אמא, צריך לישון! / הלית בלום

כבר מכותרת הספר ומבט חטוף בתמונה הכריכה אין ספק כי הספר הנוכחי עוסק בהיפוך תפקידים, אלמנט חביב שכיף לגלות בספרי הילדים, בייחוד כשהם עוסקים באחת המשימות המורכבות והמעייפות ביותר עבור ההורים: שעת ההשכבה.

הילדה עמליה לא רוצה לישון, היא לא רוצה להחליף לפיג'מה, היא לא רוצה לעלות למיטה ולשכב. כשאמה מנסה להלביש לה פיג'מה, היא בורחת, ממש כמו במשחק תופסת, אבל אמא מתעייפת ומחליטה לשבת. אמא מתיישבת על הארנבת הגדולה בחדר השינה, רק לרגע אחד היא עוצמת עיניים ועמליה מבינה שאמא נחה. 

עמליה מחליטה לכסות את אמא בשמיכה, לצרף תחתיה בובה או שתיים, בובה נוספת, כוס שתיה, ספר, עוד שמיכה וכר ואת הדבר החשוב מכל היא מוסיפה בסוף: המוצץ. כי לעמליה אין ספק שכשאמא הולכת לישון היא צריכה את אותם הדברים שמסייעים לעמליה להירדם: שיכסו אותה בשמיכה, שיביאו לה בובה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואחר כך לשתות, ואז שיקריאו לה ספר ויכסו אותה בשמיכה נוספת, שיסדרו לה את הכרית ושיביאו לה מוצץ שעוזר לה לישון.

אבל אמא, ממש כמו עמליה, לא רוצה לישון. זה גם בדיוק מה שהיא אומרת לעמליה אחרי שזו טרחה והביאה לה את לכ מה שתזקק לו כדי להירדם. היא מלטפת את עמליה ונושפת, ונושמת ו... נרדמת. ועמליה פתאום מרגישה מוזר להיות ערה לבד ואוספת בחזרה את כל הפריטים שלקחה ממיטתה כדי להתארגן בעצמה לשינה...

לא פעם הורים מחפשים דרך לעשות סדר בהתארגנות לשינה של ילדיהם, הם מחפשים טקס שיהיה מקובל על שני הצדדיים (הורים וילדים כאחד) אשר בעזרתו יקבלו הילדים בהדרגה את העובדה כי הם הולכים לישון. טקס פרטי כזה מתנהל בין עמליה לאמה. אנחנו לא קוראים עליו במילים מפורשות, אבל בין השורות ברור לנו שבין עמליה לאמה יש הסכם ברור על השלבים שעמליה צריכה לעבור לפני שהיא מסכימה ללכת לישון.  הלית בלום מציגה מקרה חריג, מקרה בו אמא לא מקפידה לעשות עם עמליה את הטקס כולו כי היא עייפה ונרדמה בעצמה. ועמליה, שכמו ילדים רבים עייפה ורוצה לישון גם כשהיא מתנגדת לטקס ההשכבה ככל יכולתה, מגלה פתאום שהיא זקוקה לכל אותם דברים גם אם אמא לא יכולה לעשות אותם עבורה.

ראשית, עמליה מבצעת את טקס השינה עבור אמא העייפה עד שזו נרדמה, אבל אחר כך, עייפה בעצמה, עמליה מבינה שהיא זקוקה לכל הפרטים הרגילים כדי להירדם ובעצם מבצעת את טקס השינה שלה כולו בעצמה לבד. כולנו, מבוגרים וילדים כאחד, הם יצורים של הרגלים ושגרה היא דבר מנחם.

כמו בכל ספר ילדים, לא ניתן להפריד את איורי הספר מן הטקסט, בייחוד כי קהל היעד של הספר עדין אינו קורא בעצמו ומקשיב למבוגר המקריא לו את הטקסט. הספר הנוכחי נבנה באופן שמאפשר לילדים הצעירים למצוא עניין ולעקוב אחר הנעשה בו באופן עצמאי רק על ידי התבוננות בציורים.

על איור הספר הופקדה ולי מינצי, זוכת פרס איור ספרי ילדים של מוזיאון ישראל. המאיירת בחרה כרקע לכל עמודי הספר אתת הגוון התכול, המייצג את שעת הלילה בה מתרחש הסיפור אך בניגוד לצבע השחור משדר משהו רך יותר. גוון נוסף הממלא תפקיד במרכזי בכל צמדי הדפים בספר הנוכחי, כל אחד מייצג סצינה אחרת, הוא הצהוב, המציג את התאורה, בין אם זו נורה מחוץ לחדר, או אור קטן הנמצא על הקיר בחדר עצמו או הירח המביט מן החלון.

יש משהו מקסים במיוחד בבחירה של המאיירת להציג לאור הספר כולו את הפרטים השונים המלווים את תהליך השינה של עמליה (ואמה) כבר במפגש הראשוני עם הטקסט וברוב עמודי הספר. הקוראים הצעירים יכולים לעקוב במבטם אחר המקומות השונים בהם מבלים הבובות, השמיכות והכרית של עמליה הצעירה, אשר מלווים את האירועים המתרחשים בחדר גם בהבעות הפנים המשתנות שלהם.

ולי מינצי עלתה מרומניה ולמדה בבצלאל ויש לה גישה ייחודית בכל הנוגע לאיור ספרי ילדים. בראיון שערך עמה הכתב יובל סער במוסף גלריה של הארץ, סיפרה לו כי אינה רואה הבדל בין איורים למבוגרים ואיורים לילדים, אולי פרט להחלטה שלא ליצור משהו שיהיה מפחיד או מוזר מדי עבורם. מינצי המשיכה והסבירה באותו ראיון כי חשוב לה לא להתיילד ולא ליצור משהו מתוק מדי עבור הילדים, משום שילדים יכולים להתמודד עם מורכבות באיורים. באופן אישי, הוסיפה בראיון המדובר, בילדותה נמשכה לדברים פחות חמודים שנראו לה הרבה יותר מעניינים.

הספר בנוי מטקסטים קצרים בפונט גדול ומנוקד, כמשפט או שתיים לעמוד, העטופים באיורים. אנחנו אהבנו ולדעתנו שהספר הזה מתאים מאוד כסיפור לפני השינה לילדי הגן. מומלץ בחום.

אמא, צריך לישון!     מאת: הלית בלום     איורים: ולי מינצי     כנרת זמורה דביר     2020     לא ממוספר