מה היית עושה אם יום אחד בחור זר היה קד לעברך ואומר לך: "גברתי, משרתך הנאמן"? אישה ממוצעת הייתה נבהלת קצת, יכול להיות שהיא הייתה מחפשת מצלמה נסתרת או חושדת במניעים שלו, אבל סביר להניח שהמשפט השני שלו שנאמר כשהוא כורע ברך ומושיט יד: "גברתי, אם תואילי להסתייע בי, לכבוד יהיה לי לשאת אותך למחוז חפצך, יהיה אשר יהיה" לא היה גורם לה לתהות אם הרכב שהוא כורע לידו שייך לו ולהיכנס פנימה לאחר שהוא פותח לה את הדלת.
אבל זה בדיוק מה שזי (ז'ורזה שם מלא) עושה. הפנים של הבחור, אשר אחר כך היא לומדת כי שמו ג'נטרי, מוכרות לה ממרפאת הפיזיותרפיה בה קיבלה טיפול פעמיים בשבוע, היא זוכרת שהיד שלו הייתה נתונה במתלה, אבל עכשיו נותר רק פלסטר רפואי גדול על הזרוע והכתף. לדעתה יש לו מראה ממוצע מינוס תספורת גרועה במיוחד. ושפה מעט מיושנת, אבל היא לא בררנית כשהיא ממילא שוקלת למות בדרכים מוזרות, אחרי שהיא מבלה את תקופת ההחלמה שלה בבית אחותה ובעלה שלא מפסיקים לריב.
אחרי שהוא מוריד אותה בפתח בית אחותה ומוודא שהיא לא צריכה עזרה נוספת, הוא מעניק לה את מספר הטלפון שלו למידה שתזדקק לו בעתיד. לאחר מכן, מבלי שהיא מבקשת, הוא מחזיר אותה מן הטיפולים ואף אוסף אותה אליהם. כדי להרגיש נוח עם הנהג האישי שלה, היא מזמינה אותו לארוחת צהריים, שבסופו של דבר הוא בוחר לשלם עליה, ועדין אין לה באמת מושג מי הוא פרט לשמו ולדרך המוזרה שלו לתאר את החיים שלו.
כשהיא נפטרת מהקביים עדין אין לה מושג מי הבחור, אבל היא מנסה להעניק לו נשיקת תודה בפעם האחרונה שהוא מחזיר אותה הביתה ומופתעת מהתגובה המבוהלת שלו. כשהעניינים בבית של אחותה מחמירים הוא מציע לארח אותה בבית הוריו, מה שמתברר כחוויה נוראית לכולם, וזי מתעקשת להביע את דעתה על האופן בו מתייחסים אליו בני משפחתו. איכשהו, פתאום זי לא מרגישה שהחיים הנוראיים שלה, בהם היא מתפרנסת מסחר בסמים קלים כי מלצרות לא משלמת על טיפולים בבתי חולים, שכר דירה ותרופות לאמא שלה, והמשפחה בה גדלה, הם משהו שהיא צריכה להסתיר ממנו.
הוא עדין נשאר בסביבה גם כשהיא לא מזמינה אותו יותר להסיע אותה, הוא מסתובב סביב הבית שלה ומקום העבודה. עד שיום אחד, ממש כמו שהוא ביקש לעשות, הוא מציל אותה, סוג של, כשכלי תקשורת צובאים על פתח הבית של אמה לאחר שאחותה נעלמת מהכלא בו היא מתנדבת יחד עם מתנדבת נוספת ושני אסירים שברחו ממנו. זי נאלצת לטפל במרקוס בנה של אחותה, ולהיאבק בהוריו של בן זוגה שתובעים אפוטרופסות מלאה עד לחזרת האחות.
מרגע זה גורלם של השניים נשזר זה בזה, כאשר המסע למציאת האחות הנעלמת מוביל אותם להתוודע לצדדים השונים זה בחייו של זה, ולעשות מעשה שאין ממנו דרך חזרה.
אבל לא רק הקול של זי נשמע בסיפור, כי לצדו מוצגת נקודת המבט של מי שבוחנים את הקשר בינה לבין האביר המוזר שפגשה: ג'נטרי, אשר חולק עם הקוראים את עולמו. דוטי, אמה של זי, שרלין אמו של ג'נטרי, מרקוס - האחיין של זי, ריס ורוזלינדה - חבריו של ג'נטרי, ואלבה - דודה של זי.
בניגוד לאב, האם אשר בביתה גדלו ברין ואחיותיה, התגרשה מן האב כשברין הייתה בת שנתיים ונמנעת באדיקות מצריכת אלכוהול או חומרים אסורים אחרים ואסרה זאת גם על בנותיה. כשמלאו לה 14 אביה נשפט ל-7 שנות מאסר לאחריהן, היא מספרת בראיונות שהעניקה לעיתונות, הפך לאזרח שומר חוק.
שני עולמות שונים באופן קיצוני זה מזה, נפגשים במקרה ויוצרים יחד עולם חדש שאיש לא היה מצפה שיוקם. הבחירה של מחברת הספר בגיבורים, הנמצאים כל אחד בנפרד בשוליים אחרים בחברה האנושית, יוצרת מפגש מרתק בין עולמות באופן שלמרות שהוא תלוש מן המציאות, מצליח להיבנות במעין היגיון פנימי שמתבהר לקוראים בהדרגה.
את הספר תרגמה מאנגלית באופן קולח מרב זקס-פורטל, והקריאה בו, על אף שהיא מצריכה מן הקוראים מעט הסתגלות לעולמם של הגיבורים הראשיים שלו, מעוררת עניין בזכות הבחירה הלא שגרתית של הסופרת, בהם לככב בספר. "השבועה הנמהרת שלנו" הוא, ממש כפי שנכתב על גב הכריכה שלו, סוג של אגדה מודרנית פרועה.
* להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הפוסט.
השבועה הנמהרת שלנו מאת: ברין גרינווד מאנגלית: מרב זקס פורטל הוצאת עם עובד 2020 395 עמ'
פרק 1
זִי
יש כאלו שיש להם מלאך על כתף אחת ושטן על השנייה. לי יש שני גובי חובות שמזכירים לי בכל רגע כמה כסף אני חייבת. כך מצאתי את עצמי ברכבת בשעה ארבע לפנות בוקר עם האחיין שלי וגראס במשקל ארבעים וחמישה קילו.
הרכבת שלנו לא עמדה בזמנים, אבל רכבת הסאות'ווסט צ'יף הגיעה בזמן. שתיהן היטלטלו ימינה ושמאלה כשהיא חלפה על פנינו, והאוויר שהסתנן מבעד לפתחי האוורור הדיף ריח דיזל ובלמים חרוכים. אנשים נראו מבעד לחלונות הרכבת השנייה, כמה מהם עדיין היו ערים. בדרך כלל אני מרגישה בודדה כשאני רואה אנשים כל כך קרוב אליי אבל נפרדים ממני.
הפעם הרגשתי אחרת. ראשו של מרקוס נח על הברכיים שלי והזכיר לי שאני לא לבד. הוא קטן כמו אימא שלו, והשיער שלו שחור כמו של אבא שלו, אבל הוא ישן בדיוק כמוני. תמיד מזיע ומנסה להתחפר בדברים. המותן שלי כאבה כל כך שקיוויתי שהוא יתעורר, אבל הוא ישן עליי שעות, למרות כל הצלצולים של הרכבת בתחנות העיירות הקטנות שדרכן עברנו. כשכבר התעורר והתהפך וחיכך בי את המצח שלו, לא הזזתי אותו. רק החלקתי על השיער הפרוע שלו ואמרתי, "ששש, הכול בסדר. אני כאן. תחזור לישון".
הנסיעה לטרינידד אף פעם לא הייתה סיפור גדול בעיניי, אבל בפעמים הקודמות לא לקחתי איתי את מרקוס. הפעם לא הייתה לי ברירה. לה־ריין לא חזרה הביתה, עברו עשרים וארבע שעות, ועדיין חיכיתי לשמוע ממנה. חיכיתי ופחדתי כי לא היה לי שום סיכוי להמשיך לשקר לה. אני איאלץ לספר לה על הגראס, והיא תצטרך להתמודד. שתתעצבן כמה שהיא רוצה, זה לא יעזור לנו לשלם שכר דירה, ואולי הגיע הזמן שהיא תדע מאיפה מגיע הכסף. לפעמים היא מבזבזת כסף כאילו הוא צץ בחשבון הבנק שלנו כמו קסם. למשל הכסף לדלק שהיא שרפה בכל פעם שנסעה להתנדב בכלא אל דורדו.
פעם, לפני הנסיעות שלי לקולורדו, לה־ריין קראה לאָשֵר החבר שלי. אני מניחה שרק ככה היא הבינה למה אני שוכבת איתו. היא לא הבינה שזה בשביל כסף: חשבונות הטיפולים שלי בבית החולים, שכר הדירה, האוכל, התרופות של אימא, שכר הלימוד של לה־ריין, וכל מה שמרקוס צריך כי ילדים הם בור בלי תחתית.
מניסיוני, אפשר להזדיין בשביל כסף או למלצר בשביל כסף או לשבת בסוכנות ביטוח ארבעים שעות בשבוע כמו לה־ריין. כסף תמיד צריך. ולא משנה איך משיגים אותו כי רק הכסף קובע אם המצב ישתפר או יחמיר. המצב אף פעם לא נשאר אותו הדבר.
הירך כאבה לי כל כך שלא יכולתי לישון, אז הרצתי בראש את ההסברים ללה־ריין.
מה שהדאיג אותי היה שגם כשהיא לא חוזרת הביתה מההתנדבות שלה, היא תמיד שולחת לי הודעה. תמיד יש לה תירוצים. פעם אחת — רק פעם אחת — היא הבריזה לנו לגמרי. זה קרה מיד אחרי שהיא הגישה בקשה לגירושים, ומרקוס היה אז רק בן שלוש. נכנסנו לדירה חודש לפני כן, ולא היה לנו מושג מאיפה נשיג את הכסף לשכר הדירה בחודש הבא. התקיימנו מתפוחי אדמה ושימורים מחבילות לנזקקים. לה־ריין יצאה לראיון עבודה ביום חמישי אחד ולא חזרה הביתה. חיפשתי אותה כל סוף השבוע, ופוטרתי מהעבודה כי לא הגעתי למשמרת. היא חזרה הביתה בסופו של דבר, בראשון בערב. רבנו נורא. היא לא גילתה לי אף פעם איפה היא הייתה, אבל היא הבטיחה שלא תיעלם יותר, וגם קיימה.
אבל איפה היא עכשיו? כבר היה לה מספיק זמן להחליף טלפון אם הוא אבד, ולא יכולתי להעמיד פנים שלכן היא לא מתקשרת. לראשונה הרשיתי לעצמי לחשוב על סיבות אחרות. אולי היא מתה. תאונת דרכים. אולי איזה בן זונה עם רובה התבלבל בין המשרד שלה לבין המרפאה להורוּת מתוכננת שנמצאת בהמשך הרחוב. אם בעלה לשעבר לא היה יושב בכלא בטקסס, הייתי מוסיפה גם אותו לדרכים האפשריות שלה־ריין יכלה למות בהן. הוא הרי איים עליה הרבה פעמים. כשהסתכלתי על אחת ההודעות האחרונות ששלחתי לה, הצטערתי שאני לא יכולה למחוק אותה. אם את לא מתה, אני הורגת אותך. מה אם עשיתי לה עין הרע?
הודעה חדשה צצה בטלפון שלי, אבל היא הייתה מטוֹבִּי, השפוט של אשר: למה הרכבת מאחרת כל כך?
בעיות במנוע
או־קיי. אם יש בניוטון משטרה בעיה שלך
על מה אתה מדבר? למה שתהיה שם משטרה? שאלתי.
הנקודות הקטנות הבהבו בזמן שטובי הקליד. מזל שישבתי כשהתשובה הגיעה, כי אחרת הייתי נופלת: העסק הזה עם אחותך. אשר ירצח אותך אם המשטרה תשים יד על החומר שלו
נתקפתי חרדה, והידיים שלי רעדו כל כך שבקושי הצלחתי להקליד. על מה אתה מדבר? מה קרה עם אחותי???
מה שקרה בכלא
מה קרה בכלא???
טובי לא ענה.
פתחתי את אתר החדשות של ויצ'יטה איגל באפליקציה וחיכיתי שהעמוד יעלה, לא ידעתי אם השקשוק מגיע מהרכבת או מהבטן שלי.
הכותרת הראשית הייתה מצוד אחר אסירים נמלטים. מתחתיה הופיעו תמונות מטושטשות של שני בחורים בסרבלי אסירים כתומים.
כותרת המשנה הייתה שני סוהרים נהרגו במהומות, ולידה תמונות של סוהרים במדים. ומתחת: שלושה אסירים נפצעו, ושני מתנדבים נלקחו כבני ערובה בליל המהומות. לה־ריין הייתה כל כך לא חשובה שהזכירו אותה אחרונה. את התמונה בעיתון לא זיהיתי, כנראה לקחו אותה מתג המתנדבת שלה בכלא. היא נראתה זוהרת, איכשהו, אפילו בתמונת פוטו רצח. השיער שלה גלי ובלונדיני, והגבות משורטטות בקפידה. עוד אישה נחטפה. שמנמונת, בת חמישים בערך עם שיער חום קצר. האם זאת מולי, שלה־ריין ישנה אצלה לפעמים כשהייתה לה מיגרנה והיא לא רצתה לנהוג הביתה?
ניסיתי לברר עוד, אבל בכל האתרים היו אותם פרטים. מהומות, צוות מצומצם, צפיפות יתר, סוהרים מתים, בריחה, בני ערובה. קראתי שוב ושוב, עד שהרכבת עצרה בתחנה של ניוטון.
הייתי הנוסעת האחרונה שירדה מהרכבת, סחבתי את מרקוס על הידיים, והכרטיסן זרק את המזוודות שלי אל המדרכה. מרקוס צנח לידן על הרציף, בכה שתי דקות וחזר לישון.
גם אני כמעט בכיתי, אבל החזקתי מעמד בזמן שהנוסעים נפגשו עם בני המשפחה ועם החברים שלהם. טובי עמד בין הצללים וצפה בי כל אותו זמן. אולי הוא חשב שהוא שומר על פרופיל נמוך, אבל הוא סתם נראה חשוד.
"אתה רוצה את החומר או לא?" שאלתי אחרי שהרכבת יצאה מהרציף.
"תהיי בשקט".
"אין כאן שוטרים", הרמתי את הקול, כמו תמיד, כי קל לכעוס יותר מאשר לפחד. טובי התקדם לעברי ומשך את המזוודות אל המכונית שלו, שחנתה ליד שלי. אחרי שתים עשרה שעות ישיבה הרגשתי כאילו הירך שלי מלאה בחצץ, אבל הרמתי את מרקוס וצלעתי אחרי טובי.
טובי בדרך כלל פורק את המזוודות לתא המטען ומחזיר לי אותן, אבל הפעם הוא זרק אותן למושב האחורי ברגע שהגענו למכונית. המזוודות האלה היו משהו רציני: תואמות, עם נעילה, קשיחות ועשויות מפוליקרבונט, עם גלגלים חזקים. המקום היחיד שנסעתי אליו איתן היה טרינידד שבקולורדו, והדבר היחיד שארזתי בהן אי־פעם היה הגראס של אשר. הן גם עלו לי הרבה כסף, אבל לא חשבתי שזה המקום להתחיל להתווכח עליהן, אז הורדתי את מרקוס ופתחתי את המכונית שלי.
טובי שאל, "למה הבאת איתך את הילד בכלל?"
"כי לא הייתה לי ברירה. אשר אמר שאם אני לא לוקחת את השליחות הזאת הערב, הוא יגיד לך לדפוק אותי".
טובי צחק ואמר, "את כבר ממילא דפוקה לגמרי, מי מביא איתו את הילד שלו לנסיעה כזאת?"
"הוא האחיין שלי, ואחותי לא חזרה הביתה אתמול בערב, אתה כבר יודע. לא היה לי מי שישגיח עליו".
"את צוחקת? זה הילד של לה־ריין?" טובי הביט במרקוס, שנשען עליי וישן בעמידה. "מטורף! מה נראה לך ק —?"
"שתוק!"
טובי שלח יד ותפס אותי בצוואר למרות שמרקוס היה שם, לידי. הוא דחף אותי אל המכונית והידק את האגודל שלו לגרון שלי.
"את צריכה ללמוד להתנהג, זי".
"בבקשה", אמרתי, למרות שלא הרגשתי ככה בכלל, "אל תגיד שום דבר לידו".
כשטובי שחרר אותי פתחתי את הדלת והרמתי את מרקוס למושב המכונית, אחרי שסגרתי את הדלת הסתובבתי אל טובי ושילבתי את הידיים על החזה כדי שהוא לא יראה שאני רועדת. יש סיבה שטובי לא מביא את החומר לקולורדו בעצמו. הוא נראה בדיוק כמו מה שהוא: סוחר סמים בריון עם צוואר מקועקע ועיניים מתרוצצות. הוא גם אחד האנשים הכי מפחידים שאני מכירה. הוא ואשר. כל פעם שהתפתיתי לכמויות הכסף, הייתי רק צריכה לחשוב על השניים האלה. אלפיים דולר היו סוגרים את כל החובות שלי, ושל כל מי שאני מכירה, אבל מתישהו גם היו הורגים אותי.
"בחיי", אמר טובי, "ואני חשבתי להציע לעזור לך עם אשר, שהעסק ילך חלק יותר".
ידעתי מה הוא ירצה בשביל טובה כזאת, ובאמת שלא רציתי להמשיך לשלם על דברים בסקס. קיוויתי שבחיים לא אהיה עד כדי כך נואשת.
"אבל זה לא משנה עכשיו. אשר אמר לי להגיד לך שאת מחוץ לעסק. את לא מתקשרת אליו. את לא שולחת לו הודעות. כשכל החרא הזה ייגמר, הוא יתקשר אלייך".
הייתי צריכה להיכנס למכונית ולנסוע משם, אבל היו לי חשבונות לשלם.
"הכסף שלי?" אמרתי.
טובי גיחך, אבל שלח יד לכיס האחורי ושלף מעטפה. הוא החזיק בה כמה שניות אחרי ששלחתי אליה יד, אבל בסוף שחרר. דחפתי את הכסף לכיס והקפתי את המכונית לתא הנהג. טובי עדיין צפה בי כשפתחתי את הדלת.
"תגיד לאשר שהוא חייב לי על המזוודות", אמרתי, "זה לא היה זול".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה