ההתלבטות בכתיבת סקירה על הספר האחרון בסדרת ספרי הילדים "גילגמש הצעיר" היא מאיפה להתחיל. כבר סקרנו בעבר את שלושת החלקים הראשונים בסדרת הספרים, בהם הכתבנו על הרקע המקצועי של הסופרת שירלי גרץ, רקע שהיא רותמת לעשייה הספרותית שלה בסדרת הספרים, עשייה ספרותית שמתורגמת לספרי הרפתקאות נפלאים ומרתקים מהובססים על אמיתות היסטוריות והערך המוסף שלהן הוא היכולת להעניק לילדים צעירים שיעור על ההיסטוריה העתיקה של המזרח הקרוב, כשהוא מלווה בקריאה חוויתית המעניקה להם גם היכרות עם כתב היתדות הקדום ועם רב לשוניות.
מעבר לעובדה שהמעבר של גרץ מעיסוק במחקר לכתיבה וכתיבה לילדים בפרט היא תהליך מעורר הערכה, גם העובדה שמדובר באישה שלא גדלה בארץ ועברית אינה שפת האם שלה, הופכת את הכתיבה שלה למעוררת השתאות ממש, כשהיא עשויה בעברית מוקדפת ועשירה המתכתבת עם שפת היום יום של ילדים צעירים בימינו ועושה זאת בחן הרב.
והספר?
לוח האבן "עליות גילגמש"
חלק רביעי ונפלא, החותם את מאורעות ילדותו של מי שנודע כמלכה החמישי של העיר ארך (עיר עתיקה בשומר, שממוקמת בעיראק של ימינו), מעט יותר מ-2000 שנה לפננה"ס. קורותיו של המלך, שהיה בנה של אלה וחצי אל בעצמו, תוארו באפוס שהיה אחת היצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות "עלילות גילגמש".
הנסיך גילגמש הוא ילד שובב המבצע מעשי משובה רבים ונענש בגללם אבל אחרי שהוא פוגע באחד ממקדשי האלים הוא נשלח לבצע משימה קשה במיוחד שאמו האלה מעניקה לו מתנות שיסייעו לו לצלוח אותה בשלום, בעקבות אותה משימה היא נקשר לחבר חדש, אנכידו - נער הפרא שנשלח למצוא ולהציל, והחברות אתו מובילה אותו למסע הנוכחי כדי למצוא הת הצמח שיציל את חייו של אנכידו.
את המסע עושה גלגמש ביחד עם שוליית מכשפה צעירה שהכירו הוא ואנכידו, ובמסע הזה נחתמת התבגרותו רגע לפני שיהפוך למלך ארך.
שירלי גרץ ממשיכה את הרפתקאותיו של גלגמש ביד בטוחה ובאופן מרתק המושך את הקוראים הצעירים להעמיק בעולמו של המלך הצעיר התוהה בין כוחות מסתוריים כדי להציל את חברו. עולמה של שומר העתיקה נפרש בפני הקוראים הצעירים בגובה העיניים ואיוריו של אוריאל זוהר, אשר כשירלי הקפיד להתאים את הגוונים והתכנים למה שידוע היום אודות שומר העתיקה והמיתוסים שלה, יוצרים אווירה קסומה התורמת לתחושת הקסם של הסיפור.
אנחנו מקווים מאוד ששירלי תמשיך לכתוב לילדים בעתיד, ובואפן אישי כמובגרת אני מקווה שתחליט לכתוב בעברית גם למבוגרים, בין אם על גלגמש המלך הבוגר ובין אם על מיתוסים או אנשים אחרים.
המלצה חמה מאוד שלנו למי שקראו את הסדרה ולתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי.
הנסיך גילגמש הוא ילד שובב המבצע מעשי משובה רבים ונענש בגללם אבל אחרי שהוא פוגע באחד ממקדשי האלים הוא נשלח לבצע משימה קשה במיוחד שאמו האלה מעניקה לו מתנות שיסייעו לו לצלוח אותה בשלום, בעקבות אותה משימה היא נקשר לחבר חדש, אנכידו - נער הפרא שנשלח למצוא ולהציל, והחברות אתו מובילה אותו למסע הנוכחי כדי למצוא הת הצמח שיציל את חייו של אנכידו.
את המסע עושה גלגמש ביחד עם שוליית מכשפה צעירה שהכירו הוא ואנכידו, ובמסע הזה נחתמת התבגרותו רגע לפני שיהפוך למלך ארך.
שירלי גרץ ממשיכה את הרפתקאותיו של גלגמש ביד בטוחה ובאופן מרתק המושך את הקוראים הצעירים להעמיק בעולמו של המלך הצעיר התוהה בין כוחות מסתוריים כדי להציל את חברו. עולמה של שומר העתיקה נפרש בפני הקוראים הצעירים בגובה העיניים ואיוריו של אוריאל זוהר, אשר כשירלי הקפיד להתאים את הגוונים והתכנים למה שידוע היום אודות שומר העתיקה והמיתוסים שלה, יוצרים אווירה קסומה התורמת לתחושת הקסם של הסיפור.
אנחנו מקווים מאוד ששירלי תמשיך לכתוב לילדים בעתיד, ובואפן אישי כמובגרת אני מקווה שתחליט לכתוב בעברית גם למבוגרים, בין אם על גלגמש המלך הבוגר ובין אם על מיתוסים או אנשים אחרים.
המלצה חמה מאוד שלנו למי שקראו את הסדרה ולתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי.
גילגמש הצעיר נלחם בגורל (גילגמש הצעיר 4) מאת: שירלי גרץ איורים: אוריאל זוהר אנכי הוצאה לאור 2019 107 עמ' - כולל תודות
פרק ראשון
* * *
הַקְדָּמָה
כַּמָּה טוֹב שֶׁחֲזַרְתֶּם!
לְמִי שֶׁהִסְפִּיק לִשְׁכֹּחַ, שְׁמִי גִילְגַמֶשׁ, אֲנִי כְּבָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וָחֵצִי וְגָר בָּעִיר אֶרֶךְ שֶׁבְּאֶרֶץ שׁוּמֵר. אִמָּא שֶׁלִּי הִיא נִינְסוּן, אֵלַת הַפָּרוֹת, וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא לֻגַלְבַּנְדַה, מֶלֶךְ הָעִיר.
לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים שָׁבַרְתִּי (בְּטָעוּת!) פֶּסֶל שֶׁל אֵל, וְזֶה חֵטְא נוֹרָא בְּאַרְצֵנוּ. אֶנְלִיל מֶלֶךְ הָאֵלִים הֶעֱנִישׁ אוֹתִי: הוּא שָׁלַח אוֹתִי לַגַּן הַמְּכֻשָּׁף לִמְצֹא אֶת פֶּרֶא הָאָדָם אֶנְכִּידוּ וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְאָדָם מְתֻרְבָּת. לְשִׂמְחָתִי, כְּשֶׁמָּצָאתִי אֶת אֶנְכִּידוּ גִּלִּיתִי שֶׁהוּא בְּעֶצֶם יֶלֶד כָּמוֹנִי, וְנִהְיֵינוּ חֲבֵרִים בַּלֵּב וּבַנֶּפֶשׁ.
אַתֶּם זוֹכְרִים מָה קָרָה בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ? אֶנְכִּידוּ נִפְגַּע בַּקְּרָב עִם חֻמְבַּבַּה, הֻרְעַל וְצֶמַח הָרַפֵּא־נִי־נָא בִּלְבַד יָכוֹל לְרַפֵּא אוֹתוֹ. אֲבָל רַק אֻתְנַפִּשְׁתִם לְבַדּוֹ, הָאָדָם הַיָּחִיד שֶׁחַי לָנֶצַח, יוֹדֵעַ הֵיכָן הַצֶּמַח, וְלָכֵן עָלַי לָצֵאת עִם חֲבֶרְתִּי גִי לְמַסָּע אָרֹךְ וּמְסֻכָּן בְּעִקְּבוֹתָיו. כְּפִי שֶׁאַתֶּם מְתָאֲרִים לְעַצְמְכֶם, הַדֶּרֶךְ לֹא תִּהְיֶה קַלָּה…
עוֹד כְּשֶׁהָיִינוּ אֵצֶל הַמְּכַשֵּׁפָה הַגְּדוֹלָה הִיא הִסְבִּירָה שֶׁעָלֵינוּ לְהַגִּיעַ לְהַר מַשׁוּ בַּעַל שְׁתֵּי הַפְּסָגוֹת וְלַעֲבֹר בַּמִּנְהָרָה שֶׁחֲצוּבָה בּוֹ; אַחַר כָּךְ נִצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מִסִדֻרִי, שׁוֹמֶרֶת גַּן אַבְנֵי הַחֵן, שֶׁתַּסְבִּיר לָנוּ כֵּיצַד לַעֲבֹר אֶת יַם הַמָּוֶת, וְרַק אִם נַצְלִיחַ לַעֲבֹר אוֹתוֹ נַגִּיעַ אֶל אֻתְנַפִּשְׁתִם. הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְּאֶתְגָּרִים וְלֹא הָיִיתִי בָּטוּחַ כְּלָל שֶׁנַּצְלִיחַ.
אֲבָל מָה אֲנִי מְקַשְׁקֵשׁ? בּוֹאוּ נַתְחִיל בַּסִּפּוּר.
פֶּרֶק 1
בֶּטַח גַּם לָכֶם יֵשׁ רְגָעִים שֶׁבָּהֶם אַתֶּם חַסְרֵי מְנוּחָה וְעַצְבָּנִיִּים לְלֹא סִבָּה. כָּךְ גַּם אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי כְּשֶׁעָמַדְנוּ לָצֵאת, גִי וַאֲנִי. עָלוּ בִּי לְפֶתַע תְּהִיּוֹת: "אוּלַי כְּדַאי שֶׁאֵצֵא לְבַדִּי", הִרְהַרְתִּי בְּקוֹל רָם.
"מָה פִּתְאוֹם?! בָּרוּר שֶׁאֲנִי בָּאָה אִתְּךָ. אֲנִי רוֹצָה לַעֲזֹר לְאֶנְכִּידוּ", עָנְתָה גִי בְּהַתְרָסָה. "מָה יוֹתֵר חָשׁוּב לְךָ, לִהְיוֹת גִּבּוֹר שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּל בְּעַצְמוֹ אוֹ לִמְצֹא אֶת הַתְּרוּפָה לְאֶנְכִּידוּ?"
גִי צָדְקָה, כַּמּוּבָן. יָדַעְתִּי שֶׁהִיא תַּעֲזֹר לִי, וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁיּוֹתֵר נָעִים לָצֵאת לְמַסָּע בִּשְׁנַיִם, אֲבָל גִי הִרְגִּיזָה אוֹתִי לִפְעָמִים, וּבִמְיֻחָד כְּשֶׁחִלְּקָה פְּקֻדּוֹת. לֹא הָיִיתִי רָגִיל לָזֶה, הֲרֵי אֲנִי נָסִיךְ וְיוֹם אֶחָד אֶהְיֶה מֶלֶךְ. אֲבָל גִי לֹא חָשְׁבָה שֶׁאִם דַּם אֵלִים זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי, אֲנִי נַעֲלֶה מִמֶּנָּה. וּבְכָל זֹאת, נִזְכַּרְתִּי, הָעִקָּר שֶׁנַּצִּיל אֶת אֶנְכִּידוּ.
"סְלִיחָה", אָמַרְתִּי, "וַדַּאי שֶׁנֵּצֵא יַחַד".
אָבִי בָּא לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי: "גִילְגַמֶשׁ, אַתָּה יוֹצֵא לְמַסָּע חָשׁוּב מֵאֵין כָּמוֹהוּ. הַחַיִּים שֶׁל הֶחָבֵר שֶׁלְּךָ תְּלוּיִים בְּךָ וּבְגִי. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁתַּצְלִיחַ. לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַחֲזֹר בְּשָׁלוֹם, גִּבּוֹר שֶׁלִּי", אָמַר וְחִבֵּק אוֹתִי בְּחָזְקָה. "וְאַתְּ, גִי, שִׁמְרִי עַל גִילְגַמֶשׁ מִצָּרוֹת, יֵשׁ לוֹ נְטִיָּה לְהִסְתַּבֵּךְ. יִתָּכֵן שֶׁהוּא קִבֵּל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, גַּם אֲנִי הָיִיתִי כָּךְ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד…" הוֹסִיף וְצָחַק לְעַצְמוֹ.
רַעַם, הַגּוּרְזָל שֶׁלִּי, חִכָּה בְּסַבְלָנוּת בְּעֵת שֶׁטִּפַּסְתִּי עַל גַּבּוֹ. בְּיָדִי הֶחֱזַקְתִּי אֶת תִּיק הָאַצּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ הָאֶבֶן הָאֲדֻמָּה וּשְׁלַל תַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁקּוּיִים. גִי טִפְּסָה גַּם הִיא עַל גַּבּוֹ שֶׁל רַעַם וְאָחֲזָה בְּגַבִּי. "רַעַם, עֲלֵה!" הִכְרַזְתִּי וְהוּא פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו הַגְּדוֹלוֹת וְהִמְרִיא הַשָּׁמַיְמָה. נוֹפַפְתִּי לְאָבִי וּלְאַנְשֵׁי הָאַרְמוֹן וְצָעַקְתִּי לָהֶם שֶׁאֶחֱזֹר בְּקָרוֹב, אַךְ אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֵם כְּלָל לֹא שָׁמְעוּ אוֹתִי, כִּי בִּמְהִירוּת רַבָּה אֶרֶךְ נִרְאֲתָה קְטַנָּה תַּחְתֵּינוּ, וְעָרִים אֲחֵרוֹת בְּרַחֲבֵי שׁוּמֵר הוֹפִיעוּ מֵרָחוֹק.
זוֹ תְּחוּשָׁה נִפְלָאָה, לִהְיוֹת בַּשָּׁמַיִם, כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ: הַחַיּוֹת רָצוֹת תַּחְתֵּינוּ וְהַנְּהָרוֹת שֶׁל אַרְצֵנוּ, נְהַר הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, נִרְאִים בִּמְלֹא הֲדָרָם; הַצִּפּוֹרִים עָפוֹת לְיָדֵנוּ וְכִמְעַט אֶפְשָׁר לָגַעַת בָּהֶן, וְהָאֲנָשִׁים הֵם נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת וּרְחוֹקוֹת.
אַחֲרֵי זְמַן־מָה הֵחֵל מֶזֶג הָאֲוִיר לְהִשְׁתַּנּוֹת. רוּחַ נָשְׁבָה בְּחָזְקָה, רַעַם לֹא הִצְלִיחַ לָטוּס בְּיַצִּיבוּת וַאֲנִי הִתְקַשֵּׁיתִי לֶאֱחֹז בְּרַעֲמָתוֹ.
"אוּלַי נַעֲשֶׂה הַפְסָקָה, נִרְאֶה לִי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבֵדִים מִדַּי לְרַעַם", צָעֲקָה גִי בְּאָזְנִי.
"אִי אֶפְשָׁר, עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֵינוּ. עָלֵינוּ לְהַגִּיעַ בְּהֶקְדֵּם לְהָרֵי הַמַשׁוּ", צָעַקְתִּי חֲזָרָה. הָרוּחַ הִצְלִיפָה בָּנוּ בְּחָזְקָה וְהִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַלְּפִיתָה הַחֲזָקָה שֶׁל גִי בְּמָתְנַי. לְפֶתַע רַעַם הִנְמִיךְ. "רַעַם, מָה קוֹרֶה?" צָעַקְתִּי. רַעַם שָׁאַג וְנוֹפֵף בִּכְנָפָיו בְּכוֹחַ אֲבָל לֹא הִצְלִיחַ לְהִתְרוֹמֵם, וַאֲנַחְנוּ צָלַלְנוּ מַטָּה.
"גִילְגַמֶשׁ, אֲנַחְנוּ נִתְרַסֵּק!" צָעֲקָה גִי בְּפַחַד.
רַעַם שָׁאַג וְנִעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ. הִרְגַּשְׁתִּי אֶת כָּל שְׁרִירָיו מִתְאַמְּצִים, אֲבָל מְאוּמָה לֹא עָזַר.
"הַצִּילוּ! עוֹד רֶגַע נִתְרַסֵּק!" צָעֲקָה גִי, "אָהההההה! בָּאֵלִים, הַצִּילוּ…"
רַעַם נֶחְבַּט בָּאֲדָמָה בְּכוֹחַ וּשְׁנֵינוּ עַפְנוּ מִגַּבּוֹ בְּקֶשֶׁת וְהִתְגַּלְגַּלְנוּ עַל הַקַּרְקַע. שָׁכַבְתִּי רֶגַע בְּשֶׁקֶט וּלְלֹא נִיעַ. הַאִם אֲנִי חַי? הִתְחַלְתִּי לִבְדֹּק אֶת עַצְמִי: רֹאשׁ, רַגְלַיִם, יָדַיִם. לְמַזָּלִי, לֹא שָׁבַרְתִּי דָּבָר, אֲנִי שָׁלֵם. הִתְרוֹמַמְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת גִי וְרָאִיתִי אוֹתָהּ צוֹלַעַת לִקְרָאתִי.
"אַתְּ בְּסֵדֶר?" שָׁאַלְתִּי בִּדְאָגָה.
"אֲנִי? כֵּן, קִבַּלְתִּי מַכָּה חֲזָקָה בַּבֶּרֶךְ וְזֶה יַעֲבֹר, אֲבָל תִּרְאֶה מָה קָרָה לְרַעַם, הוּא שׁוֹכֵב שָׁם בְּלִי לָזוּז".
נִגַּשְׁנוּ אֵלָיו. רַעַם שָׁכַב עַל צִדּוֹ וּכְנָפָיו כִּסּוּ אֶת רַגְלָיו וְאֶת טְפָרָיו. בִּזְהִירוּת הֵרַמְתִּי אֶת הַכָּנָף הַשְּׂמָאלִית וְהִבַּטְתִּי.
"תִּרְאֶה, הָרֶגֶל שֶׁלּוֹ עֲקֻמָּה", אָמְרָה גִי. הִיא נָגְעָה בְּרַגְלוֹ בִּזְהִירוּת רַבָּה, אַךְ רַעַם נָהַם וְשָׁאַג מֵרֹב כְּאֵב.
"אוּלַי הָרֶגֶל שֶׁלּוֹ נִשְׁבְּרָה. מִסְכֵּן, הוּא כָּל כָּךְ רָצָה לַעֲזֹר לָנוּ, אֲבָל הַמִּשְׁקָל שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִדַּי בִּשְׁבִילוֹ. בְּכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם", אָמַרְתִּי. גִי הִצִּיעָה שֶׁנְּקַבֵּעַ אֶת הָרֶגֶל שֶׁל רַעַם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְרִיא וְלַחֲזֹר הַבַּיְתָה. מָצָאתִי עָנָף יָשָׁר בַּגֹּדֶל הַמַּתְאִים וְגִי קָרְעָה חֵלֶק מֵהַצָּעִיף שֶׁלָּהּ לְפִסּוֹת בַּד אֲרֻכּוֹת.
"אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהַצְמִיד אֶת הָרֶגֶל שֶׁלְּךָ לֶעָנָף כְּדֵי לִשְׁמֹר עָלֶיהָ יְשָׁרָה, אָז אֲפִלּוּ אִם זֶה יִכְאַב, אַל תִּכְעַס עָלַי וְאַל תְּנַסֶּה לִנְשֹׁךְ אוֹתִי, טוֹב?" אָמְרָה גִי לְרַעַם בַּעֲדִינוּת. רַעַם הִנְהֵן וְגִי הִצְמִידָה בִּזְהִירוּת אֶת הֶעָנָף הַיָּשָׁר לְרַגְלוֹ. הִיא לִפְּפָה מִסָּבִיב אֶת רְצוּעַת הַבַּד וּלְבַסּוֹף קָשְׁרָה אוֹתָהּ בְּחָזְקָה. רַעַם שָׁאַג מִכְּאֵבִים, אֲבָל נִזְהַר שֶׁלֹּא לְהָזִיז אֶת רַגְלוֹ.
אַחֲרֵי שֶׁגִי סִיְּמָה אֶת הַחֲבִישָׁה, הִשְׁקֵיתִי אֶת רַעַם בְּמַיִם וְלִטַּפְתִּי אֶת רַעֲמָתוֹ: "רַעַם, גּוּרְזָל חָמוּד שֶׁלִּי, אֲנִי מִתְנַצֵּל, לֹא תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבֵדִים כָּל כָּךְ".
אַחֲרֵי מְנוּחָה קְצָרָה נִסָּה רַעַם לָקוּם, אֲבָל מִיָּד נָפַל. לַמְרוֹת הַחֲבִישָׁה לֹא הִצְלִיחַ לִדְרֹךְ עַל רַגְלוֹ.
"בּוֹא, גִילְגַמֶשׁ, תְּפֹס אוֹתוֹ תַּחַת הַכָּנָף מִצַּד אֶחָד וַאֲנִי מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי, כָּךְ הוּא יוּכַל לְהִשָּׁעֵן עָלֵינוּ", הִצִּיעָה גִי. וְאָכֵן עָזַרְנוּ לְרַעַם לָקוּם, הוּא הִצְלִיחַ לִפְרֹשׁ אֶת כְּנָפָיו וְהִמְרִיא אֶל עָל.
"לְהִתְרָאוֹת, רַעַם! אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתַּבְרִיא בְּקָרוֹב", צָעַקְתִּי אֵלָיו. הוּא חָג מֵעָלֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שָׁאַג וְנֶעֱלַם בָּאֹפֶק.
גִי הִבִּיטָה סָבִיב, "לְשָׁם אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַגִּיעַ?" שָׁאֲלָה וְהִצְבִּיעָה לְעֵבֶר הֶהָרִים. רָאִינוּ אֶת הַפְּסָגוֹת הַתְּאוֹמוֹת שֶׁל הַר מַשׁוּ, הָהָר בַּעַל שְׁתֵּי הַפְּסָגוֹת. "בּוֹא, גִילְגַמֶשׁ, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַתְחִיל לִצְעֹד. הַזְּמַן נֶגְדֵּנוּ וְנֶגֶד אֶנְכִּידוּ".
"אֲבָל מָה בִּדְבַר הָרֶגֶל שֶׁלָּךְ? תּוּכְלִי לָלֶכֶת?"
"כֵּן, תִּרְאֶה מָה מָצָאתִי", אָמְרָה וְהֶרְאֲתָה לִי עָנָף גָּדוֹל, "אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עָלָיו, כְּמוֹ קַבַּיִם".
צָעַדְנוּ לְכִוּוּן הַר מַשׁוּ, וְלִקְרַאת עֶרֶב מָצָאנוּ מְעָרָה קְטַנָּה לַחֲנִיַּת לַיְלָה. הִדְלַקְנוּ מְדוּרָה וְסִדַּרְנוּ לָנוּ מָקוֹם לִישֹׁן בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה. תִּיק הָאַצּוֹת קָסַם לָנוּ אֲרוּחָה דְּשֵׁנָה, וְגִי בִּשְּׁלָה לָנוּ בִּירָה מִתַּעֲרֹבֶת שְׂעוֹרָה. מַחְשָׁבוֹת רַבּוֹת עָבְרוּ בְּרֹאשִׁי לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּמְתִּי: מָה יִהְיֶה אִם לֹא נַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְאֻתְנַפִּשְׁתִם? מָה אִם הוּא לֹא יִרְצֶה אוֹ לֹא יוּכַל לָתֵת לָנוּ אֶת הַצֶּמַח? מָה אִם לֹא נַסְפִּיק לַחֲזֹר בַּזְּמַן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה