חדש על המדף: ספרי פרוזה

 

ספר פרוזה חדש של כנרת זמורה דביר עלה על מדף הספרים ממש לאחרונה: 

למירה מגן יש קול משלה בספרות הישראלית הנשית, היא הוציאה ספרי פרוזה רבים לאורך השנים וכבר קנתה לה קהל קוראים אוהד קבוע. לאחרונה נתקלתי בספרה החדש," דוקטור, בואי אצלי" שמכתב בצורה מסוימת גם עם חייה האישיים של הסופרת אשר עבדה בעבר כאחות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. 

אלו המילים המופיעות בגב הספר: 

חייה של ד"ר גליה אושרי נעים במסלול קבוע ומספק בין עבודתה בבית חולים בירושלים ובין זוגיות עם רופא בכיר, אלמן ואב לשתיים. ואולם, המסלול הזה מאיים להשתבש, משום שאל לשכתה של הרופאה מגיעים נער חולה אנוש ואביו, שדמותו החריגה והעוצמתית מאיימת לקעקע את שלמותה של חלקת האלוהים הקטנה שביצרה לעצמה. בד בבד שזורות ברומן דרמות משפחתיות, התובעות את התערבותה של הגיבורה.

היא נאלצת לתמרן, כמו על חבל ברוח סוערת, בין תשוקות אסורות וציוויים מוסריים, מקבילים לאלה שלה, שקיומם מבליט את שרירותו של הקיום האנושי ואת הגבולות הדקים בין אמונה והטלת ספק, אהבה ונאמנות.

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 

חדש על המדף, ספר ילדים חדש של כנרת זמורה דביר: 

לימדו אותי שההיסטוריה נכתב על ידי המנצחים. התיעוד ההיסטורי שאנו חשופים אליו כבר עשרות שונים הוא תולדה של עדות המנצחים על דרכם, הייתה להם האפשרות למחוק את האנשים והעדויות של כמי שתיאר את ההתנהלות שלהם בצורה אחרת, כך שצריך לקחת בערבון מוגבל מאוד את האופן בו אנחנו לומדים על התהוות המציאות האנושית כפי שהיא מוכרת לנו היום.

הספר הנוכחי של יובל נוח הררי, חלק שלישי בעיבוד קומיקס לכתיבתו של הררי למבוגרים על ההיסטוריה האנושית, מתכתב באופן מסוים עם ההנחה האזת. הוא בוחן את שרשרת מי שהובילו את המאות הקודמות: מלכים ומנהיגים מכל המינים והסוגים ובוחן עד כמה היו הם באמת אלו שעצבו את העולם...

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 

ספר ילדים וספר נוער אחד, של מודן הוצאה לאור, עלו על המדפים ממש לאחרונה:

עוד מעט פסח ושי צ'רקה יוצא בספר קומיקס חדש שמתכתב עם ספריו האחרים ומתמקד הפעם בסיפור יציאת מצרים. במרכז הספר הנוכחי עומדת דמותו של עצמו, שזה מה שגב הספר מספר לנו עליו: 

עצמו הוא נער עברי יתום, שחי במצרים בתקופת הפרעונים. כישרון הציור שלו עוזר לו להגיע אל סדנת הציירים המלכותית של פרעה, וממנה הוא צופה באירועים הסוערים שפוקדים את מצרים בימים שקדמו ליציאת מצרים. עד מהרה מבחינים עובדי הסדנה האחרים, ובראשם המנהל המרושע, שהאסונות שפוקדים אותם לא משפיעים כלל על עצמו. האם יצליח להימלט מזעמם ההולך וגובר כלפיו?

אין באמת צורך להציג את סדרת בני הנפילים שזכתה לעיבודים גם לקולנוע וגם לטלוויזיה (או לפחות בנטפליקס, שהיא בעצם הטלוויזיה של העידן החדש). פשוט רצינו לכתוב שיש טרילוגיית ספרים חדשה של קסנדרה קלייר, סדרת בת של בני נפילים, והיא מענגת ומסקרנת.

אלו המילים המופיעות בגב הספר:

קוֹרדיליה קַרסטיירס, ציידת צללים ולוחמת שדים מיומנת, מגיעה ללונדון עם בני משפחתה בניסיון להציל את כבודם האבוד. מפגש עם חברי ילדותה, ציידי הצללים ג'יימס ולוסי הֶרוֹנדֵייל, סוחף אותה לעולם של נשפים זוהרים, משימות סודיות וסלונים על־טבעיים.

עד מהרה מבינה קורדיליה שרגשותיה כלפי ג'יימס אינם מסתכמים בחיבה ידידותית, אך אהבתה לא תוכל להתממש, כי ג'יימס הובטח לאחרת. המצב מסתבך עוד יותר כשאת לונדון מטלטלת סדרה של מתקפות נוראיות של שדים אימתניים ובלתי ניתנים לעצירה, שפועלים לאור היום ומכים באמצעות רעל חשוך־מרפא. סגר מוכרז על העיר כולה ולוכד בה את שלושת החברים, והם מגלים שמורשת אפלה העניקה להם כוחות מדהימים - אך גם כופה עליהם בחירה איומה ובצידה מחיר אכזרי. האם תצליח קורדיליה להיאבק בשדים שבחוץ ובאלה שבנפשה?

וכך נפתח הספר:

חלק ראשון

אותו יום בחיי אכן היה ראוי להיזכר, כיוון שחולל בי תמורות גדולות. אבל כך הדבר בחיי כל אדם. תנו דעתכם על יום נבחר אחד שנמחק מהם ותארו בנפשכם כמה שונה היה אז מהלכם. עצור, אתה הקורא, וחשוב רגע על השרשרת הארוכה, העשויה ברזל או זהב, קוצים או פרחים, שלא הייתה מלפפת אותך לעולם אלמלא נוצרה החוליה הראשונה בה, יום אחד הרה־גורל.

- צ'ארלס דיקנס, תקוות גדולות

ימים עָבָרוּ: 1897

לוסי הֶרוֹנדֵייל הייתה בת עשר כשפגשה לראשונה את הנער ביער.

לוסי, שגדלה בלונדון, מעולם לא דמיינה לעצמה מקום כמו יער בְּרוֹסלינד. הוא הקיף את אחוזת הֶרוֹנְדֵייל מכל עבר, וצמרותיו היו כפופות זו אל זו כאילו הן מסתודדות בחשאי: ירוקות כהות בקיץ, זהובות בוהקות בסתיו. מרבד האזוב שעל הקרקע היה ירוק ורך כל כך עד שאביה אמר לה שפיות משתמשות בו ככרית לילה, ושהן מכינות צמידים וטבעות לידיהן העדינות מכוכבי הפרחים הלבנים שצומחים רק בארץ אִידְרִיס הנסתרת.

ג'יימס, כמובן, אמר לה שלפיות אין כריות ושהן ישנות מתחת לפני הקרקע וגונבות ילדות קטנות ושובבות בשנתן. לוסי דרכה לו על הרגל, ולכן אבא הרים אותה ונשא אותה בחזרה אל תוך הבית לפני שתפרוץ קטטה. ג'יימס היה נצר לשושלת הֶרונדייל העתיקה והאצילית, ובכל זאת לא היה מתחת לכבודו למשוך בצמות של אחותו הקטנה בשעת הצורך.

מאוחר באחד הלילות לוסי התעוררה בגלל אור הירח הזוהר. האור נשפך לתוך חדרה כמו חלב והטיל פסים לבנים של אור על המיטה שלה ועל רצפת העץ הממורקת.

היא חמקה מהמיטה, טיפסה החוצה דרך החלון ונחתה בקלילות על ערוגת הפרחים שמתחתיו. זה היה ליל קיץ והיה לה נעים בכותונת הלילה שלה.

קצה היער, ממש מעבר לאורווה שבה התגוררו הסוסים, נראה זוהר. היא רפרפה לעברו כמו רוח רפאים קטנה. כפות רגליה הנתונות בנעלי בית בקושי הותירו חותם באזוב כשחמקה פנימה בין העצים.

בהתחלה היא שעשעה את עצמה בכך שהכינה שרשראות פרחים ותלתה אותם על ענפים. אחר כך היא העמידה פנים שהיא שלגייה הנמלטת מהצייד. היא רצה בין העצים הסבוכים ואז הסתובבה בדרמטיות, התנשפה והרימה את גב ידה אל מצחה. "אתה לעולם לא תהרוג אותי," היא אמרה. "כי אני בעלת דם מלכותי ויום אחד אני אהיה מלכה חזקה כפליים מהאימא החורגת שלי. ואני אערוף את ראשה."

יכול להיות, היא חשבה לאחר מעשה, שהיא לא זכרה את הסיפור של שלגייה בדיוק כמו שהיה.

ובכל זאת זה היה מהנה מאוד, ורק בריצה הרביעית או החמישית שלה ביער היא הבינה שהלכה לאיבוד. היא כבר לא ראתה את הצורה המוכרת של אחוזת הֶרונדייל מבעד לעצים.

היא חגה במקומה בבהלה. היער כבר לא נראה לה קסום. העצים דווקא התנשאו מעליה כמו רוחות רפאים מאיימות. היא חשבה ששמעה פטפוט של קולות שלא מן העולם הזה מבעד לרשרוש העלים. העננים יצאו וכיסו את הירח. היא הייתה לבדה בחשכה.

לוסי הייתה אמיצה, אבל היא הייתה רק בת עשר. היא התייפחה קלות והתחילה לרוץ לכיוון שנראה לה נכון. אבל היער רק נעשה אפל יותר והקוצים סבוכים יותר. קוץ אחד נתפס בכותונת הלילה שלה וקרע קרע ארוך בבד. היא מעדה...

ונפלה. היא הרגישה כמו אליס הנופלת לתוך ארץ הפלאות, אם כי זאת הייתה נפילה הרבה יותר קצרה. היא התהפכה בראשה כלפי מטה ונחתה על שכבת אדמה דחוסה וקשה.

היא התיישבה ביבבה. היא הייתה בתחתית של בור מעגלי שנחפר באדמה. דופנות הבור היו חלקות והתרוממו לגובה של מטר או שניים מעבר להישג זרועותיה.

היא ניסתה לנעוץ את ידיה בעפר שהתנשא מכל צדדיה ולהגיע למעלה כאילו היא מטפסת על עץ. אבל האדמה הייתה רכה והתפוררה בין אצבעותיה. אחרי הפעם החמישית שנפלה מדופן הבור היא הבחינה במשהו לבן בוהק בתוך קיר העפר התלול. היא זינקה לעברו והושיטה יד לתפוס אותו, בתקווה שזה שורש שתוכל לטפס עליו.

אדמה נשרה מהחפץ. זה בכלל לא היה שורש אלא עצם לבנה, ולא עצם של חיה...

"אל תצרחי," אמר קול מעליה. "זה יביא אותם."

היא הטילה את ראשה לאחור ובהתה. נער רכן מעבר לשולי הבור. גדול יותר מג'יימס — אולי אפילו בן שש־עשרה. היו לו פנים יפות ועצובות ושיער שחור חלק ללא שמץ של תלתל. קצות השערות כמעט נגעו בצווארון החולצה שלו.

"יביא את מי?" לוסי הניחה את אגרופיה על מותניה.

"את בני הפיות," הוא אמר. "זאת אחת ממלכודות הבור שלהם. בדרך כלל הם משתמשים בהן כדי ללכוד חיות, אבל הם ישמחו מאוד למצוא ילדה קטנה."

לוסי התנשפה. "אתה רוצה להגיד שהם יאכלו אותי?"

הוא צחק. "לא סביר, אבל אולי תמצאי את עצמך משרתת ג'נטלמנים בני פיות בארץ שמתחת לגבעה לשארית חייך. בלי לראות שוב לעולם את המשפחה שלך."

הוא הרים והוריד את הגבות שלו לעומתה.

"אל תנסה להפחיד אותי."

"אני מבטיח לך, אני אומר אך ורק את האמת המושלמת," הוא אמר. "אפילו האמת הלא־מושלמת היא מתחת לכבודי."

"גם אל תהיה טיפש," היא אמרה. "אני לוסי הֶרונדייל. אבא שלי הוא וִיל הֶרונדייל ואדם חשוב מאוד. אם תציל אותי תקבל פרס."

"בת הֶרונדייל?" הוא אמר. "זה בדיוק המזל שלי." הוא נאנח, התפתל קרוב יותר אל שולי הבור והושיט זרוע פנימה. על גב ידו הימנית בהקה צלקת — צלקת מכוערת, כאילו נכווה ממשהו. "בואי תעלי."

היא תפסה את מפרק כף ידו בשתי ידיים והוא משך אותה למעלה בכוח מפתיע. כעבור רגע שניהם עמדו על רגליהם. לוסי ראתה אותו טוב יותר עכשיו. הוא היה מבוגר יותר משחשבה ולבוש בבגדים רשמיים בשחור־לבן. הירח יצא שוב והיא ראתה שעיניו בצבע האזוב הירוק של קרקעית היער.

"תודה לך," היא אמרה בדרך מנומסת למדי. היא ניסתה לנקות בידה את כותונת הלילה שלה. היא הייתה די הרוסה מהעפר.

"עכשיו בואי," הוא אמר בקול רך. "אל תפחדי. על מה נדבר? את אוהבת סיפורים?"

"אני ממש אוהבת סיפורים," לוסי אמרה. "כשאגדל אני אהיה סופרת מפורסמת."

"זה נשמע נפלא," אמר הנער. היה משהו עגמומי בנימת הדיבור שלו.

הם הלכו בשבילים שמתחת לעצים. נראה שהוא יודע לאן הוא הולך, כאילו היער מוכר לו מאוד. כנראה הוא מוחלף, לוסי חשבה בתבונה. הוא יודע הרבה מאוד על בני פיות, אבל היה ברור שהוא לא אחד מהם: הוא הזהיר אותה מפני גנבה על־ידי בני הפיות, מה שוודאי קרה לו. היא לא תציין את זה כדי לא להביך אותו; בטח נורא להיות מוחלף ומורחק מהמשפחה. במקום זה היא הסיחה את דעתו בשיחה על נסיכות מהאגדות, ואיזו מהן הכי טובה. היא הרגישה כאילו כמעט לא חלף זמן עד שהגיעו בחזרה אל הגן של אחוזת הֶרונדייל.

"אני מתאר לעצמי שכבוד הנסיכה יכולה לעשות את דרכה בחזרה לתוך הטירה מכאן," הוא אמר וקד.

"כן, בהחלט," לוסי אמרה והתבוננה בחלון חדרהּ. "אתה חושב שהם יֵדעו שנעלמתי?"

הוא צחק ופנה ללכת. כשהגיע אל השער, היא קראה אחריו.

"איך קוראים לך?" היא שאלה. "אמרתי לך מה השם שלי. מה השם שלך?"

הוא היסס לרגע. הוא היה כולו שחור ולבן בלילה, כמו איור באחד הספרים שלה. הוא קד קידה עמוקה וחיננית, מן הסוג שאבירים קדו פעם.

"את לעולם לא תהרגי אותי," הוא אמר. "כי אני בעל דם מלכותי ויום אחד אני אהיה חזק כפליים מהמלכה. ואני אערוף את ראשה."

לוסי התנשפה בזעזוע. האם הוא הקשיב לה ביער כששיחקה? איך הוא מעז לצחוק עליה! היא הניפה אגרוף והתכוונה לנופף אותו לעברו, אבל הוא כבר נעלם אל תוך הלילה והותיר מאחור רק את קול צחוקו.

יעברו שש שנים עד שתראה אותו שוב.

 

1

מלאכים טובים יותר

צִלְלֵי תְּשׁוּקוֹתֵינוּ עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ לְבֵין הַמַּלְאָכִים

הַטּוֹבִים יוֹתֵר שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ מַאֲפִילִים עַל אוֹרָם.

- צ'ארלס דיקנס, ברנבי רדג'

ג'יימס הֶרונדייל היה באמצע קרב עם שד כשנשאב פתאום לגיהינום.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה, והיא גם לא תהיה האחרונה. רגעים ספורים קודם לכן הוא כרע ברך בקצה של גג משופע במרכז לונדון עם סכין הטלה דקה בכל יד וחשב כמה דוחה הפסולת שהצטברה בעיר. נוסף על אבק, בקבוקי ג'ין ריקים ועצמות של חיות, בהחלט הייתה ציפור מתה שנתקעה במרזב הגשם ממש מתחת לברכו השמאלית.

כמה זוהרים הם חייו של צייד צללים, באמת. זה נשמע טוב, הוא חשב בשעה שהתבונן בסמטה הריקה שמתחתיו: חלל צר חנוק באשפה, מואר באורו העמום של חצי הירח ממעל. גזע מיוחד של לוחמים, צאצאיו של מלאך, היה מחונן בכוחות שאפשרו ללוחמים הללו לאחוז בכלי נשק נוצצים עשויים מאַדָאמָס, ולשאת על גופם את הסימונים השחורים של הרוּנות הקדושות — רונות שבזכותן הם חזקים יותר, מהירים יותר וקטלניים יותר מכל בן אדם סתמי; רונות שבזכותן הם בוערים באור זוהר בחשכה. איש מעולם לא הזכיר דברים כמו לכרוע ברך בטעות על ציפור מתה בזמן שממתינים שיופיע שד.

בסמטה הדהדה צעקה. קול שג'יימס הכיר היטב: קולו של מַתּיוּ פֵיירצַ'יילד. הוא שיגר את עצמו מהגג בלי להסס אפילו רגע. מתיוּ פיירצ'יילד היה הפַּרָאבָּטָאי שלו — אחיו לדם ושותפו ללחימה. ג'יימס נשבע להגן עליו, לא שהייתה לכך חשיבות: הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי להגן על חייו של מתיוּ עם השבועות ובלעדיהן.

תנועה הבזיקה בקצה הסמטה, שם היא התעקלה אל מאחורי שורה צרה של בתים. ג'יימס חג לאחור כששד שואג הגיח מבין הצללים. היו לו גוף אפור מצולע, מקור חד ומעוקל שבקצותיו שיניים מאונקלות וכפות רגליים רחבות ושטוחות דומות לכפות חיה שטפרים מחוספסים בלטו מהן. שד דְיוּמַאס, ג'יימס חשב בקדרות. הוא בפירוש זכר שקרא על שדי דיוּמאס באחד מהספרים העתיקים שדודו גֶ'ם נתן לו. היה אמור להיות בהם משהו ייחודי. אכזריים מאוד, אולי, או מסוכנים בצורה יוצאת דופן? כמה אופייני, לא? אחרי כל החודשים האלה בלי שתזדמן להם שום פעילות שטנית, הוא וחבריו נתקלים באחד השדים המסוכנים ביותר שקיימים.

ואם כבר מדברים על זה — איפה החברים שלו?

הדיומאס שאג שוב והתנודד לעברו של ג'יימס כשריר זולג מפיו בחוטים ארוכים של רפש ירקרק.

ג'יימס הניף את זרועו לאחור והתכונן להטיל את הסכין הראשונה. עיניו של השד ננעצו בו לרגע. הן בהקו בירוק ושחור, והיו מלאות בשנאה שהפכה פתאום למשהו אחר.

משהו שנראה כמו זיהוי. אבל שדים, לפחות מן הסוג הנחות, לא מזהים בני אדם. הם בעלי חיים אכזריים שרק שנאה וחמדנות צרופה מניעות אותם. ג'יימס היסס מרוב הפתעה, והרגיש כאילו הקרקע מתנודדת תחת רגליו. היה לו רק רגע אחד לחשוב, אוי לא, לא עכשיו, לפני שהעולם האפיר ודמם. הבניינים סביבו נהפכו לצללים מחוספסים והשמיים למערה אפלה מפוספסת בברקים לבנים.

הוא סגר את ידו הימנית סביב הסכין — לא הניצב, אלא הלהב. טלטלת הכאב הייתה כמו סטירה שהעירה אותו בחטף מערפול החושים. העולם שב במהירות ותקף אותו בכל רעשיו וצבעיו. הוא בקושי הספיק לקלוט שהדיומאס מזנק באוויר ושולף לעברו את טפריו כאשר מערבולת של חבלים התעופפה בשמיים, לכדה את רגליו של השד ומשכה אותו לאחור.

תומאס! ג'יימס חשב, ואכן חברו הגדול והגבוה הופיע מאחורי הדיומאס, חמוש בבּוֹלָה. מאחוריו היו כריסטופר, חמוש בקשת, ומתיוּ, בידו להב שרפים.

הדיומאס פגע בקרקע בשאגה נוספת בדיוק כאשר ג'יימס הטיל את שתי הסכינים שלו. אחת מהן ננעצה בגרונו של השד והאחרת במצחו. עיניו של השד התגלגלו לאחור, הוא פרכס, וג'יימס נזכר פתאום מה קרא על שדי דיומאס.

"מתיוּ —" הוא התחיל לומר בדיוק כשהיצור התפקע והמטיר על תומאס, כריסטופר ומתיוּ אִיכּוֹר ורסיסים שרופים של מה שאפשר היה לתאר רק כרפש דביק.

מטונפים, ג'יימס נזכר באיחור. שדי דיומאס הם מטונפים במיוחד. רוב השדים נעלמים כשהם מתים. לא שדי דיומאס.

הם מתפוצצים.

"איך — מה —?" כריסטופר גמגם וניכר בו שהוא לא מוצא את המילים. ריר טפטף מאפו המחודד וממשקפיו בעלי מסגרת הזהב. "אבל איך...?"

"אתה מתכוון לשאול איך יכול להיות שסוף כל סוף איתרנו את השד האחרון בלונדון והוא גם היה הכי מגעיל מכולם?" ג'יימס הופתע לגלות שקולו נשמע נורמלי כל כך: הוא כבר התחיל להתנער מהלם ההצצה לממלכת הצללים. לפחות הבגדים שלו לא נפגעו: נראה שהשד התפוצץ בעיקר על פני הצד האחר של הסמטה. "אל תשאל שאלות מיותרות, כריסטופר."

לג'יימס הייתה הרגשה שחבריו מביטים בו במורת רוח. תומאס גלגל עיניים. הוא קרצף את עצמו בממחטה שגם היא הייתה שרופה למחצה ומכוסה באיכור, כך שהיא לא הועילה במיוחד.

להב השרפים של מתיוּ החל להתיז ניצוצות. להבי שרפים, חדורים באנרגיה של מלאכים, היו לעיתים קרובות הנשק האמין ביותר של צייד הצללים וההגנה הטובה ביותר נגד שדים, אבל עדיין היה אפשר להטביע אותם בכמות מספקת של דם שדים. "זאת שערורייה," מתיוּ אמר וזרק הצידה את הלהב הכבוי. "אתה יודע כמה הוצאתי על המותנייה הזאת?"

"אף אחד לא אמר לך לצאת לסיור נגד שדים בבגדים של ניצב בהצגה 'חשיבותה של רצינות'," ג'יימס אמר וזרק אליו ממחטה נקייה. כשהזיז את ידו הוא הרגיש שהיא מעקצצת. על כף היד היה חתך מדמם מלהב הסכין. הוא קמץ את ידו לאגרוף כדי שחבריו לא יראו אותו.

"אני לא חושב שהוא לבוש כמו ניצב," אמר תומאס, שהפנה את תשומת ליבו אל כריסטופר ועזר לו להתנקות.

"תודה," מתיוּ אמר בקידה קלה.

"אני חושב שהוא לבוש כמו דמות ראשית." תומאס חייך חיוך רחב. היו לו פנים מהחביבות ביותר שג'יימס ראה מעודו ועיניי דבש טובות. אף לא אחד מהדברים האלה העיד שהוא נהנה מאוד ללגלג על חבריו.

מתיוּ ניגב את שׂערו הזהוב העמום בממחטה של ג'יימס. "זאת הפעם הראשונה אחרי שנה שיצאנו לסיור ובאמת נתקלנו בשד, ולכן הנחתי שהמותנייה שלי כנראה תצא בשלום הערב. הרי גם אף אחד מכם לא בלבוש קרב."

זה היה נכון שציידי צללים צדו לרוב בלבוש קרב מיוחד, מעין שריון גמיש עשוי מחומר שחור נוקשה דמוי עור חסין בפני איכור, להבים ודברים כאלה, אבל בשל היעדר נוכחות אמיתית של שדים ברחובות, כולם הפסיקו להקפיד במיוחד על הכללים.

"תפסיק לשפשף אותי, תומאס," כריסטופר אמר ונופף בזרועותיו. "אנחנו צריכים לחזור אל השטן ולהתנקות שם."

מלמולי הסכמה נשמעו בקרב הקבוצה. כשהלכו בבגדים דביקים בחזרה לרחוב הראשי ג'יימס שקל את העובדה שמתיוּ צודק. אביו של ג'יימס, ויל, סיפר לו לעיתים קרובות על הסיורים שנהג לעשות עם הפּראבָּטאי שלו, גֶ'ם קַרסטיירס — עכשיו דוד גֶ'ם של ג'יימס — בימים שבהם נלחמו בשדים כמעט בכל ערב.

ג'יימס וציידי צללים צעירים אחרים עדיין סיירו במסירות ברחובות לונדון וחיפשו שדים שעלולים לפגוע באוכלוסיית הסתמיים, אבל בשנים האחרונות השדים הופיעו רק לעיתים מועטות ונדירות. זה היה טוב — ברור שזה היה טוב — ובכל זאת. זה היה משונה מאוד. הפעילות השדית בשאר העולם עדיין הייתה כרגיל, אז מה הפך את לונדון למיוחדת?

סתמיים רבים עדיין הסתובבו ברחובות העיר למרות השעה המאוחרת. איש מהם לא העיף מבט בחבורה של ציידי הצללים המלוכלכים שעשו את דרכם ברחוב פְלִיט; רונות התעתוע שלהם הפכו אותם לבלתי נראים לעיני כל מי שלא ניחן במתת הראייה.

תמיד מוזר להיות מוקפים בבני אדם שלא רואים אותך, חשב ג'יימס. רחוב פְליט היה משכנם של מערכות העיתונים ובתי המשפט של לונדון, ובכל מקום היו פאבים מוארים מלאים בעובדי דפוס, בעורכי דין ובעוזרים משפטיים שעבדו עד מאוחר ושתו עד אור הבוקר. הצופים נהרו מתוך התיאטראות והמיוּזיק הוֹלס שברחוב סְטְרָנְד, וקבוצות של צעירים לבושים בהידור, צוחקים וקולניים, רדפו אחרי האומניבוסים האחרונים של הלילה.

גם השוטרים סיירו במקופים שלהם, ואלה מתושבי לונדון שאיתרע מזלם ולא היו להם בתים ללכת אליהם, השתופפו ורטנו סביב פתחי אוורור של מרתפים שמשבים של אוויר חמים היתמרו מהם — אפילו באוגוסט הלילות היו לפעמים לחים וקרירים. כשחלפו על פני קבוצה של דמויות מכווצות כאלה אחת מהן הרימה את מבטה, וג'יימס הבחין בחטף בעור חיוור ובעיניים נוצצות של ערפד.

הוא הסיט את מבטו. שוכני התחתיות לא היו מעניינו אלא אם כן הפֵרו את חוקי המסדר. והוא היה עייף, למרות סימני רונות האנרגיה שלו: הוא תמיד הרגיש סחוט אחרי שנגרר לעולם האחר של אור אפור וצללים שחורים מחוספסים. זה קרה לו שוב ושוב כבר שנים: שריד של דם המכשפים של אימו, הוא ידע.

מכשפים הם צאצאים של בני אדם ושדים: בעלי יכולת להשתמש בקסמים אבל לא לשאת רונות או להשתמש באַדָאמָס, המתכת הגבישית השקופה שממנה מגולפים אַסְטֶלוֹת ולהבי שרפים. הם ענף אחד מארבעת הענפים של שוכני התחתיות, לצד ערפדים, אנשי־זאב והפֵיי. אימו של ג'יימס, טֶסָה הֶרונדייל, הייתה מכשפה כזאת, אבל אימה לא הייתה בת אנוש רגילה אלא ציידת צללים. לטֶסָה עצמה הייתה פעם יכולת לשנות את דמותה ולאמץ את הופעתו של כל אחד, חי או מת: יכולת שאין לשום מכשף אחר. היא הייתה יוצאת דופן גם במובן אחד נוסף: מכשפים לא יכולים להביא לעולם ילדים. טֶסָה הייתה ייחודית. כולם תהו מה תהיה משמעות הדבר מבחינתם של ג'יימס ואחותו, לוסי, הנכדים הראשונים של שד ובת אנוש שנודעו מאז ומעולם.

במשך שנים רבות נראה שלא הייתה לזה שום השפעה. גם ג'יימס וגם לוסי יכלו לשאת סימני רונות ונראה שהיו להם אותן יכולות כמו לכל צייד צללים אחר. שניהם יכלו לראות רוחות רפאים — כמו גֵ'סָמִין, הרוח הקשקשנית שהתגוררה במכון — אבל זה לא היה חריג במשפחת הֶרונדייל. נראה שלמרבה המזל שניהם עשויים להיות נורמליים, או לפחות נורמליים ככל שציידי צללים יכולים להיות. נראה שאפילו המסדר — הגוף המנהל של כל ציידי הצללים — שכח מהם.

ואז, כשמלאו לג'יימס שלוש־עשרה, הוא עבר לראשונה לממלכת הצללים. רגע אחד הוא עמד על דשא ירוק, ורגע לאחר מכן על אדמה חרוכה. שמיים חרוכים באופן דומה התקמרו מעליו. עצים מעוותים הגיחו מהאדמה כמו טפרים מחוספסים השורטים את האוויר. הוא ראה מקומות כאלה בהדפסים של גלופות עץ בספרים עתיקים. הוא ידע על מה הוא מסתכל: עולם השדים. ממד של הגיהינום.

כעבור כמה רגעים הוא נזרק בחזרה לכדור הארץ, אבל חייו אף פעם לא חזרו להיות כמו קודם. במשך שנים קינן בו הפחד שהוא עלול להיזרק בחזרה לתוך הצללים בכל רגע. כאילו חבל בלתי נראה קישר אותו לעולם השדים, ובכל רגע החבל הזה עלול להימתח ולמשוך אותו מתוך הסביבה המוכרת למקום של אש ואפר.

בשנים האחרונות, בעזרתו של דודו גֶ'ם, הוא חשב שהשתלט על העניין. אף על פי שהחוויה הערב ארכה רק שניות ספורות היא זעזעה אותו, והוא חש הקלה כשהופיעה מולם "מסבאת השטן".

"השטן" שכנה ברחוב פְליט 2, בסמוך לבית דפוס מכובד למראה. בשונה מבית הדפוס, היא הייתה מוגנת בלחש תעתוע כדי שסתמיים לא יראו אותה ולא ישמעו את רעשי ההוללות הקולניים שבקעו מהחלונות ומהדלת הפתוחה. קירות המבנה היו מעוטרים במסגרות עץ בסגנון טיודור, אבל העץ העתיק היה רקוב ומתפצל ורק לחשי קסם של מכשפים מנעו ממנו לקרוס. בעל המסבאה, אֶרני איש־הזאב, מזג פַּיינטים מאחורי הדלפק, והקהל היה תערובת של שדונים וערפדים ואנשי־זאב ומכשפים.

קבלת הפנים שציידי צללים זכו לה במקום מעין זה הייתה בדרך כלל קרה, אבל הלקוחות של מסבאת השטן היו רגילים לַנערים. הם קידמו את פניהם של ג'יימס, כריסטופר, מתיוּ ותומאס בקריאות ברכה ולעג. ג'יימס נשאר בפאב כדי לקחת משקאות מהמוזגת, פּוֹלי, ואילו האחרים טיפסו לחדרים שלהם וטפטפו דם שדים על המדרגות תוך כדי הליכה.

פולי הייתה אשת־זאב, והיא לקחה את הבנים תחת חסותה שלוש שנים קודם לכן, כאשר ג'יימס שכר לראשונה את חדרי עליית הגג מכיוון שרצה מקום מפלט פרטי שאליו יוכלו הוא וחבריו לסגת בלי שהוריהם יתרוצצו סביבם. היא הייתה הראשונה שהחלה לכנות אותם "האנשים העליזים", על שם רובין הוד וחבורת הגנבים שלו. ג'יימס חשד שהוא רובין מלוקסלי ומתיוּ הוא ויל סקרלט. תומאס בהחלט היה ג'ון הקטן.

פולי גיחכה. "כמעט לא זיהיתי כמה מכם כשנכנסתם הנה מרוחים באיך־קוראים־לזה."

"איכור," ג'יימס אמר ולקח מידה בקבוק של יין לבן. "זה דם של שדים."

פולי עיקמה את האף ותלתה על כתפו כמה מגבות כלים בלויות. היא נתנה לו מגבת נוספת, שאותה הצמיד לחתך שבכף ידו. החתך הפסיק לדמם אבל עדיין פעם בכאב. "מה אתה אומר."

"עברו יובלות מאז שראינו שד בלונדון," ג'יימס אמר. "יכול להיות שהתגובה שלנו לא הייתה זריזה מספיק."

"אני מתארת לעצמי שהם פוחדים מדי להראות את הפרצופים שלהם," פולי אמרה בנימה ידידותית והסתובבה לתת כוס ג'ין לפּיקְלְס, הקֵלְפִּי המקומית.

"פוחדים?" ג'יימס חזר אחריה. "פוחדים ממה?"

פולי הופתעה. "אה, שום דבר, שום דבר," היא אמרה ומיהרה להתרחק לקצה האחר של הדלפק. ג'יימס טיפס לקומה העליונה במצח מקומט. דרכיהם של שוכני התחתיות היו לפעמים מסתוריות.

מדרגות חורקות על פני שתי קומות הובילו לדלת עץ שעליה נחקק לפני שנים: אין חשיבות לדרך שבה אדם מת, אלא לדרך שבה הוא חי. ס"ג'

ג'יימס הדף את הדלת בכתפו ומצא את מתיוּ ואת תומאס כבר שרועים סביב שולחן עגול במרכז החדר הספון בעץ. כמה חלונות עם זכוכית גבשושית ומצולקת מזִקנה השקיפו החוצה אל רחוב פְליט המואר לסירוגין בפנסי רחוב ואל בתי המשפט המלכותיים לצדק מעברו האחר של הרחוב, שנראו במעומעם בלילה המעונן.

החדר היה מקום חביב ומוכר, עם קירות בלויים, אוסף של רהיטים מרופטים ואש קטנה בוערת באח. מעל האח עמד פסל שיש של ראש וחזה של אפולו, שאפו נשבר כבר מזמן. סביב הקירות היו ערוכים ספרים על תורת הנסתר שכתבו קוסמים סתמיים: הספרייה במכון לא הרשתה להכניס דברים כאלה, אבל ג'יימס אסף אותם. הוא הוקסם מהרעיון של אנשים שלא נולדו לעולם הקסמים והצללים ובכל זאת השתוקקו אליו עד כדי כך שלמדו איך לפרוץ את השערים בכוח.

גם תומאס וגם מתיוּ כבר היו נקיים מאיכור ולבשו בגדים מקומטים אבל נקיים, ושׂערם — שערו החום הבהיר של תומאס ושערו הזהוב הכהה של מתיוּ — עדיין היה לח. "ג'יימס!" מתיוּ הריע כשראה את חברו. עיניו נצצו באופן מחשיד; על השולחן עמד בקבוק ברנדי שחציו כבר נשתה. "האם זה בקבוק של אלכוהול זול שאני רואה מולי?"

ג'יימס הניח את בקבוק היין על השולחן בדיוק כשכריסטופר הגיח מחדר השינה הקטן שבקצה הרחוק של חלל עליית הגג. חדר השינה היה שם עוד לפני ששכרו את המקום: עדיין הייתה בו מיטה, אבל אף אחד מהאנשים העליזים לא השתמש במקום לשום מטרה חוץ מאשר רחצה, אחסון כלי נשק והחלפת בגדים.

"ג'יימס," כריסטופר אמר, ונראה מרוצה. "חשבתי שהלכת הביתה."

"איזו סיבה יש לי ללכת הביתה?" ג'יימס התיישב ליד מתיוּ וזרק את המגבות של פולי על השולחן.

"אין לי מושג," כריסטופר אמר בעליזות והביא לעצמו כיסא. "אבל יכולת ללכת. אנשים עושים דברים מוזרים כל הזמן. הייתה לנו טבחית שיצאה לקניות ומצאו אותה אחרי שבועיים בריגֶ'נטס פארק. היא נהפכה לשומרת גן חיות."

תומאס הרים גבות. ג'יימס ושאר חברי הקבוצה אף פעם לא ידעו אם להאמין לגמרי לסיפורים של כריסטופר. לא שהוא היה שקרן, אבל הוא נטה להקדיש רק שבריר של תשומת לב לכל דבר שלא היה כלי מעבדה או מבחנה.

כריסטופר היה בנם של סֶסילי, דודתו של ג'יימס, ושל דוד גֵבּריאל. הוא ניחן במבנה העצמות העדין של הוריו, בשיער חום כהה ובעיניים שאפשר היה לתאר את צבען רק כלילך. "איזה בזבוז על בן!" אמרה ססילי לא פעם באנחה קורבנית. כריסטופר היה אמור להיות פופולרי בקרב בנות, אבל המשקפיים העבים שלו הסתירו את רוב פניו, ומתחת לציפורניו תמיד היה תקוע אבק שרפה. רוב ציידי הצללים התייחסו לאקדחים ולרובים של סתמיים בחשדנות או בחוסר עניין — הטבעת רונות במתכת או בקליעים מנעה מאבק השרפה להתלקח, וכלי נשק ללא רונות היו חסרי תועלת נגד שדים. כריסטופר, לעומת זאת, היה אובססיבי לרעיון שיוכל להתאים נשק חם למטרותיהם של הנפילים. ג'יימס נאלץ להודות שיש משהו מושך ברעיון של התקנת תותח על גג המכון.

"היד שלך," מתיוּ אמר פתאום, רכן קדימה ונעץ את עיניו הירוקות בג'יימס. "מה קרה?"

"סתם חתך," ג'יימס אמר ופתח את כף ידו. הפצע היה חתך אלכסוני ארוך לרוחב כף היד. כשמתיוּ אחז בידו של ג'יימס, צמיד הכסף שג'יימס ענד תמיד על מפרק כף ידו הימנית הצטלצל כנגד בקבוק היין שעמד על השולחן. "היית צריך להגיד לי," מתיוּ אמר ושלף אַסְטֶלָה מתוך המותנייה שלו. "הייתי מטפל בך בסמטה."

"שכחתי," אמר ג'יימס.

תומאס, שהעביר אצבע סביב שולי הכוס שלו בלי לשתות, שאל, "קרה משהו?"

תומאס היה מהיר תפיסה במידה מעצבנת. "זה היה מהיר מאוד," ג'יימס אמר באי־רצון קל.

"הרבה דברים 'מהירים מאוד' הם גם רעים מאוד," מתיוּ אמר והצמיד את חוד האסטלה לעורו של ג'יימס. "גיליוטינות צונחות מהר מאוד, לדוגמה. כשניסויים של כריסטופר מתפוצצים, לעיתים קרובות הם מתפוצצים מהר מאוד."

"ברור שלא התפוצצתי ולא כרתו לי את הראש בגיליוטינה," אמר ג'יימס. "אני... עברתי לממלכת הצללים."

ראשו של מתיוּ התרומם בבת אחת, אם כי ידו נותרה יציבה בשעה שהאירָצֶה, רונת ריפוי, הלכה והצטיירה על עורו של ג'יימס. ג'יימס חש את הכאב שבידו מתחיל להתפוגג. "חשבתי שכל העניין הזה נפסק," הוא אמר. "חשבתי שג'ם עזר לך."

"הוא באמת עזר לי. עברה שנה מאז הפעם האחרונה." ג'יימס הניד את ראשו. "אני מניח שהתקווה שזה ייעלם לתמיד הייתה מופרזת."

"זה לא קורה בדרך כלל כשאתה נסער?" תומאס שאל. "זה היה בגלל שהשד תקף?"

"לא," ג'יימס מיהר לומר. "לא, אני לא יכול לתאר לעצמי — לא." ג'יימס ציפה לקרב כמעט בקוצר רוח. זה היה קיץ מתסכל, הראשון זה יותר מעשר שנים שאותו לא בילה עם בני משפחתו באידריס.

אידריס שכנה במרכז אירופה. זאת הייתה ארץ בתולית, מוגנת מכל עבר ונסתרת מעיניים סתמיות ומהמצאות סתמיות: מקום ללא מסילות רכבת, ללא בתי חרושת וללא עשן פחם. ג'יימס ידע מדוע המשפחה שלו לא יכלה לנסוע לשם השנה, אבל היו לו סיבות משלו לרצות להיות שם ולא בלונדון. הסיורים היו אחת מהסחות הדעת היחידות שהיו לו.

"שדים לא מטרידים את הבחור שלנו," אמר מתיוּ, שסיים לצייר את רונת הריפוי. בקרבה כזאת לפּראבָּטאי שלו, ג'יימס הריח את הניחוח המוכר של הסבון של מתיוּ מעורב באלכוהול. "זה בטח היה משהו אחר."

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 

ספר חדש של הוצאת כנרת זמורה דביר עלה לאחרונה על מדף הספרים:

אין צורך להציג את סדרת משחקי הרעב, סדרת רבי מכר שהפכה לסדרת סרטים שוברי קופות קולנועיים והקנתה למחברת שלה תהילת עולם. הספר הנוכחי, החמישה בסדרה, עוסק גם הוא באותו מאורע: משחקי רעב, אבל הפעם לא מדובר במשחק אחד אלא בשניים לכבוד שנת היובל....

הגיבור הפעם הוא נער שיום הולדתו חל ביום האסיף ובגיל 16 גם הוא נכנס להגרלה והפעם גם עולה בה ונשלח למשחקי הרעב.

כך נפתח הספר:

"יום הולדת שמח, היימיטץ'!"

היתרון בכך שנולדת ביום האסיף הוא שאתה יכול לישון עד מאוחר ביום ההולדת שלך. משם הכול מתדרדר. יום חופש מבית הספר לא ממש מפצה על האימה שבהגרלת השמות. גם אם אתה שורד את האסיף, לאף אחד לא מתחשק לאכול עוגה אחרי שראה שני ילדים נגררים אל הקפיטול להירצח. אני מסתובב ומושך את הסדין מעל הראש.

"יום הולדת שמח!" אחי בן העשר, סיד, מנער לי את הכתף. "אמרת לי להיות התרנגול שלך. אמרת שאתה רוצה לצאת ליער עם שחר."

זה נכון. אני מקווה לגמור את כל העבודה לפני הטקס כדי שאוכל להקדיש את אחר הצהריים לשני הדברים שאני הכי אוהב — לבזבז זמן ולבלות בחברת החברה שלי, לנור דאב. אמא שלי מקשה עלי לעשות את שני הדברים, כי היא לא מפסיקה להכריז שאין שום עבודה שתהיה קשה או מלוכלכת או מסובכת מדי בשבילי, ואפילו האנשים העניים ביותר מסוגלים לגרד כמה גרושים כדי לזרוק את המלאכות הבלתי נסבלות על מישהו אחר. אבל בהתחשב בצמד האירועים של היום, אני חושב שאם אגמור את כל העבודה היא תיתן לי קצת חופש. אלה שעלולים להרוס לי את התוכניות הם קברניטי המשחק.

"היימיטץ'," סיד מיילל. "השמש כבר זורחת!"

"בסדר, בסדר. אם היא התעוררה, אז גם אני." אני מתגלגל ישירות אל הרצפה ולובש מכנסיים קצרים שנתפרו משק קמח. המילים "באדיבות הקפיטול" כתובות לי על הישבן. אמא שלי לא מבזבזת שום דבר. היא התאלמנה בגיל צעיר, כשאבא שלי נהרג בשרפה במכרה הפחם, וגידלה את סיד ואותי לבדה. היא עשתה כביסה בשביל אחרים ודאגה להוציא את המקסימום מכל דבר אפשרי. אפר העצים מבור האש נשמר להכנת סבון. קליפות ביצים נטחנות לדשן עבור הגינה. יום אחד המכנסיים הקצרים האלה ייקרעו לרצועות וייארגו לשטיח.

אני גומר להתלבש וזורק את סיד בחזרה למיטה שלו, והוא ממהר להתחפר מתחת לשמיכת הטלאים. במטבח אני לוקח פרוסת לחם תירס, פינוק לכבוד יום ההולדת שלי, במקום הלחם הכהה והגרגירי שעשוי מקמח הקפיטול. מאחורי הבית, אמא שלי מערבבת בגדים במקל בגיגית המהבילה, ומאמצת את השרירים שלה כשהיא הופכת סרבל כורים. היא בסך הכול בת שלושים וחמש, אבל קשיי החיים כבר חרטו קמטים בפנים שלה, כי ככה זה.

אמא רואה אותי בפתח ומנגבת את המצח. "יום הולדת שש־עשרה שמח. יש רוטב על התנור."

"תודה, אמא." אני מוצא קלחת שזיפים מבושלים ושם קצת מזה על הלחם שלי לפני שאני יוצא החוצה. ליקטתי את השזיפים ביער לפני כמה ימים, אבל זאת הפתעה נחמדה למצוא אותם חמים ומסוכרים.

"אני צריכה שתמלא את מכל המים היום," אמא אומרת כשאני עובר על פניה.

יש לנו מים זורמים קרים, אבל הזרם חלש ולוקח נצח למלא בו דלי. יש לה חבית מיוחדת של מי גשם טהורים, שהיא גובה עליהם תוספת כי הבגדים יוצאים רכים יותר, אבל לרוב הכביסה היא משתמשת במים מהבאר שלנו. עם כל השאיבות והסחיבות, למלא את מכל המים לוקח שעתיים, אפילו עם העזרה של סיד.

"זה לא יכול לחכות למחר?" אני שואל.

"מתחילים להיגמר לי המים, ויש לי הר כביסה לעשות," היא עונה.

"אז אחר הצהריים," אני אומר, ומנסה להסתיר את התסכול שלי. אם האסיף ייגמר עד אחת, ובהנחה שלא ניבחר כמיועדים השנה, אני אוכל לגמור עם המים עד שלוש ועדיין לפגוש את לנור דאב.

שמיכה של ערפל עוטפת את הבתים האפורים והשחוקים של התפר. זה היה יכול להיות מחזה מרגיע אלמלא הקריאות שנשמעות פה ושם, של ילדים שבורחים מסכנה בחלומותיהם. הקולות האלה התרבו בשבועות האחרונים, ככל שמשחקי הרעב החמישים מתקרבים, בדיוק כמו המחשבות המודאגות שאני מתאמץ להשתיק. הגמול הרבעוני השני. פי שניים ילדים. אין טעם לדאוג, אני אומר לעצמי, אתה לא יכול לעשות שום דבר בעניין. כמו שני משחקי רעב באחד. אין דרך לשלוט בתוצאה של האסיף או במה שיקרה אחריו. אז אל תזין את הסיוטים. אל תאפשר לעצמך להיכנס לפניקה. אל תיתן את זה לקפיטול. הם כבר לקחו מספיק.

אני הולך ברחוב המרוצף הריק אל הגבעה, שם נמצא בית הקברות של הכורים. ציוני קברים פשוטים מבצבצים מהמדרון בחוסר אחידות. ממצבות עם שמות ותאריכים חרוטים ועד קרשי עץ שהצבע שלהם מתקלף. אבא שלי קבור בחלקה המשפחתית. טלאי־קרקע של אָבֶּרְנָתים, עם מצבה אחת מאבן גיר עבור כולנו.

אחרי בדיקה זריזה שאף אחד לא רואה — מעטים נוהגים להגיע לכאן, על אחת כמה וכמה עם שחר — אני זוחל מתחת לגדר אל היער שמחוץ למחוז 12 ומתחיל בצעדה אל המזקקה. הכנת משקאות לבנים עם הטי מיני הוא עסק מפוקפק, אבל זה פיקניק בהשוואה לעבודות כמו ציד חולדות או ניקוי שירותים. היא מצפה ממני לעבודה קשה אבל גם היא עצמה עובדת קשה, ולמרות שגיל שישים נמצא הרחק מאחוריה, היא עושה יותר מאדם שהגיל שלו חצי משלה. ויש בזה הרבה עבודה שחורה. לאסוף עצים, לסחוב שקים, לעשות משלוחים של בקבוקים מלאים ולהחזיר ריקים למילוי מחדש. פה אני משתלב. אני סוס העבודה של הטי.

אני עוצר מול מה שאנחנו מכנים "התחנה", חלקת אדמה חשופה שמוסתרת תחת הענפים השמוטים של עץ ערבה. זה המקום שבו האספקה של הטי מחכה. שני שקים של עשרה קילו תירס גרוס מחכים לי, ואני מניף שק על כל כתף.

לוקח בערך חצי שעה להגיע למזקקה. אני מוצא את הטי עסוקה עם סיר מֶש לצד שרידי מדורה קטנה.

היא מגישה לי את כף העץ עם הידית הארוכה. "למה שלא תערבב קצת?"

אני שומט את שקי התירס מתחת לסככה שמשמשת לנו כמחסן ומניף את הכף בניצחון. "וואו, קידום!"

זה דבר חדש, שהטי נותנת לי לטפל במש. אולי היא מתחילה לאמן אותי להיות שותף שלה יום אחד. אם שנינו נעבוד יחד זה יגדיל את התפוקה, ותמיד יש יותר ביקוש משהיא יכולה לספק, אפילו לאלכוהול הצורב שהיא מכינה מהתבואה של הקפיטול. בעיקר לאלכוהול למעשה, כי הכורים מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אותו. את החומר הטוב קונים חיילים שלא מקפידים על החוקים — אוכפי שקט, זאת אומרת — ועשירי העיירה. אבל זיקוק אלכוהול הוא בלתי חוקי בעשר דרכים שונות, ומספיק שימונה אוכף שקט ראשי חדש, כזה שלא שותה בעצמו, ואנחנו נגיע אל עמוד הקלון או גרוע מזה. העבודה במכרות קשה, אבל לא תולים אותך בגללה.

בזמן שהטי אורזת בקבוקי חצי ליטר של משקה לבן בסל מרופד בטחב, אני משתופף ומערבב את המש לסירוגין. אחרי שהוא מתקרר קצת אני שופך אותו לדלי עמוק והטי מוסיפה את השמרים. אני מניח את המש לתסוס מתחת לסככה. היום הטי לא מזקקת, כי אם הערפל יתפזר העשן עלול למשוך תשומת לב. אוכפי השקט המקומיים עוצמים עין לגבי המזקקה של הטי והדוכן שלה בכירה — מחסן ישן שמשמש כשוק השחור שלנו — אבל היא חוששת שאלה שהגיעו מהקפיטול ברחפות מוסוות נמוכות־מעוף יבחינו בנו מהאוויר. גם לא נסחוב בקבוקים היום, אז המשימה שלי היא לחטוב עצים לכל השבוע. כשהערמה מתמלאת אני שואל מה עוד צריך לעשות, והיא רק מנענעת בראש.

הטי התחבבה עלי בעזרת הטיפים שהיא נותנת לי מדי פעם. לא כחלק מהמשכורת שלי, שהיא משלמת ישירות לאמא שלי, אלא משהו קטן נוסף שהיא מגניבה לי בחשאי. חופן תירס גרוס שאני יכול לתת ללנור דאב בשביל האווזים שלה, חבילת שמרים שאני יכול להחליף בכירה, והיום חצי ליטר משקה לבן לשימושי האישי. היא מחייכת אלי חיוך שבור שיניים ואומרת, "יום הולדת שמח, היימיטץ'. נראה לי שאם אתה מבוגר מספיק להכין אותו, אתה מבוגר מספיק לשתות אותו."

אני חייב להסכים, ולמרות שאני לא שתיין בעצמי, אני שמח על הבקבוק. בקלות אוכל למכור או להחליף אותו, או אולי אתן אותו לדוד של לנור דאב, קְלֶרְק קַרְמַיין, כדי לשפר את דעתו עלי. הייתם חושבים שבן של כובסת לא ייתפס כאיום, אבל בשעתו היינו, בני אברנתי, מורדים ידועים, ומתברר שדבק בנו ריח ההמרדה, שהוא מפחיד ומפתה במידות שוות. שמועות התפשטו אחרי המוות של אבא שלי, שהשרפה לא היתה תאונה. יש שאומרים שהוא נהרג בזמן שחיבל במכרה, או שהצוות שלו עלה על הכוונת של הקודקודים מהקפיטול, כי הם היו חבורה של עושי צרות. אז יכול להיות שהמשפחה שלי היא הבעיה. לא שקלרק קרמיין מת על אוכפי השקט, אבל הוא גם לא מסוג הטיפוסים שיתגרו בהם. או אולי פשוט לא מוצא חן בעיניו שהאחיינית שלו מסתובבת עם יצרן אלכוהול לא חוקי, גם אם זאת עבודה יציבה. טוב, מה שלא תהיה הסיבה, אני בקושי זוכה ליותר מאשר הנהון קצר ממנו, ופעם הוא אמר ללנור דאב שאני מסוג האנשים שמתים בגיל צעיר, ואני לא חושב שהוא התכוון לזה כהמלצה.

הטי פולטת צווחה כשאני מחבק אותה בדחף פתאומי. "אוי, מספיק עם זה. אתה עדיין מחזר אחרי הנערה ההיא מהלהק?"

"אני בהחלט מנסה," אני אומר וצוחק.

"אז לך תטריד אותה. לי אתה לא תועיל יותר היום." היא שומטת חופן תירס גרוס אל היד שלי ומגרשת אותי. אני מכניס את התירס לכיס ומסתלק לפני שתשנה את דעתה לגבי המתנה המוצלחת ביותר: זמן פנוי לא צפוי לבלות עם החברה שלי. אני יודע שכדאי שאלך הביתה ואתחיל למלא את מכל המים מוקדם, אבל אני לא מסוגל לעמוד בפיתוי של כמה נשיקות גנובות. יום ההולדת שלי היום, ולשם שינוי מכל המים יכול לחכות.

הערפל מתחיל להתפזר בזמן שאני חוצה את היער בריצה בכיוון האחו. כשאנשים מדברים על הערפל הם מתייחסים בדרך כלל לכמה שהוא יפה, אבל לנור דאב קוראת לו ידיד הנידונים, כי אפשר להסתתר בו מאוכפי השקט. יש לה נקודת מבט די קודרת, אבל אולי זה לא מפתיע, אצל מישהי שנקראת על שם בחורה מתה. טוב, חצי על שם בחורה מתה בשם לנור משיר ישן, וחצי על שם גוון של אפור, דבר שגיליתי ביום שפגשתי אותה.

זה קרה בסתיו אחרי יום הולדת עשר שלי, בפעם הראשונה שהתגנבתי מתחת לגדר שמקיפה את המחוז שלנו. עד אותו יום נמנעתי מזה, גם כי זה לא חוקי וגם בגלל הפחד מטורְפים, שנדירים באזור אבל קיימים. החבר שלי בֶּרְדוֹק הצליח לשכנע אותי בסופו של דבר, הוא אמר שהוא עושה את זה כל הזמן ושזה ממש לא סיפור, ושעוד אפשר למצוא תפוחים אם יודעים לטפס. ואני ידעתי לטפס ואהבתי תפוחים. וחוץ מזה, הוא צעיר ממני, והייתי מרגיש כמו פחדן גדול אם לא הייתי עושה את זה.

"רוצה לשמוע משהו?" ברדוק שאל אותי בזמן שנכנסנו לעומק היער. הוא הטה את הראש לאחור ושר בקול המדהים שלו. גבוה ומתוק כמו קול של אישה בוגרת אבל צלול יותר, בלי שום רעידות. נדמה שהכול דומם, ואז העורבנים־החקיינים התחיל לחזור אחריו. ידעתי שהם שרים עם ציפורים אחרות, אבל אף פעם לא שמעתי אותם שרים עם בן אדם. ממש התרשמתי. עד שתפוח נפל ישר על הראש של ברדוק והשתיק אותו.

"מי מקרקר אל הציפורים שלי?" שאל קול של ילדה. ואז ראיתי אותה בגובה שישה מטרים בערך, שוכבת על ענף כאילו גרה שם. צמות עקומות, כפות רגליים יחפות ומלוכלכות, לועסת תפוח, וביד שלה ספר קטן כרוך בבד.

ברדוק הטה את הראש וצחק. "היי, בת דודה. מרשים לך לצאת לפה לבד? כי לי לא."

"טוב, אני לא ראיתי אותך," היא אמרה.

"ואני לא ראיתי אותך. תזרקי לנו כמה, טוב?"

בתגובה היא נעמדה על הענף והתחילה לנדנד אותו למעלה ולמטה עד שהמטיר עלינו תפוחים.

"חכו שנייה, יש לי שק עם הקשת שלי." ברדוק התרחק בריצה. הילדה ירדה בזריזות מהענפים וקפצה לקרקע. היא לא היתה אחת מבני הדודים של ברדוק ממשפחת אֵוֶורְדין, אבל ידעתי שיש לו בני דודים רחוקים גם מהצד של אמא שלו. יצא לי לראות אותה בבית הספר — קצת ביישנית, נראה לי, אבל לא הכרתי אותה מספיק כדי לדבר איתה. לא נראה שהיא ממהרת לשנות את זה עכשיו, כי היא פשוט עמדה שם ובחנה אותי עד שבסופו של דבר דיברתי ראשון.

"אני היימיטץ'."

"אני לנור דאב."

"דאב כמו יונה?"

"לא. דאב כמו הצבע."

"איזה צבע זה?"

"כמו של יונה."

זה סובב לי את הראש, ואני מניח שהוא עדיין מסתובב מאז. קצת אחרי זה, בבית הספר, היא נופפה לי לבוא ולהסתכל על מילון עם הרבה קיפולים בפינות והצביעה על ערך. דאב, צבע: אפור־יונה חם עם גוון קל של סגול או ורוד. הצבע שלה. הציפור שלה. השם שלה.

מאותו רגע התחלתי להבחין בדברים אצלה. איך בתוך האוברולים והחולצות הדהויים שלה מסתתרות פיסות צבע, ממחטה בצבע כחול עז שמציצה מהכיס, סרט ארגמן תפור בתוך השרוול. איך היא תמיד גמרה מהר את המטלות שלה בשיעור, אבל לא עשתה מזה עניין, רק בהתה מהחלון. ואז שמתי לב שהאצבעות שלה זזות, לוחצות על קלידים דמיוניים. מנגנות שירים. הרגל שלה חמקה מתוך הנעל, והעקב בגרב טפח לפי הקצב, דומם על רצפת העץ. כמו כל בני הלהק, מוזיקה זרמה לה בדם. אבל היא גם היתה שונה מהם מבחינות מסוימות. פחות התעניינה במנגינות יפות, יותר במילים מסוכנות. מהסוג שמוביל לפעולות מרדניות. מהסוג שהביא למעצר שלה פעמיים. היא היתה בסך הכול בת שתים־עשרה, אז שיחררו אותה. עכשיו זה יהיה שונה.

אני מגיע לאחו וחומק מתחת לגדר. אני עוצר להשיב את הנשימה וליהנות מהמראה של לנור דאב יושבת על הסלע החביב עליה. אור השמש מדגיש את שמץ האודם בשערה כשהיא רוכנת מעל אקורדיון עתיק. היא מחלצת מנגינה מתוך הכלי הישן והמתנשף ושרה לתריסר האווזים הרועים בעשב, והקול שלה שקט ורדוף כמו אור ירח.

לאיש החבל, לאישה מלקות יוכרז,

אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז,

אך הנבל הגדול דווקא הוא ישוחרר

זה שגונב מהאווז את הכיכר.

תענוג לשמוע אותה שרה, כי היא אף פעם לא עושה את זה בפומבי. אף אחד מבני הלהק לא עושה את זה. הדודים שלה הם נגנים יותר מאשר זמרים, אז הם רק מנגנים ומשאירים את השירה לקהל אם מתחשק לו. ולנור דאב מעדיפה את זה ככה. היא אומרת שמלחיץ אותה לשיר מול אנשים. הגרון שלה נאטם.

קלרק קרמיין והדוד האחר שלה, טאם אַמְבֵּר, גידלו אותה מאז אמא שלה מתה בלידה, כי אבא שלה תמיד היה סוג של תעלומה. אין ביניהם קרבת דם, היא בת בֵּיירְד, אבל הלהק דואג לאנשים שלו. הם עשו עסק עם ראש העיר, שבבית שלה נמצא הפסנתר היחיד במחוז 12. לנור דאב יכולה להתאמן עליו, בתנאי שתנגן בארוחות ערב רשמיות ובמפגשים חברתיים. היא בשמלה ירוקה דהויה, סרט שנהב אוסף את שערה, שפתיה צבועות בגוון כתום. כשהמשפחה שלה מופיעה במחוז 12 תמורת כסף, היא מסתפקת בכלי שהיא מנגנת בו עכשיו, שהיא מכנה תיבת המנגינות שלה.

החוק דורש שנשלם מחיר,

כשדברים לא־לנו ניקח ולא נחזיר,

אבל לאדונים ולגברות לא יקרה דבר

אם שלי ושלך יילקח ולא יוחזר.

הדודים שלה לא היו מסכימים שהיא תנגן את השיר הזה בבית ראש העיר. או אפילו בהופעות הפומביות במחוז 12. אנשים עלולים להכיר את המילים ולחולל מהומות. מרדני מדי. ואני חייב לומר שאני מסכים עם קלרק קרמיין וטאם אמבר. למה לחפש צרות? לא חסרות כאלה גם בלי שנחפש במיוחד.

עלובים ועניים מחיר ישלמו,

אם את החוק להפר יזממו.

וזה צודק אבל עליהם גם לחבוק

את הזוממים לנסח את החוק.

אני סורק את האחו. הוא מבודד, אבל כולנו יודעים שיש עיניים בכל מקום. ועם העיניים מגיע בדרך כלל זוג אוזניים.

לאיש או לאישה עונש מאסר יוכרז,

אם יעזו לגנוב מהכיכר את האווז.

אך לאווזים עוד הכיכר חסרה

עד שיגנבו אותה בחזרה.

לנור דאב הסבירה לי פעם שהכיכר היא סמל לשטח ציבורי שכל אחד יכול להשתמש בו. לפעמים אוכפי השקט מגרשים אותה ואת האווזים שלה מהאחו בלי סיבה. היא אומרת שזאת טיפה של צרות בים של עוולות. היא מדאיגה אפילו אותי, ואני אברנתי.

כמה מהאווזים נושפים להכריז על הגעתי. הדבר הראשון שראו כשבקעו היה הפרצוף של לנור דאב, והם לא אוהבים איש מלבדה. אבל כיוון שיש לי תירס הם ישלימו עם נוכחותי היום. אני זורק אותו רחוק כדי להרחיק את שומרי הראש שלה ורוכן אליה לנשק אותה. ואז אני מנשק אותה שוב. ושוב. והיא מנשקת אותי בחזרה.

"יום הולדת שמח," היא אומרת כשאנחנו עושים הפסקה כדי לנשום. "חשבתי שניפגש רק אחרי."

היא מתכוונת לטקס האסיף, אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

"הטי שיחררה אותי מוקדם," אני אומר לה. "וגם נתנה לי את זה — מתנה לכבוד היום הגדול שלי." אני שולף את הבקבוק.

"טוב, לא יהיה קשה להחליף אותו. בעיקר היום." מלבד ערב השנה החדשה, זה היום שבו הכי הרבה אנשים משתכרים. "ארבעה ילדים... זאת תהיה מכה להרבה משפחות."

אז מתברר שאנחנו כן מדברים על זה. "יהיה בסדר," אני אומר, וזה לא נשמע משכנע.

"אתה לא באמת מאמין בזה, נכון?"

"אולי לא. אבל אני מנסה. כי האסיף יקרה ולא משנה במה אני מאמין. בדיוק כמו שהשמש תזרח מחר."

המצח של לנור דאב מתקמט. "טוב, אין הוכחה שזה יקרה. אי־אפשר לסמוך על זה שדברים יקרו מחר רק כי הם קרו בעבר. זה היגיון לקוי."

"באמת?" אני שואל. "כי אנשים די מתכננים ככה את החיים שלהם."

"וזה חלק מהבעיה שלנו. שאנחנו חושבים שדברים בלתי נמנעים. שאנחנו לא מאמינים ששינוי אפשרי."

"אני מניח. אבל אני לא באמת יכול לדמיין שהשמש לא תזרח מחר."

קמט נוצר בין הגבות שלה בזמן שהיא חושבת על תשובה. "אתה יכול לדמיין אותה זורחת על עולם בלי אסיף?"

"לא ביום ההולדת שלי. אף פעם לא היה לי יום הולדת בלי אסיף."

אני מנסה להסיח את דעתה בנשיקה, אבל היא נחושה בדעתה לגרום לי להבין. "לא, תקשיב," היא אומרת בלהט. "תחשוב על זה. אתה אומר, 'היום יום ההולדת שלי, ויש אסיף. בשנה שעברה גם כן היה אסיף ביום ההולדת שלי. אז בכל שנה יהיה אסיף ביום ההולדת שלי.' אבל אין לך דרך לדעת את זה. זאת אומרת, עד לפני חמישים שנה בכלל לא היה קיים אסיף. תן לי סיבה טובה אחת למה הוא חייב להתקיים, רק כי זה יום ההולדת שלך."

יחסית לנערה שמעדיפה לשתוק בציבור, בפרטיות היא מדברת הרבה. לפעמים קשה לעקוב אחריה. לנור דאב תמיד מסבירה לי דברים בסבלנות, בלי להתנשא, אבל אולי היא פשוט חכמה מדי בשבילי. כי למרות שזה רעיון יפה, לחשוב על עולם בלי אסיף, אני לא ממש רואה את זה קורה. כל הכוח בידי הקפיטול וזהו זה.

"לא אמרתי שזה רק בגלל יום ההולדת שלי. אמרתי —" מה אמרתי בעצם? אני אפילו לא זוכר. "מצטער, איבדת אותי."

הפנים שלה נופלות. "לא, אני מצטערת. זה באמת יום ההולדת שלך, ואני מקשקשת ומקשקשת על מי יודע מה." היא מחפשת בכיס ומושיטה לי חבילה קטנה עטופה בפיסת בד בצבע דאב, קשורה בסרט בצבע ירוק כמו העיניים שלה. "יום הולדת שמח. טאם אמבר הכין את זה. החלפתי ביצים תמורת המתכת ועזרתי לו בעיצוב."

מלבד נגינה מדהימה במנדולינה, טאם אמבר הוא גם הצורף הכי טוב במחוז 12. הוא זה שפונים אליו להכין גאדג'טים חדשים או לתקן חלקים שבורים של מכונות ישנות. לברדוק יש תריסר ראשי חץ שלו, שהוא מתייחס אליהם כאילו הם עשויים זהב, ולכמה מעשירי העיירה יש תכשיטים שהכין מזהב או כסף אמיתיים שהתיך מירושות משפחתיות. אני לא מסוגל להעלות על דעתי מה הוא הכין בשבילי, אבל מתיר בלהיטות את הסרט.

ברגע הראשון אני לא מבין מה צנח על כף היד שלי. זאת רצועת מתכת דקה, מעוקלת לקשת. האצבעות שלי תופסות בטבעיות בחלק המעוקל ואני בוחן את בעל החיים הצבעוני שמתנוסס בכל קצה. ראש נחש בקצה אחד מלחשש לעבר מקור של ציפור עם צוואר ארוך בקצה השני. אני פותח את היד ורואה שהקשקשים והנוצות העשויים אמייל מתמזגים באמצע הדרך. שתי טבעות קטנות מולחמות על הרצועה, אחת מאחורי כל ראש. לשרשרת, אולי?

"זה יפהפה," אני אומר. "עונדים את זה, נכון?"

"טוב, אתה יודע שאני אוהבת שלחפצים היפים שלי יש מטרה," לנור דאב עונה במסתוריות, כדי לדרבן אותי להבין בעצמי.

אני הופך את הרצועה בידי ותופס שוב בחלק המעוקל, והפעם אני מכסה על ראשי החיות עם האצבעות. ואז אני מבין מה המטרה של זה. שולי הפלדה החלקים לא נועדו רק לקישוט.

"זה כלי הצתה לאבן צור," אני מסיק.

"נכון מאוד! רק שלא חייבים אבן צור. מספיקה כל אבן שמעלה ניצוצות סבירים, כמו קוורץ למשל."

בבית יש לנו כלי הצתה ישן וחבוט שעבר מדור לדור במשפחה של אמא שלי. מכוער וקהה. בלילות החורף הארוכים היא הכריחה אותי להתאמן עד שהיה אפשר לסמוך עלי שאצליח להצית אש, כדי שלא נצטרך לבזבז כסף על גפרורים. חבל על כל גרוש.

אני מעביר אצבע על פיתוחי המתכת העדינים של צוואר הנוצות. "אני לא ארצה להרוס את זה."

"אתה לא תהרוס. בשביל זה הוא נועד." היא נוגעת בראש הנחש ואז בראש הציפור. "צריך הרבה כוח כדי לשבור את שני אלה. הם טיפוסים ששורדים."

"אני מת על זה." אני מנשק אותה נשיקה רכה וארוכה. "ואני אוהב אותך משהו נורא."

משהו נורא הוא מונח של הלהק, אבל הביטוי "אני אוהב אותך משהו נורא" הוא רק שלנו. בדרך כלל הוא מעלה בה חיוך, אבל עכשיו היא רצינית מאוד. "ואני אותך."

אנחנו מתנשקים עד שאני מרגיש בטעם מלח. אני לא צריך לשאול למה.

"תקשיבי, יהיה בסדר," אני מרגיע אותה. "אנחנו נהיה בסדר." היא מהנהנת אבל הדמעות ממשיכות לזלוג. "לנור דאב, אנחנו נעבור את היום הזה בדיוק כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים, ובסופו של דבר נצא מהטווח."

"אבל לא באמת," היא אומרת במרירות. "אף אחד במחוז שתים־עשרה לא יוצא מהטווח. הקפיטול דואג שמשחקי הרעב ייצרבו לנו במוח." היא נוקשת על הבקבוק. "כנראה הטי בחרה בעיסוק הנכון. לעזור לאנשים לשכוח."

"לנור דאב." קלרק קרמיין לא צועק, אבל יש לו קול מהסוג שנשמע מרחוק גם בלי שיצעק. הוא עומד בקצה האחו, עם האגרופים מוכנסים מתחת לאוברול הטלאים שלו. הוא כנר ותמיד מגן על הידיים שלו. "כדאי שנתחיל להתכונן."

"אני באה," היא אומרת ומנגבת את העיניים.

קלרק קרמיין לא מעיר שום דבר על המצב שלה, רק מעיף בי מבט שמבהיר שהוא רואה בי אחראי, ואז מסתובב לאחור. הוא מעולם לא הקדיש לי תשומת לב, עד שלנור דאב ואני התחלנו לצאת ברצינות. מאז, שום דבר שאני עושה לא בסדר. פעם אמרתי ללנור דאב שאני חושב שהוא פשוט שונא אהבה. ואז היא גילתה לי שכבר שלושים שנה בערך הוא בן הזוג של הבחור מהעיירה שמתקן חלונות. הם נאלצים להסתיר את זה, כי כשאתה אוהב אחרת, אוכפי השקט מטרידים אותך לפעמים, עלולים לפטר אותך מהעבודה ואפילו לעצור אותך. בהתחשב באתגרים שהוא מתמודד איתם, הייתם מצפים שקלרק קרמיין יתמוך באהבה שלנו מכל הלב — אני לגמרי תומך בשלו — אבל כנראה הוא חושב שלנור דאב טובה מדי בשבילי.

היא שונאת את זה שאנחנו לא מסתדרים, אז אני אומר רק, "אני ממש מתחיל למצוא חן בעיניו." זה מצחיק אותה מספיק לשפר את האווירה. "אני יכול לעבור אצלך אחר כך. יש לי מטלות, אבל אני אמור לגמור אותן בסביבות שלוש. נלך ליער, טוב?"

"נלך ליער." היא חותמת בנשיקה.

בבית אני מתרחץ בדלי מים קרים, ולובש את המכנסיים שאבא שלי התחתן בהם, וחולצה שאמא שלי תפרה מממחטות מהחנות של הקפיטול שהכורים קונים בה. חייבים לפחות לנסות להתלבש יפה לכבוד האסיף. אם אתה מגיע בסמרטוטים, אוכפי השקט מרביצים לך או עוצרים את ההורים שלך, כי זה לא מכבד כלפי אנשי הקפיטול שמתו במלחמה. לא משנה שגם בצד שלנו היו לא מעט הרוגים.

אמא נותנת לי את מתנת יום ההולדת שלי: אספקה לשנה של תחתונים משקי קמח ואולר חדש לגמרי, בצירוף אזהרה חמורה שלא להשתמש בו להשלכות־קרקע או כל משחק סכינים אחר. סיד נותן לי שבר אבן צור עטוף בנייר חום מלוכלך, ואומר, "מצאתי אותה על דרך החצץ ליד הבסיס של אוכפי השקט. לנור דאב אמרה שתרצה אותה." אני שולף את כלי ההצתה שלי ומנסה אותו, ומצליח להעלות ניצוצות מדהימים. אמא לא מתה על לנור דאב, כי היא מהווה הסחת דעת, אבל כלי ההצתה מוצא חן בעיניה מספיק כדי לשזור בטבעות המתכת שרוך עור ולקשור אותו סביב הצוואר שלי.

"איזה יופי של כלי הצתה," סיד אומר, ונוגע בציפור בכמיהה.

"אולי הערב אני אלמד אותך להשתמש בו?" אני מציע.

הפנים שלו קורנות מהשילוב של הבטחה לעשות דברים של מבוגרים וההבטחה שאני לא הולך לשום מקום. "באמת?"

"בטח!" אני פורע את שערו והתלתלים שלו מזדקרים לכל הכיוונים.

"תפסיק!" סיד צוחק וחובט לי ביד. "עכשיו אני צריך להסתרק מחדש!"

"אז כדאי שתתחיל!" אני אומר לו. הוא מסתלק בריצה ואני מכניס את כלי ההצתה מתחת לחולצה. אני לא מרגיש מוכן לחלוק אותו עם העולם, לא ביום האסיף.

יש לי כמה דקות פנויות, אז אני קופץ לעיירה לעשות חילופים. האוויר נעשה כבד ודומם בהבטחה לסערה. הבטן שלי מתכווצת למראה הכיכר שמלאה כרזות ושורצת אוכפי שקט חמושים היטב במדים הלבנים שלהם. בזמן האחרון הנושא הכללי הוא "אין שקט" והסיסמאות מפגיזות אותך מכל כיוון. אין שקט, אין לחם! אין שקט, אין ביטחון! וכמובן, אין אוכפי שקט, אין שקט! אין קפיטול, אין שקט! מאחורי הבמה הזמנית שבחזית היכל הצדק תלויה כרזה ענקית עם הפרצוף של הנשיא סנואו והמילים אוכף השקט מספר אחת של פאנם.

בקצה הכיכר, אוכפי שקט רושמים את המשתתפים באסיף. התור עדיין קצר, אז אני הולך לשם לגמור עם זה כבר. אוכפת השקט לא מסתכלת לי בעיניים, אז כנראה היא עדיין מסוגלת להרגיש בושה. או אולי זו בסך הכול אדישות.

בחלון הראווה של בית המרקחת מתנוסס דגל פאנם, וזה ממש מעצבן אותי. אבל אני יודע שאקבל שם את העסקה הכי טובה על המשקה הלבן. בפנים, האף שלי מדגדג מריח חריף של כימיקלים. בניגוד אליו עולה ניחוח מתוק קל מזר פרחי קמומיל בצנצנת, שמחכים להפוך לתה ולתרופות. אני יודע שברדוק קטף אותם ביער. בזמן האחרון הוא הוסיף ליקוט לעסקי הציד שלו.

המקום נטוש מלבד אסטריד מארץ', חברתי לכיתה, שמסדרת בקבוקונים זעירים על מדף מאחורי הדלפק. צמה בלונדינית ארוכה גולשת על הגב שלה, אבל החום הלח רופף קווצות שיער, שגלשו למסגר את הפנים המושלמות שלה. אסטריד היא היפהפייה של העיירה ועשירה במונחים של מחוז 12. נהגתי לזקוף את זה לחובתה, אבל לילה אחד היא הגיעה לתפר לבדה, לטפל בשכנה שחטפה הצלפה באשמת התחצפות לאוכף שקט. אסטריד נתנה לה משחה שרקחה בעצמה ואז הסתלקה בלי להזכיר תשלום. מאז היא זאת שאנשים פונים אליה לעזרה כשאדם קרוב חטף הצלפה. כנראה יש באסטריד יותר מהנגלה לעין, אם שופטים אותה לפי החברים הסנובים שלה מהעיירה. וחוץ מזה, ברדוק מת עליה, אז אני מנסה להיות נחמד אליה, למרות שיש לו סיכוי איתה בערך כמו שלעורבני־חקיין יש סיכוי עם ברבור. בנות מהעיירה לא מתחתנות עם בחורים מהתפר, אלא אם כן משהו ממש משתבש.

חדש על המדף: ספרי פרוזה

 

ספר פרוזה חדש של כנרת זמורה דביר עלה על מדף הספרים ממש לאחרונה:  

נדמה שאין צורך להציג את הסופרת היהודיה-אמריקאית נעמי רגן לקהל הקוראים הישראלי. הסופרת האמריקאית, בת הקהילה הדתית באמריקה, מרבה לכתוב על הצדדים הפחות יפים של הקהילה בה גדלה ועל ההתמודדות עם הדברים שרבים בקהילה הזו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח...

הספר החדש שלה, שיצא לאור ממש לאחרונה, עוסק בסיפור אחר. הספר, המבוסס על מקרים אמיתיים שהתרחשו בשואה, ומתאר התמודדות עם מלחמתם של יהודים רבים עד היום להנציח את זיכרון השואה ולגרום לאשמים לקחת אחריות על מעשיהם.

399 עמ', כולל תודות המכילים את המקורות והאנשים בהם נעזרה הסופרת כדי לכתוב את ספרה.

אלו המילים המופיעות בגב הספר: 

מיליה גוטשטיין הקדישה את חייה להבטחה שקולם של קורבנות השואה לא יושתק לעולם. זוהי משימה תובענית וקורעת לב, שגוזלת לעתים את זמנה וכוחותיה. אבל דווקא עכשיו, כשהיא מתכוננת להעביר הלאה את שרביט ההנצחה ולפַנות זמן לבעלה, הכירורג הנודע, לילדיה ולנכדיה, מגיעה שיחת טלפון שמנפצת באחת את כל מה שדימתה לדעת על ההווה והעתיד שלה.

בעודה שקועה במערבולת האישית הזאת היא מקבלת הזמנה להיות הנואמת המרכזית בכנס שיתקיים בליטא, בראשותו של ד"ר דריוס וידס.מיליה מתלבטת. היא יודעת שהליטאים רואים בה את "אויבת הציבור", בשל מאמציה לגרום להם להעמיד לדין את פושעי המלחמה שבקרבם, ולהכיר באחריות ההיסטורית שלהם להשמדת רוב רובה של הקהילה היהודית בארצם, בכלל זה משפחתה שלה. 

להפתעתה, כאשר היא מגיעה לבסוף לליטא, מיליה מוצאת בדריוס, איש הרוח הפתוח והמרדן, בן ברית ושותף למטרותיה. אלא שפעילותם של השניים רק מעצימה את הכוחות העוינים הקמים נגדם, מאיימים על משפחותיהם, פרנסתם ושמם הטוב וכופים עליהם החלטות קשות שיעמדו בסתירה לכל מה שהשיגו ולכל מה שהתפתח ביניהם.

חדש על המדף: ספרי עיון

 

חדש על המדף: 3 ספרי עיון של הוצאת כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:

יש לא מעט ספרי הורות בעת האחרונה. יכול להיות שאחד ההסברים לכך הוא גם העובדה שהמציאות במאה הנוכחית שונה מכל אלו שקדמו לה, אך מעבר לכך, היא משתנה בצורה תדירה כך שהורים מוצאים עצמם לעיתים אבודים גם בחייהם שלהם ולא רק כשהם מבקשים לענות על תהיות ילדיהם ולכוון אותם.

עמוס מיתר כתב ספר הורות שמתייחס לנקודה הזו בדיוק, הורות בעידן אי-הוודאות, והוא מבסס את העצות שלו בספר על סמך הקליניקה האישית שמשקפת לפחות חלק מהתהליכים שעוברת החברה הישראלית.

הספר מורכב ממקרים שונים בקליניקה המשמשים בסיס לדיון בהיבטים שונים של החיים בעידן הנוכחי.

הספר הנוכחי מציע כלים שרכש אדם אחד מניסיו חייו, כזה שמתחיל לאחר שיצא בגיל 10 ממחנה הריכוז טרזיינשטאט. אלו המילים המופיעות על גב הכריכה:

במאי 1945 יצא פטר וולפגנג לוֹב — לימים גדעון לב — ממחנה הריכוז טרזיינשטאט. הוא היה בן עשר, ויותר משליש מחייו עברו עליו במחנה. כל בני משפחתו, מלבד אמו, נרצחו בידי הנאצים.

איך היו השנים הבאות?

מאתגרות.

שמונים שנה אחרי המלחמה ההיא גדעון לב מספר את הסיפור שלו בספרו פוקח העיניים בואו נעשה את העולם טוב יותר. בגילוי לב, ומתוך מבט מפוכח ורענן, הוא מספר את סיפור חייו, ובתוך כך מעניק כמה טיפּים שחשוב להזכיר מדי פעם לחיים נכונים יותר ומלאים יותר.

***

גדעון לב נולד ב־1935 בעיר קרלובי וארי בצ'כוסלובקיה. ב־1941 הוא גורש עם אמו למחנה טרזיינשטאט, ונשאר שם עד שחרורו במאי 1945. גדעון התחתן פעמיים, והוא אב לשישה ילדים, סב ל־16 נכדים וסבא רבא לשתי נינות. הוא מתגורר בצפון ישראל עם שותפתו לחיים ג'ולי גריי.

ג'ולי גריי היא סופרת ילידת קליפורניה, שכתבה בין השאר עבור "האפינגטון פוסט" ו"ניו יורק פוסט". היא הכשירה כותבים באולפני האחים וורנר, במכון קליפורניה לאמנות, במכון וייצמן ובאוניברסיטת רייכמן, והתנדבה בין השאר ביוזמת השלום למזרח התיכון, ילדים למען השלום, ארגון אמנסטי וארגון לוחמים למען השלום. 

נדמה שאין צורך להציג את הסופר תומס אריקסון, חוקר מדעי ההתנהגות, וסדרת הספרים שלו שמציעה לאנשים דרכים פשוטות להתבונן בעולם ולהבין מדוע הם חשים תסכול בסיטואציות שונת.

אחרי שהם הבינו למה כולם נדמים אדיוטים או פסיכופתים והבוסים שלהם גרועים עכשיו הם ילמדו להבין למה כולם משקרים.

מדובר בספר נוסף בסדרת ספרים שנוגעת בנושאים שמוציאים את כולנו מדעתנו לפעמים, אך עושה זאת באופן קליל שמנסה לאפשר לנו לקחת את הכול בפרופורציה... 

חדש על המדף: ספרי ילדים נוער

 

2 ספרי ילדים וספר נוער אחד, של הוצאת כתר עלו על המדפים ממש לאחרונה:

אנחנו אוהבים את ספרים של יואב בלום למבוגרים, יש בהם קסם מודרני, הם נעים בין מציאות ודמיון באופן שהופך הכל להגיוני. כשגילינו שיצא לו ספר ילדים חדש הסתקרנו. "איפה אין יופי" שכתב, ומלווה באיוריה של רתם טפלו שליוותה כמה ספרי ילדים שאהבנו, התעוררה בנו סקרנות...

והתאהבנו. ספר שכולו סקרנות וחיפוש שכתוב ומאוייר באופ שפונה לילדי הגן הבוגרים בגובה העיניים. אלו המילים המופיעות בגב הספר:

אַבָּא וְגַלְיָה יושבִים עַל חוף הַיָּם. גַּלְיָה שואֶלֶת אֶת אַבָּא הֲמון שאֵלות.אֵיפה נִגְמָר הַיָּם וְאֵיפה נִמְצֵאת הַשּמֶש אַחֲרֵי שהִיא שוקַעַת וְאֵיפה הָאִיש עִם הָאַרְטִיקִים וְאֵיפה וְאֵיפה וְאֵיפה. הֲרֵי אִם לא תִּשאַל, אֵיךְ תֵּדַע?

וְאָז גַּם לְאַבָּא יֵש שאֵלָה. הַכּל כָּל כָּךְ יָפֶה סְבִיבָם. נִרְאֶה כְּאִלּוּ הַיּפִי לא נִגְמָר.וּבְכָל זאת, אֵיפה אֵין יפִי?

גַּלְיָה חושבֶת שזּו שאֵלָה פְּשוּטָה מְאוד, אֲבָל בְּכָל פַּעַם שהִיא מְנַסָּה לַעֲנות, הִיא מְגַלָּה שזּאת לא הַתְּשוּבָה הַנְּכונָה.הַאִם בֶּאֱמֶת אֵין דָּבָר שאֵין בּו שוּם יפִי?

סֵפֶר חָכָם וּמְרַגֵּש עַל הַחִפּוּשׂ הַחִיצונִי וְהַפְּנִימִי אַחַר נְקֻדּות של יפִי וְשל אור. 

יש לנו פינה חמה לספרים שעוסקים בכדורגל, בעיקר אחרי שגילינו שיש ילדים שזה מה שמושך אותם לספרים בעידן של הסחות דעת בלתי פוסקות, בבית ומחוצה לו.

"המאסטרו" הוא החלק החמישי בסדרת הספרים שחיברו יחדקוין אשבי ומיקל פארט, והוא עוסק בסיפור ילדותו של ג'וד בלינגהם, קשר ריאל מדריד ואיש נבחרת הכדורגל האנגלית, כוכב-על שעדיין רק בשנתו ה-21.

הספר המנוקד מותאם לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי, אבל יש לנו הרגשה שגם ילדים קטנים וגדולים יותר יגלו בו עניין. אנחנו בעד.

סיפורי אהבה עובדים בכל גיל, המעטפת לפעמים משתנה לפי הז'אנר או קהל היעד אבל הבסיס מניע את העולם מאז ומתמיד. בעידן הנוכחי יש תחושה שלפעמים זה לא מספיק, אז לספר הנוכחי הוכנסה גם דמותו של כוכב קיי פופ, הז'אנר העולה בשנים האחרונות ועכשיו התמהיל מדויק בשביל להעניק חווית קריאה מהנה במיוחד ללא ערכים מיוחדים. מדובר בחלק ראשון בצמד ספרים, ואנחנו מחכים לשני...

אלו המילים המופיעות בגב הספר:

לג'ני אין זמן לבנים. היא יודעת שכדי להיות נגנית צ'לו עליה לוותר על הכול לטובת אימונים. אבל אז היא פוגשת את גֵ'אוו , צעיר מסתורי שנקלע בטעות לבר הקריוקי שבו היא עובדת. ג'אוו הוא בדיוק מסוג הסחות הדעת שג'ני מתחמקת מהן בדרך כלל, ובכל זאת היא מבלה במחיצתו ערב בלתי נשכח ברחובות לוס אנג'לס , שבסופו הוא חוזר הביתה, לדרום־קוריאה.

ג'ני בטוחה שהמפגש יישאר רק זיכרון מתוק, אבל ביום הראשון ללימודים היא מגלה שהזר החלומי שהתאהבה בו לומד איתה עכשיו באותה הכיתה. ולא רק זה: מדובר בחבר בלהקת הקיי־פופ המצליחה בעולם. אבל לכוכבי קיי־פופ אסור לצאת עם אף אחת... כעת, כשקשר רומנטי מסכן לא רק את יכולתה להתרכז בהגשמת החלום שלה אלא גם את כל מה שג'אוו עבד למענו, ג'ני צריכה להחליט כמה היא מוכנה להקריב בשביל האהבה.

חדש על המדף: ספרי פרוזה

חדש על המדף, ספר פרוזה חדש של כנרת זמורה דביר: 

מדובר בספר שני למחברת וספר ראשון שלה למבוגרים. במרכזו נצבת דמותה של יערה, מתחמה בפסיכולוגיה הנוסעת לצרפת בעקבות צוואה מוזרה של ז'קו, אחי סבתה. יערה מגלה כי הוריש לה רכוש רב אך כל זאת אם תעמוד בתנאי ייחודי...

אלו המילים הפותחות את הספר:

זה הכול בשבילך

אמה כיסתה אותה בפרחים כפי שראתה אותה ביום השחרור; כתמי פרחים על חולצתה, פרחי טאפט פזורים, עלי כותרת מנקדים סביב, הילת פרחים בשׂערה, שפתי ורד ולחיי שושנה, אצבעות שלובות זו בזו, עיניים נחות, ברק נעורים תחת עפעפיים סוככים, שפתיים נמתחות בשביעות רצון, כפות ידיים מאוגרפות וסנטר נשען עליהן ככרית. אמה אהבה אותה כך, בצבעים עליזים ובמשיחות מכחול, ופעולתה הראשונה לאחר כניסתה לווילה היתה מציאת מקום ליציר דמיון נטול מסגרת זה וקיבועו ההולם בנחישות המסלקת מעליה כל רגש אחר.

הקירות היו עבים וקרים, ובשביל לחוררם נדרשו מאמץ ומיומנות — את הראשון יכולה היתה למצוא, השנייה היתה חסרה — לכן בחרה בקיר המבואה מול דלת הכניסה, הסירה ממנו תמונה קיימת, עדות ממאה אחרת של עיר מיניאטורית, הניחה אותה על רצפת האבן והתעכבה. שתי דמויות מוגזמות בגודלן בכובעים רחבים פנו זו לזו בדברים, סימנו בתיאטרליות את דרכן לעיר המוקפת חומה, ריחפו מעל השביל. הצייר לא הצליח לקבען לקרקע, או שמא לא ניסה. חתימתו היתה שקופה ומסולסלת.

יציב התפנה. אם היה ביכולתה לבחור את מקומו של המסמר היתה מזיזה אותו, תולה את "יערה בפרחים" שלא במרכז הקיר, כי אם קרוב יותר לחלון הסמוך לפינת הישיבה, אבל היא לא התכוונה להתעסק עם מסמרים ופטישים כרגע, עמדה והתבוננה מרחק צעד אחד מהקנבס; זוג עיניים שלוות, עיניה שלה, השתקפו ממנו, הצטרפו לתחושת הקלה והנחו ברכּות את נשימתה. שבילים בהירים מתוך קיר לבן כיסו שאריות של הוויה לילית מוטרדת, כמו עשו "יערה בפרחים" והקירות יד אחת בעדה. אבל אז התנערה מהכישוף, לקחה כמה צעדים לאחור ונזכרה באירועי אמש. "יערה בפרחים" נראתה כפי שלא נראתה מעולם, בודדה ותלושה. המקום לא טוב, פסקה. בהמשך תמצא לה מקום אחר.

היא בחנה את החדר. האם זה חדר? סלון קטן? מבואה גדולה? בשעות בוקר מאוחרות קרני שמש צבעוהו בעליצות מבעד תריסי העץ הפתוחים, והמקום הפך נעים יותר. רוח טובה נשבה פנימה ואת השמים לא ראתה, אבל ידעה שהם בהירים ואסופים, כנועים אחר קרבות ליל אתמול, והמראה ידידותי ומפויס, שונה בתכלית מהרושם הראשוני ומקבלת הפנים הנוקשה.

לרגעים תקפו אותה ספקות והעתיד נפער בפניה רחב ומאיים. כדי להתגונן מפני אלה, ברחה לעבר הפעולות הפשוטות; אם תעביר את שידת העץ אל מתחת לתמונה מצדה האחד ותקרב אליה את הכורסה המשובצת מצדה השני, תוכל לתחום את התמונה ברהיטים, פתרון זמני טוב עבור הדמות המשתקפת. את השידה ניסתה להזיז וראתה שהיא כבדה מדי. שלפה מגירות ונתנה לתכולתן להתפזר על הרצפה. לאחר מכן סידרה את הניירות והחפצים הסתורים בשתי ערמות, גררה את הרהיט המרוקן, וחריקות צורמות של רגלי עץ רעועות ליוו את התנועה. כשסיימה עם השידה, הזיזה את הכורסה, ואז דחפה את השידה שוב כדי לשנות זווית ביחס לתמונה, ואולי היתה ממשיכה אלמלא רגל אחת, עייפה מאוד, רעדה והזהירה אותה באנחת שבר: שבי! במה את מתעסקת? אין לך את זה ביותר מטומטם? התיישבה על הכורסה בחבטה.

ערב לפני, עמדה מטפטפת באותו מקום בדיוק והדלת נטרקה מאחור. מטחי ברד וגשם נשמעו לסירוגין ורעמים נשברים הרעידו קירות, שלוליות נקוו תחתיה, ויערה קיללה, לעזאזל! האדמירה נשארה בתא המטען של הצרפתי, והוא כבר עזב בקול פצפוץ גלגלים על חצץ, ופנסיו הותירו שבילי אור שהפכו לנקודות זעירות ונעלמו בהמשך הדרך. יערה שיחררה מכתפיה שני תיקים ספוגים וקרים, נתנה להם להחליק עד שנחתו כבלוקים כבדים על רצפת האבן. למה דווקא אותה שכחה? מכל הדברים, האדמירה היתה חשובה לה מאוד. חזרה לאחור ופתחה שוב את הדלת כדי להכניס פנימה מזוודה שנותרה בחוץ. לקחה שני צעדים מהוססים כשרעם, חזק מקודמיו, התפרץ מעליה וחרב פילחה שמים שחורים, האירה באחת סערה משתוללת, קטעה את שריקות המיסטרל. המזוודה ניצבה שקטה מול כוחותיה העזים של הרוח, אדישה תחת אלומת האור של החרב המפלחת והצל הנישא של ביתה החדש. יערה ניסתה להסדיר נשימתה. לבה האיץ ורקותיה הלמו. היא לבד. לבד בווילה זרה שאולי יום אחד תהיה שלה. בארץ שלעולם לא תהיה שלה. ירדה במהירות במדרגות האבן ונזהרה לא להחליק. בגב כף ידה ניגבה טיפות גשם מהולות בדמעות שטישטשו את ראייתה. המקום מבהיל. בתמונות לא נראה ככה. הבטיחו לה משהו אחר. לפתה את המזוודה והאריכה אותה במשיכה, הזדקפה ועלתה במהירות כשהיא נותנת לגלגליה להיחבט בכל אחת משבע המדרגות. נעלה את הדלת, ושוב מצאה עצמה עומדת מעל השלוליות הנקוות.

את דרך החתחתים עברה איכשהו; טיסה שהתעכבה, אוטובוס, רכבת וטרמפ מתושב מזדמן, דובר צרפתית בלבד. "לא אנגלית, לא אנגלית... ז׳ה סווי דזולה, וורמנט דזולה..."1 ככה הוא אמר לה, והיא חשבה שכל מה שאומרים עליהם נכון, אם כן — הם לא אוהבים לדבר אנגלית. הם עושים את זה בכוונה או מה? — והוא חייך אליה ונראה מרוצה מההתעקשות. אמנם הביא אותה עד פתח הווילה בזכות פתק לח שהחזיקה בכיס עם כתובת מטושטשת ושם המקום, אבל בילבל אותה בהסתייגות מעודנת, ובאופן כללי נתן לה הרגשה שהוא עושה לה טובה — מה שהיה נכון, אגב — ועורר אי־נוחות לאורך הנסיעה עד ששכחה אצלו את האדמירה.

את הסלולרי הכבוי חיברה לחשמל והשכיבה את המזוודה על מרצפות האבן הקרות. התיישבה לצדה כדי לאמוד את הנזק, פישפשה בין בגדים וכלי רחצה וחשה הקלה כשגילתה שרובם יבשים. טוב עשתה שבחרה במזוודה היקרה. קמה ובדקה אם נעלה את הדלת. וליתר ביטחון, בדקה שוב. ושוב.

טוב, תרגיעי! נזפה בעצמה. ידעת שככה זה יהיה.

לא ידעתי.

תתעשתי!

פשטה את המעיל הרטוב, הורידה סוודר לח ונותרה בחולצה יבשה. הוסיפה צעיף צמר ששלפה מהמזוודה וגלגלה אותו רחב על כתפיה, הדליקה מנורה עומדת כחיזוק לאור החיוור, שיפשפה אצבעותיה זו בזו ונשפה פנימה. פיג׳מה יבשה יש לה, ניחמה את עצמה, והחשמל עובד, וטוב שמכאן לא תצטרך לצאת בשעות הקרובות ותוכל להתמקם. סיבות טובות להירגע. היא תחפש קומקום ותכין לעצמה תה, תמצא שמיכות וסדינים, תדליק דוד למקלחת חמה, תבחר מיטה באחד החדרים, ובהזדמנות הראשונה תקנה לעצמה אדמירה חדשה.

שתים־עשרה שעות אחרי, זכרה בקושי את הפעולות שביצעה לפני שהתרסקה על המיטה. היא התפלאה שהעייפות הכניעה לבסוף את הפחד (היתה בטוחה שידו של האחרון תהיה על העליונה, וכבר שלפה מהמזוודה את תיק התרופות ואירגנה לעצמה כדור בהישג יד). בוודאות החליפה את בגדיה הרטובים לפיג׳מה, בוודאות לא התקלחה כי המים היו קרים כקרח, חיממה את החדר באמצעות המזגן, וככל הנראה מצאה סדין בארון כי כאשר קרני שמש נחו על עפעפיה וציפורי שיר השמיעו קולן, היתה מגוללת בתוכו ורק עיניה ואפה ושערה השחור ביצבצו מתוכו. הציפורים נכנסו לחלום והעירו אותה בהדרגה, זמרתן שונה מציפורי הבוקר של תל אביב, ורק כאשר חילחלה לתודעתה, נזכרה שהיא לא בבית.

כעת קמה מהכורסה, שכחה מ"יערה בפרחים" ונפנתה לסיור מדוקדק. בשונה מהסיור החטוף אמש, אור היום חדר פנימה והיא התעכבה על הכול בסקרנות. לא עוד פעימות לב ומחשבות רעות, כן לציפורים המתמידות בעליזותן, מלוות סיוריה בציוצים נמרצים. כל זה יכול להיות שלה, על פי הצוואה. היא יכולה לבחון את ששת החדרים בקומה העליונה, להעניק תשומת לב ראויה למטבח, לארונות, לחדרי האמבטיה (בלילה ספרה שלושה חדרי אמבטיה וחדר שירותים נוסף), להבין את החלוקה הפנימית של קומת הקרקע המורכבת מחללים ומפינות. כאן אין את החלוקה המקובלת והברורה. חללים מרווחים מוכנים לאתגרים ייחודיים, וכולם, מלבד המטבח, לא מגבילים את עצמם לשימוש מסוים.

המטבח היה תחנתה הראשונה. היא ידעה שלא תמצא מצרכים ראויים לארוחת בוקר, אבל חיטטה בארונות בכל זאת. היו שם קופסאות שימורים, מלח, תבלינים, חצי חבילת פסטה מוחזקת בגומייה מתפוררת, שמנים, חומץ בלסמי וחומץ בן יין בתוויות ובבקבוקים זרים, חלקם משומשים ופגי תוקף. בקבוקי יין לא מצאה — חיבתו של ז׳קו לטיפה המרה היתה עובדה ידועה. ז׳קו האלכוהוליסט, ז׳קו השתיין, ז׳קו המכור... — תהתה לאן כל אלה נעלמו. אולי נבלעו במרתף שקיומו צוין במסמכים.

המטבח הפתיע אותה, כיוון שהיה קטן ביחס לשאר החללים ולעומת גודלה של הווילה, מיועד לשימוש אישי, עם מעט ארונות, תנור רחב, מקרר צר, כיור עמוק וברז נחושת עתיק שיכול להימצא רק כאן. פתחה את הברז וחיכתה שהחלודה תישטף והמים ישובו לצלילותם. קירבה את קצות אצבעותיה, מה קורה למים? בבוקר מצאה את המתג הנכון, או כך לפחות חשבה, ובשלב זה המים היו אמורים להיות חמים או לכל הפחות פושרים.

גודל המטבח והאלמנטים הלא שימושיים שבו — חסרונו של מדיח כלים, למשל — הוסיפו לקסמו הכפרי. מישהו כאן סירב להתפשר על סגנון בעבור קִדמה. הארונות היו מעטים וחורקים, צבועים ירוק ושחיקתם טבעית. הרצפה נראתה כלוח שחמט משופשף, מונח באלכסון, ובמרכזו שולחן אלומיניום קל, כיסא מלך, מושב מלכה, שרפרף רץ שנע בין מרצפות שחור־לבן בהתאם לרצון בעליו. מהמטבח היתה יציאה לחצר דרך דלת צרה, והיתה גם דלת נוספת לחדר שירות שבו ביקרה קודם לכן כשעוד חשבה למצוא פטיש ומסמר. כאן היו גם מכונת כביסה, מייבש, גיגית וריח טחב. סמוך לארונות המטבח העיליים היה חלון קטן לנוף שאליו לא נחשפה עד כה. הנוף עורר אצלה סקרנות ודחף לקצר את הסיור בווילה לטובת סיבוב היכרות עם החוץ. בצד זה נראו גבעות מוריקות וכרמים משתפלים ברצועות עולות ויורדות כסרגלים אלסטיים ירקרקים. קרסטאר לא נראתה מכאן.

בקומה העליונה חלפה על פני החדר הקטן שישנה בו, והתעכבה מעט על החדר ממול ששימש משרד. היו בו אהיל פלסטיק משתלשל, וילונות וקלסרים ישנים, חוברות מכוסות אבק, מדפסת כבויה על שולחן פורמייקה. הניחה למשרד והתקדמה לעבר חדר השינה של ז׳קו. ערב לפני הבחינה בו, אבל היתה זקוקה למרחב קטן ומגונן ובחרה בחדר אחר. הערב תעביר חפציה לכאן ותתחיל להתמקם, אין סיבה שלא. החדר גדול ויפהפה, ובו מיטה זוגית רחבה ושלושה חלונות מוארכים מתקרה עד רצפה משקיפים אל הנוף הפתוח. ההתמקמות תהיה הדרגתית, ידעה, כי החדר שידר בעלות זרה. כדי לאפשר שינוי, תזדקק לזמן ולסבלנות, תתקדם בצעדים שקטים מול העומד יציב ומתנשא, מתריס בוותק אל מול מבקריו.

יערה התיישבה על קצה המיטה ובדקה את המזרן בתנועות קופצניות. הוא היה רך מדי, וכבר חשבה להחליף אותו. הביטה על החלונות שיכלו לשמש גם דלת זכוכית אלמלא היו ממוקמים בקומה העליונה. שניים מהם פנו לחזית הווילה ואחד לכיוון מערב, לנוף מרשים. לא יכלה לנחש שאותו אחד יהיה החלון האהוב עליה, שלפני משמרת ערב תנוח על המשקוף הנמוך שלו ותישען על המעקה כדי להביט בשמים ורודים, כתומים או סגולים עם קפה ביד, עיניה פקוחות לרווחה, מאתרות תנועה באופק, שיט עננים או כל התרחשות אחרת. הפריע לה השטיח מקיר לקיר שז׳קו פרש על רצפת העץ, אבל הוא היה מונח ולא מודבק, ותחתיו היתה רצפת עץ עתיקה וחורקת, כמו זו שכיסתה את הקומה העליונה. היא תיפטר מהשטיח בהקדם האפשרי, וזאת תהיה הפעולה הראשונה שלה בחדר. בין חפציו היו פזורים רמזים לדיירות משנה; שולחן איפור, קופסת תכשיטים, מגזינים וכובע קש רחב שוליים, ציפיות פרחוניות ומשייף ציפורניים משובץ על שידת לילה.

קיר אחד הוקדש לתמונות משנים קודמות, רובן צבעוניות, חלקן בשחור־לבן. היו שם תמונות של ז׳קו עם חבריו ולבד, תמונות מתוך הווילה, תמונות של ז׳קו בוצר, שוחה באגם, צוחק, מרוצה, עסוק, מתחבק. האיש שלא הכירה בשנות השלושים לחייו. גבר בגיל העמידה. כרסתן. בכל התמונות עיניו מחייכות. אחת מהן, תמונת שחור־לבן, משכה את תשומת לבה במיוחד. היא זיהתה אותה מיד והתקרבה אליה, נתקלה בה גם באלבום של סבא ציון.

ז׳קו וסבא ציון עם הוריהם בחצר ביתם בקהיר; האם טונה, אישה נאה בשנות השלושים לחייה, שחורת שיער בתסרוקת קארה אופנתית, יושבת תחת עץ בחצר על מדרגת אבן מעוטרת אבני פסיפס, מחזיקה את ז׳קו בן השלוש שעומד צמוד אליה. שפתיה הכהות, מודגשות באדום ככל הנראה, לוחשות לז׳קו דבר־מה. שובבות נסוכה על פניו ועיניו מביטות לפנים, כרוכות אחר משהו שנמצא בהישג יד אך מחוץ לתמונה. אמו, ספק מחבקת ספק אוחזת בכוח, מצמידה אותו אליה כדי לעוצרו. סבא ציון, הבכור, מישיר מבט למצלמה, עומד רציני וזקוף בסמוך לאביו. נראה שאביו עומד באותה תנוחה רצינית וזקופה, וקשה לקבוע מתי מסתיימת חקיינותו של הבן ומתחיל הדמיון הטבוע בגוף ובתאים. ואולי האם ישבה על במת האבן כדי לא להנציח עובדה ידועה: היותה גבוהה מבעלה בחצי ראש ומרשימה אף למעלה מכך. יערה לא ידעה עליהם הרבה, אבל העובדה שטונה היתה חכמה ומשכילה, בעלת יכולות ניבוי של מכשפה ואישיות בריאה וחזקה, הגיעה כל הדרך ממצרים ושרדה כמה עשורים.

נשים ודאי אהבו את החדר הזה, ונדמה שז׳קו היה פתיין גדול בצעירותו. אישיותו היתה כפאזל שמרבית חלקיו אבדו, תעלומה מגיל עשרים וארבע, ובלי לדבר על זה, כולם יצאו מנקודת הנחה שהאח הסורר לא השתנה.

בקצה חדר השינה היה חדר אמבט נאה ומרווח; אסלת שירותים ובידה בצדו האחד. במרכזו אמבט מקומר עומד על רגלי זהב. כיור ומעליו מראה, גם היא במסגרת זהב, ואריחים מאוירים בגוני שמנת ותכלת. חלון בינוני בגודלו המשקיף על גבעות ירקרקות ומעט משיפולי הכפר התלוי. מתחת לחלון שידת מגירות ובהן תכשירי רחצה, ספוג משומש, כלי גילוח, צמר גפן ומספריים. העבירה את כף ידה וחשה בחרסינה הקרה. מישהו היה פה וניקה לפני זמן לא רב. מישהו דאג לווילה בכל זאת.

יערה ניסתה שוב את המים והחליטה לא לוותר הפעם. ירדה למטבח והביאה קומקום. מילאה אותו מספר פעמים והרתיחה, שפכה תכולתו לאמבט, הוסיפה מים קרים מהברז ובדקה בכל פעם כדי להגיע לטמפרטורה הנכונה. בינתיים גררה לחדר של ז׳קו את המזוודה ואת שאר התיקים. הכניסה לחדר האמבט תיק כלי רחצה ומגבת נקייה. סידרה את הסבונים, השמפו, המרכך, בשורה על הרצפה. התפשרה על גובה המים וגלשה פנימה. התענגה על החום העוטף אותה ועל הריח המרענן של הסבון. צללה וטבלה פניה, שׂער ראשה. לקחה אוויר ונשפה בועות. חפפה וצללה שוב. בדירות הקטנות בתל אביב היו מקלחות ולא אמבטיות, וזה תקופה ארוכה שלא עשתה אמבטיה, אולי כי לא נתקלה באמבטיה מפתה כמו זו, או כי בחודשים האחרונים היתה עסוקה בהחזקת הראש מעל המים. כעת הרשתה לעצמה לנוח ולהתמהמה עד שהמים היו קרים מדי והרעב גדול.

היא מוכרחה לעלות לכפר, להכיר את האזור, למצוא מסעדה, לקנות אוכל, ליצור קשר עם ז׳ולי, לשאול אותה בראש ובראשונה באשר למים החמים, אחר כך על החימום. וטוב שעכשיו רק אוקטובר. וטוב שהשמים התבהרו והשמש יצאה.

באחת השיחות, עורך הדין אמר שז׳ולי תעזור לה בשלבים הראשונים, ויערה שאלה מי זו ז׳ולי. עורך הדין סיפר שהיא לא ממש סוכנת בית, יותר מישהי שמכירה הכול והיתה חברה של ז׳קו לאורך השנים. הוא אמר שיערה יכולה לסמוך עליה והציע שתתקשר לפני שהיא מגיעה. שתתקשר, סמואל הדגיש, שלא תנסה באימייל, כי היא לא עובדת עם אימיילים, בכל מקרה המפתחות כבר בדרך אליה, כך שלא תהיה לה בעיה להיכנס לווילה. יערה אמרה שכך תעשה, אבל הימים שלפני עזיבתה היו עמוסים מאוד והיא לא הספיקה להתקשר. כעת הצטערה על כך.

היא הברישה שערותיה מול המראה, מגבת כרוכה סביב גופה, הביטה על עצמה וחייכה. חיוכה נראה שלֵו. לעתים קרובות נראתה ככה, ואנשים התרשמו לטובה מהשלווה שלה, אבל חיוכה ידע להסתיר מצבים סוערים. כשהיתה בת עשרים, אמה תפסה אותה וציירה אותה עם פוני וחיוך שלו שבמקרה שיקף את האמת. היא אהבה פוני. מדוע הפסיקה ללכת עם פוני?

כעת פישׂקה שערותיה מלפנים. הן היו ארוכות מדי. מאורכו של החלק האחורי, שהגיע עד אמצע הדרך בין הסנטר לכתפיים, היתה מרוצה. זה היה האורך שאהבה, ובהחלט האורך ששערה הדק הסכים לשאת. יערה הוציאה מספריים מהמגירה והחלה לגזור. יערה בפרחים עם קארה ופוני לא רק על הקיר עכשיו.

חדש על המדף: ספרי פרוזה

 

חדש על המדף, ספר פרוזה חדש של הוצאת מטר:

אין צורך להציג את מיץ' אלבום שנדמה שאין כמעט חובב ספר בישראל שלא קרא או נתקל בספרו "ימי שלישי עם מורי". כמי שמוצאת שהספרים שלו מצליחים לגעת בי כל פעם מחדש, לא היה לי ספק שגם את הספר הנוכחי אקרא.

על גב הספר מופיעות המילים הבאות:

ניקו קריספיס, בן 11, מעולם לא שיקר. כאשר הנאצים פולשים אל עירו סלוניקי שביוון, הילד האמין והישר מתגלה על ידי קצין גרמני, שמציע לו הזדמנות להציל את משפחתו. כל שעל ניקו לעשות הוא לשכנע את תושבי הקהילה היהודית לעלות על רכבות הנוסעות "צפונה", שם מחכים להם, כביכול, עבודה וביטחון. בלי לדעת שמדובר בתרמית אכזרית, ניקו התמים מרגיע מדי יום את הנוסעים הממתינים על רציף התחנה.

אך כשהרכבת האחרונה מתמלאת, ניקו רואה את משפחתו נדחפת לתוך קרון משא. רק אז הוא מגלה שעזר לשלוח אותם – ואת כל מי שהוא מכיר ואוהב – אל מותם באושוויץ. ניקו מצליח להימלט – אבל לעולם לא אומר את האמת שוב.

חדש על המדף: ספרי ילדים ונוער

 2 ספרי ילדים וספר נוער אחד, של כנרת זמורה דביר עלו על המדפים ממש לאחרונה:

אנחנו אוהבים ספרים שמלמדים אותנו, ויש לא מעט ספרי ילדים שעושים זאת אבל ספר שמשלב תמונות מרהיבות מהחלל לצד איורים וטקסט קסום לילדים הוא שילוב שקסם לנו ממש.

זה מה שכתוב על גב הספר:

הֲמוֹן הַפְתָּעוֹת מְחַכּוֹת לְעֹמֶר וּלְרוֹם בַּבַּיִת שֶׁל סַבָּא וְסָבְתָא - מִשְׂחָקִים וּבִשּׁוּלִים עִם סַבָּא וּמַסָּע בֵּין כּוֹכָבִים עִם סָבְתָא! בַּדֶּרֶךְ הֵן יְגַלּוּ מִגְדַּלּוֹרִים גְּבוֹהִים, מְעַרְבּוֹלוֹת זוֹהֲרוֹת וְעַרְפִלִּיּוֹת עֲנָק. הֵן יִלְמְדוּ אֵיךְ כּוֹכָבִים נוֹלָדִים וְלָמָּה הֵם מִתְפּוֹצְצִים, יַכִּירוּ מַדְּעָנִים שֶׁבּוֹנִים מַלְכּוֹדוֹת וּמְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת וְיַחֲווּ אֶת הַיֹּפִי וְהַפֶּלֶא שֶׁל הַיְּקוּם הָאֵינְסוֹפִי.

הפְּרוֹפֵסוֹר לְפִיסִיקָה יוֹסִי נִיר וְהַמְּאַיֶּרֶת אוֹרִית מַגִּיעַ יָצְרוּ יַחַד סִדְרָה לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה! סְפָרֶיהָ מְשַׁלְּבִים תַּצְלוּמִים מֻפְלָאִים מֵהֶחָלָל עִם אִיּוּרֵי צֶבַע, וְעֻבְדּוֹת מַדָּעִיּוֹת עִם דְּמוּיוֹת וְסִפּוּרִים מְלֵאֵי הוּמוֹר.

ואנחנו מוסיפים שהטקסט המנוקד מתאים לילדים השולטים ברזי הקריאה, אך גם אחיהם הצעירים יוכלו להנות מהספר אם יקראו אותו ביחד עם מבוגר וידונו איתו בשורה של שאלות שאין לנו ספק שתתעוררנה במהלך הקריאה.

נְבוֹ תָּמִיד הוֹלֵךְ לַגַּן מְחֻפָּשׂ. כָּכָה הוּא מַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ,

כָּכָה מַכִּירִים אוֹתוֹ כָּל הַיְּלָדִים, וְכָכָה מַכִּיר אוֹתוֹ גַּם דָּוִד, שֶׁתָּמִיד עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְצוּפִים.

עַד שֶׁמַּגִּיעַ חַג פּוּרִים — הַחַג שֶׁבּוֹ כֻּלָּם מִתְחַפְּשִׂים.

וּמָה יַעֲשֶׂה נְבוֹ?

רגע לפני פורים נדמה לנו שאין ספר מתאים יותר לילדים בגן, וגם ספריית פיג'מה מסכימה איתנו כי זה ספר החודש שלה: "המסכה של נבו". ספר שברובד הפשוט שלו מתכתב עם פורים ותחפושות, אבל הרבה מעבר לזה הוא מתאים לדיון על ילדים על שייכות, פחדים, הסתרה ועוד. ספר מתנה נפלא לימים אלו ממש.

מחברת הספר היא חוה דיבון וזהו ספרה השני שיוצא לאור בספריית פיג'מה. את הספר אייר איתי בקין שאהבנו את האיורים שלו בספרים אחרים ונדמה לנ שגם אתם תאהבו.

לא צריך להציג שום ספר של דאב פילקי, הילדים אוהבים את הקומיקס שלו, למבוגרים בדרך כלל אין מושג למה ובארצות הברית הוא זכה להיות מוגדר כספר לא חינוכי מה שרק העניק לו אפילו קוסם הרבה יותר בקרב קהל היעד. הסדרה הזו פונה לילדים, גם כאלו שממש לא מתחברים לקריאה, ומצליחה להצחיק אותם באופן שמבוגרים באמת לא יכולים להבין.

אלו המילים המופיעות על גב הספר:

הַאִם שׁוֹטֵר עִם רֹאשׁ-חָתוּל יוּכַל לְהַחְלִיף אֶת אִישׁ הַכֶּלֶב?

אִישׁ עִם רֹאשׁ חָתוּל זֶה פָּשׁוּט מֻשְׁלָם!

כָּל כָּךְ נָקִי... כָּל כָּךְ חָכָם...

וְיֵשׁ לוֹ תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת!

כְּדַאי שֶׁנַּעֲסִיק אוֹתוֹ!

יוֹתֵר מֵ־40 מִילְיוֹן קוֹרְאִים לְאִישׁ הַכֶּלֶב! וְהִנֵּה הוּא בָּא, בַּסֵּפֶר הַתְּשִׁיעִי בַּסִּדְרָה!

"סקאנדר ורוכב הרפאים" הוא חלק שני בסדרת ספרים. הכריכה מספרת: 

ההרפתקה נמשכת, וחדי־הקרן הפרועים חוזרים! סקאנדר סמית הגשים את החלום הגדול שלו. הוא עבר לאי המסתורי ולומד להיות רוכב חד־קרן.

אבל בשנת הלימודים השנייה, איום חדש מפציע. חדי־קרן בני אלמוות מוצאים את מותם המסתורי, נבואה מזהירה מפני סכנה איומה, וכוחות היסודות יוצאים למסע להחרבת האי. ואם לא די בכל זה, אחותו של סקאנדר משתוקקת להצטרף אליו, והוא נחוש לעשות הכול כדי לעזור לה, יהיה המחיר אשר יהיה.

האם סקאנדר יצליח להבין למה האי הקסום משמיד את עצמו לפני שיהיה מאוחר מדי?

ואנו לומדים כי את הספר חיברה מחברת, אנגליה, והחלק הראשון בסדרה הוא רב מכר בין-לאומי. נדמה לנו שנוער צעיר מתחבר לספרים הללו, הנעים בתפר שבין הילדות לבגרות בחן.