הגיבור האבוד / ריקי ריירדן

 

מיתוסים הם סיפורים שמעניקים לבני האדם משמעות החורגת מקיומם היומיומי. לכל עידן מיתוסים המותאמים לכלים בהם הוא משתמש ביום יום שלו. ערש העולם המערבי שאנו מכירים היום הוא רומא ויוון העתיקות שסיפורי המיתולוגיה שלהם עברו מדור לדור ובכל תקופה קיבלו מעמד אחר. בעידן המודרני של המאות ה-20 וה-21 המיתולוגיה היוונית כבר לא נתפסת ככלי ידע אודות הקיום מעבר למה שמוכר לנו, אלא כאוסף של סיפורי אגדות המעניקים שעות של הנאה ועניין למכורים בלבד.

ריקי ריירדן ניסה להפוך את סיפורי המיתולוגיות הללו למעניינים יותר עבור ילדיו הקטנים ובעקבות העיבודים שיצר עבורם, כתב שורה של סדרות ספרים הקשורות אלו לאלו, העוסקות במיתולוגיות השונות תוך התאמה למאה ה-21 באופן ההופך את הלמידה אותותיהן למרתקת במיוחד.

הגיבור האבוד הוא חלק ראשון בסדרת ספרים נוספות העוסקת במיתולוגיות היווניות והרומיות וממשיכה את הסדרות הקודמות שעסקו בילדיהם של אלים ובני אדם והמפגש שלהם עם הצד האלוהי בחייהם בהגיעם לגיל ההתבגרות. בדרך למדנו על חייו של האל אפולו שנענש על ידי אביו ומתגלגל לדמות של נער מתבגר וגמלוני וחייב למלא את ייעודו על מנת לחזור ולהפוך לאל ולשמור על שלמות עולם בני האדם והאולימפוס.

הספר הנוכחי מתכתב עם תמת הנער המתבגר המגלה שהוא בן של אל אבל הפעם באופן שמותיר את הקוראים הוותיקים של סדרות הספרים של ריירדן במתח עד סופו ממש. גיבור הספר הנוכחי לא יודע מי הוא. הוא מגלה את עצמו בתוך חברתם של בני אדם שאינו מכיר בדרך לטיול אל מקום לא ידוע, כשאין לו מושג מי האנשים סביבו אך יותר מזאת, אין לו מושג כלל מי הוא ואיך התגלגל למקום. לאט לאט מתחוור גם לסובבים אותו שהוא אומנם שוהה אתם והם מכנים אותו בשם אבל הם לא יכולים להיות בטוחים כי הזיכרונות שיש להם אודותיו לפני הרגע הנוכחי אך ממשיים... כשדברים מוזרים מתחילים לקרות עם מזג האוויר מסך הערפל שעוטף את העולם עבור בני האדם מוסר מעיניהם וברור להם שיש משהו מעבר למה שהם חווים אך הם עדיין צריכים להבין מהו תוך שהם נאבקים על חייהם ממש.

הגיבור האבוד, ג'ייסון, מגלה שהוא פועל מתוך אינסטינקט שמגן על עצמו ועל חבריו ואף מאפשר לו להשתמש במזג האוויר לטובתו, אבל לאיש אין מושג למה וגם כשיגיע למחנה החצויים, לא יהיה ברור לו ולאיש מהאנשים שם מהיכן הגיע. שני החברים שהוא פוגש בדרך לטיול מתגלגלים גם הם אל מחנה החצויים ונאלצים להיאבק על מקומם וללמוד מעט יותר על הוריהם האלים.

הספר הנוכחי הוא עוד חלק ראשון בסדרה ספרים שתיקח את הקוראים למסע הרפתקאות שיעשה שימוש במיתוסים העתיקים שיצרו היוונים והרומאים ויעבד אותם לתוך העולם שאנו וילדינו מכירים כיום. ריירדן הוא כותב מוכשר השוזר את המיתוסים הרבים במיומנות על לתוך עולם מודרני והופך את התכנותם לכמעט ממשית. תרגום הספר לעברית בידיה האמונות של יעל אכמון, הופך את הקריאה בו לקולחת את שפתו לטבעית. מומלץ בחום לכל חובבי כתיבתו של ריירדן, ואם ילדיכם (וגם אתם) טרם התוודעתם אליה, אנחנו ממליצים לכם לקרוא את סדרות הספרים על פי הסדר כדי ליהנות מהן בצורה הטובה ביותר.

* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט

הגיבור האבוד     מאת: ריקי ריירדן     מאנגלית: יעל אכמון     הוצאת כנרת זמורה דביר     2021     555 עמ' - כולל רשימת האלים שבספר ותודות

I

ג'ייסון

גם לפני שהתחשמל עבר על גֵ'ייסוֹן יום מחורבן.

הוא התעורר במושב האחורי של אוטובוס בית-ספר בלי לדעת איפה הוא, וגילה שהוא מחזיק ידיים עם נערה שלא הכיר. החלק הזה דווקא לא היה בהכרח מחורבן. הנערה היתה חמודה, אבל הוא לא הצליח להיזכר מי היא או מה הוא עושה שם. הוא הזדקף במושב, שפשף עיניים, וניסה לחשוב.

כמה עשרות נערים ישבו מרוחים במושבים שלפניו, מקשיבים למוזיקה באייפוד, מדברים או ישנים. כולם נראו בערך בגיל שלו... חמש-עשרה? שש-עשרה? אוקיי, זה היה מפחיד. הוא לא ידע בן כמה הוא.

האוטובוס התקדם בקול טרטור לאורך כביש משובש. מחוץ לחלונות חלף נוף מדברי תחת שמים כחולים בוהקים. ג'ייסון היה די משוכנע שהוא לא גר במדבר. הוא ניסה לחשוב אחורה... מה הדבר האחרון שהוא זוכר...

הנערה לחצה את ידו. "גֵ'ייסוֹן, הכול בסדר?"

היא היתה לבושה במכנסי ג'ינס משופשפים, נעלי הליכה ומעיל סנובורד מפליס. השיער שלה שצבעו חום שוקולד היה מסופר בתספורת חפוזה ולא אחידה עם צמות דקיקות קלועות בצדדים. היא לא היתה מאופרת, כאילו ניסתה שלא למשוך תשומת לב; אבל זה לא עבד. היא היתה ממש יפה. נדמה שהעיניים שלה מחליפות צבעים כמו קליידוסקופ - חומות, כחולות וירוקות.

ג'ייסון עזב לה את היד. "אה, אני לא -"

בחזית האוטובוס מורה צעק: "בסדר, פחזניות, כולם להקשיב!"

היה ברור שהאיש הוא מאמן. כובע הבייסבול שלו היה משוך נמוך על השיער כך שרק העיניים הקטנות שלו היו גלויות. היה לו זקנקן דליל ופנים חמוצות כאילו אכל משהו מקולקל. חולצת הפולו שלו שצבעה כתום בוהק נמתחה על זרועות וחזה שריריים. מכנסי הספורט שלו העשויים בד סינתטי ונעלי הנייקי שלו היו צחורות. על הצוואר היתה תלויה לו משרוקית ולחגורה שלו הוצמד מגאפון. הוא היה נראה די מפחיד אלמלא היה גובהו בקושי מטר וחצי. כשהוא קם ונעמד במעבר, אחד התלמידים צעק: "המאמן הֶדְג', תקום!"

"שמעתי את זה!" המאמן סרק במבטו את האוטובוס בחיפוש אחר התלמיד החצוף. ואז ננעצו עיניו בג'ייסון והבעת הזעף שלו העמיקה.

צמרמורת חלפה בגבו של ג'ייסון. הוא היה משוכנע שהמאמן יודע שהוא לא שייך לכאן. הוא עומד לקרוא בשמו של ג'ייסון, לדרוש לדעת מה מעשיו על האוטובוס - ולג'ייסון לא היה מושג מה לענות.

אבל המאמן הדג' הסב את מבטו וכחכח בגרונו. "אנחנו מגיעים בעוד חמש דקות! כולם להישאר צמודים לשותפים שלכם. אל תאבדו את דפי העבודה שלכם. ואם מישהו מהפחזניות הקטנות שלי יעשה צרות בטיול הזה, אני אישית אעיף אותו בחזרה לבית-הספר בדרך הקשה."

הוא הרים מחבט בייסבול והדגים כיצד הוא חובט בכדור.

ג'ייסון הביט בנערה שלצידו. "מותר לו לדבר אלינו ככה?"

היא משכה בכתפיה. "ככה הוא תמיד מדבר. אל תשכח שאנחנו 'בית-ספר קיום בטבע', 'המקום שבו התלמידים הם החיות'."

היא אמרה את זה כאילו זאת בדיחה קבועה ביניהם.

"יש פה טעות," אמר ג'ייסון. "אני לא אמור להיות כאן."

הנער במושב לפניו הסתובב וצחק. "כן, בטח, ג'ייסון. הפלילו את כולנו! אני לא ברחתי מהבית שש פעמים. פַּייפֶּר לא גנבה 'ב-מ-וו'."

הנערה הסמיקה. "לא גנבתי את המכונית ההיא, ליאוֹ!"

"אה, כן, שכחתי, פייפר. מה היה הסיפור שלך? את 'שיכנעת' את הסוחר שישאיל לך אותה?" הוא זקף את גבותיו אל ג'ייסון בהבעה של קלטת את הראש של הבחורה?

ליאו נראה כמו אֶלְף ממוצא היספאני, עם שיער שחור מסולסל, אוזניים מחודדות, פרצוף תינוקי ועליז וחיוך שובב שהבהיר לך מיד שאסור להשאיר ליד הבחור הזה גפרורים או חפצים חדים. האצבעות הארוכות והזריזות שלו היו פעילות ללא הרף - הן תופפו על המושב, הסיטו את השיער שלו מאחורי האוזניים, התעסקו בכפתורי המעיל הצבאי שלו. או שהבחור היה היפראקטיבי מטבעו או שהוא צרך מספיק סוכר וקפאין כדי לעשות התקף לב להיפופוטם.

"בכל מקרה," אמר ליאו, "אני מקווה שהבאת את דפי העבודה שלך, כי אני כבר מזמן עשיתי משלי כדורי טפו-טפו. למה אתה מסתכל עלי במבט הזה? עוד פעם קשקשו לי על הפנים?"

"אני לא מכיר אותך," אמר ג'ייסון.

ליאו חשף שיניים בחיוך. "בטח. אני לא החבר הכי טוב שלך. אני הכפיל המרושע שלו."

"ליאו ואלְדֶס!" צעק המאמן הדג' מחזית האוטובוס. "יש איזו בעיה מאחור?"

ליאו קרץ אל ג'ייסון. "חכה תראה קטע." הוא הסתובב קדימה. "סליחה, המאמן! לא שמעתי אותך כל כך טוב. אתה יכול להגיד את זה במגאפון, בבקשה?"

המאמן הדג' פלט נהמה, כאילו רק חיכה לתירוץ לשלוף את המגאפון. הוא פתח את התפס המחבר את המגאפון לחגורתו והמשיך לחלק הנחיות, אבל עכשיו יצא לו קול של דארת ויידר. הילדים נשפכו מצחוק. המאמן ניסה שוב אבל הפעם המגאפון שלו שאג: "הפרה אומרת מווווּ!"

הילדים שאגו מצחוק והמאמן הניח את המגאפון בחבטה. "ואלדס!"

פייפר החניקה צחוק. "אלוהים, ליאו. איך עשית את זה?"

ליאו שלף מברג פיליפס זעיר משרוולו. "אני ילד מיוחד."

"חבר'ה, ברצינות," התחנן ג'ייסון. "מה אני עושה כאן? לאן אנחנו נוסעים?"

הגבות של פייפר התכווצו. "ג'ייסון, אתה צוחק?"

"לא! אין לי מושג -"

"אה, בטח שהוא צוחק," אמר ליאו. "הוא מנסה להחזיר לי על הקטע ההוא עם הקצף גילוח על הג'לי, נכון, ג'ייסון?"

ג'ייסון בהה בו בלי להבין.

"לא, אני חושבת שהוא רציני." פייפר ניסתה לאחוז בידו שוב אבל הוא משך אותה ממנה.

"מצטער," אמר. "אני לא - אני לא יכול -"

"נמאס לי!" צעק המאמן הדג' מחזית האוטובוס. "כל מי שיושב בסוף של האוטובוס זה עתה התנדב לנקות אחרי ארוחת הצהריים!"

שאר הילדים הריעו.

"באמת הפתעה," רטן ליאו.

אבל עיניה של פייפר נותרו נעוצות בג'ייסון, כאילו לא הצליחה להחליט אם להיעלב או לדאוג. "חטפת מכה בראש או משהו? אתה באמת לא יודע מי אנחנו?"

ג'ייסון משך בכתפיו בחוסר אונים. "יותר גרוע מזה. אני לא יודע מי אני."

***

האוטובוס הוריד אותם מול מבנה מתפרש ורב-מפלסי מחופה טיח אדמדם. הוא נראה כמו מוזיאון שפשוט עמד שם באמצע השום-מקום. אולי זה מה שהוא: המוזיאון הלאומי של שום-מקום, חשב ג'ייסון לעצמו. רוח קרה נשבה על פני המדבר. ג'ייסון לא הקדיש תשומת לב רבה לבגדים שלגופו אבל כעת הבחין שהם ממש לא חמים מספיק: מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, חולצה קצרה בצבע סגול ומעיל רוח שחור ודק.

"אוקיי, קורס מזורז לחולה האמנזיה," אמר ליאו בנימת קול מלאת נכונות לעזור שיצרה את הרושם שהוא לא הולך לעזור בכלל. "אנחנו לומדים ב'בית-ספר קיום בטבע'," - ליאו עשה עם האצבעות סימן מרכאות באוויר. "וזה אומר שאנחנו 'ילדים רעים'. המשפחה שלך או בית המשפט או מי שזה לא היה החליטו שאתה עושה יותר מדי בעיות אז הם שלחו אותך לכלא המקסים הזה - סליחה, ל'פנימייה' - בבית-שחי, נוואדה, שם אתה לומד מיומנויות הישרדות מועילות כגון לרוץ חמישה-עשר קילומטר ביום בשטח שורץ קקטוסים ולקלוע כובעים מפרחי בר! וכפינוק מיוחד אנחנו יוצאים לטיולים 'חינוכיים' עם המאמן הדג', ששומר על הסדר באמצעות מחבט בייסבול. אתה מתחיל להיזכר עכשיו?"

"לא." ג'ייסון העיף מבט מלא חשש בתלמידים האחרים: כעשרים נערים ונערות. איש מהם לא נראה כמו פושע קשוח, אבל הוא תהה מה עשו שגרם להם להישלח לבית-ספר לעבריינים צעירים, ומדוע הוא אחד מהם.

ליאו גלגל עיניים. "אתה הולך לשחק את זה עד הסוף, מה? אוקיי, אז שלושתנו התחלנו ללמוד יחד השנה. אנחנו הכי קרובים בעולם. אתה עושה כל דבר שאני אומר לך לעשות ונותן לי את הקינוחים שלך ועושה במקומי את המטלות שלי -"

"ליאו!" נזפה בו פייפר.

"בסדר, בסדר. תתעלם מהחלק האחרון. אבל אנחנו חברים. טוב, פייפר ממש ממש חברה שלך, בשבועות האחרונים -"

"ליאו, תפסיק!" פניה של פייפר הסמיקו. ג'ייסון הרגיש שפניו סמוקות גם הן. נראה לו שהיה זוכר אם היה יוצא עם נערה כמו פייפר.

"יש לו אמנזיה או משהו," אמרה פייפר. "אנחנו חייבים לספר למישהו."

ליאו נשף בבוז. "למי, למאמן הדג'? הוא ינסה לתקן את ג'ייסון בזבנג לראש."

המאמן עמד בחזית הקבוצה, נבח פקודות ונשף במשרוקית שלו כדי שהתלמידים לא יעשו בעיות; אבל מדי פעם הוא העיף מבט לאחור לעבר ג'ייסון והזעיף פנים.

"ליאו, ג'ייסון צריך עזרה," התעקשה פייפר. "יש לו זעזוע מוח או -"

"היי, פייפר." אחד הנערים האחרים התעכב לידם בזמן שהקבוצה התחילה לצעוד בכיוון המוזיאון. הנער החדש תקע את עצמו בין ג'ייסון לפייפר ודחף את ליאו לקרקע. "אל תדברי עם האפסים האלה. את השותפה שלי, זוכרת?"

לנער החדש היה שיער כהה בתספורת סופרמן, שיזוף עמוק ושיניים לבנות כל כך שהיה צריך להדביק עליהן תגית אזהרה: אין לנעוץ מבט ישיר בשיניים אלה, סכנת עיוורון. הוא לבש חולצת ספורט של קבוצת ה"דאלאס קאובויז", מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, וחייך כאילו הוא מתת האל לעברייניות הצעירות של העולם. ג'ייסון תיעב אותו ממבט ראשון.

"לך מפה, דילן," רטנה פייפר. "לא ביקשתי לעבוד איתך."

"די, אל תהיי כזאת. היום הוא יום המזל שלך!" דילן שילב את זרועו בזרועה ומשך אותה מבעד לכניסה למוזיאון. פייפר העיפה מבט אחרון מעבר לכתפה כאומרת הצילו!

ליאו קם והבריש את בגדיו. "אני שונא את הבחור הזה." הוא הושיט לג'ייסון זרוע, כאילו מציע שייכנסו פנימה בדילוגים. "אני דילן. אני כל כך קול שהייתי רוצה לצאת עם עצמי אבל זה לא הולך! רוצה לצאת איתי במקום זה? איזה מזל יש לך!"

"ליאו," אמר ג'ייסון, "אתה ממש מוזר."

"כן, אתה אומר לי את זה הרבה." ליאו חייך חיוך גדול. "אבל אם אתה לא זוכר אותי, אני יכול למחזר את כל הבדיחות הישנות שלי. נו, בוא כבר!"

נראה לג'ייסון שאם זה החבר הכי טוב שלו, החיים שלו כנראה ממש דפוקים; אבל הוא הלך בעקבות ליאו אל תוך המוזיאון.

***

הם חצו את הבניין, עוצרים פה ושם כדי שהמאמן הדג' יוכל להרצות להם עם המגאפון שלו, שלפעמים גרם לו להישמע כמו אדון סית' ולפעמים פלט הערות אקראיות כמו "החזיר אומר אוינק".

ליאו שלף ללא הרף ברגים, אומים ומנקי מקטרות מכיסי המעיל הצבאי שלו והרכיב אותם בכל מיני צורות, כאילו הידיים שלו חייבות להתעסק כל הזמן במשהו.

ג'ייסון היה טרוד מכדי להקדיש תשומת לב רבה לתצוגות, אבל הן עסקו בגראנד קניון ובשבט ווֹלָאפַּאי שהמוזיאון בבעלותו.

כמה מהבנות לא הפסיקו להעיף מבטים לעבר פייפר ודילן ולצחקק. ג'ייסון הניח שאלה מלכות הכיתה. הן לבשו מכנסי ג'ינס וחולצות ורודות תואמות וכמויות איפור שאפשר למצוא בנשף תחפושות.

אחת מהן אמרה: "היי, פייפר, השבט שלך אחראי על המקום הזה? אם את עושה ריקוד גשם, מכניסים אותך בחינם?"

הבנות האחרות צחקו. אפילו דילן שקרא לעצמו השותף של פייפר הבליע חיוך. שרוולי מעיל הסנובורד של פייפר הסתירו את הידיים שלה אבל היתה לג'ייסון הרגשה שהן נסגרות לאגרופים.

"אבא שלי משבט צֶ'רוֹקי," אמרה. "לא וולאפאי. אבל אפשר לסלוח לך על הטעות, הרי צריך כמה תאי מוח כדי לדעת שיש הבדל, איזבל."

איזבל פערה עיניים בהפתעה מדומה, כך שנראתה כמו ינשופה עם חולשה לאיפור. "אוי, מצטערת! אז אמא שלך היתה מהשבט הזה? אה, שכחתי. את לא הכרת את אמא שלך."

פייפר הסתערה עליה, אבל לפני שפרצה תגרה המאמן הדג' נבח: "מספיק עם זה מאחורה! תתנהגו יפה או שאני שולף את מחבט הבייסבול שלי!" הקבוצה גררה רגליים לתצוגה הבאה אבל הבנות המשיכו לכוון לעבר פייפר כל מיני עקיצות קטנות.

"נחמד לחזור לשמורה?" שאלה אחת בקול מתוק.

"אבא בטח שיכור מדי לעבוד," אמרה אחרת בהשתתפות מזויפת. "בגלל זה היא נעשתה קלפטומנית."

פייפר התעלמה מהן אבל ג'ייסון היה מוכן להכניס להן אגרוף בעצמו. הוא אולי לא זכר את פייפר, או אפילו מי הוא, אבל הוא ידע שהוא שונא התנהגות נבזית כזאת.

ליאו תפס בזרועו. "אל תתחמם. פייפר לא אוהבת שאנחנו נלחמים במקומה. וחוץ מזה, אם הבנות האלה היו מגלות את האמת על אבא שלה הן היו משתחוות בפניה וצורחות: 'אנחנו עפר לרגלייך!'"

"למה? מי זה אבא שלה?"

ליאו פלט צחוק של חוסר אמון. "אתה לא צוחק? אתה באמת לא זוכר שאבא של החברה שלך -"

"תשמע, הלוואי שזה לא היה ככה אבל אפילו אותה אני לא זוכר, בטח לא את אבא שלה."

ליאו פלט שריקה. "מה שתגיד. אנחנו חייבים לדבר כשנחזור למעונות."

הם הגיעו לקצה אולם התצוגה. דלתות זכוכית גדולות הובילו משם למרפסת.

"בסדר, פחזניות," הכריז המאמן הדג'. "אתם עומדים לראות את הגראנד קניון. תנסו לא לשבור אותו. הגשר העילי מסוגל לשאת משקל של שבעים מטוסי סילון, אז לצימוקים כמוכם לא יקרה כלום. אם אפשר, תשתדלו לא לדחוף אחד את השני מעבר למעקה כי אז אני אצטרך למלא בלי סוף טפסים."

המאמן פתח את הדלתות וכולם יצאו החוצה. הגראנד קניון בכבודו ובעצמו נפרש מולם. מעבר לשפת הצוק התמשך גשר זכוכית בצורת פרסה, כך שהיה אפשר להלך עליו ולהסתכל ישר למטה.

"אחי," אמר ליאו. "זה ממש חזק."

ג'ייסון לא היה יכול אלא להסכים. על אף אובדן הזיכרון והתחושה שהוא לא שייך לשם, לא היה אפשר שלא להתרשם.

הקניון היה גדול ועמוק משניתן לתפוס בתמונות. הם נמצאו גבוה כל כך שציפורים חגו מתחת לרגליהם. מאה חמישים מטר מתחתם התפתל נהר לאורך קרקעית הקניון. גושים של ענני סערה הלכו וכיסו את השמים בזמן שהיו בתוך המוזיאון, וכעת הטילו על הצוקים צללים דמויי פרצופים זועמים. ג'ייסון השקיף למרחק ומכל העברים ראה ערוצים אדומים ואפורים שנחצבו בקרקע המדברית כאילו אֵל משוגע כלשהו חרץ בה בסכין.

כאב פילח את ראשו של ג'ייסון מאחורי עיניו. אלים משוגעים... מאיפה צץ לו בראש רעיון כזה? הוא הרגיש כאילו התקרב למשהו חשוב - משהו שהוא אמור לדעת. הוא נתקף גם תחושה ברורה שנשקפת לו סכנה.

"אתה בסדר?" שאל ליאו. "אתה לא הולך להקיא מעבר למעקה, נכון? כי חבל שלא הבאתי מצלמה."

ג'ייסון תפס במעקה. הוא רעד והזיע כולו אבל לא היה לזה שום קשר לגובה שבו נמצאו. הוא מצמץ, והכאב מאחורי עיניו שכך.

"אני בסדר," הצליח לומר. "סתם כאב ראש."

רעם הרעים מעליהם. רוח צוננת כמעט הפילה אותו.

"זה לא נראה לי בטוח." ליאו צמצם עיניים לעבר העננים. "הסערה ממש מעלינו, אבל מסביב שמים בהירים לגמרי. מוזר, לא?"

ג'ייסון הרים את מבטו וראה שליאו דייק בתיאור. מעגל כהה של עננים התמקם מעל הגשר, אבל השמים מכל העברים היו בהירים לחלוטין. לג'ייסון היתה הרגשה מאוד לא טובה בקשר לזה.

"בסדר, פחזניות!" צעק המאמן הדג'. "ייתכן שנצטרך לקצר את הטיול, אז קדימה, לעבודה! ותזכרו, כותבים תשובות מלאות!"

ענני הסערה רעמו וראשו של ג'ייסון התחיל לכאוב שוב. בלי לדעת מדוע, הוא הכניס יד לכיס מכנסי הג'ינס שלו ושלף מטבע - עיגול זהב בגודל מטבע חצי דולר, אבל עבה ומחוספס יותר. על צד אחד שלו היה מוטבע ציור של גרזן קרב. על הצד האחר פרצוף של אדם כלשהו שראשו עטור זר דפנה. הכיתוב על המטבע נראה כמו "יוליוס".

"רגע, זה זהב אמיתי?" שאל ליאו. "איזה דברים אתה מסתיר ממני!"

ג'ייסון החזיר את המטבע לכיס ותהה איך הגיע לרשותו ומדוע הוא מרגיש שיזדקק לו בקרוב.

"זה שום דבר," אמר. "סתם מטבע."

ליאו משך בכתפיו. ייתכן שמוחו חייב להימצא תמיד בתנועה, כמו ידיו. "בוא," אמר. "נראה אם תעז לירוק מעבר למעקה."

***

הם לא התאמצו במיוחד עם דפי העבודה. קודם כול, הסערה והתחושות הסותרות בתוכו הסיחו את דעתו של ג'ייסון. וחוץ מזה, לא היה לו מושג איך לנקוב בשם "שלושה סוגים של שכבות סלעי משקע" או לתאר "שתי דוגמאות של סחף."

ליאו לא ממש עזר. הוא היה עסוק מדי בבניית הליקופטר ממנקי מקטרות.

"תראה את זה." הוא שיגר את ההליקופטר. ג'ייסון חשב שהוא יצלול אבל הלהבים העשויים מנקי מקטרות ממש הסתובבו. ההליקופטר הקטן הצליח לצלוח את מחצית הדרך לרוחב הקניון לפני שאיבד גובה וצלל במעגלים אל התהום.

"איך עשית את זה?" שאל ג'ייסון.

ליאו משך בכתפיו. "היה יוצא יותר שווה אם היו לי כמה גומיות."

"ברצינות," אמר ג'ייסון, "אנחנו באמת חברים?"

"עד כמה שידוע לי."

"אתה בטוח? מה קרה ביום הראשון שנפגשנו? על מה דיברנו?"

"זה היה..." המצח של ליאו התקמט. "אני לא זוכר בדיוק. יש לי הפרעת קשב, אחי. אתה לא יכול לצפות ממני לזכור פרטים."

"אבל אני לא זוכר אותך בכלל. אני לא זוכר אף אחד כאן. מה אם -"

"מה אם אתה צודק וכל השאר טועים?" שאל ליאו. "אתה חושב שפשוט הופעת כאן הבוקר ולכולנו יש זיכרונות מזויפים ממך?" קול קטן באחורי ראשו של ג'ייסון אמר, כן, זה בדיוק מה שאני חושב.

אבל זה נשמע מטורף לגמרי. כולם התייחסו לנוכחותו כאן כמובנת מאליה. כולם התנהגו כאילו הוא חלק נורמלי לגמרי מהכיתה - מלבד המאמן הדג'.

"קח את דפי העבודה." ג'ייסון הושיט לליאו את הגיליון. "אני כבר חוזר."

לפני שליאו הספיק למחות, ג'ייסון חצה את הגשר.

הקבוצה שלהם היתה היחידה במקום. אולי השעה היתה מוקדמת מדי לתיירים, ואולי מזג האוויר המשונה הבריח את כולם. הילדים מ"בית-ספר קיום בטבע" התפזרו בזוגות על פני הגשר. רובם סתם עשו צחוקים או דיברו. כמה חבר'ה זרקו מטבעות מעבר למעקה. במרחק כחמישה-עשר מטר משם, פייפר ניסתה למלא את דפי העבודה שלה, אבל השותף האידיוט שלה דילן לא הפסיק להתחיל איתה, להניח יד על הכתף שלה ולשלוח אליה חיוכים מסנוורים. היא לא הפסיקה לדחוף אותו מעליה, וכשראתה את ג'ייסון שלחה אליו מבט של תחנוק את הדביל הזה בשבילי.

ג'ייסון סימן לה שתחזיק מעמד. הוא ניגש אל המאמן הדג', שעמד שעון על מחבט הבייסבול שלו ובחן את ענני הסערה.

"אתה עשית את זה?" שאל אותו המאמן.

ג'ייסון נסוג צעד לאחור. "עשיתי את מה?" זה נשמע כאילו המאמן שאל אותו אם יצר את ענני הסערה.

המאמן הדג' נעץ בו מבט זועם ועיניו הקטנות נצצו תחת שולי הכובע שלו. "אל תשחק איתי משחקים, ילד. מה אתה עושה כאן ולמה אתה דופק לי את העבודה?"

"אתה מתכוון... שאתה לא מכיר אותי?" שאל ג'ייסון. "אני לא אחד התלמידים שלך?"

הדג' פלט נחרה. "בחיים לא ראיתי אותך לפני היום."

ג'ייסון נשטף הקלה כזאת שכמעט פרץ בבכי. לפחות הוא לא מטורף. הוא באמת נמצא במקום הלא-נכון. "תראה, אדוני, אני לא יודע איך הגעתי לכאן. פשוט התעוררתי באוטובוס. אני רק יודע שאני לא אמור להיות כאן."

"בזה אתה צודק." קולו הזועף של הדג' נחלש למלמול, כאילו חולק סוד עם ג'ייסון. "יש לך שליטה רצינית בערפול, ילד, אם אתה מצליח לגרום לכל האנשים האלה לחשוב שהם מכירים אותך; אבל עלי אתה לא יכול לעבוד. כבר ימים שלמים שאני מריח מפלצות. ידעתי שמישהו הסתנן אלינו, אבל אתה לא מריח כמו מפלצת. אתה מריח כמו חצוי. אז אני רוצה לדעת - מי אתה ומאיפה הגעת?"

מרבית דבריו של המאמן לא נשמעו הגיוניים, אבל ג'ייסון החליט לענות בכנות. "אני לא יודע מי אני. אין לי שום זיכרונות. אתה חייב לעזור לי."

המאמן הדג' בחן את פניו כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיו של ג'ייסון.

"נפלא," רטן. "אתה דובר אמת."

"ברור! ומה זה כל מה שאמרת על מפלצות ועל חצויים? אלה מילות צופן או משהו?"

העיניים של הדג' הצטמצמו. חלק מג'ייסון תהה אם האיש פשוט משוגע. אבל החלק האחר ידע שלא.

"תשמע, ילד," אמר הדג'. "אני לא יודע מי אתה. אני רק יודע מה אתה, ואתה מביא איתך רק צרות. עכשיו אני צריך להגן על שלושה מכם במקום על שניים. אתה החבילה המיוחדת? זה העניין?"

"על מה אתה מדבר?"

הדג' העיף מבט בענני הסערה. הם הלכו והתעבו, הלכו וכהו, וריחפו ממש מעל הגשר.

"הבוקר," אמר הדג', "קיבלתי הודעה מהמחנה. הם אמרו שצוות חילוץ נמצא בדרכו לכאן. הם באים לאסוף חבילה מיוחדת, אבל סירבו למסור לי פרטים. חשבתי לעצמי, אין בעיה. השניים שאני משגיח עליהם די חזקים ומבוגרים מהרגיל. אני יודע שעוקבים אחריהם. אני יכול להריח מפלצת בקבוצה. תיארתי לעצמי שבגלל זה המחנה נלחץ פתאום ורוצה לאסוף אותם. אבל אז אתה מופיע כאן משום מקום. אז מה, אתה החבילה המיוחדת?"

הכאב מאחורי עיניו של ג'ייסון החמיר עוד יותר. חצויים. מחנה. מפלצות. עדיין לא היה לו מושג על מה המאמן מדבר, אבל המילים פילחו לו את הראש - כאילו המוח שלו מנסה להגיע למידע שאמור להיות שם אבל לא נמצא.

הוא כשל, והמאמן הדג' תפס אותו. יחסית לבחור נמוך היו למאמן זרועות פלדה. "זהירות, פחזנית. אתה אומר שאתה לא זוכר שום דבר, מה? אין בעיה. אני פשוט אצטרך לפקוח עין גם עליך עד שהצוות יגיע לכאן. ניתן למנהל לברר מה קורה."

"איזה מנהל?" שאל ג'ייסון. "איזה מחנה?"

"פשוט תחזיק מעמד. התגבורת אמורה להגיע בקרוב. בוא נקווה ששום דבר לא יקרה לפני -"

ברק הבזיק מעליהם. הרוח התחזקה בבת אחת. דפי עבודה התעופפו אל מעמקי הגראנד קניון והגשר כולו נרעד. הילדים צרחו, מעדו ונאחזו במעקה.

"הייתי חייב לפתוח את הפה הגדול שלי," רטן הדג'. הוא שאג אל תוך המגאפון שלו: "כולם להיכנס פנימה! הפרה אומרת מווו! כולם לרדת מהגשר!"

"חשבתי שאמרת שהדבר הזה יציב!" צעק ג'ייסון מעל רעש הרוח.

"בנסיבות רגילות כן," אישר הדג', "אבל אלה לא נסיבות רגילות. בוא כבר!"