כבר מההתחלה מגלה מיץ' אלבום לקוראים כי גורלה של הילדה "צ'יקה" אשר הספר נסוב סביב סיפור חייה והאופן בו השיק לחייהם של מיץ' ואשתו, לא היה טוב. אנחנו מודעים לכך שהלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד, לאחר מאבק במחלה קשה. אבל לאלבום חשוב לחלוק עם העולם את הסיפור שלה ויחד אתו סיפורה של האיטי, את עולמם של ילדים הגדלים בבית יתומים ואת חיי המשפחה שלו ושל רעייתו לפני ולאחרי הגעתה של צ'יקה אל ביתם בארצות הברית.
אלבום מכניס אותנו בהדרגה אל עולמו של בית יתומים אחד בהאיטי, מדינה ענייה אשר גורל תושבי הורע במיוחד לאחר רעידת אדמה שפקדה אותה בשנת 2010, אותה רעידת אדמה היא שהביא את אלבום לראשונה למדינה כדי לנסות ולסייע, והיא זו שחיברה אותו עם מייסד בית היתומים בו חיה צ'יקה, כשהוא נאלץ להעביר את שרביט הניהול שלו הלאה משום שאינו יכול לתמוך בו כלכלית. אלבום מצליח לגייס תורמים המסייעים למקום לפעול באופן מיטבי ואף לקלוט ילדים נוספים, אשר חלקם הם יודעים בוודאות אינם יתומים אך צפוי להם גורל טוב יותר בשנים ההן אם יגדלו בבית היתומים ולא בביתם.
אלבום מבלה חלק מזמנו בארצות הברית, כותב, מגיש ומתפרנס, וחלק אחר בבית היתומים שהוא מנהל ומגייס עבורו תרומות בהאיטי. כך הוא נפגש לראשונה עם צ'יקה הצעירה שלמרות היותה קטנה יותר מרוב ילדי בית היתומים, היא מצליחה לנהל אותם ביד רמה בזכות קסמה האישי וההנחה הבלתי מתפשרת שלה שדברים צריכים להיעשות כפי שהיא רוצה, פשוט כי כך היא רוצה
בעיה רפואית קלה שלה מובילה לבדיקה נוספת המגלה כי היא סובלת מבעיה שלא ניתן לתת לה מענה בהאיטי. אלבום ורעייתו מחליטים לקחת אותה לבדיקות נוספות בארצות הברית ובינתיים לשכן אותה בביתם. הבדיקות הולכות ומתארכות ומצבה הולך ומתדרדר, ואלבום ורעייתו מגלים בהדרגה כי הפכו להורים לילדה קטנה. המפגש שלהם עם חווית ההורות כששניהם כבר בגיל מבוגר שלא מאפשר להם להביא ילדים לעולם בדרך טבעית, מטלטל את עולמם.
אלבום חולק עם הקוראים שלא מכירים את סיפורו האישי מספריו הקודמים ומראיונות שנערכו עמו, את השיקולים שהובילו אותו להימנע מלהביא ילדים עד שזה היה מאוחר מדי. הוא תולה את עיקר האשמה בו, שעצר את רעייתו מלהביא ילדים בגילאים שעוד היה אפשרי, שחשב שיש להם עוד זמן ורצה להשקיע בקריירה ובעשייה שלו. הוא מפרט את שורת הנקודות בהן הוא מכה על חטא, וחולק עם הקוראים את חווית ההורות המאוחרת והמרגשת שלהם, מנקודת מבטו שלו.
אלבום פורש בהדרגה את חייהם המשותפים עם צ'יקה, חושף את עולמה הפנימי שנגלה אליהם באופן שובה לב ומתכתב לאורך כל הספר עם דמותה המתה של צ'יקה שפוקדת אותו עד שהוא מעלה את סיפורה על הכתב ועושה זאת באופן מספק עבורה.
זו אינה יצירה ספרותית במלוא מובן המילה, אלא מעין יומן אישי (מאוד אישי) של אדם שחווה פרידה לא קלה מבתו המאומצת. בת שהתגלגלה לחייו באופן לא צפוי ובלי שידע שהוא עתיד להופך לאביה. השפעת חייה ומותה של צי'קה לא הסתיימה כשהלכה לעולמה, אלא שינתה את האופן בו חווה אלבום את חייו ואת אופן הפעולה שלו בעולם.
