דמותו של יאנוש קורצ'אק, האדם והמחנך, זוכה גם עשרות שנים לאחר מותו להנצחה ולהוקרה. בשנה שעברה כתבה תמי שם-טוב בספרה "אני לא גנב", על האדם ועל משנתו מנקודת מבט ייחודית, דמותו של ילד דמיוני שהתגלגל אל בית היתומים שניהל קורצא'ק. במהלך הספר התוודענו למשנתו החינוכית של קורצ'אק באופן חווייתי, דרך חיי היום יום של הילדים והאופן בו הם מפרשים ומיישמים אותה.
"אני לא עוזב" ממשיך את סיפורו של אחד הילדים שפגשנו בספר הראשון, לאחר שעזב את בית היתומים לפני שתלמידיו נשלחו למחנה הריכוז וקורצ'אק בחר ללכת עמם. שמו איצ'ו והוא חבר כעת בבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית שנוסדה ברוסיה בסוף המאה ה-19 ופעלה לצדק ושוויון כלכלי חברתי, ובפרט זכויות פוליטיות לכל יהודי ויהודי. בפולין זכתה המפלגה בבחירות בשנת 1928 ב-100,000 קולות. מרבית חברי הבונד נרצחו בשואה. במסגרת הפעילות שלו הוא שותף להפצת הידיעות אודות מה שקורה ליהודים בפולין.
באחד הימים בזמן שהוא שוהה ברחוב הוא מרגיש כי מישהו עוקב אחריו, כשהוא לוכד אותו הוא מגלה כי לא מדובר במישהו אלא במישהי, ברוזי מבית היתומים של קורצ'אק. השניים שלא הסתדרו כלל בשנים בהן חיו זה לצד זו, מגלים אחד את השנייה כשהוא נעתר לבקשתה לסייע לה לעזוב את פולין לשווייץ. לרוזי אין ספק כי חבריו של אחיה הקומוניסט שנפטר יסייעו להם, ואיצ'ו על אף שהוא בונדיסט ולא קומוניסט מתלווה אליה להשגת האישורים הנדרשים ומסכים להתלוות אליה בחלק מן המסע כשהוא מגלה שהיא תסייע לחברתו מימי בית היתומים המסתתרת בספריה העירונית, חנה, לקבל תעודות שיעידו כי היא ארית מלידה.
ההסכמה של איצ'ו ללוות את רוזי בדרכה לשווייץ, כדי לסייע לה להימנע מסכנות, מושגת בסופו של דבר בזכות שליחות שהוא מקבל על עצמו כבונדיסט ומצריכה את נסיעתו לידע אליו היא מבקשת להגיע. במהלך המסע שלהם מאפשר לנו שם-טוב לקבל מושג ברור יותר של החיים היהודים בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כל נקודה ונקודה בדרך שלהם מציגה פנים אחרות של השלטון והאזרחים באותה העת וממחישה באופן שטקסט מחקרי לעולם לא יוכל לעשות, איך הרגיש יהודי מזרחי אירופאי במהלך מלחמת העולם השנייה.
באחד הימים בזמן שהוא שוהה ברחוב הוא מרגיש כי מישהו עוקב אחריו, כשהוא לוכד אותו הוא מגלה כי לא מדובר במישהו אלא במישהי, ברוזי מבית היתומים של קורצ'אק. השניים שלא הסתדרו כלל בשנים בהן חיו זה לצד זו, מגלים אחד את השנייה כשהוא נעתר לבקשתה לסייע לה לעזוב את פולין לשווייץ. לרוזי אין ספק כי חבריו של אחיה הקומוניסט שנפטר יסייעו להם, ואיצ'ו על אף שהוא בונדיסט ולא קומוניסט מתלווה אליה להשגת האישורים הנדרשים ומסכים להתלוות אליה בחלק מן המסע כשהוא מגלה שהיא תסייע לחברתו מימי בית היתומים המסתתרת בספריה העירונית, חנה, לקבל תעודות שיעידו כי היא ארית מלידה.
ההסכמה של איצ'ו ללוות את רוזי בדרכה לשווייץ, כדי לסייע לה להימנע מסכנות, מושגת בסופו של דבר בזכות שליחות שהוא מקבל על עצמו כבונדיסט ומצריכה את נסיעתו לידע אליו היא מבקשת להגיע. במהלך המסע שלהם מאפשר לנו שם-טוב לקבל מושג ברור יותר של החיים היהודים בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כל נקודה ונקודה בדרך שלהם מציגה פנים אחרות של השלטון והאזרחים באותה העת וממחישה באופן שטקסט מחקרי לעולם לא יוכל לעשות, איך הרגיש יהודי מזרחי אירופאי במהלך מלחמת העולם השנייה.
המסע של איצ'ו ורוזי יחד מעמיק את ההיכרות של הקוראים עם חייהם, אנו נחשפים לרקע שהוביל אותם לבית היתומים מבעד לעיניהם שלהם, וחווים את האופן בו הם מפרשים את המציאות שהובילה אותם לשם. השהות היומיומית של השניים יחד משנה גם את מרקם היחסים שהיה ביניהם בבית היתומים. בעוד שבבית היתומים היו מוקפים בילדים וילדות נוספים ותקשרו זה עם זו רק בגלל שהיו להם חברים משותפים, המסע של שניהם יחד כנגד העולם, מקרב אותם זה לזו ומאפשר לכל אחד מהם להבין טוב יותר את הסיבות שהפכו את חברו למי שהוא היום. סיומו של המסע מפתיע ומרגש ואת השתלשלות האירועים שהובילה לקיומו מפרטת שם טוב באופן מרתק.
תמי שם-טוב בנתה את עלילת הספר שלה על בסיס עובדות היסטוריות וסיפורים אישיים של מי שחיו בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כל פיתולי העלילה המרתקים שיצרה בספרה מבוססים על מידע היסטורי שאספה בסיועם של אנשי מקצוע שונים. בתוספת שכתבה לספר היא מציינת כי ישנם אי דיוקים קלים בזמנים, שנוצרו כדי להיטיב עם הסיפור.
במרכזו של החלק הראשון בסדרת הספרים של תמי שם-טוב, "אני לא גנב" עמד ילד בן 9 והוא פנה לתלמידי בית הספר היסודי הבוגרים. דמויות הספר הקודם התבגרו וכעת הן באמצע שנות העשרה שלהן, וסיפורן פונה לתלמידי חטיבות הביניים, אשר התבגרו אף הם מאז קראו את הספר הקודם. עלילת הספר מסתיימת ברגע מרגש ומותירה את הקוראים סקרנים לשמוע מה עלה בגורל הדמויות שהופיעו בספר, ושם-טוב מבטיחה בסיומו כי היא עמלה כעת על החלק השלישי בסדרה, שאנו מחכים בקוצר רוח לפרסומו.
אנחנו אוהבים מאוד את כתיבתה של שם-טוב, גם בספר הנוכחי ניכרת היכולת המופלאה שלה לטוות סיפורים באופן המרתקת את הקשב של הקורא ומושך אותו להעמיק בסיפורן של הדמויות. הספר מומלץ בחום לתלמידי חטיבות הביניים וגם לבוגרם מהם. בקרוב החלק השלישי בסדרה. מילה טובה מגיעה גם למי שאחראים על כריכתו המיוחדת של הספר הנוכחי, הצלם עדו פרץ והמעצבת עדה ורדי.
* להתרשמות עצמאית ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט
אני לא עוזב מאת: תמי שם-טוב הוצאת כנרת-זמורה 2020 269 עמ' כולל "למה ואיך כתבתי את 'אני לא עוזב' " + תודות
פרק 1
איך שיצאתי מבית היתומים קלטתי שעוקבים אחרי. מישהו בכובע ובמעיל גדול נצמד לקיר. התחיל לזוז רק אחרי שעברתי אותו. כמו צל. הוא הלך הליכה מהוססת, פחדנית. הגברתי מהירות, גם הוא הגביר. האטתי, גם הוא האט. פניתי ימינה, גם הוא. אפילו לא חיכה קצת. כזה אידיוט. מזלו שבדיוק פגשתי את הדוקטור, והלב שלי היה עוד רך מהפגישה.
מה הוא רוצה? אוכל? כסף? לסחוט אותי? לאיים? מצא עם מי להסתבך. הוא לא רואה שאני מהחזקים? ואני חזק מבחוץ ומבפנים. חנה, החברה שלי (אני בעצם צריך להגיד, החברה־שלי־לשעבר), תמיד אמרה: ״איצ'ו, אתה קשה ורך ביחד, כמו דוב.״
אף פעם לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת, אבל ידעתי שמהפה שלה זאת מחמאה. עכשיו — לעומת הצל הזה שעקב אחרי — באמת הרגשתי כמו דוב, כבד ומגושם. וגם רעב. טעות חמורה להרגיז דוב רעב.
בבת אחת נמאס לי לשחק איתו. פניתי לסמטה ונצמדתי לקיר. הוא נכנס אחרי ונפל למלכודת. תפסתי אותו בצוואר והדבקתי אותו לקיר. הכובע שלו עף למדרכה. התגלה ראש מגולח. עיניים בהירות וגדולות בלטו מהחורים, שפתיים דקות נבלעו בתוך פרצוף ציפורי. הידקתי את האחיזה סביב הצוואר. פתאום הן נראו לי מוכרות, העיניים. בעצם כל הפרצוף היה מוכר.
״מה אתה רוצה?״ סיננתי קרוב־קרוב לפרצוף הציפור, וחשבתי — לעזאזל, מאיפה אני מכיר אותו? הוא ניסה לשחרר את הלפיתה. אבל לא היה לו כוח. הוא תלה כף יד קטנה, כמו של ילדה, על היד שלי. אצבעות דקות, ארוכות ושחומות. משהו היה לי משונה. שיחררתי את הצוואר. המעיל הגדול רעד מבפנים. ואז קלטתי מי הוא, או יותר נכון — היא.
״רוזי?״ לחשתי.
היא הפנתה ממני את המבט. רוזי היפה, ככה קראו לה אצלנו.
״מה יש לך?״ שאלתי והרמתי את הכובע שלה מהמדרכה. ״למה את עוקבת אחרי?״
היא נשמה כמה נשימות, פלטה לחישה ועוד הברה וחצי, ואז ויתרה ונשכה את השפתיים. היא לא הצליחה לדבר, בגלל החניקה. הלוואי שזו לא היתה היא, חשבתי. הלוואי שזה היה סתם איזה סחטן עלוב. הייתי מכניס לו אגרוף או שניים. אפילו היה עושה לי טוב, לחבוט בו. אבל עכשיו לא נעים לי, למרות שאף פעם לא סבלתי אותה, את רוזי.
גדלנו יחד: מגיל שבע עד ארבע־עשרה גרנו באותו בית, בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. רוזי היתה חלק מהחבורה שלי, החברה של יוסק, והחברה הכי טובה של חנה. זה היה מזמן, כאילו בחיים קודמים. והחבורה שלנו — יוסק, רוזי, חנה, יאנק ואני — התפרקה, אפילו לפני שהמלחמה פרצה. יוסק עזב ראשון, לארץ ישראל. ואחר כך גם יאנק, ברגע האחרון. הגרמנים כבשו את פולין אחרי שיצאנו מבית היתומים לחיים עצמאיים. הם גירשו את כל היהודים בוורשה לגטו, וחנה מצאה מחבוא בצד האָרִי של העיר. רק לנוצרים היה מותר לחיות שם. ורוזי? לא היה לי מושג מה קורה איתה. והאמת, גם לא היה לי אכפת.
רוזי היפה. הראש שלה היה מגולח עכשיו, ודווקא בלי השיער הגולש היא נראתה יותר יפה. למרות שהיופי שלה אף פעם לא היה לטעמי, נראה לי חד מדי, מעיד על אכזריות. חוץ מהצבעים שלה, הם יפים — כחול וחום. ים ואדמה. עכשיו הם היו דהויים, ועל הצוואר הדק התפשט כתם כהה — בגלל שחנקתי אותה.
״סליחה,״ ביקשתי. ״לא ידעתי שזאת את.״
היא המשיכה לשתוק. בבית היתומים שנאתי את הדיבור שלה, קר ומתנשא, כאילו היא יודעת יותר טוב מכולם. עכשיו דווקא רציתי שתדבר, להיות בטוח שלא עשיתי לה נזק.
״סליחה,״ ביקשתי שוב.
״העיקר שמצאתי אותך,״ היא הצליחה לומר ונשמה עמוק. ״ידעתי שמתישהו תבוא לכאן.״
״למה את נראית ככה?״ שאלתי.
״איך?״ היא ענתה.
״מה איך? מחופשת לבן.״
״פחות מציקים לי ככה,״ היא אמרה. ״וחוץ מזה, השגתי תעודה מזויפת, ניירות של בן, נוצרי.״
״איך הצלחת?״ שאלתי. ידעתי כמה קשה ליהודי להשיג ניירות כאלה.
״הם של אחי,״ ענתה רוזי והשפילה את המבט. בטח לקחה לו, חשבתי. לקחה את הניירות שיכולים להציל את החיים שלו. מתאים לה להשאיר אותו בלי כלום, אגואיסטית.
״ואיפה הוא עכשיו, אחיך?״ שאלתי.
היא שוב שתקה. רק השיניים שלה נקשו מהקור.
״אז מה, הוא לא צריך אותם יותר?״ היתממתי.
היא המשיכה לשתוק. אז גם אני שתקתי.
בסוף היא אמרה, ״לא, הוא לא צריך.״
״וזה למה?״ התעקשתי.
״הרגו אותו.״
אוי. לזה לא ציפיתי. לא ידעתי מה לומר. הצבעתי על כניסה לבניין. ״קר,״ אמרתי. ״בואי, ניכנס לשם.״ אבל גם שם היה קר וקצת מסריח מעובש ומביוב. רוזי נשענה על הקיר, כאילו אין לה כוח לעמוד, וכיסתה את האף נגד הריח.
״איצ'ו,״ היא אמרה. ״אני חייבת לצאת מכאן.״
״טוב,״ אמרתי. ״אבל איך אני קשור?״
היא הסתכלה עלי במבט מבקש. ״אני לא יכולה לעשות את זה לבד.״
״לא!״ עניתי. ״אני לא עוזב.״
היא התחילה לבכות. בכי קטן כזה, חנוק. רק זה היה חסר לי. לא רק שאני לא סובל אותה, אני גם שונא שבוכים, ועוד בגללי. אני, אני רגיל להצחיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה