לסיבּיל דיוויסון יש איי־קיו של גאון, והיא שכבה עם שישה בחורים לפחות. היא אמרה לי את זה בעצמה בפעם האחרונה שביקרה את בת הדודה שלה אריקה, שהיא חברה טובה שלי. אריקה אומרת שזה מפני שסיביל שמנה ויש לה צורך להרגיש אהובה — הכוונה כמובן לעניין הבחורים שהיא שכבה איתם. האיי־קיו זה סתם מזל או גנטיקה או משהו. אני לא בטוחה שההסברים האלה מדויקים במאה אחוז, אבל אריקה בדרך כלל מנתחת אנשים נכון.
אני לא ממש מכירה את סיביל כי היא גרה בסאמיט ואנחנו גרות בווסטפילד. אריקה ואני החלטנו ברגע האחרון ללכת למסיבת השנה החדשה שלה משתי סיבות: אחת, כי רק אז היא הזמינה אותנו; ושתיים, כי לא הייתה לנו תוכנית טובה יותר.
התברר שמדובר במסיבת פוֹנדוּ. ישבנו בערך עשרים חברֶה על הרצפה מסביב לשולחן נמוך בחדר המשפחה בבית של סיביל. על השולחן עמדו שני סירים גדולים של גבינה שווייצרית מבעבעת וסלסילות עם לחם שנבצע לחתיכות. לכל אחד מאיתנו היה מזלג ארוך בעל שתי שיניים חדות ששיפדנו בו לחם ואז טבלנו בגבינה. זה היה די טעים. הספקתי לאכול שני ביסים אולי לפני שאיזה בחור אמר לי, "נזל לך קצת על הסנטר."
הוא ישב מצידה השני של אריקה ורכן קצת לפניה. "לנגב לך?" הוא הושיט מפית.
לא ידעתי אם הוא צוחק עליי או משהו. אז אמרתי, "אני יכולה לנגב בעצמי," וניסיתי לבלוע את הלחם שעוד היה לי בפה.
"אני מייקל וגנר," הוא אמר.
"אז?" עניתי, ואריקה נעצה בי מבט.
היא הציגה את עצמה לפני מייקל ואז טפחה לי על הראש ואמרה, "הדבילית הזאת היא חברה שלי קת'רין. אל תתרגש... היא קצת מוזרה."
"שמתי לב," אמר מייקל. הוא הרכיב משקפיים, והיה לו המון שיער ג'ינג'י בהיר ושוּמה קטנה בלחי שמאל. משום מה התחשק לי לגעת בה.
הפניתי ממנו את העיניים וחזרתי לשפד חתיכות לחם. הבחור מהצד השני שלי אמר, "אני פְרֵד. שכן של סיביל. סטודנט שנה א' בדארטמות'." לצערי הוא גם היה מגעיל.
די מהר התחלתי לסנן אותו, אבל הוא לא שם לב והמשיך לקשקש. התעניינתי יותר במה שמייקל אומר לאריקה. תהיתי איפה הוא לומד וקיוויתי שזה בסביבה — נגיד באוניברסיטת ראטגֶרס. אריקה אמרה לו שאנחנו מווסטפילד, שאנחנו בי"ב ושאנחנו נשארות לישון אצל סיביל. ואז מייקל הכיר לה מישהי בשם אליזבת, והסתובבתי בדיוק כשהוא הניח יד על כתפיה של נערה חיוורת עם שיער שחור שישבה לצידו. העמדתי פנים שפרד המגעיל בכל זאת מעניין אותי.
בחצות סיביל הבהבה באורות, ופרד איחל לי שנה טובה ואז ניסה לדחוף לשון לתוך הפה שלי. הידקתי את השפתיים; בזמן שהוא נישק אותי צפיתי במייקל מנשק את אליזבת. הוא היה גבוה יותר משחשבתי בהתחלה ורזה אבל לא כחוש.
אחרי המסיבה עזרנו לסיביל ולהורים שלה לסדר ולנקות, ובערך בשלוש לפנות בוקר גררנו את עצמנו למעלה לישון. סיביל התעלפה ברגע שהראש שלה נגע בכר, אבל אריקה ואני לא הצלחנו להירדם, אולי כי שכבנו על הרצפה בשקי שינה, ואולי כי סיביל נחרה בקולי קולות.
אריקה לחשה, "מייקל חמוד... לא?"
"הוא גבוה מדי בשבילך," אמרתי לה. "תגיעי לו בערך לפופיק."
"אולי הוא ייהנה מזה."
"די, אריקה!"
היא התרוממה על המרפק ואמרה, "הוא מוצא חן בעינייך, מה?"
"הגזמת... בקושי הכרנו." הסתובבתי אל הקיר.
"כן... ובכל זאת, רואים."
"לכי לישון!"
"הוא שאל אותי מה שם המשפחה שלך וביקש את הטלפון שלך."
הסתובבתי. "באמת?"
"אהה... אבל זה בטח לא מעניין אותך." היא נבלעה בתוך שק השינה.
בעטתי בה בעדינות. צחקנו שתינו ונרדמנו.
אריקה ואני חברות מאז כיתה ט'. אנחנו צמד טוב, כי היא ישירה וחסרת עכבות, ואני לא. היא אומרת שאין לה ברירה — היא צריכה לפצות על זה שהיא קטנה. היא רק מטר ארבעים ושבע; לא צחקתי כשאמרתי שהיא תגיע לפופיק של מייקל. כולם במשפחה שלה קטנטנים. ככה סבא־רבא שלה קיבל את שם המשפחה שלהם. הוא הגיע הנה מרוסיה ולא הבין מילה באנגלית. כשירד מהאונייה, והאחראי שאל איך קוראים לו, הוא לא הבין. אז במקום לקרוא לו כהן או גולדברג, כמו שנהגו פקידי ההגירה לקרוא לפליטים יהודים רבים, האיש הזה העיף בו מבט וכתב "מר סמוֹל". אריקה נשבעת שאם אי־פעם תתחתן, היא תבחר מישהו ענק, כדי שאם הם יחליטו להקים משפחה, יהיה לילדים סיכוי כלשהו לצמוח לגודל נורמלי.
לא שמישהו מבני המשפחה שלה סבל מהגודל שלו. אימא שלה היא ג'ולייט סמול, מבקרת הקולנוע. הביקורות שלה מתפרסמות בשלושה עיתונים בתפוצה ארצית. בזכותה אריקה בטוחה שתתקבל למכללת רדקליף, גם אם הציונים שלה לא מדהימים. לי יש ממוצע 92, לכן חשבתי שאני מתה כשראיתי את הציון שלי בפסיכומטרי. הוא מתחת לממוצע. אריקה קיבלה ציון הרבה יותר גבוה ממני. היא לא מתפרקת מדברים ממש חשובים, ואני תמיד חוששת שאתפרק. זה עוד הבדל בינינו.
הטלפון צלצל למחרת בצהריים והעיר אותי. סיביל קפצה ורצה לענות. כשחזרה אמרה, "זה היה מייקל וגנר. הוא תכף בא לקחת את התקליטים שלו." היא פיהקה וצנחה בחזרה למיטה. אריקה עוד הייתה מעולפת.
שאלתי את סיביל, "הוא יוצא עם האליזבת הזאת?"
"לא שידוע לי... למה, את מעוניינת?"
"לא... סתם סקרנית."
"...כי אני יכולה לרמוז לו, אם את רוצה..."
"לא... אַל."
"אני מכירה אותו מהגן."
"הוא לומד איתך?"
"הוא בכיתת האֵם שלי."
"אה... חשבתי שהוא מבוגר יותר."
"הוא בי"ב, כמונו."
"אה..." הוא נראה מבוגר יותר. "טוב, אם כבר התעוררתי, אני אתלבש," אמרתי והלכתי לחדר האמבטיה.
סיביל ואני היינו במטבח כשפעמון הדלת צלצל. שלפתי צימוקים מתוך לחמנייה וערמתי אותם בפינת הצלחת. סיביל נשענה על המקרר ואכלה יוגורט תות ישר מהקופסה.
היא פתחה את הדלת הראשית והכניסה את מייקל למטבח. "אתה זוכר את קת'רין, נכון?" היא שאלה.
"בטח... הַי..." אמר מייקל.
"אֶה... הַי," השבתי.
"התקליטים שלךָ עוד למטה," אמרה סיביל. "אני אביא לך אותם."
"זה בסדר," אמר מייקל. "אני אביא בעצמי."
כעבור כמה שניות הוא קרא, "מי זה קֵיי־דִי?"
"אני," עניתי. "חלק מהאלבומים שלי." ירדתי למטה והתחלתי לעבור על הערמה. "שלךָ מסומנים?"
"לא."
התחלתי לעשות ערמה של תקליטי קיי־די, והוא אמר, "תקשיבי..." ותפס במפרק כף היד שלי. "באתי הנה כי רציתי לראות אותך שוב."
"אה, טוב..." ראיתי את ההשתקפות שלי במשקפיים שלו.
"זה מה שיש לך להגיד?"
"מה אני אמורה להגיד?"
"אני צריך לכתוב לך תסריט?"
"אוקיי... אני שמחה שבאת."
הוא חייך. "יותר טוב. רוצה לצאת לסיבוב? המכונית שלי בחוץ."
"אבא שלי בא לאסוף אותי בשלוש. אצטרך לחזור לפה עד אז."
"אין בעיה." הוא עדיין אחז בידי.
2
כולם אומרים שלאריקה יש אינטואיציה. בגלל זה כנראה היא ידעה שאני מעוניינת במייקל לפני שהודיתי בזה, אפילו לעצמי. נכון שלפעמים אני עוקצנית מדי — אבל רק כשאני מעוניינת במישהו. אחרת אני יכולה להיות הכי נחמדה בעולם. אריקה אומרת שזה מעיד על חוסר ביטחון. אולי היא צודקת — אין לי מושג.
כמה דקות אחרי שיצאנו מהחניה של סיביל, חלפנו על פני בית החולים אוֹבֶרלוּק. אמרתי למייקל שאני עובדת שם כל יום חמישי אחרי הלימודים. "אני מתנדבת," אמרתי, "וגם נולדתי שם."
"הֵי... גם אני," הוא אמר.
"באיזה חודש? אולי יָשַנו יחד בתינוקייה."
"מאי," הוא אמר.
"אה... אני באפריל." הצצתי בו. הייתה לו צדודית נאה, אבל היה ברור שהוא שבר את האף יותר מפעם אחת. השיער שלו הזכיר לי את רקס, הגולדן רטריבר של אריקה. בדיוק באותו צבע.
מייקל נסע במורד הגבעה אל תוך שמורת ואצ'ונג. "הייתי רוכב פה," הוא אמר.
דמיינתי אותו על הונדה אֶקס־אֶל 70.
"הכי אהבתי את 'קְרֵבּ אֵפְּל'... עד שיום אחד היא העיפה אותי ושברתי את היד."
"אה... סוסה!" צחקתי.
הוא העיף בי מבט.
"חשבתי שאתה מתכוון לאופנוע," אמרתי. "אף פעם לא רכבתי על סוס."
"תיארתי לעצמי... את לא טיפוס של סוסים."
זה טוב או רע? "איך אתה יודע?" שאלתי.
"אני פשוט יודע."
"מה עוד אתה יודע?"
"אני אגלה לך אחר כך." הוא חייך אליי, וחייכתי בחזרה. "יש לָך גומות יפות," הוא אמר.
"תודה... לכל המשפחה שלי יש גומות."
הוא החנה את המכונית, ויצאנו ממנה. היה קר, ונשבה רוח, אבל השמש זרחה. ירדנו אל האגם. הוא היה חצי קפוא. מייקל הרים כמה אבנים והקפיץ אותן על המים. "מה את עושה בשנה הבאה?"
"הולכת לקולג'."
"איפה?"
"אני עוד לא יודעת," אמרתי. "נרשמתי לפֶּן סטֵייט, מישיגן ודנוור. נראה לאן אתקבל. מה איתךָ?"
"אוניברסיטת ורמונט, אני מקווה. או מידלבֶּרי." מייקל אחז בידי, הסיר ממנה את הכפפה ושם אותה בכיס שלו. התחלנו להקיף את האגם יד ביד.
"הלוואי שיֵרד שלג," הוא אמר ולחץ את היד שלי.
"הלוואי."
"את עושה סקי?"
"לא... אני סתם אוהבת שלג."
"אני מת על סקי."
"אני יודעת לעשות סקי מים," אמרתי.
"זה משהו אחר."
"אתה טוב... כלומר בסקי?"
"אפשר לומר. נראה לי שאני יכול ללמד אותך."
"סקי?"
"כן."
"זה יהיה נחמד."
הלכנו עד מוזיאון טְרֵיילסָייד והצצנו פנימה, ואז מייקל הסתכל בשעון ואמר, "כדאי שנחזור."
"כבר?"
"כבר אחרי שתיים."
השיניים שלי נקשו, ותיארתי לעצמי שהלחיים שלי אדומות מהרוח. אבל לא היה לי אכפת. אבא שלי אומר שיפה לי ככה — שאני נראית בריאה.
כשחזרנו למכונית שפשפתי ידיים בניסיון להתחמם בזמן שמייקל הניע. המנוע כבה כמה פעמים. כשהמכונית התניעה בסוף, מייקל לחץ על הגז. "אני אחכה רגע ליתר ביטחון," הוא אמר.
"אוקיי."
הוא הסתובב אליי. "אפשר לנשק אותך, קת'רין?"
"אתה תמיד מבקש רשות?"
"לא... אבל איתך אני לא יודע לְמה לצפות."
"תנסה..." אמרתי.
הוא הסיר את משקפיו והניח אותם על לוח השעונים.
לחלחתי את השפתיים. מייקל המשיך להתבונן בי. "אתה מלחיץ אותי," אמרתי לו. "תפסיק לבהות."
"אני רק רוצה לראות איך את נראית בלי משקפיים."
"נו?"
"מטושטשת לגמרי."
צחקנו.
ואז הוא נישק אותי סוף־סוף. נשיקה נחמדה — חמימה אבל לא רטובה.
לפני שמייקל הוריד אותי בבית של סיביל, הוא עצר את המכונית ונישק אותי שוב. "מממ... טעימה!" הוא אמר.
אף בן לא אמר לי דבר כזה. כשפתחתי את הדלת, הצלחתי לומר רק "להתראות..." אבל זה ממש לא מה שהתכוונתי לומר.
3
"פגשתי בן ממש חמוד," אמרתי לאימא שלי באותו ערב, "למרות שהוא עדיין בתיכון." אימא גזרה ציפורניים ברגליים בחדר האמבטיה שלה. "יש לו שיער ג'ינג'י בהיר ומשקפיים. הוא אוהב סקי."
"איך קוראים לו?" שאלה אימא.
"מייקל וגנר... שם יפה, נכון?"
היא הרימה אליי מבט וחייכה. "נראה שהייתה מסיבה טובה."
"היה בסדר... קבענו לצאת בשישי בערב... וגם בשבת."
"מאיפה הוא?"
"סאמיט... הוא לומד עם סיביל. אפשר את המספריים שלך כשתגמרי? אני לא מוצאת את שלי."
"קחי..." אמרה אימא והושיטה לי אותם. "אבל הפעם גם תחזירי אותם."
"ברור."
*
לאימא שלי קוראים דיאנה — דיאנה דנזיגר. נשמע כמו שם של כוכבת קולנוע או משהו, אבל בעצם היא ספרנית. היא אחראית על אגף הילדים בספרייה הציבורית. אימא רזה מטבעה, אז היא יכולה לאכול ארבעה קפקייקים בבת אחת או לשתות כמה בירה שמתחשק לה. אנחנו בדיוק באותו גודל — מטר שישים ושבע, ארבעים ותשעה קילו — אבל היא די שטוחה ואף פעם לא לובשת חזייה.
בזמן שגזרתי ציפורניים ברגליים, אחותי ג'יימי נכנסה אליי לחדר והראתה לי מכנסי ג'ינס. "רקמתי עליהם כשהיית אצל סיביל. מה את אומרת?"
"נהדר," אמרתי לה. "איזה יופי!"
"רוצה שארקום גם לך?"
"את מוכנה?"
"בטח."
"עד סוף השבוע?"
"כן... נראה לי שאספיק."
"ג'יימי..." אמרתי וחיבקתי אותה, "את פשוט מלאך!"
ג'יימי בכיתה ז'. היא די דומה לי, אבל העיניים שלה מהממות — גדולות כאלה ועגולות — וכשמסתכלים לתוכן, מרגישים כאילו אפשר לראות אותה לעומק. לפעמים הן נראות כהות מאוד, ורק השוליים שלהן ירוקים, ולפעמים הן מנצנצות כל כולן בירוק־אפור, כמו העיניים של סבא. לכל שאר בני המשפחה יש סתם עיניים חומות רגילות, אבל אצל אבא הגבות מתחברות מעל האף. פעם הוא סיפר לי שבקולג' היה מגלח אותן באמצע.
ג'יימי השתחררה ממני. "מה קורה בסוף השבוע?" שאלה.
"אני יוצאת עם מישהו שהכרתי אתמול בערב," אמרתי, "והאמת, אין לי מושג איך אני עוברת את השבוע הזה."
"אז את שוב מאוהבת?"
"אף פעם לא הייתי מאוהבת."
"מה עם טומי ארונסון?"
"זאת לא הייתה אהבה... סתם התלהבתי כמו ילדה."
"את אמרת שזאת אהבה... אני זוכרת."
"טוב, לא היה לי מושג אז."
"אה."
"יום אחד את תביני."
"אני לא בטוחה בכלל," אמרה ג'יימי.
חבל שהיא הזכירה את טומי ארונסון, כי באמת חיבבתי אותו מאוד בשנה שעברה, אבל רק למשך כמה חודשים. עכשיו הוא לומד באוהיו סטֵייט, ולפי מה ששמעתי הוא עסוק כל כך בלהשכיב את כל הבנות בקמפוס, שהוא עלול להיכשל בלימודים ולעוף מהאוניברסיטה. אני מקווה שזה מה שיקרה. סקס זה כל מה שעניין אותו אי־פעם, ובגלל זה גם נפרדנו — הוא איים שאם לא אשכב איתו, הוא ימצא מישהי שתסכים. אמרתי לו שאם זה מה שחשוב לו, אז שבאמת ימצא לו מישהי אחרת. והוא מצא. קראו לה דורותי, והשנה היא לומדת איתי בשיעור ספרות.
מייקל היה שונה מטומי ארונסון מהרגע הראשון. הוא התקשר אליי כל ערב.
"הַי... זה אני, מייקל," הוא אמר ביום שלישי.
"הַי..."
"אני יושב על המיטה עם יפהפייה בת חמש־עשרה..."
"מה?"
"כן... קוראים לה טאשה... היא אפורה ושֹעירה, ויש לה זקן, ובכל זאת אני אוהב אותה."
צחקתי. "שנאוצרית?"
"איך ידעת?"
"הזקן. חמש־עשרה זה לא גיל זקן לכלב?"
"בשנות אדם היא בת מאה וחמש."
"היא עדיין מסתובבת?"
"בטח... אבל היא כבר לא כל כך נובחת. חכי שנייה, אני מעביר לך אותה... טאשה, תגידי שלום לקת'רין... אל תתביישי..."
"שלום, טאשה..." אמרתי. "הב־הב..."
למחרת בערב שאלתי את מייקל אם הוא משחק טניס.
"לא ממש... את משחקת?"
"אהה... אני בנבחרת בית ספר," אמרתי.
"אה, ספורטאית, מה?"
"בקושי... רק טניס ומחול מודרני..."
"גם רקדנית?"
"אממ... בערך..."
"את מקפצת לך עם הדבר הזה עלייך?"
"איזה דבר?"
"את יודעת..."
"בגד גוף?"
"בדיוק."
"אני לובשת בגד גוף."
"אני רוצה לראות."
"יום אחד, אולי... אם יהיה לך מזל."
ביום חמישי בערב הוא אמר, "סיפרתי לך שאני מנסה לקבל השנה תעודת מדריך סקי?"
"לא..."
"אז הנה אני מספר לך. את אוהבת במקרה תרד?"
"לא, איכס... למה, אתה אוהב?"
"המאכל האהוב עליי."
"כמו פופאי?"
"כמו פופאי."
"אז אולי אטעם ואראה אם בכל זאת... אבל אני לא מבטיחה כלום..."
"הֵי... את יודעת שמחר יום שישי?"
"יודעת."
"שבע וחצי מתאים לך?"
"מתאים."
"טוב... אז נתראה."
"נתראה. אֶה... מייקל..."
"כן?"
"אני אהיה מוכנה."
נלחצתי לקראת הפגישה איתו. ביום שישי, מייד אחרי הלימודים, חפפתי ראש. לא הייתי מסוגלת לאכול ארוחת ערב. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט מוזר אבל לא אמרו כלום. ג'יימי קישטה לי את הג'ינס בפטריות קטנטנות, וקניתי סוודר מתאים בצבע תכלת. קראתי פעם שבנים הכי אוהבים שבנות לובשות תכלת. הייתי מוכנה חצי שעה לפני הזמן.
ברגע שפתחתי את הדלת, שנינו התחלנו לדבר בבת אחת. ואז הסתכלנו זה על זה, צחקנו, וידעתי שיהיה לנו טוב ביחד.
מייקל נכנס אחריי לסלון.
הוריי היו שרועים על הרצפה ועבדו על שטיח קשרים — העיצוב האחרון של ג'יימי. היא מציירת על קנבס, ואנחנו משחילים את הצבעים. זאת עבודה קלה וגם די מהנה, אבל לא ידעתי מה מייקל יחשוב, ולרגע הצטערתי שלא ביקשתי מהם להדליק טלוויזיה ופשוט לשבת מולה.
"מייקל," אמרתי, "תכיר את ההורים שלי." ואז, "אימא... אבא... זה מייקל וגנר."
אבא שלי קם, והוא ומייקל לחצו ידיים. אימא הסיטה את המשקפיים שלה מהעיניים אל הראש כדי לראות אותו טוב. עם משקפיים היא רואה רק מקרוב.
מייקל כחכח בגרונו והסתכל סביב. "איזה בית מיוחד," הוא אמר.
אימא הייתה מרוצה. היא אמרה, "תודה... גם אנחנו אוהבים אותו."
אני אסביר על הבית שלנו. מבחוץ הוא רגיל לגמרי, אבל מבפנים הוא ממש מיוחד, כמו שמייקל אמר. כל הקירות צבועים בלבן, ותלויים עליהם מיליוני ציורים ורקמות של ג'יימי בצבעים חזקים יפים. לא מדובר ביצירות אמנות טיפוסיות של בת שתים־עשרה. היא מה שנקרא "ילדה מחוננת". כשמשלבים את הצמחים של אימא שלי עם יצירות האמנות של ג'יימי, אין צורך בשום דבר נוסף — הרהיטים שלנו פשוטים מאוד, וכולם בצבע בז', כך שלא שמים לב אליהם, וזה בדיוק הרעיון.
ג'יימי ירדה בריצה במדרגות וצעקה, "הוא כבר פה? פספסתי אותו?" כשראתה את מייקל, הסמיקה. "אה... הוא פה."