הספר הנתון בכריכה קשה מודפס בפונט גדול ומרווח ומחולק לפרקים קצרים, כל אחד מהם נוגע בנקודה אחרת בחיים המשותפים של השניים (בחייה של צ'יקה וגם לאחר מותה) ועושה זאת באופן מרגש ומעורר מחשבה. אם קראתם בעבר את אחד מספריו של אלבום, קרוב לוודאי שנזקקתם למעט מאוד מילים לפני שהחלטתם שתרצו לקרוא גם את הספר הנוכחי. אם טרם עשיתם זאת, הסיכום שלנו לספר הנוכחי מעניק לכם הצצה לחוויה שעובר הקורא במהלך הקריאה, אנחנו ממליצים עליו.
הספר הנתון בכריכה קשה מודפס בפונט גדול ומרווח ומחולק לפרקים קצרים, כל אחד מהם נוגע בנקודה אחרת בחיים המשותפים של השניים (בחייה של צ'יקה וגם לאחר מותה) ועושה זאת באופן מרגש ומעורר מחשבה. אם קראתם בעבר את אחד מספריו של אלבום, קרוב לוודאי שנזקקתם למעט מאוד מילים לפני שהחלטתם שתרצו לקרוא גם את הספר הנוכחי. אם טרם עשיתם זאת, הסיכום שלנו לספר הנוכחי מעניק לכם הצצה לחוויה שעובר הקורא במהלך הקריאה, אנחנו ממליצים עליו.
* להתרשמות מהספר ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.
למצוא את צ'יקה - סיפור אמיתי מאת: מיץ' אלבום מאנגלית: דרורה בלישה הוצאת מטר 2020 273 עמ'
אנחנו
"למה אתה לא כותב, מיסטר מיץ'?"
צ'יקה שוכבת על השטיח במשרד שלי. היא מתהפכת אל הגב. היא משחקת באצבעותיה.
היא באה לכאן השכם בבוקר, כשהאור עודנו חיוור בחלון. לפעמים יש לה בובה או חבילת טושים. בפעמים אחרות, זו רק היא. היא לובשת את הפיג'מה הכחולה שלה, עם הציור של הפוני הקטן למעלה וכוכבים בצבעים בהירים למטה. בעבר, צ'יקה אהבה לבחור לעצמה את הבגדים מדי בוקר, לאחר שצחצחה שיניים, ולהתאים את צבע הגרביים לצבע החולצה.
אבל היא כבר לא עושה את זה.
צ'יקה מתה באביב שעבר, כשהעצים בחצר שלנו התחילו ללבלב, כמו עכשיו כששוב בא אביב. חסרונה הותיר אותנו ללא נשימה, ללא שינה, ללא תיאבון, ואשתי ואני נעצנו מבטים בחלל לרגעים ארוכים, עד שמישהו דיבר כדי להוציא אותנו מזה.
ואז בוקר אחד, צ'יקה חזרה.
"למה אתה לא כותב?" היא אומרת שוב.
זרועותי שלובות. אני נועץ מבט בצג הריק.
על מה?
"עלי."
אני אכתוב.
"מתי?"
בקרוב.
היא משמיעה קול גרגור, כמו של נמר בסרט מצויר.
אל תכעסי.
"פחחחח."
אל תכעסי, צ'יקה.
"פחחחח."
אל תלכי, טוב?
היא מתופפת באצבעותיה הקטנות על השולחן, כאילו היא צריכה לחשוב על זה.
צ'יקה לעולם אינה נשארת זמן רב. היא הופיעה לראשונה שמונה חודשים לאחר שמתה בבוקר הלוויה של אבא שלי. יצאתי החוצה כדי להביט בשמים, ולפתע היא היתה שם, עומדת לצדי, אוחזת במעקה המרפסת. אמרתי את שמה כלא מאמין — "צ'יקה?" והיא הסתובבה, וכך ידעתי שהיא שומעת אותי. דיברתי מהר, האמנתי שזה חלום ושהיא תיעלם בכל רגע.
כך היה אז. לאחרונה, כשהיא מופיעה, אני רגוע. אני אומר: "בוקר טוב, ילדה יפה," והיא אומרת, "בוקר טוב, מיסטר מיץ'," ומתיישבת על הרצפה או בכיסא הקטן שלה, שלא הוצאתי מהמשרד שלי. אפשר להתרגל לכל דבר בחיים, כנראה, אפילו לזה.
"למה אתה לא כותב?" שואלת שוב צ'יקה.
אנשים אומרים שאני צריך לחכות.
"מי?"
חברים. חברים לעבודה.
"למה?"
אני לא יודע.
אני יודע שזה שקר. אתה צריך יותר זמן. זה עדיין טרי מדי. אתה רגשני מדי. אולי הם צודקים. אולי כשאתה כותב על אנשים אהובים, אתה מסכים לקבל לתמיד את המציאות על אודותיהם, ואולי אני לא רוצה לקבל את המציאות הזאת, שצ'יקה איננה, שאני יכול לקבל רק מילים על נייר.
"תראה אותי, מיסטר מיץ'!"
היא מתגלגלת על הגב, שמאלה וימינה.
"על הקיר טיפס לו עכביש לבן..."
עכביש קטן, אני מתקן. המילים הן עכביש קטן.
"לאאאאא," היא אומרת.
לחייה מלאות ושערה קלוע בצמות הדוקות ושפתיה הקטנות מכווצות, כאילו היא עומדת לשרוק. היא נראית עכשיו בגודל שנראתה כשהבאנו אותה הנה מהאיטי, ילדה בת חמש, ואמרנו לה שהיא תגור איתנו בזמן שהרופאים יטפלו בה עד שתחלים.
"מתי...
"אתה...
"תתחיל...
"לכתוב?"
למה זה מטריד אותך כל כך? אני שואל.
"בגלל זה," היא אומרת ומצביעה.
אני עוקב אחר אצבעה על פני השולחן שלי, חולף על פני מזכרות מהימים שבהם היתה איתנו: תצלומים, ספל פלסטיק עם קש, הדרקון האדום הקטן שלה מ"מולאן", לוח שנה —
"זה."
לוח השנה? קראתי את התאריך. 6 באפריל, 2018.
מחר, 7 באפריל, תמלא שנה.
שנה מאז עזבה אותנו.
בגלל זה את מתנהגת כך? אני שואל.
היא מתבוננת ברגליה.
"אני לא רוצה שתשכחו אותי," היא ממלמלת.
אהובה, אני אומר, זה בלתי אפשרי. אי־אפשר לשכוח מישהו שאוהבים.
היא מטה את ראשה, כאילו אינני יודע משהו מובן מאליו.
"בטח שאפשר," היא אומרת.
לילה אחד, כשהיתה אצלנו רק כמה חודשים, קראתי לצ'יקה את "הבית בקרן פו". צ'יקה אהבה שקוראים לה. היא היתה מתכרבלת בשקע שנוצר באמצע גופי, משעינה את כריכת הספר על רגליה ותופסת את הדף כדי להפוך אותו לפני שסיימתי לקרוא.
לקראת סופו של אותו סיפור מסוים, כריסטופר רובין הולך ואומר לפו, "תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה." אבל הדוב אינו מבטיח. לא בהתחלה. במקום זאת הוא שואל, "בן כמה אני אהיה אז?" — כמי שרוצה לדעת למה הוא מתחייב.
זה הזכיר לי את בית היתומים שלנו בהאיטי, וכיצד, ברגע שמגיע מבקר, הילדים שלנו שואלים, "כמה זמן תישאר?" כמי שמודדים את כמות החיבה שעליהם לחלק. כולם נעזבו מאחור בשלב מסוים, נועצים מבטים בשער, דמעות בעיניהם, מחכים למישהו שיחזור וייקח אותם הביתה. זה קרה לצ'יקה. האדם שהביא אותה עזב באותו יום. אז כנראה לזה היא מתכוונת. אתה יכול לשכוח את אהוביך. או לפחות לא לחזור לקחת אותם.
אני מביט שוב בלוח השנה. האם באמת חלפה שנה מאז שהלכה? אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. אני מרגיש שעבר נצח.
בסדר, צ'יקה, אני אומר. אני אתחיל לכתוב.
"יש!" היא צורחת ומנופפת באגרופיה.
בתנאי אחד.
היא מפסיקה לנופף.
את חייבת להישאר כאן כשאני כותב. את חייבת להישאר איתי. בסדר?
אני יודע שהיא איננה יכולה לעשות את מה שביקשתי. למרות זאת, אני מתמקח. זה כל מה שאנחנו רוצים באמת, אשתי ואני, מאז הלכה צ'יקה. להיות איתה באותו מקום, כל הזמן.
"ספר לי את הסיפור שלי," אומרת צ'יקה.
ואת תישארי?
"אני אנסה."
בסדר, אני אומר. אני אספר לך את הסיפור של את ואני.
"אנחנו," היא אומרת.
אנחנו, אני אומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה