קודם כול, הספר הנוכחי כתוב בצורה קולחת ולמרות שהוא ספר עיון, הוא שואב אותך פנימה בקלות ומשאיר אותך מרותק לכל אורכו. בבסיס הספר עומדת ההנחה שאדם לא צריך להיות בעל כישרון מיוחד כדי להצליח וכי ניתן לצפות הצלחה, ואף לייצר אותה, בעזרת השקעה נוכונה שלא בהכרח קוצרת פירות מיידית.
למשל? מחקרים מצאו כי גננת טובה גילאים צעירים היא מנבא ליציבות והגשמת עצמית הרבה יותר ממצב כלכלי או כישרון מולד. כך גם הטמעת כלים כאלו והבאתם לידי ביטוי בבית הספר, לא בהכרח בציונים אלא בגילוי עניין הלימודים, בהשתלבות חברתית ועוד.
גרנט מאמין שמיצוי פוטנציאל אישי, של כל אדם לא רק בגילאים צעירים, יש צורך בהקניית הכלים לאדם להאמין בעצמו, לבחור לעצמו מטרה, להתוות לעצמו דרך ולהתמיד בה.
הספר נפתח בסיפור אודות נבחרת שחמט שחבריה החלו לשחק שחמט כילדים בוגרים כבר, באו מבתים הרוסים ובית ספר לא טוב במיוחד, וניצחה נבחרות חזקות ממנה בהרבה על הנייר, שחבריה למדו שחמט מגיל 0 כמעט ולמדו בבתי הספר הכי טובים שהכסף יכול לקנות.
סיפורה של הנחבתר מהווה את הבסיס להתווית הדרך בה כל אדם יכול לממש את עצמו בצורה מיטבית. מכאן מחולק הספר לשלושה חלקים: מה הכישורים שאדם צריך כדי לממש פוטנציאל; איך שומרים על מוטיבציה לאורך הדרך להצלחה הזו; מה החברה יכולה ליצור כדי לאפשר את לכל חלקי החברה את הכלים הללו.
הוא מדגים את הכול על ההישגים ועל הדרך האישית שלו כמי שהתחיל מנקודת פתיחה בעייתית מאוד להצלחה ברמה ארצית.
מסוג ספרי העיון שפשוט כיף ומעניין לקרוא. הספר מתאים לכל מי שרוצה להעניק לילדים שלו, ושל אחרים, כלים נכונים להביא אותם למצות את עצמם. מומלץ בחום.
* להתרשמות אישית, מצ"ב פתיחת הספר:
מבוא:
לגדל ורדים בבטון
שמעתם על הוורד שצמח מסדק בבטון?
הוא הוכיח שחוקי הטבע טועים —
הוא למד ללכת בלי רגליים.
זה נשמע מגוחך, אבל בזכות החלומות שלו הוא למד לנשום אוויר צח.
— "הוורד שצמח מהבטון",
מאת טופאק שאקור1
בסוף שבוע קריר ב־1991 התאספו כמה מהמוחות הצעירים המבריקים ביותר באמריקה במלון ליד דטרויט. האולם המה מדיבורים כשהתיכוניסטים התקרבו למושביהם. ברגע שהשעונים הופעלו, השתררה דממה. הצליל היחיד היה קליק, קליק, קליק. כל העיניים ננעצו בשורות של ריבועים שחורים ולבנים. זאת היתה אליפות המדינה בשחמט לחטיבות הביניים.
בשנים האחרונות הגיעו רוב המתחרים בטורניר מבתי ספר פרטיים יוקרתיים וייחודיים. בזכות המשאבים שעמדו לרשותם נהפך השחמט לחלק מתוכנית הלימודים. באליפות הקודמת זכה דולטון, בית ספר פרטי יוקרתי בניו יורק, שזכה בשלוש אליפויות ארציות רצופות.
דולטון דמה למרכז אימונים אולימפי, רק בשחמט. הילדים בגן למדו שחמט במשך שליש אחד, ותלמידי כיתה א' הקדישו למשחק שנה תמימה. התלמידים המוכשרים ביותר למדו שחמט לפני השיעורים בבית הספר ואחריהם עם אחד ממורי השחמט הטובים ביותר במדינה. היהלום שבכתר היה ילד הפלא ג'וש וייצקין (Waitzkin), שכעבור שנתיים עשו על סיפור חייו סרט בשם "מהלכים תמימים". הנבחרת של דולטון היתה מרשימה, אף על פי שג'וש ושחקן מעולה נוסף לא התחרו באותה שנה.
אף אחד לא החשיב את הרייג'ינג רוּקס כמועמדים לזכייה.2 הראשים הסתובבו אחריהם כשנכנסו למלון בחשש. כמעט לא היה להם מכנה משותף עם יריביהם הלבנים והעשירים. הרייג'ינג רוּקס היו קבוצה של תיכוניסטים לא לבנים עניים — שישה שחורים, לטיני אחד ואמריקאי אחד ממוצא אסייתי. הם גרו בשכונות נגועות בסמים, באלימות ובפשע. רובם גדלו במשפחות חד־הוריות שכללו אמהות, דודות או סבתות שהרוויחו פחות משכר הלימוד בדולטון.
הרייג'ינג רוּקס היו תלמידי כיתות ח' ו־ט' מ־JHS 43, חטיבת ביניים ציבורית בהארלם. בניגוד ליריביהם מדולטון, לא היה מאחוריהם עשור של תרגולים וגם לא שנים של תחרויות שחמט. כמה מהם למדו את המשחק רק בכיתה ו'. ראש הקבוצה, קייסון הנרי, גילה את השחמט בגיל 12 ותרגל אותו בפארק עם סוחר סמים.
באליפות הארצית הורשתה כל נבחרת לשמור את התוצאות הגבוהות ביותר של שחקניה ולהתעלם משאר התוצאות. נבחרות גדולות כמו דולטון יכלו לוותר אפילו על שש תוצאות. אבל הרייג'ינג רוּקס הצליחו בקושי לגייס מספיק שחקנים כדי להשתתף. הם היו תלויים בכל תוצאה ולא היתה להם רשת ביטחון. כדי שיהיה להם סיכוי להצליח, כולם היו חייבים לשחק בשיאם.
הרייג'ינג רוּקס פתחו חזק. בשלב מוקדם, השחקן החלש ביותר שלהם ניצח יריב שדורג גבוה ממנו במאות נקודות. שאר חברי הנבחרת התעלו על עצמם והכניעו יריבים מנוסים מהם בהרבה. לקראת חצי הגמר הרייג'ינג רוּקס דורגו במקום השלישי מתוך 63 נבחרות.
למרות חוסר ניסיונם, היה להם נשק סודי. האיש שאימן אותם היה אלוף שחמט צעיר בשם מוריס אשלי (Ashlet). מוריס, מהגר מג'מייקה בשנות ה־20 לחייו, היה נחוש לשבור את הסטריאוטיפ שנערים כהי עור אינם חכמים במיוחד. הוא ידע מניסיון שגם אם כישרון לא תלוי ברקע ובנסיבות, זה לא המצב בכל מה שנוגע להזדמנות. הוא זיהה פוטנציאל במקום שאחרים החמיצו. הוא רצה לגדל ורדים בבטון.
אבל בסיבוב האחרון שלפני האליפות, מוריס ראה איך הנבחרת שלו מתחילה לפשל. אחרי שקייסון הוביל בראש, טעות אחת כמעט עלתה לו במשחק. בסוף הוא בקושי הצליח לסחוט תיקו. עוד שחקן שח היה על סף ניצחון כשיריבו הצליח לקחת לו את המלכה ולהביס אותו. הוא פרץ בבכי וברח החוצה. משחק נוסף התחיל רע עד כדי כך, שמוריס פשוט קם ויצא מאולם המשחקים. היה לו ממש קשה לראות את זה. בסוף הסיבוב ירדו הרייג'ינג רוּקס מהמקום השלישי לחמישי.
מוריס הזכיר להם שהדבר היחיד שנמצא בשליטתם הוא ההחלטות שלהם, לא התוצאות. כדי לחזור למרוץ, יצטרכו הרייג'ינג רוקס לנצח בארבעת המשחקים האחרונים ולקוות שהקבוצות המובילות יפסידו. אבל בלי קשר למה שיקרה, הם כבר היו בין הטובים ביותר במדינה. הם לא היו צריכים לזכות בטורניר כדי לשבות את לב הקהל. הם כבר עלו על כל הציפיות.
שחמט נחשב למשחק של גאונים. הכוכבים הצעירים בתחום הם לרוב ילדי פלא עם יכולת נדירה לזכור רצפים, לנתח תרחישים במהירות ולחזות מהלכים מראש. אם אתם רוצים לבנות נבחרת שחמט שתזכה באליפות, ההימור הכי טוב הוא לעשות מה שעשו בדולטון: לאתר ילדי פלא ולאמן אותם בצורה אינטנסיבית מגיל צעיר.
מוריס עשה בדיוק ההפך: הוא התחיל לאמן נבחרת נוער של ילדים שפשוט התעניינו במשחק והיו פנויים. אחד מהם היה הבריון של המחזור. רובם היו תלמידים בינוניים, ולא נבחרו בגלל כישרון מיוחד בשחמט. "לא היו לנו כוכבים בקבוצה," נזכר מוריס.
אבל ככל שהסיבוב האחרון התקדם, כך הצליחו הרייג'ינג רוקס להחזיק מעמד. שני שחקנים השיגו מט מרשים, וקייסון התמודד עם יריב שהדירוג שלו היה גבוה הרבה יותר משלו. גם אם איכשהו היה מפתיע ומנצח, חבריו לקבוצה ידעו שזה כנראה לא יספיק. המשחק הראשון שלהם באותו סיבוב נגמר בתיקו.
כעבור כמה דקות, שמע מוריס קריאות בקצה המסדרון: "מר אשלי! מר אשלי!" אחרי קרב ארוך בשלב הסופי, קייסון עשה את הבלתי אפשרי וגבר על השחקן המוביל של דולטון. לתדהמת כולם, הקבוצות המובילות כשלו. זה סלל את הדרך לרייג'ינג רוקס להעפיל למקום הראשון. השחקנים נתנו זה לזה "כִּיפים", התחבקו ופצחו בקריאות שמחה. "ניצחנו! ניצחנו!"
בתוך שנתיים בלבד הפכו הילדים העניים מהארלם משחקנים מתחילים לאלופי ארצות הברית. אבל ההפתעה הגדולה באמת לא היתה הניצחון של חסרי הסיכוי, אלא הסיבה לניצחון. בזכות הכישורים שפיתחו, הם יזכו בהרבה יותר מתוארי שחמט.
לכולם יש פוטנציאל נסתר. הספר הזה מציע דרכים לגלות אותו. רבים מאמינים שגדוּלה היא תכונה מוּלדת בעיקרה ולא משהו שאפשר לפתח. התפיסה הזאת מובילה אותנו להעריץ תלמידים מחוננים בבית הספר, ספורטאים עם כישרון טבעי וילדי פלא במוזיקה. אבל לא צריך להיות ילד פלא כדי להגיע להישגים גדולים. אני מתכוון להראות איך כולנו יכולים להגיע להישגים משמעותיים יותר.
כפסיכולוג ארגוני, הקדשתי חלק ניכר מהקריירה שלי לבחינת הכוחות שמקדמים אותנו. מה שלמדתי עלול לערער כמה מההנחות הבסיסיות שלכם לגבי הפוטנציאל שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו.
קבוצת פסיכולוגים ערכה מחקר פורץ דרך3 בניסיון לגלות מה עומד בבסיס כישרונות יוצאי דופן בקרב מוזיקאים, אמנים, מדענים וספורטאים. הם ערכו ראיונות מעמיקים עם 120 פַּסָּלים שזכו במלגת גוגנהיים, עם פסנתרנים שהופיעו ברחבי העולם, עם מתמטיקאים זוכי פרסים, עם נוירולוגים פורצי דרך, עם שחיינים אולימפיים ועם שחקני טניס מהשורה הראשונה, וגם עם ההורים, המורים והמאמנים שלהם. הם גילו דבר מדהים: רק מעטים מבין כל האנשים המרשימים האלה היו ילדי פלא.
מבין כל הפַּסָּלים, לא היה אפילו אחד שמורי האמנות בבית הספר היסודי זיהו אצלו כישרון יוצא דופן. כמה מהפסנתרנים זכו בתחרויות יוקרתיות עוד לפני גיל תשע, אבל השאר נראו מוכשרים רק בהשוואה לאחים או לשכנים שלהם. אמנם המתמטיקאים והנוירולוגים הצליחו לא רע בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, אבל הם לא התבלטו לעומת תלמידים מוכשרים אחרים במחזור שלהם. רק מעטים מהשחיינים שברו שיאים בגיל צעיר; רובם זכו בתחרויות מקומיות, אך לא באליפויות אזוריות או ארציות. ורוב שחקני הטניס הפסידו כבר בשלבים הראשונים של הטורנירים הראשונים שלהם, ועברו כמה שנים עד שהתבלטו אפילו ברמה המקומית. אם מאמנים הבחינו בהם, זה לא היה בזכות כישרון נדיר, אלא בזכות מוטיבציה נדירה. והמוטיבציה הזאת לא היתה מולדת; לרוב היא התחילה בזכות מאמנים או מורות ומורים שהלמידה אצלם היתה כיפית. "כל מה שכל אדם בעולם יכול ללמוד, כמעט כל בני האדם יכולים ללמוד," סיכם הפסיכולוג שהוביל את המחקר, "אם רק יספקו לו תנאים מתאימים ללמידה."
ממצאים עדכניים מדגישים עד כמה חיוניים תנאים מתאימים ללמידה. על פי רוב נדרשים שבעה או שמונה תרגולים כדי לשלוט במושג חדש במתמטיקה, במדע או בשפה זרה. המספר הזה חזר על עצמו שוב ושוב בקרב אלפי תלמידים, מכיתה א' ועד האוניברסיטה.
מובן שהיו גם תלמידים שהצטיינו אחרי מספר תרגולים קטן יותר. אבל הם לא למדו מהר יותר. קצב ההתקדמות שלהם4 היה דומה לזה של שאר חבריהם לכיתה. השוני ביניהם ובין האחרים היה שהגיעו לתרגול הראשון עם ידע מוקדם. חלקם כבר שלטו בחומר רלוונטי, לאחרים היו הורים שלימדו אותם קודם, או שהם פשוט הקדימו ללמוד בעצמם. לעתים קרובות מה שנראה כמו הבדל ביכולת מולדת הוא הבדל בהזדמנויות ובמוטיבציה.
כשאנחנו מנסים להעריך פוטנציאל, אנחנו עושים טעות יסודית ומתמקדים בנקודת הפתיחה — ביכולות הניכרות לעין. בעולם שמקדש כישרון מולד,5 אנחנו נוטים לחשוב שהאנשים המבטיחים ביותר הם אלה שבולטים מההתחלה. אבל מי שמגיע להישגים גבוהים מגיע אליהם מתוך מגוון רחב של נקודות מוצא. אם נשפוט אנשים רק לפי מה שהם מסוגלים לעשות ביום הראשון, הפוטנציאל האמיתי שלהם לא יתגלה.
אי־אפשר לדעת לאן אנשים יגיעו לפי נקודת הפתיחה שלהם. עם ההזדמנות הנכונה והמוטיבציה ללמוד, כל אחד יכול לשפר את הכישורים שיאפשרו לו להגיע רחוק. כשמדובר בפוטנציאל, השאלה אינה איפה התחלנו, אלא כמה רחוק הגענו. עלינו להתמקד פחות בנקודת ההתחלה ויותר במרחק שעשינו.
על כל מוצרט אחד שפורץ קדימה בגיל צעיר, יש כמה אנשים כמו יוהאן סבסטיאן באך שהתקדמו לאט ופרחו מאוחר. הם לא נולדו עם כוחות־על בלתי נראים. רוב הכישרונות שלהם צמחו בבית או גובשו בדרך. באופן כללי, אנשים שמתקדמים מהר הם לא תופעות טבע אלא תוצאה של טיפוח אינטנסיבי.
ההתעלמות מהשפעת הסביבה עלולה לגבות מחיר כבד. היא מובילה אותנו להמעיט בערך הדרך שאפשר לעבור ובמגוון הכישורים שאפשר לרכוש. כתוצאה מכך אנחנו מגבילים את עצמנו ואת האנשים שסביבנו. אנחנו נתקעים באזורי הנוחות הצרים שלנו ומחמיצים אפשרויות רחבות יותר. אנחנו לא מזהים פוטנציאל באחרים וסוגרים בפניהם דלתות. כך אנחנו מונעים מהעולם הישגים גדולים.
דווקא כשאנחנו יוצאים מהאזור הבטוח שלנו, אנחנו מצליחים לממש את הפוטנציאל שלנו ולהצטיין בביצועים. אבל התקדמות היא לא רק אמצעי להשגת מצוינות. עצם ההשתפרות היא הישג ששווה לשאוף אליו. אני רוצה להסביר איך אפשר להשתפר בהשתפרות.
הספר הזה לא עוסק בשאפתנות, אלא בשאיפה. כפי שמסבירה הפִילוסופית אגנס קאלארד (Callard), שאפתנות מתמקדת בתוצאה שאתם רוצים להשיג.6 השאיפה היא האדם שאת או אתה מקווים להיות. השאלה היא לא כמה כסף אתם מרוויחים, אילו תארים מפוארים רכשתם או כמה פרסים צברתם. סמלי המעמד האלה הם תחליפים עלובים להתקדמות אמיתית. מה שחשוב הוא לא כמה עבודה השקעתם, אלא כמה צמחתם. והצמיחה הזאת דורשת הרבה יותר מדפוס חשיבה. היא מתחילה במערכת מיומנויות שלרוב אנחנו מתעלמים מהן.
החומר האנושי הנכון
בסוף שנות השמונים, בערך באותה תקופה שבה הרייג'ינג רוקס התחילו ללמוד שחמט בהארלם, פצחה מדינת טנסי בניסוי נועז. יותר מ־11 אלף תלמידים שובצו באקראי בכיתות שונות — מגן חובה ועד כיתה ג' — ב־79 בתי ספר, רבים מהם באזורים מוחלשים. המטרה המקורית היתה לבדוק אם כיתות קטנות יותר משפרות את הלמידה. אבל כלכלן בשם ראג' צ'טי (Chetty) הבין שמפני שגם התלמידים וגם המורים שובצו באקראי בכיתות, הוא יכול לחזור לנתונים ולבדוק אם יש מאפיינים אחרים בכיתה שמשפיעים על הצלחה.
צ'טי הוא אחד הכלכלנים המשפיעים בעולם. הוא זכה במענק הגאונים של קרן מקארתור. הממצאים שלו מצביעים על כך שמצוינות תלויה פחות מכפי שנהוג לחשוב בכישרון מולד.
הניסוי בטנסי הניב תוצאה מפתיעה במיוחד. צ'טי הצליח לחזות את רמת ההצלחה של תלמידים בבגרותם רק לפי זהות הגננות שלימדו אותם בגן חובה. תלמידים שלמדו אצל גננות מנוסות יותר הרוויחו בגיל 25 הרבה יותר מחבריהם לכיתה.7
צ'טי ועמיתיו חישבו שמעבר מגננת חסרת ניסיון לגננת מנוסה יכול להוסיף יותר מאלף דולר להכנסה השנתית של כל תלמיד בשנות ה־20 לחייו. בגן חובה עם 20 תלמידים, גננת ממוצעת ומעלה יכולה להוסיף 320 אלף דולר להכנסה המצטברת לאורך חיי התלמיד או התלמידה.I
לגן חובה יש חשיבות במובנים רבים, אבל אף פעם לא חשבתי שגננות ישאירו חותם מובהק כל כך על משכורת התלמידים שלהן כעבור 20 שנה. רוב המבוגרים בקושי זוכרים משהו מגיל חמש. אז איך הצליחו הגננות להשפיע לטווח ארוך כל כך?
התשובה האינטואיטיבית היא שגננות טובות עוזרות לילדים לפתח כישורים קוגניטיביים. חינוך מוקדם יוצר תשתית חזקה להבנת מספרים ומילים. ובאמת, ילדים שלמדו אצל גננות מנוסות קיבלו ציונים גבוהים יותר במבחני קריאה וחשבון בסוף גן חובה. אבל בשנים הבאות שאר הילדים כבר הגיעו לאותם הישגים.
כדי להבין מה כן נשאר עם הילדים בבגרותם, חיפש צוות החוקרים של צ'טי הסבר אחר. בכיתות ד' וח' התבקשו המורים להעריך את התלמידים גם לפי תכונות אחרות. הנה כמה דוגמאות:
● פרו־אקטיביים: באיזו תדירות הם שאלו שאלות מיוזמתם, התנדבו לענות, חיפשו מידע בספרים ופנו למורה כדי ללמוד גם מעבר לשיעור?
● פרו־חברתיים: עד כמה הם הסתדרו עם חברים וידעו לשתף איתם פעולה?
● ממושמעים: עד כמה הם הצליחו להתרכז ולהימנע מהפרעות בכיתה?
● נחושים: באיזו מידה הם בחרו להתמודד עם בעיות מאתגרות, השקיעו מעל ומעבר והתמידו גם כשנתקלו בקשיים?
כשתלמידים למדו אצל גננות מנוסות יותר, המורות והמורים שלהם בכיתה ד' נתנו להם דירוג גבוה יותר בכל ארבעת המאפיינים האלה. כך גם המורים שלהם בכיתה ח'. הילדים נשארו פרו־אקטיביים, פרו־חברתיים, ממושמעים ונחושים לאורך זמן, ובסופו של דבר זה השפיע עליהם יותר מכישורי החשבון והקריאה המוקדמים. כשהחוקרים ניסו לחזות את הכנסתם של אותם תלמידים בבגרותם, לפי הנתונים מכיתה ד', הם גילו שהתנהגותם השפיעה פי 2.4 יותר מהביצועים במבחנים המתוקננים בחשבון ובקריאה.
תחשבו כמה זה מפתיע. אם אתם רוצים לחזות את פוטנציאל ההשתכרות של תלמידי כיתה ד', כדאי להתייחס פחות לציונים האובייקטיביים שלהם בחשבון ובשפה, ויותר לדעה הסובייקטיבית של המורים לגבי דפוסי ההתנהגות של התלמידים. רבים נוטים לראות בדפוסי ההתנהגות האלה משהו מולד, אך למעשה זה משהו שלומדים בגן. בלי קשר לנקודת הפתיחה של הילדים, היה משהו בלמידת הדפוסים האלה שהכין אותם להצלחה כעבור עשרות שנים.
לפעול בניגוד לאופי
כשאריסטו כתב על תכונות כמו משמעת עצמית והתנהגות פרו־חברתית, הוא כינה אותן מעלות אופי.8 הוא תיאר את האופי כאוסף של עקרונות שאדם רוכש ומיישם בכוח הרצון בלבד. פעם גם אני חשבתי כך, שאופי הוא פשוט עניין של דבקות בקוד מוסרי ברור. אבל התפקיד שלי הוא לבחון ולשכלל רעיונות מהסוג שפילוסופים אוהבים לדון בהם. הראיות שאספתי ב־20 השנה האחרונות שינו את דעתי. היום אני רואה באופי לא רק עניין של רצון, אלא אוסף של מיומנויות.
האופי לא נמדד רק בעקרונות, אלא גם ביכולת הנרכשת לחיות על פי העקרונות שלכם. כישורי אופי מאפשרים לדחיינים כרוניים לעמוד בתאריך יעד כדי לא לאכזב אדם שחשוב להם, לביישנים לאזור אומץ למחות על עוול ולבריוני הכיתה לעצור רגע לפני שהם מתחילים בקטטה עם חברים לקבוצה לפני משחק חשוב. אלה המיומנויות שגננות טובות ומאמנים טובים יודעים לטפח.
כשמוריס אשלי הרכיב את נבחרת השחמט שלו לאליפות הארצית, התלמיד פרנסיס איידהן (Idehn) לא היה בין שמונת השחקנים הטובים ביותר. ובכל זאת, מוריס בחר בו בזכות כישורי האופי שלו. "ילד אחר היה שחקן שחמט טוב יותר," אמר לי פרנסיס, "אבל הוא עוד לא פיתח את השליטה הרגשית שהיתה חשובה למוריס."
וכשהרייג'ינג רוקס נקלעו לפיגור בסיבוב הלפני אחרון באליפות, מוריס אשלי לא שלף ספר מהלכים סודיים. הוא אפילו לא דיבר איתם על אסטרטגיה. "הזכרתי להם כמה חשובה משמעת עצמית," הוא אומר. זאת היתה מיומנות שתרגלו יחד במשך שנתיים.
כישורי האופי של השחקנים משכו את עינו של מאמן השחמט האגדי ברוס פַּנדולפיני (Pandolfini), שליווה רבים מחניכיו לאליפויות ארציות ועולמיות. אחרי שצפה בניצחונם של הרייג'ינג רוקס, פנדולפיני התפעל:
שום דבר לא ערער אותם. תחת לחץ, רוב הילדים מתחילים להזדרז קצת או להסגיר מה הם מרגישים, אבל לא הם. הם לא נלחצו וישבו מול הלוח עם פרצוף פוקר. אף פעם לא ראיתי ילדים בגיל הזה כל כך רגועים. הם תפקדו כמו מקצוענים.
אם הפָּרָש על לוח השחמט היה סוס טרויאני, מוריס הצליח להבריח בתוכו צבא שלם של כישורי אופי. כישורים אלה עזרו לרייג'ינג רוקס להמריא בזמן שהיריבים שלהם עשו טעויות. "מוריס תמיד לימד אותנו דברים חשובים על החיים, אבל בקלילות," אומר פרנסיס. "הדגש לא היה על ביצועים בשחמט, אלא על הבנה עצמית ושליטה עצמית. זה היה רגע מכריע בחיים שלי."
מוריס הכיר מקרוב את ערך כישורי האופי. בילדותו ראה איך אמו מקריבה הכול כדי לעבור לאמריקה, בשעה שסבתו נשארה בג'מייקה כדי לגדל אותו ואת אחיו. כשסוף־סוף הגיעו לניו יורק כעבור עשר שנים, הם הבינו שההזדמנות לא תבוא אליהם, שהם יצטרכו לחפש אותה בעצמם.
בספרייה של התיכון שלמד בו, נתקל מוריס במקרה בספר על שחמט והחליט להצטרף לנבחרת. אבל מהר מאוד גילה שהוא לא מספיק טוב. הוא השקיע הכול בשיפור היכולות שלו, ובהמשך הפך לקפטן נבחרת השחמט בקולג'. כשהציעו לו ללמד שחמט בבתי ספר בהארלם תמורת 50 דולר לשעה, מוריס קפץ על ההזדמנות.
כיום, אם תשאלו אנשים מעולם השחמט על מוריס, הם יגידו לכם שמדובר באסטרטג מבריק. אם תבחרו לבצע הצרחה באמצע משחק במקום להזיז את הרץ, הוא כבר יוכל לומר לכם בתוך כמה מהלכים היריב יכניע אתכם ואם תוך כדי כך תאבדו את המלכה. הוא השתתף במשחק סימולטני מול עשרה יריבים שונים וניצח את כולם בעיניים עצומות! אבל מבחינתו, כישורי אופי חשובים יותר מכישרון.
ואכן, המחקרים מראים שילדים ושחקני שחמט מתחילים לומדים מהר יותר אם הם חכמים, אבל בקרב מבוגרים ושחקני שחמט מתקדמים האינטליגנציה כמעט לא משפיעה9 על רמת הביצועים. בשחמט, כמו בגן, היתרונות המוקדמים של כישורים קוגניטיביים מתפוגגים עם הזמן. נדרשות יותר מ־20 אלף שעות תרגול בממוצע כדי להפוך לאמן שחמט ויותר מ־30 אלף שעות כדי להגיע לדרגת רב אמן.10 כדי להמשיך להשתפר, צריך יוזמה, משמעת עצמית ונחישות ללמוד משחקים ישנים ואסטרטגיות חדשות.
לא זו בלבד שכישורי אופי עוזרים לכם להפיק מעצמכם את המיטב, אלא הם גם דוחפים אתכם להגיע לשיאים חדשים. כפי שסיכם חתן פרס נובל לכלכלה ג'יימס הקמן בסקירה של המחקר, כישורי אופי "מנבאים ומייצרים הצלחה בחיים."11 אבל הם לא מתפתחים בחלל ריק. כדי לטפח אותם, צריך הזדמנות ומוטיבציה.
אם תבנו פיגום, הם יטפסו עליו
כשאנשים מדברים על טיפוח, בדרך כלל הם מתכוונים להשקעה המתמשכת של הורים ומורים בפיתוח ובתמיכה בילדים ובתלמידים. אבל כדי לעזור להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם נדרש משהו שונה, תמיכה ממוקדת וארעית יותר שמכינה אותם לקבל אחריות על הלמידה וההתפתחות העצמית. פסיכולוגים קוראים לזה בניית פיגומים (scaffolding).12
בענף הבניין, פיגום הוא מבנה זמני שמאפשר לעובדים לטפס לגבהים שמעבר להישג ידם. כשהבנייה מסתיימת, מפרקים את הפיגום. מאותו רגע, הבניין עומד בכוחות עצמו.
בלמידה, הפיגום ממלא תפקיד דומה. מורה או מאמן מעניק הדרכה ראשונית ואז מסיר את התמיכה. המטרה היא להעביר אליכם את האחריות כדי שתוכלו לפתח גישה עצמאית ללמידה. זה בדיוק מה שמוריס אשלי עשה עבור הרייג'ינג רוקס. הוא יצר מבנים זמניים שהעניקו להם את ההזדמנות ואת המוטיבציה ללמוד.
כשמוריס התחיל ללמד שחמט, הוא ראה מדריכים אחרים מסדרים את כל הכלים כדי ללמד פתיחות סטנדרטיות: מזיזים את הפִּיוֹן של המלך שתי משבצות קדימה, ואז הפָּרָש עולה משבצת אחת וזז משבצת אחת באלכסון. אבל הוא ידע שלמידת החוקים עלולה לשעמם, והוא לא רצה שהילדים יאבדו עניין. אז כשהציג לראשונה את המשחק בפני תלמידי כיתה ו', הוא עשה את ההפך. הוא הניח כמה כלים על הלוח והתחיל דווקא מהשלב הסופי. הוא לימד אותם דרכים שונות להכניע את היריבים שלהם במט. זה היה הפיגום הראשון שלהם.
לא פעם אומרים שאם יש רצון, יש דרך. אבל אנחנו שוכחים שכשאנשים לא רואים את הדרך לפניהם, הם מפסיקים לחלום על היעד. כדי לעורר בהם את הרצון, צריך להראות להם את הדרך. וזה בדיוק מה שפיגום יכול לעשות.
כשמוריס לימד את המשחק מהסוף להתחלה, הוא עורר בתלמידיו נחישות. ברגע שהם ידעו איך להכניע מלך, הם מצאו את הדרך לניצחון. וברגע שהיתה להם דרך לנצח, התעורר בהם גם רצון ללמוד. "אתה לא אומר לילדים, 'עכשיו תלמדו סבלנות, נחישות וחוסן' כי זה ירדים אותם." הוא צוחק. "במקום זה אתה אומר, 'זה משחק כיפי. קדימה, אני אנצח אתכם!' אתה מעורר בהם את רוח הקרב ואת אש התחרות. הם מתיישבים, מתחילים ללמוד את המשחק, וברגע שהם מתמכרים ואז מפסידים, הם רוצים לנצח." לא עבר זמן רב וקייסון הנרי היה שוכב בלילה במיטה, מדמיין על התקרה לוח בן 64 משבצות ומשחזר בראשו משחקים שלמים.
