פעמיים / מיץ' אלבום

 

אי-אפשר שלא להתאהב במילים של אלבום, הוא בורא עולמות ומתאר ממשות באופן שהופך את המילים שלו למרקמים שניתן לחוש ולהרגיש.

הספר הנוכחי עוסק במשהו שנדמה שכל מי שגדל בדור הנוכחי, והושפע מאי אלו סדרות או סרטים, חשב עליו לפחות פעם אחת בחייו: מה היה קורה אם הייתה לי יכולת לחזור אחורה בזמן ולשנות דברים שקרו לי. לגיבור שלו יש כוח על מיוחד, שיחד איתו הקוראים מגלים בספר את מהותו ומהיכן הגיע, הוא יכול לבחור רגעים בחייו שהוא רוצה לחיות אותם מחדש ולחזור אליהם. יש רק מגבלה אחת, הוא יכול לחיות כל נקודת זמן כזו פעמיים בלבד. זאת אומרת, הוא לא יכול לשוב לאותה נקודת זמן ולשנות אותה שוב ושוב עד שתתאים למה שהיה רוצה שיקרה, ולא תמיד החזרה שלו בזמן (מצב בו הוא חוזר לגופו באותה נקודת זמן, בין אם חלפו יומיים מאז התרחשה ובין אם שנים רבות) משנה אתה דברים באופן בו הוא האמין שיצליח לעשות.

כל מילה על הגיבור או סיפור החיים שלו פשוט תהרוס את ההנאה מהספר הנוכחי, ועל אף שאולי בתחילה הדבר לא נהיר לקוראים, יש משהו נוגע ללב באופן הסיפור מתגלגל ונפרש מול הקוראים כשהגיבור, בגיל מבוגר כשהוא מרגיש שחייו עומדים להסתיים, חולק את היומן, שהוא קורא לו מחברת, שכתב עם אדם זר שהוא מאמין שיהיה זה שיביא אותו ליעדו.

מדובר באחד הספרים הרגישים, המרגשים ומעוררי המחשבה שקראתי לאחרונה. הספר ארוז בעטיפה רגישה על אף שלכאורה הגיבור שלה רחוק מלהיות כזה, ומסתיים באופן שגם הקורא האדיש ביותר יתקשה לאטום את ליבו מולו. מומלץ בחום לכל מי שקראו ואהבו את ספריו של המחבר, הם בוודאי לא צריכים את ההמלצה שלי, אבל גם לכל מי שספרות שעוסקת בבני אדם דרך עיניים שאוהבות אותם מדברת אליהם.

* להתרשמות בלת אמצעית ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.

פעמיים     מאת: מיץ' אלבום     מאנגלית: עידית שורר     הוצאת מטר     2026     309 עמ' - כולל דבר הסופר ועל הסופר

פתח דבר

אוגוסט 1978

כינו אותה "הסערה של השנה". גשם אלכסוני ניתך לכל אורכו של רחוב מַרקֶט בעיר פילדלפיה, והרוח נשבה כמעט בעוצמה של הוריקן. אוטובוסים התיזו מים מהשלוליות הענקיות שהם חצו, ורעמים הרעימו מעל.

בעיצומו של הכאוס הזה הופיעה לפתע בחורה, צעירה, עוד לא בת עשרים. שערה העבות, בצבע הפחם, התנפנף על פניה וכיסה את עיניה. היא נראתה מבולבלת, כאילו הסערה הזאת הפתיעה אותה.

למרות הגשם שהרטיב את הג'ינס שלבשה והצמיד אותו לרגליה, היא החזיקה בכוח את התיק שלה ופתחה את הסגר. היא הוציאה ממנו חפץ קטן, הביטה בו והכניסה אותו לאט בחזרה.

כשהרימה את מבטה גילתה את הכניסה לחנות הכולבו גימבֶּלס. היא ריכזה את מבטה בדלת המסתובבת וראתה ליד חלון הראווה בחור מנופף בידיו.

נשימה נלכדה בחזהּ. היא רעדה קלות והחלה ללכת לקראתו בצעד יציב, בהחלטיות, כאילו כבר היתה פה בעבר.

1

נָסַאוֹ, איי בהאמה

כעבור ארבעים שנה

החוקר צקצק בלשונו. הוא הביט בגבר אפור השיער שהיה שרוע מעבר לשולחן.

"תגיד לי, ידידי, איך עשית את זה?"

שתיקה.

"אנחנו יכולים לשבת כאן כל היום אם זה מה שאתה רוצה לעשות. זה מה שאתה רוצה לעשות? לשבת כאן כל היום?"

בחדר הקטן בתחנת המשטרה היה חם מדי, והוא נזקק לצביעה. הרהיטים היחידים היו שולחן עץ ושני הכיסאות התפוסים. החוקר, וינסֶנט לָה־פּוֹרטָה פתח גליל של סוכריות חמוצות, תלש את הראשונה, אדומה־דובדבן, והטיל אותה אל פיו.

"רוצה סוכרייה?"

האיש פלט צחוק חרחרני.

"מה כל כך מצחיק?"

"השם."

"של הסוכריות? לייף סֵייברס? כי הן נראות כמו גלגלי הצלה?"

"כן."

"היית רוצה גלגל הצלה לחיים שלך עכשיו?"

"החיים שלי ניצלו כבר יותר מדי פעמים."

לה־פורטה המתין להמשך, אבל החשוד שילב את אצבעותיו והשפיל את מבטו, כאילו התפלל. פניו היו שזופות ולא מגולחות, לסתו ועצמות לחייו בלטו, אולי בלטו מדי, כמו אצל אדם שרזה ממחלה. חולצתו בצבע צהוב חרדל ומכנסיו הכחולים הכהים היו מקומטים מאוד, כאילו ישן בהם.

"בוא נראה במה מאשימים אותך," אמר לה־פורטה. "אולי זה ירענן את זיכרונך."

הוא החליק תצלום על השולחן.

"בביקור אחד בלבד, בקזינו הכי גדול באי, הימרת שלוש פעמים על מספרים יחידים ברולטה וזכית ברצף בסכום של יותר משני מיליון דולר. ואז פשוט קמת והלכת."

"וזה פשע?"

"לא, אבל רק כי לא הצלחנו להבין איך עשית את זה."

"אז זה לא פשע?"

"תקשיב, ידידי. התפקיד שלי הוא לתפוס רמאים בקזינו, ואני עושה את זה כבר שנים. בלאס וגאס. באטלנטיק סיטי. עכשיו פה בבהאמה. מה שאתה עשית אי־אפשר לעשות בלי לעבור על החוק."

"הבנתי." האיש הנהן בריכוז. "אפשר לשאול אותך שאלה?"

"בבקשה."

"למה אתה עובד בעבודה כזאת?"

"למה מה אתה, פסיכיאטר?"

"סתם סקרן."

לה־פורטה עיווה את פניו בגיחוך. "בוא נגיד רק שאני לא אוהב אנשים שמכופפים את החוקים."

"אה. אז אתה לא תאהב אותי."

לה־פורטה התבונן בחשוד גבה הקומה והכחוש, שענד עגיל קטן על התנוך השמאלי ונעל מוקסינים בלי גרביים. לה־פורטה ניחש שהוא מתקרב לגיל שישים ושהוא לא אמיד במיוחד. במובן הזה הוא דמה ללא מעט מהגברים שהימרו בקזינו באי. אבל התנהגותו בחקירה היתה יוצאת דופן. בדרך כלל החשודים היו עצבניים, הזיעו, השיבו לשאלות מהר מדי או לאט מדי. האיש הזה נראה כמעט משועמם.

"די, בוא תגיד לי איך עשית את זה. יש לך מישהו מבפנים?"

"לא ביצעתי שום עבירה."

"שלוש זכיות ברצף עם הימור על מספר בודד? אתה לא קורא לזה חשוד?"

"חשדנות ואמונה לא יכולות לחלוק אותה מיטה."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאם אגיד לך את האמת, תצטרך לקבל כעובדה משהו שלא יתקבל על דעתך."

"נסה ותראה."

האיש כיווץ את עיניו. "לא."

"אתה מבין שרמאות בקזינו עלולה להכניס אותך לכלא?"

"כן."

"לתקופה ארוכה."

"לזמן אין הרבה משמעות מבחינתי."

"למה לא?"

"זה מורכב."

לה־פורטה נגס בסוכרייה הקשה שבפיו.

"ספר לי על אישה בשם ג'יאנה רוּל."

ארשת פניו של האיש השתנתה. לה־פורטה התעודד. הנה, התחלנו. נישאר בזה.

"אחרי שזכית בכסף הלכת לבנק וביצעת העברה בנקאית לג'יאנה רוּל. אנחנו יכולים למצוא אותה. לעצור אותה. אולי להגיש נגדה כתב אישום כשותפה לקשירת קשר. זה מה שאתה רוצה?"

האיש מצמץ. לה־פורטה רכן על גבי השולחן.

"כמו שאמרתי: נסה ותראה."

"בסדר." האיש נאנח. "כשעצרתם אותי, היה לי תיק."

"אז?"

"אני צריך אותו."

לה־פורטה חשב רגע.

"אל תזוז."

הוא קם, נעל את הדלת מאחוריו, ניגש לחדרו ולקח משם תרמיל עור דהוי. הוא חזר ונתן אותו לאיש, וזה הוציא מתוכו מחברת כתיבה עם כריכה קשה שחורה־לבנה בדוגמת שיש. על התווית היו רשומות בכתב יד ארבע מילים: לבוס, לקרוא אחרי מותי.

הוא הדף את המחברת על השולחן.

"מה?" שאל לה־פורטה. "אני צריך לקרוא את זה?"

"רק אם אתה רוצה תשובות."

החוקר עלעל בדפים הכתובים בכתב יד.

"מה זה?" הוא מלמל.

האיש כמעט חייך.

"סיפור אהבה," הוא ענה.

 

המַחברת

בוס יקר

אז במה להתחיל? בזה שאני גוסס? אני מניח שעכשיו זה כבר ידוע לך. רק לפני כמה ימים נכנסת לביתן האורחים ומצאת אותי על הרצפה ליד סל הכביסה עם הרגל השמאלית מתוחה קדימה, והראש על המרפק ואמרת, "אלפי, מה אתה עושה?" ואמרתי, "אני מחפש נמלים." חייכת, אבל ראיתי בעיניים שלך דאגה אמיתית, וכשעזרת לי לקום על הרגליים היה במגע שלך רוך, גם כשהשחלת את זרועך מתחת לזרועי, כשפרשת את האצבעות על גבי. לולא ידעתי את האמת עוד הייתי עלול לקרוא לזה חיבוק אוהב. אבל אני כן יודע את האמת. וידיעת האמת היא שמובילה אותי לווידוי הזה.

אני לא מפחד למות, בוס. אני יודע שאמרת לי לא לקרוא לך בוס, אבל מה? אני מקבל ממך משכורת, ואני שמרן, כנראה. בכל אופן, אני לא מפחד. חמקתי מהמוות פעמים רבות. אולי זה נשמע מוגזם אבל זאת האמת.

בחיי הארוכים — ואין איש בעולם שיודע כמה ארוכים הם היו — קפצתי מהַר בספרד, קפצתי אל בריכת כרישים באוסטרליה, עמדתי מול רכבת מתקרבת בסין, אפילו חטפתי כדור במהלך שוד בנק במקסיקו.

עשיתי את רוב הדברים האלה כדי לראות איך זה, כדי להרגיש את הבל פיו של אלוהים או של השטן או של לא־משנה־מה שמחכה לי כשהחיים האלה יסתיימו. זה לא היה אומץ — ידעתי שאשאר בחיים. לא קל להאמין לסיבה שבגללה ידעתי שאשרוד, אבל אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לנסות, כי חיכיתי הרבה זמן כדי לספר לך.

בסדר. הנה אני אומר.

יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים.

אני מתכוון למה שאני אומר. יש לי הזדמנות שנייה לכל דבר. מקצה שיפורים. חזרה לעמדת פתיחה. לא משנה איך קוראים לזה. זאת סגולה. יכולת. אין הסבר. אבל בעוד כל בני האדם בעולם נאלצים לסבול מתוצאות מעשיהם, אני יכול לבטל את מעשי ולנסות שוב. לא אינספור פעמים, יש לציין. אני לא יכול לפשל שוב ושוב ולהתחיל בכל פעם עם לוח חלק. אני לא יכול לגשת לאותו מבחן מאה פעמים.

פעמיים. יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים, כל דבר. העניין הוא שאני צריך לחיות עם התוצאות של הפעם השנייה, אין דרך חזרה. ובמשך השנים הבנתי שזה המחיר שאני משלם על הסגולה הזאת.

והמחיר ששילמתי באהבה.

היתה לי אהבה גדולה אחת בחיי, בוס. אישה אחת שבעיניה מצאתי את הגרסה המוצלחת יותר של עצמי. אבל שגיתי שגיאה חמורה, כזאת שלא יכולתי לחזור ולתקן. שתי ההזדמנויות שניתנות למאוויי הלב הן תעלול אכזרי שהתוצאה שלו...

 

נסאו

לה־פורטה הפסיק לקרוא והרים את עיניו מהמחברת.

"אתה עובד עלי, כן?"

"סליחה?"

"אתה מבקש ממני להאמין שאתה יכול לקפוץ לאחור בזמן ולתקן כל מיני דברים?"

"אם אני מחליט, כן."

לה־פורטה הצטחק. "קשה לי להאמין שזה יתקבל בבית משפט."

"זאת האמת."

"מי הבוס שלך?"

"זה לא משנה."

"זה כן ישנה אם הוא עזר לך לתכנן את העבירות שלך."

"זאת בוסית, והיא לא עשתה את זה."

לה־פורטה גירד את גבתו.

"אתה באמת גוסס?"

האיש הנהן.

"ממה?"

"זה משנה? מבעיה נוירולוגית."

"צר לי לשמוע." לה־פורטה התרווח בכיסא. "אם אני הייתי גוסס, בטוח במאה אחוז שלא הייתי כותב מכתב פרידה לבוס שלי, את זה אני יכול להגיד לך."

"תמשיך לקרוא."

"אתה באמת רוצה להשתמש בזה בתור אליבי?"

"אתה ביקשת."

"זה בגלל — איך קוראים לה — ג'יאנה רוּל?"

האיש הסב את מבטו.

"טוב, בסדר, אז בבקשה, בוא נמשיך," אמר לה־פורטה. "אבל מרגע זה והלאה..."

הוא החליק את המחברת על השולחן.

"אתה תקריא. בקול רם."

והוסיף כמעט בלגלוג, "אלפי."

 

 

המחברת

בסדר, בוס. בהנחה שלא זרקת את המחברת הזאת עד עכשיו, ושלא התייחסת אליה בזלזול כאל קשקושים של עובד/ידיד ותיק, שזמנו תם ושכלו קצת הידרדר, אספר לך עכשיו איך נודע לי על הכוח המיוחד שלי ועל הפעם הראשונה שגיליתי אותו, במקרה, כשהייתי ילד.

שבת בבוקר, 1966. הייתי בן שמונה, וגרנו בקניה, בכפר קטן מצפון למומבסה. הורי היו מיסיונרים. חדשים. כשהם היו בני שלושים ומשהו הם נקראו מהשמים להפיץ את בשורת האל. או ליתר דיוק, אמא שלי שמעה את הקריאה. אבא שלי הלך בעקבותיה בצייתנות, אולי הוא קיווה שרוח הקודש תנוח עליו בנמל התעופה.

היינו שם כבר שנה, גרנו בצריף עם גג תבן ועם שירותים שמורידים בהם את המים במשיכת שרשרת. לפני אפריקה גרנו בפאתי פילדלפיה. התגעגעתי לשם נורא. שנאתי את השמש היוקדת של היבשת החדשה. לא היתה טלוויזיה, ובקושי היה לי מה לעשות. אמא שלי גילתה פסנתר ישן בכנסייה של הכפר ולימדה אותי אקורדים אחדים שהספיקו כדי לנגן כמה מזמורים. באחד מימי ראשון היא אספה את הילדים המקומיים במעגל והכריחה אותי לשיר את המזמור "Nearer My God to Thee". הילדים צחקו מהקול שלי. רציתי שהאדמה תבלע אותי.

בכל התקופה שהייתי באפריקה היו לי רק שתי חברות, אחת אנושית, אחת חיה. החיה היתה פילה בשם לאלוּ. היא היתה שייכת לחוואי שגר לא רחוק, והוא השתמש בה לחרישה במחרשה. בשבתות הוא הניח ללאלו לנוח, ויכולתי לשחק איתה. היא היתה כורכת סביבי את החדק שלה ומרימה אותי. בהתחלה זה היה מפחיד, אבל עם הזמן הרגשתי למרבה הפלא שיש בזה דווקא משהו מגונן.

בזכות לאלו הכרתי את החברה השנייה שלי, ילדה רזונת עם עיניים ירוקות חודרות ושיער כהה בתספורת קארה עם פוני. אמהּ היתה מהפיליפינים, אבל אביה היה אמריקאי. הוא נשלח לקניה מטעם חברת המזון דֶל מונטי, ובשבתות גם הוא הביא את בתו לשחק עם לאלו.

לאלו הרימה אותנו בתורות, אבל היינו חסרי סבלנות. את יודעת איך זה אצל ילדים. פעם אחת כשהתווכחנו מי יהיה קודם, הַפילה הרימה את שנינו יחד. אני זוכר שהגוף הקטן של הילדה היה לחוץ אלי, כתף אל כתף. הלחיים שלנו נגעו, וצעקנו "וווואאאא!" וכשלאלו הורידה אותנו פרצנו בצחוק ולא הצלחנו להפסיק.

זאת היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לי את שמה. פרינסס. אמרתי שזה לא שם. היא אמרה שכל המשפחה שלה קוראת לה ככה. אמרתי בסדר.

בשבוע שאחרי כן פרינסס הביאה לי ממתקי מאבּוּיוֹ אדומים. בשבוע שאחרי כן הבאתי לה אגוז קוקוס חתוך. בשבוע שאחרי כן היא הביאה ספר על פרפרים והקריאה ממנו תחת עץ. שבוע אחרי כן החזקנו ידיים כשלאלו הרימה אותנו. ומאז ואילך החזקנו ידיים בכל פעם.

הייתי ילד בודד שמצא פתאום חבֵרה, החברה הזאת מילאה את עולמי. אף כי הייתי רק בן שמונה, הרגשתי שהזמן שאני נמצא במחיצתה של פרינסס הוא יותר מהתרועעות. אהבת בוסר, אני מניח. השבתות נעשו לדבר היחיד שציפיתי לו בכיליון עיניים.

בפעם האחרונה שראיתי את פרינסס, לאלו התיזה על שנינו מים והיינו צריכים להחליף בגדים בין העצים. הצצתי על גבה החשוף כשהיא לבשה מעל לראש חולצה מושאלת. היא הסתובבה, תפסה אותי מסתכל וחייכה.

"אולי פעם נבנה פה בית, אלפי, על יד הים. ואז נתחתן ולאלו תגור איתנו. בסדר?"

"בסדר," אמרתי.

היא חייכה, ואני חייכתי בחזרה. הרגשתי שהשמש מייבשת את עורי. זה הזיכרון הכי טוב שלי מאפריקה.

ואחריו בא הכי רע.

❖

אחד־עשר חודשים אחרי שהגענו אמא שלי נעקצה מאיזשהו חרק וחלתה והיה צריך לאשפז אותה, והיא נשארה בבית החולים כמה שבועות. כשהיא חזרה הביתה היא היתה רזה וחלשה, אבל ראיתי בחזרתה הביתה סימן שהיא מחלימה.

כשגרנו בארצות הברית אהבתי ספרי קומיקס, ולפני שנסענו, ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי תחפושת של סופרמן. בקניה ישנתי כל הלילות עם השכמייה האדומה. תזכורת לבית, אני מניח.

כשהתעוררתי באותו בוקר שבת, מיהרתי אל המראה עם השכמייה האדומה על הגופייה הלבנה ונעמדתי בתנוחה המתאימה — הנחתי ידיים על המותניים ומתחתי את מעט השרירים שהיו לי אז.

"מה אתה עושה?"

אבי עמד ליד הדלת. שמטתי את הזרועות.

"כלום."

"לך לשבת עם אמא."

"למה?"

"לך לשבת עם אמא וזהו."

"למה?"

"ככה, כי זה מה שאמרתי לך לעשות."

"אבל עוד לא אכלתי ארוחת בוקר."

"תעשה מה שאני אומר לך. אני הולך להביא לה את התרופה שלה."

"אני יכול לבוא?"

"לא."

"אבל אני בכל זאת הולך לשחק עם לאלו, כן?"

"נראה. לך לשבת עם אמא. תזדרז."

השתרכתי במסדרון הקטן עד ששמעתי את הדלת הראשית נסגרת. הצצתי לחדר של הורי. אמי שכבה במיטה תחת כילה לבנה, ועיניה היו עצומות. עמדתי שם והקשבתי לנשימה שלה. אמרתי לעצמי שאם היא לא תזוז תוך דקה, אני לא אמור להעיר אותה ואני יכול לצאת לשחק.

חלפה דקה. פטרתי את עצמי מהחובה, יצאתי במהירות מהבית ורצתי אל מגרש הכדורגל, שהיה למעשה רק שטח גדול של עפר בצבע קינמון. המגרש היה ריק, והתחלתי לרוץ מצד לצד עם השכמייה שהתנפנפה מאחורי ולקפוץ בכל צעד חמישי כאילו אוּכל להתרומם לאוויר.

השמש היתה גבוהה, והרוח קלה. אחרי הרבה המְראות כושלות השתרעתי על חלקה של עשב קיקוּיוּ בקרבת מקום ובהיתי למעלה בעננים הלבנים הארוכים. כעבור זמן מה התנמנמתי.

כשהתעוררתי, שוטטתי בכפר. הבחנתי בכל המבטים הרגילים שהשכנים שלנו נעצו בי. השכמייה האדומה לא הועילה. עברתי את הכנסייה שהורי עבדו בה וראיתי את הכומר המקומי לבוש בז'קט חליפה מטוויד שכיסה את צווארון הכמרים שלו. הוא טיפל בעז. נופפתי לו, והוא נופף לי בחזרה. העז פעתה. כבר היה כמעט צהריים.

הלכתי הביתה בחום המעיק ובדרך הקשבתי לסניקרס שלי שרמסו את העפר הגס. ראיתי ג'יפ ירוק חונה מול הצריף שלנו. כשנכנסתי, שמעתי מלמולי שיחות ואז אבי צעק, "אלפי? זה אתה? אלפי, אל תיכנס הנה!"

פתאום הוא צץ מולי וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה.

"לאן הלכת?"

הקול שלו רעד.

"אמא ישנה, אז יצאתי."

"יצאת?" הוא נשך את מפרקי אצבעותיו. "יצאת?"

אני זוכר שהוא הביט בי בעיניים זועמות, כאילו זה הדבר הכי אכזרי שיכולתי להגיד. לא הבנתי. מה עשיתי? רק כשראיתי את הרופא יוצא מחדר השינה הבנתי שקרה משהו נורא, ובזמן ששיחקתי את סופרמן במגרש הכדורגל, החמצתי אותו.

❖

בזמן שאני ניסיתי לעוף, אמא שלי מתה. תסחיף ריאתי. לפי מה שאמרו לי, היא מתה מהר ו"לא סבלה", אבל כיוון שלא היה לידה אף אחד, לא ברור לי איך הם ידעו. אני זוכר שבאותו ערב ישבתי על המזרן שלי, התייפחתי, השתנקתי עד קוצר נשימה והמשכתי להתייפח. מקצה המסדרון שמעתי את אבא שלי מדליק את הרדיו בקול חזק מאוד ואז משמיע קולות בכי איומים, כמו של דוב שהכפה שלו נתפסה במלכודת.

לפני שהלכתי לישון זרקתי את השכמייה האדומה מהחלון של חדרי. ראיתי את הרוח מעיפה אותה על האדמה. חזרתי למיטה ואמרתי לעצמי שהלוואי שהיום הזה לא היה קורה, שנאתי את אפריקה, שנאתי את סופרמן, שנאתי את עצמי והרגשתי בחסרונה של אמי בתוך כל מולקולה של אוויר חם שמאוורר הפלסטיק העיף בחדר. הלמתי בגופי שוב ושוב ולחשתי את המילים "טיפש, טיפש". בחוץ החלה סערה, ונרדמתי לקול משק הגשם.