נדמה שאין כמענט ישראלי שלא קרא את הספר "ילד בולע יקום" הוא צפה בעיבוד שנעשה לו בענקית הסטרימינג נטפליקס. כשזה הרקע למפגש עם הספר הנוכחי של הסופר טרנט דלטון, "לולה במראה", הקורא יודע בדיוק איזו חוויה הוא עומד לפגוש ועושה זאת מתוך בחירה מודעת.
במרכז הספר הנוכחי נצבות אם ובתה שנמלטות לאחר מוותו של אב מתעלל בידיה של האם. הן בורחות מן המעשה ומן המשטרה שחוקרת את הנושא ו-16 שנה חיות בזהות בדויה בתנאים לא תנאים. רק שלבתה של האם יש חלום להתפרסם, מה שנוגד את כל תפיסת החיים הנוכחית שלהן...
הספר, כמו קודמו, מתרחש באוסטרליה ומציג את הפנים הפחות יפות של המציאות היום-יומית המתקיימת בעולם הלא נורמטיבי. מדובר בספר עב כרס, 480 עמודים, המשלב איורי שחור לבן בפתחו של כל פרק, המשקפים את העולם הנפרש בתוכו.
כשמתחילים לקרוא את הספר הנוכחי המילים רודפות אלו את אלו, הפרקים קצרים, ואתה מוצא עצמך נשאב לתוך עולמה של אם הדואגת לבתה, זו שמעולם לא באמת הצליחה להבין אותה עד הוסף ומרגע שזו עזבה את הבית לאוניברסיטה בעיר רחוקה מתקשה עוד יותר לתקשר איתה.
הקורונה מפגישה אותן מחדש, אבל הפגישה הזו כמעט ולא מתמששת כשהן חיות בשעות הפוכות ובתה מסרבת לתקשר איתה, על אף שהאימא חוששת שמשהו קורה.
האם חיה בנפרד מבעלה, ממנו לא התגרשה. אמה נפטרה ואביה שלא עזב את העיירה בה נולד וחי מתקשה להבין את האופן בו היא מנהלת את חייה. היא מקפידה להיות עם היד על הדופק בכל הנוגע לחיי היום-היום שלו, אבל בגדול נדמה שהיא עצמה אבודה בתוך חייה שלה.
לא בכדי, הספר זכה בפרס ספרותי במדינתו, איטליה, יש משהו בכתיבה של דונטלה די פייטרנטוניו שהופך את הגיבורה שלו למי שהקורא מרגיש שחייה חיים דומים משלו, קל להזדהות עם מי שחייה את חיה בדיוק כמו כל אדם ממוצע בתוך שגרה שמכילה אי-ודאויות קבועות.
לגיבורה יש שגרה יום-יומית עם דאגות יום-יומיות אבל במקרה של הגיבורה הנוכחית מתחת לפני השטח רוחש משהו שלגיבורה וגם לקורא לא ברור טיבו, ובמידה מסוימת בדיוק כמוה אנחנו מעדיפים לא לחקור את הנושא לעומק כדי לא לגלות משהו שלא נרצה לדעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה