים גדולים. שום קבלות פנים או שעות תה אחר הצוהריים.

ציירתי ביומן גם פורטרטים של כל החברים ובני המשפחה שלי, כאילו היה זה אלבום משפחתי, והמצאתי סיפורי מסתורין שליידי רבקה מפרסמת בסתר ב׳לונדון כרוניקל׳, כדי להבטיח את עצמאותה הכלכלית.

אין לי שאיפות ספרותיות, אין עלילה לחייה של ליידי רבקה, אלה רק קטעים קטנים של חיים שאני מספרת לעצמי, ואותם אני אוהבת יותר מאשר את המציאות.

יש מי שעשוי לחשוב שזה מוזר, אבל אחרי הכול, זאת ההנאה הקטנה שלי שלא מזיקה לאף אחד.

היומן הוא העולם הפרטי שלי, ולאבד אותו זאת לא אפשרות שבאה בחשבון.

כשאני חוזרת הביתה, אני דופקת על דלת ביתה של גוונדה כדי לבשר לה את הבשורה המשמחת.

היא מתחילה לחמם את סיר המרק שאותו נחלוק, מאושרת כולה מהשתתפותי באירוע של אגודת ריג'נסי.

היא אלמנה זה שנים רבות, אין לה ילדים או קרובי משפחה. הבדידות שלנו מארחת חברה זו לזו.

על צג הנייד שלי מהבהבת התראה על מייל חדש, אני פותחת אותו מייד.

"הבן של אנוביס," אני ממלמלת.

"מה מסעיר אותך, יקירתי?" שואלת אותי גוונדה, כשהיא עורכת על השולחן סט צלחות יפהפה של המלכה שרלוט.

"דעתו של המרצה סאלי על התזה שלי. שלחתי לו את הפרקים הראשונים, ואני מצטטת מילה במילה: ׳החיבור שלך מושלם, אבל הוא חסר מקוריות ואומץ׳," אני נושפת.

"אני לא מופתעת," היא אומרת, ומפתיעה אותי.

"מה? למה את מתכוונת?"

"נכון, יש לך הרבה נקודות מעניינות, אם רק היית מחליטה להזיז את עצמך כדי להעמיק בנושאים מסוימים."

"להזיז את עצמי," אני חוזרת אחריה, נעלבת.

"לנסוע," מדייקת גוונדה, "היית יכולה לנסוע לכנס ההוא בברלין, או בטורינו..."

אני פותחת את פי כדי למחות על דבריה אבל היא מקדימה אותי. "אם את מתכוונת לומר שהנסיעה יקרה, אל תנסי אפילו! מצאתי לך טיסה לקהיר במבצע בארבעים ותשע תשעים, הלוך ושוב."

"אני לא טסה," אני פוסקת. "אני לא אוהבת מטוסים."

"את הולכת להיות חוקרת תרבות מצרים, רבקה. איך את מתכוונת לעשות את זה בלי לדרוך אי פעם באדמת מצרים?"

"אבקר שם... במוקדם או במאוחר."

"איך? באמצעות התעתקות?"

"אני יכולה לנסוע ברכבת," אני מציעה. "אסע עד דובר, ואז אחצה את תעלת למאנש במנהרה, בקאלה אחזור לרכבת ואעשה סיבוב רחב באירופה, ומאיסטנבול זה כבר פשוט, סוריה, לבנון, ירדן..."

"הינה הגיע ז'ול ורן! מסביב לעולם בשמונים יום," היא קוראת.

"בדקתי את המסלול במפה. לפי גוגל, יידרשו לי שישים ושתיים שעות."

"כל העמיתים שלך, לצורך מחקר השטח שלהם ביקרו ביוון, באיטליה, בסודן... ולאן את נסעת? לוויילס."

"מאוד מעניין בוויילס," אני מתגוננת.

"ויילס גדושה בעתיקות מצריות. אבא שלך היה ארכיאולוג, אימא שלך הייתה משחזרת ציורים. ההורים שלך אהבו טיולים, למה את שונאת את זה?"

אולי מפני שאם הם לא היו אוהבים כל כך לטייל, היום הם היו בחיים. "זה מסוכן," אני עונה בפשטות.

"את לא נוהגת."

"זה לא נכון," אני עונה. "נהגתי פעם אחת."

"לא על הכביש המהיר." היא מבהירה ומוזגת את המרק לצלחות.

"לאן את חותרת, גוונדה?"

"את בת עשרים ואחת ואת מרשה לפחדים שלך לנהל את חייך. את תמיד לוקחת איתך ערכת עזרה ראשונה מלאה בתרופות שבחיים לא תשתמשי בהן... עדיין יש לך את המשאף הזה נגד אסתמה? כמה זמן לא היה לך התקף אסתמה?"

לפחות שנה. "את אף פעם לא יכולה לדעת."

"את לא מטיילת, אין לך חבר... אפילו ביומן שלך את צופה המספרת על חייהם של אחרים," היא נוזפת בי בקשיחות שמעולם לא שמעתי בקולה. "אין לך חברים."

"את חברה שלי."

"אני מתכוונת למישהו בגיל שלך, איתו תוכלי לחלוק חוויות. איתו תוכלי לטעות ביחד, איתו תוכלי לגדול יחד."

"יש לי את מיי."

"מיי היא עמיתה לעבודה. עמיתה שאיתה יש לך יחסים קרובים, אבל היא רק עמיתה. אתן אף פעם לא נפגשות מחוץ לספרייה."

"יש לנו חיי חברה שונים."

"כן, לה לפחות יש חיי חברה." גוונדה נאנחת ומניחה לסרקסטיות. "מאז שאני מכירה אותך אף פעם לא הסתפרת אפילו," היא אומרת ומושכת בשובבות באחת מקצוות שערי השטני הזהוב.

פגשתי את גוונדה כשהגעתי ללונדון, ארבעה חודשים לאחר מות הוריי. "אני אוהבת שיער ארוך."

"יהיה לך יפה שיער קצר, את יודעת."

אני כבר מנחשת מהי מטרת השיחה שלה, לכן אני מקדימה אותה. "מה אני צריכה לעשות עם התזה?"

"זה פשוט, לזרוק אותה, למצוא נושא מעניין יותר ולכתוב אותה מחדש."

"נפלא! המרצה, צליל תופים, רוצה לקרוא את הפרקים הראשונים ביום חמישי הבא," אני מודיעה לה. "זה אומר שלא אלך לאירוע השחזור."

"זה לא בא בחשבון!" היא צועקת, ולוקחת לי את הטלפון מהיד. "להפך, עכשיו אנחנו נחפש לך תלבושת יפה. את תבואי לאירוע השחזור, גם אם אצטרך לגרור אותך לשם," מכריזה גוונדה בנחרצות.

שבת 11 במאי

הפגישה ב׳האצ'רדס׳ נקבעה לארבע, גוונדה נמצאת שם כבר מהבוקר, יחד עם המארגנים של אגודת ריג'נסי.

לצורך האירוע הוזמנה חנות הספרים כולה — כל חמש הקומות — שעכשיו עמוסה בעלמות בשמלות בצבעי פסטל, כובעי תחרה ומניפות.

בזמן שאני מחפשת את גוונדה בין המשתתפים, אני רוכשת עותק של ׳יומניהן הסודיים של האחיות ברינגטון׳ עליו אבקש חתימה ואז פונה אל המזנון.

אני שוטפת את עיניי במגשים הגבוהים של הקאפקייקס, מגשי המקרון, ופירמידות הפחזניות המזוגגות ואז ממלאת לעצמי שתי צלוחיות.

בסדר, זה לא אלגנטי אבל הצלוחיות האלה באמת קטנות. ואני מאוד רעבה.

"השנייה בשביל החברה שלי," אני מצטדקת כשאחד מצוות הקייטרינג שולח לעברי מבט עקום. טוב, זה יכול להיות נכון. אם רק אמצא את גוונדה.

נדמה שכל חברי אגודת הריג'נסי מזהים זה את זה, אבל מאחר שהצטרפתי רק בפברואר האחרון עדיין לא השתלבתי. ארגון האר־אס מקבל מאה חברים בשנה בכל אנגליה, ורק לאחר שהם עוברים מיון מחמיר ובחינת בקיאות קפדנית מאוד על תקופת הריג'נסי. אפילו למדתי לרקוד את כל הריקודים המסורתיים עם סרטוני ההדרכה ביוטיוב.

"הו, את כאן," קוראת גוונדה, ומגיחה מאחוריי.

מרוב בהלה אני קופצת ומעיפה את המקרונים שמתגלגלים כעת בעליצות על הרצפה. "אלוהים! הבהלת אותי! איזה יופי, השמלה הזאת מושלמת!" רואים מייד שהיא נתפרה במיוחד בשבילה, אולי על ידי תופרת, ושהיא עשויה ממשי אמיתי.

לא כמו שלי, שהושכרה תמורת עשרים ותשע תשעים לירות סטרלינג, מפוליאסטר, שעל תוויתה מתנוסס התיאור המפחיד ׳דליק — יש להרחיק ממקור חום׳, ומותאמת בסיכות בנקודות אסטרטגיות שאילו ייפתחו בטעות, הן ידקרו אותי כמו שיפוד.

"בואי איתי, אנחנו כבר מאחרות," היא מזרזת אותי.

"מאחרות למה? פטריסיה אוניל עדיין לא הגיעה," אני מוחה.

לא משנה. היא ממשיכה לגרור אותי ממרפקי וחומקת מגבירה ואביר.

"לאן אנחנו הולכות? אני שואלת אותה בזמן שהיא פותחת את דלת המחסן. לכל הרוחות, היא מחזיקה ממש חזק בשביל מישהי גרומה כמוה.

"אנחנו לא יכולות לבזבז זמן." היא עונה בלי לענות לשאלתי.

"אני לא חושבת שהאזור הזה פתוח לציבור," אני אומרת כדי להניא אותה בזמן שהיא ממשיכה לגרור אותי אחריה לתוך חדר עמוס עד התקרה בארגזים עמוסי ספרים.

לבסוף היא מרפה מידי, מסתובבת אליי ומביטה בי. "קדימה, ואל תעשי עניין." לאחר מכן היא דוחפת עוד דלת שעליה כתוב ׳הכניסה אסורה׳ ונכנסת.

"החדר הזה בוודאות לא פתוח לציבור," אני אומרת שוב. "אם ימצאו אותנו פה נהיה בצרות," אני מזהירה אותה. אני לקוחה מצוינת של ׳האצ'רדס׳, חסר לי רק שיאסרו עליי להיכנס לחנות.

טוב, לא משנה.

היא בחרה בדיוק ביום הנכון כדי לצאת מדעתה. "בסדר," אני נכנעת. "בואי נמצא את גוונדה."

אני מסתכלת סביב בתשומת לב, פותחת את הדלת ונכנסת אל מה שנראה כמו חלל של הצוות הטכני.

הדלת השנייה בחדר פתוחה למחצה. "לאן היא נעלמה?" אני רוטנת, ונכנסת לחדר שני הרבה יותר חשוך וצר. "גוונדה, בבקשה, בואי לא נגרום לכך שיגרשו אותנו מאגודת הריג'נסי. רק עכשיו קיבלו אותי." אני מתחננת אליה בלחש. אני צועדת כמעט בגישוש, כשאני הולכת בעקבות קול צעדיה, כשספרה של פטריסיה אוניל עדיין מוצמד אל חזי, תיק המרי פופינס שלי משתלשל ממפרק כף ידי והצלוחית עדיין בידי.

צעיף דק מדגדג את פניי, קורי עכביש.

"מהפח אל הפחת," אני רוטנת. ככל שאני מתקדמת, כך הקירות הולכים ונעשים צרים עד מה שנראה כמו דלת נוספת נמוכה ממני לפחות בשני ראשים, מהחרך שבה בוקע אור.

ואז, קורה דבר מוזר ברגע שאני פותחת אותה, אני מרגישה שאיבה ובוהק אלים כמו זרקור המוקרן בפניי ומסנוור אותי, מונע ממני לראות לאן אני הולכת ו...

אני מוצאת את עצמי חבוקה בין שתי זרועות חסונות, פניי לחוצות אל חזה רחב וכל מה שהחושים שלי קולטים עמום ולא ברור, מלבד ניחוח משכר של מנטה וליקריץ.

"אני..." אני תופסת מרחק מהאדם שבו התנגשתי במפתיע, אבל סחרחורת מערבלת את ראשי וגורמת לי לאבד את שיווי המשקל, ולרגליי לקרוס.

אני לא מרגישה טוב.

אני נופלת ארצה, שכובה על גבי.

"מה לכל הרו...?" ובן רגע מתגודדים סביבי שלל פרצופים.

"עלמתי, את מרגישה בטוב?" שואלת אותי אישה שאינני מכירה, אבל דבר אחד בטוח, גם היא אמורה להיות מאגודת הריג'נסי, על פי הבגדים שהיא לובשת.

אני שוב נמצאת בספרייה, מוקפת בכל משתתפי אירוע השחזור שמביטים בי בהשתוממות. אני לא יודעת לאיזה סיבוב גוונדה לקחה אותי, וגם לא לאיזו מטרה, אבל אני שוב נמצאת באולמות ׳האצ'רדס׳, רק שהשמלה שלי מכוסה אבק, והתסרוקת — שעלתה לי בשעתיים עבודה וזרוע תפוסה — מבולגנת כולה, ובזמן שנפלתי על האיש הזר הזה, מרחתי קאפקייק עם קצפת על המחשוף שלי. מצוין, זה יעלה עוד כסף בניקוי היבש, בתקווה שבכלל אפשר לנקות את זה, אחרת אצטרך לשלם גם את דמי הפיקדון.

בלבוש המרושל הזה אני אפילו לא יודעת אם ירשו לי להישאר. אני מורידה את ענן הקצפת מהשמלה עם אצבעותיי ומלקקת אותו... חבל, זה היה טעים.

"היא התעלפה?" שואל קול שאינני מזהה.

"הייתה לה סחרחורת?" שואל קול אחר.

"אולי בת הלוויה הידקה לה את המחוך יותר מדי."

"איזה מחוך?! בקושי הצלחתי להשיג את השמלה... איי!" אני צועקת לפתע כשאני מרגישה צביטה במותני. "ידעתי שאחת הסיכות תיפתח בסוף."

הקולות מסביבי מתאחדים לרעש יחיד אחד. "היא לא לובשת מחוך?"

"שערורייתי."

"הדביוטנטיות של היום הן כבר לא כמו שהיו פעם."

אין ספק שהאנשים האלה מאגודת הריג'נסי פנאטיים! מי מסתכל מה לובשים מתחת לתלבושות?

"איזה נעליים מוזרות את נועלת? אלה לא נעלי צוהריים," מציינת אישה אחרת, כבת חמישים, שמרכיבה על גשר אפה משקפיים עגולים עם מסגרת זהובה.

לרגליי אני נועלת את האולסטאר הוורודות שלי, בהתחשב בכך שהשמלה ארוכה לא חשבתי שמישהו יבחין בכך בכלל.

גבר מפלס לו דרך ומושיט לי את ידו העטויה כפפה, אבל אין לי דרך לראות את פניו מפני שהחדר שרוי באפלולית, הוא עומד כנגד האור ואני עדיין מתקשה למקד את מבטי. אני רק יכולה לראות שהוא גבוה מאוד, מאחר שהוא מתנשא מעל כל הנוכחים. "הרשי לי לעזור לך."

שרויה בבלבול, אני מצליחה למשוך את עצמי לישיבה לבד ואז מזדקפת, אבל כנראה שאני עושה זאת מהר מדי מפני שהחדר מתחיל להסתובב עד שאני נאלצת להישען על מדף הספרים.

עכשיו אני יודעת איך מרגישה הכביסה אחרי הסחיטה. ואני מבינה גם למה הגרביים תמיד הולכות לאיבוד.

"וואו, איזו טלטלה," אני נאנחת ונעמדת על רגליי. אני לא יודעת באיזה חלק של הספרייה אנחנו נמצאים, אבל מעולם לא ראיתי את האולם הזה של ׳האצ'רדס׳. כל הריהוט נראה כאילו הובא לכאן לפני מאתיים שנה... אפילו הכרכים הקשורים בעור על המדפים נותנים לי הרגשה שהם עתיקים. "בכל מקרה, כל הכבוד על השחזור הנאמן, היא ממש נראית כמו חנות ספרים של תחילת המאה השמונה־עשרה. מי בנה את התפאורה?"

מרחש המלמולים הכללי עולים משפטים כמו, "על מה היא מדברת?" "היא הוזה."

הבנתי, אנחנו פשוט חייבים להעמיד פנים שאנחנו נמצאים בתקופת הריג'נסי כל הזמן, כאילו אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו משתתפים באירוע שחזור.

"ליידי רבקה, הנה הספרים שהזמנת בחודש שעבר," מודיע קול מוכר לי.

אני מסתובבת לעבר הדלפק ורואה אותה. "גוונדה!" אני קוראת. "אבל למה לא עצרת קודם, כשקראתי לך?"

"קודם?" היא מסתכלת עליי במבט מבולבל. "מתי?"

"קודם! כשרדפתי אחרייך בכל החנות, ונכנסנו ל... דלת ההיא." אני מצביעה על הקיר שבו אמור להיות המעבר שאותו חצינו, אבל היד שלי מצביעה עכשיו על מדף ספרים.

"איזו דלת, ליידי רבקה?" שואלת אותי גוונדה.

אני כבר לא מבינה אם היא המשוגעת או אני. "זה היה כאן!" אני חוזרת ונעמדת מול מדפי הספרים. "בדיוק מולי."

"ליידי רבקה, תמיד היו שם מדפי הספרים," היא ממשיכה בחיוך עדין. "את עמדת על הסולם והצצת בספרים שעל המדף הגבוה ביותר כאשר הלכתי לאחורי החנות להביא את ההזמנה שלך. בבקשה, את יכולה לעלעל בהם ולראות אם אלה הספרים שביקשת."

המומה, אני עושה כדבריה. שודד הים, התעלומה של אודולפו, טירת אוטרנטו. כל הרומנים הגותיים האהובים על ליידי רבקה.

אישה אחת מרימה מהרצפה את העותק המקומט שלי של יומניהן הסודיים של האחיות ברינגטון ומסתכלת עליו בתימהון. "מה זה?"

אני מסתכלת עליה עוד יותר בתימהון. "בשביל זה אנחנו כאן. הסופרת תגיע בכל רגע."

"פטריסיה אוניל הזאת מפורסמת?"

"וכאן יש לנו את אמה, כל שלושת הכרכים," מתערבת גוונדה בקול צווחני, ומניחה על הדלפק את הספר האהוב עליי מכל יצירותיה של ג'יין אוסטן.

יחסית לחיקויים הספרים עשויים טוב למדי, זה נראה כמו עותק שזה עתה יצא מבית הדפוס של המאה התשע־עשרה. אפילו העור מדיף ריח אותנטי.

המארגנים של אגודת ריג'נסי ממש לא חוסכים בהוצאות!

"זה הכול?" שואלת גוונדה ולוקחת אותם מידי. "אני מקווה שבאת בכרכרה, כך העגלון שלך ידאג לסחוב אותם."

כרכרה? עגלון? אה, ברור! כנראה שמתוכננת הצגה גם באירוע השחזור. בסדר, קלטתי, אני נכנסת לתפקיד.

"כמובן," אני מהנהנת כאילו הדבר הגיוני במשהו. "הוא יבוא לקחת אותם יותר מאוחר."

"חמישה גיני, ליידי רבקה," מודיע לי האחראי על הקופה.

"כמובן," אני מאשרת. חמישה גיני, שהם קצת יותר מחמש לירות שטרלינג, בשביל מזכרות נשמע לי כמו מחיר הגון. "אני משלמת באפליקציה," אני אומרת, מוציאה את הטלפון הנייד ופותחת את הארנק הדיגיטלי.

אני מושיטה את הטלפון הנייד אל המוכר אבל הוא בוהה בי בבהלה. "מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה?"

אה, כמובן, אסור להכניס לאירועי השחזור שום אמצעי טכנולוגי שהוא. "יש לי מזומן." אני שולפת שטר ומושיטה לו אותו.

"אנחנו לא מקבלים שטרות כסף ממדינות אחרות," הוא משיב, ומחזיר לי אותו.

"בנק אנגליה הוא זה שמנפיק אותם. אתה רואה את דמותו של המלך שלנו?"

"אבל זה לא המלך שלנו," הוא מוחה שוב.

אני לוקחת את הכסף ותוחבת אותו לתוך תיק הניילון שלי, המקושט בפנינים מפלסטיק, ועמוס בכל ערכת העזרה הראשונה שלי. "טוב, אז תרשום את זה על החשבון."

"ליידי רבקה! הנה את! חשבתי שאיבדתי אותך. עוד פעם." קוראת נערה פחות או יותר בגילי, בשמלת משרתת, בעת שהיא נכנסת לחנות. אני לא מזהה אותה, ואולם פניה אינן חדשות לי.

"סלחי לי?" אני שואלת בהשתוממות.

"הדודה שלך מחפשת אותך בכל ׳פורטנום אנד מייסון׳. אנחנו צריכות ללכת, זו כמעט שעת התה."

"ללכת לאן?"

"ליידי רבקה נפלה נפילה קשה במדרגות," מודיעה לה גוונדה. "אני חוששת שהיא קצת הלומה."

"אלוהים אדירים, אני מקווה שהיא לא נפצעה אחרת הם יכעסו עליי," אומרת הנערה בטון מודאג. "השמלה שלך נקרעה, השיער שלך... הפעם אחטוף נזיפה הגונה!"

"נזיפה ממי? ומה אכפת לך מהשמלה שלי?"

"גברת פאנינג, ליידי רבקה נחבטה בראשה? היא לא מזהה אותי יותר," היא לוחשת. "זאת לוסי."

"לוסי," אני חוזרת בבלבול. אני לא מכירה שום לוסי, בזה אני בטוחה.

"בת הלוויה שלך. יצאנו עם ליידי קאלפורניה כדי לערוך קניות, ועכשיו אנחנו חוזרות הביתה לשעת התה יחד עם בן דודך ארצ'יבלד ודודך אלגרנון, כמובן אם הוא התעורר מתנומת הצוהריים שלו."

בת הלוויה לוסי, הדודה קאלפורניה, הדוד אלגרנון ובן הדוד ארצ'יבלד, ׳המשפחה׳ שלי.

"ואיפה נמצא הבית?" אני שואלת יותר כדי לקבל אישור.

"במקום שהוא תמיד נמצא." היא עונה בדריכות. "ברחוב צ'ארלס."

"במייפייר." אני מדייקת.

"הו, תודה לאל, את כן זוכרת משהו!" מתלהבת לוסי, ואוחזת בזרועי תחת זרועה ופותחת את הדלת לעיני מבטי הלעג של עוברי האורח.

אני לא מזהה את הרחוב, הסימן היחיד שמוכר לי הוא השלט של ׳האצ'רדס׳, שממנו הרגע יצאנו, עם הוויטרינות הממוסגרות בעץ שחור מגולף ומבריק.

בדיוק ממול נמצא ׳פורטנום אנד מייסון׳.

כנראה יצאנו ברחוב פיקדילי, רק שהרחוב הזה לא דומה כלל לרחוב פיקדילי, אין שום אוטובוסים אדומים דו־קומתיים, וגם לא מוניות שחורות או כלי רכב ממונעים מכל סוג שהוא, רק כרכרות וסוסים.

"אבל אנחנו בלונדון?" אני שואלת את לוסי.

"אז איפה אם לא?"

אני נדה בראשי ומוציאה את הנייד כדי לפתוח את גוגל מפות ולמצוא את המיקום שלי.

שום אות. הטלפון לא קולט והאנטנה של הווי־פיי לא מוצאת אף רשת בקרבת מקום.

"איזה מין מכשיר זה?"

"לוסי, אנחנו יכולות להפסיק לשחק לרגע? אני לא מבינה מה קרה ואיך הגענו לכאן."

"אמרתי לך, ליידי רבקה, היינו ב׳פורטנום׳..."

"ואל תקראי לי ליידי רבקה. אני לא ליידי."

אבל הדבר היחיד שהמשפט שלי עושה זה לגרום לה לצחוק. "בכל פעם את אומרת לי לא לקרוא לך ליידי, ובכל פעם אני עונה לך שאני לא יכולה."

אני מסתכלת סביב, מבולבלת, כולם לבושים בתלבושות הריג'נסי המוקפדות עד לפרט האחרון, וגם הכרכרות לא יכולות להיות פרי מאמציהם של אוצרים חובבנים של אירוע השחזור ההיסטורי.

"כמובן, אנחנו נמצאות על סט!" אני קוראת. איזו טיפשה שלא חשבתי על זה. בלונדון תמיד מתרחשת איזו הפקה פומפוזית, צילומים של איזה סרט היסטורי קולוסלי. "סלח לי." אני אומרת ועוצרת עובר אורח. "איזה סרט מצלמים פה?"

הגבר, הלבוש חליפה בסגנון ברומליאני, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. "סרט?"

"או סדרת טלוויזיה?" אני מוסיפה. "נטפליקס? אמזון?"

אבל הוא נד בראשו והולך בלי לטרוח לזכות אותי בתשובה.

"מנומס לענות, גס רוח!" אני צועקת לעברו.

"ליידי רבקה, אני מפצירה בך, זה לא מכובד לעצור גברים שאת לא מכירה, ככה, ברחוב. זה מעשה של הרפתקנית," היא לוחשת לי שוב.

"סקנדל!" צועק נער הנראה בן אחת־עשרה שזרועותיו עמוסות בעיתונים. "המחירים ממשיכים לעלות! הדגן עולה מחמישים ושניים שילינג לרבע ק"ג לשבעים ושישה!"

"ליידי רבקה, אני לא אוהבת להתעקש, אבל הגיעה השעה לחזור הביתה."

אני לא מבינה יותר כלום. אני זקוקה לנקודת ציון, משהו שאף בית קולנוע לא יכול להחריב. "הנהר," אני אומרת. "בואי נלך לגשר ווסטמינסטר."

"אבל דודה שלך..." מוחה לוסי.

"גשר ווסטמינסטר, לוסי. מייד."

היא נאנחת ומהנהנת בכניעה, כשהיא גוררת אותי בצעד מהיר בהיימרקט, אבל היכן שאמורה להיות כיכר טרפלגר עם עמוד נלסון, עומדים רק בניינים אחרים. אותו הדבר קורה כאשר אנחנו יורדות למה שלוסי אומרת שהוא רחוב פרלמנט, אבל את הסטירה האמיתית אני חוטפת ברגע שאנחנו מגיעות אל הגשר מעל נהר התמזה.

"הנה גשר ווסטמינסטר, ליידי רבקה," היא מכריזה בלי אוויר.

"זה לא יכול להיות גשר ווסטמינסטר..." אני אומרת ומסיטה את מבטי בחיפוש אחרי כל נקודות הציון החזותיות שאינני מוצאת כעת.

איפה הגלגל הפנורמי?

איך זה שעל הנהר שטות רק סירות משוטים וסירות מפרשים?

בניין הפרלמנט לא נראה כפי שאני זוכרת אותו, חסר... "מה קרה לביג בן?" אני שואלת בקול רועד.

"מי זה? זה בן אדם מכובד?"

״זה לא בן אדם. הביג בן זה שעון," אני עונה.

"שעון בעל שם? איזה משונה."

"זה המגדל עם השעון הכי מפורסם של לונדון, הוא אמור להיות שם," אני מצביעה בלהט על מיקומו של הביג בן. "הוא נבנה בשנת ..18." אבל שארית המילה 1834 נבלעת בגרוני.

מבטי נח על מפרק כף ידי הימנית. סביבו ענוד צמיד סרטים שזורים בצבע תכול וזהוב, כמו הצמיד שליידי רבקה שלי ואמילי חברתה החליפו ביניהן. לא היה לי שום צמיד כשהגעתי לאירוע של אגודת ריג'נסי.

"גברתי, בבקשה," אני מפצירה בפני אישה, שלובשת שמלה דומה לגמרי לשלי ומלווה בידי נערה הלבושה כמו לוסי. "איזה יום היום?"

"היום יום שבת." היא עונה לי באדיבות, "האחד־עשר במאי."

"האחד־עשר במאי, של איזו שנה?" אני שואלת שוב.

היא מעפעפת בעיניה בהפתעה. "של 1816, כמובן."

1816.

אלף. שמונה מאות. שש־עשרה.

מדריך לוועדות חקירה / אביגדור קלגסבלד

 

7 באוקטובר השפיע וממשיך להשפיע על כל אזרח במדינה, בצורה ישירה או עקיפה, בשל מאורעות היום עצמו ובשל ההשלכות המתמשכות של אירוע היום הזה על החיים של כולנו גם כשנה לאחר שהתרחש. מדובר באירוע שמדינת ישראל לא ראתה רבים כמותו, אירוע שאין אדם במדינה שלא היה רוצה שיימנע ואין אדם במדינה שלא מרגיש שצריך לעשות משהו על מנת להבין מדוע התרחש, האם ואיך היה ניתן למנוע אותו אבל יותר מכול, מה צריך ואפשר לעשות על מנת שאירוע בסדר גודל כזה לעולם לא יחזור על עצמו.

אחת הדרכים להפיק לקחים ממאורעות שליליים היא ללמוד אותם היטב, להבין את הכשלים שהתרחשו, להבין כיצד ניתן למנוע כשלים כאלו בעתיד, ומעל הכול ללמוד כיצד ניתן להיערך נכון יותר לקשיים ובעיות אפשריות אחרות, כאלו שלא התרחשו במאורע זה או במאורעות אחרים. למידה כזאת מצריכה חקירה מעמיקה וחסרת פשרות על ידי אנשי מקצוע בתחום הרלוונטי, במקרה של 7 באוקטובר מדובר בהיבטים רחבים של התנהלות מדינת ישראל על שלל מוסדותיה. אחת השאלות שמרחפות בשנה האחרונה מעל כולנו היא מה הדרך הכי טובה לעשות זאת בהקשר לאירועי 7 באוקטובר.

הספר "מדריך לוועדות חקירה" יוצא מנקודת ההנחה הזאת אך אינו מתעקש על מתן תשובה חד-משמעית אחת לגבי הפתרון הרצוי, אלא סוקר את מהותן של ועדות חקירה במדינת ישראל, את ההיבטים החקיקתיים שלהן, הסמכויות שלהן ואת ועדות החקירה השונות (ממלכתיות, ממשלתיות וועדות בדיקה) שהקימה המדינה לאורך שנותיה על מנת לחקור אירועים שיש להם השלכות רוחביות על כלל אזרחי המדינה.

רבים ראו את מלחמת יום הכיפורים כאחד האירועים המכוננים של המדינה. 50 שנה אחריה הגיע אירוע מטלטל בסדר גודל אחר ועוצמתי שאיש לא שיער שיכול להתרחש במדינה. שני האירועים הללו הם רק שניים, הנמצאים על ציר של אירועים מטלטלים שעיצבו את המדינה מיום הקמתה ועד ליום זה. כל אירוע כזה נחקר ונלמד באופנים שונים. הספר בוחן רבים מאירועים אלה דרך פריזמת אופן החקירה שנבחר כדי לבחון אותם. כאמור, ועדת חקירה ממלכתית, ועדת חקירה ממשלתית וועדת בדיקה.

הספר, הבנוי מ-12 פרקים קצרים, נפתח בהסבר על הסיבות לכתיבתו ונכתב על מנת לאפשר למי שמעוניין להבין יותר את מהותן של ועדות החקירה בישראל לקבל סקירה מקיפה של הנושא. המחבר מציין לכל אורך הספר כי השיקולים המנחים את קביעת סוג ועדת החקירה ואופיה מורכבים משורה של היבטים, בכללם היבטים פוליטיים ואישיים אשר מטבע הדברים לא ניתן להימנע מהם. יחד עם זאת, המחבר מבקש להציע אפשרות נוספת, הגדרה מחודשת של ועדות החקירה בישראל, כאחד מהפתרונות האפשריים להתמודד עם המורכבות והמגבלות של ועדות כאלה.

מחבר הספר, פרופ' אביגדור קלגסבלד, הוא עורך דין המשמש כחלק מסגל אוניברסיטת רייכמן בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה ומכהן כיו"ר מרכז רובינשטיין למשברים חוקתיים. הספר הנוכחי הוא השני בסדרת הספרים של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים (קדם לו הספר ליברליזם של ד"ר תומר פרסיקו, עמית במכון).

הספר מהווה כלי שימושי מאוד למי שרוצה להבין את המושג ועדת חקירה, אשר רוב אזרחי המדינה שומעים עליו רבות במהלך השנה האחרונה בלי שיש להם כלים להבין את מהותו. מעבר לכך, הוא מציג לקהל הרחב את ההבדלים בין ועדות חקירה ממלכתיות לועדות חקירה ממשלתיות, מצד אחד על פי הגדרתן ומצד שני לאור התנהלותן של הוועדות השונות לאורך השנים. הערות השוליים בספר מתכתבות עם הדיונים בעיתונות ובתקשורת בשנה האחרונה, אך גם עם מקורות משפטיים שונים ויכולות להוות מקור להעמקה למעוניינים לעשות כן.

באופן אישי, הספר סייע לי להבין את מהותן של ועדות החקירה בישראל מעבר לאופן שבו הן מוצגות באמצעי התקשורת השונים על ידי עיתונאים וגורמים שונים. אני ממליצה בחום על הספר, אשר כקודמו פונה לקהל הרחב ומכבד את קוראיו. מעבר לכך, מדובר בספרון (אורכו כ-100 עמודים וגודלו הפיזי קטן הרבה יותר מזה של ספר ממוצע) בחירה אשר תורמת ליכולת של הקורא להעשיר את ידיעותיו בתחום, מתווך מודעות לכך כי הקורא הממוצע יכול להפיק תועלת מקריאה אודות תחום ידע חדש בתנאים מסוימים. אשמח לקרוא ספרים נוספים בסדרה גם בעתיד.

* המבוא של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט

מדריך לוועדות חקירה     מאת: אביגדור קלגסבלד     הוצאת כנרת     2024      101 עמ' - כולל הערות ונספחים

שאיפתי היא לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית המשתייכת

למשפחת העמים הנאורים... איני יודע מה מזה יתגשם, אבל כל עוד אני יכול, אלחם על כך.

פרופסור אמנון רובינשטיין, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, אבי המשפט החוקתי בישראל וחתן פרס ישראל לחקר המשפט. סדרת ספרים זו מוקדשת לזכרו ולפועלו.

מבוא:

ועדות חקירה ואירועי 7 באוקטובר 2023

הקריאה להקמת ועדת חקירה הייתה אחת התגובות הציבוריות הראשונות לאירועי 7 באוקטובר. קריאה זו נבעה משתי סיבות גלויות: אחת, כי מדובר באירוע חסר תקדים בהיקפו ובתוצאותיו — פלישה של אלפי לוחמים של ארגון טרור לשטח ישראל, שביצעו טבח שלא היה כמותו באזרחים ובחיילים, מעשי זוועה, אונס והתעללות, וחטיפה של מאות ישראלים; שתיים, כי מדובר במחדל חסר תקדים הרובץ לפתחה של הרשות המבצעת — הממשלה והגופים שהיא ממונה עליהם, ובכללם הצבא ושירות הביטחון הכללי. בנסיבות אלה, הדרישה להקמת ועדת חקירה שתברר את האירועים הייתה כמעט אינסטינקטיבית.

התפיסה, לפיה אירועים הרי גורל בחיי האומה — מלחמות, אסונות ואירועים דומים, הנמצאים באחריות הממשלה והכפופים לה — מחייבים הקמת ועדת חקירה, מושרשת עמוק בהוויה הישראלית: ועדת אגרנט (מלחמת יום הכיפורים), ועדת כהן (הטבח בסברה ושתילה), ועדת שמגר הראשונה (הטבח במערת המכפלה), ועדת שמגר השנייה (רצח ראש הממשלה רבין), ועדת וינוגרד (מלחמת לבנון השניה), ועדת אור (אירועי אוקטובר 2000 בגליל), ועדת נאור־ברלינר (אסון מירון) וועדת גרוניס (פרשת הצוללות) — הן חלק מאותו רצף טראומטי בהיסטוריה הישראלית.

מהסכמה בסיסית זו מתפצלות העמדות. יש הסבורים שניתן להקים ועדת בדיקה ממשלתית, ואילו אחרים סבורים שרק ועדת חקירה ממלכתית מתאימה לחקירת אירוע כזה; יש הסבורים שיש ליצור ועדת חקירה מסוג חדש לצורך זה, ואילו אחרים סבורים שדי בכלים הקיימים; יש הסבורים שראוי להקים שתי ועדות חקירה נפרדות (כגון אחת שתבחן את ההיסטוריה של יחסי ישראל־רצועת עזה ואחת שתבחן את כישלון ההתרעה וההערכה באירועי 7 באוקטובר), ואילו אחרים סבורים שדי בוועדה אחת, וכי שתי ועדות הפועלות במקביל יזיקו יותר מאשר יועילו; יש הסבורים שכתב המינוי חייב להתחיל בהתנתקות, יש הסבורים שכתב המינוי חייב להתחיל ב"הפיכה המשטרית" ויש הסבורים שהוא חייב לעסוק רק באירועים עצמם; יש הסבורים שעל ועדת החקירה שתקום להימנע ממסקנות והמלצות אישיות, ואילו אחרים סבורים שמסקנות והמלצות אישיות הן חלק בלתי נפרד ממלאכת הוועדה; יש הסבורים שניתן למצות את האחריות של הדרג המדיני לאירועים ללא קשר לעבודת הוועדה ועוד לפני הקמתה, ואילו אחרים סבורים שיש להמתין לתוצאות עבודתה של הוועדה. עמדות שונות אלה, אף אם הן מנומקות בטעמים ענייניים, משקפות את הפילוג הפוליטי שהיה קיים בישראל עוד לפני אוקטובר 2023.

מעל ומעבר למחלוקות אלה התעוררו הפעם שתי סוגיות במלוא עוצמתן: משמעותו והיקפו של המושג "אחריות" (בעיקר כשהוא נוגע לדרג הפוליטי) והקשר בינו לבין פעולתה של ועדת החקירה. מעבר לסוגיות הנפרדות הנוגעות לכל אחת משאלות אלה, הן נקשרות גם בממד הזמן: מחד גיסא, קשה לדון בשאלת האחריות ללא מידע מוסמך על הפעולות והמחדלים של כל הגורמים הקשורים לאירועים; מאידך גיסא, פרק הזמן שיחלוף עד לפרסום דו"ח הוועדה הוא ארוך מדי (נמדד בשנים) מכדי להמתין לקבלת או הטלת אחריות.

כאמור, העמדות השונות באשר לוועדת החקירה משקפות עמדות פוליטיות מנוגדות. תומכי הממשלה מבקשים להמתין לתוצאות עבודתה של הוועדה כדי לדחות את הדיון באחריות הדרג הפוליטי ותוצאותיה. כך שר הבינוי והשיכון, יצחק גולדקנופף, בריאיון מפברואר 2024:

גולדקנופף: מה שייך הממשלה למלחמה? מה, יום אחרי המלחמה צריכה הממשלה ליפול?

מראיין: אחריות על מה שקרה בשמחת תורה, הרב גולדקנופף?

[...]

גולדקנופף: בסדר, אז גם זה יהיה בוועדת חקירה שתסיים ב־2028 את החקירה שלה.

מראיין: עד אז הממשלה יציבה, אתה אומר.

גולדקנופף: אולי 2027...1

מנגד, מתנגדי הממשלה מסרבים להמתין לתוצאות עבודת הוועדה. כך גידי וייץ ב"הארץ" באותו חודש:

כל כמה שמחדל מירון קטלני, הוא אינו מתקרב בממדיו לטבח שמחת תורה. הוועדה שמונתה לחקור את מירון הוקמה בקיץ 2021 ועדיין לא פרסמה את מסקנותיה. כך גם הוועדה לחקירת רכש הצוללות וכלי השיט, שקמה לפני יותר משנתיים. קצב העבודה הזה צריך להדאיג את המאמינים שוועדת חקירה ממלכתית תביא על ממשלת המחדל את סופה.2

סוגיות אלה — האחריות, פעולתה של ועדת החקירה והקשר ביניהן — עומדות במרכזו של מדריך זה. נכון לעת חתימתו טרם הוקמה ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר וטרם נתכנו עלילותיה.

א.

למה נכתב המדריך לוועדות חקירה?

כי כולם מדברים על ועדות חקירה אך רק מעטים מכירים אותן.

ועדות חקירה הפכו לתופעה נפוצה. הן מתמנות על ידי גופים רבים — הממשלה, שרים, הכנסת, ועדות של הכנסת, הצבא — על פי כתב מינוי הנקבע על ידי הגוף הממנה. הן פועלות על קו התפר שבין הליכים משפטיים, הליכים ציבורים והליכים מנהליים. הן מעוררות שאלות רבות וקשות לפיצוח.

ועדות חקירה פועלות באופן אינקוויזיטורי כלומר, חקרני: מעת שהתמנתה, הוועדה עצמה מבררת את האירוע. היא מעלה את השאלות לדיון, היא מנהלת את ההליך, היא חוקרת את העדים. ההליך האינקוויזיטורי הוא חריג בשיטה הישראלית, שבתי המשפט שלה פועלים באופן אדברסרי כלומר, לעומתי: השופט מכריע בין צדדים יריבים; הצדדים יוזמים את קיומו של ההליך, הם מחליטים על דרך ניהולו, הם מזמנים את העדים שיופיעו בו ומחליטים על ההליכים שיינקטו במהלכו, והם שחוקרים את העדים המופיעים בו.

תפקידן המרכזי של ועדות חקירה הוא לברר עובדות של אירוע מסוים ולדווח עליהן. מעבר לכך, אם אכן יש בכך צורך, ועדות חקירה מעריכות את העובדות בקני מידה ציבוריים — קני מידה של סבירות, הוגנות, זהירות וקיום ציפיות. גם בכך הן שונות מבתי המשפט, שתפקידם העיקרי הוא להכריע במחלוקת בין צדדים יריבים. בתי משפט מעריכים את העובדות בקני מידה משפטיים — קני המידה הקבועים בדין הרלוונטי לדיון בפניהם.

בצד הבדלים יסודיים אלה, קיימים גורמים אחרים המקרבים את דמותן של ועדות חקירה לזו של בתי משפט. ראשית, בראש ועדות החקירה הבכירות עומד שופט. שנית, במהלך פעולתה של ועדת חקירה ניתנת לצדדים העלולים להיפגע מהחקירה או מתוצאותיה אפשרות להתגונן בפני הפגיעה. שלב זה מדמה הליך אדברסרי בין שני צדדים (הוועדה מול מי שעלול להיפגע). בשלב זה העלולים להיפגע מיוצגים על ידי עורכי דין. לעתים קרובות מועלות בפני הוועדה שאלות משפטיות ודיוניות.

שלישית, ועדות חקירה מסוימות עשויות לכלול בדו"חות גם מסקנות אישיות כנגד המעורבים בחקירה, המטילות בהם דופי בגין מעשים או מחדלים הקשורים בנושא החקירה. דו"חות כאלה עשויים לכלול גם המלצות אישיות, לרבות המלצות בדבר השעיה, פיטורין, הרחקה מתפקיד, פסילה לתפקיד עתידי וסנקציות אחרות, חלקן בלתי מוגבלות בזמן. בדרך כלל, המלצות אישיות אלה מבוצעות. לעתים הסנקציות הכלולות בהמלצות של ועדות חקירה חמורות יותר מסנקציות המוטלות בהליך הפלילי. כתוצאה מכך נוצר דמיון בין דו"חות של ועדות חקירה לבין פסקי דין (וגזרי דין) של בתי משפט.

לבסוף, עניינים מסוימים הנדונים בוועדות חקירה עשויים להיות נדונים גם בבתי משפט ואף להפך. נוסף לכך, ההליך בפני ועדת החקירה, והדו"ח שהיא מפרסמת, נתונים לביקורת שיפוטית.

לפעולתן של ועדות חקירה נלווים גם היבטים ציבוריים ופוליטיים. בהיבט הציבורי, ועדות חקירה בכירות מוקמות כדי לברר עניין בעל חשיבות, המעורר מחלוקת ציבורית ופוגע באמון הציבור בממשלה ובגופים אחרים. נוסף לכך, באירועים הנבחנים על ידי ועדות חקירה בכירות מעורבים לעתים קרובות ממלאי תפקידים ציבוריים בכירים. כך, ועדות חקירה רבות עוסקות בצבא, בשב"כ, במוסד ובראשיהם. ועדות חקירה אחרות עוסקות בממלאי תפקידים בכירים בשירות המדינה. ועדות אלה אף בוחנות את דרך פעולתם של הגופים האמורים עצמם וממליצות המלצות מוסדיות לגבי שיפורים ושינויים הנדרשים בהם.

בהיבט הפוליטי, פעולתן של ועדות חקירה בכירות כוללת את בחינת התנהגותם של הממשלה, של שרים שונים ואף של ראש הממשלה. בהינתן שהקמתן של חלק מוועדות החקירה נובעת מסערה ציבורית, מטבע הדברים שהקמתן מערבת גם סערה פוליטית ודרישה להסקת מסקנות גם כנגד הדרג המדיני. דרישה זו נובעת גם מהתובנה שבמקרים רבים אין הצדקה להטלת אחריות רק על הדרג הביצועי, ואם אכן יש לדרג המדיני חלק באחריות לסוגיה הנדונה — יש לנהוג כלפיו בדיוק באותה דרך בה נוהגים בדרג הביצועי.

תיאור קצר זה ממחיש את העובדה שוועדת החקירה היא יצור חריג, יוצא דופן, הפועל על קו התפר שבין מספר תחומים העומדים במוקד תשומת הלב הציבורית. עניין נוסף מוסיפה העובדה שפעולתה של ועדת חקירה מותנית בהחלטה על הקמתה. להבדיל מבתי המשפט, הממשלה, הכנסת ומבקר המדינה — ועדת החקירה אינה מוסד קבוע, ופעולתה תלויה בהחלטה על הקמתה ובכתב המינוי הקובע את גבולות חקירתה.

במובן זה יש בוועדת החקירה קושי מובנה: הקמתה תלויה בהחלטה של הרשות המבצעת, אך מעת שהוקמה היא הופכת לכלי ביקורת על הרשות המבצעת. זהו מצב חריג שבו הרשות המבצעת מקימה מיוזמתה גוף שפעולתו עלולה לפגוע בה ולעתים אף ניתן לצפות שתפגע בה.

כל אלה הופכים את ועדת החקירה למוקד של דיונים משפטיים, ציבוריים ופוליטיים. מדריך זה נכתב כדי להציג בפני ציבור רחב את הסוגיות המרכזיות הקשורות לוועדות חקירה ולקיים בהן דיון, ככל הניתן — בדרך שאינה רק משפטית.3

הערות:

1 ישי כהן, כיכר השבת, 7.2.2024.

2 גידי וייץ, "נתניהו שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות, עד שלא יוכל עוד", הארץ, 23.2.2024.

3 לדיון משפטי בוועדות חקירה (בעיקר — ממלכתיות) ראו אביגדור קלגסבלד, ועדות חקירה ממלכתיות, נבו, 2001. (להלן: קלגסבלד).

קליידוסקופ / בריאן סלזניק

 

אני חייבת להודות שלא הייתי מסיימת את קריאת הספר הנוכחי ללא היכרות מוקדמת עם הכתיבה של המחבר לבני נוער והאופי הייחודי של האיורים שלו המלווים את הספרים שהוא כותב לבני נוער. 

צעצוע קליידוסקופ (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה העברי: קליידוסקופ)

אולי משהו ממהות הספר טמון בשמו, קליידוסקופ. מעבר להיותו כיום צעצוע חביב לילדים הוא פרי פטנט שרשם בשנת 1817 סר דיוויד ברוסטר. הקליידוסקופ מבוסס על עקרונות אופטיים ומכיל מספר מראות ועצם. המכשיר מאפשר את תזוזת המראות בזוויות שונות המשקפות את העצם הנצפה במכפלות ובצורה שונה בכל פעם. אותו תעתוע מלווה את היצירה הנוכחית של הסופר בריאן סלזניק, משום שקשה להבחין בתחילה האם מדובר באסופה של סיפורים קצרים או בספר שלם המורכב ממקטעי זמן שונים של אותו גיבור. ככל שהספר מתקדם המקטעים הללו יוצרים תמונה המורכבת מממקטעים שונים, המותירים מרווח בקצותיהם, כזה בו הקורא יכול להשלים את החלקים החסרים מדמיונו.

תמונה מתוך קליידוסקופ (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה העברי: קליידוסקופ)

קשה מאוד להבדיל בספר הנוכחי בין מציאות לדמיון, להבין מי הדובר מה הקשר בינו לבין האדם עליו הוא מספר בנקודות שונות בזמן. הפרקים השונים מופרדים אלו מאלו בשללל איורי שחור לבן, חלקם משקפים תמונת קליידוסקופ ואילו אחרים מתכתבים עם התוכן בספר, זה שיש לו אחיזה מציאותית שאנו יכולים לזהות וזה שהוא אמורפי מכדי להיות ממשי ואף דמיוני ממש.

מחבר הספר מציין כי הספר נולד בחודשי הקורונה הראשונים, כששהה לבדו רחוק מבן זוגו בשל הקורונה. התקופה הזו הייתה מאתגרת עבור כולנו ושינתה את האוופן הרגיל בו התנהלנו עד לאותה העת. שיאו של השינוי, שיצר אצל רובנו שורה של תהליכים שהובילו לשינוי, זמני או קבוע, היה בתחילת המגיפה. בתקופה בה אי-הוודאות הייתה בשיאה, כשהיא מלווה בבדידות ובפירוד, בשהות כפויה בבית ביחד עם הדרים בו לאורך ימים ושעות הארוכים יותר מכפי שרובנו רגילים, נאלצנו לבחון מחדש את הקשרים שלנו, ההרגלים שלנו ולמדנו ליצור הרגלים חדשים שהותירו בנו משקעים חיוביים ושליליים. בהקשר הזה מספר המחבר כי היה באמתחתו ספר אחר שהחל ליצור אבל החוויה החדשה הובילה לויתור על היצירה הקיימת ולבנייה מחדש של יצירה שהייתה תולדה של החוויה שיצר בו הקורונה.

נדמה שהספר בהחלט משקף אווירה של חוסר ודאות, ערעור יסודות מוכרים ותהייה אודות היתכנותם של יסודות חדשים עבורנו ועבור העולם כולו. אי-אפשר לקרוא את הספר באופן רציף משום שיש בפערים בין החלקים השונים שבו - בזמן, בצורה ובמהות התוכן - משהו שלא מאפשר ליצור חיבורים רצופים ודווקא ההפסקות בין החלקים השונים מאפשרים לקורא ליצור תמונה שלמה המצליחה ליצור משורת החלקים יצירה העולה על סך חלקיה.

סלזניק כותב ויותר עבור בני נוער והספר הנוכחי לא סוטה בכך, ואולי דווקא בשל דרך היצירה ואופי התוצאה הסופית שלה יש בה כדי לאתגר בני נוער שהתרגלו בעידן הנוכחי לאיזה שטנץ' קבוע של יצירות, כאלו המדברות למסה המרכזית של קהל היעד ומאפשרות לקורא לחוש חיבור מיידי לעולמות התוכן שלהן. קוראיו של סלזניק יזהו את האיורים שלו במהירות ויצליחו למצוא בהם עוגן מוכר ומושך, אחרים קרוב לוודאי יתענגו על הפרטים הרבים המרכיבים את האיורים השונים שבספר. באשר לעולמות הנבראים בו, נדמה שסלזניק בחר להותיר את הקצוות השונים בסצנות הספר מטושטשים בכוונה כך כל קורא יוכל להשלים עבור עצמו את מהות הסיפור והדמויות המרכיבות אותו באופן שהופך את הקריאה בספר למזכירה מאוד את ספרי ההרפתקאות בהן הקורא בוחר את המשך העלילה וממשיך לקרוא בעמוד המתאים לציר שבחר - עובדה שמעניקה חוויית קריאה אישית לכל קורא וכזו שיכולה ואף משתנה מקריאה לקריאה בהתאם לבחירת הקורא. הספר הנוכחי בהחלט מעניק חוויית קריאה מגוונות וקריאה חוזרת בו תוליד סיפור מעט שונה לקורא שמתוך היכרות עם קווי המתאר של הספר בקריאה ראשונה יכול להרכיב לעצמנו תמונה ברורה יותר ועדיין ליצור אותה מתוך עצמו. 

קליידוסקופ     מאת: בריאן סלזניק     מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי     הוצאת כתר     2024     174 עמ' - כולל הערת המחבר

טיילור סוויפט - הנערה ששינתה את עולם המוסיקה

 

אני כבר מזמן לא קהל היעד של המוסיקה של טיילור סוויפט כך שאני גם לא קהל היעד של ספרים כגון הספר הנוכחי. אבל אני עדיין זוכרת את הגיל הזה, את החיבור האמיתי למוסיקה פופולרית, ההליכה להופעות, המעקב אחר פרסומים אודות המבצעים שאהבתי והרכישה של המרצ'נדייז שיוצר בדיוק לבני גילי. לכן, באמת ששמחתי לגלות את הספר הנוכחי שבניגוד לדומין בשפה האנגלית, לא נפוץ במיוחד בישראל.

קריסטן אנדרסון יצרה ספר שכל מטרתו היא לספק למעריצים ולמעריצות של טיילור סוויפט מידע על חייה, דרך התבוננות באבני הדרך שיצרו את הקריירה המוזיקלית שלה. החל מחיבתה לשירה מגיל צעיר מאוד, דרך החיבור שלה למוזיקת הקאנטרי והשתייכותה לתיאטרון המקומי כילדה ועד לתחילת דרכה בהופעות בציבור במקומות שונים בהם נערכו ערבי קריוקי מקומיים.

הספר הפונה לאוהדיה המושבעים והצעירים של הזמרת עושה זאת במתכונת של ספר ילדים הפונה לילדים הבוגרים בבית הספר היסודי ולאחיהם הבוגרים מעט יותר בחטיבת הביניים. הוא מחולק לעשרה פרקים המלווים באיורי שחור לבן אשר תופסים עמוד שלם או משתלבים בתוך הטקסט בעמודים השונים. הבחירה בצבע הוורוד לעטר את הכריכה הקדמית של הספר ואת כותרות העמודים תדבר במיוחד לקהל היעד המרכזי של הספר, בנות בבית ספר יסודי.

לזכותה של מחברת הספר יאמר שהיא אינה מדלגת מעל שורת השמועות והרמיזות אודות הצדדים השונים של גיבורת הספר ואלילת ילדות רבות בארץ ובעולם, העובדה שלאורך השנים מערכות היחסים הזוגיות שלה לא זכו להאריך ימים. אך גם עובדה זו נסקרת בספר באותו טון המספר על ילדותה וניסיונות השירה הראשונים שלה כילדה מתבגרת וכנערה, כך שהוא מותאם לאופי בו חוות ילדות את העולם ולדרך בה אוהביה ואוהדיה של הזמרת רוצים לראות אותה.

באופן אישי, מצאתי כי יש קסם גדול בבחירה לפנות גם בימינו אנו, מול שלל ערוצי המידע הזמינים ברשת ולבני כל הגילאים במחשב ובאמצעים סלולריים ודיגיטליים אחרים, ולהציג נרטיב המחבר צעירים בני ימינו לגיבורי תרבות שהתנהלותם הולמת את האופן בו אנו רוצים לחנך את ילדינו ולגדל אותם לאורם. הספר מציג את ההצלחות והכישלונות שליוו את טיילור סוויפט בתחילת דרכה אך גם במהלכה. טיילור סוופיט חוותה עליות ומורדות במהלך חייה, תהליך טבעי שכל בן אדם מתמודד איתו לאורך חייו, והבחירה לשקף גם את ההיבטים הללו בחייה, כחלק מפרישת מהלך הקריירה שלה, היא לעניות דעתי בחירה חכמה ורצויה.

בסיום הספר הותירו מעצבי הספר מספר עמודי שורות מעוצבים לרישום הערות של קוראי הספר. מדובר בביטוי נוסף, וחביב מאוד בעיניי, למחשבה על קהל היעד של הספר בעת הכנתו.

אין ספק שהספר נכתב מתוך מחשבה על מעריציה של טיילור סוויפט ועוצב כדי שידבר אליהם. אולי גם מתוך ידיעה כי אוהדיה של סוויפט נחשבים לכוח חברתי לא מבוטל, אשר זכה לכינוי "הסוויפטיות" והוא יילחם בכל דרך שיוכל על מנת לשמור על כבודה של היוצרת והמבצעת האהובה עליו. מומלץ בחום לאוהדיה וגם להוריהם, שאני מאמינה כי כדאי להם (אם לא שבעו מפריטי המידע ששמעו אודותיה מילדיהם) לקרוא על האופן בו עוצבה דמותה של אחת מאלילות הילדים והנוער המצליחות ביותר בעולם המערבי בימים אלו, ועל מנת שיוכלו להיעזר גם במה שהיא מציגה לעולם כדי לכוון את ילדיהם להשיג את מטרותיהם בצורה הכי טובה שאפשר.

טיילור סוויפט - הנערה ששינתה את עולם המוסיקה     מאת: קריסטן אנדרסון     מאנגלית: רונה קמחי     הוצאת מודן     2024     109 עמ' - כולל ביביליוגרפיה

מי היא טיילור סוויפט? 

זה היה בקיץ 2006. תחנת רדיו שהשמיעה מוזיקת קאנטרי בנָאשְׁוִויל, טֵנֵסִי, שידרה שירים לבקשת המאזינים. 

השדרן ענה לשיחה בשידור חי. מהעבר השני נשמע קול של ילדה. 

"היי, אפשר לשמוע שוב את השיר 'טים מֶקְגְרוּ' שהשמעתם קודם?" שאלה. 

טים מקגרו היה אחד מכוכבי מוזיקת הקאנטרי הגדולים ביותר, והיו לו המון להיטים, לכן השדרן שאל את הילדה שהתקשרה איזה שיר של טים מקגרו היא רוצה לשמוע. 

"השיר של טיילור סוויפט." 

בזמן שנהגה ברחובות נאשוויל והאזינה לרדיו, טיילור סוויפט בת השש־עשרה צרחה "יש!" וכמעט סטתה משולי הכביש. מישהו באמת התקשר לתחנת הרדיו וביקש להאזין לשיר החדש שלה! החלום שלה להיות כוכבת קאנטרי אולי יתגשם. 

אמנם טיילור הייתה צעירה, אבל היא כבר חוותה קשיים רבים בניסיון לפרוץ לתעשיית המוזיקה. אמרו לה שבני נוער לא יקשיבו למוזיקת קאנטרי ושמבוגרים לא יתעניינו בשירים שלה. היא סירבה לחתום חוזה עם חברת תקליטים כי לא הייתה בטוחה שייתנו לה להקליט את המוזיקה שלה. 

אבל טיילור הרגישה שיש לה מה לומר. היא ידעה שנערות רבות יכולות להזדהות עם השירים שלה. גם הן, כמוה, מנסות להשתלב בבית הספר ולמצוא חברים וחברות. גם הן חוות אהבה ראשונה ופרֵדה ראשונה, בדיוק כמו טיילור. 

באותו יום, כשנהגה ברחובות נאשוויל, היא הרגישה כמי שעשתה צעד גדול בקריירה שלה. ובכל זאת, זה היה רק צעד אחד. עבודה רבה המתינה לה ולצוות שלה, אבל היא הייתה מוכנה לזה. 

טיילור סוויפט תכננה שהמוזיקה תהיה מרכז חייה, והיא עמדה לסחוף אחריה את המעריצים והמעריצות למסע המרתק הזה. 

1 

החיים בחווה 

טיילור אליסון סוויפט נולדה ב־13 בדצמבר 1989, בוֶוסְט רֶדִינְג, פנסילבניה. אביה, סקוט, היה בנקאי. אימהּ, אַנְדְרֵאָה, עבדה גם היא בבנק עד שהפכה לאימא והתמקדה בבית ובגידול הילדים. כשטיילור הייתה בת שנתיים נולד אחיה, אוסטין. אביה של טיילור קנה חווה לגידול עצי אשוח, וטיילור ומשפחתה גרו בה. בכל בוקר היה סקוט קם מוקדם כדי לעבוד בחווה לפני צאתו למשרד. שאר בני המשפחה נרתמו לעזור במשימות אחרות, בעיקר במהלך חג המולד.  

התפקיד של טיילור היה לאסוף מעצי האשוח ביצים של גָמָל שלֹמֹה, כדי שהחרקים לא יבקעו בבתיהם של הלקוחות שקנו את העצים לחג. טיילור אהבה מאוד את ההתרגשות הרבה שאחזה בחווה לקראת חג המולד, ותקופת החגים אהובה עליה עד היום. 

היו למשפחה גם סוסים בחווה, וטיילור החלה לרכוב עליהם בגיל צעיר. היא השתתפה בתחרויות של רכיבת סוסים, ואימה חלמה שטיילור תהפוך לרוכבת אלופה כשתגדל. 

אבל טיילור נמשכה למשהו אחר. 

מרגע שלמדה לדבר, טיילור החלה לשיר. היא חיברה מנגינות על אורגן צעצוע, ולמדה את כל השירים האהובים עליה מסרטי דיסני. כשהייתה בת שש, לקחו אותה הוריה להופעה של כוכבת הקאנטרי הצעירה לִי־אָן רַיימְס. טיילור הייתה מוקסמת. היא התחילה להקשיב לאמני קאנטרי פופולריים אחרים כמו פֵיית' היל, שַׁאנָיָה טוויין, והדיקסי צ'יקס (שכיום מוכרות בשם "הצ'יקס"). 

טיילור הוקסמה מהאופן שבו שירי קאנטרי סיפרו סיפורים. לפעמים, כאשר שיר שאהבה הסתיים, היא הייתה ממשיכה את הסיפור בעצמה וממציאה גרסאות משלה. 

טיילור הופיעה בהפקות מקומיות של תיאטרון ילדים, וכשהייתה בת תשע התחילה ללמוד שירה ומשחק בעיר ניו יורק. ההורים שלה קנו לה גיטרה, אבל הגיטרה הייתה גדולה מדי בשבילה, והיא זנחה את הנגינה. 

אבל טיילור עדיין רצתה לשיר. היא ביקשה מהוריה לקחת אותה למסעדות שערכו ערבי קריוקי, שבהם אנשים שרים לצלילי לחנים של שירים מוכרים. היא גילתה אירועי ספורט בליגה הנמוכה שבהם יכלה לשיר את ההמנון לפני המשחק. כך היא התרגלה להופיע מול קהל גדול. היא אפילו זכתה לשיר את ההמנון מול אלפי אנשים במשחק הכדורסל של קבוצת פילדלפיה סִיקְסֶרְס! טיילור אהבה לשיר לקול תשואות הקהל. היא תמיד רצתה לשמח אנשים. 

טיילור כבר ידעה שהיא רוצה להיות זמרת קאנטרי. בגיל אחת־עשרה היא ביקשה מאימה שתיקח אותה לנאשוויל, הבית של מוזיקת הקאנטרי, כדי לנסות להשיג חוזה עם חברת תקליטים. טיילור ואימה נסעו הלוך ושוב ברחובותיה של שכונת מיוּזיק רוֹ המפורסמת בנאשוויל, שבה ממוקמים המשרדים של כל החברות הגדולות. בכל בניין השאירה טיילור הקלטה של הופעות הקריוקי שלה. אבל בשום חברת תקליטים לא היו מעוניינים בה. מפיקים ומנהלים רבים חשבו שבני נוער לא מקשיבים למוזיקת קאנטרי. 

טיילור התאכזבה, אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר. היא הבינה שלא קל להשיג חוזה הקלטות ושיהיה עליה למצוא דרך להתבלט. 

בחטיבת הביניים, טיילור התבלטה בכל הדרכים הלא־נכונות. חבריה קראו לה "מעצבנת" ולעגו על כך שתמיד שמרה על הכללים. היו ימים שאף אחד לא דיבר איתה בבית הספר. כשהיא התיישבה ליד שולחן בזמן ארוחת הצהריים, בנות קמו והלכו. טיילור הרגישה לעיתים קרובות שהחברה היחידה שיש לה היא אימא שלה. 

אבל טיילור ידעה גם שהמוזיקה תמיד תעודד אותה. כשטיילור הייתה בת שתים־עשרה, היא התחילה ללמוד גיטרה אצל מוזיקאי מקומי ששמו רוני קרמר. היא התאהבה בנגינה בגיטרה והתאמנה שעות על גבי שעות בכל יום. ואז החלה להלחין שירים משלה. 

טיילור תמיד אהבה לכתוב ולשיר, והיה לה קל לכתוב מילים משלה למוזיקה. היא הכניסה לשירים את כל האכזבות והכאב שהתמודדה איתם בבית הספר. 

טיילור חיפשה דרך להיות שונה מזמרים אחרים — במיוחד מהזמרים מנאשוויל. ועכשיו היא הצליחה. היא לא הייתה רק זמרת. היא גם כתבה שירים. 

הסיפור של מיכאל ושל דניאל / אילן שיינפלד

 

יש גילאים בהם נדמה שאין דבר שמעניין ילדים לשמוע יותר מאיך הם הגיעו לעולם. ילדים סקרנים לדעת על השורשים שלהם, הם רוצים לקבל סיפור אגדות שיספר להם על ההורים ועליהם ועל המקור שלהם. כל הורה רוצה להעניק לילדיו את מה שהם רוצים, כל אדם הבוחר להיות הורה עושה זאת בצורה מודעת תוך רצון להביא לעולם צאצאים אשר יוכל להעניק להם את הטוב ביותר האפשרי. ספר הילדים החדש של הסופר אילן שיינפלד עוסק בדיוק ברצון הזה, לתת לילדים שבחרת להביא לעולם מענה על דרך הגעתם. במקרה של אילן שיינפלד מדובר בסיפור מרתק ופחות שכיח בחברה הישראלית, מה שהופך את הספר למעין סיפור אגדה מודרני המוששתת כולו על מחשבה, מדע ואהבה.

אילן שיינפלד בחר להביא את ילדיו לעולם באמצעות פונדקאית. כגבר גאה שלא היה לו בן זוג קבוע תקופה ארוכה הוא החליט לא לוותר על החלום שלו להיות אב ויצא לתהליך ארוך בו הביא לעולם צמד תאומים מאם פונדקאית בעזרת תרומת ביצית. סיפור מורכב להבנה גם למבוגרים אשר לא גדלו בעולם בו הפריית מבחנה היא מטבע לשון והתהליך נהיר ומוכר להם, הצורך להנגיש את העולם הזה לילדים הוליד ספר שנע על ציר ישראל-הודו והוא כולו סיפור של משפחות בכל מיני צורות, החל באביו, אחיו, אחותו וילידיהם וכלה בזוג הילדים שזכה להביא לעולם ולגדל בעזרת - כמו שמקובל לומר - קבוצה גדולה של אנשים ששותפים לחווית המשפחה שלו: משפחה ביולוגית ומשפחה שבוחרים, שכנים וחברים.

הספר מנוסח בשפתו הרהוטה ובעברית היפה של שיינפלד, מנוקד ומלווה באיורים של ענת אקסלרוד הנעים בין שיקוף מציאותי - כשהם מתארים את חלקי העלילה ההמתרחשים בישראל, לבין מציאות הגולשת לצבע ודמיון כשהעלילה מתרחשת בהודו. הספר מצליח להביא אל הילדים את העולם של מי שבוחרים להביא ילד באמצעות תרומה של ביצית (במקרה הנוכחי) או זרע (במקרים אחרים), תוך שהוא מציג גם את נקודת המבט של מי שבוחרת להיות פונדקאית ולסייע בהבאת ילדים לעולם. נדמה ששיינפלד אינו מנסה ליפות מציאות שהיא מורכבת, אך כן להאיר את הצדדים היפים של האפשרות להביא לעולם ילדים גם כשהדרך היחידה לעשות זאת היא להסתייע ברפואה המודרנית ובכלים שהיא מעמידה לרשותנו.

שיינפלד והמאיירת פונים לילדים בפתיחה ובסיום הספר כשבעמוד הפותח הילד מתבקש לכתוב את שמו "ספר זה שייך ל____" ואילו ארבעת העמודים האחרונים נותרו ריקים, ומעוטרים. הסופר כותב לילדים שהוא מקדיש אותם עבורם. לאחר שסיימו לקרוא את הספר, מזמין אותם שיינפלד לספר את סיפור הגעתם לעולם בעזרת מילים תמונות ואיורים ולשלוח את הסיפור שלהם אליו. מחווה אישית אשר בוודאי תיגע בליבם של הילדים שיסיימו את קריאת הספר וירצו לדעת יותר על הסיפור האישי שלהם וקרוב לוודאי, גם לחלוק אותו עם אחרים.

הספר פונה לילדים בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, אך יותר מכול מתאים לקריאה משותפת עם ההורים משום שהוא מהוה פתח לדיון על דרך הגעתם של כל ילד וילדה לעולם. הספר ידבר מאוד למשפחותיהם של מי שהגיעו לעולם בעזרת המדע והרפואה, משלל סיבות שונות, אך מציג לילדים את סיפורם של ילדים רבים בישראל, ובעולם, בעידן הנוכחי. 

הסיפור של מיכאל ושל דניאל     מאת: אילן שיינפלד     איורים: ענת אקסלרוד     הוצאת כנרת      2024     55 עמ'

הדב, הפסנתר, הכלב והכינור / דיויד ליצ'פילד

 

"הדב, הפסנתר, הכלב והכינור" הוא חלק שני בסדרת ספרי ילדים קסומה הפונה לילדי הגן הבוגרים, ובעצם קצת יותר להוריהם, ומדברת על חלומות, ויתור על חלומות וחלומות חדשים ולא צפויים. לא חלומות שאנחנו חולמים בלילה, אלא דווקא אלו שמלווים אותנו בשעות הערות ופעמים רבות, מובילים אותנו קדימה בחיים.

כמו בספר הקודם בסדרה, גם הספר הנוכחי עוסק בחיבור שבין בעלי חיים למוסיקה. כמו בספר הקודם, החיבור הזה הוא תולדה של בחינה ממושכת, הפעם של הכלב הוגו את בעליו נגן הכינור הקטור. שנים רבות ניגן הקטור בכינור וכלבו האוהב הוגו נהג להקשיב לו. הופעתו של דוב המנגן בפסנתר העבירה רבים רבים משומעיו של הקטור הכנר הזקן להאזנה לדוב. הקטור החליט שהוא זקן מכדי להמשיך לנגן והפסיק לעשות זאת. מאז, בילה הקטור את יומו בבית. בלילה, כדי לשמור על השקט, נהג לסגור את החלונות ולעלות על יצועו. 

לילה אחד שכח הקטור להקפיד על השגרה וחלון חדרו נותר פתוח, מה שאפשר לו לשמוע נגינת כינור הבוקעת מגג הבניין בו התגורר. סקרנותו התעורר והוא עלה לראות מי הוא זה המנגן בכינור. כשהגיע לגג גילה כי שכניו כולם מושפעים מן הנגינה ומתנועעים והמנגן הוא לא אחר מאשר כלבו הוגו. ההנאה הזו הובילה אותו להעביר את סודות המקצוע שלמד להוגו כלבו, אשר החל לצאת ולנגן בדיוק כפי שנהג לעשות הקטור.  

באחד מאותם מופעים, גם הדוב נמנה על הקהל הרב שהתאסף לשמוע את נגינתו של הכלב הוגו. הדוב הציע להוגו הצעה שלא יוכל לסרב לה, אבל הקטור לא היה החלטי בנושא...

כמו בספר הקודם בסדרה גם בספר הנוכחי מדובר בחוויה ויזואלית מרהיבה המתחילה כבר בפורזץ (העמודים הפנימיים של הכריכה) המכניס את הקוראים לעולמו של הספר בגוונים רכים ובהירים. בניגוד לספר הקודם ליבו של הספר הנוכחי מתרחש בעיר וזו מקבלת את ביטויה בצמד העמודים הראשונים בצבעים רבים ועזים המדמים פעילות בלתי פוסקת.

בכל צמד עמודים האיורים מספרים סיפור שמוסיף למילים ומציע לקוראים הצעירים שעדין אינם יודעים לקרוא, דרך משלהם לחוות את עלילת הספר. פלטת הצבעים בספר הנוכחי מורכבת רובה מצבעים כהים, אך הללו מתובלים בכל סצנה וסצנה בספר בנקודות אור הממקדות את המבט בהיבטים המוסיפים על התוכן המופיע בטקסט. 

 

הטקסט מודפס בפונט גדול ומנוקד שמותאם במיוחד לעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הקריאה, שפתו פונה הן לילדי הגן הבוגרים והן לתלמידי הכיתות הנמוכות בבית הספר. עולמם של הקטור, נגן הכינור הזקן, וכלבו הוגו מציג הצצה להשפעה הלא מודעת שיש לעשייה שלנו על סובבנו ולעובדה שלעיתים אנו מתקשים להיפרד ולהשתחרר מהרגלים ישנים, והזמן מאפשר לנו לעשות זאת גם בדרך שאינה תמיד מהירה וחדה.

מדובר בספר מקסים היכול להיות בסיס לשיחה על האופן בה ילדינו רואים ולומדים מהמבוגרים שסביבם, על כך שישנם שינויים בחיים שאורכים יותר זמן מהמצופה ומציבים בפנינו אתגרים לא פשוטים. ואף על כך שהתמדה תסייע לילדינו להגיע ליעדים שיציבו לעצמם תוך שהם יכולים להישען על מי שמציע לסייע להם בכך ולהימנע, לפרק זמן מסוים, מהקשבה למי שמנסים להניא אותם מהדרך. מומלץ בחום לקריאה ושיחה משותפת עם הילדים.

הדב, הפסנתר, הכלב והכינור     מאת: דיויד ליצ'פילד     עברית: חנה לבנת     הוצאת אגם     לא ממוספר     2023     

בליבה של עזה - מיומנו של מסתערב / תומר צבן

 

יש משהו בעבודה של שירותי הביטחון שלנו שמהלך עלינו קסם, אפשר לזקוף לפחות חלק מהעובדה הזו למיתוסים שיצרו סדרות וסרטים אמריקאיים אודות עבודתם של כוחות הביטחון בעולם בכלל ובישראל בפרט. כל דבר לא מוכר בדרך כלל נראה לנו מעט קסום או מפחיד או לא מובן, כאשר אנחנו הופכים לחלק ממנו או זוכים להציץ לתוך קרביו הוא הופך מציאותי יותר. כמו שאמר פעם איש חכם: הכול אנשים. כולנו, כל בני האדם, דומים מאוד בתוכנו ושימור ההבנה הזו בתודעה שלנו מאפשר לנו להבין שאין קסם יש רק בחירה מודעת של בני אדם להתנהל באופן המיטבי לערכים שלהם, לתפקיד שלהם או למטרות שהציבו לעצמם.

תומר צבן הוא מסתערב בדימוס, הוא פעל בתוככי עזה במאה הקודמת ובתחילתה של זו הנוכחית. בתחילה כחייל בסדיר ולאחר מכן כמפקד וכאיש קבע. "בליבה של עזה" הוא הספר השני שכתב על חוויותיו כמסתערב והוא מוקדש לימים כמפקד ולמערכת השיקולים של היחידה כשהיא מחפשת את האנשים שיתאימו לתפקיד. הספר הנוכחי סוקר מבצעים שזכורים לו במיוחד לצד הליכי מיון ליחידה. אין טעם להרחיב מעבר לכך משום שהדבר יהרוס את המפגש הראשוני עם החוויות הייחודיות שמתאר תומר בספר, אבל מה שהספר מיטיב לעשות כשהוא יוצא כעת, באמצע המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה פרט למלחמת העצמאות, היא לתאר את עזה שכולנו נחשפנו אליה בשנת 2023, כבר לפני 30 שנה. עזה של מנהרות, של חינוך לשנאה, של בני אדם שמתעצבים בתבנית נוף מולדתם.

הספר בנוי מפרקים קצרים המוקדשים לרגעים שתומר אסף במהלך שירותו ביחידה, הוא כתוב היטב ומצליח לשקף את החוויות שעיצבו אותו, בכמה מובנים, רגעים שגרמו לו לבחון את עצמו ואת הסביבה שלו באופן שלא צפה, ואת התובנות שזמן וניסיון מקנים למי שאמון על היטמעות בקרב אויביו כשהוא יודע שכל טעות קטנה בשיקול דעת יכולה לעלות בחיים ולא רק בחייו שלו. מתאים במיוחד לכל מי שסקרן אודות האופן בו ישראל פועלת מול אויב שלצערנו כולנו נחשפנו לאכזריות שלו בחודשים האחרונים.

* להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הרשומה.

בליבה של עזה - מיומנו של מסתערב     מאת: תומר צבן     הוצאת כנרת-זמורה     2024     206 עמ'

פרק 1:

טעויות משנות חיים

שתיים ושלושים לפנות בוקר. השמיים מכוסים ענני גשם שחורים שנעים במהירות מכיוון הים וסוגרים עלינו מכל עבר. התחושה הקודרת מהפעילות שלא צלחה הלילה, משתלבת במזג האוויר הגשום בחוץ. שער היחידה נפתח ורכבי הטרנזיט שלנו גולשים בכביש הצר המקיף את הבסיס עד למגורי הלוחמים.

אני נכנס אל המסדרון הארוך שבקצהו נמצאים חדרי הצוות ומבחין שחדרי המגורים של צוות עידו ריקים. נראה שפעילות הלילה שלהם עדיין לא הסתיימה, אני חושב לעצמי. דלת החדר שלי פתוחה. אני מניח את האקדח, עטוף בנרתיק העור שלו, על המדף העליון בארונית שצמודה למיטת הקומתיים. מוריד מעליי את הבגדים השחורים מפעילות הלילה שלנו, ואחרי מקלחת קצרה לובש חליפת טרנינג חמימה וצולל לתוך שנת הלילה שכה חיכיתי לה.

רעש של יריית אקדח חודר אל שנתי הכבדה. איני מצליח להבחין האם זה חלום או מציאות. האם ייתכן שלחלום שלי התגנב מחבל חמוש וירה לעברי? ואיפה אני בכלל נמצא? ביחידה או בפעילות מסוערבת אי־שם בעזה?

צעקות מכיוון המסדרון משכנעות אותי שרעש הירי אכן היה אמיתי. אני מזנק מהמיטה, דורך את האקדח ופותח את דלת החדר בזהירות. המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא שמתרחש כרגע ניסיון השתלטות עוין על היחידה שנמצאת ממש צמוד למחנה הפליטים של חאן יונס. חריץ צר בדלת החדר מאפשר לי להציץ אל מסדרון היחידה ולפתע אני מבחין בדודו, חייל מילואים בדרגת סרן מוטל על הרצפה.

לא עוברות מספר שניות נוספות והחובשים של היחידה מקיפים אותו מכל עבר.

אני פורק את האקדח ומכניס אותו חזרה לנרתיק העור ויוצא אל המסדרון. זה לא נראה טוב. הכדור חדר את הגולגולת והחובשים לא יכולים לעשות כמעט דבר.

אנקת כאב של אדם פצוע מגיעה מהמשך המסדרון. אני מישיר מבט מעבר לכתפו של אחד החובשים ורואה את יוני, לוחם מצוות צעיר, אוחז בידו הימנית את מותנו הפצועה ומתקדם באיטיות תוך שהוא נשען על קיר המסדרון.

שובל של דם שנמרח על הקיר מסמן את מרחק ההליכה מרגע פגיעת הכדור.

מה קורה פה לעזאזל, מי ירה בהם? אודי מצוות עידו, יוצא מחדרו בריצה למשמע הירייה ומשכיב את יוני שותת הדם שעדיין נאחז בקיר המסדרון. אודי לוחץ על חור יציאת הכדור כדי להאט את זרימת הדם.

האם אני עדיין ישן וזה רק חלום הזוי שחוזר על עצמו בלופ אין־סופי? הכול נראה כל כך אמיתי, כך שלא יכול להיות שאני עדיין רדום.

דחיפה חזקה מאחור של אחד החובשים הודפת אותי אל הקיר. זוז תומר, אומר החובש וניגש אל יוני הפצוע. הדחיפה החזקה זורקת אותי מיד אל המציאות הכואבת.

אודי, מה קרה? מי ירה בשניהם?

זו הייתה תאונה, עידו מפקד הצוות ירה בהם, אומר אודי, ומספר לי במהירות את השתלשלות האירועים.

יוני ששוכב עכשיו פצוע על הרצפה, התקין בתחתית האקדח פנס קטן שעוזר ללוחמים בלילה לראות ולכוון אל המטרה. עידו שהגיע מתדרוך אצל מפקד היחידה רצה לבדוק שהחיילים שלו מוכנים לפעילות. יוני העביר לעידו את האקדח שלו חמוש במחסנית.

אני מתחיל לרוץ, אמר יוני לעידו. תראה אם אתה מצליח ללכוד אותי באלומת האור. יוני פתח בריצה לאורך המסדרון ועידו הרים את האקדח ודרך אותו.

דרך אותו כמו באלפי תרגולות שביצע לאורך השירות שלו ביחידה. רק שהפעם המחסנית שבתוך האקדח הייתה מלאה בכדורים עד סופה.

עידו לחץ על ההדק וירה כדור בודד לכיוונו של יוני. הכדור חדר את גבו של יוני ממש מעל מותן ימין, שינה זווית ויצא מלפנים. וכאילו שהפגיעה ביוני לא הספיקה, הכדור המשיך את דרכו לאורך המסדרון ואז ממש בשנייה האחרונה לפני שדודו פנה למסדרון הצמוד השיג אותו הקליע הארור והרג אותו.

איפה הוא? אני שואל את אודי. ראיתי אותו יוצא אל מאחורי היחידה לכיוון פינת ניקוי הנשקים. אני ממהר אל פינת הניקוי ומבחין בעידו נשען על הקיר, ממלמל את אותו משפט שוב ושוב, הרגתי אותו. אני יודע, הרגתי אותו. אני לוקח בעדינות את האקדח שמוחזק עדיין בידו הקפוצה ופורק אותו, כדי שלא תתרחש תאונה נוספת.

שם, בפינת ניקוי הנשקים, הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עידו ביחידה. הוא קיבל עונש מאסר ממושך על תקרית הירי ולאחר שחרורו מהצבא נעלמו עקבותיו.

***

עשר שנים חלפו להן. אני נשוי טרי בירח דבש בקו סמוי שבתאילנד. שעת בין ערביים עכשיו, העולם כולו נצבע בצבעי ורוד, כתום וסגול מרהיבים. אשתי שקועה בספר שרכשה ממש לפני הטיסה ונראה שהיא מרותקת. אני קם ממיטת השיזוף ומחליט לצאת להליכה לאורך הים השקט שמאמץ לתוכו את קרני השמש הנעלמות אט אט.

חבורה של תיירים שתויים נשמעת מרחוק מדברת בקולי קולות במבטא אוסטרלי כבד המסגיר את מוצאם. לפי מספר פחיות הבירה הריקות סביבם ועורם האדום נראה שהם יושבים כאן משעות הבוקר המאוחרות ולא מפסיקים לשתות.

אני מביט בחיוך בחבורה הרעשנית והעליזה ומבחין פתאום שעידו יושב ביניהם. לוקח לו פחות משבריר שנייה לזהות אותי כשאני מחייך ומתקדם לכיוונו. אני מאוד רוצה לתת לו חיבוק גדול, חיבוק "מפרק" כמו שצביקה חברי הטוב מהיחידה היה נוהג לתת. לחבק ולא להרפות, לחבק ולשאול לשלומו, לחבק ולברר מה עלה בגורלו בכל השנים שחלפו, אבל עידו מסמן לי בנענוע של הראש לא להתקרב אליו והבעת פניו כשל אדם שראה רוח רפאים. אני קופא לרגע כשאני מבין את משמעות הסימן, אך לא מעז להתעלם ממנו. בולע את הרוק וממשיך את הטיול על החוף כאילו שלא הבחנתי בדבר.

באותו הלילה שם על האי בקו סמוי לא הצלחתי להירדם. ידעתי שעידו עזב את הארץ לאחר השחרור מצה"ל. הוא התנתק מהוריו, חבריו, ומכל דבר הקשור במדינת ישראל, התחתן, קיבל אזרחות אוסטרלית ומעולם לא הביט לאחור.

תמונתו נשען על קיר היחידה, ממלמל כמו תקליט שרוט שוב ושוב את המילים: "הרגתי אותו, אני יודע שהרגתי אותו", לא נתנה לי מנוח. איך בשנייה אחת של חוסר תשומת לב חייו של קצין מצטיין ומפקד צוות נערץ משתנים מהקצה אל הקצה.

***

כמה שנים אחרי אותו לילה נטול שינה בתאילנד, ביליתי עם האחיינית שלי על חוף הים באשקלון.

הכדורים שנורו ללא הרף מהמטקות שמסביב, חורכים וחותכים במהירות את האוויר, הזכירו לי קולות נשכחים אך צרובים עמוק בנפשי, של יריות.

פתאום באיזו נקודה רחוקה בים, הבחנתי באיש שאני לא מכיר שוקע וטובע בין הגלים. וזה משונה, כי בתוך ההמולה מסביב נדמה שרק אני מצליח להבחין בו. כאילו שהעולם כולו קפא ונעצר כמו בסרט ויש רק את תנועות הידיים המהירות והמבוהלות של האיש הטובע, ומכל האנשים בעולם התמונה הזו מכוונת רק אליי, משוגרת כמו קליע רק לראש ולעיניים שלי.

היות שאני גם מציל בהכשרה שלי, זינקתי מיד למים והתחלתי לשחות לעברו.

בשלב מסוים הגיע מולי גל גדול ואיכשהו הצלחתי לעבור אותו, אבל לא ראיתי יותר את פניו של האיש הטובע. כאילו מישהו מלמעלה בא ולקח מטלית גדולה ומחק את התמונה שלו מהמסך הנשקף מול עיניי.

סובבתי את ראשי הנה והנה, מנסה להתגבר על הגלים השוצפים המאיימים להטביע גם אותי, מחפש שוב ושוב אחרי מראה דמותו של האיש הטובע. כל זה נמשך שניות בודדות. חשבתי לוותר ולהתחיל לשחות חזרה אל החוף לפני שהגלים הגדולים ישליכו גם אותי למצולות, כמו את יונה הנביא, ימחקו סופית כל זכר לקיומי, אבל אז, אינני יודע למה, הושטתי את היד הימנית שלי למטה, בלי שום סיבה נראית לעין. כאילו איזה אינסטינקט עלום או כוח עליון בא והפעיל אותי ואת השרירים שלי כמו בובה, ולפתע הרגשתי יד נאחזת בי, לופתת את אצבעותיי חזק ולא מרפה. וכך, בכוחות אחרונים, שחיתי עם האיש חזרה עד לקו החוף.

אחרי כמה דקות, כשהתאושש, החל להודות לי, אתה מלאך משמיים, אמר, איך הגעת משום מקום והצלת אותי.

חייכתי אליו אבל משום מה מחשבותיי נדדו הרחק ממנו, אל עידו.

במקום לענות לאיש היושב מולי, משתעל ומשתנק ועדיין מתעקש לשוב ולהודות לי, עניתי לעידו וניהלתי איתו בלב את השיחה שרציתי לנהל איתו שם, על החוף בקוס מוי.

תראה כמה פעמים הדברים לא נתונים בכלל לשליטתנו, אמרתי לו.

הנה — גם אני ישבתי לתומי בחוף הים, ומשום מה, מכל המוני האנשים שישבו שם, רק אני הבחנתי פתאום בתנועות ידיים מבוהלות ומבועתות של איש טובע.

אולי באמת יש איזה כוח נסתר שמוביל ומכוון את הדברים.

אולי גם עבור האיש המבוהל והמפרפר בין הגלים היה בכך מעין סימן — כנראה שהזמן שלך עוד לא הגיע. כנראה שיש לך עוד תפקיד בעולם.

והידיעה הזו, שהדברים הם לא תמיד באחריותך ובשליטתך יכולים גם להרגיע בך משהו, ולגרום לך לסלוח לעצמך.

עידו שבראש שלי התפוגג. אולי שמע את דבריי, אולי לא.

אבל אני, פעמים רבות מספור, שבתי והרהרתי במסלול שעשה אותו כדור ארור באותה השנייה שהוא נורה מהאקדח שעידו החזיק בידו. הוא נורה מלמעלה למטה, פגע בעצם האגן של יוני ואז שינה את מסלולו ועף באוויר במהירות עוד 25 מטר עד שהוא ריסק את עצמות הגולגולת של דודו, איש המילואים, לוחם הפלס"ר.

והמחשבות המייסרות שבו ושייטו בראשי שוב ושוב, כאילו הקמתי לי בתוך הראש מעין חמ"ל שבו מתנהלת ועדת חקירה עצמאית מטעם עצמי — הרי אם דודו לא היה שם, יש סיכוי טוב ודי סביר, שהקליע היה ממשיך עוד קצת, חודר את קיר הגבס שניצב שם ופוגע בי...

לא פעם ערכתי לי בראש מעין תרשים מדויק של האירוע. את המקום בבסיס של היחידה הרי הכרתי בעיניים עצומות. כמו סהרורי המשכתי והמשכתי, כאילו אני חורט על נייר דמיוני, "ואם, ואם, ואם..." עד שהמחשבות איימו לקדוח חור ענק ושחור בתוך ראשי. עוד ועוד מחשבות, עוד ועוד חברים מהיחידה שקרו להם טרגדיות שונות ומשונות במהלך ואחרי השירות, כאילו איזו קללה משונה ואפלה רובצת על כל מי ששירת ביחידה שלנו.

לך תדע.

אבל אני חשבתי ועדיין חושב — אולי להיפך.

אולי משום שהדברים לא תמיד תלויים בנו, גם כובד האשמה לא צריך להיות כל כך גדול ונורא. אני יודע שקל להגיד. אולי אני רק רוצה לנחם בכך את עצמי ובעיקר את עידו, גם אם עברו הרבה שנים.

מי יודע, אולי איכשהו באיזו דרך מסתורית יצא לו לקרוא את הספר הזה, או את הספר הקודם שכתבתי. אולי המילים שאני כותב עכשיו יגיעו יום אחד גם אליו, כמו אותה ספינה מנייר, שהיינו בונים כשהיינו קטנים ומשיטים אותה בשלולית הגדולה שנקוותה בחצר ליד הבית של ההורים.

אולי. לך תדע.

פעם, מזמן, שמעתי סיפור יפה ששבה את ליבי.

סיפור על נהר זורם ועל מפל ועל עלים שניגפים ושטים בתוכו. יש עלים שנעצרים אחרי המדרגה או אחרי המכשול הראשון. יש עלים שאוספים כוח וממשיכים הלאה במורד הנהר, ויש כאלה שכוחם תם והם נעצרים לשקוע ולגווע אחרי הפיתול השלישי או הרביעי.

סלח לעצמך, עידו, אני רוצה לומר לו. סלח. העלים כבר שקעו. נהר החיים ממשיך לזרום.

סלח לעצמך, אני חוזר ואומר, כאילו אני נושא איזו תפילה פרטית בבית הכנסת הגדול שקרוי "העולם".

הכאב הוא נורא, אני יודע. מפלח לב ממש. התחושה הזאת שאם היית עושה משהו אחד, קטן, אחרת, הכול היה שונה — חוזרת ומתנפלת שוב ושוב ומאיימת לרסק את כל הווייתך.

אני בטוח שהמחשבות המייסרות האלה עוברות בראש של עידו. אם הייתי בודק שוב את האקדח לראות שאין כדורים במחסנית. אם הייתי משתהה עוד שבריר שנייה לבדוק שוב את השטח לפני שהרמתי את הקנה. כן. אני מכיר את זה מקרוב. המחשבות האלה מאיימות לשרוף את המוח. ולא משנה אם אתה נמצא עכשיו באיזה "חור" באמריקה או באוסטרליה או בכל פינה נידחת אחרת על פני הגלובוס.

סלח לעצמך, אני אומר.

ומקווה בכל כוחי ובכל מאודי שיום אחד הוא ישמע.