המסע המשותף / טלי אמסלם, צורת חפר, שי רפאלי

 

"את חייבת לקרוא את הספר הזה" היא אומרת לי בסיום שיחה ארוכה שניהלנו על תרבות העבודה השונה שכל אחת מאיתנו חוותה לאורך השנים במקומות עבודה שונים. היא סיפרה שנתקלה בספר במקרה אבל מרגע שפתחה אותו נשאבה לקריאה בו ולקחה איתה כמה דברים שהיא חושבת שישמשו אותה כמנהלת גם בעתיד. אני חייבת להודות שההתלהבות שלה מן הספר סיקרנה אותי כל כך שהייתי חייבת להגיע אליו ולקרוא בו על מנת לגלות מה קירב אותו לליבה. היא ניסתה להסביר לי שהוא שונה, אבל רק לאחר הקריאה בו הבנתי מה הייתה כוונתה.

לכאורה, "המסע המשותף" הוא ספר פרוזה העוסק בסדנה טיפולית אליה מחליטים להגיע עשרה ישראלים בגילים שונים ומרקעים שונים. הסדנה והרקע שלה מוגשים לקוראים בחמישה קולות - קולה של טלי המטפלת וקולם של ארבעה מטופלים, שני גברים ושני נשים. כל המשתתפים בסדנה מגיעים אליה כסוג של מוצא אחרון משורה של משברים שהם לא מיטבים להתמודד איתם כבר שנים ומשפיעים על חייהם. כל מילה נוספת שאוסיף על הדמויות ועל החוויות המעצבות שלהן תפגע בחווית הקריאה בספר.

הספר נכתב על ידי שלוש מחברות, כל אחת מהן הביאה לספר את תפיסת עולמה, ניסיון חייה והכלים שרכשה, יחד הן מנסות ליצור רשומון רב קולות שיתאר שורה של חוויות מנקודות מבט שונות שהמכנה המשותף לכולן הוא שהן נועדו לשבור תבניות וליצור חיבור מחדש של האנשים עם עצמם ועם העולם.

אני חייבת להודות שהקריאה בספר העניקה לי תחושה מוכר של שילוב בין ספרה של ליאן מוריארטי "תשעה זרים מושלמים" (שגם עובד לסדרת טלוויזיה בכיכובה של ניקול קידמן) למיש-מאש של תורות ניו אייג', ואיכשהו הכול מתכנס יחד ליצירת ספר קוהרנטי העוסק בשינוי פרדיגמות אישיות. אני מניחה שמפגש ראשון עם המבנה של הספר והרעיונות שבו מעניק לקורא תובנות חדשות, העובדה שהמחברות בחרו להציג את המסר שלהן עטוף בעלילה ספרותית קולחת היא בונוס המאפשר לקורא להנות מספר קריאה שעומד בפני עצמו ולהפנים, בין השורות, כלי אחד או יותר אשר יוכלו לסייע להם להתמודד עם בעיות ישנות באופן חדש.

מכיוון שראיתי את האפקט שהיה לספר על מי שהמפגש עם הרעיונות בספר היה ראשוני עבורה, אני מאמינה שהספר בהחלט יכול להיות כלי שימושי להתבוננות פנימית. אבל גם מי שאינם מחפשים בחינה עצמית מדוקדקת בשלב זה בחייהם יוכלו ליהנות מספר פורזה קולח ורב-קולי.

* להתרשמות בלתי אמצעית, פתיחת הספר נמצאת בתחתית הרשומה.

המסע המשותף - הפתרון הנסתר שבקשר בינינו     מאת: טלי אמסלם, צורית חפר, שי רפאלי     הוצאת מטר     2016     177 עמ' - כולל צידה לדרך

הכול התחיל כשפגשתי את אורי.

״אנשים תמיד באים לים כדי לראות את השקיעה. מה מיוחד בזה? אני לא מבין. השמש תמיד הולכת לאותו מקום, בסוף היא נבלעת בתוך המים וצצה מחדש בהרים. אני אישית מעדיף להסתכל על העיר, העיר תמיד משתנה.״ גבר זקוף ומסוקס התיישב לידי עם הגב לשמש מבלי שבכלל הסתכל עלי או ביקש את רשותי. חצוף קצת, אינטימי, הסתקרנתי. הוא עישן וינסטון אדום ושתה בירה מבקבוק של חצי ליטר. התאפקתי לא להגיב, שנייה לקלוט עם מי יש לי עסק ובטח לא להיות חס וחלילה בתגובת יתר. אחרי דקה של שתיקה הואיל בטובו להסתובב לעברי ולהציג את עצמו: ״נעים מאוד, אני אורי.״ ״טלי.״ לא היססתי ופשוט התאהבתי בו עד עמקי נשמתי. מאותו הרגע היינו יחד כמעט שלוש שנים, עד שאורי החליט שהוא חייב לממש את עצמו בניו יורק ובזאת שבר את לבי.

אבל זה היה החלק היותר פשוט בקשר שלנו. בפעם השנייה שהופיע בחיי הייתי לחלוטין לא מוכנה. עברו כמעט עשר שנים מהפרידה שלנו בנמל התעופה, עשר שנים שבמהלכן לא שמעתי ממנו כלום, אפילו מזל טוב ביום ההולדת לא החלפנו בינינו. שם המשפחה שלי השתנה, כבר הייתי אמא במשרה מלאה וגרנו בדירה חמודה עם משכנתה ברמת גן, לצד קילומטראז' מכובד של טיפולים בקליניקה שאהבתי.

על פניו הכול היה מושלם.

״מה הבעיה שלך? אני לא מבין מה הבעיה,״ גדי התיישב על הכורסה עם הקפה וכמעט הפיל את הערמה של המגבות המקופלות. ״איזו בעיה? תשתה קפה, אין שום בעיה.״ המשכתי לקפל ושנינו שתקנו. ״אבל למה פרצוף תשעה באב? שבת, הילדים מבסוטים, גם את יכולה לנוח. מה יש?״ ״כן, ממש לנוח. ממתי אני נחה בשבת? כל המיטה שלנו זו ערמת בגדים אחת גדולה. איפה בדיוק אני אמורה לנוח לא הבנתי.״ ״תישני במיטה של נגה, אני אשים להם סרט.״ ״אתה לא רואה מה הולך פה? כל השבוע אני מחכה לשבת בדיוק כמוך, אבל אני לא בדיוק יכולה לנוח. מישהו צריך לנקות אחרי כולם, מישהו צריך לבשל, לבדר את הילדים גם אחרי הסרט. הכול עלי.״ מתה לברוח. לא ברור אם לארוז מזוודה וללכת או לארוז אותם במזוודה ולשלוח קיבינימט. סיוט. אלוהים, מה אני עושה. שמישהו יציל אותי. מעצמי.  

לא חשבתי שאראה את אורי בגלגול הזה. אין לי מושג איך הוא מצא אותי. זה היה לילה מוזר נורא, ירד גשם זלעפות עם ברקים ואולי אפילו ברד. הקטנה שלי כל הזמן התעוררה בוכה ומבוהלת. נרדמתי במיטה שלה ופתאום דפיקה בדלת. חשבתי שאני הוזה, אבל לא, שוב דפיקה. העפתי מבט לחדר השינה שלנו לראות אם גם גדי התעורר. ״מי זה?״ שאלתי, מתלבטת אם להתקרב לדלת, ובכל זאת הצצתי דרך העינית, אבל לא הצלחתי לזהות. ״זה אני, איש השקיעות.״ ״מי?״ ממש נבהלתי כבר. ״טלי, תפתחי, זה אני אורי, אורי שוורץ.״ הוא עמד שם בפתח בחליפה מחויטת ומעיל צמר כהה, כזה שמתאים לניו יורק ולא לישראל, ולרגע נראה לי כמו ילד שהתחפש. ״מה אתה עושה פה? מה, חזרת לארץ? מאיפה באת פתאום?״ הייתי ממש מבולבלת. ״לא ידעתי למי ללכת.״ הוא עמד שם נוטף מים, לא הרים אלי בכלל את המבט. ״הרופא אמר שיש לי סרטן ולא היה לי למי לספר.״ הייתי בשוק. חשבתי שאני מתה במקום, כל הדם בגוף שלי ירד לרגליים והרגשתי שהברכיים ממש נשברות. ״אבל אני אלך, כי זה ממש לא בסדר לבוא אלייך ככה, ומה לך ולי ולך ולזה וסליחה, טלי, לא הייתי צריך להטריד אותך, לא יודע מה חשבתי לעצמי.״ ״תפסיק. אתה כבר פה, בוא תיכנס.״ ״לא, לא, המונית מחכה לי למטה, לא הייתי בטוח שאת באמת גרה פה, אני ממש מצטער, זו היתה טעות, לילה טוב.״ ״אורי, תפסיק נו, בוא תיכנס.״ ״זה לא יקרה שוב. סליחה.״ והוא פשוט הסתובב והלך. ״אורי! מה זה השטויות האלה?״ צעקתי בחלל המדרגות, אבל כל מה ששמעתי בחזרה היה את דלת הבניין נטרקת.

והחיים ממשיכים כרגיל. על פניו הכול בסדר. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה ועושה כל מה שצריך. אני מסיעה לחוגים, ועושה קניות, יושבת עם חברות לקפה בשישי ואפילו נוסעים יחד לחופשה פעם בשנה. אז מה אני רוצה? למה אני לא שמחה? אילו בעיות כבר יש לי? אין לי באמת תירוץ לכל השליליות הזאת. בסוף עוד יהיה לי סרטן.

ניסיתי למצוא אותו כדי להגיד לו שאני יכולה לעזור, אבל הוא נעלם כאילו לא היה. עד להודעה חדשה. ״הי, טלי. זה אורי. סליחה שנעלמתי. אשמח אם תחזרי אלי.״ וכך קרה שאחרי חצי שנה הוא בא שוב. הפעם לטיפול.

״שלום טלי.״ ״שלום אורי.״ נרגעתי כשראיתי שוב את העיניים הכחולות הענקיות שלו. שנינו חייכנו ושתקנו, הוא היה הרבה יותר רזה מהפעם הקודמת. משמעותית. ״אני חייב לך התנצלות.״ ״על איזו מהפעמים?״ הוצאתי לו לשון, הוא צחק. ״סתאאאם, חוץ מזה שהתנצלתָ כבר בטלפון, בוא נתחיל בזה שקודם תיכנס.״ זזתי הצדה ונתתי לו להיכנס. הוא נעמד בין שתי הכורסאות עם הידיים בכיסים, כאילו מפחד לגעת. ״בטח יש לך את הכיסא שלך.״ ״לא, זה ממש לא משנה לי, שב איפה שנוח לך. משהו חם לשתות?״ ״מים קרים. תודה.״ הוא בחר לשבת על הכורסה שהיתה עם הגב לחלון. ״אז לשאול מה קרה, או שזה ברור שאתה חייב לי חתיכת סיפור?״ התיישבתי מולו מיובשת מסקרנות ומזגתי לנו שתי כוסות. שנינו לגמנו. ״אל תדאגי, אני אספר לך הכול. את נראית טוב. ואצלך הכול בסדר?״ הוא תפס אותי קצת לא מוכנה. ״הכול טוב בכללי. כן. לא נפתח את זה עכשיו. נו, נו, תספר.״ מיד החזרתי את הכדור אליו והוא לקח נשימה והתחיל.

״אחרי שנפרדנו נרשמתי ללימודי מנהל. ודי מהר אחרי שסיימתי ב־NYU התחתנתי עם אלה, יהודייה אמריקאית מבית טוב. מטר שמונים, מהממת, מהממת,״ הוא הדגיש באופן שלא משתמע לשתי פנים. ״היתה לנו חתונה לפי הספר והכול די זרם. כפית הזהב שתמיד אמרו עלי שנולדתי איתה עלתה לי לאט־לאט לראש והפכתי למה שנקרא 'שמוק' קלאסי.״ פרצתי בצחוק. הוא חייך והמשיך, ״אחרי החתונה התחלתי לעבוד אצל אבא שלה בחברה, קודמתי בתפקיד בערך אחרי חודש והפכתי ל'שמוק' בכיר. לא היה חסר לי כלום, עשיתי וי על כל הרשימה שהבאתי איתי מהבית. מהר מאוד היא נכנסה להיריון, אחרי שנה וחצי שוב, אחרי שנה וחצי שוב... שלושה בנים.״ הוא עצר לשתות ועשה לי טובה שנתן לי רגע לעכל את כל זה. ״וואו, שלושה בנים... סחתיין.״ מזגתי לשנינו עוד כוס מים. הוא הרים את הגבות. ״נו, זה מה יצא, את יודעת. לך יש שניים, נכון? בן ובת.״ ״נכון. מי סיפר לך?״ הוא חייך ועשה כאילו הוא רוכס את השפתיים. לא הבנתי מאיפה הוא יודע. ״טוב, לא חשוב, אז איך אני יכולה לעזור לך?״ הרגשתי שאני חייבת להיות קצת יותר עניינית. ״בעיקרון אני כבר אחרי הדרמה הגדולה, עברתי את הניתוח ואני מוגדר כְּנס רפואי. עכשיו אני צריך להתחזק, לשמור על עצמי ולטפל בשורש הבעיה.״ לא לגמרי ירדתי לסוף דעתו. ״אוקיי. אז תספר לי איך זה התחיל.״

״יום אחד אני יושב לבד במשרד שלי בניו יורק, ופתאום — דקירות בבטן. למות. בחיים לא חוויתי כזה כאב, בלתי נסבל. את לא מבינה איך נלחצתי. זה קטע מטורף, כי באותו הרגע כבר ידעתי שמשהו ממש רע קורה לי בגוף. הזמנתי מונית ונסעתי ישר למיון. שם זה התגלה.״ ״מה, ואז באת אלי?״ ״כן, הרגשתי נורא לבד. מוקף במיליון אנשים אבל נורא לבד. לא הייתי מסוגל לספר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי. רציתי רק לבוא הביתה, לארץ. וידעתי שאת תהיי שם בשבילי. אז קניתי כרטיס ונחתתי עלייך. הזוי. אני יודע.״ ״נכון. אתה לא נורמלי.״ חייכתי מכל הלב. ״אבל סלחתי, תמשיך.״ ״ברור לך שזה היה רגע מאוד מביך בשבילי. כי את היית כזאת מקסימה והזמנת אותי להיכנס ואני באתי משומקום בשביל עצמי ולא באמת חשבתי עלייך ואיפה זה יתפוס אותך, ונראה לי שגם די הבהלתי אותך. יצאתי מה זה אידיוט. רק אחר כך, ככל שחלף הזמן הבנתי שכל היחס שלי לאנשים אחרים הוא לא במקום ואני לא רואה אותם בכלל.״

״הסרטן הזה הפך לי את החיים. מסתבר ש'זכיתי' בסוג נדיר במיוחד ולרפואה לא היו תשובות. אין דבר יותר מורט עצבים מלהיות תלוי באוויר עם סימן שאלה אחד גדול, ואת מכירה אותי, חוסר ודאות יכול לגמור אותי. ניסיתי כל מה שאפשר, ומצאתי את עצמי מסתובב בין רופאים מומחים, חתיכת מסע. שום דבר, כלום לא עזר. חייתי על משככי כאבים, סבלתי מכל רגע וכל המשפחה שלי סבלה אותי. עוד רופא ועוד רופא, כל אחד אומר לי משהו אחר, לא יודע על מי באמת אפשר לסמוך. הזמן הולך ואוזל, ואני מרזה ולא יכול לאכול כלום. מנסה לאסוף את כל טיפות המידע למשהו הגיוני, שייתן לי תמונה על מה שקורה לי. הפכתי למומחה בכל מה שקשור למחלה, נשען על המלצות ואינסטינקטים מהבטן, הבטן הזאת שפיזית הלכה ונרקבה.״

יכולתי ממש להרגיש אותו, את השוק הזה, איך ברגע אחד המציאות הופכת לך את החיים ואתה נהיה כלום. הוא שתק וחיכה שאגיב אבל לא ממש היו לי המילים המתאימות. ״בוא נקשיב קצת לגוף שלך, נשמע מה הוא אומר.״ ״אוקיי.״ ״תחלוץ בבקשה את הנעליים, תוריד חולצה ותשכב על המיטה.״ יצאתי לדקה מהחדר.

לא תיארתי לעצמי שבחדר הזה, בערך ברגע הזה, אתחיל גם אני מסע משל עצמי.